טכנומיסטיקה

הרשימה פורסמה לראשונה בבלוג של מפלגת הגאולה

נמרוד ברנע כותב עלי בתגובה שלו בפוסט שהתפרסם על מפלגת הגאולה  בבלוג תודעה כוזבת שאני כשרוני, אבל שבגדול חבל שאני מתעסק בנושאים שאני עוסק בהם ולא באחרים. (למען ההגינות אציין שברנע חלק לי גם מחמאות גדולות שאני מודה לו עליהן. וששיניתי כאן קצת את הניסוח המקורי שלו, שאפשר למצוא אותו שם).
 
אני דווקא נורא מעריך את הפעילות הפוליטית שברנע מעורב בה. אבל הדברים האלה של ברנע, שנדמה לי שהם משקפים סנטימנט די רווח לגבי פעילותה של מפלגת הגאולה, חשובים וראויים להתייחסות. לאורך כל הפעילות של מפלגת הגאולה אני נשאל את השאלה "האם זה רציני?" מצד אחד, ומצד שני מעומת עם הטענה הגורפת ש"זה לא רציני". בשביל מי שרואים זאת כך, מפלגת הגאולה היא בזבוז אדיר של אנרגיה יצירתית על דבר שטותי לגמרי.
 
כן אני מודה. מפלגת הגאולה היא פרוייקט שטותי למדי. אבל בו זמנית אני ממשיך לומר למי שזה מעניין אותו. אל תטעו, בעיני מדובר גם בפרויקט רציני מאוד, מבחינתי הכי רציני שיש.
 
אבל הטענות האלו עמוקות יותר מהזכות שלי לכלות את זמני על פרויקט "מטופש" נניח, הן נוגעות בשאלת היחס שהפרויקט הזה מפגין אולי, בעיני אנשים מסוימים למצב הפוליטי הכל כך אקוטי שבו אנו חיים ולשאלות הדחופות שעומדות על הפרק. הטענה המובלעת כאן היא משהו בסגנון. "נו באמת, כשאנשים מופגזים בעזה ובשדרות אתה רוצה לדבר על תודעה?”
 
אני אהיה האחרון שיאמר שזו שאלה פשוטה. מלחמת עזה במקרה הזה הייתה אחד הגורמים שעצרו לא רק את הקמפיינים של המפלגות שרצות לכנסת, היא עצרה גם את הקמפיין של מפלגת הגאולה שנפתח באיחור ניכר בעקבות הלחימה, בגלל תחושת חוסר נוחות שהייתה לנו לעסוק בדברים האלה כל עוד הלחימה נמשכת בעוז.
 
ובכל זאת, אני אהיה גם האחרון שיאמר שבגלל שהתותחים רועמים התודעה צריכה לדמום. יותר מזה, אני מאמין שלתודעה שלנו יש תפקיד מכריע בכל פתרון פוליטי אמיתי, ושפתרונות פוליטיים שלא לוקחים בחשבון את התודעה הינם כוזבים במהותם. 
 

הנביא הפסיכדלי טרנס מקנה אמר ש"הדבר הראשון שכל אקטיביסט צריך לעשות זה להפוך לפסיכדלי". המשפט הזה שמעסיק אותי כבר מספר כמה שנים, הוא בעיני התחלה מצויינת לדיון על הקשר בין פוליטיקה לבין תודעה.
 
מה זה אקטיביזם פסיכדלי? איך הוא פועל? מה הייחוד שלו? מה הצורך בו? מה היתרונות שלו ומה החסרונות שלו? אלו רבות מהשאלות שמקיפות את הנושא הזה ושהייתי רוצה לדון בהן בקצרה במאמר הזה, כנסיון להבהיר כמה מהקווים שמנחים אותי לגבי המצב הפוליטי שבו אנחנו מתקיימים.
 
אז קודם כל, מה ולמה בכלל אקטיביזם פסיכדלי? נתחיל מזה שאקטיביזם פסיכדלי הוא לא המאבק ללגליזציה של חומרים פסיכדלים. זה אמנם מאבק חשוב בפני עצמו ולעיתים הוא ארוג בתוך האקטיביזם הפסיכדלי, אבל הוא חלק מצומצם יחסית ממה שנכלל בהגדרה של אקטיביזם פסיכדלי.
 
אקטיביזם פסיכדלי הוא מודוס פעולה שמשלב בין שני עולמות שונים לחלוטין כביכול. בין שאלות פוליטיות (אקטיביזם – העולם החיצוני) לבין שאלות תודעתיות (פסיכדליה – העולם הפנימי). במיטבו אקטיביזם פסיכדלי מתמודד בצורה מעניינת עם השאלות הפוליטיות וגם עם השאלות התודעתיות ומאתגר את שני השיחים הללו בצורות חדשות.
 
אקטיביזם פסיכדלי מחבר בין ה"אני מוחה" של האקטיביזם, לבין ה"הנני כאן" של לימודי התודעה. אקטיביזם פסיכדלי היא פרקטיקה פוליטית שלא מאבדת קשר עם המטרה הקוסמית שנמצאת באופק הטרנסצנדנטי (והאימננטי) של הקיום האנושי – ובו זמנית גם לא מאבדת קשר עם המציאות הפוליטית והחברתית שבתוכה הוא מתקיימת. זה אקטיביזם שמכיר בכך שהקרב האמיתי מתרחש בעולם האסטרלי ובו זמנית לא מתעלם מבעירתה של האדמה.
 
אקטיביזם פסיכדלי הוא בעיני האקטיביזם האמיתי ביותר משום שהוא הרדיקלי ביותר. הוא אינו מסתפק בלמוטט את הנחות הדיון הפוליטיות ונשאר שמרני בכל מה שנוגע למובנים העמוקים ביותר של הקיום. הוא רואה לעצמו לחובה למוטט את הנחות היחוד הסמויות לגבי טבע התודעה, האני והתרבות – משום שהוא מכיר בכך שהמציאות שבה אנחנו חיים מורכבת בהרבה ממה שהדיון הפוליטי הסטנדרטי מסוגל להכיל.
 
ככלי ראשון במעלה להרחבת תודעה והכרת הטבע הרב מימדי של המציאות, לחומרים פסיכדלים יש כאן משמעויות פוליטיות מסחררות והם שהופכים את האקטיביזם הפסיכדלי לייחודי כל כך. ייחודי במובן שהתשובות שלו הן לא רק פוליטיות אלא גם תרבותיות וחשוב מכך, רוחניות. אקטיביזם פסיכדלי מכיר בכך שבשביל להתמודד עם הקואליציה של צביקה הדר, לב לבייב, איווט ליברמן והאגו – בשביל זה צריך קצת כלי נשק לא קונבנציונלים.
 
כלי נשק הללו מגיעים מתוך התודעה, מתוך תנועה שהשחרור שהיא מציעה אינו רק שחרור פיזי שמתבטא בהעברת השליטה על אמצעי הייצור, או על טריטוריה מידיה של קבוצה אחת, לידיה של קבוצה שניה עם אידאולוגיה קצת אחרת, אלא שחרור שמציע אופק חדש לחלוטין עבור החברה.

עד כאן דיברתי קצת בססמאות כלליות על האידאל של האקטיביזם הפסיכדלי. כשאנחנו באים לדבר על אקטיביזם פסיכדלי במובן ההיסטורי אנחנו מגלים שאקטיביזם פסיכדלי הוא תנועת תרבות נגד שהתקיימה במלוא עוצמתה בתפר זמן קצר מאוד של כשנתיים בין הסתיו של 1966 ועד הקרב על שיקגו שהתרחש בוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו 1968.
 
בניגוד לסטריאוטיפ הרווח ששם את כל תרבות הנגד של שנות השישים בסל אחד, כותבים רבים שעסקו בשנות השישים כבר הצביעו על העובדה שהמהפכה של שנות השישים הייתה מורכבת למעשה משני זרמים נפרדים. תולדות החיבור והפירוד בין שני הזרמים האלה הן חלק מרכזי בסיפור עלייתה ונפילתה של תרבות הנגד של שנות השישים.
 
הזרם הראשון שאנחנו מדברים עליו הוא הזרם האקטיביסטי שיצא היסטורית מתוך תנועות זכויות האדם וה-Free Speech Movement של שנות החמישים והשישים, כמו גם מתוך ארגון ה-SDS (Students for a Democratic Society), הארגון שעמד בראש רבות מהפגנות הסטודנטים של שנות השישים בארה"ב. הזרם השני, הזרם הפסיכדלי, יצא מתוך ההתפוצצות התרבותית שהתחוללה ברחבי ארה"ב בעקבות הגחתו של ה-LSD לזירה והופעתן של אנספור קבוצות אלטרנטיביות עם אידאלים תרבותיים ורוחניים חדשים.
 
שני הזרמים הללו, אף על פי ששויכו לעיתים קרובות זה לזה, לא תמיד הסתדרו ביניהם. המקרה המפורסם ביותר היה כנראה הביקור של הסופר הפסיכדלי קן קיזי בעצרת כנגד המלחמה בויאטנם בברקלי בסתיו 1965. קיזי שהגיע לעצרת לבוש בבגדים פסיכדלים זוהרים וחבוש בכובע טייסים היה אמור לשלהב את הקהל לקראת העימות הגדול מול כוחות המשטרה. במקום זאת, הוא אמר לקהל שהם מבזבזים את האנרגיה שלהם ושמי שצועד במצעדים ומוחה בעצרות משחק את המשחק של אותם הכוחות שמביאים למלחמות. התגובה שלו למצב הפוליטי הייתה לשלוף מכיסו מפוחית והתחיל לנגן בלוז מוטרף לצלילי השיר "Home on the range". האקטיביסטים היו מזועזעים, קיזי הרס להם את המצעד.
 
הסיפור הזה על קיזי מצייר באופן ברור את המתח בין התנועות האקטיביסטיות לתנועות הפסיכדליות באמצע שנות השישים. אבל כשנה אחרי שקיזי עשה את המחווה שלו, בשלב שאמריקה בדיוק התחילה להידלק על LSD, כבר נשבו בברקלי רוחות אחרות. פתאום זה כבר לא היה נדיר לראות בהפגנות פעילים עם פרחים, בלונים ובגדים זוהרים.
 
ואז במשך שנתיים קצרות, לפני שהקשר בין שני הזרמים הללו התפרק מתישהו בסוף שנות השישים, ככל שהאקטיביזם האמריקאי הפך למיליטנטי יותר ויותר, וככל שהתרבות הפסיכדלית נכנסה לתוך טריפ רע – הייתה שם שותפות אמיתית ופורצת דרך.
 

כרזה של ה-First Human Be In בסן פרנסיסקו, ינואר 1967.

ההתגשמות האידאלית ביותר, הוודסטוק של האקטיביזם הפסיכדלי הזה, התרחשה בFirst Human Be-In שהתקיים בסן פרנסיסקו ב-14 בינואר 1967. את הפוליטיקה האחרת של ה-First Human Be-In אפשר להבין כבר מהשם שלו ומכותרת המשנה "Gathering of the tribes". ה-First Human Be-In התעניין בכל בנאדם שהיה שם (משחק המילים על Human Beings ו-Be-In) ורצה להוות איחוד של השבטים השונים לשינוי: לחבר בין המורדים הפוליטיים למורדים התרבותיים או כפי שכינו זאת חלק "לבצע פסיכדליזציה של השמאל הרדיקלי".
 
כ-25,000 איש השתתפו ב-Human Be-In. בין הדוברים באירוע היו פעילים פוליטיים כמו דיק גרגורי וג'רי רובין אמנים ומשוררים כמו גארי סניידר, לינור קנדל, מייקל מקלור ולורנס פרלינגטי, מחפשי הארה פסיכדלים כמו אלן גינסברג, טימותי לירי וריצ'רד אלפרט (לימים רם דאס) ו"כל להקות הרוק של סן פרנסיסקו". השילוש הזה בין אקטיביזם, אמנות ומיסטיקה היה מקור הכח של התנועה החדשה שחיפשה לתת תשובה הוליסטית לאתגרים של זמנה.
 

ה-Human Be-In היה אירוע האקטיביזם הפסיכדלי המכונן של שנות השישים. מסביב לו צצו בתקופה שבין 1966 ל-1968 עוד התארגנויות מהסוג שאחת המפורסמות בהן הייתה זו של הדיגרס. הדיגרס, שבסיס הפעילות שלהם היה בשכונת הייט-אשבורי שבסן פרנסיסקו, היו מעלים באמצע שנות השישים תהלוכות פסיכדליות כמו זו שנקראה "The death of money and the birth of FREE" שבמהלכה נשים אבלות לבושות בשחור צעדו תוך שהן שרות "get out of my life why don't you babe" למנגינה של מרש ההלוויה של שופן, כשמאחוריהן צועדים אנשים מחופשים לדולרים ונושאים ארון קבורה.

תהלוכה של הדיגרס בשכונת הייט אשבורי.

בהופעות הרחוב של הדיגרס לא היו צופים. השכונה כולה הפכה לתאטרון וכולם היו חלק מההצגה. אפילו העימותים בין שוטרים לדיגרס היו חלק מההופעה. המניפסט של הדיגרס קרא לאירועי הרחוב שארגנו  ריטואלים של שחרור, ניכוס מחדש של טריטוריות בעזרת הרוח. הפעילות של הדיגרס נועדה לסייע לצופים להשתחרר מהאחיזה שקנו בתודעה שלהם אמצעי המדיה ולהתחיל לחוות. "אם הזכוכית נחתכת, אם המרחק המרופד של המדיה מוסר, הפציינטים עשויים שלא להגיב יותר כאנשים נורמליים לעולם." הם אמרו "הם יהפכו לשחקנים בחיים… קבוצה של הוויות משוחררות".
 
הרעיונות של הדיגרס מזכירים רבים מהרעיונות שרווחו אצל הוגים סיטואציוניסטים כמו גי דבור והשפיעו על מהפכות הסטודנטים האירופיות של שנות השישים. אבל הדיגרס היו גם המשך ישיר של האנרכיזם האמריקאי, מסורת ארוכת ימים שקיבלה לפתע בשנות השישים תפנית פסיכדלית.  עבור הדיגרס LSD היה כלי על מנת להביא את האדם למקומות חדשים שבהם עשויים לקרות דברים אדירים, אבל הם מעולם לא טענו, כמו אחרים שבתנועה הפסיכדלית, שאם רק כולם ידלקו על טריפים כל בעיות העולם יפתרו.
 
התפיסה שלהם לגבי שימוש חומרים פסיכדלים ראתה בהם כלי להרחבת הגבולות והגשמת האינדיבידואל אבל הייתה מעוגנת תמיד בקונטקסט חברתי. כתנועה אקטיביסטית הם התרכזו בדברים בסיסיים מאוד: מזון, ביגוד, קורת גג ויצירתיות. בין השאר הם הקימו Free Stores שבהן היו מגישים מזון חינם, ביגוד חינם. היית יכול לבוא לחנות כזו ולצאת שבע ועם שקית מלאה בבגדים. אנשים פשוט היו מביאים את הדברים שלהם מהבית ולכולם היה מספיק. לדיגרס היה אפילו מגש עם FREE MONEY  עבור מי שהיה חסר לו כסף.
 
עבור הדיגרס המאבק האידאולוגי בין מי שקראו לנשירה מהחברה (החלקים הקיצונים בתנועה הפסיכדלית) לבין מי שרצו לצאת למאבק חברתי (השמאל החדש) היה כר למשחקים שקראו תיגר על הנחות היסוד של השמאל החדש כמו גם על אלו של התנועה הפסיכדלית.
 
"הדיגרס לעולם לא מחו עבור או נגד משהו, וסרבו להתפתות על ידי ההנחות הרומנטיות של השמאל החדש, שהאמונה שלו באפקטיביות של לומר את האמת לבעלי הכח הסגירה את הנאיביות שלו" כותבים מרטין לי וברוס שליין בספרם Acid Dreams (עמ' 172). "לדיגרס לא הייתה כל כוונה לבזבז את האנרגיה שלהם בשביל מחאת שמאל עצבנית שבסופו של דבר תמלא משבצת של 20 שניות בטלויזיה. אם רצית עולם טוב יותר, טענו הדיגרס, עליך לגרום לו לקרות, בגלל שאף אחד – בטח לא פוליטיקאים שקרנים – לא יגיש אותו לך על מגש של כסף. כדי לקחת את מה ששייך להם בזכות, אנשים צריכים לקחת אחריות על החופש שלהם פה ועכשיו: 'אף רגע קפוא עבור המהפכה המדומיינת של מחר'. הדיגרס ניהלו את ענייניהם כאילו האוטופיה היא כבר עובדה מוגמרת וכולם כבר חופשיים".
 

הדיגרס אמנם התפרקו לאחר תהליך ההתרסקות שחוותה שכונת הייט-אשבורי בסיומו של קיץ האהבה (לא לפני שקיימו מצעד אשכבה שנקרא 'מותו של ההיפי, בנה הנאמן של המדיה') אבל ההשפעה שלהם על השיח האקטיביסטי הפסיכדלי של שנות השישים נמשכה גם לאחר סיום פעילותם.
 
אייבי הופמן היה אקטיביסט יהודי חרוץ שנאבק ללא לאות עבור זכויות אדם ושבאיזשהו שלב לקראת סוף שנות השישים אכל LSD והתחיל לחשוב על המהפכה מזווית קוסמית יותר. המפגש הראשון של הופמן עם הדיגרס הייתה בפגישה שקיימו ה-SDS ביוני 1967. דובר קבוצת הדיגרס שהגיע לפגישה התפשט לפתע במהלך המפגש וקרא לשאר הנוכחים לעשות כמותו. כאשר איש לא נעתר לדרישתו הוא החל להפוך שולחנות וכסאות. כל הנוכחים היו מזועזעים, מלבד הופמן. הוא היה מהופנט.
 
יחדיו עם ג'רי רובין, עוד פעיל מרקסיסטי שהיה ממנהיגי המחאה נגד המלחמה בויאטנם ואז נדלק על LSD והפך לאקטיביסט פסיכדלי, הקים הופמן את ה-Yippies, גרסה רדיקלית של ההיפים. הקבוצה הזו עמדה במרכז כמה מארועי המחאה הבולטים והמרתקים של שנות השישים.
 
בניגוד לדיגרס שסלדו עמוקות מכל מגע עם המדיה (פעם אחת, כשכתב של עיתון הגיע ל-Free store של הדיגרס וביקש לשוחח עם מנהל המקום נאמר לו שהמנהל הוא אדם ביישן שאינו נוהג לענות על שאלות אבל יהיה מוכן לחרוג ממנהגו הפעם. הכתב הופגש עם כתב העיתון ניוזוויק שלו נאמר אותו הדבר בדיוק  ושני העיתונאים ישבו יחדיו עשרים דקות וניסו לראיין אחד את משנהו עד שהבינו שעבדו עליהם) לייפים הייתה חיבה עמוקה לתעלולים שהיו מעין התקפות טרור תרבותיות שנועדו לשבש את השיח של המדיה, קצת כמו מה שקאלה לאסן קורא לו כיום שיבוש תרבות.
 
פעם אחת למשל הם שלחו בוולנטיין דיי 3,000 מכתבים לנמענים מקריים ברחבי ניו-יורק כאשר בכל אחד מהמכתבים היה ג'וינט מריחואנה והפתק "קראתם על זה. עכשיו אתם רוצים לנסות את זה. הנה זה.  נ.ב. מספיק שתתפסו עם זה עליכם ואתם יכולים להשלח ל-5 שנים בכלא". את הכסף למבצע הזה תרם לא אחר מג'ימי הנדריקס, כששדרן הטלויזיה ביל יוגרנסן הציג את אחד מהג'וינטים שנשלחו במכתבים  בטלויזיה הוא כמעט נעצר בשידור חי.
 
את ההשראה לפעילות שלהם שאבו הייפים לא רק מתוך הפוליטיקה וה-LSD אלא גם מהוגי מדיה ואמנות כמו מרשל מקלוהן ואנדי וורהול ולפעילויות שלהם הייתה איכות של מלחמת גרילה סימבולית כנגד סמלי הכח. פעם אחת, למשל, הם חדרו לבורסה של ניו-יורק כמבקרים והצליחו להשליך ממרפסת הגלריה שטרות כסף אל קומת המסחר. היו להם בסה"כ 300 דולר, אבל האמצעים המיניאטורים הללו הספיקו על מנת לגרום לברוקרים להסתער על הרצפה, לדרוס אחד את השני, לעצור את המסחר בבורסה ולהציג את העולם הפיננסי באור מגוחך. תוך חודש כבר השקיעה הבורסה 20,000 דולר בבניית חומה חסינת כדורים שתמנע תקריות עתידיות כאלו.
 
האירוע המפורסם ביותר שארגנו הייפים היה כנראה זה שבו ניסו הייפים לגרום לפנטגון לרחף באוויר. בניגוד למיליטנטים שרצו להשתלט או לחסום את הפנטגון ולגרום לו פגיעה פיזית, הייפים חפשו לפגוע בו פגיעה סימבולית.

פרחים מול רובים באירוע של הייפים מול הפנטגון. 1968.

באירוע מתואם היטב הקיפו 75,000 איש את הפנטגון, רבים מהם תחת השפעת חומרים פסיכואקטיבים אלו או אחרים, ולחשו סביבו לחשים מאגיים מתוך כוונה לטהר את השדים מתוכו. הופמן וחבריו גם ניסו לשכור מטוס שיפציץ את הפנטגון מהשמיים ב-10,000 פרחים, אבל אנשי ה-FBI היו ערניים מספיק. הם ענו למודעה של הייפים וביום האירוע פשוט לא הגיעו לשדה התעופה. הייפים שנתקעו עם 10,000 פרחים חילקו אותם בין המפגינים באירעו ובשיאו, כאשר המפגינים נפגשו עם החיילים, הם תקעו להם פרחים בקנה, במה שהפכה להיות אחת התמונות המפורסמות של שנות השישים. אייבי הופמן עצמו התעקש עד יומו האחרון שהם הצליחו. הפנטגון ריחף באוויר "אבל היית צריך להיות שם כדאי לראת את זה. תשאל כל אחד שהיה שם, והם יגידו לך, כן, בטח, הוא הפך כתום ועלה מעלה השמיימה".

 
את הפעילות הפוליטית שלהם תכננו הייפים על LSD, מה שבהחלט סייע להם להגות פעולות יצירתיות במיוחד ועזר להם להחדיר את המסרים שלהם לתוך השיח האטום של המדיה, אבל בסופו של דבר השילוב בין הפעולות המוקצנות שלהם, הסיקור המוקצן שספקה המדיה, והסמים ההלוצינוגנים שצרכו גרם גם להרבה בעיות עבור הפוליטיקה המהפכנית שלהם.
 
"אסיד נתן לך את ההרגשה של אפשרויות אינסופיות" אמר על כך האקטיביסט ג'ון סינקלייר שהוביל בשנות השישים את הפנתרים הלבנים "יכולת לעשות כך דבר אם פשוט עשית אותו – לחלוטין! יכולת ללכת היישר לתוך השמיים" הבעיה על פי סינקלייר הייתה ש"כל ההחלטות שלך התקבלו על LSD, ובעוד זו אמנם דרך די מרגשת לפעול, זו גם לא הדרך הכי אינטיליגנטית בעולם. לחשוב שהתודעה האישית שלך יכולה להתגבר על כוחות היסטוריים זה טעות".
 
כחלק מהסחרור והרדיקליציה שעברו על השמאל האמריקאי בסוף שנות השישים הלך האקטיביזם של הייפים והפך סהרורי. במסגרת הפעילות שלהם לקראת הועידה הדמוקרטית של 1968 הם כבר איימו לשחרר LSD לתוך מי השתיה ואפילו להציף את שיקגו בנערות ייפיות מחופשות לזונות וגברים נאים שיפתו את הצירים ונשותיהם ויחדירו להם LSD לתוך המשקאות.
 
את מה שקרה בוועידה בשיקגו 68, כמו גם את משפט הראווה שנעשה לייפים לאחריו, אפשר לראות בסרט הדוקומנטרי המאויר Chicago 10. הפעילות של הייפים עוד נמשכה ברחבי ארה"ב וקנדה עד סוף שנות השישים ובמידה מסוימת גם בתחילת שנות השבעים והייתה מהזרמים החשובים בתנועת המחאה שהובילה בסופו של דבר לסופה של מלחמת ויאטנם.
 

אפשר לבקר את הפעילות של הדיגרס ושל הייפים מכל מיני בחינות פוליטיות ותיאורטיות. על כל המעלות שלהן, שתי הקבוצות הללו, לא מייצגות בהכרח דגם מושלם לפעילות פוליטית. ובכל זאת, נדמה לי שאפשר ללמוד הרבה מהדוגמאות הללו לגבי מה שחסר לפוליטיקה שלנו: שאר רוח שמותח את גבולות הדיון הפוליטי מחוץ לטריוויאלי ולמובן מאליו, וקורא תיגר על הנחות היסוד של השיח.
 
אקטיביזם פסיכדלי הוא קריאה טרנס יקומית לפוליטיקה המקומית. תפקידו היא להראות לחברה דרכים אלטרנטיביות שאפשר לצעוד בהן. מה שהוא מציע הוא לא "הדרך", לא דרך אחת מושלמת, אלא דרכים נוספות שבהן ניתן לבצע הרחבת תודעה קולקטיבית לחברה ולגרום לה לחשוב מחוץ למה שהסוציולוגית אן סווידלר מכנה אותו "ארגז הכלים של התרבות".
 
אקטיביזם פסיכדלי לא דווקא חייב להציע פתרונות אופרטיבים שניתן ליישם אותם מיד. התפקיד שלו הוא להציע אופקים חדשים ומשני תודעה עבור התרבות להתבונן בהם ולשאוף אליהם. לעומת זאת, בניגוד לפעילות פוליטית סטנדרטית, הוא כן מציע תמיד התייחסות ישירה למצבו של היחיד ופתרונות ישירים למצב הקיומי שלו. כי אקטיביזם פסיכדלי הוא אקטיביזם שמתחיל מבפנים, במצב התודעתי של האקטיביסט באפשרות שלו לשחרר את עצמו, בקריאה של הדיגרס שלא לחיות אפילו רגע אחד בתחושה של קפאון עבור חלומות על מהפכה מדומייינת שתגיע אולי יום אחד בעתיד. האקטיביזם הזה יודע שהתפקיד הראשון של כל אקטיביסט הוא להתחיל את המהפכה מבפנים.
 
כשמתבוננים במצב בישראל 2009, על קרב המאסף בלתי נגמר בין מה שנותר מאידאולוגיות השמאל ואידאולוגיות הימין בחברה שלנו, על הדריסה השיטתית של כל מה שהוא אנושי על ידי וולגריות מאורגנת שמקודמת על ידי המדיה והפוליטיקה, על העוני הפיזי, התרבותי, הרוחני – אקטיביזם פסיכדלי הוא אחת מהכלים החשובים ביותר שיש לנו במאבק על אופקים חדשים עבור החברה הישראלית.