פרקים בתרבות יהודית-ישראלית אפוקליפטית-גאולית עכשווית-בת זמננו

הדברים נכתבו פחות משנה לפני שחזרתי לארץ, בתקופה שחיפשתי את הדרך לגשר בין המסע היהודי שעברתי באותה תקופה לבין פרצי התשוקה שחוויתי למציאות הישראלית מרחוק וכל פעם שהתקרבתי אליה קצת, תוך כדי ניסיון לענות על השאלה, מה כל כך יהודי בקיום שלנו בארץ ישראל? ומתוך תחושה עמוקה שיש משהו גאולי בקיום הכל כך דיסטופי של העם היהודי בארץ ישראל של שיא האינתיפאדה.

זה מכבר מלאו לאינתיפאדת אל-אקצה שלוש שנים והתינוק הצעיר והמפלצתי כבר קנה לו שורש בלבבות שני העמים. נדמה שממזר זה שהולידו הטלוויזיה הישראלית על ערוציה השונים וערוצי הלווין היה פה מאז ומעולם. זהו הנדבך האחרון בסבך קורי עכביש של קטסטרופות, מאורע תרבותי למלא בו את הערוצים למען פראי אדם בטירוף אפוקליפטי. מהדורת החדשות של השעה שמונה נראית כמו קדימון מנגה היפר-נאראטיבי נמשך והאייטמים החמים, הסתעפויותיה החדשות של מלחמת גוג ומגוג,  משודרות בדיוק ודאי כמו פרק של היפים של האמיצים. ההמונים מתמכרים בתאווה לאופרת הסבון והאפר הגדולה מכולן, הלוחמים היהודים יצאו מהסוס הטרויאני ופרצו בריקוד ברסלבי ומרעיד לבבות בעיר החרבה ומלאת ההוד.
 
אם תרצו אין זו אגדה

בשנת 1897 התקיים בבאזל הקונגרס הציוני הראשון. העיתונאי לשעבר והסופר החובב תיאודור הרצל ספק כפיו בסיפוק בהביטו בהמון הנימולים המתקבצים באולם הקונגרסים במלון שלושת המלכים. לאחר שהבין הרצל שנכשל פתרונו הראשון לבעיה היהודית, דהיינו לשכנע את יהודי העולם כולו לוותר על דתם המגוחכת והלא נאורה לטעמו, החליט זה לנסות דרכים אחרות לפתרון הבעיה. הרצל הגה את רעיון הסוס הטרויאני שישמיד את היהדות בעודו מעמיד פנים להעניק לה שירות.

לא לחינם התעקש הימין הגרמני האנטישמי עוד שנים רבות מאוחר יותר על הכינוי 'היהדות האינטרנציונאלית' בתארו את היהדות. המילה 'אינטרנציונאליות' הופיעה בהגות זו כשם קוד לנגיף זר דה-טריטוריאלי, אמורפי ונבזי העומד בניגוד מוחלט לערך הנציונאלי המוחלט שהחזיקו קבוצות גדולות בגרמניה של המאה ה- 19 וחציה הראשון של המאה ה- 20. האינטרנציונאליות באה לבטא את העלמותו המוחלטת של המקום. היהדות לפי תפיסה זו היא דת ערמומית הנמצאת בכל מקום ובשום מקום, מעיזה להתנשא מעל חלוקות, מגדרים, גזעים ותרבויות ולתבוע את תקפותה התמידית בקוראה תגר על החלוקות המסורתיות לאירופאים/לבנטינים, גרמנים/אנגלים וכו'. היהדות כדת לאום נתפסת כאן כאומת מאמינים המאיימת על התפיסות הפוליטיות הלאומיות והריכוזיות של אירופה במאה ה- 19. המטריד ביותר הוא שליהודים אין מלך או טריטוריה, ובכל זאת הם מעיזים לתפוס עצמם כעם ולסור למרותו של מלך אחד בלבד, זה שאין לו גוף, צורה, טריטוריה או תארים. נכלוליות אירציונאלית זו היא שהטרידה את הנאצים כל כך בהחליטם להשמיד את הישויות הא-נציונאליות שבתחומי אירופה: היהודים והצוענים.

הרצל, בנסותו למצוא פתרון משלו ל'בעיה היהודית', העלה ברוחו את הרעיון הגאוני של הציונות. כפרעה לפניו, ניסה זה למצוא פתרון לכוחו המתפרץ של עם עיקש זה. בעקבות דלילה שאל עצמו כיצד יהפוך את הפרא לאחד האדם. והנה התשובה שהזדמנה לפניו היא לשבור את הדגם הא-טריטוריאלי שהיהדות פיתחה לה במשך אלפיים שנות גלות ושהפך אותה לישות כה רוחנית וא-מורפית עד ששברה את חוקי המשחק הלאומיים האירופאים. והיה אם יחזרו היהודים לארצם, ותבנה להם מדינה ככל העמים, ויוקם להם צבא בו ילחמו ככל העמים, וישתתפו בבחירות ככל העמים, ויקנו מוצרים אירופאים ככל העמים, הרי שבוודאי ינתקו מדתם ככל העמים, ורוחם הסוערת תירתם לכרכרת האומה.

ויכנה הרצל לתוכנית הסוס הטרויאני שלו "הציונות", ויקרא להקמת מדינה יהודית, וברוחו ראה את כיליון והעלמות אותה הדת אשר מעולם לא הבין או אהב לטובת חזונו הסוציאליסטי-אוטופי.

והנה שהרי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם. כך גם הצילנו הקדוש ברוך הוא מכפו של אותו עיתונאי וינאי. ויתחכמא לו וישים הקב"ה סוס טרויאני זעיר משלו בבטן הסוס הטרויאני הציוני. ויסח דעת הלוחמים הציונים ולא ישימו לבם לסוס טרויאני זה. ויגיעו ארצה ויקימו בנייני באוהאוס, ויקראו את עירם תל-אביב ויקראו לקרטיב "שלגון" ויאמרו אל ליבם כי עבר זמן יהדות והגיע זמן נאורות ויקראו את עצמם חלוצים כי לא ראו עצמם עוד יהודים.

והנה אחד בישראל, רב זקן ונכבד שהשגיח בסוס הטרויאני הזעיר שהשים הקב"ה בבטן הסוס הטרויאני הציוני והיה שמו הראי"ה קוק. ויאהב הרב קוק את הציונים ויכביר לעשות וידבר לזכותם, ויחשב לו הדבר לחטא אולם לא נרתע מכך, כי ידע נפלאות דרכי הקב"ה המפליא תחבולותיו ותרמיותיו הקדושות. והרי הקב"ה כשרואה הוא יהודי מתקרב לדרך חתחתים וחטא, מסב הוא את הדרך ללא משים לדרך מלך ומשבצה אבני תורה ובינה והופכה לדרך קדושה. כך גם התחכם הקב"ה להרצל והפכו מרשע לצדיק, ורתם המפעל הציוני לטובת המפעל היהודי. ויסייע בידו הרב ויקבץ לוחמיו ויכנסם בבטן כרכרת האומה.

והנה בשנת תש"ח לספירה היהודית תקום המדינה ה"יהודית" בא"י ויהי מקימה צאצאו הישיר של תיאודור הרצל ושמו דוד בן גוריון, סוציאליסט רוסי וקשה עורף.

וירך הקב"ה את ליבו של אתאיסט חסר לב זה ויתן אותו להתיר ליהודים המאמינים שלא לצאת למלחמה ולעסוק בלימוד התורה על מנת שילחמו באוהלה של תורה למען המדינה הצעירה. ויתרץ בן גוריון אל ליבו ויאמר 'שהרי נועדו אלו לכליה. שהרי הדת מן העולם נועדה להכלות, ולא יאריכו אלו חיים ואהיה אני אדונה היחיד של הארץ ויכפפו אלו ראשם כלפי כאגמון.'
 
והנה הקימו זה מכבר חסידי היהודים את בסיסיהם הראשיים בבני ברק ובצפת ובירושלים בירתם, ויהיו יושבים באוהלי תורה ומפליאים משם מלחמתם. ויהי בעודם הוגים בתורה, ויעלה הקב"ה מאותיות רוחם הילה עצומה ותתפשט כגידול רוחני על נפשות בית ישראל ויהיו אלו כאחוזי תזזית וילחמו כפראים חסרי רסן ויכבשו לעצמם מחצית המזרח התיכון. ויראה הקב"ה כי טוב ויקם בם רוחו ורוח אתחלתא דגאולה.
ויקשה הקב"ה ידו על הבניינים, ועל מזג האוויר, ועל ליבות היהודים ועל שכני היהודים למען ילמדו את היהודים לקח וילמדו אלו כי סוף כל מגדל בבלי לקריסה. וימשיכו היהודים במלחמותיהם ויקראו מלחמותיהם על שם ימי אבלות. ויעלו התפילות מבתי התפילה כענן של גבהות רוח, ויכניסו ללבבות את הכמיהות השונות, כפי שנעשה לאנושות בימי בכרותה כשבנתה את מגדלה הבבלי הראשון. ותכלית מעשהו, חוכמתו לא תיכלה, שילמדו היהודים שוב חוכמת ויכוח, מאבק ושאיפה.

ויפרק כור ההיתוך וניתך על מרכיביו וניתוזו על אדמת סדום עמורה. ותהיה רוח רוחשת בארץ ותכונה סוערת מחזירה את אלה לדרכו של הקב"ה ומסיטה ממנה אחרים ומפילה מלכים, ומעלה מלכים חדשים. והיה באותם הימים במאי סרטים ואומן מפורסם ושמו זהר ויושלך מכור ההיתוך ככוכב ויקלע למערבולת הזהר ולא יחלץ ממנה עוד. ותבלבל רוח העם מכל הדברים הללו ויחליט להתקיף את לבנון, שכנתו הקטנה והחלושה של אותו אדם ששוב כבר אינו ככל האדם. ויקימו מלחמה על אותה מדינה ויכו אותה שוק על ירך ויעשו בה שפטים. ויהי הפרא משתולל וילחמו בגופו שתי נפשות שונות וסותרות ויניח הקב"ה לשתיהן להלחם מלחמתן עד כלות כי חפץ הקב"ה ברצונותינו, בשאיפותינו ובמלחמותינו וחפץ לנתץ המגדל הבבלי.

ובאותם ימים מלך על ישראל אחרון מלכיה ושמו רבין. וישלח הקב"ה בתחבולותיו אחד ממתנקשיו, איש קטן ומוצאו בתימן, ויתחכמא לזה וישם כדור בגבו.
וימת המלך ותחל האנרכיה. ותטל היהדות את עולה מעל גבה, ויפרצו הלוחמים היהודים מתוך הסוס הטרויאני ויקראו כי הגיעה כעת שעת תשועה!
 
קווי אופי לתרבות יהודית מלחמתית עכשווית

הרחק מאותו מרכז שבו מתרחשת כביכול המלחמה, רוחשים בחברה הישראלית זרמים תת קרקעיים, מעין ירושלים של מעלה שבה משתקפים אותם מאורעות ולובשים צורות שונות לחלוטין. באותם המקומות לא נראית המלחמה כולה אלא כתחזית מזג אוויר שפשרה במצב האלוקות, מחלה משתוללת שכולה אינה אלא סימפטומים חיצוניים אך לא רלבנטיים למאורעות האמיתיים. בבואת שקר.

חומת מגן היכן תמצא? בהרי יהודה ושומרון? בחיילי צה"ל הנועזים והגיבורים? בהחלטות הקבינט הבטחוני? בידידות ובברית האסטרטגית עם נשיא האומה האמריקאית? ביצירת האומנות המחתרתית? או שמא ברוח העם?
והרי כביכול מחפש הציבור היהודי בציון את אותה חומת מגן שתגאל אותו ותחייץ בין פנים לחוץ, בין טוב לרע ובין אוייב וידיד. אלא שדווקא את אותה חומת מגן, בית המקדש המודרני שמבקש העם בסכלותו לבנות, מבקש האל לכלות כפי שכילה את המגדל הבבלי ואת שני בתי המקדש. כי רצה האל שנלמד אהבתו הטהורה, אשר אינה זקוקה לא למסמנים ולא למסומנים ולא לבית אלא רק למקדש (שאהבת השם הטהורה היא מחוץ לסופיות השפה, במקום האינסוף שאינו נגבל באותיות כפי שתורה שבשמיים באותיות 'אש שחורה על גבי אש לבנה' (רש"י, דברים לג', ב') כתובה, אותיות חיות וחסרות צורה הנמצאות בהתהוות מתמדת). רצה האל שנקים בית מקדש שאין לו חייצים ושעל עולם ומלואו הוא פרוש, ולא ניתן להבדילו או לחייצו ואין לו חומת מגן כי כל מציאותו קדושה ומציאותו לכל עבר פרשה.
 
על הדיון התלמודי

"שנינו: 'חתכו (את התנור) חליות ונתן חול בין חליה לחליה – ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים' – וזה הוא תנור של עכנאי. שנו: באותו היום השיב ר' אליעזר כל-תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח! נעקר החרוב ממקומו מאה אמה. אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו! חזרו המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת-המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כתלי בית המדרש יוכיחו! הטו כתלי בית המדרש לפול. גער בהם ר' יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של ר' יהושע ולא זקפו מפני כבודו של ר' אליעזר – ועדין מטין ועומדין.
חזר ואמר להן: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום! עמד ר' יהושע על רגליו ואמר 'לא בשמים היא' (דברים, ל', י"ב') אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בתורה בהר סיני: 'אחרי רבים להטת' (שמות כג', ב').
מצאו ר' נתן לאליהו. אמרו לו: מה עשה הקדוש-ברוך-הוא באותה שעה? אמר לו: שחק ואמר: נצחוני בני, נצחוני בני!" (בבא מציעא, נ"ט, ע"י).
 
בסיפור הלז מספרת לנו האגדה על ויכוח בין התנאים הקדמונים כאשר ר' אליעזר בן הורקנוס מבית שמאי מתעמת עם קבוצת תנאים. מוקד הויכוח הוא שאלת כשרותו של תנור מסוים העשוי חוליות חוליות המצטרפות זו לזו כעין עגולי עכנאי (נחש). בעוד רבי אליעזר מבקש לטהר את התנור, מתעקשים שאר החכמים להכריז עליו טמא (ובמרכז העניין סוגיה הלכתית שלא נבארה כרגע). ובאותו היום, מספרת האגדה, נתן להם רבי אליעזר כל תירוץ וסיבה ונימוק אלא שלא מוכנים היו החכמים לקבל דעתו על אף כל זאת. עד שלבסוף נתייאש ר' אליעזר והחליט לנקוט באמצעים לא שגרתיים. על מנת להוכיח צדקתו הוא קורא לעץ החרוב שיוכיחו, ובאותו הרגע מתרחש נס ועץ החרוב נעקר ממקומו ונע מאה אמות. אומרים לו החכמים: "אין מביאין ראיה מן החרוב." המשך הסיפור בניסים ונפלאות שונות שמחולל רבי אליעזר, שאת כולם דוחים החכמים כאחד עד שבמצוקתו קורא רבי אליעזר לקב"ה ואומר: "מן השמים יוכיחו!"

בשיא קדוש וקומי של הסיפור יורדת אז בת קול משמים להתערב בויכוח ולתמוך בר' אליעזר בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "מה לכם אצל ר' אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום!". אולם אז, בשעה שנדמה שהוכרע הויכוח סופית לטובת ר' אליעזר מתרחשת בסיפור תפנית מפתיעה. ר' יהושע, אחד מחכמי בית הלל נעמד על רגליו וקורא תגר על בת הקול השמימית. בצטטו מהתורה הקדושה הוא קורא "לא בשמים היא" וממשיך "אין אנו משגיחים כלל בבת-קול". היכן אם כן נמצאת התורה, אם לא בשמיים לצדו של האל? ובכן, דברי האלוקים בפיות העם השונים ימצאו מקומם (וכדבריו: "אחרי רבים להטות").  התורה הקדושה בידי ישראל היא, וכמו בויכוח המפורסם בין בית הלל ובית שמאי אין תפקידה של בת הקול אלא לבוא ולהורות לנו ש'אלו ואלו דברי אלהים חיים הם'.

טעם הניצחון המתוק אף מתחזק כשהולך רבי נתן לאליהו הנביא על מנת לחוקרו כיצד התקבלו התרחשויות היום המסעירות מאחורי הפרגוד. והנה למרבה ההפתעה מספר לו אליהו הנביא במספר מילים על ההתרחשות המופלאה, שצחק הקב"ה ואמר: נצחוני בני! נצחוני בני!

הקב"ה אם כן מתפעל מהשגותיהם הדתיות והרוחניות של בניו. אם חשב זה לתומו באגדה תלמודית זו, שייתן לעם את התורה והמצוות והללו ימלאו אותם ובכך ימצאו את דרכם אליו, הרי ששיכללו אלו את המערכת והפכו אותה לדו כיוונית. את הקדושה מצאו החכמים בדיסקורס ובשאיפה אל הקדושה, ומשום כך הם נמצאים מחמירים במקום שבו אף הקב"ה אינו נמצא דורש. והנה ראוי להדגיש שהיה זה דווקא ר' אליעזר שנמצא מטהר והיו החכמים מטמאים. וכביכול אין לחכמים צורך במצווה ובחומרה מיותרת כאשר אף הקב"ה מכריז עליה כמופלגת ועודפת. אלא שכאן מניף ר' יהושע את דגל המרד הקטן הזה שבו מוכרזת עצמאותה המלאה של תורת החכמים, שלא בשמים היא אלא דווקא בפיות החכמים, הווה אומר בנפתלות הויכוח התלמודי ובחוקיו הפנימיים. וכאשר מכריזים החכמים כולם על דבר שטמא הוא, טמא הוא ואפילו תבוא בת קול משמים ותכריז עליו טהור יתכחשו לה כי 'אין אנו משגיחין בבת קול'. מדובר פה במהפכה רבתי. רבי יהושע שחרר את התורה והורידה אל הארץ והעם. ולא יעדר מהשמחה גם מקום התענוג שעינג העם את אלוהיו.

ומקרה זה כולו מספרת לנו ההגדה עורר התרגשות וצהלה כה רבה בין החכמים עד שברוב שמחתם שורפים הם באותו היום את כל הטהרות שטיהר ר' אליעזר ומעלים אותן באש.
 
נדמה שלא קמה מעולם תרבות ויכוח ודיון מפותחת מזו התלמודית. הדיון התלמודי הוא דיון היפר-טקסטואלי המרפרר בצורה אובססיבית לאברים שונים בתוכו ומונע כל הצמדות לאותו 'גופא' שאליו מנסים כביכול החכמים ללא הרף להגיע. אולם אותו 'גופא', אותו עצם העניין שהוא כביכול משאת נפשם של החכמים התלמודיים, הוא הרי אינו אלא אמתלה לפצוח בדיון אינסופי שהוא עצמו על כל חלקיו הגופא הגדול של התורה היהודית. שהרי בסיומו של דיון תלמודי, כאשר נאמרו כבר כל הדעות האפשריות: המתירות והאוסרות, המטהרות והמטמאות, העמוקות והמתחכמות, הנשגבות והמגוחכות – עדיין כולן שרירות וקיימות ועומדות במקומן וכל מי שיתבקש להכריע ביניהן יעמוד מבולבל ככל אדם שעליו להכריע בין אפשרויות שונות כל כך.

הדיון התלמודי חורג מגבולות הזמן והמקום. אנשים שחיו במאות שונות ובמקומות שונים מוצאים עצמם מנהלים דיון ער אחד עם משנהו במסגרת התלמוד, כאשר הדיון מבקש לבלוע את דעות כולם ולנצל אותן למטרתו הוא שהיא לא אחרת מהנצחת הדיון – הנצחת הדיאלוג וההתנצחות עם התורה האלוקית – שהיא היא הגשמת יעודה של התורה שהדיון התלמודי מהווה לה כדורבן המקים אותה ממשכבה העצל ובכך שומר אותה חיה (חגיגה, ג', ב'). הדיון התלמודי מבקש אם כן לנכס לעצמו את כל הדעות האפשריות ולחייב את כולן, שהרי כל דעה וכל אלטרנטיבה, גם אלו שגונו לבסוף בכל צורה של גינוי, נמצאת בתוך הדיון התלמודי שהוא חלק מהתורה האלוקית. והנה אין מסקנה אחת חותכת ועמוקה יותר שמוביל אותנו אליה התלמוד מאשר חוסר האפשרות לקבע את המשמעות. שכתבו התנאים את המשנה לפרש מצוות התורה הקדושה, ובאו האמוראים לפרשם ולחותמם וכתבו את הגמרא, ובא רש"י לפרשם ולהבהיר משמעות דבריהם, ובאו תלמידיו של רש"י וסתרוהו, ואחריהם באו פרשנים רבים ואחרים שהצטרפו אל הדף ואל הדפים שמצדדיו, וכל דיון והתנצחות רק הגדילו ופתחו הלאה את מגוון המשמעויות במקום לסוגרן, ובכל דף תלמוד מוצאים עצמם הקבוצות בויכוחים בתוך עצמן ובינות עצמן כויכוחים בתוך הדורות, ומחוץ לדורות ובין קבוצות הדור השונות; וכל דף גמרא כזירת התכתשות בין מאות  אנשים, דורות ורעיונות שאינה מגיעה לעולם על סיפוקה. תהליך זה ממשיך מאוחר יותר גם מחוץ לתלמוד, כשרצה רמב"ם לחסל הויכוח אחת ולתמיד וכתב את משנה תורה, מיד קיפצו לו כקללה נושנה הטורים התלמודיים משני צדי הטקסט. וכך משולחן ערוך, לערון השולחן, למשנה ברורה – הטקסט התלמודי מתעקש לגדול פרא. וגם התלמידים לא טומנים ידיהם בצלחת ומוסיפים טורים משלהם בשולי הדפים. כל טקסט פרשני הופך למושא ומצע לטקסט פרשני חדש יותר – הכל במסגרת 70 פני התורה שהם כולם דברי אלוקים חיים.

ניתן לומר אם כן, שאנו מוצאים פה צורה של פלורליזם קיצוני המוכן לקבל לתוכו כל סוג של אינפורמציה ולבלוע כל אלטרנטיבה, כאשר הקובע אינו התוכן עצמו אלא המדיום שהוא הדיון והויכוח לשם שמיים. ובפראפראזה מאחד מגיבורי סרטו של יהושע סימון "הקיצונים": דיון תלמודי אינו משחק, הוא מצב קיומי. 

וידוע וברי הוא ששגו גדולי חוכמת המערב ובראשם מרקס בעל האמרה: 'הפילוסופים רק פירשו את העולם בצורות שונות, אך העיקר הוא לשנותו' (האמרה הזו מופיעה באוניברסיטת הומבולדט בברלין, ממול לכיכר בה התרחשו שריפות הספרים בתקופה הנאצית) וצדק רבי עקיבא כשאמר 'עולם כמנהגו נוהג'. כך גם הדיון התלמודי אינו עוסק בניסיון לשנות את העולם, אלא הוא מתרחש בעולם צללים של חצי מציאות, חצי בדיון אליה מתייחס הקורא ביחס לא ברור של חצי רצינות חצי בדיחות הדעת ואמונה שלמה. זה הנושא עליו עול תורה ומצוות אינו נושא על עצמו כל עול אחר, וזה הנמצא במצב של דיון תלמודי אינו נמצא בכל מצב אחר. התמריץ הגדול ביותר להפנמה העכשווית של רעיון זה שהיה קיים זמן רב ברוח התקופה ניתן לאומנות היהודית-ישראלית בהשראת החוויה הטראומטית של אינתיפאדת אל אקצה.
 
הטקסטים החשובים של זמננו, כתבי הקודש העכשוויים של התרבות, לא נכתבים עוד בצורה של מניפסטים, מסות או חיבורים. מעשה המרכבה וסודות הקבלה משתלשלים לתוך קליפים וסדרות מנגה, התלמוד הוא ענין לקולנוענים מהורהרים וראפרים עצבניים, והמקרא המודרני מתרחש (לא רק, אבל גם) במדורי הרכילות ובכותרות העיתונים. אין עוד בלעדיות על מקום השיח.

מתפיסה זו של התבקעות זירת השיח לכל עבר, נובע הצורך בניתוח עדכני של כתבי הקודש בני זמננו וחשיפת הניצוצות החבויים בין הקליפות. עיסוק זה הוא כמובן רק חלק בלתי נפרד מהעיסוק התלמודי הכללי אך חבויה בו מבחינה דתית גם מצווה גדולה של העלאת הניצוצות חזרה לשורשם ומקורם. 

מבחינת האומנות הישראלית היו תוצאות המלחמה הנוכחית התנכרות עולמית כללית שהכריחה אותה להתנכר מצידה לעולם, לחזור לראשונה למקורותיה הפנימיים ולברר אותם. במצב הדברים הנוכחי לא נותרה לאומנות הישראלית-יהודית העכשווית אלא שאלה מרכזית אחת: האם פנינו לאפוקליפסה או לתשועה? זו בחרה בתשובה החכמה היחידה והיא "שתי התשובות נכונות". בהמשך נראה וריאציות שונות על תשובה זו שמציעים יוצרים שונים בשיח היהודי-ישראלי העכשווי.

התרבות הישראלית חוזרת ומתכוונת שוב למקורותיה היהודיים. אחרי אידאליזם נאיבי וקצר ימים חוזרת התרבות היהודית לחוכמת התלמוד: דיונים ארוכים שבמרכזם לא האמת אלא הדיון שהוא האמת היחידה ומעבר לכל; שמחה חסידית חסרת גבול ובעלת תכלית מיוחדת ובטחון ברסלבי שהיאוש אינו קיים כלל. תרבות ישראלית חדשה זו יודעת להישיר מבט אל האפוקליפסה ולקרוא לה גאולה. זוהי התרבות הקשוחה ביותר בהיסטוריה היהודית, כור היתוך של כוחות הייאוש והשחור שנתאחדו לכלל אור מהמם. יש הקוראים לה "ציונות עזריאלי" יש הקוראים לה "יהדות ישראלי" ולא ברור מהי תכלית צמד מגדלי הבבל הללו, שקמו על העיר השרועה על החוף בדיוק בעת שנפלו אחיהם מעבר לים.   

המאבק הוא המציאות היחידה של התרבות החדשה הזו. מאבק שהוא שבח, עונג וחסד עמוק. ישראל היא מדינתו, יצירת המופת של הקב"ה, בית הניגוד וההפכים ההמתהפכים והמאוחדים. ישראל היא כור ההיתוך הגרעיני ברגע שלפני הפיצוץ הצ'רנובילאי. מתח אין סופי בין קטסטרופה לישועה. האטומים נמצאים תמיד ברגע של לפני הפיצוץ ולכך נקרא "אלוקים" – לשאיפה התמידית של השלילי לחיובי.

ובתוך כור ההיתוך המתפרק, ממש קודם הפיצוץ הגרעיני שיחריב את העולם כולו, עולות מבין עולם העקודים ישויות חדשות החוגגות קיומן הארעי ומתענגות על מותן הקרוב והאפוקליפסה הכללית.
 
הקיציונים
 
הסרט הקצר הקיצונים (23 דקות) של הבימאי התל אביבי והתקווה היהודית הצעירה יהושע סימון הוא אורגיה הזויה של מסמני מציאות ישראלית הזויה עוד יותר. המציאות המקומית מוצגת בסרט כאמלגאמה המורכבת מעומס של יסודות רבים ומנוגדים לכאורה הנעים בין ציונות, חרדים, התנחלויות, מארקס, דלז וגוואטרי, הכותל, להקות בנים אמריקאיות, הר הבית, מגדל שלום, אריה דרעי, קאנט, לנין ועוד. הקיצונים, גיבורי הסרט, הם האנשים הגוזרים את תודעת המציאות שלהם מהמציאות הכללית לפי שרירות רצונם.
 
בקניון הדיסקורסים

 באחת מן הסצינות היפות בסרט יוצאים הקיצונים לסופרמרקט ומבצעים שם אורגיית קניות מטורפת שבמסגרתה מועמסת על עגלת הקניות ערימה בלתי אפשרית של כל סוגי האידאולוגיות, באופן דומה לו העמיסה מספר דקות לפני כן אחת הגיבורות ערמת ספרי פילוסופיה על פדחתה וניסתה לאזן אותם בהולכה מבלי שיפלו. לבסוף, לאחר שקיבלו על עצמם כל אידאולוגיה אפשרית מהמבחר שמוכר לנו הקפיטליזם, הם מותירים את כל האידאולוגיות בעגלה ועוזבים את הקניון. גם ערימת הספרים נופלת מהראש. במשחק זה הקיצונים מקבלים עליהם את חוקי המשחק ודוחים אותם בו זמנית, משתתפים במשחק הצרכני כמו גם במשחק המרדני.

קניון האידאולוגיות הזה הוא המציאות הקיומית של הקיצונים, משחק תמידי בשדות שיח. הם קוראים קאנט אבל אוהבים להקות בנים וסלבריטיז, מרססים גרפיטי אנטי אימפריאליסטי בירושלים ובה בעת רצים לאורגיית קניות בסופרמרקט. כשנשאלת אחת הקיצוניות עם איזה מצביא, משורר, זמר או אומן הייתה שוכבת אם הייתה ברשותה מכונת זמן, היא עונה "יצחק רבין". קיצוני אחר טוען שמאז רצח רבין הוא לא נהנה מהסקס. הרצח,  המאורע הציבורי, הופך לאישי ופרטי. הפוליטי ההיסטורי והאידאולוגי הופכים כולם למוצרי צריכה מן השורה; כאלו שקונים אותם, מוכרים אותם, מתקשטים בהם ולובשים אותם ליציאה כמו אחד הקיצונים המסתובב בקניון עם חולצת ליכוד כחולה לבנה ולא מעודכנת של "כולנו עם נתניהו".

במציאות הישראלית סובל רק מי שלא יודע לשחק במשחק הדיסקורסים ונאלץ לחיות "את משברי הזהות המזויפים שהעיתונים והאינטלקטואלים המזדקנים מנסים למכור לנו" כדברי אחד הקיצונים המוסיף גם: "אני לא עובד. מי שעובד סובל." הקיצונים לעומת זאת מקבצים נדבות ברחוב. דוגמה לאנשים מוגבלי שיח מופיעה בסצינה בה הקיצונים רוקדים בצורה פראית במיוחד לצלילי שרית חדד. חבורת דמויות אחרת המכונה בכתוביות שבסיום הסרט "המשעממים" צופה בהם בדאגה וחוסר נחת מסויימים, כאילו הם חרדים מהפלישה של השיח המזרחי או מה שנתפס כשיח "נמוך". בסצינה הבאה יושב אחד הגיבורים על האסלה מצביע לתוכה וקורא: "אומנות גבוהה".
במובן הזה הקיצונים הם מעין גרסה פוסטמודרנית לרבי יהושע. הם קוראים תגר ממוסכמות ואוטוריטות, מערבבים גבוה ונמוך, קולות אדמה וקולות שמים. כמו רבי יהושע הם קוראים תיגר על מקומם ה'טבעי' של הדברים.  בסיפור על ר' יהושע באה דעת התורה דווקא מבני האדם, ממלאכותיות הדמוקרטיה ולא מהמקום הטבעי כביכול של ההשראה או הציווי האלוהיים, כך גם הקיצונים רוקחים ממציאות חיי השוליים הישראלים את התנ"ך שלהם. במרד שלהם כלפי המציאות ובהתעקשותם לשלוט בה ע"י שליטה בשיח, מהווים הקיצונים אב טיפוס לסופר-גיבורים תלמודיים המדלגים בקלילות בין המסכות השונות של החיים הפוסט-מודרנים בישראל היום.
 
הקיצונים לא רוצים לשנות את העולם, ולא מאמינים שיש אפשרות לכך. באחד מסדרת הראיונות הגודאריים הפסאודו-דוקומנטריים המפוזרים בסרט (הסרט מרבה במחוות וריפרורים מבניים ואידאולוגים לסרטיו של גודאר מאמצע שנות ה- 60 ובראשם 'הסינית') אומרת אחת הקיצוניות: "לא, אני לא מרגישה שיש לי אפשרות לשנות את הארץ; להפוך את המציאות ליפה יותר. אני לא מרגישה שיש לי השפעה על זה." הדרך היחידה להתמודד עם המציאות היא בשביל הקיצונים משחק שדות השיח כמו בסצינה המבריקה בה משחקים הבנים במשחק שכקלפים משמשות בו גלויות שעליהן מפת ישראל, הכנסת והטיילת בתל אביב (השיח הציוני/ממסדי/קפיטליסטי). הקלף שמנצח את המשחק הוא אגב קלף שעל גביו הכותל.

המציאות היא בשביל הקיצונים, אם כן, משחק דיסוקרסים מודואלרי אותו הם מרכיבים בהתאם  לרצונותיהם ולגחמותיהם. זוהי מציאות שבה האפוקליפסה שוות ערך לגאולה. אלו שני אובייקטים בלתי נפרדים לצריכה והנאה. כך צופים הקיצונים בשעשוע במלחמות סביבם וחיים את הדקדאנס המוחלט בארץ הבדויה שהקימו לעצמם בינות שברי המפעל הציוני המעלה בשריפתו ריח קפיטליזם חרוך וניחוח דתי אפוקליפטי.
 
הבאר הציונית יהודית

למי שמרכיב ובוחר לעצמו את המציאות התודעתית, ולא קונה את המציאות המדכאת שמוכרת ההגמוניה, החיים מאוד קלים. "לא קשה לי פה. קל לי פה נורא. זה לא יאמן כמה שאנחנו בעניינים. אתה… זה לוקח קצת זמן לעכל את זה, אבל אנחנו בטופ של הטופ, אם תרשה לי להשתמש בז'רגון מקצועי" כךאומר אחד הקיצונים, כאילו כדי להתריס אל מול השיח הכללי הדורש ממנו לקטר על המצב ולהניח למדינה לדבר דרכו (כפי שמתאר זאת קיצוני אחר). אבל הוא יודע שמציאות זו היא שלו בלבד והאוטופיה הזו היא אישית ולא מצב אובייקטיבי. "המצב" בפני עצמו אינו עוד מצב ציבורי אובייקטיבי כפי שטוענת התקשורת, אלא מצב תודעתי וכשהוא נשאל "מה יש פה בעצם שעושה את המצב לכזה?" הוא עונה "אני מניח שזה אני והחברים שלי." אחר אומר שהוא חי בתל אביב מהיום שנוצר ערוץ 2 שזה בערך ב- 93. תל אביב היא כאן מצב תודעתי שנוצר ע"י הרב ערוציות. מאורעות נזכרים ע"י המדיומים דרכם נחוו. לפני שעבר לת"א "היו הכבלים. הייתי בחיפה." המילה כבלים מופיעה פה בדו משמעות. הרב ערוציות וריבוי השיחים הם שבירת הכבלים, כבלי השיח, והמעבר לצורה התודעתית של אורגיית שדות השיח התל אביבית. את הרגע שממנו "ישראל הוגדרה כישראל" מציב אותו קיצוני קצת לפני שנת 94 לקראת רצח רבין. שוב נזכר רצח רבין כרגע בו התפרק כור ההיתוך לחברה רב ערוצית שתוצרה הוא ישראל אשר מוגדרת דרך ריבוי הדיסקורסים. מבחינה זו סימון הוא בהחלט במאי ציוני, באשר הוא מחייב את קרקס השיחים הישראלי כיצירת אומנות ואת ישראל כתוצר חיובי של קרקס השיחים הזה שהקונפליקטים, המתחים והצבעים השונים הם החומרים מהם הוא מורכב. ואולם בעוד הסרט של סימון מופיע כביכול כסרט פוסט-ציוני הדואג לאשר בדרך ערמומית את החזון הציוני, הרי גם מתוכו מגיח הסוס הטרויאני היהודי. הקיציונים, תופעת לוואי שולית, מתקיימים בעולם שאין בו כבר הגמוניה אלא רק אופוזיציות ומשחקי שיח. הציונות המקורית והצנטרליסטית אינה בו אלא אופציה אחת ביני רבות. משחק השיחים שסימון מבקש לקרוא לו ציוני או ישראלי אינו אחר מהמשחק התלמודי.

"אנחנו לא יורקים לבאר שממנה אנחנו שותים. אנחנו פשוט שותים לבאר שכולם יורקים אליה." אומר קיצוני באחת הסצינות הסרט. מספר סצינות מאוחר יותר עומדים הקיצונים יחדיו בתור למקלחת המשותפת מחוייכים ולבושים בחלוקים. למרות הכל מציע סימון אופציה חברתית של חיים משותפים, שהרי תודעת דמויותיו של סימון בכל זאת מתכתבת עם המציאות ומשתמשת בה לנוחיותה. הקיצונים הם קבוצת אנשים הקיימים מתוך אינטראקציה עם המציאות ובין עצמם, אולם דינמיקת החיים המשותפים שסימון מציע היא דינמיקה של שתיה משותפת ומשועשעת מבאר שהכל ירקו לתוכה – ללא ספק אחת מצורות הציונות המוזרות ביותר שקמו עד היום.  

"מה עושה אותך יהודי?" נשאל קיצוני באחת הסצינות החשובות בסרט.
"מה עושה אותי יהודי?" הוא עונה, "הנודניקיות שלי. הדעות הרבות שיש לי במגוון נושאים והרצון שלי להגיד אותם במגוון פורומים." ובכך מסכם סימון בדיוק את הדברים שהופכים אותו ואת הסרט שלו לדוגמה כל כך טובה להיתוך המופלא שקרה לאורך קו ההפרדה בין שדות השיח הכל כך נפרדים של הציונות והיהדות.
בסצינה אחרת משחקים שני אנשים משחק מטקות סטאטי על החוף התל אביבי כשיפו בגבם. "מטקות זה משחק בלי התחלה ובלי סוף" אומר אחד מהם, "אין בו מנצחים. אין בו מפסידים. מטקות זה לא משחק, זה מצב." שוב מתוארת בכישרון רב תמצית ההוויה הישראלית-היהודית בעזרת מטאפורה פשוטה. משחק הדיאלוג האינסופי הזה שמהווה בפני עצמו מצב קיומי ואידאולוגיה קיומית יכול להיות משל לדיון התלמודי כמו גם לסכסוך הישראלי-ערבי.
 
הקיציונות מול חומות היהדות

"כל מקום שנתנו חכמים עיניהם (בו) – או מיתה או עוני" (חגיגה, ה', ב') מצאו לנכון החכמים עצמם להזהיר אותנו בחריפות יוצאת דופן מפני הדגם האפלטוני של התערבות החכמים בניהול העולם ומפני אידאולוגיות בכלל. אולם, כפי שהתעלמו רבים מגדולי היהדות ממאמר תלמודי זה, כן מתעלמים ממנו הקיצונים כאשר הם נוטשים את מעמדם כפרשנים על מנת לנסות לטול חלק ולהתערב בעולם הממשי. כמו חולית טרוריסטים תרבותיים הם עולים על אוטובוס 480 לירושלים על מנת לבצע את פעולת הטרור היחידה בה הם מכירים, ופעולת המרד האפשרית היחידה שהם מסוגלים להעלות על דעתם והיא יצירת אינפורמציה. כאן הם עוזבים לראשונה את מעמדם התמידי כצרכנים על מנת לטבוע חותם על סביבתם, והם מרססים בעיר העתיקה בחשאי כתובת גרפיטי המשקפת את החומרים מהן מורכבת המציאות שלהם: "JerUSAlem" (אימפריאליזם ויהדות). לאחר הצלחה קצרה זו במרד הירושלמי שלהם ממשיכים התשעה אל הכותל על מנת לרסס גם עליו, בדיוק כמו עשרת הרוגי המלכות, סופר-הגיבורים של הדיסקורס התלמודי שניסו גם הם כאלפיים שנה קודם את כוחם כמורדים בתוך המציאות וכבשו את ירושלים לרגע אך נכוו מהיציאה את גבולות הדיסקורס הטהור ולבסוף הוצאו להורג.

חומות ירושלים והכותל הן בסרט כמו חומות שיח יהודי עכשווי מקובע לא סובל את המשחק התלמודי ומבקש להתקבע בחומות עתיקות וטריטוריאליות. אלו הן חומות מציאות שקיומם הוירטואלי של הקיצונים לא יכול כלל לחדור או להתקרב אליו. כך כשהם חודרים למתחם הכותל לא עוברים רגעים רבים עד שהם מתנדפים ממנו. כשהשוטרים הישראלים באים לעצור אותם ממזימתם, נדומה המצלמה והקיצונים נבלעים ונמחקים מהמציאות כמו גשם מטאוריטים שנימוח במגע עם האטמוספירה.
 
איפה טעינו

לפני שמתחילים לדבר על המוסיקה של הראפר הירושלמי סגול 59, כדי אולי להתעכב על רמז קטן שהכינוי שלו מוסר. על פי הקבלה השם 'עם סגולה' מגיע מסימן הניקוד 'סגול'. ה'סגול' כולל שלוש נקודות: ימנית שמאלית ואמצעית ונמסר לנו עוד מימי הספר הקבלי הקדום 'ספר היצירה' שלפי המסורת נכתב עוד ע"י אברהם אבינו. שלוש הנקודות בסגול מייצגות על פי הקבלה את ג' הקווים שעליהן מבוססים מערכת הספירות והעולם כולו: קו שמאל (דין, צמצום), קו ימין (חסד, שפע) והקו האמצעי שנמצא בהתהוות מתמדת תוך כדי דיאלוג צמוד עם שני הקווים האחרים. ישראל הוא עם סגולה משום שהוא הולך בדרך ג' הקווים. קו אמצע נחשק זה שהיהדות כל כך מתרכזת בו הופך למימד חשוב ביצירתו של הסגול כפי שנראה בהמשך.

 

הראפר הירושלמי סגול 59 (חן רותם, 34) שלפי עדותו "שולט במטאפורה כמו היטלר בגרמניה" (מתוך 'רק הסגול') הוא כנראה אחד התמלילנים המחוננים יותר שקמו בישראל בשנים האחרונות. עם "מילים של ג'יימס ג'ויס/ מנוע של רולס רויס" (מתוך 'רק הסגול') הסגול מעוות את השפה לאיזה כיוון שמתחשק לו, יוצר מטאפורות מטורפות ומפתיעות ומבנים לשוניים מצחיקים ומוזרים.  "תפרן כמו ארמאני/ מצחיק כמו פאני/ יציאות מפתיעות כמו לוחם בגולני/ מטורף כמו איראני/ בלתי נראה כמו דני/ יקר כמו מאני/ מתוק כמו האני" (מתוך 'רק הסגול'), הסגול הוא הישראלי המבועס והמעוצבן ("עצבני כמו לימור לבנת במחזור") שמסתובב באיזורי הקרבות ויורה לכל הכיוונים, קורע את כל המגזרים ועובר בין כל המגדרים. כשהוא מסתכל על הסכסוך הוא מחלק אותו לא לערבים ויהודים אלא אומר "הגזענים על הזין/בואו נשלב ידיים" (מתוך 'ועידת פסגה').

כמי שנמצא בקונצנזוס של חוסר קונצנזוס עושה הסגול ראפ יחדיו עם מתנחלים כמו גם עם ערבים.  כפי שסימון מביא את גודאר למציאות התל אביבית  כך סגול 59 מביא את הראפ לתוך המציאות הישראלית והתוצאה היא עירוב מרכיבים משונה המסתמך על סגנון מחאה שחור על מנת להביא מחאה ישראלית סהרורית הרבה יותר. הסגול הוא סטלן מדופלם ("בתוך ים של כסף אני יוצא לשייט/ אתה מביא בתים מהראש/ אני מביא ראשים מהבית") (מתוך 'רק הסגול') אבל לוחמן ("סגול 59 מבצע את הפשע/ יורה על השוטרים כמו מתנחל ביש"ע") (מתוך 'רק הסגול') ומביט במציאות הישראלית  בחרמנות משתתפת ואוהדת ("בתחתונים אני הרבה מתחת לחגורה/ ביום השואה גם הזין שלי עומד בצפירה") (מתוך 'רק הסגול').
 
ת"א היא כמו הש"ס של החילונים

בשביל הסגול שישים הק"מ בין חוף הים התיכון של ת"א לקו ההפרדה בירושלים, הם כמו התהום המפרידה בין החוף המערבי לחוף המזרחי של הראפ. בשיר "ירושלים:2, ת"א: 0"  הופך הסגול את הפרובינציאליות הישראלית על פניה ומקים בגבולותיה הלוקאלים של ישראל מאבק איתנים בין מזרח אידאולוגי ותוסס למערב הדוניסטי וחדגוני. הסגול מתפקד כאן כשגריר ירושלים במאבק ת"א: "ירושלים זאת העיר ששולטת בסצינה". הסיבה לעליונותה של ירושלים היא ריבוי השיחים שלה שכולל בין השאר כפי שנראה להלן, היסטוריה ממלכתית, פוליטיקה פנאטית, התנגדות פלסטינאית, מתנחלים ויצירה אמנותית ערה:

 "עד שלא ניסית לא תדע/ איך זה לחיות ממש על קו ההפרדה" "אוויר הרים צלול כיין וריח אורנים/ מטורפים מסתובבים עם אקדחים טעונים/ כי בעיר הזאת כל אחד רוצה חלק/ כמו בקבוק תבערה אני מלא בדלק/ מסתובב עם M16 ב- GMC/ כדי לחסל את כל הסאקר אם.סיז."

קו ההפרדה הירושלמי הוא כאן סימבול למקום בו מצטלבים השיחים השונים כולם. זהו המקום המרגש והפורה ביותר, פרשת דרכים שאינה שייכת לאף טריטוריה. המקום הירושלמי הוא סוג של חוסר מקום, של תווי זהות משתנים ונעים. על קו דקיק זה של הפרדה שאינה כלל טוטאלית אלא דווקא נזילה מאוד, על קו בלתי נראה זה של חיכוך מתקיים מקומו של הממשי ("ממש על קו ההפרדה"). וניתן גם לקרוא משפט זה כשאלה קיומית ותשובתה המוחצת: "איך זה לחיות ממש? על קו ההפרדה!" קו ההפרדה הוא אותו קו אמצע נחשק שהיהדות והקבלה מדברות עליו כשהן דנות בנושא ההרמוניה האלוקית, הקו שאחד מסמליו המובהקים ביהדות הוא הסימן 'סגול'.
"בעיר הזאת כל אחד רוצה חלק" כלומר אף אחד לא רוצה את העיר כולה כשלמה. כל אחד רוצה בה חלק, אך רק חלק – כי ירושלים בהוויתה היא עיר קרועה, מחוייצת. לכבוש את על ירושלים על כללותה, לכבוש את ירושלים באופן טוטאלי זו משימה בלתי אפשרית, מי שינסה לכבוש את ירושלים כולה לא יזכה אף בחלק מתוכה: ירושלים מתקיימת אך ורק בריבוי השיחים המופלג שלה שיפורט מיד.

בתוך מספר שורות מתחברת ירושלים הפיוטית והנוסטלגית (אויר הרים צלול כיין וכו') עם המצב הפוליטי הטעון (מטורפים מסתובבים עם אקדחים טעונים). סמלי התנגדות פלסטינית (בקבוק תבערה) וסמלים מתנחלים (M16 ו- GMC) שמנוקזים כולם לבסוף למטרת המלחמה האמנותית (כדי לחסל את כל הסאקר אם.סיז).

הסגול נמצא אם כן בכל המקומות כולם, כל התפקידים כולם, כל השיחים כולם. את ת"א מכנה הסגול "הש"ס של החילונים" כלומר המקום בו מתקבע השיח ועולם הפרשנויות מתקבע על פרשנות אחת למציאות. ושאנן סטריט מ"הדג נחש" שחורז יחד איתו מפרט במילים הללו את ההבדלים בין ירושלים לת"א בתארו את המצב התל אביבי: 'אולי קצת יותר תרבות אבל פחות תרבויות/ ובדיוק אותן חובות/ יש כאילו יותר חופש אבל פחות מחשבה/ ויש כאילו יותר אומנות אבל פחות לחימה" כלומר ירושלים, אותו מקום שעליו שרים היהודים מאז ומעולם היא המקום בו ישנן מגוון תרבויות, מחשבה והרבה לחימה. אבל רגע, אם ת"א היא הש"ס של החילונים, מהו אם כן הנמשל לירושלים? לא נותר אלא להסיק כי אם ת"א היא הש"ס החילונית הרי שירושלים כמקום עם ריבוי התרבויות, המחשבה והלחימה היא כנראה המקבילה החילונית לתרבות התלמוד והגאונים היהודית. וכאן מביע הסגול בצורה חדה את הקשר בין הקרבות בזירה הדתית לקרבות בזירה החילונית. כמו אצל סימון או אצל חסידות בעלזא, גם אצל הסגול מקומות הם שמות צופן למצבים נפשיים. ירושלים היא ירושלים באשר היא המקום בו קיימות ריבוי התרבויות, המחשבה והלחימה. אלא שלמרות שזירת הלחימה הועתקה מהזירה הדתית לזירה החילונית, הרי הסגול מצביע ואומר שעדיין זהו אותו הקרב: ת"א היא ש"ס, ההגמוניה והמקום של הפרשנות הבודדה והעבשה; ירושלים היא בית התלמוד הירושלמי, מקום הלחימה שקולט ומעכל את כל האלטרנטיבות בו זמנית. כמו שבעת כתיבת המשנה בא"י הייתה הארץ מקום דמים וקטסטרופות ומצאו בה מותם עשרת הרוגי המלכות, כך גם בירושלים של הסגול מקום הדמים הוא הוא המקום בו מתבצע רב השיח הפורה. וכך דווקא אותה עיר שותתת דם שהכריזה מלחמה על עצמה ושעליה מעיד הסגול  בשיר ועידת פסגה שהיא 'צמאה לשלום כמו מים' חיה הרבה יותר מכל מקום אחר, ודווקא עליה מעיד הסגול: "העתיד זה היום, ירושלים זה המקום, ואני ה- WWW בנזונה דוט קום." (מתוך ירושלים 2, תל אביב 0).
 
אולם מעבר לתפיסת הגאולה, תופס הסגול גם אפוקליפסה מוחשית מאוד והוא מקונן עליה בשירים כגון 'ועידת פסגה': "לא להטיף/ אני רק רוצה להקיף/ את הנושא מהצד האנושי של הסקאלה/ מהחלון של הבית שלי רואים את רמאללה/ וגם שמה ילדים רועדים בלילה/ גם שמה אנשים מתוסכלים לאללה/ מדיניות קורסת/ אבטלה מבאסת" ו' ' "פעם שרנו שרנו יחד עם כנר על הגג/ היום חייל על הגג נהרג בשוגג". הסגול גם  קורא למהפכה כאילו הוא מצפה לשינוי המצב בשיר 'המהפכה לא תשודר בטלויזיה: "לא תוכל להחליף ערוץ כי המהפכה לא תשודר בטלויזיה/ המהפכה לא תשודר לכם בחסות בית מלון בקפריסין/ הגרלה של 20 מיליון או תכשיר לעיכוב הזדקנות העור/ לא יהיה מבזק חדשות מיוחד או עדכונים מהשטח/ מיקי וגדי לא יחליפו חיוכים, חיים לא יכריז על מהפך וחלי לא תקשקש על מזג האויר/ כי המהפכה לא תשודר בטלויזיה".

 ומצד שני זה מגוחך, האם הסגול באמת מאמין שאפשרית מהפכה ללא חסות בית מלון בקפריסין והגרלה של 20 מיליון? קל וחומר מהפכה שלא משודרת בטלויזיה? ובכן, קשה להאמין במהפכה רדיקלית כל כך. קשה להאמין בה בערך כמו שקשה להאמין שיגיע משיח. ובכל זאת, כמיטב המסורת היהודית יודע סגול שהמהפכה (גרסה עכשווית למשיחיות) לא יכולה כלל להגיע ואף על כן חובה להאמין באמונה שלמה כי בוא תבוא.  
 
רק במקום שיש בו מצוקה יודעים משמעותן של תקווה ואמונה.  רק במקום של אפוקליפסה יכולה להבליח הגאולה. אצל הסגול מתואר המצב הישראלי כקטסטרופה המעורבת בגאולה. לעומת סימון שמציג את האפוקליפסה כגאולה עצמה שהתחפשה בלבוש אופנתי, מופיעות אלו אצל הסגול כשתי תופעות נפרדות הקורות בסמיכות אחת לשניה ואולי בתלות הדדית. הסגול, כישראלי  מאוהב בגאולה, מודע לקשר הסיאמי שהיא קשורה לאפוקליפסה ובכל זאת נרתע מהאחרונה.
 
קרב יום

עטיפה של אלבום אחר של הרב ירמיה דמן. הכשרון המוזיקלי המטורף של הרב המזמר הזה מזכיר לי את הביטלס. בכל הרצינות.

 אולי הקיצונית ביותר במגוון התרבויות שקמו בישראל בעת הזו היא תרבות הגאולה המוזיקלית של חסידות בעלזא. מבין חורבות השכול קמה קריאה שאינה מכירה אובדן ויגון אלא רק שמחה חסרת גבולות לנגד עולם המתפרק מגבולותיו. חסידות בעלזא אינה מכירה בשום אפוקליפסה אלא בגאולה שלמה וקבועה שהייתה פה מאז ומתמיד. על גאולה זו שרים החסידים ברינה ובדיצה בעזרת ההפקה המוזיקלית המושלמת של הכשרון הגדול של המוסיקה החסידית העכשווית, בעל המנגן הרב ירמיה' דמן. האלבום "קרב יום" של חסידות בעלזא מרמז כבר בשמו על מגמתו התשועתית. בשיר "קרב יום" מתפרשת משמעות המילה התמימה "יום" כאשר מדובר ביום קרב "אשר הוא לא יום ולא לילה" הווה אומר, אחד מן הימים הקודמים לבריאה, לפני הופעת האור או לחלופין אחד מימי המשיח, ימי אחרית הימים בהם ימחקו המחיצות, ההבדלות והדואליזם וכל שיוותר הוא השפיעה האלוקית האינסופית שאין בה מקום להבדלות העולם הסופי. היום הזה, אליבא דחסידות בעלזא, קרב.

"אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו. ורוממתנו מכל הלשונות. וקדשתנו במצוותיך. וקרבתנו מלכנו לעבדתך. ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת:" (מתוך 'אתה בחרתנו', על פי תפילת עמידה לשלושת הרגלים).
בשיר הראשון "אתה בחרתנו" מבטאים החסידים את שמחתם על הזכות לעבוד את אלוקים בעולמנו זה ועל בחירתם למילוי המצוות.
הבחירה, בניגוד לדמיונות השווא של מספר יהודים תועים, אינה בחירה לזכויות מופלגות אלא למצוות המקדשות ולזכות להתקרב לעבודת מלך מלכי המלכים. חסידי בעלזא מבינים זאת היטב ואין דבר אשר לו הם כמהים יותר מאשר אותה זכות להתקרב לעבודתו.

יותר מכך, ההתקרבות היא התוצאה ההגיונית היחידה הנגזרת מהכרת השפע האלוקי, ולכן "ודבק לבנו במצותיך" הוא פועל יוצא של "האר עינינו בתורתך" (מתוך השיר "והאר עינינו") על משקל 'פתח לבי בתורתך ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי' (תפילת עמידה). דרך ידיעת האמת תגיע גם הדבקות לה שואף החסיד. כמו במסכת חגיגה, בה מסופר לנו כי משום שייחד אותו עם ישראל, ייחד הקב"ה את עמו, כך גם כאן מבקש החסיד "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך". ייחוד הלב הוא הקרבה הגדולה והבלתי אמצעית ביותר לייחוד האמיתי שהוא השם.  
משום דרך ההגיה האשכנזית נהגות מילים כגון "אתה בחרתנו" כ- "אתה בחרתוני" וכך הופכת בתודעתו של המאזין האמרה הלאומית של הטקסטים התנ"כיים לאמרה אישית. מעבר חסידי טיפוסי זה הרואה בנפש מיקרוקוסמוס למציאות כולה הופך את הטקסט לטקסט דו משמעי שהוא גם חד משמעי. כן, מדובר פה גם בנו וגם בי. מדובר פה גם בעם וגם בנשמה, אולם השניים הללו כלל אינם ניתנים לחלוקה או להפרדה. הנפש היא אחד עם העולם, והיחיד חלק בלתי נפרד מהכלל. היחיד אינו כפוף לכלל, וגם הכלל אינו כפוף ליחיד. השניים קיימים בעת ובעונה אחת, או במילותיו של ההוגה הדתי מתן גרינגר: "סוד התלמוד הוא שאין אני. אני והמאזין לי אותו דבר. אין הבחנה במעגל הריקוד החסידי. אין לו התחלה ואין לו סוף, כמו יער שאין לו אמצע. אין גופים נפרדים: מה שאעשה יעשו כולם, מה שיעשו כולם אני אעשה, אם אין הם ואין אני אז אפשר לשמוח ולצחוק."
בסיפור החסידי 'אני מאמין' שמביא מרטין בובר בקובץ 100 סיפורים חסידיים (Hundert Chassidische Geschichten, Manesee)  מסופר על חסיד שבא לרבי נוח מלכוביץ' ושואל אותו מדוע הוא נוהג לומר "אני מאמין באמונה שלמה" בעודו מתפלל, שהרי כלל אינו בטוח באמונתו, ואם אינו מאמין מדוע ישקר. הרבי מסביר לו שאותו משפט קצר "אני מאמין" אינו סתם קביעה אובייקטיבית של עובדה אלא אמירה נורמטיבית: "אני מבקש להאמין. ראוי שאאמין."

ולכן כששרים החסידים בקולות שונים את אותו משפט מנטרה "והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצוותיך ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך" (מתוך שחרית לשבת ויום טוב), חווית המאזין היא כאילו האזין לקהילה שלמה הקוראת לאלוקים שיאיר אותה בתורתו. הזמרים הם אנשים בגילאים שונים, עם קולות שונים וסגנונות שונים. ניתן לסווג אותם לאבא, אח גדול וילד או אולי כשלושה דורות שונים. שלושת אלה מסמלים את השתלשלות המשפחה היהודית לדורותיה. כל אחד מהם מבקש בדרכו מהאל שילמד אותו דרכה של תורה. כמו בסיפורו של הבעש"ט "החליל", שם מסופר על הילד קשה התפיסה שחילל בבית הכנסת ביום כיפור והעלה בנגינתו, התפילה הבלתי אמצעית מכולן, את תפילות הקהילה כולה לשמיים, כך גם כאן קריאתו הנלהטת של הילד הצעיר היא זו החודרת את הנשמה עמוק יותר מכל התפילות. עם שלם רוצה גאולה! אדם שלם רוצה שחרור! עם שלם נגאל! ואדם שלם משוחרר! 

כך גם כשנאמר "והביאנו לציון עירך ברנה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם" הרי לא מדובר על ציון הארצית אלא על ציון הרוחנית שמשכנה ברינה, ואילו מקומה של ירושלים בית מקדשו של האל נמצא "בשמחת עולם". כל עוד האדם הדתי נמצא ברינה ובשמחת עולם נמצא הוא תמיד בציון, בירושלים ובבית המקדש של האל.
האפוקליפסה היא גשר צר מאוד וכשמבין האדם שכל העולם כולו גשר צר מאוד, הוא נחרד לרגע כי כל רגע עלול הוא ליפול, ולא ניתן לו כלל לחמוק למקום בטוח. ומצד שני מגשר צר לא ניתן כלל ליפול. אני תופעה זמנית אבל גם תופעה נצחית, עוד רגע אחלוף מפה ותמיד אוותר כאן. זהו אחד השערים לשמחת העולם.

זאת שחסידי בעלזא יודעים להמצא תמיד בבית מקדש זה שבשמחת עולם זאת הוכיחו החסידים כבר רבות גם באלבומים כ"פתח שערי שמים" שבהם הם פורצים במחרוזות שמחה ארוכות נשימה ופנומנליות בנות 20 דקות. שהרי מחרוזות השמחה הצרופות, העמוסות בששון מתפרץ ובלתי אנושי ממש, שערי השמחה הללו הם ממש שערי השמיים עצמם.  על מצב זה קשה כל כך לדבר כי הוא מצב שבו התאדה העולם והותיר מעצמו רק דיסקורס שאינו עוד דיסקורס משום שהוא המציאות.
 
התיפול טרויה?

מהו אם כן הקשר העמוק בין התרבות הישראלית העכשווית לבין התרבות היהודית העתיקה של התלמוד? האם הקיום הישראלי בא"י אינו אלא העתקה והגשמה הלכה למעשה של אידאל הדיסקורס התלמודי לתוך עולם מציאות סכיזופרני ופוסטמודרני, משל פליטת הפה הפרוידיאנית-קוקינית ששם הקב"ה בפיו של הרצל כשאמר בנוגע למדינה הציונית העתידה לקום: 'אם תרצו אין זו אגדה'? (משפט המשתמע לשתי פנים, אחד כניסיון לעקור את האגדה התלמודית מתוך היהדות והשני להביא להגשמת עולם האגדה בתוך המציאות) האם המדינה היהודית באגן הים התיכון אכן הגשימה את רוח האגדה של רבי יהושע כפי שחזה הרצל?

על שאלות אלו ואחרות מוקדם עדיין לענות. התגברות נטיות פאשיסטיות ופונדמנטליסטיות בישראל מעלה את החשש שאיזון זה הוא פרי קצר ימים שלא ישרוד את קשיי העתיד. נדמה שהקושי הגדול ביותר בפניו עומדת המציאות הישראלית בנסיונה להגשים את חזונם של רבי יהושע והרצל היא היוהרה העומדת בבסיסה. 'מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך. אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה' מורה לנו התלמוד (תענית, ז', א'). על מנת להבין את התורה חייב האדם להיות עניו, להישיר מבט אל האחר ואף יותר מכך לשאוף להיות האחר. שהרי מספרת לנו התורה שאמרה בת קול משמים במחלוקת בין בית הלל לשמאי "אלו ואלו דברים אלהים חיים הם, והלכה כדברי הלל."

ושואלת האגדה: "מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם?" ועונה "- מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי; ולא עוד, אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם. ללמדך, שכל המשפיל עצמו – הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו – הקדוש ברוך הוא משפילו." (עירובין יג: ; ע"י).

אומרת לנו אם כן האגדה, כי זכו בית הלל לקבוע הלכה משום שהקדימו בית שמאי לעצמם ונקבו תמיד בדעת בית שמאי לפני אומרם הסתייגויותיהם, רוצה לומר שבית הלל לא ניסה להעמיד עצמו במרכז וליצור הגמוניה אלא הניח לשמאי לקבוע את ההגמוניה וחלק עליה מבחוץ מתוך עמדה של אחרות ומתוך כבוד וענווה (בדומה לתרבות הטורים היהודית, שבה כל טור ממרכז פיזית ממש את הטקסט שקדם לו). הבדל זה שבין ענווה ודיאלוג הדדי לבין כוחניות ויהירות אטומות, הוא זה העומד בבסיס התהום בין תרבות דיון סובלנית, ארוכת ימים ומסורת לבין תרבות לאומית העומדת דרך קבע בפני סכנות מאיימות של מלחמת סוף הימים. על מנת להשלים את שיעורי היהדות שלה, זקוקה הישראליות לא רק ללמוד לדבר באלפי שפות, אלא גם ללמוד להבין ולקבל את כל השפות בו זמנית מתוך מבט באחר ובו בזמן לסרב להיות נתינה של אחת מהן.

סופר גיבורים דיסקורסיביים מהסוג שמציגים סימון, סגול 59 וחסידות בעלזא עלולים  להיות תחנת ביניים להלל צעיר, לעם 'עצבני כמו לימור לבנת במחזור' או לקיציונים המממשים את נטיותיהם הציוניות בעזרת משחקי שיח וצריכה תרבותית היפראקטיבית; אולם נדמה כי  הבשורה החשובה טמונה בכך שהסוס הטרויאני היהודי אינו מתחבא כבר, הוא פרץ זה מכבר ויתמודד על בכורת ההנהגה. עצם ההתמודדות והדיון איתו הופכות את ניצחונו לכמעט ידוע מראש.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: