טכנומיסטיקה

1. השבוע קיבלתי משקפיים חדשות – הציפוי של המשקפיים הישנות התקלף והגעתי למצב שכבר לא ראיתי את העולם. השבוע סוף סוף קניתי משקפיים חדשות והחוויה פשוט בלתי יאומנת. זה כמו לעבור מלצפות בעולם באיכות וידאו היישר לאיכות של High Definition.

אני בהלם מכמות האינפורמציה שאני החמצתי בעולם בשנה האחרונה. עכשיו הכל מבריק, ומלא פרטים. אני עדיין נדהם כל פעם שאני פוקח את העיניים ומביט במציאות. איזה עולם יפה?
הזו אכן המציאות המקיפה אותנו כל הזמן? תארו לכם שהיינו יכולים לראות אותה באמת? איזה כיף זה היה יכול להיות? מתי נקבל משקפיים להרחבת התודעה?
 
2. מה המחשב שלי עושה בזמן הפנוי שלו? – אני לא מאלה שאוהבים להגביל מחשבים ואני חושב שכל מחשב ראוי לו שיהיה לו גם את הזמן האישי שלו. לכן אני מרשה למחשב שלי להשאר מחובר לאינטרנט גם בלילה. ובכל זאת מדאיג אותי לפעמים כשאני שומע אותו לפעמים פעלתני במיוחד באשמורת השניה והשלישית מוציא קולות מההארד דיסק ואלוהים יודע מה עושה שם בשעות כאלה.

אתה יכול לחנך את המחשב שלך ולחשוב שהוא מחשב טוב ממשפחה טובה ותרבות טובה אבל האמת היא שאין לכם מושג עם מי המחשבים שלכם מסתובבים בזמנם הפנוי כשאתם לא איתם. ומי יודע עם איזה טיפוסים המחשב שלכם מסתודד כשאתם לא יודעים. למחשבים היום יש חיי חברה סוערים. הם קצת דומים למתבגרים בסגנון הבילוי שלהם אבל אולי באופן מוקצן יותר. כי התרבות הצעירה באמת היום היא בכלל לא תרבות אנושית אלא תרבות של מחשבים. הייתי רוצה לצאת ולהצטרף אל ה- Hangouts שלהם. אלוהים, תעשה אותי מחשב.
 
3. צלמי פלאפונים אובססיבים – לפני קצת יותר מחצי שנה חתמתי עם סלקום על עסקה שבמסגרתה אני משלם הון תועפות תמורת הפלאפון החדשני ביותר שניתן היה להשיג באותה תקופה דרך סלקום. בפלאפונים לא מקמצים, זה האידאולוגיה שלי.

הסלולרי החדש הגשים בעבורי אנספור פנטזיות טכנולוגיות רטובות והפך מיידית לחברי הטוב ביותר מה שאיים על המחשב השני שבחיי – המחשב האישי. כן זה נכון, המחשב האישי הוא מאוד אישי והוא ידיד אינטימי מאוד. אבל עליו להבין שהוא מכיר צד אחד שלי – הצד השקול, האבהי, היצירתי לפעמים, הדואג והאוהב בעוד הטלפון הסלולרי הוא מכשיר המעודד קשר גחמתי, מתחצף ומקוטע הרבה יותר כמו רומן שהוא תמיד סוער.
 
אחת התכונות המצודדות ביותר של מכשיר הטלפון הפלאי הזה היא צילום תמונות דיגיטליות.  תכונה כה פלאית שגרמה לי להעביר ערבים שלמים בסשנים סוערים של צילומים. הקיום עם הפלאפון הסלולרי ועם גמישות צילומית מוחלטת יצר אצלי תפיסה חדשה לחלוטין של החיים – חיים שבהם הכל הוא בן אלמוות. כל דבר הופך בעזרת הטכנולוגיה לבעל חיי עד בעזרת המצלמה הדיגיטלית. חיי על או אשליה של חיי על – הפלאפון גרם לי ליחס חדש לחלוטין לעולם כאובייקט צילומי. מעכשיו הזכרון שלי על העולם היה נמצא בתוך הפלאפון שלי. דברים שעשיתי ביום יום שלי וצילמתי נשמרו לעד. כשהייתי מביט בחיי שנה אחרי – יכולתי לראות כל מפגש רחוב אקראי וכל חוויה קטנה. מה שלא צולם – נעלם.
 
לקח לי כמה חודשים להתרגל למציאות החדשה הזו שבה הכל היה תיעוד ולהרגע ממנה. אלא שאז שבוע שעבר קיבל השותף שלי, חובב צילום מושבע וחובב חיים מושבע עוד יותר פלאפון מצלמה משלו. כשביקרנו במסיבה בסופהשבוע האחרון הוא לא הפסיק לשלוף את המצלמה על כל דכפין. השילוב של זה עם תאוות המצלמה שלי היה טראומתי אפילו בשבילי שלא לדבר על הקהל התמים. שני הצלמים תאווי המציאות צילמו כל רגע ורגע משתי זוויות שונות לפחות.
 
במהלך המסיבה שמתי לב לעוד אנשים שהסתובבו וצילמו. חשבתי איך היינו מסתכלים על זה לפני מספר שנים. חבורות אנשים שמסתובבות בעיר, מתעדות עצמן לדעת בחברת הפלאפונים שלהם ויוצרות קשרים עם אחרים בעיקר בתיווך של פאלפונים ומצלמות. למרבה המזל עדיין ישנם כאלה שחזקים כנגד פיתויי המצלמות הדיגיטליות. ד' ידידתי טוענת שהמצלמות הרגו את החיים. במקום לחיות את החיים אנשים עסוקים בלביים כל הזמן את החיים. מה שבטוח האנושות בסרט.