הקולנוע והתת-מודע

צפיה מרובה מדי בסרטים הוליוודים מחורבנים מעלה לפעמים מחשבות מעניינות על הקולנוע והתודעה. כיצד יכול להיות שבתרבות רציונליסטית ומטריאליסטית כמו שלנו, העמדה שצורת הבידור האפית העיקרית שלנו ממשיכה לספר לנו שוב ושוב היא העמדה ההפוך בדיוק לזו שהתרבות מעמידה פנים שהיא מאמינה בו.
 
בתרבות שבה אמונה ב'על-טבעי' היא רעיון מוקצה ומבוזה, שבה מי שטוען שהוא עומד בקשר עם אלוהיות, ישויות או יקומים אחרים נחשב כתמהוני הקולנוע ממשיך לספר לנו בעקשנות שהעיוור הוא היחיד שרואה, שהתמהוני הוא היחיד שמבין.
 
אפילו אין צורך להזיז את הגלגלים בראש בכלל כמעט. מספיק לחשוב על כמה שוברי קופות מהשנים האחרונות כמו הארי פוטר, יומני נארניה או הספיידרוויק כרוניקלז. שוב ושוב אנחנו נתקלים בילד הזה שמתעקש להאמין במציאות של עולם אחר, של מימדים אחרים של המציאות שתפיסת העולם המטריאליסטית מכחישה אותם. אני לא מרגיש צורך להביא כאן שום דוגמה נוספת בגלל שאני בטוח שהדפוס כל כך מוכר לכל קורא שראה כמה סרטים בחיים שלו. הקולנוע מחנך אותנו להאמין בנס כנגד כל הסיכויים, לחפש את החומר שמאפשר את השליטה בחלל ובזמן (חולית), לפתח ראיית על שתאפשר לנו לראות את העולם האמיתי (ספיידרוויק כרוניקלז) או לתקשר עם יקומים מקבילים (מצפן הזהב).
 
מה שמעניין כאן הוא שהקולנוע משמש כאופוזיציה עקשת לעקשנות המטריאליסטית של התרבות שלנו. או במילים אחרות, התרבות המטריאליסטית שלנו מתעקשת לייצר קולנוע שהוא צל של כל הערכים שהיא מבקשת להאמין בהם ולקדם אותם. הקולנוע במובן הזה הוא החלום של התרבות, כמו שאני בטוח שכבר העירו לפני.  
 
ומה בכך? אני בטוח שרבים מהקוראים יגידו לעצמם שזו רק דרכם של מפיקים הוליוודים חלקלקים להרוויח עוד כסף. יכול להיות, אבל עדיין אני חושב שיש משהו מעניין בשניות הזו שבין המודע של התרבות לבין התת-מודע העיקש שלה. זה נראה כאילו הקולנוע הוא איזה ערוץ תקשורת דרכו התרבות שלנו צופה בחלקים אחוריים במחסן התודעה שלה.
 
בטיפול פסיכולוגי יונגיאני קוראים למטופל להעלות את המודעות לצל שלו ולבצע לו אינטגרציה. כיום מדברים בעולם הניו-אייג'י על מחשבה אינטגרלית, מושג שניתן לפרש אותו כנסיון לבצע אינטגרציה לחלקים הללו של הנפש האנושית.
 
התרבות שלנו מתקיימת היום תוך כדי שהיא משליכה את האי-רציונליות שלה לתוך האמנות. אנחנו יכולים לפטור את הקיום של מציאויות אחרות על ידי זה שאנחנו מאפשרים לילדים בסרטים לגלות אותם. אנחנו חווים את החוויה של המופלא בצורה של Surrogate, בעזרת שכבה מבודדת ובטוחה של צלולויד. אנחנו מבועתים כאשר התוכן הזה חודר לחיים שלנו ומשקיעים כמויות בלתי נדלות של אנרגיה על מנת לשמור על החזות המהוגנת של המציאות סביבנו, כשאלוהים בוקע דרך החרכים אנחנו מהרים למשוך את הוילון ולהסיט מבטנו למקום אחר. כשזה הופך ליותר מדי, אנחנו הולכים לסרט בקולנוע על מנת להשקיט את החשדות שאולי יש שם משהו מעבר.
 
אני תוהה מה המשמעות של המשיכה האינסופית הזו אל הנס. האם היא באמת זבל אבולוציוני של המוח, חתיכות מחשבה ארכיטיפיים של חיות שפעם הלכו בעולם שנראה להן מכושף או שישנו נס מסוים שאנחנו כל הזמן מספרים לעצמנו עליו שוב ושוב, רוקדים סביבו, מביטים עליו בפליאה אבל מפחדים להודות במציאותו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שואל מן השאול  On 2 באפריל 2008 at 11:27

    דבר ראשון ברכות לרגל יום השנה לבלוג שחלף לו לא מכבר.

    בקשר לרשימה הנוכחית, כשלתי להבין את פשר המשפט:
    התרבות שלנו מתקיימת היום תוך כדי שהיא משליכה את האי-רציונליות שלה ליצירות האמנות הגדולות.

    היכן היא האי-רציונליות של תרבותינו? מי משליך אותה? מה היא הגרסה הכן רציונלית שלה? וכן מהן יצירות האומנות הגדולות?

    בנוסף, תמוהה בעיני שאתה מתחייחס אל הקולנוע בכלל דווקא מתוך סרטים אותם את בעצמך מכנה, צואתיים, מבאישים ולבטח לא חיוביים בשום מובן מלבד בדקונסטקציה. למה אינך מתייחס להבטים אחרים בסרטים אותם אתה עשוי לזהות כחיוביים יותר בכדי לדבר על הקולנוע?

  • עומר  On 2 באפריל 2008 at 12:12

    אותי במיוחד מעניינים סרטים שמנסים למוסס את ההפרדה הקשיחה בין ה"בדיון" הקולנועי ל"מציאות" היומיומית, וככה אולי לעשות סוג של אינטגרציה לחלקים ה"מיסטיים" בתפיסת המציאות שלנו. כרגע עולה לי במיוחד הסוף של "אינלנד אמפייר".

  • עידו  On 2 באפריל 2008 at 14:05

    כשכתבתי יצירות האמנות הגדולות התכוונתי למעשה לגדולה לא במובן של איכות אלא במובן של היצירות האפיות הגדולות. אולי זה היה ניסוח לא טוב והרשיתי לעצמי בעקבות הערתך לשנות את הניסוח.

    האי רציונליות של התרבות שלנו נמצאת בתת-מודע, במיתוסים הגדולים שפעם היו הבסיס של חברות אנושיות ושהיום מתגלגלים בצורות שונות ל"יצירות אמנות הגדולות" כלומר למיתוסים פופולרים ומעצבים כמו הקולנוע.

    הגרסה הרציונאלית היא הקומפלקס המדעי-תעשייתי שהידע המדעי שהוא מייצר הוא הבסיס של החברה המודרנית ומוסדותיה.

    למרות שכתבתי שהסרטים היו מחורבנים (ברובם: אני אוהב מאוד את חולית וגם חיבבתי את נרניה ובמידה מסוימת גם הייתי חייב לחבב גם את הסרטים האחרים ברשימה, בגלל העמדות החתרניות שלהם), בעיקר בגלל השבלוניות המסויימת שלהם לא כיניתי אותם בכינויים הגסים שהדבקת להם. מעבר לזה לא נראה לי שהם זקוקים לדה-קונסטרוקציה כדי לגלות בתוכם את המסרים שאני מגלה בהם – המסרים האלה מוצגים בחזית הדברים בצורה ברורה ובהירה.

    למה אני לא מתייחס להבטים אחרים בסרטים טובים יותר? שאלה טובה 😉
    נראה לי שאני מתייחס אליהם מדי פעם כשיש לי מה לומר עליהם במאמרים אחרים שלי, ועוד אוסיף להתייחס אליהם בעתיד בהזדמנויות שונות 🙂

    כל טוב,
    עידו

  • נועם  On 3 באפריל 2008 at 12:36

    משהוא דומה קורה בנושא האלימות בקולנוע

    אני מאמין שהחברה שלנו מנסה לנתק את האלימות מהעולם האמיתי לעולם הקולנוע והפנטזיה

    רוב האנשים מיתרגשים מאלימות בסרט אבל מזדעזעים מאלימות בחיים

    הדורות הבאים יכירו את מוסג האלימות כמו את רוב מה שהם יכירו רק בהפקה מחושבת ורבת אפקטים
    ואז אולי יופיע נתק בין אלימות לעולם האמיתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: