טכנומיסטיקה

העתיד והעבר. שני מחוזות שונים כל כך. העתיד מגניב ומרגש אותנו. העבר לעומתו משעמם. הוא משעמם כי הוא כבר מוכר וצפוי. ואילו העתיד חדש ודורש פענוח מתמיד. לכן הוא מעניין. החברה שלנו חושקת באופנה, המוזיקה, הסרטים והמשחקים המועדכנים ביותר ומפנה עורף לכל מה שהתיישן.
 
לגבי העתיד ידוע לנו מעט מאוד. יש לנו חומר מועט ביותר שנכתב על השנה 2105 לדוגמה, וככל שהעתיד מתקרב יש לנו יותר מידע (על 2020 או על 2010 למשל). חומר על העתיד שנכתב על ידי חוקרים, הוגים או אנשי עסקים נחשב למסקרן במיוחד ובעל ערך רב ביותר בין אם הוא עוסק בתרבות או בטכנולוגיה. העתיד הוא מותג יוקרתי, יקר ונחשק. ידע לגבי העתיד נחשב בחברה שלנו לידע בעל הערך הרב ביותר שאותו ניתן לנצל בצורות מופלגות.
 
אנחנו מביטים בעתיד בפליאה כי הוא מציג תמונה מרתקת שלנו. תמונה שלנו בעתיד – אפשרות אחרת שלנו, של מי שאנחנו יכולים להיות. הוא מאפשר לנו לבצע קפיצה תודעתית לגבי מי שאנחנו. העתיד הוא כלי להרחבת התודעה.
 
לעומת העתיד שכל ידע עליו הוא מועט ורב ערך, הרי על העבר נכתבו ונכתבים תלי תילים של ספרי היסטוריה ומחקר, אולם רוב האנשים אינם מעוניינים כלל לקרוא בהם. האנושות אוספת כמויות אדירות של מידע על עברה, אבל לרוב אין מי שיקרא במידע הזה כי רובו חסר משמעות מבחינת רוב האנשים – הוא אינו שימושי בעבורם. העיסוק במה שקרה כבר (ולכן נחשב לא רלבנטי עוד) נחשב לעיסוק של אנשים מנותקים ו"משועממים". אלה שאינם חיים בהווה.
 
אולם על מנת לפתח אופק אמיתי לעתיד, מחויב האיזון, שכן אופק במימד הרביעי עליו להתפרש כמראה לשני הכיוונים. רק בעזרת אופק על העבר אפשר לפתח גם אופק על העתיד – ולהפך.
 
תחזיות לגבי העתיד היו מקום שבו נכשלו כבר רבים וטובים. המקום שבו נכשלו רבים מחוזי העתיד היה כשביצעו אקסטרפולציה, הרחבה הלאה, של מגמה קיימת והניחו שהיא תמשך הלאה כפי שנמשכה עד תקופתם.
 
בתחילת המאה העשרים גרמה הפריחה של מערכות תחבורה תת קרקעיות לרבים להניח שעוד מעט יכסו מסילות המטרו את כלל הערים האנושיות. בשנות השלושים חשבו רבים שמשמעות הנסיקה התלולה בבניית גורדי שחקים היא שבקרוב יהיה העולם כולו מכוסה בכאלה וכולנו נגור בגורדי שחקים. בשנות החמישים, עם האנרגיה האטומית חשבו אנשים שעוד מעט יפעל הכל על אנרגיה אטומית. ובימי המרוץ לחלל, בסוף שנות השישים, הניחו רבים כי מאחר שהמעצמות התקדמו כה מהר משליחת לווין לנחיתה על הירח הרי בקרוב ננחת על מאדים ונעזוב את מערכת השמש.
 
מה שכל האנשים הללו לא ראו הוא קפיצת מדרגה שבאה, טרפה את הקלפים ועצבה את המציאות מחדש. הם טעו ולא ראו את קפיצת הדרך – מה שמכנים על ידי חלק בשם Emergence. "קפיצת הדרך" הוא אחד משמותיו של האל. זהו הקסם שהופך דג לזוחל וזוחל ליונק ויונק לאדם חושב – זוהי החוליה התמיד חסרה שמובילה אותנו לעולם חדש מופלא. זוהי ההופעה של מדיה חדשה לחלוטין. יש כאלו שחיים את החיים רק כדי לחזות ברגעים ההיסטוריים האלה של קפיצת הדרך.
 
קפיצת דרך כזו מתחוללת לא רק בעולם הטכנולוגי אלא גם בהיסטוריה הפוליטית-חברתית וגם בחייו של האדם. רגע הקסם הזה הוא הרגע האלוהי של האפשרות של דבר חדש לחלוטין שיטרוף את כל מה שידענו קודם.
 
מי שרוצה לחזות את העתיד צריך לנבור בעבר מתוך מבט של מתבונן מהעבר על העתיד. רק כך יוכל להריץ למול עיניו תהליכי התפתחות, לספור קפיצות דרך ולחוות את הדינאמיקה של ההוויה. אולי אם ננסה שוב ושוב לחזות ולחוות עתידות בתחומים רבים ושונים מהקוסמי לפוליטי-חברתי דרך הכלכלי והאישי ואם נוכל להתאמן בחיזוי העתיד של העבר ולבדוק את ההשערות שלנו על בסיס חומר הידוע לנו כבר נוכל לדעת עד כמה אפשרית בכלל האמנות הנחשקת והחמקמקה הזו של חיזוי העתיד.