בזמן האחרון אני חושב הרבה על לעבור לג'ונגל. יש משהו מאוד מפכח בעניין הזה של עבודה של תשע עד חמש. ועד כמה שאני אוהב את העבודה שלי, כל עוד זה לא בדיוק מה שאני הייתי רוצה לעשות – זה עדיין נראה לי בזבוז אדיר של זמן. בזבוז של חיים.
אז אני נאבק כל לילה. מאז שהתחלתי לעבוד אני ישן חמש שעות בלילה. כל ערב אני משתדל לעבוד ולכתוב את הדברים שהכי הכי יקרים לי, ולהתעסק עם הרעיונות שהכי חשובים לי. להמשיך לחיות.
אסור להתיישב מול הטלויזיה, אסור להפוך להיות זומבי. אבל זה גם קשה. המחשבה הזו שבמדינה המחורבנת הזאת מצפים ממך לקרוע את עצמך רק כדי לשרוד בקושי מדכאת. ואבא שלי שנורא מרוצה מזה שאני סוף סוף עובד בעבודה קבועה אומר לי בנימה של שביעות רצון – "נו מה לעשות, אלה החיים האמיתיים".
אז אלה החיים האמיתיים? אני לא בטוח. ואם כן, אז מה? זה הופך אותם לראויים למחיה?
לתת את היצירתיות שלך, התשוקה שלך, הזמן שלך, המשאבים שלך, השנים שלך בשביל המערכת הכלכלית-צבאית-פוליטית. ובשביל מה? בשביל לחזק עוד בורג בחברת צריכה שהורסת בקצב מתגבר את הכוכב הנאנק ואז לחזור בערב הביתה כדי להאכיל את עצמך בסמידיה הרגעה.
בפברואר 2006 כשהייתי בריינבואו ריטריט בסיני הכרתי שם זוג דרום אפריקאי שמטיילים בעולם בלי כסף עם התינוק שלהם. עשינו איתם בלילה טרק מהריטריט חזרה לראס אל שטן. בדרך הם סיפרו לי איך פעם גם הם חיו חיים בורגנים למדי, עד שהחליטו לעזוב אותם, לעזוב את השעבוד to the Man (אני משוגע על הביטוי הזה שמבטא את זה כל כך יפה –working for THE MAN) ולצאת לנדודים.
האישה סיפרה לי שהיא עובדת כגרפיקאית. היא לוקחת את הלפטופ הקטנטן שלה איתה ועושה מדי פעם עבודות כשיש לה זמן. אבל בגדול הם חיים בלי כסף. הם הסבירו לי הסבר מרתק מאוד איך אפשר להתקיים בלי כסף. כאשר בעצם קיום בלי כסף מורכב מ-3 חלקים:
1. אוכל חינם
2. לינה חינם
3. נסיעות חינם
אני קינאתי בהם, ורציתי להיות כמוהם. נכון, הם סיפרו לי על לילות שהם ישנים בקור, או שהם רעבים כל היום, או שהם תקועים באיזשהו מקום כמה ימים – אבל ידעתי שהם חיים הרבה יותר מהאדם הממוצע בכרך העירוני.
כמובן, האדם בכרך העירוני עצלן מדי כדי לחיות. הוא מעדיף לחיות את החיים החלופיים שלו דרך צביקה הדר או יונית לוי.
בזמן האחרון אני חושב על הזוג הזה מדי פעם כשאני מתמלא בתשוקה הזו לעבור לג'ונגלים בברזיל. זה מזכיר לי גם את הימים שחוויתי בריינבואו הראשון שלי (את המאמר בנושא זה פרסמתי בחיים אחרים של פברואר 2006) שם הרגשתי לראשונה שאני ממש ממש ברגע, ממש במציאות, נוכח בכל דבר שאני עושה.
אז נכון, החיים בג'ונגל לא יהיו קלים. אבל אולי אני אהיה נוכח שם. אולי נהיה נוכחים שם בין אם נצטרך לצוד, או לחפור באדמה, או לשבת מול מדורה.
אלא שאז יש תמיד אלה ששואלים אותי איך אני כטכנופיל יכול לעזוב לג'ונגל. אני חושב על זה כל הזמן כמובן, וזה נקודה חשובה. לא סתם כשחזרתי אז מהריינבואו רציתי לכתוב את הספר – פליאולית וטרנסהומני.
החזון החדש שלי הוא חזון שמשלב את הג'ונגל עם טכנולוגיות מידע ירוקות. כשאני חושב על ההתפתחויות שמתרחשות כיום בתחום האנרגיה הסולארית בעקבות ההתפתחות ההנוטכנולוגית אני יכול לדמיין לעצמי אותנו יושבים שלוש-ארבע שנים מהיום בגונגל ומפעילים מחשב שפועל כולו על אנרגיה סולארית. כשאני חושב על הפעלת שירותי WiMax בשנים הקרובות אני גם יכול לתאר לעצמי שיהיה לנו אינטרנט בג'ונגל הזה.
אני מדמיין לעצמי אותי ואת אשתי לעתיד יושבים בג'ונגל, חיים עם החיות, עם צמחי המרפא של הג'ונגל, עם רוחות היער ובאותו הזמן מתקשרים עם המוח המתרשת של אנושות המתרכבת סביבנו. ואולי, מי יודע, עוד אנשים שנמאס להם מהציבליזציה יצטרפו – אולי האנושות תחזור סוף סוף ליערות.
טבע ומידע, מה צריך יותר מזה?
אז מה צריך בשביל להביא אותנו לג'ונגל?
בחוגים שבהם אני מסתובב, שם אני לא היחיד שחש כמיהה לאמזונס, ישנה הסכמה די משותפת על כך שאנחנו כנראה מחכים לקטסטרופה הטוטאלית. רק הקטסטרופה הזו תוכל לקרוע אותנו מאינפוזית הסמידיה הזו של הציביליזציה המערבית. 2012 בדרך? עם אפוקליפסה או בלי, אני מקווה לבקר בג'ונגל קרוב ככל האפשר על מנת לקבוע את יחסי איתו. אמן.
טכנומיסטיקה 
תגובות
ועדיין, אפשר לחיות בנוכחות לא רק בג'ונגל, עם הטבע והחיות [אם כי ללא ספק זה הטופ].
מאחלת לך מכל לב שתעשה זאת. וזה לא כל כך קשה, מרגע שעושים את הסוויטץ' בראש ומקבלים את ההחלטה.
למשל – המושבה התל-אביבית בקוסטה ריקה
נשמע מסקרן
רציתי לתת את זה בכתבה אבל שכחתי.
על לחיות באיגלו עם אינטרנט
http://www.haaretz.co.il/captain/spages/887985.html
קראת את "איים ברשת" של ברוס סטרלינג?
עכשיו כשסיימתי את התואר הראשון אני מרגיש שאני נמצא בצומת דרכים. בעוד שרוב החברים שלי בחרו באופציה הסטנדרטית, עבודה בהי-טק, אני שעבדתי כבר וגיליתי שזה לא בדיוק ההיילייט של החיים כמו שחושבים הולך בינתיים לטייל בעולם כל עוד אני יכול.
בריחה לג'ונגל נשמע כמו רעיון מעניין, אבל כל כך פנטסטי שאני סקפטי אם אי פעם תממש אותו. השאלה היא אז מה האלטרנטיבה האמיתית? איך אפשר להתקיים, לחיות, ולהיות יותר מסתם בורג באיזה מנגנון כלכלי, כמובן מבלי להשתעבד למנגנון?
הזוג הזה שדיברת עליו נשמע ממש מעניין, אולי קצת קיצוני. האידאולוגיה שלהם לקבל הכל בחינם מאוד יפה, אבל איך לכל הרוחות הם הביאו את זה לכדי יישום?
אופציה אחרת שנראית לי יותר ויותר שפויה היא להתחיל לעסוק באופן רציני בבודהיזם, באופן ספציפי בזן בודהיזם. לעקור מהשורש את הציפיות ואת הרעיון שאהיה מאושר אי שם כשאשיג את מה שאני רוצה ואחיה איך שאני רוצה. אולי זה יגרום באופן טבעי לחיים האמיתיים הלא-אמיתיים.
למה שלא תשב ותכתוב את הספר הראשון שלך ברצינות. כישרון מבוזבז. חבל.
זה נשמע כמו רעיון מגניב אך מטורף.
לא עדיף ליסוע לחודשיים-שלושה לג'ונגלים כשיש לך כסף ואתה אשכרה יכול לחיות שם חיים נורמאלים, לחוות את החוויה, ולחזור לחיים הרגילים?
תוהה על הדאגה.למעשה כתבתי כבר כמה, הם רק לא התפרסמו… כמו שאמר רוברט דה נירו בנהג מונית i've got to get organazized 🙂
למעשה אני רוצה לעשות גם את זה. כל דבר בעיתו ובזמנו. הג'ונגלים קוראים לי
אחר כך נדבר.אורבני זה הכי אחי.
לא קראתי את איים ברשת. אם כי שמעתי עליו. זה קשור בנושא? ממליצה?
אני לא בטוח שלברוח לג'ונגל זה כזה פנטסטי או שאנחנו רק מספרים לעצמנו את זה. החיים הנוכחיים שלנו הרבה יותר פנטסטיים ומוזרים מאשר הקיום השורשי שבו התקיימה האנושות במשך מליוני שנה.
איך לחיות במערכת מבלי להיות במערכת. זה תורה שלמה שצריך לדבר עליה, אבל נדמה בכל אופן שאין ביטוח. צריך להיות נועז וחתרני כל הזמן וערני אחרת אפשר לפול כל רגע – וזה קורה להרבה.
כמו הזוג הזה שהכרתי יש הרבה, קוראים להם ריינבואיסטים או בשמות אחרים. הם יודעים לאכול מהשאריות של הציבליזציה, לא פוחדים לגור בפינות המוזרות או הזנוחות שלה ויכולים לנוע על פני הממשק שלה בחופשיות כמו פרקוריסטים.
זה אמנות שלומדים אותה שנים אבל זה דבר נהדר. גם זן בודיהיזם יכול לעזור במיוחד, אבל אני לא יודע שהוא עוזר יותר מכל מסורת אחרת כמו קבלה, יוגה, הינדואיזם או שאמאניזם.
הכל טכניקות להשאר ער בתוך החלום הגדול של הציבליזציה שלנו, אבל אף אחד לא מבטח.
וחוץ מזה גם אם אתה ער, אתה עדיין חלק ממכונת ההרס. לא שאני שולל אותה לחלוטין – היא עושה גם דברים נהדרים, אבל עדיין היא מכונת הרס וכמה שלא תהיה זן בודיהיסט החיים של האדם הלבן זה חיים בעייתיים.
יש כל מיני דרכים אלטרנטיביות, אנחנו מנסים אותן כל הזמן. עם האומץ לעבר הגאולה! אמן 🙂
עידו
לא חבל על הג'ונגל שנכנס אליו ונהרוס גם אותו? כי אנחנו הרי לא יודעים לחיות שם בלי לפגוע בסביבה. פרא אדם ממוצע מכיר עצים וחיות כמו שאנחנו מכירים מערכות הפעלה ושפות תכנות, ואנחנו לא נוכל להשתלב בסביבה שלו כמוהו בלי ללמוד קודם במשך שנים עם מדריכים מקומיים. סביר יותר שכניסה שלנו לג'ונגל תהיה כרוכה בהכנסת אלמנטים מהתרבות והטכנולגיה שלנו, וזה לא יהיה כל כך בריא לג'ונגל.
נראה לי שעדיף להביא את הג'ונגל אלינו, או לפחות לחשוב מה הדברים שמושכים אותנו בג'ונגל ולנסות להכניס אותם אל חיינו. דברים כמו unjobbing, unschooling, permaculture וכל שאר מה שהוא לא working for the man. לא חייבים שמיד יהיה ג'ונגל שלם להתחבא בתוכו; אפשר להתחיל מלנטוע עץ אחד.
אם לצטט את לאו טסה:
הגבוה בעצים
צמח מנבט קט
סכר שאוגר מים רבים
ראשיתו ברגב אדמה בלבד
גם מסע של אלף מילין
מתחיל בצעד אחד
בכל אופן, לאן שלא תלך – בהצלחה!