כשניר גבר (בתקופה העדי-רנית שלו) שרת איתי בבסיס חיל האוויר רמון לפני יותר מעשור הוא נהג לומר לי שמזון הוא הנאה בזויה, תחתונה, שפלה ממש. לגבר היו באותם ימים הרבה טיעונים משכנעים על הארציות והארעיות של האכילה לעומת עליונותם ונצחיותם של תענוגות רוחניים יותר.
שנים אחרי זה, כל פעם שהייתי נושא איתי רעב מציק לאורך שעות ארוכות, הייתי מתאכזב שוב ושוב מהמודל העסקי-הדוניסטי של הרעב, מהאופן בו ההנאה המצופה מהמזון הייתה מתחלפת לאחר דקה או שתיים של אכילה בתחושת שובע. ההשוואה בין הציפה והסבל הארוכים של הרעב לעומת ההנאה הקצרה כל כך שבאכילה גרמה לזו להראות כסיפור בלתי מתגמל ובלתי מספק בעליל וחזרה ותקפה אותי ביתר שאת בכל יום כיפור וגם כשצמתי פעם אחת למשך תקופה ארוכה יותר.
השבוע, כשחזרתי מחופשה משפחתית בקלאב בטורקיה יצא לי להרהר שוב בתחושה שאכילה (מונעת רעב) היא אחת ההנאות הבלתי מספקות שיש ושיש לה מבנה בלתי מתגמל בעליל. כשהשוויתי את האכילה להנאות אחרות שבני האדם עוסקים בהן כמו סקס, סמים או שינה גיליתי שכל אחת מההנאות הללו מאופיינת בגרף ייחודי שמבדיל את חווית ההנאה שלה מהאחרות.
וכך הרכבתי לעצמי מדע מאולתר של הדוניזם, מדע שעוקב אחרי המבנים של ההנאה.
(ומיותר להוסיף שהגרפים כאן אינם ממוספרים וכי הגובה שאליהן מגיעות העקומות בגרפים הוא עניין שרירותי, כי הוא סובייקטיבי לחלוטין ומותאם לאדם)
הנאה מאכילה
לפני הגרף הזה הייתי צריך להוסיף למעשה קו ארוך של סבל שנובע מרעב. הקו הזה יכול להיות ארוך יותר או פחות בהתאם לזמן שהאדם התנזר ממזון אולם מה שמגיע לאחריו הוא אחיד. ההנאה בנגיסות הראשונות במזון היא אדירה, אולם במהרה האדם שוקע באכילה מורגלת, רובוטית וחסרת הנאה. ואם ממשיך האדם לאכול גם לאחר שהתמלא יכולה האכילה גם להפוך לסבל ממש.
הנאה משינה
גרף ההנאה משינה הוא הפוך לזה של האכילה. בעוד האכילה מתחילה בהנאה גדולה וממשיכה במחזורים הלכים וקטנים של הנאה, הרי רוב זמן השינה האדם אינו מעריך כלל את ההנאה שלו. רק כשמסתיימת השינה אנחנו חווים רגע קצר של הנאה מהשינה, שבו אנחנו מבינים כמה מתוק היה לנו קודם – כשלא ידענו שאנחנו נהנים. ההנאה הזו מתערבת במהירות עם הסבל שבהכרח להתעורר.
טום הודג'קינסון כותב בספרו המצוין "אלוף בטלות" על מונטן, המסאי הגדול בן הרנסנס שאהב לישון אבל היה מתוסכל מכך שאינו מודע לתענוגות השינה בזמן שהוא ישן. "לפיכך הורה למשרתו להעיר אותו באמצע הלילה כדי שיוכל להתנער לכדי הכרה חלקית – ואז להתענג על החזרה השינה". וזו אכן טכניקה שרבים נוקטים בה על מנת להעצים את הנאה השינה (אך אינה מומלצת בשום אופן למי שסובלים מנדודי שינה).
הנאה משתיית אלכוהול
שתיית אלכוהול מרכיבה גם כן גרף מעניין. במהלך תהליך ההתבשמות גוברת לה ההנאה של השתיין במה שאני מכנה כאן "קו ההתבשמות", אלא שאם לא ייזהר הוא עשוי לעבור את הקו האדום של השתיה, באותו רגע השתיה הופכת לסיוט והשתיין יגמור את הערב מקיא וסובל ויסבול למחרת מהנג-אובר קשה.
הנאה מטריפ פסיכדלי
לטריפ הפסיכדלי יש מבנה הנאה שונה מזה של האלכוהול. הוא משקף את עקומת הפעמון. מרגע תחילת ההשפעה של הטריפ עולה השפעתו באופן יציב ומתגבר. אלא שאת הטבלה הזו יש לקרוא לא באופן לינארי אלא באופן אקספוננטיאלי. ההנאה מהטריפ עולם בקפיצות מדרגה, כמו סולם ריכטר ויכולה להגיע לגבהים אדירים. אלא שכאן גם הקאץ'. חוויות עזות מאוד עשויות אצל משתמשים בלתי מנוסים ובסיטואציות לא נכונות להפוך לחווית סבל, שהיא למעשה שיא שהמשתמש לא מצליח לעמוד בה. במקרה כזה חווית הנאה עזה מתהפכת והופכת לסבל. הטריפ הרע. עם זאת בניגוד לאלכוהול בסופו של דבר גם מי שחווה טריפ רע ינחת נחיתה רכה ברובם המוחלט של המקרים ויחזור לתחושת ההנאה ברגע שהאינטנסיביות של הטריפ שוככת.
הנאה ממין סטנדרטי
כמין סטנדרטי אני מכנה פה את הסקס המקובל, החד אורגזמטי, זה שאינו "סקס אחר". במקרה הזה אנחנו נמצאים בעקומה שהולכת ומתגברת לקראת האורגזמה כאשר משיכת העיתוי של רגע השיא תגרום (לא תמיד) גם לחיזוקו.
הנאה ממין רב אורגזמטי
מין טנטרי או רב אורגזמטי מבטיח להעלות את האדם על רכבת הרים שכל שיא בה הוא גבוה מזה הקודם לו. ככה זה נראה.
ואפשר להמשיך את זה הלאה עם הנאות נוספות כמו כמו לדוגמה המוזיקה, שפרוסט קרא לה אמנות הזכרון מפני שהיא מבוססת על על ההנאה מהתפתחות היצירה בהתאם לזכרון. כך לדוגמה נראית בערך ההנאה שלי מהסימפוניה השניה של מאהלר כאשר הציר האופקי מסמן את מספר ההאזנות.
ומשהו אחרון
במוצ"ש הקרוב בשעה 20:30 אתארח (בצוותא עם רפיק) בבית אהבנה בכרם התימנים כחלק מסדרת המפגשים "אדם חדש – אנושות חדשה" שמנחה אייל סלונים. השיחה תעסוק באופן כללי ביחסים בין התקשורת, המדיה, התעוררות רוחנית והמצב הפלנטרי. פרטים נוספים אפשר למצוא כאן. נראה לי שיהיה מעניין.
טכנומיסטיקה 
תגובות
הפוסט הזה מזכיר לי מאוד את דיונו של ג'ון סטיוראט מיל, שביסס את המוסר התועלתני, בנושא הנאות.
לפי מה שנראה פה אתה מנסה בדבריך להסביר את ההבדל האיכותי בין ההנאות על ידי ההבדל הכמותי בינהן, על ידי גרף ההתפתחות האופייני להן.
בכך אפשר להגיד שאתה הולך בעקבות בנתם שהקדים למיל. מיל לעומת זאת טען שיש הבדל איכותי בין הנאות שלא ניתן להעמיד על הבדל כמותי. שההנאה מקונצרט וההנאה מגפילטע פיש (בהנחה שאכן יש מי שנהנה מקציצת הזוועה הזו), הן הנאות כה שונות זו מזו, שאין להבין אותן אלא כשני דברים מסוג שונה לחלוטין. כאשר ההנאה מהקונצרט, היא בלא ספק, מהסוג הטוב יותר, ואותה יש להעדיף.
לי אגב יש תיאוריה לפיה ההנאה אינה בכלל תחושה כמו "עייפות", "קור", "כעס", אלא היא כל חוויה שהיא שאותה אנחנו שופטים כחוויה חיובית.
(כאב לפעמים נחשב למהנה…אולי אפילו תחושה שאמורה להיות מהנה כמו אורגזמה יכולה להיחשב לסבל במצבים מסוימים – לדוגמה, אצל אישה שסובלת מאורגזמות ספונטניות)
נדמה לי שאני מסכים איתך בהכל. למרות שלא הכרתי את הדיונים הקודמים בנושא הזה, כמובן שיש הבדל איכותי בין הנאות שונות. מדובר בהנאות מסוגים שונים לחלוטין ואי אפשר להשוות גפילטע פיש לקונצרט (אם כי השאלה לאיזה מהם יש ערך גבוה יותר ניתנת כנראה תמיד לויכוח, גם אם יש לנו נטיה להכריז שהגפילטע פיש עדיף – ויש מקרים קיצוניים עוד יותר, הנאה מרצח לעומת הנאה מהתעלות דתית – תמיד יהיו מי שמבחינתם דווקא ההנאה שנחשבת נחותה היא העליונה. אבל חבל לגלוש עם הדיון למקומות כאלה).
הנאה היא עניין הרמנויטי של פרשנות ללא כל ספק. ואת זה בדיוק מדגים הטריפ הפסיכדלי. מה שהוא בעיני אחד התעלות רוחנית הופך בעיני אחר לסיוט.
ובכל זאת נדמה לי שהעקומות שהצבתי כאן מייצגות את התחושות השכיחות פחות או יותר.
עוד משהו –
בעניין הסמים –
אני חושב שאחת מהסיבות שהסמים הפחות ידועים לציבור הרחב מאיימים כל כך על הרבה אנשים היא שבעיני אנשים רבים למנגנון ההנאות שלנו יש תפקיד בהנעתנו לחיים הטובים, ואפילו בכינון חברה בריאה.
יש בזה הרבה מן ההגיון – אם אנחנו אוכלים בזמן רעב (כלומר, כשהגוף שלנו זקוק לאוכל, בהנחה שמנגנון הרעב מתפקד כנדרש) אנחנו חשים הנאה – אך הנאה זאת היא קצרת מועד כי אין צורך שנמשיך לאכול, על כן אין צורך לגוף "לתגמל" אותנו לאורך זמן.
לעומת זאת, סיפוק שאנחנו חשים מעזרה לזולת, הוא הנאה הרבה יותר מתונה ומתמשכת.
בקיצור – דמיין זאת כפי שרואים אותם אנשים המפחדים מהסמים – הסמים "מקלקלים" את מנגנון ההנאות שלנו, הם מציפים אותנו בהנאות מדבר שאין לו שום ערך מבחינת תרומתו לחיים הטובים (סמים לא מזינים את גופנו כמו אוכל או מיטיבים לחברה כמו עזרה לזולת),
ובכך הם מונעים מאיתנו להתאמץ להשיג את הדברים שהם ה"טוב" האמיתי.
אני לא מסכים עם ההשקפה הזאת, פשוט כי אני חושב שכל בר דעת יבין שסמים כתחליף לכל שאר חוויות החיים דנים אותנו לסבל רב והנאה מועטה,
אבל זו כן שאלה מעניינת, בעיקר אם לוקחים אותה לקיצוניות –
מה אם יום אחד ימציאו את הסם המושלם, סם שלוקחים אותו פעם אחת בלבד ומרגע זה נשארים מאושרים עד אין קץ – האם הוא לא יגרום לאנושות כולה להתנוון?
ובנימה זו – יש לי עוגת אננס להכין,
סם קטלני ללא ספק.
אני חושב שנגעת פה בנקודה מאוד נכונה ורגישה בתרבות הכללית.
הטענות כנגד סמים מסוגים שונים הן פעמים רבות טענות פוריטניות מהסוג של "לא צריך להנות יותר מדי" ו"ההנאה הזו אינה מוצדקת כי לא עבדת בשבילה מספיק".
מעבר לזה, אני מסכים איתך גם לגבי הבעייתיות הבסיסית שהדבר הזה גורם. ומספיק להזכר בניסויים בעכברים שחיברו להם אלקטרודות למרכז במוח שגורם עונג ואפשרו להם לחוות עונג כל פעם שלחצו על דוושה. העכברים פשוט לחצו ולחצו עד שהתמוטטו מבלי להפסיק לאכול או לישון.
זה נדמה לי אחד הפחדים שיש לחברה מסמים. למה שמישהו יחזור לעולם האמיתי כשיש לו הנאה ודאית ומובטחת?
כמובן שהדברים מורכבים בהרבה מזה. כשאנשים בורחים בעזרת סמים זה בדרך כלל בגלל שהם רצו לברוח עוד לפני שהגיעו לסמים. ולעומת זאת אפשר לפתח יחסים שונים לחלוטין עם כל מיני סמים. עם כל סם אפשר לברוח וכל סם אפשר לקדש – וראה המאמר שפרסמתי על אנדרו וייל כמה פוסטים קודם.
ואגב, אני לא בטוח אם תמצא דרך לעשות כזה דבר באמצעים כימיים (סמים), אבל מדענים הצליחו לגרות את נקודת הצחוק ואת נקודת האלוהים ולגרום לאנשים לצחוק או לחוות הארה. מה היה קורה אם הייתה לנו מכונה כזו בסלון? זו שאלה מעניינת מאוד – ובשביל זה אני חושב שאנחנו צריכים לפתח תפיסה חדשה של עונג ושל הנאה, כזו שלא מבוססת על כמות גסה אלא גם על הנאה בעלת משמעות – ופה נכנס אולי ההבדל בין גפילטע פיש לקונצרט, ובין לדפוק את הראש לבין חוויה עמוקה של התעלות.
בתאבון
עידו
יש לך קישור למחקר מדעי רציני בדבר ההצלחה של מדענים לגרום לאנשים לחוות הארה?
ה-GOD HELMET זה אחת הדוגמאות המפורסמות (אם כי עדיין שנויה במחלוקת). אפשר למצוא על זה בוויקיפדיה. ריי קורצוויל מדווח על משהו דומה שהגיעו אליהם מדענים באוניברסיטת קליפורניה בספר שלו age of intelligent machines.
עידו
לגביי האיזכור של קורצוויל בספר?
אם קראת את zen and the brain של ג'יימס אוסטין, ובאמת קראת, שלא כמו מישהו אחר שהיפנה אליו בשביל להוכיח טענה מופרכת של מוארת מוח, אז אתה יכול להבין שלא, עדיין לא הגיעו לזה בשום מעבדה. אתה גם יכול להבין שיעברו עוד כמה שנים טובות עד שנוכל להגיע לזה, אם בכלל.
את zen and the brain של ג'יימס אוסטין, ובאמת קראת, שלא כמו מישהו אחר שהיפנה אליו בשביל להוכיח טענה מופרכת של מוארת מוח, אז אתה יכול להבין שלא, עדיין לא הגיעו לזה בשום מעבדה. אתה גם יכול להבין שיעברו עוד כמה שנים טובות עד שנוכל להגיע לזה, אם בכלל.
קורצוויל מתייחס לכל הנושא הזה בעמ' 149-153 של הספר שלו