המאמר על אובמה והמהפכה האינטגרלית התפרסם היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י
למה ברק אובמה מעורר בכל הרבה אנשים היום ציפיות משיחיות, למה הרבה אנשים אחרים בוחרים להשאר זהירים ואיך כל זה קשור למהפכה הפסיכדלית בשנות השישים
הרבה זמן שלא הייתה בעולם ציפיה גדולה כל כך לאירוע פוליטי כמו לבחירות הנשיאותיות שיתקיימו בנובמבר השנה בארה"ב. אנספור אקטיביסטים, רוחניקים, אנשי שלום וסתם אנשים עם תקווה בלב תולים עיניהם בברק אובמה ובהבטחה שלו לשינוי. שינוי אמיתי וגדול.
אז נכון, היו לנו הרבה פוליטיקאים שהבטיחו שינוי, אבל משהו אצל ברק אובמה נראה שונה. מהעובדה שהוא שחור דרך הרקע שלו כפעיל חברת ועד להילה האנרגטית שלו.

מה שבטוח הוא שאחד הדיונים הערים המתנהלים היום בעולם האקטיביסטי-רוחניקי הוא הדיון בשאלה האם אובמה יהיה הנשיא המואר
הראשון כמו שטען לאחרונה מרק מורפורד או שמדובר אולי בעיקר במותג שימשיך פחות או יותר את מה שהיה קודם כמו שטען דאגלס ראשקוף.
שתי העמדות האלה לגיטימיות. העניין הוא שמה שמעניין בתופעה של אובמה זה לא רק האנשים שהולכים שבי אחריה, אלא גם האנשים שמעדיפים להשאר זהירים. ואת הקונטקסט של ההיסטורי שגורם להרבה אנשים שרוצים מאוד ללכת שבי אחרי אובמה לשמור על זהירות אפשר להבין אם מסתכלים על הנסיון הגדול האחרון שהיה פה לעשות מהפכה.
Acid Dreams: The Complete Social History of LSD: The CIA, the Sixties and Beyond, ספר מרתק של מרטין לי וברוס שליין שקראתי לאחרונה, נותן זווית מעניינת על הנושא. מייקל רוסמן, אחד ממנהיגי תנועת חופש הדיבור של ברקלי בשנות השישים שוטח שם את ההסבר שלו להתפרקות תנועות המחאה של התקופה בסיום שנות השישים: "ככל שהפוליטיקה הפכה תרבותית הבנו שכוחות עמוקים יותר מעורבים מאלו שלקחנו בחשבון או עסקנו בהם באופן מכוון" אומר שם רוסמן, כשהוא מתייחס להתפרקות המפכה לאנספור תנועות שונות באותו הרגע שבו האג'נדות של המהפכה חדלו להיות רק פוליטיות והפכו להיות אג'נדות רב מימדיות שעסקו בכל קשת הנושאים של הקיום האנושי: מהפוליטיקה הבינלאומית, דרך הקשר לטבע ועד לטבע האני.
חשבתי על הדברים האלה של רוסמן כשעסקתי באובמה ובמורכבות האינסופית של המהפכה הנדרשת כיום. על מנת לפתור את בעיות התחבורה, המלחמה, הגזענות, האלימות, המין, המדיה, גסות הרוח, הקנאה, הגאווה, התאווה, החלואה, הבירוקרטיה, התקציב, חוסר הבטחון, חוסר הריכוז, האנרגיה, ההבניה החברתית, המחזור, ההתחממות הגלובלית, הכחדות המינים, הפערים החברתיים, המערכת הכלכלית, השטחיות, הטפשיות, ההרגלים והשחיתות ועוד אנספור חזיתות אחרות שבהם אנחנו מפסידים כל העת – לא בטוח שברק אובמה יספיק.
החיים בעידן היאוש
איך זה קשור לשנות השישים? ובכן, זה קשור מפני שאחד השיעורים הראשונים והחשובים ביותר שהחוויה הפסיכדלית מלמדת הוא שהמציאות היא דבר מורכב ומרובה מימדים לאין שיעור: האני נמצא בעולם שבו הוא בא במגע עם אנספור עולמות: פנימיים, בינאישיים, עם העולם החיצון, מול אובייקטים טכנולוגים, אנרגטיים ועוד. רב המימדיות של החיים נחשפת בחוויה הפסיכדלית כמו כמו רשת פרקטלית אינסופית, כמו רשת המראות של אינדרה.
בימים אלו שבהם נדרשות תשובות ופתרונות דחופות בתחום הסביבה, הצבא, הפוליטיקה, הכלכלה, האלימות ובכל נושא אפשרי כמעט, בימים אלו שבהם ערכים אנושיים בסיסיים הפכו לדבר נדיר במקומות רבים, אנחנו נוטים ללגלג על שאיפתם הבסיסית של הוגי המדינה לעשות את ישראל למדינה בעלת שיעור קומה רוחני שתהיה לא סתם מופת של קדמה כלכלית אלא גם של קדמה של יחסים בין אדם לחברו, בפעילות תרבותית, אינטלקטואלית ורוחנית.
וזה לא רק אנחנו. אנשים בכל העולם שוכחים את מה שהיה פעם מובן מאליו. התרבויות הדתיות שמתוכן יצא התרבות האנושית הדגישו תמיד שאם יש משמעות כלשהי לקיומו של המין האנושי הרי זה רק כשהוא עומד בקשר בלתי ניתק עם המימדים הנצחיים של הרוח. אלא שכמות אדירה של אנשים, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, גלשה למעין אפטיות ונכונות להפוך לחלק בלתי נפרד מהזהות הצרכנית המעוקרת שמשווקת על ידי הממסד. צעירים בכל העולם מונעי כסף היום יותר מאי פעם, על כל מה שזה אומר.
האם האפטיות הזו היא סתם רעה חולה? לא בטוח. הלגלוג הזה שאנחנו רגילים להתייחס בו לכל נסיון להביא את המהפכה אינו סתם מחווה ריקה אלא צורת התנהגות שנלמדה על ידי התרבות שלנו ביגון רב, הוא פרי של הרבה התפכחויות כואבות שחווה המין האנושי לאורך ההיסטוריה בנסיונות שלו לשנות את העולם באופן רדיקלי ולהביא את הגאולה.
הדברים האלה קרו שוב ושוב לאורך הדורות. אבל המקום הראשון שצריך לחזור אליו על מנת להבין למה המין האנושי חושש היום כל כך מהנסיון להביא מהפכה היא 40 שנה אחורה, אל מה שקרה בסוף שנות השישים, כשהנסיון הגדול האחרון להביא למין האנושי מהפכה נפח את נשמתו.
הופעת רעיון המהפכה האינטגרלית
בספרו אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם כותב אילן גור זאב על הקרע שנוצר בסוף שנות השישים בין חלק מהוגי אסכולת פרנקפורט (אדורנו והורקהיימר אם אני לא טועה) לבין אנשי מהפכת 68 על הרקע של התפיסה השטחית מדי (בעיני אנשי אסכולת פרנקפורט) של מושגי המהפכה בתנועות הסטודנטים.
אנשי אסכולת פרנקפורט שצפו בסטודנטים שהבעירו את אירופה במאי 68 בדרישות שונות ומשונות לשחרור האדם חשו שהסטודנטים המפגינים הולכים בכיוון הנכון, אבל לא רחוק מספיק. מהפכה אמיתית, כזאת שלא תחליף את מבנה הכח הישן בעוד מבנה כח אחר ודומה מדי אלא תיצור שינוי עמוק ואמיתי דורשת על פי אנשי אסכולת פרנקפורט שידוד ערכים מקיף ורדיקלי הרבה יותר מזה שהובילו אנשי מהפכת 68. היא דורשת עימות לא רק עם המערכות הפוליטיות אלא גם עם אנספור מערכות תרבותיות, טכנולוגיות, פסיכולוגיות ועוד.
אלא שהמצב היה שונה אצל חלק מהתנועות המהפכניות האמריקאיות של שנות השישים. אולי משום שהשימוש בחומרים פסיכדלים היה נפוץ יותר בשמאל החדש האמריקאי, הבינו חלק מהמהפכנים הגדולים של שנות השישים באמריקה את העניין הזה וניסו לאחד את המסר המהפכני הפוליטי במסר מהפכני תודעתית.
ה- Diggers, אחת הקבוצות ששגשגו בהייט אשבורי בתקופה שמסביב לקיץ האהבה של 1967, הושפעו מהמחזאי, הבמאי והחלוץ הפסיכדלי הצרפתי אנטונין ארטו. ה-Diggers חרצו לשון למול העימות ששרר בין החלקים האקטיביסטים (הפוליטיים) לבין החלקים הפסיכדלים (התודעתיים) של תרבות הנגד. המהפכה האמיתית לטענתם הייתה באקטיביזם פסיכדלי. (ושווה לציין כאן את האמרה הבלתי נשכחת של טרנס מקנה על כך שהחובה הראשונה של כל אקטיביסט היא להפוך לפסיכדלי, כלומר להתחיל במהפכה פנימית).
על פי ה-Diggers כותבים לי ושליין: "אם אתם רוצים עולם אמיתי הרי שזה תפקידכם לגרום לכך לקרות, משום שאף אחד אחר – בוודאי פוליטיקאים נוכלים – לא יגישו לכם את זה על מגש של כסף. על מנת לקבל חזרה את מה ששייך להם, אנשים צריכים לקחת לעצמם את החופש שלהם כאן ועכשיו: 'אף רגעים קפואים עבור המהפכה הדמיונית של מחר!'. ה-Diggers התנהלו כאילו האוטופיה היא עובדה אקטואלית וכולם חופשיים."
התפיסה המהפכנית-פסיכדלית של הדיגרז היא התשובה הניצחת לכל מי שחושבים שמהפכנים לא יכולים להנות, ושחוסר הצדק בעולם מספק לנו תירוץ להיות חמוצי פנים וזעופי הבעה במקום להתחיל מיד במהפכה פנימית.
אלא שהתפיסה המהפכנית המהפכנית של ה-Diggers היא לא משהו שקבוצות גדולות מאוד של אנשים היו מסוגלים להכיל. הפסיכדליות הרב מימדית של האקטיביזים של שנות השישים גרמה לו לראות את הדברים בצורה רבת מימדים מדי. הבעיות שגילה האקטיביזם של סוף שנות השישים היו מרובות פנים כל כך עד שהוא נשבר לאלפי רסיסים מהתנועה לשחרור האישה ועד לתנועה לזכויות הנמרים הסיבירים.
בשביל המהפכה הפסיכדלית של שנות השישים מהפכה פשטנית וחד מימדית כבר לא הספיקה: אבל איך עושים מהפכה שתענה על כל השאלות? שנות השישים נכשלו בלענות על השאלה הזו וקשה לומר שהיום, 40 שנה מאוחר יותר, התשובה קלה יותר.
העולם שלנו, העולם של שלהי עידן הקפיטליזם המאוחר הוא מכונת קדמה-טכנולוגית שיצאה מכלל שליטה. הוא מזכיר לי סוג של של מכונת קיטור מפלצתית השורקת שריקות רמות ומחרידות ומאיימת להתפוצץ כל רגע ורגע. אדי קיטור של אלימות, חוסר זהירות ושטחיות נפלטים מתוך פתחים שנפערים בין חתיכות המתכת בכל מקום שהברגים מתרופפים. המהנדסים העלובים של התרבות שלנו מנסים להטליא עוד טלאי ועוד טלאי על צורת קיום שנמצאת בקריסה (תרבותית, אנושית, סביבתית, חברתית, טכנולוגית) אבל מכונת הקיטור המגושמת הזו ששמה העולם הולכת והופכת מהירה יותר ויותר עד שקשה לשלוט בה. היא גולשת מכל הכיוונים.
קשה נורא להסתכל על כל הדברים מכל הכיוונים ולפתור את כל הבעיות שסבוכות זו בזו. זה מה שהחברים בשנות השישים, או לפחות חדי התפיסה מביניהם, הבינו. ואני חושב שזה מה שמקסים בתקופה הזו של שנות השישים. שזו התקופה האחרונה שכל כך הרבה כוחות של אור התאחדו ביחד בשביל להביא לשינוי. שנות השישים מלאות באנשים שהיוו סמלים מעוררי השראה: מרטין לותר קינג ומלקולם X, מריו סאביו וג'ימי הנדריקס, מוחמד עלי, סטיוארט ברנד, ג'ון לנון, בוב דילן, אלן גינצברג, טימותי לירי וקן קיזי, אייבי הופמן, מרשל מקלוהן, אנדי וורהול ואפילו האחים קנדי. לעומת החבורה הזו (וסליחה על הרבים האחרים שהשמטתי כאן) הפוליטיקאים הזמרים והמתאגרפים שלנו היום נראים כמו חבורת נמושות רודפות בצע.
כשנבחרת כזו עולה למגרש אתה לא מצפה להפסיד. אבל כוחות הריאקציה היו חזקים יותר מהחבורה הזו שרובה ככולה עלתה ונפלה במקביל לסיפור של שנות השישים.
אובמה כוכב עליון
ואז מגיע מישהו כמו אובמה. לא מזמן פורסמה כאן כתבה של ענבל בהונקר שעסקה בתקוות של אנשים מסוימים בכך שברק אובמה הוא סוג של אדם מואר שישנה את המסלול הכושל שבו משתרכת האנושות. העניין הוא שאני מכיר כמה מאמיני אובמה כאלה וגם רואה בעצמי את המשיכה בלהפוך לאחד כזה ואפילו חוטא בזה לפעמים.
אז כן, אני מבין למה אחרי ברק אובמה נראה אחרי ג'ורג' בוש כמו הבודהא בכבודו ובעצמו. ובכל זאת אני משתדל להקפיד לזכור שמרחב התמרון של נשיא אמריקאי הוא לא רחב כפי שהוא נראה ושהוא כבול בתוך מערכת ב
רוקרטית שמנהלת את עצמה ושהאנושות כבולה בידיה לא פחות משהיא מחזיקה אותה בידיה.
אז כן, אני רוצה לראות את אובמה זוכה, וכן, אני לא יכול שלא לשמור תקווה קטנטנה שלדבר הזה יהיו השפעות חיוביות על העולם שלנו, אבל אני גם זוכר איך נראה העולם הזה שאובמה אולי ינסה להציל. ונדמה שההבדל בין היום לבין שנות השישים, זה שיותר אנשים מאי פעם מבינים היום כמה מורכבת הבעיה: עד כמה האויב הוא חסר צורה ורב פנים. עד כמה הוא מוטמע לתוך המערכת התרבותית שהמין האנושי מתקיים בה היום: פוליטית, כלכלית, אקולוגית, פסיכולוגית, ערכית. ההבנה הזו היא אחד המקורות שאי אפשר לזלזל בהם לחוסר הנכונות של הרבה אנשים לנסות לעשות שינוי אמיתי.
מאז אותו הרגע שהמהפכה של שנות השישים שלמה את המחיר על רצונה לתת פתרון אינטגרלי לבעיה ששמה המציאות אין מישהו שירהיב עוז לומר שיש לו פתרון כללי. 40 שנה לאחר דיכוי תרבות הנגד בארה"ב של שנות השישים, זהו ההשג הפסיכדלי הגדול ביותר: ההבנה שהמציאות מורכבת מדי בשביל איזה מהפכן דה לה שמטה עם פתרון בשנקל.
פתרון אמיתי של המציאות דורש שינוי כללי ומעמיק, כזה שיהפוך את המערכת על ראשה, שיהיה מוכן להעמיד בשאלה את התפיסות שלנו לגבי מהו אדם, מהו טבע, איך צריך לנהוג עם טכנולוגיות, כיצד נמדדת קדמה כלכלית, מהו המין האנושי ומהם הערכים שקדושים לו ועוד ועוד הרבה שאלות גדולות.
מאז שנות השישים היו לנו מהפכות קטנות, מהפכות מופרטות: זכויות האישה, זכויות הקהילה ההומולסבית, זכויות המיעוטים, זכויות החיות, איכות הסביבה, מהפכת הניו-אייג', ועוד אנספור מהפכות קטנות, אבל לא היה לנו אף טוען אמיתי לכתר. כזה שיטען ברצינות שהוא יודע לנהל את העולם יותר טוב מההגמוניה השמרנית-קפיטליסטית שמנהלת את העולם כיום.
ואולי בגלל זה ברק אובמה עושה משהו נעים בלב, כי הוא מזכיר את האמונה שפעם באלף שנה אדם שראוי לכך יגיע אל הכח, שאולי פעם אחת יגיע מישהו אחד ששיעור קומתו מתאים לגודל המשימה. לא ברור מה הוא יוכל לעשות כשהוא יגיע לשם, אבל זו פנטזיה נחמדה ואם מספיק אנשים יחלמו אותה בארה"ב היא עשויה לנצח. זה החומר שממנו עשויים חלומות.
תגובות
עידו שלום ,
הרשימה שלך מייצגת יכולת ניתוח והתבנונות מעמיקים שלא קוראים ( וגם לא קורים) כל יום אצלנו .
עמי סלנט
עידו שלום ,
הרשימה שלך מייצגת יכולת ניתוח והתבנונות מעמיקים שלא קוראים ( וגם לא קורים) כל יום אצלנו .
עמי סלנט
אין ספק שאובמה אם יבחר יהיה הנשיא השמאלי ביותר של ארה"ב מאז רוזוולט, אולם יש לזכור שהשמאל האמריקני הוא שמאל ימני מאוד ואובמה מזכיר בדעותיו את הסוציאל ליברליזם האירופאי, כלומר שמאל מתון ולא רדיקלי ולכן שינוי משמעותי לא יקרה בארה"ב (מצד שני ההתדרדרות שבוש אחראי לה תיפסק).
אתה לא ממש מסביר מה הכוחות הפועלים ומה השפעתם, אז התועלת מהפוסט מוגבלת
איזה כוחות פועלים? ובכן, זה דורש בפני עצמו בערך אלף פוסטים ואפשר גם אלף ספרים, אבל באופן כללי התכוונתי לרשימת הבעיות החלקית שהצגתי בפסקה שלפני הכותרת "עידן הייאוש" – בעיות פוליטיות, כלכליות, טכנולוגיות, חברתיות, פסיכולוגיות, תיאולוגיות, תיאורטיות, פילוסופיות ועוד ועוד כיד הדמיון הטובה בכל אחת מהן מעורבים אנספור כוחות וגורמים שקשורים עבותות בבעיות האחרות.
המציאות מורכבת, אתה יודע…
זאת אני משתדל להקפיד לזכור שמרחב התמרון של נשיא אמריקאי הוא לא רחב כפי שהוא נראה ושהוא כבול בתוך מערכת בירוקרטית שמנהלת את עצמה ושהאנושות כבולה בידיה לא פחות משהיא מחזיקה אותה בידיה."
מערכות בירוקרטיות.
כמה שזה נכון.
אני לא מאמין שאובמה יטיל את כל כובד משקלו כנשיא, כדי לשנותאת הנושאים המהותיים.מכיוון שאובמה ישתמש במשפט הנדוש של הפוליטיקאים: דברים שרואים מפה ,וכן הלאה.ואם באמת הוא ינסה לשנות בדברים מהותיים,יש חשש שהוא יסיים כמו קנדי ומרטין לות'ר קינג.
אני מקווה להתאכזב(בעניין הראייה השלילית שלי את אובמה).אבל אם אני קורא את העבר של אובמה,אין לי הרבה ציפיות ממנו.
http://www.counterpunch.org/gonzalez02292008.html
Count Me Out
The Obama Craze
http://www.leftbusinessobserver.com/Obama.html
Would you like change with that?
עדו, הסתכל סביבך: המהפכה של שנות הששים שנתה לגמרי את העולם.
הרי עצם העובדה שאובמה הוא מועמד לגיטימי (ואפילו פייבוריט) לנשיאות הוא תוצר ישיר של שנות הששים.
אי אפשר לצפות שהעולם יראו בדיוק כמו שחזו הדיגגרס (גם בגלל שהם היו מסטולים מהתחת רוב הזמן ודמיינו כל מיני פנטזיות ופיות) אבל ההשפעה שלהם על החברה היום היא עצומה.
אל תצפה שאובמה יהיה איזה נביא או קוסם. מספיק בהחלט שיהיה מדינאי סביר.
אני מבין מה שאתה אומר, ובכל זאת מקווה שברגע שכשהוא יבחר יהיה לו יותר חופש להוביל לכיוונים טובים יותר.
אבל אני גם לוקח בחשבון כמו שאמרנו את מגבלות המערכת.
ובכל זאת, אם שינוי לא יכול לבוא באמצעים דמוקרטיים, למה אפשר כן לקוות?
השאלות האלו עושות סחרחורת 🙂
יש כמה גישות עקרוניות למהפכה של שנות השישים ולמה שהיא השיגה בסופו של דבר.
לפי גישה אחת היא הגיעה לאיזשהו שיא ב-1968 ואז מוגרה לבסוף על ידי הכוחות הממסדיים. נראה לי שיש בזה משהו.
לפי אחרים המהפכה הזאת השיגה את מטרותיה ושינתה בסופו של דבר את מבני הכח, את איך שהעולם שלנו מדבר, חושב ופועל. גם בזה יש בעיני משהו.
וגישה שלישית אומרת שהמהפכה החדירה את הערכים שלה אבל הערכים הללו עוכלו על ידי התרבות השלטת ועברו קפיטליזציה ומיסוד ואף רוקנו במידה מסוימת מתוכנם. גם בזה יש משהו, ומשהו מאוד עקרוני בעיני.
אז נכון שאני מעדיף מועמד כמו אובמה על בוש או ניקסון, אבל האם מלבד שינויים מסוימים בסגנון יהיה כאן הבדל משמעותי, זו השאלה המשמעותית?
אגב, מעבר לעובדה שהוא שחור מעניין אותי למה התכוונת כשכתבת שהעובדה שאובמה הוא מועמד לגיטימי הוא תוצר ישיר של המהפכה של שנות השישים. האם הוא רדיקלי יותר מהאחים קנדי בזמנם?
וכן, הייתי רוצה לראות יותר דיגריות בפוליטיקה העכשווית.
שלך
עידו
אני חושב ששום מהפכה לא יכולה להגשים את מלוא הכוונות שלה. מטבע הדברים, כשרעיונות מתנגשים במציאות תמיד תהיה איזו התמתנות, התאמה לתנאי השטח וגם לעובדה שבסופו של דבר לא כל האנשים רואים את העולם כמו הדיגרז.
(זו אחת הסבות למה מגוחך הדיון השנתי "מה הרצל היה אומר על ישראל". הרצל היה אומר שמעט מאד אנשים בעולם הצליחו להגשים רעיון כל כך מטורף בכל כך מעט זמן. הגרבוזים הקבועים שמצטטים מאלטנוילנד שוכחים שזה ספר אוטופי, לא תוכנית חומש. אבל זה כבר ענין אחר.)
מהפכות גם לוקחות הרבה מאד זמן כדי לחלחל ולהשפיע באמת. החברה שמסביבנו, בחיי היום יום שלנו, שונה מאד מהחברה שלפני שנות הששים. כשדיברתי על אובמה כדוגמה, התכוונתי לא רק לצבע עורו, גם להיותו בן לאם לבנה ואב שחור שהתגרשו כשהוא בגיל צעיר. עצם הלידה שלו אינה קשורה למהפכה הזו (הוא נולד לפניה) אבל העובדה שאדם עם רקע כזה הוא המועמד המוביל לנשיאות מעידה על חברה שערכיה שונים מאד מזו של
טרום המהפכה.
אגב קנדי , בחירות כקתולי לנשיאות היתה ספור לא קטן – רק לתת פרופורציה על
הסכויים של אובמה לו היה רץ אז.
אני לא יודע כמה אובמה עצמו רדיקל (יש מי שקוראים לו הסנטור השמאלי ביותר) אבל לדעתי זה לא הענין. הרי כבר היה ג'ימי קרטר. הספור האמיתי כאן הוא האדם עצמו.