האינטרנט הוא הטריפ הקולקטיבי

מרק פשה אמר פעם שהאינטרנט הוא הטריפ הקולקטיבי של האנושות. המשפט הזה נשמע לי בזמנו עמום ולא ברור, אבל השבוע כשישבתי בסניף תל אביב של הביטוח הלאומי וראיתי אישה מתקוטטת עם המאבטח חוויתי לפתע מעין אפיפניה קטנה ונדמה לי שהתברר לי מעט טוב יותר מה הכוונה.
 
כל הזמן שישבתי בביטוח הלאומי קראתי בספר 'האהבה' של ליאו בוסקאליה מתוך נסיון להתחמק מרשת האנרגיות השליליות שמקיפה את המוסד הזה. בדרך החוצה כשנתקלתי במאבטח ובאישה המתקוטטים חשבתי על התחושה הרעה שאופפת את הבניין. זה היה מעניין כי מורים רוחניים בעולם הניו-אייג' נוטים הרבה פעמים לדבר על איך שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו. הדברים שאנחנו חושבים משליכים על רשת האפשרויות שמקיפות אותנו. תחשוב טוב יהיה טוב, תחשוב רע יהיה רע. עד כאן אין שום דבר חדש. למעשה את זה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו אמרו מורים רוחניים עוד הרבה לפני שהניו-אייג' נולד והדבר הזה ברור כשמש בתוך החוויה הפסיכדלית שבה כל מחשבה ניצבת מול התודעה וכל מחשבה בוראת מציאות מוחשית לגמרי. החידוש היחיד בעניין זה הוא שהיום הדברים הללו נמסרים בסרטים כמו 'הסוד והופכים לנחלת הכלל ולידע משותף.
 
אלא שלאלמנט בריאת המציאות שקיים בחיים של בני אדם יש גם אספקט קולקטיבי. אנשים נוטים לומר כביקורת תקפה למדי על הסרט על 'הסוד' שהוא מתעלם מהאלמנטים הכלליים במצב האנושי. איך יכול ילד שנולד בעיראק או בשדרות להשפיע על מציאות האלימות והעוני שסביבו? האם גורלו לא נחרץ במידה מסוימת כבר מהיוולדו? הביקורת הזו מוצדקת למדי כאמור, אבל אם נראה שיש לאלמנט בריאת המציאות יש גם אספקט קולקטיבי הדברים יהיו אולי קשים מעט פחות להבנה.
 
כאן נכנס לתמונה הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי הוא סוג של הזיה קולקטיבית רעה למדי, הוא המשפט של קפקא שהתעורר לחיים, הוא באמת טריפ רע שאפשר להכנס אליו בכל שעה ביום אם ברצונך לחוות תסכול או כעס. אני בטוח שלא מעט אנשים שעובדים בביטוח הלאומי סובלים מבעיות רק משום שהם מוקפים באנרגיות מהסוג הזה שעות רבות מהיום שלהם.
 
באותו אופן אפשר לחוש כיצד הבעיות שמעסיקות את החברה הישראלית והחוליים שלה הם דברים שמשודרים ללא הרף דרך המדיה. יוצא לי לדוגמה לפגוש אנשים שחושבים שמה שמניע את האנושות זה 'כסף' או 'סקס'. האמירה הזו שתראה מוזרה למדי או קצרת ראיה למי שנמצא בחוגים פסיכדלים או רוחניים משקפת כמובן את המציאות שהמדיה משדרת לאנשים (נניח בסדרות כמו 'מסודרים', 'דוגמניות', 'השרדות' וכו') ושאנשים בתגובה משקפים חזרה לתוך המדיה. כך נוצרת מערכת פידבק שבמהלכה המדיה והחברה מזינות זו את זו בכך שהדבר שמניע/חשוב הוא כסף וסקס. זו הדרך שנוצרת ההזיה הקולקטיבית בעזרת הסמים של החברה המודרנית שהם המדיה.
 
ואם לחזור לעיראקים הרי במובן הזה לעיראקים, כמו לישראלים יש בהחלט חלק ביצירת המציאות שבתוכה הם חיים. משהו בגישה הקולקטיבית יצר את המציאות שבתוכן מתקיימות האומות הללו כיום. גם לאמריקאים או לגרמנים יש חלק ביצירת המציאות הפסיכית (במובן של פסיכיזם) שבתוכה הם חיים – אין כאן אפילו מיסטיקה, רק אקולוגיה מאוד פשוט של שדות אנרגטיים.*
 
נחזור שוב למדיה. כפי שסיפרתי באחד הפוסטים הקודמים  מקנה דיבר על המדיה ככלי שבעזרתו האנושות משתפת דימויים, למעשה כלי לשיתוף התת-מודע הקיבוצי. המדיה, גולת הכותרת של הנוספירה הנפלאה שלנו, היא המציאות הפסיכית של הפלנטה, היא המודע והתת מודע של הפלנטה. היא החלום המאוד לא צלול שאנחנו חולמים.
 
וכאן נכנסת האמירה של מארק פשה לגבי האינטרנט כטריפ האולטימטיבי. מה שקורה הוא שככל שאנחנו מתקדמים במהפכת המידע הדבר בעל הערך ביותר הוא מידע והדבר הזה ימשיך ויתפוס חלקים גדולים יותר ויותר מהכלכלה שלנו בעשרות השנים הבאות, אנחנו כרגע רק בהתחלה שלו.
 
הכלכלה הזו שמתבססת על פרסום נקראת כלכלת תשומת הלב. היא נקראת כך משום שבכלכלה הזו המטבע העיקרי הוא תשומת לב. כל דבר שאנחנו מעניקים לו תשומת הלב אנחנו מעניקים לו כח. ברגע שאנחנו מסתכלים על הקרחת של נינט, לוחצים על לינק בשביל לקרוא על הקרחת של נינט או פותחים טלויזיה ונשארים אחרי הפרסומות כדי לראות את האייטם על הקרחת של נינט אנחנו נותנים כח לקרחת של נינט ואנחנו גורמים לעוד ועוד אייטמים על הקרחת של נינט להופיע. אנחנו מחווטים את המוח הקולקטיבי של הפלנטה ומלמדים אותו שהקרחת של נינט היא דבר חשוב. כשאנחנו קוראים מאמר על ההארה אנחנו מחזקים את החלק שעסוק בהארה במוח הקולקטיבי.
 
הצרה (מנקודת ההשקפה שלי לפחות) היא כמובן שרובנו מעדיפים ללחוץ על הקרחת של נינט. הדברים הללו נרשמים בצורה מאוד ברורה במערכות של אתרים והמוח הקולקטיבי מאורגן כל הזמן בתהליך פידבק על מנת להתאים את עצמו לתרבות שהפכה שפחה של ההתניות הקופיות של קופים עם עכבר ביד ומחשבות מלוכלכות בראש שנמצאים בלופ של גירוי עצמי דיגיטלי. אם פעם היה מי שניסה לדאוג למצב ולכוון אותו, אם פעם היו אמות מידה תרבותיות כל אלו גוועות היום ומגיעות לסופן, למי שלא שם לב.
 
אבל זה גם החלק הטריפי בכל הסיפור הזה. נותרנו עם עצמנו בתוך הטריפ הקולקטיבי של האינטרנט. כלכלת תשומת הלב היא
טריפ הזה. כמו בטריפ הפסיכדלי שבו כל דבר שאנחנו מעניקים לו תשומת לב הופך חזק ומה שאנחנו איננו שמים אליו לב נעלם מהמציאות – כך בכלכלת תשומת הלב. תשומת הלב היא המשאב היקר ביותר במאבק על עתידה של האנושות. לא חיילים, לא מטוסים, לא סנקציות, לא פצצות אטומיות – תשומת לב, משהו שלכל אחד מאיתנו יש 100% ממנו כל הזמן, ורובנו מעדיפים לתת אותו שוב ושוב לוריאציות הנבולות של הקרחת של נינט.
 
בעידן כלכלת תשומת הלב העמידה מול המוחלט קורה כשהעכבר ביד. המקום שאליו אתה גולש בורא לא רק את המציאות שלך, אלא גם את המציאות הקולקטיבית. תשומת הלב היא זו שיוצרת את המציאות, את העולמות שנבראים סביבנו. כל דבר שאנחנו מתרכזים בו מתרבה ומתגבר. ברגע שנרפה ממנו הוא יעלם. תשומת הלב שלכם היא המטבע שבורא ומחריב עולמות – היא הכח האולטימטיבי. השתמשו בה בתבונה.
   
* אני מעוניין להבהיר כי זהו כמובן תיאור המבקש להסביר חלק מהמצב והוא בכל מקרה אינו מספק או ממצה. חלקים אחרים של המצב הם פוליטיים, היסטוריים ונסיבתיים, ולמרות שאין הם ממין העניין פה ברור שלא יכול להיות דיון ממצה בגורל ההיסטורי של קבוצות בלי לעסוק בהם.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריק גלסנר  On 7 במרץ 2008 at 15:12

    מרתק. אני מסכים ולא מסכים וכו'ובהזדמנות, אבל הנושא הוא קריטי והניתוח מרשים.

  • אסף  On 7 במרץ 2008 at 17:43

    בדרך כלל אני לא נוהג להשאיר תגובות למאמרים. לא משנה מה דעתי עליהם. אבל מכיוון שדיסרת על תשומת לב, אני מיישם את עצתך ומגיש לך תשומת לב חיובית, פיצויים מביטוח לאומי: מאמר מעולה. משעשע, ברור, עמוק ומשאיר משהו בתת מודע האישי.

  • אוהד  On 7 במרץ 2008 at 20:22

    פוסט מעולה, כרגיל. יישר כח!

  • אייל  On 8 במרץ 2008 at 0:01

    אכן מאמר יפה.

    מבחינתי הטריפ הוא מאמרים כאלו 🙂

  • רון  On 8 במרץ 2008 at 0:40

    זה מזכיר לי פרק ישן של "רוזאן" שמשום מה אני זוכר… המשפחה שלה התקבלה ל"מדד נילסן" כלומר אלה שהרגלי הצפייה שלהם קובעים את הרייטינג. והיא בדיוק רצתה להשתמש בכוח שניתן בידה בתבונה, והכריחה את בני המשפחה לצפות בשידורי היסטוריה בערוץ הציבורי וכדומה..
    האינטרנט מציע באמת דמוקרטיזציה יותר קיצונית של הכוח הזה..

  • תמר  On 8 במרץ 2008 at 1:10

    ומקדת את תשומת הלב שלי אליך

    ההתמקדות או תשומת הלב היא גם חיבור
    ויותר מכל דבר אחר היא השפעה במובן השפע
    השפעת ההתקיימות של כל רעיון במוחות ותודעות של הכלל

    כמובן שתשומת הלב שלנו היא אורגנית ספונטנית אנחנו לא חושבים פעמים
    ומעבר יש לנו פרשנויות במקרה הטוב
    ושינוי בתודעה היא הבנה של הבסיס ושאלת השאלות איך אנחנו מזיזים את התודעה הספונטנית שלנו מהסחות דעת קלות
    ולומדים למקד יותר
    ולדעת שיש לנו בחירה ואנחנו יכולים ללמוד לבחור במה להתמקד
    עצלנות רוחנית אי הבנה
    או התמסרות גלובלית באמונה
    הרחבת התודעה
    עייפות החומר והרוח
    התמקדות

    כנראה שאנשים אוהבים לספק את מרכזי הענג והתגמול בתוצרים זמינים זולים
    גם במחיר של כאב בטן
    הם לא מאמינים הם מאומנים

    תשומת לב או התמקדות היא פעולה והפעלה של התודעה זו אנרגיה חיה חמה ומאתגרת
    החכמה להביט בה ממקום שונה
    ללמוד להרחיב את יכולת ההתמקדות
    פשוט לרצות בזה

  • ניצן  On 8 במרץ 2008 at 14:25

    1. הביקורת על מוצרים כדוגמת "הסוד" ואחרים היא שהם ממקדים את כל האחריות באדם יחיד, באינדיבידואל. ברגע שעוברים לאחריות קולקטיבית, כל המסר שלהם מתמסמס. ובאמת, מהרגע שעברנו לאוסף של בני אדם, איך אפשר לדבר על אחריות, על שליטה בגורל? מי כאן השולט? התת-מודע המשותף? השיח הציבורי? המנהיגים? וגם כאן, מה לגבי הנסיבות? משאבי טבע, מגיפות, מזג אוויר וכד'? אני חושב שתסכים איתי כשאומר שהיכולת של האדם לשנות באופן מהותי את סביבתו הוא תולדה מאוחרת למדי בהיסטוריה האנושית.
    2. לדעתי, המחשבה שכלכלת תשומת הלב והאינטרנט נשלטים ע"י המקליק, שהם לא תוצר של תכנון מלמעלה היא גישה נאיבית למדי. לא מדובר בסתם היזון חוזר. מדובר במאמץ מכוון להלעיט אנשים בזבל, שמה לעשות – קל יותר לייצר אותו, הוא יותר בר שליטה וכן הלאה. האינטרנט לא שונה במובן הזה – הפורטלים מציעים מה שהם מציעים כי זה מה שהכי קל לתחזק, כי רגילים לזה מהטלוויזיה, וכן הלאה. זה לא רק שאנחנו בוחרים להקליק על הקרחת של נינט. אף אחד לא טורח בכלל להודיע לנו שיש משהו חוץ מהקרחת של נינט.
    אז צריך לבצע חיפוש אקטיבי בשביל למצוא חומר על הארה, ובשביל להגיע לקרחת של נינט צריך רק להקליק.
    אם יש משהו שהאינטרנט לימדה אותנו (דרך מנועי החיפוש והפרסום בטקסט) זה שבני אדם לא מחפשים בד"כ את הטוב ביותר אלא את הדבר הראשון שמספק אותם. אז נחש למה הם יקדישו את תשומת הלב? ולמה, בעצם, לטרוח עם משהו אחר?
    אז למי שייך המוח הקולקטיבי הזה, שאתה מדבר עליו? פעם התשובה אולי הייתה "לנו", אבל זה כבר לא המצב. חבל.

  • עידו  On 8 במרץ 2008 at 21:11

    1. אז כן, אני חושב שמה שקורה הוא עירוב של הקולקטיבי והאינדיבידואלי. אין לנו שליטה בכל מה שקורה לנו וסביבנו, אבל גם יש לנו לא מעט שליטה וזה מה שסרטים כמו 'הסוד' מנסים להראות, אפילו אם הם מפשטים את העניין ומפריזים בכח המוחלט של הדמיון האינידיבידואלי.

    2. אתה מתייחס לשני דברים. לגבי השני, שאנשים מחפשים בדרך כלל לא את הטוב אלא את הדבר הראשון שמספק אותך אני מוכן להסכים שזה בהחלט המצב ברבים מדי מהמקרים.
    לגבי הראשון, שישנה איזשהי קונספירציה להלעיט אותנו בזבל, לא הייתי מרחיק לכת עד כדי כך. אני חושב שזה גם עצלנות מצד חלק מהעיתונאים שמעדיפים להמשיך לתת את מה שהיח"צנים מעבירים אבל הרבה יותר מזה אני חושב שברוב המקרים זה בהחלט העובדה החלק שאליו התייחסתי קודם. מה שאנשים רוצים זה מה שהם מקבלים. אם אנשים לא היו מקליקים על הקרחת של נינט, לא היה יותר קרחת של נינט בפורטלים, ואם פורטל מסוים היה ממשיך לשים את הקרחת ואנשים לא היו מקליקים אז הפורטל היה מפסיק להתקיים.
    אני לא אומר שאין כאן גם מנגנוני שליטה שמשכנעים את הקהל מה הוא אוהב, אבל אני בהחלט חושב שמדובר במערכת פידבק. האחריות על מה שנמצא בערוץ 2 או 10 הוא בשום פנים ואופן לא רק בגלל המנהלים שם – אלא בגלל שזה מה שהקהל מצביע בעבורו ומתגמל בעבורו.

    המוח הקולקטיבי כן שייך לנו. השאלה מה זה לנו. הוא לא שייך לי ולא לך, ולא לעיתונות, ולא למסעודה וגם לא למנהלים בערוץ 2. הוא שייך לכולנווו וגם הדיון הזה הוא חלק מהמוח הקולקטיבי הזה.

    עידו

  • פזית  On 9 במרץ 2008 at 1:13

    הניתוח שלך מעניין, תודה רבה. עם זאת, הוא מעצים את הפרט, כפי שניתחת יפה. אבל שים לב לדינמיקה של התהליך: מטבע תשומת הלב נשחק ומאבד מערכו ככל שקיימת פחות שונות בבחירותיו של אדם, כלומר ככל שהוא צפוי יותר. מעבר לכך, בחירות נחותות, בשונה מבחירות בצריכת אינפורמציה מורכבת יותר, שגם הן עלולות להיות צפויות להחריד, מקטינות את עצם יכולת הבחירה בשימוש במטבע, או אם תרצה- את הונו של הפרט. אם תשומת הלב של פלוני מוקדשת מגיל צעיר לסיפוקים מהירים ושטחיים, הוא מאבד את היכולת והמוטיבציה לשים לב לגירויים מורכבים יותר. בכך הוא מאבד את השפעתו על כלכלת השוק. הוא הופך לא רק לצפוי, אלא לצפוי וכבול לבחירותיו הקודמות מבלי יכולת לבחור אחרת, ועל כן אין צורך לההתחשב בדעתו הפרטית עוד (משום שהלכה למעשה, אין לו דעה פרטית, אבל אני לא נכנסת להיקש הזה כרגע). כך הופכות שכבות רבות של הציבור לבלתי קיימות, לקבועים במשוואה, בבחינת אני יודע מה העם רוצה, ואני יודע שהעם לא יכול לרצות שומדבר אחר, משום שאין בידיו הכלים לכך. ותודה על תשומת הלב 🙂

  • עידו  On 9 במרץ 2008 at 16:50

    תודה על התגובה שלך. עוד פעם, כמו שכתבתי קודם לניצן. אני לא מכחיש את השליטה שיש למערכות גדולות על השיח שיש לנו. וברור שהבנאדם שישב כל החיים שלו מול הכורסה וראה דודו טופז או צביקה הדר לא יכול תוך שניה לעבור לעשות מדיטציה.

    אבל כן, אני כן מאמין שלכל אחד מאיתנו יש בחירה וגם אם כל החיים כשאתה חוזר מהעבודה אתה מתיישב מול ערוץ 2 עד שאתה הולך לישון אתה כן יכול לשנות את זה, וראיתי את זה קורה.

    ואם מספיק אנשים יחליטו שערוץ 2 לא רלבנטי בשבילם גם ערוץ 2 יפסיק להיות רלבנטי. נקודה. וזה לא איזה שאיפה אוטופית. ערוץ 2 לא תמיד היה כאן ולא תמיד יהיה כאן. מבני כח קמים ונופלים אבל הם קמים ונופלים בגלל שאנשים משתפים איתם פעולה. בגלל שהם נוטים שלא לחשוב על ההשפעות שיש לכל מיני ערוץ 2.

    לי אין טלויזיה בבית. אני לא חושב שבכך אני הופך את העולם, אבל אני כן חי יותר בשלום בידיעה שאני חלק מהאחוזים שהמושג שלהם לגבי תרבות ובידור קצת שונה. לעומת זאת יש לי בלוג. הבלוג הזה קטן ופצפון, אבל הוא כן משנה באלפית של אלפית האחוז את התמונה, ובמקרים מסוימים הוא יכול לשנות אפילו ביותר.

    כל דבר שאנחנו יוצרים הופך לחלק מהמערכת ואנחנו יוצרים אותה. כשיצרתי את האינטרגלאקטיק והוא הגיע להארץ הגעתי לדוכן עיתונים וראיתי פתאום את הפרצוף של האינטרגלאקטיק על העמוד הראשון של עיתון הארץ. זה הכניס אותי לשוק שמשהו מתוך ההזיות שלי יכול להגיע לעמוד הראשון של הארץ מעל לכותרת הראשית. אם מספיק אנשים יהזו הזיות ההזיות שלנו יהפכו לכותרת הראשית בעיתון.

    עידו

  • פזית  On 10 במרץ 2008 at 17:26

    השקעתי בתגובה ארוכה, שנעלמה כששיגרתי. אני מניחה שאין אפשרות טכנית לחלץ אותה מהמוח הקולקטיבי, נכון? אולי אחזור אח"כ לשחזר, אבל כרגע אני צריכה לרוץ ללמד. שיהיה יום מצוין.

  • פזית  On 11 במרץ 2008 at 23:12

    עידו, תודה על התייחסותך. הנקודות שהעלינו ניצן ואני אינן זהות. בעוד ניצן מתרכז בקיומה של השפעה-מכוונת על העדפות הפרטים, אני מתייחסת להשפעת צריכת גרייה מהירת-סיפוק, שטחית, "צורחת", על היכולת הקוגניטיבית והמוטיבציה של קהל הצרכנים. למיטב הבנתי מתגובתך, אנחנו חלוקים בשלוש הנחות:
    -מה ההשפעה של חשיפה לתכני-בזק, אקרא להם, על היכולות הקוגני' וסט הערכים של הצרכנים (ואני מדגישה: בייחוד כאשר החשיפה מתחילה משלבים מוקדמים בהתפתחות).
    -באיזו מידה יכול פרט לשנות יכולות והעדפות שעוצבו ע"י תכני בזק (מגיל צעיר), לטובת צריכת תוכן מורכב יותר. שים לב שהתשובה לשאלה זו תלויה בהנחה/שאלה 1.
    -מה אחראי לשינוי מבני כח; האם סביר לצפות ששינוי יבוא מאנשים שיכולותיהם והעדפותיהם עוצבו מגיל צעיר ע"י תכני-בזק (הנחה 1) ואינם יכולים לצרוך, או לרצות לצרוך, תכני-עומק (הנחה 2)? האם שינוי חייב לבוא מהם, או שהוא יכול להתגשם אחרת?
    להבנתי, אתה אופטימי ממני בכל שלוש ההנחות. אתה מנדב את עצמך כדוגמה ליכולתו של אדם לעצב את גורלו, לבחור לנהל אחרת את משאב תשומת הלב שלו. זו כמובן דוגמה מאוד לא מייצגת (יספיק אם אעז להניח, ולו על פי גילך, שלא נחשפת לתכני-בזק מינקות). בתורה, האופטימיות שלך מביאה אותך להקיש שעולם המידע הנוכחי מעצים את הפרטים. הפסימיות שלי מובילה אותי להאמין שהוא מחליש אותם, משום שהוא מצמצם את משאבי הקשב, ולבסוף מותיר בידיהם בחירה "חופשית" בין תכני בזק ותו לא.
    עוד מובילות אותי התשובות הפסימיות שלי לחשוב שמכיוון שהתכנים הנוכחיים הולכים ומקטינים את יכולת הבחירה של מרבית שדרות הציבור, לא מהם יבוא שינוי מבני הכוח. אבל לא אבדה תקוותינו, אם תסלח לי על המליציות. אני מאמינה שהמסוגלים לכך הם בעלי מחויבות ערכית לעשייה המגבירה את החשיפה של הציבור לתכני איכות (אני עוצרת את הטיעון בנקודה זו למרות שראוי לציין שיש לו השלכות מרחיקות לכת אם מתייחסים אליו ברצינות). ועל כן, הידד לבלוגך! אתה עושה במלאכה בנאמנות, כל הכבוד. (על מדוע לי עצמי אין בלוג אכתוב בהזדמנות אחרת; בינתיים בחרתי לחזק בלוגים וכותבים "איכותיים" על ידי ניהול הולם של משאב תשומת הלב שלי). נחמד גם לציין שלמרות שהנחותינו הפוכות, אנחנו מגיעים למסקנה דומה לגבי חשיבות ההשקעה בחיזוק החלקים האיכותיים במוח הקולקטיבי. העובדה שהתשובה המתקבלת זהה ללא ספק תחזק את ידיי ברגעים חשוכים, בהם אני תמהה ביני לביני מדוע לטרוח להשקיע זמן רב כל כך בניסוח—או מרגיז מזה, שיחזור—תגובה שלא תיגע באיש.
    פזית

  • עידו  On 12 במרץ 2008 at 17:49

    שלום ותודה שטרחת וכתבת שוב את התגובה שלך. המערכת של רשימות נוטה לעיתים לעשות את הטריק השפל הזה ולגזול ממך את מלותיך המנוסחות בקפידה. אני ממליץ לך לעשות קונטרול-סי לפני שאת שולחת כדי שתהיה בטוחה שזה בקליפבורד שלך.

    כמו שכתבת בתשובה שלך, אנחנו כנראה מסכימים ברוב העניינים. ההבדל העיקרי בינינו הוא שאני מעדיף להיות אופטימי.

    עוד לא גדל לנו דור כזה שמחונך עד כדי כך על תכני בזק, כפי שאת מכנה אותם ולכן קשה עדיין לדעת מה ההשפעות. אני מסכים שזה לא נראה טוב, אבל בניגוד אליך אני מאמין שלאדם יש כמיהה פנימית למשהו שהוא מעבר. אני רואה ערך לתכני הבזק ובו זמנית אני חושב שלחיות רק בעולם הבזק הוא קיום עני בצורה בלתי רגילה ושהוא מאוד לא מספק, לכן אני מאמין שגם אנשים שגדלו בתוך תרבות של בזק יכולים להחשף למשהו אחר.

    יותר מזה, אני מאמין שישנן חוויות תודעתיות משדדות אופי שאנשים עוברים אותן בכל מיני קונטקסטים: אישיים, תרבותיים, רוחניים, פסיכדליים. אני מאמין שמי שנעמד מול הדברים האלה יכול לשנות עורו מקצה אל קצה ולהתעורר למציאות חדשה.

    יש לנו היום יותר אנשים משועבדים וזומבים מאשר אי פעם, ובו זמנית יש גם היום יותר אנשים יצירתיים ומודעים מאי פעם. את הפרדוקס הזה קשה ליישב – חוץ מזה שיש באופן כללי יותר אנשים מאי פעם, יש גם איזשהו תהליך מקביל של שעבוד אבל גם של הרבה מאוד יצירתיות.

    אין זמן להיות פסימים. זה לא תורם לכלום.

    שנהיה תמיד בשמחה,

    עידו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: