העניין בכתיבה הוא לא רק לכתוב את הדברים, יש עניין של לכתוב כל אות ואות וכל מילה ומילה בכוונה מלאה. וכשכותבים כך, כותבים בדבקות, הכתיבה זוכה לאיכות חדשה.
קל וחומר בתפילה, שיש לה ערך קודם כל רק אם המילים עוברות בתודעה. זוהי האמנות של התפילה. לחשוב על כל מילה, לא להתרגל למילים של התפילה אלא להעביר אותן בתודעה שוב ושוב, להבין אותן שוב ושוב, להפוך אותן לחלק ממך שוב ושוב וכך לרפא את התודעה מחשבה אחר מחשבה.
פעם, בתקופה שניסיתי לחזור בתשובה הלכתי לישיבות במטרה ללמוד את הדרך היהודית לעבוד את השם ושאלתי את חבר שלי שלום מחב"ד איך עלי להתכוון כשאני מתפלל. הוא הסביר לי שיש כל מיני רמות בתפילה, חלקן סבוכות ואיזוטריות כמו תורת הכוונות הקבלית וחלקן פועלות ברמות אחרות של פרשנות. אבל רמת הכוונה הפשוטה והקשה ביותר לביצוע, כך אמר לי אז, היא הכוונה הפשוטה ביותר. לומר ברוך אתה השם אלוקינו, ולהרגיש שאתה ניצב כאן מול השם ומדבר אליו. להתכוון. פשוט להתכוון.
וזה הסוד של התפילה, וזה הסוד של הדיבור, וזה הסוד של הכתיבה. להתכוון. וכשאומרים, כותבים, מתפללים בכוונה מלאה, אז אין גבול למקום שהתפילה, הכתיבה והדיבור יכולים להשיג.
בחורי הישיבות, כשאתם עומדים בבית הכנסת ומתפללים
אנא מכם, זכרו להתכוון לכל מילה ולהבין כל מילה שאתם אומרים.
כי העניין בתפילה הוא לא רק לומר את המילים
אלא להעביר כל מילה ומילה, כל משפט ומשפט, כל כוונה וכוונה במחשבה
אברכים יקרים, עם ישראל באמת בידיכם.
אם רק תשתמשו במילים שניתנו לכם בכל עוצמת הכח.
טכנומיסטיקה 
תגובות
לפי כמה חודשים ביקרתי בבית הכנסת אבוהב בצפת, מקום עם סיפור פלאי משלו (אף כי מופרך) וראיתי בו בחור שיושב ומתפלל באדיקות ובנחרצות. דומה היה כי הוא כל כולו מרוכז בשמירה על הקצב כאילו הוא מצוי במרתון עם התחלה וסיום ושעון עצר בלתי נלאה.
זכור לי כי חשבתי לעצמי- מעניין האם הוא בכלל טורח לשים לב למוצא פיו, או שהוא עבר לאוטומט. ולעיתים נדמה באמת ששינון תפילות וחזרה עליהן מדי יום ביום ושבת בשבת שוחק משהו מקסמם. דווקא תפילה, או אפילו שיר נשכח כשהוא לפתע מושמע אחרי שנים רבות ברדיו, גורמים לנו לשים לב אליו, ואל תוכנו. כמו בסיפורו של ש"י עגנון- האדונית והרוכל. אותו יהודי מתבולל שאיבד דרכו, לפתע מתעורר מחדש בזכות תפילת שמע, אותה לא אמר שנים.
למילים יש כוח, אבל לעיתים צריך גם לאווררן, פן יתבלו יחד עם הדפים עליהם הן כתובות.
אתה צודק לגמרי. זה היה הקושי (או יותר נכון אחד מהם) שעמד בפני כניסיתי לחזור בתשובה. ולעומת זאת, דווקא כשיש הכרות אינטימית עם טקסט ואז מתרחקים ממנו, או מאווררים אותו, כמו שכתבת – הרי שכשחוזרים אליו הוא נוטה לקבל כוחות ומשמעויות מחודשים.
אותו הדבר גם עם פעילויות אחרות. מעניין לי לציין שכמה מהפעמים שמדיטצית 9 הדקות/תכנית 9 הדקות של מפלגת הגאולה – הייתה חזקה במיוחד מבחינתי היו לאחר תקופות שלא ביצעתי אותה ושחזרתי לבצע אותה לפתע.
אגב, דברים שונים נוספים יכולים לסייע כדי לאוורר מדי פעם תפילות או מדיטציות ולתת להם כח מחודש – כמו מקומות, חומרים פסיכואקטיביים ובאופן כללי סיטואציות מפתיעות או מעניינות בחיים.
עידו
הפילה היא תרגיל עצום לתודעה במסגרת אימוני כושר לאמונה, שמירה על מתח שרירים המקפיץ את התודעה לדרגה אמונית ומשם גם הגוף כולו נפעל.
והאחריות עצומה, כי למרות שתפילה היא דבר אישי לחלוטין (עם כל השיתוף הקיים בתפילה בציבור) הרי שעל המתפלל להכיר בכוחו.
העולם נברא במילים, למילים יש כוח וכשמדובר במילים של תפילה הכוח הזה מתעצם. לא בכל יום יוצא לאדם להביע רצון אמיתי בפני בוראו וגם לקבל את מה שהוא רוצה.
וכך כוונה ואחריות משתרגות להן בבניית השריר האמוני.
(ובקשר לחזרה בתשובה: אינני יכול לברוח מהמחשבה ששם המסגרת תוקע אותך יותר מהפרקטיקה, תקן אותי)
יפה אמרת.
לגבי המשפט האחרון. אני לא יודע מה ההבדל בין המסגרת לפרקטיקה. כלומר, הפרקטיקה היא חלק ממסגרת שכוללת עוד הרבה אלמנטים "סוגרים" כאמו אני מאמינים ועוד. אז אני לא יודע, ולחלק זה עשוי להיות טוב. אותי, בכל מקרה, זה תקע.
כל טוב,
עידו