מצעד 5 הפרסומות המגעילות ביותר

כבר כתבתי בעבר בבלוג על כך שפרסומות הן סוג של חוויה מיסטית. יוצרי הפרסומות מתכננים אותן כיצירות שפועלות על התת-מודע. פרסומות כיצירות תדמית מורכבות כהפצצות של דימויים, ארכיטיפים, ומושגים קמאיים. בכך הן מזכירות מאוד סוג של טריפ.

הפרסומות הן עוד הוכחה לתיאולוגיה החסידית והחב"דית שככל שדבר נמוך יותר כן נמצא שורשו במקום גבוה יותר. כיום נתונות הפרסומות בידי כוחות אופל המבקשים לעודד את האגו ויצר הרע שבאדם, אולם כשמביטים עליהן אפשר לראות לעיתים גם את הפוטנציאל המשיחי של הפרסומות  להוות יום אחד כלי תודעה משוכלל ורב עוצמה שיפרסם את הגאולה.
 
 בכל מקרה, בהזדמנות זו רציתי להזכיר כמה פרסומות שהגעילו אותי במיוחד בשנה האחרונה. זהו המצעד הפרטי שלי של הפרסומות המגעילות ביותר, אלו שמטנפות ביותר את התודעה האנושית וגורמות לי לרצות לצרוח ולעזוב את העולם הזה. כל אחד מוזמן להציע עוד פרסומות מגעילות משלו.
 
5. סלקום – ככה זה שאוהבים – חברות התקשורת נוהגות ליצור משוואה בין טכנולוגיות תקשורת לבין רגשות. המשוואה טוענת שככל שאנחנו צורכים יותר תקשורת ככה אנחנו יצורים סוציאלים וטובים יותר. הדרך להפגין רגשות היא על ידי שכפול הולך ונמשך של רשת התקשורת הבלתי-מהותית שמהווה את בסיס הרשת הסלולרית שלנו. "אמא, התקשרת אליו? הראית לו שאת אוהבת אותו?" שואלות הפרסומות לשיחות בינלאומיות. זוהי הפאראנויה הבלתי נגמרת בצורך התמידי לעוד תקשורת. אמנות האהבה התמה נעלמה ובמקומה נותרנו במציאות שבה הדרך היחידה לאהוב היא דרך קרינה סלולרית.
 
4. דרבי בערב, קריירה ביום –  בפרסומת של דרבי רואים איש עסקים מתיישב במסעדה ופוגש חבר ישן מהבית ספר. "נו, מה קורה אצלך" שואל חבר אחד. אני ממלצר כאן ולומד. מספר החבר "ואתה?". החבר מדרבי בחולצת הפסים המשעממת מספר לו בשביעות רצון עצמית על המשרה המפוצצת שהוא עובד בה ודואג שהחבר מימי הילדות ירגיש כמה שיותר אפשר על הכשלון שלו הוא קורא חיים. החבר לעומת זאת מסתלק בפנים נפולות. דרבי מלמדים אותנו שאם אתם לא מנהלים מצליחים בחליפה אתם כישלון. תתביישו לכם.
 
3. "קודם פלאפון אחר כך אוכל" – זאת פרסומת ששמעתי השבוע באוטובוס. נדמה לי שהיא של בזק בינלאומי. בפרסומת שומעים ילד מבקש מאבא שלו לאכול ואבא שלו גוער בו באמרה "קודם פלאפון – אחר כך אוכל". סתם נראה לי שהפרסומת הזו מביעה באופן תמציתי את הגישה הכללית שחברות הסלולר מבקשות לשתול היום בתודעה הישראלית.
 
2. "צ'יטוס – מי שאוכל לבד אוכל יותר" –

שמעתי פעם שבעוד שמות החטיפים בעבר היו כאלו עם סיומת אלטרואיסטית המה את האחר במרכז: קנידלך, קרפעלך, רוגלך; הרי עם בוא עידן הקפיטליזם הסיומות התחלפו לכותרות אגואיסטיות יותר: ביס-לי, כיפ-לי, קינ-לי וכו'. הפרסומת החדשה של צ'יטוס, המשך ישיר של שמות המוצרים המודרנים, מחנכת את הילדים על האגואיזם החדש באופן מוצהר ומובהק, וכמה אופייני לזמננו – בלי שום בושה "כאילו" בקריצה.
 
1.ישראכרט – "בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט"

את התמונה הזו צילמתי בלילה הזוי בחודש יוני כשהגענו לסוזן דלל ב-4 בבוקר. הפרסומת של ישראכרט נחתה עלי כמו סוף העולם. "בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט". הקיום האנושי ללא ישראכרט הוא בלתי אפשרי, בכל מקום שנייסד את התרבות יגיע הישראכרט ויטמא אותו. התרבות מגיעה לכל מקום ובכל מקום שהיא מגיעה מגיע גם ישראכרט – יחסי ישראכרט, התנהגות ישראכרט, תפיסת עולם של ישראכרט. הקפיטליזם הוא באמת האפוקליפסה.
 

בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט. תמצית האפוקליפסה.

מסביבנו היינו מוקפים באותו האיכות הישראכרטית. עשרות בקבוקי ישראכרט שהיו זרוקים בכל מקום. על כל אחד מהבקבוקים הללו היה ציור של טבע פסטורלי, אבל ביחד הם היו טינוף אחד גדול של הסביבה. מעין דימוי של הדבר האמיתי שמסתיר ממך את הדבר הזה

על כל בקבוק ישנה תמונה של הטבע. אבל הם מסתירים את הדבר שאותו הם מדמים.

. בתוך כל אחד מהבקבוקים היה טבע – היו שם מים. מעין פיסת אלוהים. אבל זה היה אלוהים הכלוא בבקבוק פלסטיק. אותה תפיסה שגויה מעוותת ועצובה כל כך של החברה שלנו שמנסה לכלוא את האלוהות בתוך בקבוק פלסטיק.

 
המשמעות של המשפט הגאוני והנורא כל כך הזה "בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט" הכתה בי אז בכל העוצמה מזעזעת את עמקי ישותי: אנחנו ממשיכים ומנסים לברוח מהציבליזציה, אבל לא ניתן להמלט ממנה כי היא בפנים. אנחנו הציבליזציה. בכל מקום שיש תרבות יש ישראכרט.
 
 
 
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  On 22 באוגוסט 2007 at 11:19

    לא רק שהפרסומת הזאת היא הדבר הכי מקומם (אולי חוץ מהפרסומות של אקסלנס), היא גם מפרסמת מוצר שברור לכל בר-בי-דעת שהוא נחות ומפעם בהשוואה לדבר האמיתי.

  • תמר  On 22 באוגוסט 2007 at 13:04

    אתה ממש חכם 😎
    אף פעם לא שמתי לב לדברים האלה קודם.
    כל הכבוד.

    אגב, היה ממש כיף בעיר הבירה. אתם מגניבים.

  • יוסי  On 22 באוגוסט 2007 at 14:39

    רואים שהשקעת בזה הרבה..
    ובשביל מה?
    להגיד לנו שפרסומות זה חרא?
    מגניב=]
    וד"א בקשר לחטיפים כיפלי ביסלי וכל אלה אף פעם לא באמת שמתי לב לזה=אבל אתה צודק ב100%
    בכל מה שאמרת פה..

    ואתם באמת מגניבים כמו שתמר אמרה=]
    לפחות כשאתם בעיר הבירה=]

  • שחר  On 22 באוגוסט 2007 at 15:27

    2. סיומת ה"לך" בחטיפים הישנים (בעצם ממתי קרפלך וקניידלך הם חטיפים?) אין בה שום דבר אלטרואיסטי כמובן, היא בסך הכל סיומת הריבוי שהגיעה אליהם מהמקור האידי. מלבד זאת, אני דווקא אהבתי את הפרסומת של צ'יטוס, כי קשה להכחיש שיש משהו מרגיז באנשים שמטיחים לך בפרצוף כל הזמן את "מי שאוכל לבד מת לבד" הבלתי נסבל.
    3. אכן פרסומת מעצבנת, אבל לאו דווקא בגלל סדר העדיפויות שהיא משקפת, היא חלק מגל פרסומות שקושרות שני מוצרים שונים לחלוטין זה מזה (יש גם את רוצה שעון חדש? אז יאללה תארזי, כי שעון קונים רק בדיוטי פרי). הפרסומת מקדמת מבצע של בזק סטור שמקנה לרוכשי טלפון חדש שובר על סך חמישים שקלים לאיזו רשת מזון מהיר. הפרסומות האלה, או בעצם שיטת השיווק הזו, אכן מעצבנת מאוד, ושוב לא בגלל סדר העדיפויות שלה, למעשה ההפך הוא הנכון, היא מעצבנת כי היא מציירת את התמונה המדוייקת של איך גופי השיווק רוצים לראות אותנו, צרכנים כבולים שרק ממהרים בבהלה ממקום למקום להספיק ולקנות עוד ועוד.
    4. דרבי – יש אחת מרגיזה עוד יותר עם השליח שמגיע עם הטוסטוס ועולה על העצבים של איש העסקים היפני שבדיוק נמצא בפגישה עם חבר הילדות המצליח והמלוקק, עד שהוא צורח עליו במבטא כבד "יאללה תן גז", בחילה קיומית ממש.

  • עידו  On 22 באוגוסט 2007 at 18:46

    היי,
    נחמד שהגעתם לבקר בבלוג. ואף פעם אל תאמינו לפרסומות 🙂
    שלכם,
    עידו

  • עידו  On 22 באוגוסט 2007 at 18:51

    מעניין שמכל הפרסומות היא זו שהכי מרגיזה את כולם. ואולי בצדק, כי מעבר לכל השעשועים הפסיכולוגים זו פרסומת (לא היחידה, אני פשוט שכחתי את האחרות. שמעתי השבוע על פרסומת שהולכת – שמן… איכססססס – או משהו כזה) שעוסקת בהשפלה של אנשים וברימום של דבר אחד על ידי התעללות במי שנתפס כחלש. וזה באמת מגעיל הרבה אנשים ובצדק.

  • עידו  On 23 באוגוסט 2007 at 16:21

    http://www.marketingbabylon.co.il/2006/11/13/cellcom-lovermarks-marks-love/

    אבחנה מעניינת, מדויקת וגם משעשעת

  • קופירייטר בארון  On 23 באוגוסט 2007 at 21:26

    אין ספק שהתואר שלהם שימושי מאוד.במיוחד שנגמר הנייר טואלט.

  • עידו שחם  On 24 באוגוסט 2007 at 15:32

    פוסט מעולה, הפרסומות האלה באמת נוראיות, ובטח לא חסרות עוד. אבל אני חושב שהן לא מכתיבות ערכים חברתיים כמו שהן מהוות ביטוי לערכים חברתיים שכבר שם בחברה המרקיבה שלנו.

    הפרסומות האלה של דרבי נותנות לי חשק במיוחד לנפץ את הטלוויזיה. אבל מה שיותר מעציב אותי זה שיותר מדי אנשים חושבים בדיוק ככה, שהצלחה בחיים = משרת ניהול יוקרתית, להספיק כמה שיותר בכמה שפחות זמן. זה מציג את הלימודים כסוג של תחביב, כמעט כמו לראות תכנית טלויזיה בערב, בעוד שהפוקוס בחיים שלנו הוא על המרוץ לכסף וליוקרה, ששם נמצא העושר והאושר.

    נזכרתי בעוד פרסומת מעצבנת, הפרסומת של נסטי שרואים בה בודהיסטים שסוחבים מכונת נסטי למנזר שלהם. הנה, תראו אותם מתענגים בטירוף על תאוות החושים, על האייס טי. עוד לגימה ומגיעים להארה. איזה בולשיט.

  • עידו  On 25 באוגוסט 2007 at 11:41

    באמת פרסומת מאוד מעצבנת 🙂

    ואתה צודק הפרסומות הללו הן באמת ביטוי לערכים של החברה שלנו לא פחות משהן מנווטות את הערכים של החברה שלנו. אבל זה כבר נושא לדיון שלם…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: