טכנומיסטיקה

אני רוצה לומר פה כמה דברים בזכות הפעולה הביולוגית האנושית כל כך של ההקאה. יש בהקאה משהו מן הטוטאליות שהפכה נדירה כל כך בחברה שלנו. לא מטרידים אדם בשאלות בזמן שהוא מקיא, לא מבקשים ממנו למלא סקר, גם לא מראים לו פרסומות או מנסים למכור לו מוצרי טיפוח, או שואלים לדעתו בסוגיה מסוימת. בגלל שההקאה היא פעולה קיצונית ודחופה כל כך יש לה מעין קדימות עליונה שאותה מכבדים עדיין בחברה שלנו. מי שמקיא נמצא מתייחד משאר העולם, לרגע קצר הוא לבד עם עצמו, מחוץ לכל שאר המערכות החברתיות ויש בכך ערך בחברה שבה ישנם פחות ופחות רגעים שבהם האדם נמצא מחוץ ל-Grid האלקטרוני-צרכני.
 
אבל יש עוד משהו נאצל בהקאה. בחברה שבה מרבית החוויות שלנו מתווכות על ידי איברים חיצוניים אלקטרוניים מדרגה שניה או שלישית כמו וידאו ברשת או עולמות וירטואלים יש משהו מאוד בסיסי בהקאה. בראיה מקלוהניסטית  אפשר לומר שאנחנו חיים בחברה שבה הגוף שלנו מורכב מאברי צד שלישי, כל מיני תוכנות שאנחנו מתקינים ומסירים מהמחשב, דגמים של פלאפונים שאנחנו מחליפים כל כמה חודשים. הגדאדג'טים שנמכרים בשוק החופשי ושורות הקוד שעפות על גבי הרשת מהטבורים האלקטרונים שלנו מהוות את שוק השתלות האיברים האמיתי, שוק המסחר באיברים הדיגיטלים.
 
אלא שריבוי האיברים הדגיטלים הללו מעורר ניתוק מהאיברים הפנימיים. יותר מדי שעות של ישיבה מול המחשב והגוף שלך מאבד את אפשרויות התנועה והתחושה שלו. בחברה שמחפשת מענה למצב זה ומדובקת ברעיון של חיפוש האני הפנימי וחיבור לעצמי התוכ-תוכי, הקאה היא תשובה נהדרת מהקישקע לשאלה איפה האני האמיתי שלנו.
 
יש בהקאה משהו מאוד ראשוני, מאוד מהבטן. ההקאה היא לפני החושים, היא לפני האיברים. היא קריאת האני עצמו שמתחילה מתוך מערכת העיכול. ההקאה היא מתוך תוכך וזה מתבטא במצב התודעתי של ההקאה. אתה לא יכול לחשוב על דברים אחרים בזמן שאתה מקיא. להקאה יש אפקט כזה שהיא מחברת אותך בעל כורחך למציאות הריאלית מאוד של הגוף שלך, מציאות שממנה אנחנו נוטים לשכוח במימד הדיגיטלי. יותר מכל מדיטציה או סדנת מודעות עצמית, כמה עוויתות קיבה יכולות להעלות את המודעות שלכם למה שמתחולל בתוך הגוף שלכם, למה שאתם אוכלים ומה שאתם הווים. כשאתה מקיא אתה קרוב קרוב אל עצמך.
 
הקאה היא גם סוג של מדיטציה בכפיה. יש את הרגע הזה בהקאה טובה באמת, שבו האדם מנסה לחלץ מתחתיות קיבתו את בסיסי הטומאה האחרונים ובמאמץ הגדול של מעבר המיצים הקיבתיים החוצה מהגוף מתרוקן הראש מכל מחשבה, מעין סאטורי שבהשפעת הקיבה.
 
המואר הולך על קיבתו. בהקאה יש משהו מטהר, כי בסופו של דבר כל הקאה היא גם סוג של לידה מחדש. אחרי כל הקאה יש הקלה. הקלה ומעט גאולה. העולם שנראה קודם קודר מקבל מחדש צבעים בהירים וקלילים יותר לאחר ההקאה – הוא מזכיר לנו שההקאה הזו יכולה להיות רק ראשונה בסדרה של הקאות של הקליפות, של העדשות המטשטשות שמונחות לנו מול העיניים – שאנחנו יכולים לפצוח במסכת של הקאת הקליפות הפנימיות.
 
אבל חשוב מכל, יש בהקאה משהו נורא כנה, שזה עוד משהו שחסר בחברה שלנו. מי שמקיא בהחלט לא שומר בבטן את התחושות שלו, הוא מביע את עצמו ובכל העוצמה. הוא מבהיר עצמו בצורה גופנית וכובשת וממחיש בצורה ברורה את תחושותיו לגבי הדברים שמציקים לו בבטן.
 
כל זה מבחינת המקיא, ולא נגענו עדיין בכלל בבחינת המוקא.
 
איך חשים המוקאים?
 
השאלה הזו רלבנטית במיוחד כי היא מחזירה אותנו לשאלה 'מה קורה כשאלוהים מקיא?'. אני שואל את השאלה הזו לא סתם כדי לזעזע או להרגיז אלא גם כי אם הוא מקיא אז אני חושב שזה ניחוש די טוב לומר שהוא מקיא בזה הרגע. אנחנו הרי ארגנו לו סיטואציה מתאימה למדי לבחילה קוסמית.
 
אם הוא מקיא, אני חושב שסביר לחשוב שהתופעות שאנחנו חשים סביבנו בשנים ואולי אפילו באלפי השנים האחרונות הן סוג של תופעות לוואי של ההקאה האלוהית. למעשה, לא הייתי פוסל את האפשרות שתולדות היקום כולו מאז מה שאנו מכנים המפץ הגדול הן סיפורה של הקאה אלוהית, מפץ גדול של קיא המתפשט בחלל. ובמילים אחרות – כולנו, כל היקום, קיא של אלוהים, חלק מהנסיון שלו לטהר את עצמו, מה שכמובן תואם מאוד את התיאוריות של קבלת האר"י לגבי הסיבות לבריאת העולם.
 
אני מקווה שכשאלוהים יסיים להקיא אותנו הוא ירגיש טוב יותר. בינתיים אני חושב שנוכל להיות חלק מההטהרות הקוסמית הזו אם גם אנחנו נשתתף מדי פעם בהקאה האלוהית הגדולה על ידי הקאות קטנות משלנו (ההמלצות אגב אינן תקפות לבעלי הפרעות אכילה מכל הסוגים). אז למי שחש כרגע מנותק מהישות שלו, מומלץ בהחלט להתנסות בהקאה: זה לא עולה, זה לא מוצר, זה זמין לכולם בצורה שווה ותמיד, וזה טבעי שבטבעי – ישר מן הטבע. מעבר לזה, בחברה שאנחנו חיים בה נדמה שיש בכך גם מעין תגובה הולמת למדי (רצוי לקיים בציבור).