מדי פעם אני מגיע לשוק הכרמל ואני רואה את מירי אלוני מנגנת בכיכר מגן דוד. דמותה של אלוני היושבת בשמש עושה עלי תמיד רושם גדול.
"כן כך נראית/ העיירה שלי/ אם תעצור/ אולי תראה אותי" היא שרה. ההופעה שלה שם באמצע הכיכר נעימה ונראית כנה ואמיתית הרבה יותר מבכל תוכנית אירוח. בפעם אחרת היא שרה את שיר לשלום. ההפרש שבין אותו מאורע היסטורי שבו שרה את שיר השלום עם יצחק רבין בערב הרצחו לבין המיקום הסואן, הססגוני הקצת עלוב והדי אדיש של כיכר מגן דוד הוא הפרש שמרטיט תמיד את לבי.
כיכר מגן דוד היא מרכז העולמות של תל אביב בדיוק במרכז שבין שוק הכרמל, כרם התימנים, נחלת בנימין, קינג ג'ורג', שינקין ושני חלקיו של אלנבי. פה מצטלבים כל העולמות הצעירים והזקנים, הצברים, העולים והעובדים הזרים, הצפונים, והסטודנטיאלים, הערסים והפרחות.
האין זהו שער העיר המודרני? אני נזכר באמרה על משיח על משיח היושב בפתח העיר. אלוני מזכירה לי את המשיח הזה. השירים שהיא שרה מקבלים בהופעות בכיכר מגן דוד (ימי שלישי ושישי) משמעויות חדשות לחלוטין: נוסטלגיות וקודרות. לפעמים מרגשות, לפעמים מביכות ולפעמים שמחות. ההופעה שלה נראית לפעמים כמו מופע הסיום של הציונות. כמו הספד מוזיקלי שנושאת מי שהייתה נושאת הלפיד לתרבות השוקעת שמסביב. לכל מי שבסביבה מומלץ לקפוץ לכיכר ולראות אותה מנגנת. זו חוויה אנושית שלא תוכלו לקנות בשום מופע מאורגן.
-
על עידו הרטוגזון
-
רסס לבלוג זה
-
פרויקטים נוספים שלי
טכנומיסטיקה 
תגובות
טוב עידו, אני שמחה שאתה מתחיל להיות קצת יותר קומינקטיבי, ולרדת מעצים גבוהים וקצת מתוחכמים מדי לרמה של בני תמותה. אבל עדיין לדמות את מירי אלוני למשיח או אולי לנביא? זה קצת יותר מדי בשביל מירי אלוני, היא קודם כל בן אדם שקצת הסתבך, וקצת הדרדר למקומות שאולי היא לא חשבה שתגיע אליהם. תאמין לי שלציונות אין שום קשר לזה. אם מירי אלוני, הייתה אמנית ששרה שירי מחאה אוונגרדים, והמיינסטרים לא היה מסוגל לסבול את האמת שבפיה, מילא, אולי אז אפשר היה להשוות אותה לנביא זעם, שמתנבא בכיכר העיר כי אף אחד לא רוצה לתת לו מקום באולמות. אבל מירי אלוני היא זמרת, לא יוצרת, היא שרה שירים של אחרים, ואותם אחרים אינם מופיעים בכיכר העיר, אלא באולמות ממוזגים היטב.בקיצור התחלת תהליך יפה של ירידה מצמרת הפלצנות, בבקשה המשך אותו ותגיע אלינו העם. .