האח הגדול הפסיכדלי והאסכטולוגי (מילות סיכום אחרונות בהחלט)

1. כמה דברים שהבנתי על האח הגדול בימים ב-4 הימים שחלפו מאז שהסתיים
ארבעה ימים עברו, ואני משתקם לאיטי מחווית הצפיה באח הגדול. בימים האחרונים הרגשתי שהחוויה הזו, על כל הריגוש שהיה כרוך בה, הותירה בי שריטות תודעתיות כואבות ומזוהמות הדורשות ריפוי.
וחשבתי לעצמי שאני לא ארצה לחזור לצפות בתוכנית הזו בקרוב
כי זה היה בשבילי מספיק גועל נפש עבור חצי מאה
אבל בו זמנית
אני לא מצטער שעשיתי את זה.
חודש האח הגדול היה חוויה המזכירה חוויה של דיבוק.
דיבוק שחודר לתוכך ומשתלט לך על המחשבות, השפה, הדמיון, הערכים, הדימויים.
אבל אני לא מצטער על אף טריפ שלקחתי
ולכן אני לא מצטער גם על האח הגדול
מכל טריפ רע אני למד
ולמדתי הרבה מהצפיה באח הגדול
למדתי שיחסים בין בני אדם הם דבר כל כך מורכב
ושסטיבן ג'ונסון צדק – מבחינה אבולוציונית תוכניות ריאליטי מפתחות אינטיליגנציות רגשיות מורכבות מאוד. כאלו שמאפשרות לנו לתרגל את כישורי קריאת הסימנים החברתית שלנו ואת יכולתנו להבין אנשים אחרים.
הבנתי שתוכניות ריאליטי מסוגו של האח הגדול באמת מציגות סוג של מראה רבת רזולוציה לעולם, מראה המתארת אספקטים מסוימים של העולם שלנו באיכות היי-דפינישן שקשה לייצר כמותה בתוכניות מתוסרטות
והבנתי גם שהמראה הזו היא בו בזמן, כתוצאה מהמניפולציות שהתוכניות הללו מפעילות, עיוות מוחלט של המציאות
הבנתי שאין כמעט גבול למקום שבו הטלוויזיה תביא אנשים
ושמי שמדבר על כך שיום אחד עוד נראה התאבדות בשידור חי (אם זה לא קרה עד עכשיו), צודקים בהחלט
נדהמתי
פשוט נדהמתי
כשגיליתי גדולה אנושית אצל דודי מליץ
ולמדתי לאהוב אותו
בגלל שהוא הביט לפניו של האחר אפילו כשזה היה קשה לו.
זה הזכיר לי קצת את החוויה שלי כצופה (בלי להעמיד פנים שלא נהניתי. נהניתי המון)
יש לי חבר שכששמע שאני צופה באח הגדול האשים אותי ואמר לי לפנים שזו פורנוגרפיה.
אני מודה לו על זה. כי הוא חבר אמיתי.
אולי הדבר הכי מדהים הוא שאיך שכולם מסוגלים לצפות בזה עם הפיות שלהם פעורים, בזמן שמאכילים אותנו בלשון הרע.
המון המון לשון הרע.
ורק בגלל שמשדרים את זה בפריים טיים בערוץ 2
ושכולם רואים את זה באמצע הסלון בטלוויזיה כאילו זה הדבר הכי טבעי
אף אחד לא תופס עד כמה זה פורנוגרפיה
וכן, אחרי שעברתי בתואר הראשון קורס שלם אצל עמליה זיו על פורנוגרפיה באוניברסיטת תל אביב בבחינה של תפיסות שונות של השאלה מהי פורנוגרפיה, סוף סוף השבוע הבנתי בדיוק מה זה פורנוגרפיה. זה כל דבר שנועד לשלח את יצריך.
 
2. הזווית הפסיכדלית
המשועשעות של מנחם בתחילת העונה של האח הגדול, בשלב שעוד הביט על הדברים במבט מוקסם ולפני שהפך להיות attached לרגשות השליליים שלו, במשועשעות הזו היה בעיני משהו פסיכדלי. ואני לא יכול לשכוח את זה שהוא היחיד מתוכם שעבר חניכה פסיכדלית, ככל הידוע לנו (למרות שלא הייתי מתפלא אם יש ביניהם עוד כאלה שאיננו יודעים עליהם)
משהו בשעשוע שלו מכל ההתרחשויות בבית האח הגדול, מהמבט הזה שראה כל סיטואציה כחלק מקומדיה קוסמית מופלאה ומקסימה – מצאתי זאת מאוד פסיכדלי. (ואני לא מתכוון בכך להקל ראש ולו במעט בחומרת השיפוטיות המוגזמת שלו ולשון הרע שבה הוא נקט במהלך החודש בבית האח הגדול, למותר לציין)
 
3. המבנה האסכטולוגי של האח הגדול
אני חייב לחזור עוד פעם לבחירה של דודי מליץ כי היא רגשה אותי נורא. היא הראתה שבתוך המבנה המעוות ומרבה הריבים והשנאה של האח הגדול יש גם נקודות אור. על מנת להבהיר למי שלא צפה באח הגדול: דודי מליץ הגיע לאח הגדול על תקן החבר לשעבר של מיה בוסקילה. הוא היחיד שהצהיר מהרגע הראשון שהמטרה שלו בהגעה לווילה לא הייתה כדי לעשות איזה משהו דגול (לעומת מנחם שאמר שהוא רוצה להעביר מסרים לאומה) או עלאק מעמיק אלא לקדם את העסק שלו, כנות שמצאה חן בעיני מהרגע הראשון. גם מתי שרוב יושבי הבית פנו נגד מנחם והחרימו אותו, הוא סרב להצטרף לעליהום קבוצתי על איזשהו אדם, ולא משנה מה הוא עשה. וגם כשמנחם פנה לפתע נגדו והעליב אותו בצורה קשה בשבוע האחרון של הסדרה הוא עדיין היה היחיד שסרב שלאורך כל הדרך להחרים את מנחם (אפילו קורין סרבה לילה אחד לישון עם מנחם). הסיפור של דודי מליץ היה מבחינתי סיפור של כח רוחני, של אדם ששולח את עצמו לגוב האריות ומצליח בניגוד לכל הסיכויים לשמור עד כמה שניתן על צלם האנוש שלו. בעיני הוא סוגל של גיבור המתגבר על ייצרו. המחויבות שלו ליחס לאחר ולהמנעות מזדון הייתה מרגשת, מרהיבה ומעוררת (למרות שכמובן גם לו היו כמה נפילות).
 וזה מביא אותי לשפרה קורנפלד, הזוכה של העונה הראשונה של האח הגדול. לא צפיתי בעונה ההיא, אבל עכשיו כשמישהו סיפר על כך שבעונה הראשונה שפרה קשטה את בית האח הגדול וגינתו קצת הצטערתי שלא הכרתי את שפרה. ביכולת של שפרה (שוב אני כותב רק ממה ששמעתי) להיות באמצע כל הגהנום של האח הגדול ובו בזמן ליצור, לסרוג, לקשט, להביע רגשות בפומבי (למשל בכך שהודתה שהתאהבה באחד המשתתפים האחרים לסדרה) ולפזר סביבה את האור – רק המחשבה על כל זה גרמה לי כבר לחוש רגש כבוד בסיסי ועמוק אליה.
אולי זה מקרה, אבל שמעתי רבים שהעירו על כך שבצורה דומה לאיך שאירע הדבר בעונה הראשונה של האח הגדול התרחש בתכנית תהליך כדלהלן (שאולי חוזר בתוכניות ריאליטי בכלל. כאמור, הידע שלי בנושא דל מכדי שאוכל לתמך את ההיפותיזות שלי בדוגמאות מספקות)
:

1. מעיפים את כל הסתמיים, מי שאינם מתלכלכים ומי משחקים את תפקיד ה"מוסריים", מצביעים שוב ושוב עבור מי שיוצרים עניין בעזרת יצירת מלחמות מלוכלכות (יוסי בובליל, מנחם בן, דן מנו). זהו עקרון הדין.

2. בסופו של דבר, ברגע האחרון, נבהלים מהמפלצת שיצרנו. מבינים שאנחנו רוצים משהו אחר. ובוחרים בדמות חיובית (שפרה, דודי). (עקרון החסד)

 

המבנה הזה שתיארתי מזכיר לי את המבנה של ההיסטוריה. הקב"ה נותן לרשעים בעולם הזה, ואז בסופו של דבר כשמגיעים לשמיים, ניתן לצדיקים כחלקם. או אם להסתכל על זה באופן אחר. אנחנו בוחרים בתאוות הצבע החזירית ובמלחמה שוב ושוב ושוב. אבל בסופו של דבר, כשיגיע הסיבוב האחרון, אנחנו נבין שזה לא מה שאנחנו רוצים ואז, כך טוען הסיפור האסכטולוגי, אנחנו נבצע את הבחירה הגאולית  באמת ובאני הגבוה.
 
4.  ומשהו על זה שאין לשפרה קורנפלד ודודי מליץ ערכים בויקיפדיה העברית – בושה שאין ערך בויקיפדיה על שפרה קורנפלד ועל דודי מליץ. השנאה של ויקיפדיה העברית לתרבות פופולרית וההתעקשות שלה להחזיק באמות מידה מדומינות על הירארכיות תרבותיות של גבוה ונמוך מעבירה אותה על דעתה וגורמת לה לצנזר פריטי מידע בסיסיים על תרבות הטלוויזיה והמדיה של זמננו. הלזאת יקרא אנציקלופדיה חופשית?

כתבות אחרות שהתפרסמו בטכנומיסטיקה בעבר על האח הגדול:

האח הגדול והפסיכואקטיבי

האמת לפנים

האב הגדול
 
 
תזכורת אחרונה: מחר אני אדבר על שימושי הלסד בשנות השישים והלסד כטכנולוגיה סוגסטיבילית במושב על ההשלכות הפילוסופיות והסוציולוגיות של חומרים פסיכואקטיבים בכנס של האגודה הישראלית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים.

פרטים נוספים כאן

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בעז יניב  On 4 באפריל 2009 at 11:39

    הויקיפדיה העברית היא בושה אחת גדולה, זה לא יאמן כמה היא שונה ברוחה מהויקיפדיה האנגלית שאליה נכנסים ערכים בהמון גוונים. בזמנו לליכטש ליכטש כתב על זה יפה כאן:
    http://www.nrg.co.il/online/10/ART1/474/220.html
    גם מהנסיון שלי עם ויקיפדיה העברית הם לא ממש מוכנים להקשיב למה שלא תואם את עולם הערכים המצומצם שלהם, מה שלא נכון לגבי הנסיון שלי עם ויקיפדיה האנגלית.

  • בלי טלוויזיה  On 4 באפריל 2009 at 13:08

    עוד רשימה של מכור-לזבל שנעה בין בחילה-עצמית להצטדקות?
    It's getting old.

  • עידו  On 4 באפריל 2009 at 13:57

    אני מצטער שהרגשת כך בנוגע לסדרת כתבות האח הגדול.
    בשבילי זו הייתה חוויה מרתקת, מלמדת, מעצבת ואינטנסיבית בטירוף והרגשתי צורך לכתוב לעצמי עליה וגם לשתף בה את הקוראים.
    אני מקווה שהיה מישהו שהפיק ממנה משהו. ומבין בהחלט אם אנשים אחרים מוצאים אותה בעייתית, או מייגעת. מי שמרגיש כך באמת לא צריך לקרוא אותה.
    בכל מקרה, כמצוין בכותרת, זו הרשימה האחרונה בנושא, כך ש-it won't get much older.
    כל טוב,
    עידו

  • עידו  On 4 באפריל 2009 at 14:03

    כל מה שכתבתי בתגובה הקודמת לא אומר שאני לא חושב שאתה טועה בתגובה שלך.
    אני ממש לא מרגיש כמכור לזבל. גם אם אני מבין שנח לך לכנות את זה כך.
    בחילה עצמית היא רגש מרתק שבריא להתנסות בו מפעם לפעם במקום להרגיש בחילה רק מאחרים.
    הצטדקות? אולי. גם להרגיש קצת אשמה על הפרוייקט הזה זה בריא לטעמי.

    ובכל זאת כל הפוריטניזם התרבותי שבעולם לא יכול להפריך את זה שהאח הגדול הוא יצירה תרבותית מרתקת, גם אם הניתוחים שלי ספציפית אולי שיעממו אותך.

  • בלי טלוויזיה  On 4 באפריל 2009 at 22:15

    התגובות שלך גרמו לי להתחרט על שלי, שבדיעבד הייתה תוקפנית ולא הוגנת. אני באמת מתנצל.

    לא הוגן, כי אני חושש שהגבתי דרכך לכל הטרנד הזה, שהשתתפו בו הרבה מאוד אנשים, ואני באמת לא יכול להבין אותו.
    אגב, גם חוסר הבנה זה הוא אותנטי לחלוטין, ולא פוריטניזם. אבל זה לא משנה כרגע.

  • בלי טלוויזיה  On 4 באפריל 2009 at 22:17

    שגיאת הקלדה.

  • תמר  On 4 באפריל 2009 at 22:55

    אני חייה בניו יורק ורואה את המירוץ הגדול
    מרוץ מטורף התלוי באופן ישיר בכוחות המתגמלים אותנו
    באחת התוכניות התמודדו זוג,
    הבחור אדם נוח שמח ורגוע וחברתו לחוצה ביותר,
    בכל זאת מליון דולר מחכים בקצה המנהרה.
    הם היו זוג ידידים שבחרו להשתתף בתוכנית הזו כדי לבדוק אם להעביר את הידידות שלהם לזוגיות
    בעוד שהבחור החמוד בחר לנשום ולהנות מהארצות והנופים להתרשם מהסביביה ולהתיחס באדיבות מרשימה לבני המקום המתחלפים (מה שגרם מצידו להתנהלות איטית ולהרבה עיכובים(
    את הבחורה כמו כל משתתפי התוכנית לא התענינה בכלום רק בזכיה ובמרוץ חסר נשימה אחרי המיליון, ככל שהוא היה רגוע יותר היא הייתה בהסטריה,
    , היא התעלמה לחלוטין מהנעשה מסביבה מההזדמנות לראות עולמות אחרים ולהתיחס לאנשים
    הבחור ספג ממנה אש ותמרות אשם
    היא לא הפסיקה להטיח בו אשמות קנטורים תלונות.
    במזל בלתי מוסבר הם הצליחו כמעט בלי נשימה לעבור מתוכנית לתוכנית, תמיד לפני אחרונים
    בתוכנית שלפני האחרונה הם הגיעו למקום הרביעי והאחרון
    למזלם זו לא הייתה תוכנית הדחה
    את התוכנית האחרונה הם התחילו שעות אחרי כולם וללא כסף
    הם עלו ביחד עם כל המתחרים על אותה טיסה בחזרה למרכז ארה"ב
    כל הקבוצות הגיעו לתחנת רכבת באותו הזמן היו צריכים לקנות כרטיסים.
    התורות היו ארוכים כל המתחרים עקפו את התור ובקשו חלק בנמוס וחלק בחיוך חלק בתחנונים להיות ראשונים
    רק מיועדינו הבחור הנינוח והשמח לא הסכים לחתוך הוא עמד בתור כמו כולם הוא גם אסר אליה לבקש לעקוף
    היא רצה מיואשת מקללת אותו
    כמובן שנוצר פער בניהם לשאר הקבוצה, השלב הבא היה בשלב האחרון והמסיים במרוץ
    ובה מי שמגיע ראשון זוכה במליון דולר
    היא שטפה אותו בצרחות, היא הביאה אותו לקצה יכולת הספיגה הוא שתק ונראה די עצוב מעורר רחמים. הם הגעו ליער
    המשימה הייתה למצוא מפתח קטן מאוד ביער מלא עצים למצוא את הקופסא המתאימה לו מבין עשרות קופסאות המפוזרות ביער
    אף אחד מהתמתחרים לא היה, הם סיימו את משימתם האחרונה מאוד מהר
    הם מצאו מיד מונית
    והגיעו במהירות אל התחנה הסופית כל הזמן הזה היא ממשיכה להתעלל בו
    צועקת עליו ובוכה ומשלימה עם גורלה
    הם הגיעו ראשונים כמובן, המבט המופתע של שניהם היה רגע טלוזיוני אדיר במהלך הפרק האחרון היה להם מזל מיוחד ומכוון
    אבל הם לא היו מודעים לכך
    לשאר המשתתפים היו עיכובים משונים ובלתי צפוים וגם זה היה מרתק לראות
    בראיון משותף הם סיפרו שהם לא יהיו זוג
    היא הודתה שהיא רצתה אותו הוא בחר שלא לשתף אותה בחייו

    ועוד סיפרו אחד מהמרוץ הגדול. באחת מהעונות השתתפו שני היפים בלונדינים, שערות ארוכות וזקנים, הזוים פסיכודאלים, לבשו מכנסיים אדומות זוהרות, לכל אורך התוכנית שרו קפצו וזימרו, שמחים כמעט כל הזמן, שיחות אסוציטיביות והומור מקורי. המתחרים הצמודים שלהם היו שני ספורטאים שרירים חטובים ששנאו את ההיפים ממבט ראשון, המאבק העיקרי היה בין שני הזוגות הקוטביים האלו
    זה היה מרתק לראות איך ההיפים מגיבים ללעג הבנאלי והצפוי של הספורטאים, לרב הם ענו לבריונות במחוות של האהבה ושלום מה שחימם את הספורטאים עוד יותר.
    ההיפים התחילו לזכות בכל תוכנית. הייתה להם עליונות מנטלית ומזל.ואז הם התחילו לגלות שאננות להשתחצן להתגאות וללגלג על כולם. הם הפסידו בתוכנית לפני האחרונה , זו לא הייתה תוכנית הדחה וניתנה להם הזדמנות נוספת להיות בגמר. מה שהיה מדהים שהם קישרו בין השחצנות שלהם לעובדה שהם הפסידו,
    הם מיד חזרו לעצמם
    הגמר הוא רצף של שתי תוכניות. הם התחילו אחרי כולם ובלי כסף . זה קרקע אותם לגמרי הם החליטו לנצח למרות הכל .זה היה מעבר למליון דולר, זו הייתה שליחות. זוג הספורטאים זכה בחצי הראשון של התוכנית, ההיפים הגיעו שניים
    מיד החל החלק האחרון של הגמר, המאבק היה צמוד הספורטאים מול ההיפים הם הגיעו ביחד לכל המשימות כשהסופרטאים ממשיכים ללגלג עליהם וקוראים להם בשמות גנאי, ההיפים התעלמו, המשימה האחרונה הייתה יותר שיכלית ולא פיזית בכלל.
    ההיפים סיימו אותה בקלות, בעינים כלות ראו הספורטאים את ההיפים מנפנפנים להם לשלום
    הם זכו במקום הראשון ובמליון דולר, הספורטאים הגיעו למקום השני.
    התכניות האלו נותנות לנו לראות באופן מרוכז את המנגנוני החסד והדין וכמובן עד כמה חשוב למקד את עצמינו לזמן ולעולם שאנחנו חיים בו להתכוון אליו בנשימה בחמלה ובשמחה
    זאת אמת חיובית ומחייבת וזו תמיד בחירה ממודעות מליון דולר זה רק "תפיסה" תודעתית תרתי משמע

  • עידו  On 5 באפריל 2009 at 7:19

    תודה. התנצלותך מתקבלת כמובן ואפילו משמחת.

    ותמשיך בלי טלוויזיה, בחשבון אחרון זה באמת עדיף.

    כל טוב,
    עידו

  • עידו  On 5 באפריל 2009 at 7:24

    סיפורים מרתקים. תודה ששיתפת אותנו. שמעתי על הסיפור של ההיפים במירוץ למליון מחבר (אותו אחד ששכנע אותי לראות את האח הגדול ויאייפי), זה באמת היה נשמע מופתי.

    אין לי ספק שלמרות כל הבעייתיות שלהן, אפשר ללמוד המון מתוכניות ריאליטי. ושוב, למרות שאני מתנגד אליהן (ואל תפקידה של הטלוויזיה בחברה שלנו) בכל מיני רמות אחרות, אני חושב שעדיף להמנע מדוגמטיות תמיד, אפילו ביחס לטלוויזיה ואפילו ביחס לדברים גרועים עוד יותר מהטלוויזיה (ויש כאלו). תודה שסיפרת בצורה יפה כל כך על חלק מהסיפורים שאפשר לגלות בתוכניות הללו.

    כל טוב,
    עידו

  • תמר  On 5 באפריל 2009 at 18:12

    האופן שאתה התבוננת וראית את הדינמיקה הקארמתית
    יש את ההזדמנות לראות את זה קורה ממש
    אם תחפש את הדינאמיקה הזו, תמצא אותה

    תופעת הריאליטי לפחות בארצות הברית יצרה אנטגרציה מאוד מעניינת בין אנטרנט האתרים החברתיים וטלויזיה
    בעיקר בקרב בני עשרים ומעלה הם ממש חיים את המציאות הזו וחווים אותה בלי שום מודעות
    הייתה תוכנית תחקיר על נוכל אחד שגייס דרך רשת חברתית מאות אנשים צעירים להשתתף בתוכנית ריאליטי פקטיבית שהוא יצר
    הוא שכר צוות צילום , הוא לא שילם להם והם נטשו את התוכנית
    באמצע הצילומים שנערכו במחנה קייץ
    הוא המשיך להחזיק אותם שם ולהמשיך את התוכנית והפעילות שלה בלי צוות צילום
    הבחור הנוכל ההזוי לא רצה מהם כסף אני חושבת שהיה כאן סטיה מגלומנית ונרקיסיסטית
    אני חושבת שבשנים האחרונות ותוכניות הריאליטי יצרו נגישות לאפשרות להיות במימד התודעה הקולקטיבית
    אפשר לראות את זה כדבר נרקיסיסטי לא מספיר להיות בתודעה של הקרובים לך אלא אין לך קיום אם לא תחוויה את החשיפה הקולקטיבית האפשרות להיות מפורסם היא מאוד נגישה

    את תוכנית האח הגדול ארה"ב אני לא רואה
    בשלב מסוים זה נהיה משעמם
    בשונה מהמרוץ הגדול שהרבה תלוי בגורמים לא צפוים

  • עומר נ.  On 5 באפריל 2009 at 21:36

    היה מעניין לקרוא. אני על העונה השנייה וויתרתי מראש למרות שעקבתי אחרי העונה הראשונה ונראה לי שדווקא היה יותר מעניין הפעם.

    אני מצרף קישור לאנטיתזה של האח הגדול,

    NATIONAL GEOGRAPHIC "WILDCAM"

    video.nationalgeographic.com/video/wildcamafrica/

    דיירי התוכנית קמים ביקיצה טבעית עם הזריחה בלי שיר בבוקר, וגם על תקציב אין מה לדבר
    בין המשימות שמוטלות עליהם: לאכול להתרבות ולהזהר מהתנינים.

  • שרון  On 6 באפריל 2009 at 0:35

    גם אני הייתי במצב כזה כשראיתי את העונה הראשונה.
    העונה הראשונה הביאה אותי להימנע מערוץ 2 לחלוטין. אני באמת חושב שאתה מתעלם מהבעיה העיקרית של "האח הגדול. לא הדמויות, לא האנשים שעשו מהם דמויות ולא ההתרחשויות עצמם. הבעיה היא היחס של המדיה לתכנית הזאת. הניפוח חסר הפרופורציות. ראיתי בערוץ 24 את דפנה לוסטיג שהיא אשת מוסיקה מוערכת מודה בגאווה שהיא שלחה אלפי סמסים בעונה הראשונה כי היא חשבה שמדובר בקרב על הפרצוף של המדינה ו"איך אנחנו ניראה כחברה אם בובליל ינצח". התכנית הזאת שגעה לאנשים את המח. אנשים התחילו להסביר בכתבות באתרי אינטרנט ובעיתונים שצריך להצביע לשפרה כאילו שמדובר במשימה לאומית ושאלת מוסר אמיתית. גם בעונה הנוכחית דנה ספקטור כתבה השבוע טוב בה היא משבחת את בחירת הצופים למליץ . זה שקול לכתיבת טורים בשבחו של האלק הוגאן לעומת האנדקטייקר כבחירה מוסרית כאלוף העולם ברסלינג. דרך אגב אם אתה מחפש חוויה פסיכודאלית אמיתית בטלוויזיה היית צריך לראות את העונה השלישית של "פרשת השבוע" של ארי פולמן ורני בלייר.
    הנה מה שכתבתי על "פרשת השבוע" מול "האח הגדול"
    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1448231

  • עידו  On 6 באפריל 2009 at 9:17

    תודה. תודה. תודה.

    תמר על המשך הפרשנות המעניינת שלך.

    עומר, תודה על הלינק המופלא.

    שרון, על ששמת מראה, ועל שכתבת על הסדרה פרשת השבוע. אפשר לראות באינטרנט איפשהו?
    ואגב, כבר יצאתי מהטריפ הרע. אתמול כבר אפילו לא צפיתי בפגישת המחזור.

    🙂
    המשך שבוע טוב,
    עידו

  • שרון  On 6 באפריל 2009 at 14:33

    מצאתי רק לינק לפרק האחרון.
    http://www.megavideo.com/?d=14LIE6Y0

    לדעתי.הא רלוונטי גם בלי הפרקים אחרים. אפשר לראות אותו בלי לראות את הפרקים הקודמים ועדיין לקבל בוקס בבטן.

    שבוע טוב

  • נדב שגיא  On 6 באפריל 2009 at 17:29

    אני לא רואה הרבה האח הגדול, אבל יש ביני לבין מנחם בן הסכמה על נושא זה – זוהי לא התוכנית הכי נחותה בטלויזיה.

    ניתן להסביר זאת בקלות ע"י בדיקה פשוטה של קהל התוכנית, שעובר תהליך התפתחותי כלשהו, כשהוא בעצמו (הקהל) מגלה שהוא גיבורה של התוכנית.

    ע"י בחירת האדם הרצוי, הקהל, שהוא חלק מעם ומתרבות, בעצם מביא את עצמו למעין טיהור העצמי, אפשר להגיד אפילו זיכוך מסוים.

    מנחם בן הוא דמות טיפולוגית, כמו שאר הדמויות בתוכנית, ובניגוד לשאר, הוא ייצוג אידיאלי של הרוע, הדמות הקרה הבלתי רגישה הנטפלת דווקא לחלשים ממנה, ויותר מכך- לנקודות החלשות שלהם.

    אפשר להשוותו ליצירת אומנות מדוכדכת של אומן מיוסר המתייחסת למשל לגילוי עריות (דוגמה טובה לכך היא ג'ים מוריסון בשירו "הסוף"). רובנו נסכים שאנחנו לא בעד גילוי עריות ואנחנו גם לא ממש מזדהים עם השיר, אך בכל זאת הוא עושה לנו משהו, אולי לחשוב, אולי להרהר, אולי להרגיש…
    כך גם מנחם, שהצליח להרגיז את דיירי הבית וגם הרבה צופים אך עדיין שמר על מקומו בחמישיית הגמר.

    מה זה אומר לגבי הקהל?

    ובכן, אפשר להגיד שהקהל הוא אידיוט, אבל אם זה נכון, למה מנחם לא זכה?
    אותו דבר אפשר להגיד על בובליל, ואני חייב להודות שבאמת חשבתי שהקהל עד כדי כך אידיוט וייבחר בו, אך העובדות והתוצאות אמרו אחרת, כששיפרה זכתה בפער קולות משמעותי ביותר.
    אם כך, נותר לנו להודות בעובדה שהקהל עבר פה איזשהו תהליך מסוים, בו הוא היה חייב לראות את מנחם בתוכנית כדי להשאיר את הדמות הרעה בסיפור במטרה להרוג אותה בסופו, או לפחות לנצח אותה.

    העם שלנו, אחרי הכל, לא עד כדי כך טיפש, ואם בוחנים מקרוב יותר את התוצאות, מגלים שדודי לא באמת סלבריטי, או לפחות לא בזכות עצמו, כלומר – העם רצה צדק, ובכל מחיר!

    מנחם בן הוא דמות חשובה, אפשר להגיד גם מראה לעולמו הפנימי של כל אחד מאיתנו, שנותנת לנו לראות צדדים אפלים בתוכנו, וגורמת לנו לרצות לנצחם.

    מהבחינה הזאת אפשר לומר שמנחם בן הוא גאון, ממש אומן, או לפחות יצירת אומנות.

    אם זאת, יהיה הגאון אשר יהיה, הייתי מעדיף להיות בקירבת קורין אלאל…

    (:

    נדב שגיא

  • עידו  On 7 באפריל 2009 at 1:13

    לא מצליח לראות את הפרק בלינק ששלחת.

    מביא אותי לאתר
    megavideo
    אבל אני לא רואה שם וידאו

    עידו

  • שרון  On 7 באפריל 2009 at 2:14

    תלחץ על הפליי שבמרכז המסך פעמיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: