ראיון דמיוני עם מייקל ג'קסון – Halber Mensch

אתמול בלילה קראתי בשירותים טור שכתבה ב-2.7.09 דפנה מאור במגזין דה-מרקר על מייקל ג'קסון והזדעזעתי קשות מהדברים. הדברים שכתבה מאור זעזעו אותי כי הם בלטו באכזריות שלהם, ששופטת את מייקל ג'קסון על תהליך ההתדרדרות שלו. להלן ציטוטים נבחרים.
 
"ג'קסון פירק לנוכח עיני העולם הנדהם נער שחור עור ושמח ובנה מחדש את החתיכות המפורקות לדמות מפלץ אומלל, רדוף ביעותים והאשמות, סהרורי ומתמוסס בפרצוף", "ג'קסון לא ראוי להימצא בפנתיאון עם הנדריקס, ג'ופלין או מוריסון, לא רק כי לא טרח לפנות את הבמה בגיל 27, לפני שנתיב ההרס העצמי – ואולי גם ההרס שזרע בחיי אחרים – נהפך למפלצתי כל כך. למרות הקול הרך שלו והניסיון העצוב להיאחז בנעוריו הנעלמים הוא לא עורר את תחושת ההזדהות ולעיתים החמלה שעוררו ג'ניס ג'ופלין וקארן קרפנטר בשעתן." "ג'קסון הוציא שם רע אפילו לחמו המנוח לשעבר, אלוויס, שהיה דוגמה קלסית לאליל שהסתאב, השמין והכזיב, אולם עד יומו האחרון המשיך לעבוד במרץ, גם אם מרץ זה נגזר מסמים.", "ג'קסון, בסופו של דבר, היה מוסיקאי ואמן פופ שכשרונו הגדול דעך, שחי חיים גועליים למדי ואומללים בוודאי, ומת, אולי, מפני שקרנות השקעה פרטית רצו לפרק ולבנות אותו מחדש עוד פעם אחת, אבל מהחלקים שלו כבר לא נשאר מה להרכיב."
 
יש כמובן אמת בדבריה של מאור, אבל יש משהו באכזריות שבה הם נאמרו שזעזע אותי. מייקל ג'קסון עבר דברים נוראיים, כל מי שעיניו בראשו יכול לראות, אבל האופן שבו מאור מאשימה את ג'קסון על הכיוון שלקחו חייו, ועל מצבו הנפשי בעשורים האחרונים, תוך שימוש בשמות תואר כמו "מגעיל" "מפלצתי" ו"מפלץ" הצליח לערער אפילו אותי כקורא.
 
"הסלבריטאיות היא אחד מהניסויים האכזריים ביותר שאי פעם נעשו בבני אדם" אני רוצה לצטט את עצמי מהפוסט שכתבתי כאן על בריטני ספירס. כמו ספירס, מה שהפך את ג'קסון למרתק כל כך היה האופן שבה הוא שימש תמונת מראה מעוותת של תרבות המדיה הקפיטליסטית. מאור משווה את ג'קסון להנדריקס או מוריסון ומוצאת אותו חסר. אבל הנדריקס ומוריסון היו תוצר של תרבות אחרת, התרבות של שנות השישים. בעולם הסימולקרי של שנות האלפיים, הסלבריטאיות היא לא יותר מאות אזהרה לגבי הסכנות הטמונות בתרבות המדיה. מייקל ג'קסון ובריטני ספירס, הינם סוג של נביאים שמהווים בחייהם דוגמה נבואית למה שצפוי לחברה שלנו אם תמשיך ללכת באותה הדרך.
 
כל זה החזיר אותי לראיון שרציתי לפרסם כאן בבלוג לאחר מותו של ג'קסון ושכחתי. זה ראיון דמיוני שערכתי עם מייקל ג'קסון על בקבוק יין מתישהו ב-2003, כשעדיין הייתי בגרמניה. הראיון הזה שפורסם בבמה חדשה הולך לכאורה בדרכה של מאור, ואני מתאר לעצמי שחלק יחשבו שהוא אכזרי ומציג את מייקל ג'קסון כמפלץ, אבל אני חושב (שש שנים פלוס לאחר שנכתב) שהוא מציג את מייקל ג'קסון כתמרור אזהרה אנושי וכדמות טרגית שמלמדת אותנו על מצבו הקיומי של האדם.
 
ראיון עם מייקל ג'קסון – Halber Mensch
 

'מייקל ג'קסון מוסר שהוא ההוויה כשלעצמה והוא מסמל את כל הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך התפרקות מואץ.' ג'קסון מביט בכותרת בעיתון ללא הנד עפעף.
 
ש: מייקל, ספר לנו, מיהו מייקל ג'קסון, מה עובר לו בראש?
מייקל: האם אני רובוט? האם אני בובה? אני שואל את עצמי את השאלות האלה מדי יום. מה אני? למה האף שלי מתפרק? למה העור שלי נהיה לבן? רק לשם יש פתרונות, ישתבח שמו.
ש: מייקל, איך הרגשת כאשר האף שלך התחיל להתפרק?
מייקל: האף שלי? אני הרי נראה כמו חיה מפוחדת.
ש: ולמה אנסת את הילדים האלה?
מייקל: לא אנסתי, כמה פעמים צריך להסביר לך, הם באו אלי כי הם רוצים לישון איתי במיטה, ישתבח שמו. הם מפחדים.

ש: ממה?
מייקל: אתה לא מפחד לפעמים?
ש: לפעמים.
מייקל: גם אני מפחד. אנחנו עוזרים אחד לשני, הילדים ואני. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם.
ש: מייקל, ספר לנו על הפעם הראשונה שהבנת שהאף שלך מתפרק.
מייקל: קראת פעם גוגול? הוא מספר על בנאדם שהאף שלו עוזב אותו, מתלבש כרב-פקיד ומתחיל לטייל בעיר ולתפוס בחורות.
ש: מה אתה סח?
מייקל: גוגול. סופר רוסי. כשקראתי את גוגול, אמרתי לעצמי – זה רעיון עצום. אף שעוזב את הבנאדם. לא תיארתי לעצמי אפילו… אני נראה לך כמו חיה מפוחדת? כמו שימפנזה? אני מפוחד מאוד. אני לא יודע לאן לפנות.
ש: האף שלך היה פעם רחב ובריא. למה הוא התכווץ?
מייקל: אתה שואל את עצמך? אני שואל את עצמי! איך אתה חושב שאני מרגיש עם זה? וזה שאני נהיה כל הזמן יותר בהיר, זה לא נראה לך מטריד?
ש: באמת אמרת את הדברים שמיוחסים לך בעיתון?
מייקל: בוודאי שאמרתי. אתה חושב שהעיתונים משקרים? אני כלוא בגוף פלסטיק ונמצא בתהליך התפרקות מואץ, אני ההוויה כשלעצמה, אני מסמל את כל הדברים הנוראים ביקום.
ש: זה נורא, מה שאתה אומר. אתה באמת חושב ככה?
מייקל: בחיים השמחה קצרה וחולפת והעצב חזק ונשאר.
ש: זה נורא מה שאתה אומר. מתי הבנת את זה?
מייקל: עוד לפני שהאף התחיל לנשור לי. כשיצא האלבום BAD ומכרתי 25 מיליון עותקים הבנתי שאני אף פעם לא אחזור למכירות של Thriller. הבנתי שנשארתי בעולם על תקן חיקוי.
ש: יש לך בת ממשפחת פרסלי. האם היא מעדיפה לחיות בנרבלנד או בגרייסלנד?
מייקל: מה אתה מעדיף למות בגיל 40 עם לב של בן 80 או שינשור לך האף? אני לא חושב שזו שאלה שמישהו יכול לענות עליה בשביל מישהו אחר. גם אלביס וגם אני לקחנו איזה טריפ לצד האחר. כדי
לדעת איזה טריפ יותר מוטרף הנערה צריכה לנסות בעצמה.
ש: אתה חושש לשפיות דעתה של הנערה?
מייקל: החיים נוראיים. לאדם לא נותר מוצא. אני דחוק לפינה. יש לי מסר אחד לקוראי הראיון. אל תנסו להצליח, אל תנסו לנצח – הדברים הללו הם רק כמו קריאת תיגר על השם, יתברך שמו. ואז הוא בא ומוריד אותך לדרגת עפר ואפר.
ש: אתה חושב שאלוהים עשה אותך לדוגמה?
מייקל: בהחלט כן, למען יראו ויראו.
ש: זה דבר נורא מה שאתה אומר.
מייקל: זה דבר נורא להיות מייקל ג'קסון.
ש: אתה מרגיש בודד?
מייקל: טוב שלא שאלת אם יש לי שתי רגליים, תודה לאל.
ש: ומי מנחם אותך?
מייקל: האמת שאף אחד. רק הילדים. לפעמים. כשהם לא מטרידים אותי מינית.
ש: אתה טוען שהילדים מטרידים אותך מינית?
מייקל: לא כולם, רק חלק.
ש: מה זאת אומרת?
מייקל: עדיף שלא תדע.
ש: ומה עם זכות הציבור לדעת?
מייקל: אני עצוב, אתה לא רואה את זה? אתה לא תעזור לי? תעזור לי בבקשה, תעזור לי להחלץ מהגוף שלי. תעזור לי להחלץ. אני קורס, האף שלי הפך מחור שחור לננס לבן. עכשיו הם באים לקחת אותי, הם שמים לי אזיקים על הידיים.
ש: ואז אתה מרגיש מושפל?
מייקל: הכל, כל זה, הכל השפלה. הבר מצוות שאורי גלר סחב אותי אליהן היו סיוט והשפלה.
ש: אתה חושב שהעיתונות יכולה לעזור לך בצורה כלשהי?
מייקל: פגוש את העיתונות, הם לא עוזרים בכלום. אבל מי כבר עזר לי. כולם שותים לי מהורידים. שותים מהורידים של השימפנזה יתברך שמו.
ש: מה בעצם אתה רוצה לומר לעולם?
מייקל: אני אחזור על מה שכבר מסרתי בעבר, ולא אחדול מגרסתי זו, כי אין מה לחדש. אני ההוויה כשלעצמה, מסמל את כל הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך
התפרקות מואץ.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסי  On 31 ביולי 2009 at 21:54

    כולם נוגעים ללב וכולם אשמים וכולם טובים ולפעמים גם מרושעים מאוד.

  • דרור פויר  On 1 באוגוסט 2009 at 11:15

    באמת יפה מאוד.
    וגם אותי הטקסט הזה של דפנה עצבן מאוד. אני זוכר אותו כי הוא פורסם בדיוק ביום בו חזרנו מאקוודור. הפער בין הצורה בה ביכו את מותו בעיתוני העולם (בלי לחסוך ביקורת) לבין הטקסט האלים הזה, שכאילו קיבל את פני בארץ (זה היה אחד מהמאמרים הראשונים שקראתי כשפתחתי ת'מחשב) השאיר גם אותי מעורער
    ומה שאתה אומר על הסלבריטאות נכון עד מאוד. באמת ניסוי אכזרי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: