טכנומיסטיקה

איל: האם אתה מוצא קשר ישיר בין המציאות היומיומית הקשה ובין ההצלחה של אתרים כגון סקנד לייף? האם מדובר בתהליך שרק ילך ויקצין או באפיזודה חולפת?
עידו: אין כל ספק שסקנד לייף אינו שום סוג של אפיזודה חולפת, אלא חלק מתהליך וירטואליזיציה כללי שהמין האנושי עובר. התהליך הזה מתחיל כבר ביצירה של השפה שמאפשרת לאדם להתעלות מעל למציאות ה"ממשית" לתוך עולם של דימויים והוא עובר כחוט השני דרך ההיסטוריה של הטכנולוגיה ואמצעי התקשורת. סקנד לייף הוא רק שלב נוסף באבולוציה הזו.
התהליך שסקנד לייף הוא ביטוי שלו, הוא תהליך כללי שעובר על המין האנושי ובצורה רחבה יותר על החיים בכלל. הוא חלק מתהליך של התגברות על הכבלים והגבולות המוכרים לנו: חיסול גבולות המרחב, הזמן, הגוף, המשאבים, התודעה ועוד.
אני לא בטוח שהמציאות היומיומית באמת כל כך קשה. ככלל, נדמה שמי שזוכה לשחק בסקנד לייף אינם דווקא אלה שחווים את המציאות הקשה, אבל בהחלט יתכן שחסרונות ה"מציאות" יגרמו לאנשים רבים  להגר אל הארץ המובטחת של הרשת. במאמר שלו A World of Warcraft World , דיוויד וונג חוזה בדיוק עתיד כזה שבו חלקים הולכים וגדלים מן החברה בורחים מן המציאות החברתית הקשה לתוך גן עדן וירטואלי. ככל שישנו מחסור רב יותר במציאות, מן הסתם ישנה גם מוטיבציה רבה יותר לברוח למקום שבו אין מחסור, ובמיוחד כשהמקום הזה הופך להיות ריאלי ומפתה מיום ליום.
 
 האם החברה המודרנית שבה הצלחתך נמדדת על פי המראה החיצוני שלך וגודל חשבון הבנק שלך לא דוחפת בעצם אנשים לאתרים כמו סקנד לייף שבו כל מי שתנארי הפתיחה שלו" גרועים" יכול בעצם ליצור לעצמו חיים אחרים "מוצלחים יותר"?  האם העובדה שהעולם הוירטואלי החדש שנבנה הפך להיות במהרה אולטרה קפיטלסטי ולא שיתופי מעידה משהו על האדם?
אני לא בטוח שהמודלים לבחינת ההצלחה בחברה המודרנית שונים בהרבה מאלו של חבורת קופים. הצלחה נמדדה לאורך ההיסטוריה לרוב בצורה גסה ואכזרית. כתרים נקשרו לראשו של החזק והחלשים או מעוטי היכולת נאלצו להתמודד עם חיים בשוליים. מה ששונה בחברה המודרנית הוא אולי האופן שבו אנחנו מעומתים ללא הפסק עם חוסר היכולת שלנו להתאים לתדמית מוקצנת שמשודרת לנו באופן סיסטמתי על ידי המדיה.
מציאויות וירטואליות הינן הבטחה להתחלה חדשה בשביל כל מי שאינו מרוצה מהתנאים במציאות הזו.
מכיוון שהמציאויות הללו הינן בדיוניות לחלוטין, הגבולות שלהן משקפים את גבולות התודעה שלנו. המציאויות הללו יכולות להיות נפלאות או אכזריות, שיתופיות או אולטרא קפיטליסטיות בדיוק מידה שהתודעה שלנו תדמיין אותן. אני חושב שכרגע אנחנו מתעמתים עם השאלה: עד כמה רחוק יכולה התודעה שלנו ללכת.
המציאות הוירטואלית היא הבטחה של אוטופיה, אבל לא בטוח שהמוח שלנו בנוי לאוטופיה. הנה נתנו לנו את האפשרות לצור עולם בלי מחסור. עולם שבו אנחנו לא חייבים להיות כבולים בגבולות הגוף שלנו, שבו יכול להיות לנו שטח בלתי מוגבל, משאבים בלתי מוגבלים, עולם שבו אנחנו יכולים לעוף, לרחף, לבצע טלפורטציה, לברוא יש מאין: לעשות הכל בעצם, להפוך לאלוהים. אבל אנחנו באים ויוצרים לתוכו שוב פעם את אותם החוקים המשעממים של העולם שאליו אנחנו רגילים. אנחנו בוראים לתוכו את המציאות של המחסור שאליה אנחנו רגילים.
אני לא בטוח שהעולם הוירטואלי החדש הוא באמת כזה אולטרא-קפיטליסטי. סקנד לייף מלא במרחבים שלמים שאנשים בנו אותם בשביל הכיף או בשביל אחרים ואפשר להסתובב בו ימים שלמים ולעשות מליון דברים מוטרפים בלי להוציא אגורה שחוקה. מצד שני אין ספק שמבחינות אחרות העולם הזה גם מקבל על עצמו באופן חשוד והיפראקטיבי את החוקים של העולם הישן ושהעולם הקפיטליסטי לוטש אליו עיניים רעבות.
השאלה הגדולה היא כמובן מה יזמן העתיד. הקוף עדיין צריך להתרגל למציאות של התודעה החדשה, הוא צריך להתרגל לרעיון של בריאת עולמות מחוסרת גבולות. והקוף עדיין לא מבין בכלל מה זה וירטואלי. באופן שהקוף הזה יגיב תלוי הרבה מאוד דברים. האם אנחנו נשתמש במציאות הוירטואלית בשביל לשחזר את הקבעונות והאחזויות הישנות שלנו או שנדע לפרוץ את הגבולות הישנים לתוך עולם חדש, אמיץ, מופלא וחסר גבולות.
 
מבחינה טכנולוגית. מה יהיו לדעתך ההתפתחויות הבאות בכל מה שקשור למציאות וירטואלית?
מציאות וירטואלית היא מציאות שחורגת מתחומי המציאות הממשית. למציאות הממשית האמיתית אין לנו שום גישה, כך שכל אחד מהחושים הוא דרך שלנו לפרש את המציאות באופן טכנולוגי שהוא במובן מסוים וירטואלי. במובן זה אני לא רואה מציאות שאינה וירטואלית. מצד שני ובלי להתחכם, להסתבך או להתמם, אני מתאר לעצמי שכשאתה שואל על מציאות וירטואלית אתה מתכוון למציאויות אינטראקטיביות המיוצרות על ידי מחשבים.
מהבחינה הזו, סקנד לייף הוא פשוט שלב נוסף בהגשמה של החזון המקורי של סייבר ספייס. כשהמושג סייברספייס הגיח לראשונה בהיסטוריה בספר הסייברפאנק נוירומנסר של ויליאם גיבסון, סייברספייס תואר כטריטוריה פיזית שניתן לנווט בתוכה כמו במרחב ממש. ה- WWW, שהגיח לפני קצת יותר מעשור, היה סוג של סייברספייס, אבל הוא נעדר ממדים פיזיים ונחווה יותר כשיטוט ביקום טקסטואלי. כמובן שהרעיון של יצירת עולם תלת ממדי העסיק הרבה מהמוחות הנועזים של עולם האינטרנט כבר אז, ובאמצע שנות התשעים היו אנשים כמו Mark Pesce שיצר את ה-VRML (Virtual Reality Markup Language) שמטרתו הי�
�תה יצירת רשת תלת ממדית. אלא שהטכנולוגיה של אותה תקופה לא הייתה עדין בשלה, ולכן סקנד לייף, העולם הוירטואלי התלת ממדית ובעצם אותה גרסה תלת ממדית מיוחלת של הרשת, היא תופעה שמגיחה באמצע-סוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת.
כמובן שסקנדלייף זה רק ההתחלה. מעבר למובן מאליו שיפור הגרפיקה והממשק, ומעבר לאנספור האפליקציות והשימושים שאנשים עוד ימצאו לעולמות הוירטואלים הרי שמהבחינה הטכנולוגית האתגר האמיתי הוא להוציא את המציאות הוירטואלית מתוך מסך המחשב ולהפוך אותה למשהו מקיף וחוויתי הרבה יותר, משהו שאפשר באמת לחיות בתוכו. בשנות התשעים היו נסיונות לעשות את זה עם קסדות HMD (Head Mounted Display) וכל מיני סוגים של כפפות שקולטות את תנועת היד. בסופו של דבר המציאות הוירטואלית בגרסת שנות התשעים הייתה פלופ.
אנחנו עדיין לא מבינים לחלוטין איך מציאות וירטואלית אמורה לתפקד ויש לכך סיבות שונות, אבל התחום הזה הוא כל כך מושך בשביל אנשים, שממשיכים לבצע בו נסיונות ופיתוחים חדשים כל הזמן, אבל קשה לומר מתי תגיע פריצת דרך משמעותית מהבחינה הזו, למרות שאפילו הבקר החדש של קונסולת הנינטנדו Wii החדשה מתקשר לעולם המציאויות הוירטואליות בכך שהוא מוציא את העולם הוירטואלי מהמחשב.  אחת האפשרויות המבטיחות לעתיד היא ננוטכנולוגיה, רובוטים ממוזערים בגודל מולקולרי שיכנסו לתוך המוח, יתרשתו עם מערכת העצבים ויאפשרו לנו לחוות מציאויות וירטואליות שישודרו הישר למערכת העצבים. עתידנים מובילים כמו ריי קורצוויל צופים שטכנולוגיה מהסוג הזה תהיה נפוצה בעוד כ-20 שנה, כך שיש עדיין זמן.
 
האם תסריט אימים כמו המטריקס שבה המין האנושי חי בעצם במציאות וירטואלית "טובה יותר" יכול לקרות? האם אתר כגון סקנד לייף הוא ההתחלה של תהליך כזה?
קודם כל, לא ברור לי למה אתה קורא למציאות שבה המין האנושי חי במציאות טוב יותר, תסריט אימים. נדמה לי שעצם השיפוט השלילי של אפשרות כזו נובע מההנחה שהמציאות שלנו עדיפה על מציאויות אחרות "וירטואליות", שהיא אמיתית יותר ורבת ערך יותר. לפי דעתי כל המציאויות הן וירטואליות, כי כולן נוצרות על ידי התודעה שלנו. המציאות הוירטואלית רק חושפת בפנינו בצורה בהירה יותר איכות כללית של המציאות בכלל. הסרט מטריקס מציג, בחלקו הראשון לפחות, עמדה דואליסטית ובעייתית לגבי טבע המציאות: מציאות אמיתית (ועלובה למדי) ולעומתה מציאות בדיונית שלא ברור מה הופך אותה לשונה כל כך מהמציאות "האמיתית". המטריקס שובר את התפיסה הזו ומעדן אותה למערכת משוכללת יותר דווקא בחלקים השני והשלישי שהושמצו כל כך.  בכל אופן, לצורך הדוגמה הייתי מעדיף את הסרט אקזיסנטס של דיוויד קרוננברג שהתיזה שלו היא שהמציאות שלנו היא דרגה אחת בסולם מציאויות אנסופי, כאשר כל מציאות שנתפסת מנקודת המבט של דרגות גבוהות יותר בסולם כמציאות וירטואלית מייצרת מציאויות וירטואליות נוספות מתוך עצמה. או במילים פשוטות, המציאות שלנו היא מעין משחק מחשב של מציאות גבוהה יותר, שהיא מעין משחק מחשב של מציאות גבוהה יותר,  כך שיש לנו שרשרת הולארכית ארוכה של מציאויות וירטואליות היוצרות מציאות מרובת ממדים. וכן, אני בהחלט חושב שסקנד לייף הוא התחלה של תהליך כזה.