טכנומיסטיקה

מחקר בתחום הפסיכדליה היה להיט באקדמיה של שנות השישים. באותה תקופה עליזה כשפסיכולוגים נהגו להזמין כמויות סיטונאיות של LSD ממעבדות סנדוז בשוויץ ביצעו חוקרים (בעיקר בתחום הפסיכולוגיה) מעל לאלף מחקרים קליניים עם חומרים כמו פסילוסיבין, מסקלין, LSD ו-DMT והגיעו להשגים די מדהימים בתחומים כמו פסיכולוגיה, תיאולוגיה, עידוד יצירתיות וטיפול במגוון של בעיות.

לתקופה מסוימת נחשבו סמים פסיכדלים כחומרים פלאיים, אבל שורה של נסיבות הובילה להוצאתם מחוץ לחוק. כך שהחל משלב מסוים באמצע שנות השישים החלו האוניברסיטאות שעד אז עודדו מחקרים בחומרים החדשים לתקוע מקלות בגלגלים של מי שביקשו לחקור סמים פסיכדלים ובמקרים מסוימים אפילו להשמיד חומרים יקרי ערך על המחקרים שנערכו בחומרים הללו.

חיבוק האהבים בין האקדמיה "החופשית" למשטרות העולם נמשך מאז כבר עשרות השנים. ברוב הספריות האוניברסיטאיות, בוודאי בישראל, לא תמצאו יותר מקומץ של ספרים מהספרות הענפה שנכתבה על פסיכדליה. הנושא כולו נחשב מוקצה, סובל מסטיגמות של "תמהוניות" ונחשב כנושא משהו שאקדמאי רציני ירחק ממנו כאש. מאמרים אקדמאים זורמים כידוע למקומות שבהם נמצאים מענקים ותקציבי מחקר והעובדה שמאות המחקרים שנערכו בשנות השישים עוד לא התחילו אפילו לגרד את קצה הקרחון של החוויה הפסיכדלית והתופעות המשויכות לה לא הצליחה לשכנע את האוניברסיטאות שמצבי תודעה שמליוני אנשים התנסו בהם באופן מזה אלפי שנה ושתרבויות שלמות הושתתו עליהם הם אובייקט ראוי למחקר. על כך התווספה כמובן הבעיה הפעוטה שהרשויות נטו להעמיס קשיים ולאסור כל מחקר בחומרים פסיכדלים אף על פי שהמחקרים הפסיכדלים בשנות השישים נחשבו בטוחים למדי ולא הובילו לאף אסון יוצא דופן (לעומת מחקרים אחרים שחברות התרופות מנהלות בשגרה).
 

מאז תחילת שנות האלפיים ניכרת בכל זאת התעוררות בתחום המחקר הפסיכדלי. זרזיף קטן של מחקרים פסיכדלים הצליח לעבור את הפילטרים הנוקשים של הממסד, לקבל אישור ואף להגיע לפרסום. ביניהם לדוגמה המחקר שפרסמו בשנת 2006 חוקרים מאוניברסיטת ג'ון הופקינס ושהראה שפטריות פסילוסיבין מהסוג שנאסר לאחרונה בהולנד יכולות לגרום לחוויות מיסטיות אותנטיות הזהות לאלו שמיסטיקנים מדווחים עליהן מזה מאות שנה.אפילו בארץ ביצעו בשנים האחרונות טיפולים בנפגעי הלם קרב בעזרת MDMA, החומר הפעיל באקסטזי והגיעו לתוצאות יפות.

ארגון MAPS י (Multidisciplinary Association for Psychedelic Studies) שנוסד ב-1986 על ידי הפעיל הפסיכדלי ריק דבלין מקשר כיום בין מדענים פסיכדלים מסביב לעולם ומשתדל באמצעים הפיננסים המועטים העומדים לרשותו לסייע להם לתכנן, לממן ולקבל אישורים למחקרים פסיכדלים. ועם זאת זה עדיין שבריר מזערי ממה שניתן לעשות במחקר לגבי האופן שבו חומרים פסיכדלים יכולים לסייע בחילול טרנספורמציה חיובית בחברה שלנו.
 
אחת הדרכים החשובות שבה אפשר להפיץ את הידע על הכוח שיש לחומרים הללו לעזור לאנשים וגם לנו כחברה היא בעזרת מחקרים מדעיים ריגורוזיים שיראו את האפשרות להשתמש בהם בצורה בטוחה, חיובית ואפקטיבית. כאשר התקווה היא שכאשר החיוב וחוסר הסיכון שבשימוש מבוקר בחומרים הללו יגובו במחקרים מדעיים תיווצר מתישהו בעתיד האפשרות לרפורמה ביחס החברתי אליםה. כלומר, העובדה שמחקרים כאלו התנהלו כבר לפני 40 שנה לא מנע מאף אחד לעצור אותם בגסות כבר אז, אבל זה לא אומר שאי אפשר לנסות שוב.

יוזמה אחת כזו שרציתי לספר עליה כאן היא היא יוזמה בשם ה-Psychedelic Salon Quarterly שהיא מעין ספין אוף של אתר ה-Psychedelic Salon, אחד האתרים הפסיכדלים המשובחים ביותר ברשת. לפני שאני מספר קצת על ה-PSQ אני מרגיש שאני חייב לספר קצת על ה-Psychedelic Salon ואני גם מרגיש שזה קצת לא פיירי שלא סיפרתי עליו עד היום משום שהאתר הזה נתן לי בשנה האחרונה יותר משנתן לי איזשהו אתר ברשת, Ever.
 
ה-Psychedelic Salon היא תוכנית פודקסטים פסיכדלית שאותה מנחה הסופר והפעיל הפסיכדלי לורנזו האגרטי. במסגרת התוכניות שלו משמיע האגרטי הרצאות של דמויות מפתח בהיסטוריה של של הקהילה הפסיכדלית כמו טרנס מקנה, טימותי לירי, אלדוס האקסלי או סשה שולגין וגם של הוגים פסיכדלים עכשווים כמו דניאל פינצ'בק, אריק דיוויס, ברוס דיימר, האמן הפסיכדלי אלכס גריי (שבהרצאה משותפת עם אשתו ובתו מספר איך זה לחיות חיי משפחה פסיכדלים)

ועוד רבים רבים ואחרים. אני לא יכול להמליץ על האתר הזה מספיק, משום שהוא באמת פוצץ לי את המח ברמות שקשה לי לתאר. אני אישית משתדל להקשב להרצאות של הסלון לפחות שעה בשבוע ואם יש לכם עניין בתודעה שלכם, ביקום או סתם ברעיונות שהם לחלוטין Out There, אני ממליץ מאוד  לשמוע בנסיעה במכונית או לשים אותן על האייפוד, או להשמיע בבית כשאתם עושים ספונג'ה או בכל הזדמנות אפשרית. להרצאות האלה יש תכונה מופלאה שכשאתה משלב אותן ביום יום שלך הן גורמות לכל פעולה לקבל משמעות נוספת, קוסמית ולהתרומם מעל הפרוזאיות היומיומית שלה.
 
ה-PSQ הוא ניסיון לרתום את הקהילה הבינלאומית שנוצרה סביב הסלון על מנת ליצור מחקר פסיכדלי אקדמאי ועצמאי, לאפשר למחקרים פסיכדלים לחזור ולהתפרסם וליצור קהילה למחקר פסיכדלי. דין הדוק מהצוות של ה-PSQ מסר לי שהם מחפשים כרגע סקירות למאמרים בתחום וגם מאמרים אקדמיים בנושאים של פסיכדליה. אז אם אתם חוקרים פסיכדלים או רוצים לתרום למחקר האקדמי של הפסיכדליה, ה-PSQ יכול להיות מקום טוב לפנות אליו בנושא – כאן.

ועוד שני לינקים סטלניים משעשעים

ואם אני כבר כותב כאן על הסלון, נדמה שזה הזמן לשחרר כאן עוד כמה לינקים פסיכדלים ששעשעו אותי בחודשים האחרונים. אחד מהפודקסטים המצליחים האחרים בסצינת הפודקסטים הפסיכדלים המשגשגת ברשת הוא רשת הפודקסטים הסטלניים של ה-DopeFiend שמכילה קבוצה של פודקסטים פופולרים לסטלנים.

אני אישית פחות מקשיב לפודקסטים של הדופ-פינד בגלל שאני נהנה יותר מההרצאות האינטלקטואליות והמובחרות שהאגרטי משדר בסלון הפסיכדלי אבל אוהדי התוכניות הללו טוענים שהם כוללות אינפורמציה יקרה ומובחרת בתחומי הפסיכדלים (בעיקר כל מה שקשור לקנביס). ה-Dopecast לדוגמה הוא תוכנית כמו תחנת רדיו מיקום סטלני מקביל לשלנו. היא כוללת הרבה ראיונות עם סטלנים מדופלמים ומוזיקה משובחת, ויכול להיות משעשע להאזין לה. אבל הסיבה האמיתית שהתחשק לי לכתוב כאן על ה-Dopecast היא התוכנית השערורייתית ששידרו שם החברים ב-11 באוגוסט מפסטיבל ה-Big Chill הבריטי. מי שרוצה לדעת איך נשמעים אנשים שמנסים לבצע שידור רדיו לאחר שהתמסטלו משילוב של קנביס איכותי, פטריות פסילוסיבין וכמויות מסחריות של גז צחוק צריך לנסות להריץ לדקה העשירית של הפודקסט הזה. ככה כנראה זה היה נשמע אם מישהו היה מחדיר LSD למשקאות של השדרנים בגלי צה"ל.

 
ולינק משעשע אחרון שקיבלתי השבוע מחבר:
בארי קופר, קצין משטרה לשעבר שנואש מהשקרים של המלחמה בסמים הוציא DVD שבו הוא מלמד את הצופים כיצד להחביא קנביס מהמשטרה וזכה לחקירה צולבת וקיתונות בוז מהשדרנים השמרנים של רשת FOX האמריקאית. כך זה נראה.

נ.ב.

כרגע קראתי ב-Reality Sandwich את המאמר הזה שפורסם ב-Scientific American ונותן סקירה נרחבת, מקיפה ומעמיקה יותר של כל מה שכתבתי עליו כאן בנוגע לתחיה של המחקר האקדמי של פסיכדליה בשנים האחרונות. מומלץ למתעניינים בתחום.