העולם שייך לתינוקות

 

מנהלי שיווק ועיצוב של קונצרנים גדולים ומסואבים שוכרים להם אנשים צעירים על מנת שיגידו להם מה חם, מה Hot, מה Cool. הם נמשכים למעיין הנעורים וסגנון המחר שמאז שנות השישים כולנו יודעים שהוא של הצעירים.

אנשים צעירים שמשלמים להם כסף על מנת שיכריזו מה Hot ומה Cool הולכים להתחקות אחר מעשיהן של האחיות הקטנות והמעצבנות שלהם, כי כמו שכולם יודעים הטרנדים שהם הצעקה האחרונה הם דווקא הטרנדים של האחיות הקטנות האלה שנגנבות על איזה סדרת אנימה איזוטרית או מפתחות שיטה חדשה לקשור את השרוכים של הנעליים או סגנון של דיבור חדש עם 100 מילים סמסיות חדשות שאף אחד לא מבין.

האחיות הקטנות והמעצבנות (וחשוב שהן יהיו קצת מעצבנות, כי זה שהן מעצבנות זה סמל לאיזוטריות שלהן, ליכולת שלהן להרגיז את כל מה שמקובל וידוע) מנהלות את התרבות בת זמננו. אנשים מבוגרים, אנשים בעלי ממון שליטה ושררה נכפפים למרותן של האחיות הקטנות, המעצבנות והבלתי נלאות (טוב נו, כי ממציאים אותן כל הזמן מחדש) שמבשרות לנו (מתוך אנרגיה בלתי נדלית של להמציא את החדש) מה מגניב, מה מזניב ואיך יראו פני המחר.

נשים בנות ארבעים מתלבשות כמו ילדות בנות 12, מנכ"לים בגיל העמידה עם כרס מנסים לתבל את השפה שלהם במילים של בני נוער בשביל שידעו שהם בעניינים. אבל החברה שלנו לא מסתפקת בזה. ההתמכרות שלנו לאופנת הצעירות, הפטיש שלנו אל הזאטוטי והדרדסי אינו יודע גבול.

נקודת הסינגולריטי המיסטית שאליה שואפת תעשיית הקול.

הכל מתיילד. ילדותי הופך האידאל החדש.  אנחנו כובשים את גילאי העשרה וממשיכים הלאה הלאה מטה במורד סולמות הגיל. עוד רגע כבר ניתן לילדים בני שמונה להכתיב לנו כיצד עלינו להראות, לדבר ולהתנהג. אנחנו ממשיכים לדחוף את הגבולות לראות את האידאל שלנו בגילאים מוקדמים יותר ויותר, אצל אלו שעדיין לא עוצבו על ידי חברת הצריכה ושומרים על המשהו הרענן הזה, הפראי, האותנטי שהוא הגביע הקדוש שלנו – עייפי הצריכה. את דור האיקס החליף דור ה-y ואותו החליף דור ה-z. התינוקות של היום, מספרים לנו, הם דור העתיד, משחקים עם אייפון כבר מהעריסה ומלמדים אותנו את דרכיהם הכמוסות של אנשי המחר, אבל השיא המיסטי שאליו מובילה אותנו תרבות אופנת הצריכה המופלאה שלנו יהיה כשבסופו של דבר נוביל את הדברים אל השלב הסופי, אל המסקנה הלוגית הרדיקלית שנובעת מההכרה שהטרי ביותר הוא החי והרענן ביותר, הוא הקולי ביותר וניתן לתינוקות בני יומם שרק עתה יצאו מהרחם לקבוע לתרבות את הצעקה האחרונה.  

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי ב.  On 17 באוגוסט 2008 at 16:16

    אם באמת קול האנטרז היו פונים לאחיות הקטנות שלהם.

    הם לא.

  • אסתי  On 17 באוגוסט 2008 at 18:15

    בהמשך לאורי, גם אני חושבת שהם לא פונים לאחיות הקטנות שלהם עצמם.
    הם פונים לאחיות הקטנות של האחרים.

    אבל בהחלט זכות הצעקה האחרונה הולכת להנתן לבעלי הצעקה הראשונה.

    יפה.

  • ימימה  On 17 באוגוסט 2008 at 22:28

    בהארץ השבוע על העדפות של מעצבי אופנה לדוגמניות מבוגרות. יפה, לא?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: