הפוסט התחיל בכמה מחשבות על הקשר בין אורבניזציה לאתאיזם
קודם כל ולפני הכל צריך להיות ברור שיש פה את העצים והצמחים ושבזכותם כולנו חיים. כולנו – כל שאר צורות החיים על הכוכב הזה – טפילים שמתקיימים עליהם וזה נחמד מאוד, אבל כל מה שאנחנו עושים זכאי להתקיים רק כל עוד אנחנו לא מפריעים להם.
כל מיני אנשים שחיים בקוביות ועובדים בכל מיני עבודות משרדיות מכריזים על מותו של אלוהים. השבוע שמעתי מרצה שלי בבר אילן אומר שעד המאה ה-19 לא היו לנו אתאיסטים במובן שיש לנו היום. זה הקיום האורבני הרחק מהטבע שמאפשר לאנשים להפוך לאתאיסטים. כשאנשים חיים במנותק מהעצים והצמחים שמאפשרים את הקיום שלנו הם מתחיל לחוש מנותקים ומחוסרי שורשים בעולם ואז הם מתחילים לשאול שאלות כמו 'האם יש אלוהים'.
בגלל הסביבה האורבנית אנשים חשים מנותקים מהמציאות היקומית. הם רחוקים ממחזור הפעימה של הכוכב. אבל לו הם היו קרובים אליו הם היו זוכרים את מקור הפעימה הבלתי נגמר של הטבע. כשאתה בטבע אין שאלות כאלה – האדם פשוט רואה שהכל סביבו חי, שפלא הבריאה נמשך כל רגע ורגע.
העתיד הרוחני של המין האנושי קשור בקשר הדוק עם הטבע והעולם יכול להיות שייך לאדם ולצאצאיו רק אם התעשיה שלו תעבוד בהרמוניה שלמה עם הטבע. אנו זקוקים לטרנספורמציה שלמה לתעשיה ירוקה לחלוטין. זהו הג'ונגל הטכנולוגי.
והמשיך ברפלקסיה עצמית על טבעה של המחשבה (שלי)
אז עכשיו אני מתעניין בטבע? אני לא מבין איך מצפים שאני אתמקד במשהו אחד ואחקור רק אותו. החיים כל כך מעניינים ורק מציעים עוד ועוד. זה לא מפסיק להתפתח, עוד ועוד תעלומות, עוד ועוד שפע, עוד ועוד אספקטים, עוד ועוד מראות של מורכבות שמוסיפה להחשף וללבוש צדדים נוספים ומפתיעים כמו סיפור שנפרש עוד ועוד לעומק ולצדדים.
אבל החברה שלנו דורשת ממך להתמקד בדבר אחד, בין אם זה אקדמית או מקצועית. זו תמיד הייתה הבעיה שלי. איך להשאר במקום אחד. יש אנשים שקל להם להתחיל להתעניין במרקסיזם או באקולוגיה או בטכנולוגיה או ביהדות ולהמשיך לחשוב על זה עד סוף ימיהם. אצלי הכל פועל בפאזות מחזוריות שאני שולט עליהן בערך כמו שהירח שולט על זריחתו וגריעתו.
ביום ראשון השבוע הוקרן בסינימטק הסרט 'אובססיה' של אוהד מילשטיין שאני מופיע בו כאחד מהמרואינים. "האובססיה" שלי (אני לא קורא לזה אובססיה, אבל זה מופיע כך במסגרת הסרט ואני מכבד את זה) הוצגה כאובססיה לידע, לרעיונות, ליצירה או משהו בסגנון.
באותו יום התפרסמה גם במגזין של מעריב כתבה על הסרט שהתראיינתי בשבילה (ושהדברים שמופיעים בה בשמי קוצרו להחריד, נדחסו יחדיו והפכו בדרך למעין פרודיה עצמית). אבל היה עוד משהו חשוב בשיחה ההיא. כשדיברתי עם הכתבת ותיארתי בפניה קצת את המסלול האינטלקטואלי/רגשי/רוחני שעברתי בתריסר השנים האחרונות מתחומי המוזיקה, הקולנוע והספרות לעבר תחום היהדות, הניו-אייג', הטכנולוגיה והפסיכדליה הבנתי פתאום שגם העניין העכשווי שלי בפסיכדליה הוא לא סוף פסוק. אני זוכר תקופה לפני שנתיים שחשבתי שהדברים היחיד שיעניין אותי עד סוף ימי יהיה טכנולוגיה (כמו שחשבתי בעבר על דברים אחרים). כעת אני חושב שאולי גם התחום הזה של פסיכדליה שנראה כיום כל כך אינסופי ומגרה למחשבה הוא רק עוד שלב בצמיחה הזו של העצמי במסגרת הקיום.
אבל לאן אתה צומח?
ובו זמנית היה בזה מצד אחד משהו מרגיע, מעין חזרה של הפרספקטיבה. מה שלא סיפרתי בסרט של מילשטיין היה על הטלטלות האדירות שחווה אדם שתחומי העניין שלו נודדים בחדות מדי מספר חודשים/שנים. במובן מסוים זה קצת כמו לחיות עוד ועוד גלגולים, עוד ועוד סדרות של חיים בתור בן אדם חדש שוב ושוב. עברתי כל כך הרבה עולמות, עם כל כך הרבה פרספקטיבות ואני נולד שוב ושוב מחדש אבל תמיד מגיע הרגע שבו הדברים כולם נטרפים ומופיעה פרספקטיבה חדשה ומפתיעה לחלוטין על הדברים.
טריפים רעיוניים
יש משהו משכר במובן הבסיסי ביותר שיש בטריפים הרעיוניים האלה. אולי חלק מהגישה הליברלית שלי לחומרים פסיכואקטיבים שונים ומכך שאין לי בעיה להשוות אותם לתופעות אחרות וכביכול שונות לגמרי פחות (כמו מדיה או עמים או תודעות של חיות או אפילו שפעת) נובעת מכך שאני חווה ספרים ורעיונות כ-intoxication ברמה הבסיסית ביותר שיש, כסוג של טריפים. אני זוכר רגעים שבהם אני קורא בספרי תיאוריה והלב שלי דופק והולם כאילו הוא עומד להתפקע עוד רגע מהעוצמות הרגשיות שהרעיונות על הדף משחררים אצלי בלב ובמוח.
רעיונות משכרים אותי. זה מה שלא אמרתי למילשטיין בסרט. לא בגלל שלא רציתי לשתף פעולה, אלא כי לא חשבתי אז לעומק של התופעה הזו. רעיונות ולא חומרים אלו או אחרים שלפעמים מעניינים יותר ולפעמים פחות – רעיונות הם החומר המסוכן ביותר לתודעה שלי, והם אלו שמסיטים אותי שוב ושוב ומסובבים אותי בעולם הזה – ובו בזמן הם אלו שהופכים את החיים למרגשים כל כך.
הכניסה של רעיון חדש למערכת היא כמו כניסה של חומר חדש בשביל הג'אנקי. בהתחלה כל כמות זעירה של רעיון חדש היא משכרת. ככל שמתעסקים יותר עם הרעיונות הללו נכנסים לעולם אחר עד שבסופו של דבר מפתחים אליהם סוג של עמידות. כמובן שמה שעדיף ברעיונות על כל מיני חומרים ממכרים שאנשים מתעסקים איתם בצורה חסרת אחריות היא שבסוף, לאחר שהעמידות הסופית התפתחה אתה לא מוצא את עצמך מכור ותלותי לרעיון, אתה פשוט עובר הלאה לרעיון הבא.
אבל הטוטאליות הזו של ההתחלה והאמצע היא הדבר הטוב והקשה ביותר. קשה לי כאן כמכור לרעיונות לתאר את העוצמות. כשרעיון חדש חודר למוח הוא כמו פצצה שמתפוצצת. כל הדברים כולם מופיעים כמו מתוך סחרור בעיניים חדשות לחלוטין. מצד אחד זה מרגש כל כך לקבל את היקום כל פעם מחדש, מזווית חדשה לחלוטין ומצד שני תופעת הלוואי הקשה היא שאתה מעורער על ידי נקודת ההשקפה החדשה, לתקופה מסויימת נראה כאילו היא הנקודה היחידה הקיימת כך שמתפתחת סכנה לסוג של קנאות ובמילים אחרות קשה כל כך לשמור על חוק ה-80/20 שכתבתי עליו כאן בעבר.
אלו תקופות קשות, שבהן אתה מסתכן בלהשמע לעצמך (ובמקרים הקשים באמת גם לאחרים) כמו סוג של מיסיונר. בסופו של דבר אני מוצא את עצמי מתעורר מתוך מעין טריפ אידאולוגי. האני מתגלה כקליפה שנעה בסערה של רעיונות ומאיימת להתהפך על כל מיני רעיונות. סיומו של הטריפ האידאולוגי מופיע כאשר כוחות האני חוזרים לנווט בתוך הסערה הרעיונית ומצליחים להשתלט או לאלף את הרעיון החדש הזה. בסופו של דבר נקודת המבט החדשה עוברת אינטגרציה לתוך המערכת, היא מוטמעת פנימה כחלק חדש מהגוף הרוחני של האדם, מתווספת לתוך שאר מערכות הפסיכו-אופטיות שהנשמה שלך כבר מחזיקה לגבי המציאות והופכת לאלמנט נוסף בתוך תפיסת עולם עשירה ומעודנת יותר.
איך להשמר מלהפוך לבנאדם נורא מרגיז (ובצדק)
ג'ים דקורנה טוען שהעולם מורכב מישויות על ארציות שניזונות מהאמונה האנושית ומהרצון האנושי. "מי יכול לומר שאמונה אינה צורה של אנרגיה, שאין היא מזון או דלק המשמשים במציאויות מופשטות יותר את הישויות שאותן תמיד תפסנו כאלים". אני לא בטוח אם אם אני מבין למה הוא מתכוון, אבל אני בוחר להבין את הדברים הללו כמתייחסים לאלי הרעיונות והאמונות ששולטים בחיים שלנו, או במילים אחרות לממים.
לראות את העולם דרך הפריזמות של הספרות, של היהדות, של הטכנולוגיה, של הפסיכדליה, של הניו-אייג' או של כל דבר אחר – אלו בסה"כ אלים שאתם נותן להם כח. כמו עדשות שאתה מלביש על שדה הראיה שלך והם בוראים סביבך עולמות אחרים (רעיונות זה הפסיכדליה האמיתית, כבר אמרתי). הבעיה היא שכשאתה מחזיק עדשה מסוימת קשה מאוד לזכור שזה לא העולם ככה, זה רק העדשה שלך.
כמובן כל אחד מחזיק עדשה. מישהו רואה את העולם דרך התפיסה הפוליטית של השמאל, אחר דרך התפיסה של הימין, אחר דרך זכויות הקהילה ההומולסבית ואחר דרך זכויות בעלי החיים. רק שאין דבר מרגיז יותר מאדם שחושב שהעדשה שלו היא הדרך היחידה לראות את העולם. בגלל זה חוק ה-80/20 חשוב כל כך, בשביל להשתדל לא להפוך לבנאדם מרגיז כל כך, בשביל להזכיר לך כל הזמן שאתה לא רואה את העולם באמת. אתה רק מביט דרך מסיכה אידאולוגית מסוימת שאתה לובש באותו הרגע. (כי כמו שטרנס מקנה אמר. לכל תיאוריה יש חלקים שקשה לבלוע, כי כל תיאוריה היא במידה מסוימת בולשיט. וזה משום שהאמת נמצאת בשתיקה וברגע שאתה מתרחק מהשתיקה אתה גם מתרחק מהאמת).
הדבר שהכי הייתי רוצה, שהיה הכי עוזר לי להפוך לאדם מאושר ושלם יותר היה להפנים קצת יותר את התובנה שאני בסה"כ עוד נוירון במוח של 6.5 מיליארד נוירונים. שהאמת שלי לא עדיפה בשקל על כל אמת אחרת של כל אחד אחר. שאפשר להלחם על הדברים שאתה מאמין בהם אבל לזכור בו זמנית שזה בסך הכל הדברים שאתה מאמין בהם.
זו אחת הסיבות שכעסתי על ינון לנדנברג ועל יוזמת ה'צבע אדום שלו'. כעסתי עליו כי היא הייתה אונס אידאולוגי שניסה לכפות עלינו עדשה מסוימת על המציאות. אני לא מתנגד לכך שאנשים יקדישו את כל האנרגיה ותשומת הלב שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני כן מתנגד לזה שיגידו לנו שזו המציאות, כי המציאות היא גם זה אבל היא גם אלף דברים אחרים.
אבל איפה זה מותיר אותי? איפה מחזורי הגאות והשפל של המוח הניזון מרעיונות מותירים אותי? אני עדיין צמח פרא שמחפש ערוגה אבל גולש תמיד החוצה. כל ספר שאני כותב מאבד את הרלבנטיות שלו בשבילי עד שאני מסיים אותו, שלא לדבר על תואר אקדמי. המחשבות מתפתחות מהר מדי בשביל שאפשר יהיה לעקוב אחריהן בצורה כזו. לכן אני שמח כל כך על הבלוג הזה אולי. כי הוא משהו אחר מספר. הוא יצירה חיה שמתפתחת וממשיכה איתי ועם הקוראים ושמחזיקה יחסים דינאמיים עם עצמה – הוא קורה בזמן אמת.
אז האם הבלוג הזה הוא הביטוי המושלם למה שרציתי לעשות, לסוג היוצר שאני? האם אני חב הרבה כל כך לעידן הבלוגים. ואולי המדיום הוא המסר. אולי אני תוצר של הבלוג? עוד רעיון לחשוב עליו.
טכנומיסטיקה 
תגובות
הם טפילים על האנרגיה של השמש, שנוצרה גם היא מתהליך קודם וכו
יש לך ראיה צרה של אטאיזים.
למה אטאיסט לא יכול להתפעל מהיקום ומכל הדברים הנפלאים בו?
אי אפשר להגיד שהעץ יפה כי הוא יפה, בלי לקשור ישות חיצונית אבסטרקטית שלא באמת מסבירה כלום?
הקרניים של השמש זורחות בכל מקרה ואנרגיה משתחררת במקומות שונים ביקום בכל מקרה. אלו הם הצמחים על פני כדור הארץ שהיו הראשונים שלמדו כיצד להפוך את האנרגיה הזו לאנרגיה של חיים. הם יודעים להפוך את האנרגיה של השמש לאנרגיה של חיים וזהו דבר חד פעמי ביותר שכולנו מתבססים עליו. לא מדובר בטפילות כי התהליך הזה לא בא על חשבון השמש, הוא בא בהשראתה.
לגבי אתאיזם. ההגדרה שלי ללא אתאיסט אינה דווקא מי שמאמין בישות אלא כל מי שאינו מטריאליסט ורדוקציוניסט. אני לא אומר במה צריך להאמין – אני רק יודע שהמטריאליזם והרדוקציוניזם המוחלטים (ומוחלטים אצלי זה קטגוריה מאוד ספציפית, אפילו ריי קורצוויל לא מטריאליסט רדוקציוניסט לטעמי כי הוא מכיר בחוק קוסמי-אבולוציוני מסוים שכולל את הביולוגיה והטכנולוגיה, וזאת אף על פי שהוא רואה את התהליך הזה כמשהו לוגי לחלוטין) הם השטחה נוראית של המציאות.
אני לא ממש רואה את עצמי מוכיח את זה כרגע, אם זה בכלל אפשרי. זה היה יותר סוג של אפיפאניה יותר מאשר טיעון פילוסופי בר הגנה.
ובכל מקרה אני בעד שאתאיסטים, אגנוסטיקנים ומאמינים יתפעלו כולם מהיקום ומהעצים – ברגע שהם יעשו את זה הם כבר בלווא הכי בדרך הנכונה
1. במאה התשע עשרה לא היו לנו אתאיסטים במובן של היום. קל לקבל. אולם, ככל הנראה גם המאמינים של אז שונים משל מהיום, ונראה שגם אתה, מר הרטוגזון הנכבד, לא הית מתקבל.
2. לענייני הטבע: למה כלכך קשה לקבל את בני האדם כבריאה טבעית לחלוטין ולא רק את אלה החיים באפריקה ובדרום אמריקה?
3. החברה דורשת להתמקד בתחום אחד? לא נכון. לאף אחד באדמיה לא אכפת מה תעשה בזמנך הפנוי אלא רק מצפים ממך, למשל אם אתה עוסק בתחום של יערנות, שתאהב אותו ואת העצים תמיד ושלא תחליט פתאום שאתה מעדיף את ישו כי ישנם היום מספיק אנשים שתחום דאגה לטבע ממלא אותם ויש בהם צורך.
4. חוק ה20/80 הוא בעצמו סוג של דוגמא שנכפית מבחוץ.
5. מי שחשוב לו שלא ימותו ילדים פלסטיניים הוא לא בהכרח נאנס אידיאולוגי ולמעשה גם אם כן, במידנה שבה מספרם של הנאנסים האידיאולוגים מהכיוון השני הוא עצום ועל כן יש לקוות רק שמספרם ילך ויגדל.
הערה אחרונה. מר הרטוגזון הנכבד, בין הפסימיות והאופטימיות שמקננות בך במקביל לתחומי העניין המשתנים, ישנו תחום אחד שדווק מוכן תמיד לקבלך בזרעות פתוחות, תחום בו אתה למעשה כבר פועל או לפחות פעלת- זה של הספרות. אתה מזכיר לי מאד כותבים כמו בורחס, ג'ויס, בורוז, קפקא וכו', וכמובן שלא קל לי להוסיף אותך כך מייד, באותה נשימה למאסטרים הללו, אבל אני בהחלט מאמין בכשרונך. מתי כבר תפרסם ספר ספרותי משל עצמך?
אתה, כמובן, מכיר את תפיסת הפרסקטיביות הניטשיאנית. ואם לא יצא לך, אני ממליץ לקרוא את ספרו של באכטין על דוסטוייבסקי, בו הוא מדבר על התפיסה הפוליפונית של דוסטוייבסקי, שבה הרעיונות מסרבים להתארגן ב"טור" קוהרנטי הגליאני, ובו הוא גם מדבר על גיבורי דוסטוייבסקי כאנשים המוגדרים על ידי אידיאות.
אני דווקא בעד לנסות לארגן את הדברים בספר בנוסף על הבלוג. היכולת לקיום רעיוני מתפתח היא בעלת משמעות בתרבות העכשווית וראויה לביטוי במדיום נוסף. כמובן, אחרי בחינה מעמיקה של הקיום הרעיוני אל מול הקיום (או אי הקיום) הגופני.
תודה. קראתי קצת בחאטין על דוסטוייבסקי לפני הרבה שנים (כשקראתי דוסטובייבסקי). לא הבנתי, אם האנשים מסרבים להתארגן בטור קוהרנטי אבל גם מוגדרים על ידי אידאות זה נשמע לי על פניו כדבר והיפוכו.
אני גם בעד לארגן את הדברים בספר. אני רק צריך איזושהי דחיפה נוספת כנראה שתגרום לי לגשת למלאכה הזו שוב. תודה על העידוד לדבר, בכל מקרה.
עידו
אוהב סוסים שמנמנן,
1. אמנם במאה ה-19 לא היו מאמינים בדיוק כמוני, אני תוצר של המאה ה-21 אבל נראה לי שבכל זאת הייתי מסתדר לא רע עם אנשים כמו הגל, שליניג, אמרסון, ויווקננדה וגם הוגי טבע אחרים. הייתי גם יכול להצטרף לחסידות נחמן של אותם הימים 🙂
2. בני האדם הם בריאה טבעית לחלוטין. עולמות הפלסטיק והמתכת המתים שבהם הם מקיפים את עצמם הם מה שאינו טבעי במובן שאינו חי, אינו פועם. טבע פועם, הוא חי. כשחיים את החיים מוקפים בחיים זה שונה לחלוטין מלחיות אותם מוקפים בדברים דוממים (או בלשון בוטה יותר, מתים).
3. אתה צודק באופן כללי. אתה לא יכול ללמוד רפואה ולהחליט פתאום שאתה רוצה להיות עורך דין. אולי אני מבקש את הבלתי אפשרי. ובכל זאת אני מאמין שדווקא המעבר שלי בין תחומים שונים הוא זה שמאפשר לי לגבש זוויות מבט שונות שעשויות לעיתים להיות לא פחותות ערך מאלו שמתגבשות בתוך דיסציפלינות סגורות. שילוב של פסיכדליה-טכנולוגיה-תורות אבולוציה-מיסטיקה לעיתים יכול להגיע למקומות לא צפויים שהדברים הללו לא מגיעים אליהם בעצמם. הבעיה היא שאין מקום לעשות כזה חיבור, וגם כשיש הוא לא מאפשר לך להמשיך ולשנות את החיבורים בצורה דינאמית. הצרה באמת היא שאין מקום שפשוט מאפשר לחשוב כהוגה חופשי, שלא בזמנך פרטי אלא כחלק מהמאמץ של החברה לפתח ידע ומודעות.
4. חוק ה-80/20 הוא חוק גס שהמצאתי בשביל עצמי, אבל לא תקף לאף אחד אחר. החוק הזה אומר בעצמו שגם הוא נכון רק 80% מהפעמים ואולי רק 20%. כל מה שהוא אומר בעצם זה לא להיות נעול או טוטאלי מדי על שום דבר, כי אין טוטאליות חוץ מבשתיקה. זה הכל.
5. גם לי חשוב שלא ימותו ילדים פלסטינים וגם שלא ימותו ילדים משדרות וגם שלא ימותו או יפצעו לוחמים משני הצדדים. אבל – אני לא נותן לעובדה שמתרחשת מלחמה להחריש אותי לכל שאר הדברים שקורים סביבי כמו הצמח בחדר שלי, היחסים שלי עם האנשים שקרובים לי, הצמיחה שאני חווה מבפנים ודברים אחרים. המלחמה היא מוחלטת אבל בו בזמן גם התהליך שאני עובר עם עצמי הוא מוחלט וגם התהליכים החברתיים בישראל מוחלטים וגם תהליכים של חברת הצריכה מוחלטים. כל אחד מהדברים הללו זכאי לתשומת לב. אני מתנגד לכך שדבר אחד מנסה למחוק את כל האחרים ולכפות עלינו לרכז את תשומת ליבנו בו ורק בו.
ולסיום תודה לך על דברי התמיכה. כתבתי הרבה ספרות במהלך הרבע הראשון לחיי וזה היה אחד הדברים המרוממים ביותר. כיום אני לא מרגיש שיש לי הרבה לתרום בתחום. וגם כשעולים לי רעיונות לרומנים לפעמים (לעיתים מלהיבים ממש), אני לא הייתי יודע איך לכתוב אותם. אבל אם יום אחד יהיה רעיון כזה שיהיה לי מושג ברור איך להביא אותו לכלל הגשמה כמובן שארצה מאוד לעשות את זה.
בינתיים כל טוב לך אוהב סוסים שמנמן
מי ייתן ונזכה כולנו בהתגלויות שמימיות מסמל הדג האיזוטרי 😉
משום מה כתבתי ברבע הראשון בחיי בהתבסס על ההנחה המוזרה שאחיה עד גיל מאה. לא כתבתי מגיל 0-8.5
חוץ מזה אשתף אותך שזכיתי בלילה המוזר הזה לחלום יוצא דופן בסגנון פיליפ ק. דיק שהיה ממש מעין נגיעה של מציאות זרה. אני עדיין שואל את עצמי מה זה היה 🙂
כן, זה נראה באמת דבר והיפוכו.
אבל מה שבאכטין אומר, אם זכרוני וגו', הוא שאי אפשר להכניס את האידיאות של גיבורי דוסטוייבסקי לסינתזה "הגליאנית", כיוון שהם יודעים מראש כל מה שאפשר לומר עליהם מאחורי הגב, כלומר הם יודעים איך ניתן עקרונית "לסנתז" אותם וכופרים בסינתוז באמצעות טיעוני-נגד. מה שכן, וכאן לא דייקתי, האנשים של דוס' המוגדרים על ידי האידיאה, אדם-אידיאה, שונים מאופן הקיום שאתה מציע, של אדם-אידיאות ברבים.
🙂
לומר ש"הכל עדשות", יש בזה משהו יומרני ומרגיז כמעט כמו אמונה מוחלטת בעדיפות של האמונה שלך על פני אמונות אחרות.
שהרי האמירה ש"הכל עדשות", גם זאת אמונה, בדיוק כמו כל אמונה אחרת,
ככה שגם אתה מחזיק באמונה אחת לפחות ב"רצינות מוגזמת".
נורא קל ונוח להיות בעמדה של מי שכביכול לא מחזיק באף דעה אחיזה איתנה,זה הופך אותך לחסין לפגיעות.האמת היא שכולנו מאמינים בכל מיני דברים, חלקנו מחליפים את האמונות שלנו לעתים יותר קרובות, אבל בטבען הבסיסי כל האמונות הן זהות.
לפי מה שאתה אומר כל מה שאני יכול לומר יהיה יומרני ומרגיז, אם אני טוען שיש בידי את האמת זה יומרני ומרגיז ואם אני טוען שיש פנים רבות לאמת זה יומרני ומרגיז. האמת שנראה לי שהתיזה שהצגת בחלק השני של תגובתך דומה למדי למה שכתבתי אני… (למרות שלא הבנתי מה כוונתך ב'כל האמונות זהות')
כולנו מאמינים בכל מיני דברים, כולנו מחזיקים בכל מיני חלקים של האמת – זה כל כך כללי ובנאלי שזה כבר לא אומר בכלל כלום.
בכל מקרה, אני ממשיך להחזיק בדעות, ממשיך להאבק עליהן, לחוש עליהן ברגש עז הרבה יותר ממה שנוח – אני רק מנסה, מתפלל לאלוהים שאצליח לזכור שהאמת שלי היא לא האמת מסיני. זה הכל.
עידו