טכנומיסטיקה

בקפטן אינטרנט שבמוסף גלריה של הארץ פורסמה היום הכתבה הרביעית בסדרת הכתבות שלי, שמסכמות את האינטרנט בעשור הראשון של המאה העשרים ואחת. והפעם: על ההשפעה הפוליטית של הרשת.

"ממשלות העולם התעשייתי, ענקים לאים של בשר ופלדה. באתי מהסייברספייס, המולדת החדשה של התודעה. בשם העתיד, אני מבקש מהעבר להניח לנו. אתן אינכן רצויות בקרבנו. אין לכן כל ריבונות במקום בו אנו מתקהלים. אין לנו ממשלה שנבחרה, ואין אנו מתכוונים לבחור אחת, ולכן אני פונה אליכם בסמכות בה דוברת החירות. אני מכריז כי החלל הסוציאלי שאנו בונים הוא חופשי באופן טבעי מהעריצויות שאתם מבקשים לכפות עלינו. אין לכם זכות מוסרית לשלוט בנו ואין באמתחתכם שיטות אכיפה שעלינו לחשוש מהן."
 
המילים הללו, הפותחות את הצהרת העצמאות של הסייברספייס, אותה פרסם ג'ון פרי בארלו ב-1996 מביעות משהו מהרוח האוטופית שבה נתפס האינטרנט במהלך שנות התשעים. באותם ימים עליזים של ראשית הרשת, נתפסה זו ככח שעתיד להפיל את החומות הישנות שבין מדינות, להפיץ מידע למקומות חשוכים בעולם, לבטל את ההירארכיות השלטוניות, לחזק קבוצות אזרחיות כנגד שלטון התאגידים ולהגביר את מעורבות הציבור בדמוקרטיה.
 
עשור וחצי מאוחר יותר, לאחר שהטכנו-אוטופיזם של שנות התשעים פינה בשנות האלפיים את מקומו לטכנו-ריאליזם מפוכח, התקוות הללו נראות מופרזות. בעשור שחלף, האינטרנט אכן הפך לשחקן פוליטי משמעותי, אבל כזה שמשחק משחק כפול: לא רק עבור אזרחים, אלא גם עבור ממשלות ודיקטטורים.
 

"האינטרנט נתפש בראשית דרכו כאיום על המדינה הריבונית ועל סדרי ממשל ויחסים בין ממשלה וחברה שאפיינו את החברה המודרנית במאה העשרים" אומרת ענת בן דוד, דוקטורנטית בתוכנית למדע טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן. "האסכולה הסייבר-ליברטריאנית שבארלו נמנה עליה תפשה את האינטרנט כמרחב ציבורי דמוקרטי ומבוזר אליו לכל אדם אפשרות גישה שווה ובו כל אדם יכול להתבטא ככל העולה על רוחו. מרחב זה נתפש כמפרק מוקדים של כח ושליטה, שעשוי לפרק בהתאמה את מוקדי השליטה הפוליטיים, החברתיים והכלכליים, ויפנה מקום לסדר חברתי חדש שבו הכללים המארגנים הם ממשל ורגולציה עצמיים, המחלישים את כוחה של המדינה הריבונית."
 
עם זאת ראשית שנות האלפיים חשפה את האופטימיות היתרה של תקוות מעין אלו. "תפישות כמו של בארלו התרגמו בהדרגה לנסיונות שונים לכונן פלטפורמות דמוקרטיות באינטרנט, שהמשותף לכולן היתה האות e: e-participation, e-voting, e-governance, e-democracy. אלא שבהדרגה התברר שהתהליכים אותם אנחנו פוגשים בחיים הפוליטיים והחברתיים הם אותם התהליכים אותם אנחנו פוגשים ברשת: רק אחוז קטן מהגולשים השתתף בהצבעות מקוונות והביא את דעתו בפורומים ממשלתיים שנועדו לקדם דיון ציבורי בנושאים חברתיים שונים, והמיעוט שהשתתף היה בעל מרקם דמוגרפי הומוגני."
 
ומה קרה לתקווה שהאינטרנט יפיל את הגבולות בין מדינות?
"התהליך שמאפיין את הרשת בשנים האחרונות מכונה לא פעם 'נקמת הגיאוגרפיה'. אם נסתכל על הרשת במבט ממעלה, נראה שהארגון הנוכחי שלה מתפתח בכיוון איים של מדינות. החל מהמחצית השניה של העשור האחרון, הרשת עוברת תהליך של לוקאליזציה שמתבטא מצד אחד ברגולציה גוברת של מדינות על גישה ואופן השימוש ברשת, ומצד אחר בהתאמה מקומית של שירותים הניתנים על ידי מנועי חיפוש, פלטפורמות הרשתות החברתיות וספקיות התוכן", אומרת בן דוד. "פלטפורמות רבות ברשת כיום מחזירות את הגולשים באופן אוטומטי אל 'המרחב המדיני המקוון שלהם', למשל כאשר מקלידים youtube.com מכתובת IP ישראלית, דף הבית יופיע בעברית ויציג סרטונים שעשויים לעניין את הגולשים הישראליים, גם אם הגולש התכוון מלכתחילה להגיע לאתר יוטיוב העולמי. כך שבפועל, ברירת המחדל היא המרחב המקוון הלאומי. למעשה, הרשת מעולם לא הייתה גיאוגרפית ומדינית יותר מכפי שהיא היום. גם העובדה שמדינות כמו מאינמר ואיראן יכולות לנתק את הגישה לאינטרנט מארצם בתקופות של אי-שקט פוליטי מהווה מכת מחץ לתפישות שעדיין גורסות שהאינטרנט היא רשת גלובאלית."
 

שנות האלפיים שהתחילו עם המתקפה על מגדלי התאומים והמשיכו בחוק הפטריוט של ממשל בוש, היו מאופיינות במאבק בין קבוצות שביקשו להשתמש ברשת כמדיום להפצת החירות לבין ממשלות שביקשו ללמוד לשלוט בה. מצד אחד, תופעות כמו הבלוגוספירה המתעוררת של איראן, והקשרים שנרקמו בשלבים מסוימים בינה לבין הבלוגוספירה הישראלית עוררו תקוות ליצירת עולם שבו תקשורת אישית מתגברת על אידאולוגיות של מדינות, ושמידע חופשי ממגבלות הצנזורה. מצד שני, ככל שחלף העשור, התברר שהנטיה לצנזר ולשלוט לא תעלם במהירות.
 
הצנזורה עשתה קאמבק, עם מעצרי בלוגרים באיראן ועם מנועי חיפוש שנותנים תוצאות מכובסות ולעיתים לא נותנים תוצאות בכלל. הצהרות יפות על חברת מידע פתוחה בצד, שורה של חברות ענק אמריקאיות כמו יאהו מיקרוסופט, סיסקו וגוגל לא עמדו בפיתוי של השוק הסיני והואשמו בסיוע בצנזורת רשת. כשגוגל החלה לצנזר את הגרסה הסינית של מנוע החיפוש שלה כך שתסנן תוצאות שעוסקות בנושאים רגישים כמו דמוקרטיה או זכויות אדם, ראו בכך רבים הפרה בוטה של ססמתה הישנה "אל תעשה רע", ומעשה המדיף ריח אורווליאני. גוגל מצידה הגיבה במשיכת כתפיים ומנכ"לה אריק שמידט הסתפק באמירה שלחברה אין "עמדה מוסרית באופן אבסולוטי". הגולשים מצידם הגיבו בשימוש בשורה של תוכנות שמטרתן לעקוף את המנגנונים הצנזוריאלים. גישה לדמוקרטיה הפכה להיות כישור טכנולוגי.
 
גם התפיסה של הרשת כמקלט של אנונימיות, אשר הייתה נפוצה כל כך בשנות התשעים פינתה את הדרך לגורמים פוליטיים וכלכליים שביקשו לנגוס בעוגה העסיסית של הדאטה אשר תפחה כתוצאה מהתרבות פעילות הגולשים ברשת והפכה לנכס כלכלי ופוליטי אדיר. היחסים בין תאגידים לממשלות היו לעיתים קרובים בצורה מדאיגה. ספקיות רשת העבירו מידע לממשלות, לעיתים בנדיבות ונכונות מפתיעה, מבלי אפילו לצפות לצו משופט.  חברות כמו גוגל, יאהו ופייסבוק הפכו למפלצות מידע אשר חולשות על כמויות אדירות של ידע ולעיתים גם משתפות גורמים לא תמיד סימפטיים כמו בשורה של מקרים מטרידים שבהם סיפקה יאהו לממשלה הסינית מידע שסייע במעצרם של מתנגדים פוליטיים. התגובה הקצת אייכמנית של יאהו הייתה "בסה"כ צייתנו לחוקים", אבל זה כלום לעומת התגובות שיצאו מגורמים בגוגל כמו אוונגליסט החברה וינט סרף שאמר "אין פרטיות, תחיו עם זה" או מנכ"ל גוגל, אריק שמידט שהצהיר ש"אם יש משהו שאתה לא רוצה שאחרים ידעו עליו, אולי לא היית צריך לעשות אותו מלכתחילה".
 
שנות האלפיים בישרו גם את עידן המלחמות האלקטרוניות. רוסיה שהואשמה בהתקפת אתרי ממשלה אסטונים, ליוותה גם את מלחמת גיאורגיה במתקפה על האינטרנט הגיאורגי. הסינים תקפו 103 מדינות, וחדרה למחשבים של הפזורה הטיבטית, האקטיביסטים זרים תקפו את האינטרנט האיראני במהלך המהומות במדינה, ואילו ארה"ב שספגה לאורך העשור מתקפות משרתים בסין וברוסיה נחלה ב-2007 מפלה וירטואלית שזכתה לכינוי "פרל הארבור ריגולי" ושבו נגנבו טרה-בייטים של מידע ממחשבי הצבא והממשלה. התקפות מניעת שירות (DoS), שמטרתן לשתק אתרי אינטרנט הפכו לאחד הכלים הנפוצים והיעילים במלחמות נגד מדינות ואתרים מסחריים. סוג המלחמה החדש הזה אורגן לא רק על ידי מדינות אלא לעיתים רבות על ידי גורמים פרטיים. בעולם החדש יכלו הגולשים להתגייס למאמץ המלחמתי של ארצם מקיתונם המבודד. גולשים בעלי עמדה פוליטית ויכולות טכנולוגיות יכלו לפתוח במלחמות משלהם. 
 

לא הכל היה רע. חלק מהתקוות שנתלו באינטרנט בתחילת דרכו כן התממשו, אבל לא תמיד בצורה ובמידה שקיווינו. עצומות אינטרנטיות וקבוצות פייסבוק בעלות מטרה פוליטית הפכו לתופעה נפוצה שסחפה אחריה מליוני גולשים אבל גם זכתה לכינוי Slacktivism (אקטיביזם עצל) והניבה תוצאות מועטות בלבד. השימוש בטוויטר במהלך ההפגנות באיראן ב-2009 סייע לתאם בין מפגינים ולהוציא מידע מחוץ למדינה, מה שזיכה את ההפגנות בכינוי "מהפכת הטוויטר"- אבל בראיה לאחור לא ברור עד כמה המהפכה באמת הונעה על ידי טוויטר דווקא כפי שנטען באמצעי התקשורת, והאם טוויטר סייע למהפכה או שהמהפכה סייעה לטוויטר. לפי מחקרים, מספר האיראנים שהיה מחובר לטוויטר במהלך המהומות היה לא יותר משבריר אחוז, וכלל לא ברור כמה מרבבות הטוויטים שעסקו באיראן במהלך ה"מהפכה" נבעו מאיראן עצמה. ניתוחים של "מהפכת הטוויטר המולדובית" של אפריל 2009, לדוגמה, גילו שרוב הטוויטים על המהפכה בכלל הגיעו מחוץ למדינה.
 
היכולת של הווב 2.0 להפיץ מידע גם סייעה לעורר דיון פוליטי כמו במקרה של הבלוגים של חיילים אמריקאים בעיראק. "אם בעבר קבוצות מיעוטים היו תלויות בסיקור של התקשורת הכתובה והאלקטרונית כדי לקדם את מטרותיהן, היום האינטרנט מאפשרת הפצה מיידית וללא-תיווך של תכנים." אומרת בן דוד "ארגונים לא ממשלתיים ופעילים חברתיים, סביבתיים ופוליטיים משתמשים כיום בעיקר ברשת, בשל המיידיות שהיא מאפשרת בהגעה לקהלים גדולים בעלויות אפסיות. סרט ויראלי אחד ביוטיוב או קבוצה פעילה בפייסבוק יכולים לחולל סערה ציבורית או שינוי חברתי בקלות רבה יותר מאשר בשליחת קלטת אל מערכת החדשות, בתקווה שזו תפורסם."
 
אבל ההצלחה הפוליטית הגדולה שאף אחד לא יקח מהאינטרנט הייתה בתחום הקמפיינים. ג'ו טריפי, שניהל את הקמפיין האינטרנטי של הווארד דין, מועמד שולי שהצליח להתבלט בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית ב-2004 בזכות התגייסות האינטרנט עבורו, כתב בספרו "המהפכה לא תשודר בטלוויזיה" כי אופיה המבוזר של הרשת הופך אותה לכלי אידאלי עבור פוליטיקאים פרוגרסיבים, בניגוד לאופיה הריכוזי והשמרני של הטלוויזיה שמעודד פוליטיקאים שמרנים. ארבע שנים מאוחר יותר, הצליח ברק אובמה לגייס מליוני גולשים מדור ה-Y שהפכו עצמם לתועמלני ווב 2.0 עבורו, ולאסוף סכומי עתק דרך מיקרו-תרומות אינטרנטיות.
 
"הווארד דין היה המבשר של אובמה" אומר צביקה בשור בלוגר ומומחה לאסטרטגיה פוליטית. "הוא היה סנטור מוורמונט שהתמודד על מקום במפלגה הדמוקרטית. לא היה לו כסף, שם או שום סיכוי. מנהל הקמפיין שלו, ג'ו טריפי, הבין שבאינטרנט יכול לקרות משהו והוא גייס מהאינטרנט כל כך הרבה כסף שכשהווארד דין הגיע לפריימריז בניו-המפשייר הוא היה מועמד הממומן ביותר. דין אמנם נפל ברמה של האדם עצמו וההופעות שלו בתקשורת ההמונית, אבל זה היה מדהים ואני זוכר את ההתרגשות מזה שהאינטרנט יכול לקחת אדם עם אפס סיכויים ולהפוך אותו למועמד שמדברים עליו."
 
"כשהתחיל העניין של אובמה היה לי ברור שהפעם הוא הולך לנצח. שעכשיו, ארבע שנים מאוחר יותר, לרשת כבר יש את הכח הזה.  כשהווארד דין התמודד עוד לא היה יוטיוב, ופייסבוק היה סגור לסטודנטים וכמות הגולשים היה קטנה בהרבה. אני חושב שלולא הרשת אין שום סיכוי שאובמה היה היום נשיא ארה"ב. הרשת לא הפכה אותו לנשיא, אבל היא כן טובה מאוד כדי להאיץ אותך ממהירות אפס למהירות חמישים. ואז כשאתה נוסע במהירות המותרת התקשורת הממוסדת מתחילה לשים לב אליך."
 
בשור, שעוסק בייעוץ אסטרטגי תקשורתי ניהל את קמפיין האינטרנטי העצמאי של דב חנין ב-2008, כנראה הקמפיין האינטרנטי המרשים ביותר שבוצע עד היום בישראל. "הכל התחיל כשירדתי להפסקת סיגריה בסטארט-אפ ואיתי נאור אמר שדב חנין רץ לרשות העיריה ושהוא הולך לעשות כל מה שצריך בשביל שיבחר. לחלק פליירים וכאלה. ולי יש בעיה לחלק פליירים. אני לא אוהב להדחף לאנשים עם חתיכת נייר ביד ואני לא אהיה טוב בזה, בעיות של ביישנות. אז אמרתי, אני לא אחלק פליירים אבל אני אעשה מה שאני יכול, והקמתי בלוג קטן שהכותרת שלו הייתה 'איך הופכים דב לראש עיר'."
 
הבלוג הקטן של בשור הפך במהלך הקמפיין של חנין לחשוב עוד יותר מהקמפיין הרשמי. לרשימת הבלוגרים התומכים בחנין אשר פורסמה באתר הצטרפו כ-140 בלוגרים שהפכו לשופרות אינטרנטיים עבור חנין ויצרו אווירת התרחשות שחלחלה לרחובות, וסייעה להפוך את הבחירות, שתוצאותיהן נחשבו לידועות מראש, לתחרות אמיתית. חנין שהתחיל כאנדרדוג מובהק נתן בסוף פייט לחולדאי וזכה בכ-35% מהקולות.
 
"האינטרנט מאפשר להביא מועמד מהשוליים ולהפוך אותו למרכזי. לקחת את דב חנין ממצב שהוא קומוניסט הזוי למצב שהתקשורת חייבת להתייחס אליו" אומר בשור. "והוא גם יוצר דמוקרטיזציה של הקמפיין. אנשים יכולים להשפיע על מסרים של הקמפיין. לקחת את הקמפיין ולייצר לו מסרים חדשים בלי להיוועץ במנהל הקמפיין. ובמקרים מסוימים אנשים יכולים לייצר מסרים שבסופו של דבר יהפכו למסרים העיקריים של הקמפיין."
 
"המקום שהדמוקרטיזציה עוד לא באה בו לידי ביטוי כרגע הוא ביום שאחרי. בקמפיין ברור מה רוצים לעשות: להשיג כמה שיותר קולות כדי להביא את המועמד למשרה. ביום שהוא נבחר דברים הופכים פחות פשוטים. יש עולם לנהל, ואובמה, לדוגמה, במובן הזה ממשיך לנהל קמפיין. הקשר שלו הוא עדיין בואו תראו איך אתם תומכים בי, ופחות: בואו תגידו לי מה אתם חושבים עלי."
 
לאור כל ההתר
חשויות בתחום הצנזורה והפגיעה בפרטיות, האם האינטרנט מצטייר בסיום העשור ככלי שמעודד דמוקרטיה או פוגע בה?
"זו שאלה של מאבק פוליטי, והשאלה מי ינצח בסוף. יש באמת שתי מגמות. האחת של הפרת פרטיות, ניטור וצנזורה. המגמה הזו בוודאי מובילה מבחינה מוסדית והווב 2.0 נותן להם כלים נוספים לעשות את מה שהם יודעים טוב: שזה לנטר ולשלוט. מצד שני אתה רואה מגמה שניה, פתוחה, חופשית יותר ובלי מוסדות שקצב ההתפתחות שלה זו מהיר בהרבה מהראשונה. ב-1993 לאף אחד לא היה אינטרנט, ועשור וחצי מאוחר יותר ב-2008 אובמה נבחר לנשיא בזכות הרשת. התהליכים הללו רק מאיצים את עצמם. פייסבוק היום גדול יותר מויינט בישראל, ולקח לו רק שנתיים לעשות את זה. השאיפה של אנשים לתקשר בצורה חופשית היא חזקה כל כך שיש לה סיכוי טוב להתמודד גם עם הרצון של ממשלות ותאגידים לשלוט בנו מטעמי נוחות. אז אני מאוד אופטימי."