טכנומיסטיקה

הם רוקדים על המסך, שרים בתשוקה של מי שנולדו להיות כוכבים, הפנים של האנושות החדשה. בסיום 2006 בחר המגזין טיים את הגולשים בתור איש השנה החולפת. Stars הקליפ החדש של האמנית ליאת לביא שעוסקת ביצירותיה בעולם האינטרנט, מציג אנושות שחוגגת את מהפכת ה- Web 2.0 במובנה הכי רחב: את הפיכתם של הגולשים לכוכבים החדשים של האנושות.
 
Stars מתבסס על עשרות קליפים של ליפסינק (תזמורת בצורת) שיצרו גולשים מרחבי העולם כולו לשיר Stars are blind של פאריס הילטון. הקליפים ערוכים יחדיו ברצף כך שבמקביל לשיר המתנגן  מופיעים מולנו עשרות גולשים הפורצים למסך במבצעי ליפסינק נועזים וממלאים אותו בגשם של רסיסי
עולמות ואישיות מהחדרים הבודדים של ילדי האנושות.
 
הליפסינק האולטימטיבי
ז'אנר הליפסינק זוכה מאז החלה פריחתם של אתרי הוידאו ברשת לעדנה מחודשת ובלתי צפויה. מטבעו יש בז'אנר הזה מרעיון של טשטוש הגבולות שבין זמר לליפסינקר ואיחודם למהות חדשה. הליפסינקר מעמיד פנים שהוא הזמר. הוא מחקה את הבעות פניו של הזמר, את המחוות הגופניות שלו וכמובן את תנועות שפתיו. הליפסינקר המוצלח הוא זה שיכול להתאחד בתודעה של הזמר, ועם זאת לתת לה אינטרפרטציה חדשה ומוצלחת.
 
החיבור של הקליפים השונים לקליפ אחד לוקח את האפקט המוכר של טשטוש הזהות בין הליפסינקר לזמר ויוצר אפקט חדשני ומפתיע: הוא יוצר מעין סנאפשוט של האנושות, או יותר נכון וידאו קליפ של אנושות המזמרת יחדיו. זה מזכיר קצת את We are the world, אבל הפעם באמת, בלי הפן המצטדק והמרוח. הפעם זה לא מייקל ג'קסון וטינה טרנר – הפעם זה אתם. אתם הכוכבים של העולם.
 
זוהי אנושות בליפסינק, אנושות השרה בקול אחד, צופה בעצמה דרך מסכים אלקטרוניים ומהווה מעין המחשה של תהליך התרשתות כלל תודעות האנושות לתודעה אחת, תהליך שרשת האינטרנט משמשת לו בשנים האחרונות כקטליזטור. הקליפ של לביא עדיף בעיני על הרבה פרוייקטים אמנותיים בומבסטיים שמבקשים להושיע את האנושות או להציע מבט מוסרי עליה, אך למעשה מתייחסים אליה בהתנשאות כאובייקט.
 
ב'סטארס' אין מכל זה. היצירה של לביא בוקעת בצורה אורגנית מתוך החדרים של הטינאייג'רים של העולם ומקרינה הומניסטיות אמיתית, חמלה, אהבת אדם ובעיקר המון הומור. זוהי האנושות החדשה, היא התעוררה זה הרגע, יש לה פריס הילטון על המחשב ווובקאם תקוע מול הפרצוף, אז והיא מתחילה לשחק אותה ולעשות פוזות.
 
פריס הילטון משתינה (בחחח…)
בקליפ המקורי של השיר Stars רואים את הילטון מפלרטטת מול המצלמה ומתגופפת עם צלם. הילטון היא אחד הסמלים המרכזיים של הסלבריטאי החדש, המחוסר כל כשרון ראוי לשמו (במקרה זה מלבד להשתכר, לאכול, להקיא, להשתין במוניות – ובאופן כללי לייצר אנספור וריאציות של סיטואציות מביכות, דוחות ומשעשעות שיגרמו לכם ללחוץ על לינק באתר החדשות החביב עליכם), שעיקר המסר שלו הוא: הנה אני!
 
עשרות הגולשים המפלרטטים עם המצלמה ועם שאר האנושות מתוך חדרם, מציגים לנו את תמונתה המבולבלת של האנושות בתחילת המאה העשרים ואחת וכמילותיה של פריס הילטון בשיר: "האלים משוגעים" (הדתות הישנות הכזיבו) "הכוכבים עיוורים" (משמעות הכוכבות נעלמה בתוך סימולקרה של עיוורון) מה שנותר הוא רק הכמיהה העמוקה לאהבה "if you show me real love baby, I'll show you mine".
 
הכמיהה הזו לאהבה היא זו שגורמת לגולשים להראות את האהבה שלהם, כפי ששרה הילטון, ולחשוף את עולמם הפנימי מול המצלמה – שכן המצלמה היא המסמלת את ההבטחה הזו לאהבה המוחלטת, אהבה שאוהבת האנושות את עצמה. הליפסינק, השירה של האנושות כולה בקול אחד ומתואם, והמבט הזה שמביט גולש אחד בגולש שני, בעוד הם שרים את אותו השיר – זהו שלב המראה של האנושות. כמו התינוק שמתבונן במראה ומכיר כעת את עצמו לראשונה, מביטה עתה האנושות בעצמה דרך יוטיוב.
 
פריס הילטון היא הקורפוס התרבותי החדש של האנושות המתעוררת במאה ה-21. פריס מאחדת את הגולשים מטקסס וראשון לציון ועד טוקיו ובומביי. הקליפ של לביא מציג לנו את מצבה של האנושות על כל המורכבות והבעייתיות שלו. אנחנו הופכים למוח אחד, האינטרנט מרשת אותנו לתודעה אחת ששרה בשפה אחת, אבל בו בזמן, בעוד הקורטקסים שלנו מתחברים דיגיטלית, הדבר היחיד שעובר לנו בראש זה שיר של פאריס הילטון. וכן, מה שמאחד אותנו הוא שכולנו עיוורים כמו כוכבים, כולנו זקוקים ורוצים באהבה הזאת.
 
אז הנה לכם האנושות שלכם, אבודה בתשוקה עיוורת לאהבה, טפשית אבל כל כך מתוקה. האנושות שלכם נראית כמו בחור ובחורה בני 15 שכרגע נזכרו שהם קיימים. זה כל כך דבילי, זה כל כך חמוד, חייבים לאהוב אותה, ולאחל לה מכל הלב: בוקר טוב אנושות, מזל טוב!
 
קישור לקליפ
http://www.youtube.com/watch?v=JrFqpc8aelU