פלישת חוטפי הנשמות

 

הסרט האמריקאי Invasion of the body snatchers של דון סיגל נחשב לאחד מסרטי האימה והמד"ב החשובים של שנות החמישים. הסרט מספר על רופא בעיירה קטנה שמגלה שתושבי המקום מוחלפים אחד לאחר השני על ידי שכפולים זהים להם שגדלים בתרמילים דמויי צמחים. השכפולים של אותם האנשים רוצחים את מי שעדיין לא הוחלפו וגורמים למגפה שבה מתחלפת האוכלוסיה כולה בשכפולים שהדבר היחיד שמבדיל אותם מהאדם עצמו הוא חוסר הרגש המוחלט שלהם.
 
Invasion of the body snatchers נחשב לאחד מסמליו הגדולים של עידן המקרתיזם והחרדה מהקומוניסטים בהוליווד של שנות החמישים אבל לאחרונה הוא הפך בעיני לסמל של תהליך פנימי הרבה יותר בנפש האדם, התהליך שבו נחטפת הנשמה שלנו ומוחלפת על ידי מנגנונים אוטומטים (מה שכיניתי בעבר זומבי [סמל קולנועי אחר שקשור גם כן לענין]) וחסרי רגשות.
 
מה שאני מכוון אליו זה שהרבה מהזמן שאנחנו מתקשרים עם אנשים, בין אם אלו אנשים כמו הקופאית במכולת או המאבטח בקניון ובאין אם אלו אנשים קרובים, אנחנו לא באמת מתקשרים איתם מהמקום של כוונה ומודעות, אלא מתוך במודוס אוטומטי. השלום שאנחנו אומרים להם אינו השלום שאליו היינו רוצים להתכוון, דרישת השלום שאנחנו אומרים אינה כנה כמו שהיינו רוצים, השיחה שלנו אינה אמיתית כפי שהיינו רוצים, כבולה מדי בדפוסים קודמים וחסרה את החוסר אמצעיות שלה היא ראויה.
 
אני מכנה את התופעה הזו Soul Snatching, על משקל ה-Body Snatching, מתוך הבנה עמוקה וכואבת שרוב הזמן שאני מסתובב בעולם, אני בכלל לא נוכח אלא מוחלף על ידי אותה הוויה אוטומטית זומבית. ההוויה האמיתית נחטפת ובמקומה מוצבת הוויה אחרת קהת רגשות שפועלת בעולם וממלאת את מקומה. זה כמו חטיפה. אתה מדבר עם אנשים, אבל זה לא אתה.
 
ההפסד כולו שלי, כי כל אדם שההוויה האוטומטית אומרת לו שלום בלי שאהיה שם אני על מנת לברך אותו לשלום במלוא המודעות זה עוד מקום שבו ויתרתי על ההזדמנות שלי להיות, לחיות ולבטא את שליחותי בעולם. ואי אפשר להאשים אף אחד, כי זה אתה שויתרת על האפשרות לחיות. הרגע הזה שבו לא הייתה מרוכז חלף ולא יחזור, אני לא הייתי שם ואני לעולם לא אהיה שם. 
 
החיים הם בדיקת נוכחות, ומי שמפספס אותה פספס את הכל. החיים זה כמו רודיאו, ומי שמתאמץ לחיות באמת צריך בכל רגע לתפוס חזק במושכות על מנת שלא להזרק מהסוס של האני, על מנת להמשיך לרכב בבטחה, להיות מרוכז ויציב בהוויה. אנחנו נבעטים שוב ושוב על ידי מחשבות, דאגות והסחות דעת, אבל בכל רגע צריך לתפוס חזק במושכות כדי שלא להזרק ממנו. צריך לתפוס ולרכב עליו כמה שרק אפשר, על השור הזה של החיות.

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמל  On 1 ביוני 2008 at 0:36

    שדיברנו עליו במונחים קצת יותר פשוטים ושיירים בארוע הזה:
    http://www.the3i.info/3i_pages/workshops.htm#מפגש_שלום
    ומסכם את העקרון הלימודי שלנו במסגרת הזאת.

  • חני  On 1 ביוני 2008 at 1:34

    והזכרת לי דברים חשובים. תודה 🙂

  • שחר  On 2 ביוני 2008 at 11:46

    כמו שאומר דיויד דיידה בשם מיקונוס:

    This life is all about participation

  • של ברמן  On 9 ביוני 2008 at 18:42

    עידו,
    אם נקדיש את כל תשומת הלב שלנו לכל קופאית או שומר, לא תישאר לנו אנרגיה להעניק תשומת לב לדברים שבאמת חשובים לנו. אני מסכים איתך שצריך להיות תמיד מודע לבחירת סדר העדיפויות של תשומת הלב שלנו, ואני מוכן אפילו להצטער יחד איתך שמאגר תשומת הלב שלנו הוא סופי, אבל צריך להכיר בזה. אין שום רע בתהליכים אוטומטיים, כל עוד אנחנו משתמשים בזמן ובאנרגיה שהם מפנים לנו על מנת להתפתח.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: