זהו, הרגע הנחשק ביותר של כל עשור מתקרב. הגיע הזמן לסכם, להוסיף עוד עשר שנים לרפרטואר התרבותי של האנושות. סיכומי שנה מעצם טבעם נוטים להיות מוגבלים. שנה היא זמן קצר מדי (עדיין) על מנת להבחין באופן מובהק במגמות שמחוללות את התרבות. עשור הוא פרק זמן נוח יותר שמאפשר לפחות התחלה של פרספקטיבה על מה שעברנו. וכך אחרי שנים של וויכוחים על, What it’s about, ממרומי שנת 2009, אפשר להתחיל לסכם את העשור הראשון של שנות האלפיים.
אפשר לומר כל מיני דברים על שנות האלפיים. אפשר לשאול אם הן התחילו ב-11 בספטמבר 2001 והאם הן נגמרו בבחירת אובמה? אפשר לדבר על הסטייל האפל והפסימי שהיה להן – אבל הפוסט הזה בכלל התחיל מרצון לצאת ולראות סרט, הייאוש מול ההיצע הדל בבתי הקולנוע והדיון שהתעורר עם גדי בשאלה האם הקולנוע כבר מת, כמו שהבטיחו לנו כולם בשנות התשעים, וכנראה כבר הרבה קודם – או שזה רק אפקט פאטה מורגנה. אז לא, הגענו למסקנה, שעדיין לא חסרים במאים שעושים סרטים מעולים. אבל סרט מיינסטרים טוב או סרט טוב שמגיע למיינסטרים, ובכן מאלה רואים פחות ופחות.
הקולנוע לא מת. קולנוע המיינסטרים מת. והוא לא נקבר לבד אלא בקבר אחים עם מוזיקת המיינסטרים, וספרות המיינסטרים. וכן, יש גם המון מוזיקאים מבריקים מכל הז'אנרים שממשיכים לפעול. אבל מה שעובר בזרם המרכזי של MTV ותחנות הרדיו רוב הזמן פשוט לא מעניין, לא מבריק, לא מקורי. בקולנוע כמו במוזיקה, הכל רימייקים, סימפולים, קאברים, שחזורים ותחושה מחריפה של דלות רעיונית. קשה לחשוב על תנועה תרבותית אחת ומשכנעת בסגנון נניח הגל החדש בקולנוע או הגראנג' במוזיקה, שעלו בעשור הזה.
האם זו הבשורה התרבותית המרכזית של שנות האלפיים?: העובדה שהגענו רחוק כל כך בחור הארנב של הסימולקרה, שתרבות המיינסטרים על כלל ענפיה קורסת לתוך עצמה וכל מה שנשאר הם נסיונות חיוורים לבשל מחדש את הסגנונות התרבותיים שנרקחו כבר במהלך ההיסטוריה?
כשאמנות הופכת לעסק, היא מפסיקה לציית לחוקי ההשראה ומתחילה לציית לחוקים של חברות הביטוח. הקפיטליזם ינק את הסיכון כי ככל שהתקציבים גדלו היה פחות ופחות לקחת סיכון ויותר ויותר פיתוי לעשות משהו זהה למה שנעשה קודם.
עכשיו בשנת 2009 חייבים להתעמת עם העובדה שהעשור הזה לא הוליד ולו אייקון אחד בסדר גודל של אלביס בשנות החמישים, ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון בשנות השישים, דיוויד בואי או פינק פלויד בשנות השבעים, מייקל ג'קסון ומדונה בשנות השמונים או אפילו קורט קוביין ואקסל רוז בשנות התשעים. האייקונים הגדולים של זמננו ממשיכים להיות אייקונים משנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים שעוד מושכים איכשהו את העגלה. קשה לי לחשוב על אייקון אחד בעולם המוזיקה שאפילו מתקרב לדומיננטיות של האומנים שמניתי כאן בשנות האלפיים. היו כאלה שהבריקו לרגע, לשנה שנתיים, לאלבום או שניים, אבל אף אחד לא התמיד לאורך כל העשור והותיר רושם בל ימחה. אם הייתם מכריחים אותי הייתי בוחר בבריטני ספירס, אבל למרות מעלתה הרבה של מרת ספירס, אם זה כל מה שיש למיינסטרים להציע…
חלק מהסיבה שאין אייקונים ענקיים היא שבשביל לטפח אייקון צריך מסתורין. אבל בעולם התקשורת של ימינו, שבו כל סלבריטי שיוצא לפוש בחוף נתפס בשלל תצלומים לא מחמיאים והופך מועמד לפרשנויות בלתי פוסקות על הקף איבריו, אין מקום להילה. בעולם המחולן של תקשורת האינסטנט, אין מקום לאיקונות שיעוררו תחושת יראה אמיתית של מפגש עם קדושת פופ גדולה מהחיים.
הבשורה התרבותית של שנות האלפיים
אז האם זו הבשורה התרבותית של שנות האלפיים? יתכן שזו אחת מהבשורות הללו, אבל יש בשורה אחרת, נגטיבית פחות וחשובה עוד יותר בעיני. בעוד התוכן שעובר במיינסטרים הולך ומתרוקן, הצינורות הולכים והופכים משמעותיים יותר ויותר. זה מחזיר אותי ל-Interface Culture ספרו הראשון של חביבי סטיבן ג'ונסון מ-1997, בו טען כי צורת האמנות החשובה והמשפיעה ביותר של זמננו היא זו של הממשק. ג'ונסון שמצהיר כי בעיניו ממשקים הם צורת אמנות המשקפת את התרבות כמו רומנים של דיקנס, סרט של וולס או בנין של רם קולהאס, טוען בספרו כי ממשקים, צורות היצירה החדשות הללו של תקופתנו, יוצרים אינטגרציה בין תפקידו של הטכנאי לתפקיד האמן.
זה היה לפני קצת יותר מעשור. ג'ונסון התייחס בספרו בין השאר לדסקטופ, לחלונות וללינקים וחזה שהממשק ילך ויהפוך מרכזי בתרבות שלנו ככל שיחלוף הזמן. כשמסתכלים על שנות האלפיים בפרספקטיבה של עשור, נדמה שהדברים שכתב ב-1997 הפכו רלבנטים עוד יותר. האירועים התרבותיים החשובים ביותר של שנות האלפיים לא היו ז'אנר ספרותי חדש או גל חדש של יוצרי קולנוע – האירועים החשובים הללו היו הופעות של ממשקים חדשים כמו גוגל, יוטיוב, פייסבוק, מייספייס, פליקר, בלוגים, טוויטר ועוד. הממשקים הללו שינו לחלוטין את איך שאנחנו מחפשים מידע, צורכים מדיה, מבטאים עצמנו, מתקשרים עם האנשים סביבנו וגם הביאו ליצירת סגנונות מדיה חדשים – הנשלטים לחלוטין על ידי האגרגטורים. גוגל, יוטיוב, פייסבוק, בלוגים וטוויטר היו האירועים המרכזיים שריגשו אותנו בעשור הראשון של המאה ה-21, שהציתו את הדמיון התרבותי – שגרמו לאנשים לחלום על תקופה חדשה, גם אם התקוות הללו נשברו על שרטון המציאות המוכרת.
זאת הבשורה התרבותית של העשור הראשון של המאה ה-21. לא התוכן – הצינורות. המדיום הולך ותופס את מקומו של המסר.
(מבוסס על שיחה עם גדי. תודה גדי)
***
ובבלוג של מפלגת הגאולה עלה פוסט חדש
טכנומיסטיקה 
תגובות
ומעניין.
ושנה טובה.
כבר כיסו את זה. נדרשת תובנה חדשה. 🙂
הפוסט שלך, כך נדמה לי, נכתב מנקודת מבט מאד סובייקטיבית של מישהו שחווה את גיל ההתבגרות שלו (או לפחות חלקים ממנו) בניינטיז. בשנות ההתבגרות אנחנו בדר"כ נפגשים לראשונה עם תרבות פופלרית (מוסיקה, סרטים וכו') ולכן הכל נראה לנו טרי וחדשני וחד פעמי. למעשה, זה בדרך כלל לא המקרה. סביר להניח שאם היית חווה עכשיו את גיל ההתבגרות, וודאי היית חושב שהווייט סטרייפס המציאו את הרוקנרול.
בגראנג', למשל, לא היה שמץ של חדשנות מוסיקלית. זה לא אומר שהמוסיקה לא הייתה יפה ומרגשת, אבל כל מה שקרה זה שהפאנק האמריקני, .שהלך והשתכלל במהלך האייטיז, פרץ במכה למיינסטרים. מי ששמע והכיר עוד קודם לכן את הפיקסיז, האסקר דו, ג'יינז אדיקשן, סוניק יות', פוגאזי ואפילו ניל יאנג(!) לא מצא שום חידוש במוסיקה של נירוונה, פרל ג'אם, סאונדגרדן וכו'. ככה שלהגיד שהכל זה " רימייקים, סימפולים, קאברים, שחזורים", זה לא דבר חדש, ככה היה גם בניינטיז.
דווקא ממך הייתי מצפה לשים לב לקשר ההדוק בין הטכנולוגיה לתרבות ובמיוחד למוסיקה – כאשר יש כלים מוזיקליים חדשים, יש מוסיקה חדשה. אם לא הייתה גיטרה חשמלית, לא היה רוק. אילולא היו מכונות תופים, וסינתסייזרים וסמפלרים לא, היה היפהופ או טכנו. הרולאנד 808, למשל, הוא דוגמא מנצחת לטכנולוגיה ששינתה את העולם.
הנה סירטון קצר בנושא:
בקיצור, אם דברים נראים תקועים (והם רק נראים כך, כי מתחת לשטח כל הזמן יש זרמים חדשים של חדשנות), זה בגלל שהטכנולוגיה קצת תקועה, מאחר והיפנים עדיין לא המציאו גיטרה חשמלית חדשה. עד אז, קורט קוביין ימשיך לככב, הפעם כרוח רפאים במכונה:
כן, אני יודע למה אתה מתכוון 🙂 אבל באמת שקשה לכסות את זה לגמרי. אפשר לכתוב על זה חיים שלמים (כמו שעשה מקלוהן עד מותו).
בכל מקרה, אני חושב שיש פה משהו אחר. מפני שכשהמדיומים היו משהו שמומצא פעם בכמה מאות שנים, כמו בעידן גוטנברג, האירועים התרבותיים שהתרחשו היו היצירות שנוצרו במדיום מסוים (נניח יצירות ספרות בעזרת הטכנולוגיה הגוטנברגית).
במקרה שלנו, המדיומים כבר מתפתחים במהירות גבוהה כל כך, שהם הופכים להיות יצירת האמנות עצמה. וזה השינוי, זה מקרה נוסף של המדיום הוא המסר, נכון, אבל זה מקרה רדיקלי הרבה יותר. כשאנחנו מדברים על קולנוע, מוזיקה, ספרות או טלוויזיה, ישנו מדיום אבל אנחנו חושבים לא על סרט הפילם או על הגיטרה החשמלית כיצירה, אלא על האמנים שהשתמשו בהם.
במקרים של האתרים שמניתי (גוגל, טוויטר, פייסבוק) – הטכנולוגיה עצמה הופכת להיות ההתרחשות התרבותית החשובה ביותר. מדורי הטכנולוגיה הם מדורי התרבות החדשים והפיצ'רים שיוצאים מגוגל או פייסבוק הם שקובעים את פניה של החברה. זה ההבדל לדעתי.
כל טוב,
עידו
אני לא יכול לפסול לחלוטין את הביקורת שלך. למרות שאני מוקסם גם מחלקים נרחבים של תרבות שנות האלפיים, אני מודע לכך שיתכן שדברים מסוימים שלא מדברים אלי, לא מעניינים אותי כי אני כבר מבוגר מדי להיות קהל היעד שלהם. העניין הוא שאני כן אוהב הרבה דברים חדשים, רק לא דברים מהמיינסטרים.
ובכל זאת, נתתי את הגראנג' כמקרה קצה, והוא באמת חלק מהתופעה הזו שאנחנו מדברים עליה, כלומר הוא גל שכבר היה הרבה פחות חדשני מגלים קודמים שהופיעו במוזיקה משנות החמישים ועד תחילת השמונים. אבל הגראנג', גם אם לא היה מקורי במידה רבה (ואני חולק עליך, אם אתה חושב שלא הייתה בו כלל מקוריות, כי אני חושב שנירוואנה וסאונדגרדן נשמעו שונה מאוד מהפיקסיס וג'יינז אדיקשן – וגם אם לא, הרי גם להגיע למיינסטרים זה התרחשות חשובה.), לפחות היה תנועה. שנות האלפיים לא הולידו שום תנועה שנחרטה בזכרון. אבל אתה יודע מה – יכול להיות שפספסתי, אני לא כזה מעודכן במוזיקה פופולרית. ואם הייתה, ספר לי בבקשה.
בקולנוע אני מבין קצת יותר ולא זכור לי עוד טרנטינו, רודריגז, שפילברג, סקורזה, או דה פלמה שהופיע בעשור הזה.
לגבי ההשפעה הטכנולוגית, אני מסכים איתך. כן, ייתכן שטכנולוגיות חדשות יוכלו לדחוף אותנו הלאה. נדמה לי שפשוט הפריצות הגדולות עברו לתחומים טכנולוגיים. (ואגב, שוב, אני לא אומר שברקע לא נוצרים כל הזמן סגנונות מעולים, אני מדבר על המיינסטרים התרבותי).
עידו
כצופה מסור של האח הגדול לא ברור איך התעלמת מהזרם החדשני הזה במיינסטרים של תרבות שנות ה2000
הבחור פה מעליי, או שמה בחורה הוציא לי את המילים מהמקלדת. לאורך רוב העשור ישנו גל ריאלטי שהכה גלים רבים (וכי אני מקווה כי עבר את שיאו, אך לא אופטימי). אלו הולידו תרבות אינסטנט. כי הכוכב דועך בקצב בו הוא נולד. יוצאת דופן הינה נינט. הרי לך סמל לתרבות העשור בארצנו. התחילה כשמנמנה עם הרבה ציפיות, עברה מתיחת פנים יחצנית וויזואלית, ונשארה בסביבה יותר מהצפוי, אך ריקה מכל תוכן (מלבד דיסק אחד שהס מלהזכיר).
בנוגע לקולנוע איני מסכים איתך, יצאו סרטים רבים שמחוץ למסך הכסף מאבדים מקסמם. ועוד יותר סרטים נוצרו שמעידים כי לאומנות זו יש עוד הרבה להגיד ולתרום.
מבחינת במאי ספציפי, לא עולה כעת מישהו במוחי שלא היה כאן קודם, ושהשאיר אימפקט משמעותי. אבל כן הייתי מציין את צ'ארלי קאופמן כתסריטאי, ובעיקר את השילוב של קאופמן עם מישל גונדרי (ע"ע- שמש נצחית בראש צלול).
תמו השידורים לערב זה
נ.ב
עדיין לא ניתן להוסיף קוד שיגור בעת שימוש בכרום
Hi there people,
I am currently in an Internet cafe in Wroclaw, Poland, so I can't really respond properly, but yes, I agree – reality TV, is one of the most imporant things to have happened in the culture of the first decade. I wonder how we will view it in years to come.
Shana tova, all of you,
Ido
אני חושב ששכחת לציין בסיכום שלך נדבך מאוד חשוב של העשור, שאולי גם מסביר במידה רבה את "קריסת המיינסטרים" שאתה מדבר עליה: פריחת תרבות האינדי.
בשני התחומים שדיברת עליהם, המוזיקה והקולנוע, הפריחה הזאת בולטת במיוחד. היום, יותר מתמיד, אפשר ליצור יצירה אמנותית קולנועית/מוזיקלית באמצעים דלים יחסית, וגם להפיץ אותה בקלות, בעיקר הודות לאינטרנט.
בעיני, לא רק שזה לא רע, זה נהדר…אצל אמני האינדי, אותה חדוות יצירה שדיברת עליה, חיה ומפעמת מתמיד (כמובן, בהכללה גסה).
Yes Erez, you definitely are right about that. I didn't want to go into details over this, because it is a topic by itself, but there is certainly blossoming creativity – only not in the mainstream culture. This also brings to mind some thoughts about the relations between mainstream culture and fringe culture. Maybe in the future we will recognize the cultural importance of this decade in one of these fringe happenings.
Best,
Ido, Hamburg
אכן היה עשור רע מאוד.
אתרכז רק במוסיקה.
אתרכז רק בישראלי.
רק באינדי.
מה שהתחיל כמרד בממסד, הוגדר ואופיין מאוחר יותר ,והיום מוגדר כאינדי.
מה קרה פה ?
המוסיקה כל כך גרועה שלא מצאו לה אפיון אלא רק איך היא מוגשת לנו.
באופן עצמאי? – אינדפנדנט. מה לגבי התוכן ?
כמה עצוב.
יש המגדילים לעשות, ופותרים עצמם – " אנחנו לא מיינסטרים". ויש המגזימים " אנחנו לא קרן פלס".
האם זהו הטיעון ?
לא משנה איך נקרא לזה. אינדי, שמינדי… העשור הישראלי היה מאוד מאכזב.
לא היה אייקון, לא היה זמר, לא היתה מוזיקה.
פסטיבלים ואירוחים – כן, בלי סוף. כולם מלקקים לכולם. אחוות טיול שנתי הצפון.
להתראות באינדינגב. 6000 יוצרי אינדי יהיו שם.