טכנומיסטיקה

כתבתו המרתקת של ניצן הורוביץ 'סין זוכרת' מתוך התוכנית לונדון וקירשנבאום. (הלינק כאן, צריך לבחור את הכתבה מה-19.5) מדגימה כיצד האמרה הידועה של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר" פועלת כיום בסין.
 
רעידת האדמה האדירה בסין הובילה לשיאו את תהליך ההפתחות של התקשורת בסין והביאה לסינים ולנו מבול של שידורים חיים מאזורי אסון. השידורים הללו שמציגים לראשונה סבל בטלויזיה הממלכתית הסינית, תמונות של נפגעי רעידת האדמה, של אוכלוסיות שלמות שעוברות חיטוי ממגפות, של ראש הממשלה הסיני עומד ומנסה לעודד את הנפגעים בתוך הכאוס – השידורים הללו הם צורה חדשה לחלוטין של פוליטיקה שמתגבשת בסין על בסיס הכניסה המאסיבית של המדיה האלקטרונית והמבנה החברתי הצרכני.
 
אמירותיו של מקלוהן לגבי הכפר הגלובלי מעולם לא נראו רלבנטיות יותר. המציאות החדשה של המדיה מביאה את סין למצב שבו כל אחד מעורב בכל אחד אחר. אני מצטט מהתרגום שלי לספר "המדיום הוא המסג'" של מקלוהן (שנקווה שיתפרסם בקרוב בימינו).
 
"יותר מדי אנשים יודעים יותר מדי אחד על השני. הסביבה החדשה שלנו כופה מעורבות והשתתפות. הפכנו מעורבים בצורה בלתי הפיכה ואחראים אחד עבור השני."
 
סין בוחרת כיום להעתיר בשידורים חיים של הסבל המצוי בשטחה, אולי בשל הרצון לזכות באהדה בינלאומית לקראת האולימפיאדה – אבל המסר האמיתי של המהלך הפוליטי הזה של סין אינו רק מסר של אהדה, אלא המדיום שסין בוחרת להשתמש בו, מדיום שמוביל אותה לכיוון של חברה צרכנית הולכת ונפתחת.
 
וכיפאק היי לניצן הורוביץ
וזה גם המקום להמליץ על תוכניתו המצוינת של ניצן הורוביץ "העולם הבא". בשני הפרקים הראשונים ששודרו (עדיין לא צפיתי בשלישי) על הודו וסין הציג הורוביץ מציאויות זרות ומוזרות למי שחי בתוך הבועה הישראלית-מערבית של אימפריות אדירות המגיחות ממזרחה לנו. ומציג את התיזה הפרובוקטיבית שאין מה לצפות להפיכתה של סין למעצמת העל הבאה – היא כבר מעצמת העל.
 
גם זה מזכיר לי את מקלוהן ואת ההרגל שלו לצטט בכל הזדמנות כמעט את ג'ויס מ-Finnegans Wake.
 
"The west shall shake the east awake…
While ye have the night for the morn"
 
ההתעוררות הטכנולוגית של המערב במאות האחרונות מעירה מתרדמתם את הענקיים ההודים והסינים וכעת ירחמו עלינו האלים. הורוביץ מציג בצדק לא מבוטל את הודו וסין כשחקניות העיקריות של המאה העשרים ואחת. המסר הזה, מהפנט עוד יותר משהוא טריויאלי משום שהוא מציג לנו עולם חדש לחלוטין.
 
הורוביץ אמנם מפגין סימנים של התאהבות ולעיתים אף כמעט התבטלות למול מקורות העוצמה החדשים האלה, אבל אפשר להבין אותו, ונדמה שהוא מבין את זה בעצמו. השינוי הוא פשוט אדיר כל כך עד שהוא מעורר תדהמה.
 
צפיה בשני הפרקים ששודרו עד כה גורמת לי כצופה להתחיל לשנות חלק מנקודות היחס במפה המנטלית שלי לגבי העולם. מול הנאראטיבים האמריקאי והאירופי מופיעים לפתע שני נאראטיבים אחרים ורבי עוצמה לא פחות: הסיני וההודי. הראשון הוא נאראטיב של אימפריה המבקשת לעלות לגדולה ולהראות את כוחה, של קולקטיביות אדירה שאת כמותה כבר הספקנו לשכוח. השני מציג נסיון מרשים ומרתק ליצור זיווג חסר תקדים של עסקים ורוחניות.
 
מדובר כמובן בהכללות גסות ופשטניות, אבל הכח הגס של האירועים הגלובלים הללו אדיר כל כך עד שקשה שלא לחטוא בהן. הפרק על הודו גרם לי אישית לראות בהודו את אחד המקומות המעניינים ומעוררי ההשראה בעולם כרגע. אור לגויים.
 
עוד פעם אני מתנצל ואומר שמדובר בהכללה כל כך גסה שהיא חייבת לעורר בושה, ובצדה קיימת גם ביקורת קשה. במקום לקרוא פה, פשוט תראו את התוכניות. צפיה חובה לכל מי שרוצה להיות אזרח גלובלי.