כשהיסטוריונים של התרבות ישאלו בעוד הרבה שנים מה הדבר הכי חשוב שקרה בתרבות האנושית בעשור הראשון של שנות האלפיים אני מתערב איתכם שזה לא יהיה משהו בספרות, גם לא בתאטרון, במחול או במוזיקה, גם לא בקולנוע ואפילו לא במשחקי המחשב. הדבר החשוב והמהפכני ביותר שקרה בתרבות האנושית בעשור הראשון של שנות האלפיים היה הקפיצה המטאורית באיכות של סדרות הטלויזיה והמהפך בדמותן של סדרות טלויזיה, מסדרות נוסחתיות בסגנון סטארסקי והאץ', או פרקליטי LA ליצירות מורכבות הפורשות נאראטיבים על פני עונות שלמות.
מי שלא צפה בעשור האחרות בסדרות כמו אלו שיצאו מבית היוצר של חברות הפקה כמו HBO או Showtime כנראה לא יודע על מה אנחנו בדיוק מדברים כשאנחנו מדברים היום על סדרות טלויזיה.
מבקר התרבות האמריקאי סטיבן ג'ונסון מונה בספר שלו Everything Bad Is Good For You שלושה פרמטרים עיקריים שמציגים את רמת המורכבות הגדולה לאין שיעור של הסדרות של העשור האחרון מאלו של העשורים הקודמים.
– מספר העלילות המתנהל במקביל בפרק שהכפיל את עצמו מספר פעמים מאז שנות השבעים
– הוויתור על שימוש ב-Flashing Arrows, אינפורמציה שאמורה להבהיר לצופה את הסיטואציה ולהקל עליו את פענוח הסדרה
– הצורך לעקוב אחר רשתות חברתיות מורכבות יותר ויותר בסדרות העכשוויות (תחשבו על רשתות הקשרים בין הדמויות באוז או הסופראנוז לדוגמה).
אני כותב את כל זה כי השבוע סיימתי לראות את העונה השניה של Dexter והסתובבתי כמה ימים בהרגשה כאילו אני רוצח סדרתי. למי שלא מכיר, Dexter היא סדרה על חייו של רוצח סדרתי המתגורר במיאמי. מה שיפה זה שהסדרה גורמת לך בו זמנית להזדעזע מדקסטר וגם להזדהות איתו ולהבין אותו ולמה הוא עושה את הדברים שהוא עושה. אבל מה שמדהים ביותר הוא שבמשך כמה ימים לא הצלחתי להרדם כל לילה בגלל מחשבות על דקסטר וגם חלמתי עליו בלילה.
אבל זו טעות להכניס את הסדרות של שנות האלפיים לתוך הקטגוריה של טלויזיה. טלויזיה היא מדיום אחד שכבודו במקומו מונח (או לא) ואילו הסדרות שאנחנו רואים היום הן סדרות שטובות במיוחד דווקא ל-DVD. סטיבן ג'ונסון תולה את ההצלחה של הסדרות של תקופתנו בהופעת הטכנולוגיה של ה- DVD וה-TiVO. סוף סוף אנשים יכולים לראות סדרות בלי להחמיץ אף פרק, ואפילו לצפות בפרקים שוב ושוב והדבר הזה מעודד את התסריטאים ליצור יצירות המתאימות לריבוי צפיות, יצירות מורכבות יותר ויותר שיפתו את הצופים לרכוש אותן ב-DVD כדי לצפות בהן שוב ושוב ולגלות בהן עוד ועוד פרטים.
הסדרות של שנות האלפיים נסמכו על הטכנולוגיה החדשה של ה-DVD. זה לא שהסדרות הללו הן טכנולוגיה חדשה בפני עצמה, אבל הן בהחלט מדיום חדש. מדיום שמאפשר לספר סיפורים באורכים של 50-100 שעות וליצור יצירות ודמויות מורכבות יותר משנוצרו אי פעם על המסך. אין פלא שאחרי שצופים בסדרות האלה היצירות של הקולנוע (ובמיוחד הקולנוע העכשווי שמתמקד יותר ויותר בבלוקבאסטרים שמרניים) נראות קצת עבשות וחד מימדיות.
ולכן ההיסטוריונים של העתיד יראו פה את הקפיצה התרבותית המשמעותית ביותר. כי למרות שהן נראות דומה, למראות שצופים גם בהן על גבי טלויזיה אין שום קשר בין הסדרות העכשוויות של רשתות הכבלים לבין הטלויזיה של פעם. מדובר במדיום חדש לחלוטין שפיתח פוטנציאלים חדשים לחלוטין שנעדרים לחלוטין ואפילו הפוכים לעקרונות הטלוויזיונים של פניה למכנה המשותף הנמוך ושל יצירה של חומרים קלים לעיכול. המדיום הצעיר ביותר שיש לנו אינו אם כן משחקי המחשב שבינתיים עדיין מחפשים את דרכם, אלא מדיום שקפץ על פני השטח עם הטכנולוגיות החדשות של ה-DVD וה-TiVO ועבר מיד לייצור יצירות מופת.
בהזדמנות הזאת הייתי רוצה להמליץ על כמה סדרות אהובות עלי מהשנים האחרונות:
Weeds (הדשא של השכן) – הסדרה האולטימטיבית למעשנים. מארי לואיז פרקר בתפקיד האשה החזקה ביותר שראיתי מעודי מנהלת חיים של סוחרת בעשבים הירוקים כדי לשמור על רמת חייה לאחר מותו של בעלה, ובו בזמן מנסה לשמור על משפחתה המתפרקת. המון ביקורת חברתית על החברה האמריקאית, הפוליטיקה האמריקאית, המדיה האמריקאית, המאבק בסמים ומה לא.
Oz – כבר קצת ישנה, אבל עדיין אחת הסדרות הטובות ביותר שנעשו. אוז שמספרת את הסיפור של Emerald City, המחלקה הנסיונית של טים מקמנוס בכלא אוסוולד לפושעים מסוכנים במיוחד. אוז התחילה ב-1997 והמשיכה שש עונות. בדרך ייצרה ביקורת חסרת תקדים על מערכת המשפט והענישה האמריקאית וגם הצליחה לחבר את העל-טבעי והנשגב לתוך המציאות של בתי הסוהר. יצירת מופת.
Heroes (גיבורים) – רק התחלתי עם זאת, ואניני הטעם אולי יעקמו פה את האף, אבל בעיני זו אחת הסדרות היפות (אם כי מסחרית קצת מדי לטעמי) שמשקפות איזשהו מהפך תודעתי שמתרחש באנושות בימים אלו. ביחד נציל את העולם.
ורק אזהרה קטנה. הסדרות הללו הן באמת אחד הדברים הכי ממכרים שאני נתקלתי בו אי פעם. הן יגרמו לכם להמשיך ולהמשיך ולשכוח מכל שאר הדברים בחיים שלכם למשך כמה זמן שידרש עד שלא ישאר לכם שום דבר לראות. להתחיל בעיתות של זמן פנוי.
טכנומיסטיקה 
תגובות
על מה מתבזבזת האינטליגנציה המזהירה שלך. .
אי אפשר בכלל להבין על מה אתה מדבר.
ובהצלחה בכל זאת
אני מסכימה אתך…סדרה פורצת גבולות, לא רק בתוכן אלא גם בקצב שלה…
אני מהרהר בזה שאין היום מדיום דומיננטי כלל וכלל.
שפעת הייצוגים המכסה את המציאות באופן פרדוקסלי מחלישה אותם. המציאות מטילה את צלליתה המאיימת מבעד לסדינים.
לדעתי היא הרבה מעבר לסדרה אולטימטיבית למעשנים (למרות שיש בה כמובן את הקטע הזה). במיוחד לאור ההשוואה המתבקשת לאחותה הרעה – עקרות בית נואשות – שגם היא בדרכה פורצת גבולות.
מה שמעניין הוא שלמרות שווידס היא על סמים ועקרות בית נואשות היא כביכול חתרנית אבל למעשה רפובליקאית מארץ הרפובליקאים – דוקא עקרות בית נואשות היא סדרה הרבה יותר ממכרת מווידס, שכל מה שקורה לדמויות שלה נובע מהרצון של התסריטים לרתק את הצופים לאחר הפסקת הפרסומות ולפרק הבא. ווידס, כסדרה שהיא character driven , הרבה פחות ממכרת, אבל גם הרבה יותר אמינה ומרגשת בסופו של דבר.
סדרה מיוחדת מאחה ופורצת גבולות
מאמר מעניין מאוד, תודה.
שמת את האצבע על הדבר: למרות שמן, "סדרות טלוויזיה" לא שייכות למדיום הטלויזיה.
מדיום הדיוידי נפרד ממדיום הטלויזיה כמו שמדיום הקולנוע (או התיאטרון) נפרד ממנה.
לגבי סדרות נוסחתיות, אם אפשר הערה קטנה: הן לא נעלמו. הן עדיין כאן אבל בשלב אבולוציוני מפותח יותר.
בגלגולן הקודם (סטרסקי וכו') חייהם האישיים של גיבורי הסדרה (השוטרים, עורכי הדין) לא היו מאוד מורכבים בד"כ. העלילה של הגיבור, או הגיבורים, זו שנפרסה מתחילת העונה ועד סופה, היתה פשוטה ודי פרימיטיבית מבחינה דרמתית. מה שבנה והחזיק את הפרקים מבחינה דרמתית היו בעיקר ה"קייסים", המקרים שבהם נתקלו הגיבורים (התעלומה המשטרתית של אותו הפרק, הלקוחות של עורכי הדין באותו הפרק). מבנה של פרק אז סבב באופן כמעט בלעדי סביב הקייס.
ולכן, בד"כ, ככל שהסיפור של הקייס היה מרתק, כך הפרק היה מוצלח.
בסדרות הנוסחה החדשות גיבורי הסדרה הרבה יותר מורכבים ועלילותיהן מפותחות מאוד. חייהם האישיים הם אלו שמנהלים את הסדרה. הקייסים שנכנסים בכל פרק הם רק כלים של התסריטאי להעמקת דמות הגיבור (השוטר, העו"ד…)
כתוצאה מההפחתה בחשיבות הקייסים ניתן כיום ליצור סדרות שממוקמות לאו דווקא בעולמות המרתקים דרמתית של המשטרה והמשפט, אלא למקם סדרות גם בבית לוויות "משעמם" (מה כבר יכול להיות מעניין בלקוח מת?) ובקליניקה של פסיכולוג
ואגב, בגלל ריבוי סדרות המשטרה בעבר הדבר הכי קשה היום לדעתי הוא ליצור סדרת משטרה שתחדש משהו
לכן אני מורידה את הכובע בפני דקסטר, הסמויה, ורינו
כל אחת מהן מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי מהבחינה הזו
אבל את אוז ראיתי כמעט במלואה, והיא אכן סדרה יוצאת דופן. מעולם לא נמאס לראות שידורים חוזרים. אגב, בהקשר הזה צריך לדעתי להזכיר גם את "רצח מאדום לשחור" – סדרה ישנה יותר מכל מה שאתה מתאר כאן, אבל מלאה כרימון בכל הדברים הטובים שהזכרת; כמה עלילות מגוונות, נרטיבים סבוכים שנמשכים על פני עונות שלמות, התפתחות מרתקת של הדמויות. מה גם שיש קשר מסוים בינה לבין אוז ועוד כמה סדרות אחרות – למשל, המושל הקירח ההוא באוז הוא התובע ב"רצח מאדום לשחור"; ההמשכיות מעניינת.
בכל שאר הסדרות שהזכרת עוד לא נתקלתי, כי למזלי אין לי טלוויזיה בחודשים האחרונים.
מה שהעלית הוא נקודה מעניינת ונדמה לי שמדד טוב למה שמבדיל בין סדרות טובות באמת לבין סדרות שרק מותחות אותך עד אובדן הכרה היא שהסדרות הטובות באמת גם מותחות אותך וגם נותנות איזושהי ביקורת רב ממדית או נושאות רבדים נוספים של משמעות.
סדרות כמו אוז, סופראנוז, העשב של השכן, הסמויה, דקסטר ואפילו הירוז הן יצירות שיש בהן משהו שהוא מעבר לסתם מניפולציה. לעומת זאת את הסדרה Lost עזבתי אחרי שהרגשתי שעושים בי מניפולציות שלא עומד מאחוריהן דבר (למען ההגינות אציין שעזבתי עם רבים אחרים בתחילת העונה השניה ושאנשים שאני מכיר שהמשיכו טוענים שהסדרה משתפרת חזרה בהמשך, ובמיוחד בעונה השלישית), גם חברים שלי שצפו ב- Prison Break דיווחו על תחושה שמדובר במניפולציה מבלי כל תוכן.
כרגע כשאני מחפש סדרה בשבילי ובשביל אשתי לראות (מה שקצת קשה, כי היא לא אוהבת סדרות מחוספסות מדי וקשה למצוא היום סדרות טובות שלא יהיו מחוספסות במידה זו או אחרת) שקלנו את 24 לדוגמה, והסיבה שאני נוטה לא להתחיל לראות אותה היא המחשבה שמדובר בסה"כ בסדרה מותחת מאוד אבל לא הרבה מעבר – כלומר בזבוז זמן.
אגב, כדאי לציין פה את 'האסיר' בתור סדרה שהקדימה את זמנה מהרבה בחינות, נראה לי.
גם לי אין טלויזיה. רק מחשב עם כונן DVD. מה שממחיש נראה לי עוד יותר את הטענה – הסדרות הללו לא קשורות לטלויזיה.
הן קשורות רק לצפיה ביתית, בכל מדיום אפשרי.
…ששמה המקורי הוא "Homicide, Life on the street". פנינה משובחת מהניינטיז (אם כי שתי העונות האחרונות פחות מוצלחות) עם דמויות נפלאות.
המלצה נוספת: קרניבל. סדרת מתח מחושבת לעילא בכל פרט ופרט ומאוד קולנועית בעיצוב שלה (וספרותית בקצב האטי שבו העונה הראשונה מזדחלת). סיפור על מאבק בין הטוב לרע המתרחש במעין קרקס נוסע מלא דמויות פריק שואו בזמן השפל הכלכלי הגדול באמריקה שבין שתי מלחמות העולם. למרבה הצער היא תוכננה כסדרה בת שלוש עונות רק שהאחרונה מעולם לא צולמה בגלל הפער המאכזב בין עלותה לבין הרייטינג. ולמרות זאת, עדיין מומלצת בחום – רק קחו בחשבון שהעונה הראשונה היא מעין אקספוזיציה ארוכה ולכן דורשת סבלנות רבה.
Heroes לצערי איבדה מכוחה בעונה השנייה, וגם הסיום של העונה השנייה של דקסטר אכזב אותי (על אף שלמעט הפרק המסיים העונה כולה מעולה).
אגב, עדו, הסדרה שנחשבת למלכת הדור החדש של הטלויזיה – ובעיני לא מעט מבקרים בארה"ב לסדרת הטלויזיה הטובה ביותר אי פעם – היא
The Wire
שלא מזמן הסתיימה את העונה האחרונה שלה
לצד האפשרות לצפות שוב בפרקים, אפשר גם להוסיף את האינטרנט, שמאפשר לחובבי הסדרות לדון בדקויות השונות ולתסריטאים להוסיף הרבה יותר פרטים ודמויות מכפי שאפשר להבין בצפיה אחת. "ג'ון מסינסינטי" היתה דוגמה קיצונית לסדרה כל כך עמוסת סמלים ופרטים שבלי הרשת אי אפשר היה להבין אותה כלל (גם עם הרשת זו היתה סדרה די גרועה, אבל מילא)
גם לי אין טלויזיה, ואני צרכנית סדרות ב DVD.
נכנסתי לתקופת אבל אחרי הפרק האחרון של הסופרנוס, אבל כל העת צפיתי ב"עמוק באדמה", שלא רק שהיא סדרה מופלאה, היא גם עוסקת בנושא שהחברה שלנו באמת לא ממש נוגעת בו – המוות היומיומי, הלא תמיד דרמטי, של כולנו.
אחד הדברים שהכי נהניתי ממנו אחרי שסיימתי את העונה האחרונה היה לצפות בסרט על הסדרה, בו הראו אסופה מלבבת של כל המיתות האהובות על שחקני הסדרה ויוצריה.
עקרות בית נואשות, לעומת זאת, התחילה כביקורת נשכנית ופמיניסטית, והמשיכה כקשקוש "ויוה" מתוחכם.
ואל תבזבז את הזמן שלך על "24". אנחנו נטשנו אחרי הפרק החמישי. אכן בלי אפקט השעון המתקתק זהו גיבוב שטויות וקלישאות.
מאידך, זו סדרה שהצפייה בה בטלויזיה בזמן אמת, מדקה לדקה ומשבוע לשבוע, יכולה להוציא אדם מדעתו מרוב מתח.
אחלה פוסט.
לא בכוונה. פשוט לא ראיתי. אבל עכשיו עולה הסיכוי שאגש גם אליה. שמעתי שהיא מעולה אבל גם שמועות שהיא מתדרדרת באמצע. זה נכון?
עידו
כל הסדרות שציינת הן תת רמה ובייחוד "ויידס" שהיא ממש תחתית החבית. באמת מעניין לדעת שמספר העלילות שמתרחשות במקביל הוא פרמטר לאיכות התוכנית
כל הסדרות הללו הן בסך הכל מכונות רפרנטים מנופחות מחשיבות ויעני מודעות עצמית, שבאה לידי ביטוי על המסך בכמה ריג'קטס של הוליווד פלוס כמה חברה אלמונים אבל "הנכונים" שכמה אנשי יחסי ציבור החליטו להזניק. הסופרנוס זה בסך הכל היפים והאמיצים של היאפי המודאני. אופראת סבון קצת יותר מניפולטיבית, אך משעממת באותה מידה.
אי אפשר בכלל להשוות בין הסדרות החדשות לסדרות כמו האסיר,איזור הדימדומים, אלפרד היצ'קוק מציג, the outer limits,
כל הסדרות האלה הרבה יותר מתוחכמות,מקוריות, מרתקות ומלהיבות מכל גיבוב אינפנטילי שיוצא לג'יימס גנדולפיני מהפה.
רוב הסדרות שבחרת להמליץ עליהן רחוקות מאוד מלהיות גולת הכותרת של המדיום.
חסרו לי במיוחד 'רצח מאדום לשחור' , סופרנוס ובאופן אישי, למרות שכמעט אף אחד לא מסכים איתי, רומא של HBO.
בנוסף כדאי לשים לב למה שקורה היום וקרה בעבר בטלויזיה הבריטית עם המפצח, החשוד המיידי ומיני הסדרות שכתב דניס פוטר לפני מותו.