טכנומיסטיקה

באנרג'י התפרסמה היום הכתבה השניה בסדרת המאסטרים האינטרגלאקטים שעוסקת בג'ימי הנדריקס. כל מי שקורא את הכתבה אני ממליץ לו לקרוא אותה כשהוא מסובה בנחת רוח, בתודעה פתוחה ושומע ג'ימי הנדריקס בקולי קולות.

בעתיד אולי אפרסם פה את הגרסה המלאה, כי נאלצתי לחתוך את המאמר לשליש בערך כדי לפרסם אותו באנרג'י. לעומת זאת, כשכתבתי אותו זה היה יומיים של שכרון חושים הנדריקסיאני שבו הבנתי לראשונה מה האדם הזה מדבר אלי.

אגב בין הנדריקס למאסטר האינטרגלאקטי הראשון ברוס לי יש כמה קשרים מעניינים.
ראשית כל שניהם נולדו באותו תאריך ושניהם מתו צעירים מדי כשהיו עדיין בתחילת דרכם, אחרי שחוללו מהפכה בשדות הפעולה שלהם.
שנית, שניהם היו בני מיעוטים שסרבו להכנע לסטיגמות של החברה מבתוכה פעלו. הם לא ראו עצמם כשחורים או כאסיאתים, אלא שיתפו פעולה עם אנשים מכל הגזעים לצורך יצירת משהו חדש לחלוטין בשביל האנושות כולה.
שניהם שברו את החוקים של העולמות שמתוכם באו ויצרו קונג-פו אישי לחלוטין משלהם. אחד עם הגוף שלו ואחד עם הגיטרה.
ההבדל בין שניהם הוא שברוס לי היה בעניין של שליטה מוחלטת בעוד הנדריקס היה בעניין של חוסר שליטה מוחלט. זה היה הדרך של כל אחד מהם לעזוב את התחומים המוכרים לבני התמותה.

קישור לכתבה

אני רואה אותו על הבמה, מנגן ועולה באש כמ כוכב שביט. הוא נשרף לנגד עינינו. כל כך צעיר, בן 24 והוא הראשון בעולם שעושה דבר כזה. הוא לבד בעולם, מחופף על LSD, אלפי שנות אור קדימה לפני כל המין האנושי. לבד על הבמה מול האנסוף. איך הוא חי? הוא כל כך חי! לא היה דבר כזה. לא אכפת לו מהעתיד בכלל, הוא חי לגמרי בהווה, והוא הולך ללכת על זה עד הסוף. יכולת הנגינה שיש לו זה לא כשרון, זה תופעה קוסמית, זה כוח על אנושי, זה סופרפאואר.