בואו נשים את הקלפים על השולחן. אני לא זוכר הרבה רגעים שהייתי נרגש בהם כל כך בשנה האחרונה כמו כשיצאתי מאווטאר לראשונה. אני זוכר את ההרגשה הזו של שוק תודעתי ופיזי ממש המורגש בכל חלקי הגוף, את התחושה שהסרט הזה מסוגל להצית מהפכה, שלו רק אנשים היו מבינים אותו לאשורו העולם המודרני לא היה יכול להמשיך ולעמוד על תלו. את התחושה שחוויתי כרגע חוויה רוחנית עמוקה במשותף עם מאות אנשים זרים מהעיר, שכמו (ולהבדיל כמעט כל סוגי ההבדלות האפשריות מלבד אחת) קולברג (1945), הסרט הנאצי עתיר התקציב ביותר בהיסטוריה, שגבלס האמין שיעורר את רוח העם הגרמני ויחולל את המפנה המיוחל במלחמה נגד בעלות הברית – כך גם אווטאר עשוי להיות חוויה קונברסית, מחזירה בתשובה – חוויה שתעביר מליוני אנשים בעולם המערבי את המסע השמאני. דמיינתי את בתי הקולנוע המפוצצים בצופים בכל רחבי העולם ככנסיות העובדות מסביב לשעון על מנת להפיץ את הגוספל החדש ושכל מי שנכנס אליהן חוזר בתשובה וסר בו מדרכיו הרעות – בדרך לתיקון עולם.
אלא שאז, כשיצאתי מהאולם וחיכיתי לידידתי שנעלמה לה למספר דקות הזדמן לי להאזין לשיחה של בחור ובחורה שכרגע יצאו מהסרט ונראו כאילו הם בדייט. הבחורה עשתה רושם של מתלבטת, של מי שמאוד התרשמה מהסרט אבל גם לא כל כך יודעת איך לאכול אותו, מצב שהבחור שאיתה היה נחוש לתקן. "תשמעי, אני מצטער." הוא אמר לה "אבל אני למדתי על זה באוניברסיטה. זה פשוט נדוש ושקרי, כל ההצגה הרומנטית הזו של הפרא האציל."
תסלחו לי אם אני לא מסוגל לחזור על כל שאר הדברים שהוא אמר לה שם בדקות הבאות. בזמן שהאזנתי לנאומו המייגע על "הפרא האציל" ועל הביקורות המלומדות שלמד באוניברסיטה על מושג "הפרא האציל", דמיינתי שאני מזנק עליו מנער אותו בחוזקה בכתפיו, וקורא עליו בקול רם Wake up!!! בסוף חסתי על הדייט, קשה מספיק מלאכתו של קופידון בעידננו משאקשה עליו גם אני. שתקתי.
זה לא שברעיון הפרא האציל אין הרבה בעייתיות. כמו כל מושג שהתפתח לאורך מאות שנים, הוא מכיל הרבה מאוד זבל ומבוסס על הרבה מאוד רעיונות מסולפים שהשתרבבו לתוכו. ובכל זאת, באינטואיציה שהובילה למושג הפרא האציל יש משהו. באינטואיציה על איכויות אחרות טהורות ונעלות שקיימות בעולם האנושי הארכאי יש הרבה מאוד, יותר ממה שאנשים בחברה שלנו מסוגלים או רוצים לדמיין.
מה שמפחיד אותי באמת, הרבה יותר מחוסר הדיוק שיש במושגים תרבותיים כמו "הפרא האציל" ושתמיד יהיו ברשותנו מספר אקדמאים שקדנים שלא יתעייפו להצביע עליו, זה גדודי הסטודנטים שלומדים באוניברסיטאות תיאוריות ביקורתיות על הפרא האציל, או על תופעות תרבותיות אחרות ומשתמשים בהן אחר כך כפילטר שמאפשר להם לסנן חוויות אותנטיות שמתדפקות על דלתות התודעה שלהם.
מה שמפחיד אותי באמת, מה שמזעזע אותי ממש, מה שהפתיע אותי ומטריד את מנוחתי בשלושה השבועות שחלפו מאז שראיתי את אווטאר (שלוש פעמים) הוא שהאנשים בחברה שלנו כל כך שקועים בהווית העיר ההיפר-טכנולוגית שלהם, בעולם הזה שלעולם לא יצאו מרשת התודעה שלו, שכשהם רואים חיים כמו באווטאר זה נראה להם כמו קשקוש רומנטי.
אווטאר כמראה לחברה המודרנית
אני זוכר שיצאתי עם צמד חברים מהקרנה אחרת של אווטאר. אני הייתי אקסטטי, הם לעומת זאת אמרו שהסרט מעניין אבל "בעייתי" ושבאופן כללי זה "אגדה". שוב רציתי לתלוש למישהו את השיער, ולא משנה בכלל למי. "אגדה"??? כלומר, כן, אווטאר הוא סוג של אגדה – אבל אלוהי אלוהים, אגדות הן הסיפורים הכי רלבנטיים שיש לנו. אגדות נוטות לספר לנו את הסיפור שצריך לספר טוב יותר מרוב הצורות הסגנוניות שהתפתחו בתרבות שלנו ב-100 השנה האחרונות.
אז אני פה לומר את דעתי וזו דעתי בלבד, אבל לעזאזל אני מוכן לעלות על גג ולצעוק אותה משם, אם צריך – שאווטאר הוא אולי אגדה, אבל אגדה שאומרת את האמת לפרצוף. שהחוויות והרעיונות שאווטאר מדבר עליהן – החיבור עם הגוף הילידי, הרוחניות הארכאית, התפיסה של הטבע כאורגניזם חי ומודע (מה שאני קורא לו Sentient Forest) הם האמת לאמיתה ולא האגדה, כפי שיודעים אנספור אנשים שחוו אותם וחווים אותם באופן יומיומי – אפילו כאן בעיר. אני מתפתה לומר '"'האגדה האמיתית היא הבורסה. 'האגדה' האמיתית היא לחכות שמישהו יגיב כעל הסטטוס שלכם בפייסבוק" – אבל אני לא אגיד את זה. כי זה יהיה פשטני מדי, כי גם לדברים האלה יש מציאות, ואפילו חשובה. אבל אם אני בטוח במשהו, זה שאם כבר חייבים להשתמש במונחים כמו אגדה – הדברים הללו הם הרבה יותר "אגדה" ו"המצאה" מהדברים שמופיעים באווטאר.
ואז כשאני רואה אנשים שמלגלגים לכל מיני קונספטים שמופיעים באווטאר כמו "אמא טבע" או "רשת החיים" כאילו מדובר בקשקוש חסר מובן שאלוהים יודע מאיפה הקריצו אותו, אני באמת ובתמים לא יודע אם לצחוק או לבכות. אווטאר הוא המציאות. מציאות שורשית מאוד שהייתה שלנו במשך אלפי שנה ושאנשים בתוך הגוף הטכנולוגי והמטריאליסטי של החברה שלנו מגודלים ומחונכים באופן שיטתי להתעלם ממנה ואפילו לא להכיר בקיומה. ומה שמרתיח אותי במיוחד הוא האופן שבו תיאוריות ביקורתיות (חשובות כשלעצמן) כמו אלו שמבקרות את מושג "הפרא האציל" משמשות בסופו של דבר על מנת לשרת את החברה הפרברטכנולוגית שלנו ולפטור את המסר של אווטאר כסתם עוד קשקוש רומנטי.
פרסמתי פה לפני כמה ימים רשימה על אווטאר ופסיכדליה ואני חושב שזה לא מקרה שהתגובות הכי נלהבות ששמעתי לאווטאר היו כולן מחברים של הקהילה הפסיכדלית, שנדמה לי שהיא זו שאמצה את הסרט הזה באופן הנלהב ביותר. אני חושב שאת הקוטביות העזה בתגובות שיש לאנשים על אווטאר אפשר לסמן באופן סכמטי מאוד ככה: הרבה אנשים שמרגישים קשר חזק לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית התרגשו מאוד מהסרט הזה. הרבה אנשים שלא מרגישים קשר חזק (או מרגישים קשר של דחיה) לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית ראו אותו כאגדה, סתם קיטש, סרט הוליוודי וכו' (הכל נכון אולי בדרכים שונות) והתעלמו מהאמת שהייתה גלומה ברבים מהרבדים האחרים שלו. זו חלוקה גסה. מאוד מאוד גסה, ואני יודע שהיא תרגיז הרבה מאוד אנשים. אני גם מכיר כמה אנשים שלא תואמים אותה, והם בהחלט קיימים. אבל אני חושב שהיא כן מספרת לנו משהו על אווטאר, על המסר שלו, על מי שבשלים לקלוט אותו ושהתרגשו ממנו עמוקות. ומי שאטומים לחוויה הרוחנית והאותנטית (כן! כן! סרט עם תקציב של 400 מליון דולר שמייצר חוויה אותנטית זו חיה שקיימת!) שהוא מציע.
אני לא זוכר הרבה סרטים שקטבו כל כך את קהל הצופים כמו אווטאר. פגשתי הרבה אנשים שהעריצו אותו לגמרי ושהלכו לראות אותו 3-4 או אפילו 8 פעמים. פגשתי גם הרבה אנשים אחרים שבזו לו. בעיני התגובות לאווטאר שמות מראה מול התרבות שלנו.
ואולי האנשים הללו שיצאו מאווטאר ובחרו לראות בו קשקוש הוליוודי רומנטי וריקני בסך הכל הפעילו את מנגנוני ההגנה שמטרתם לשמור עליהם תחובים בנוחיות בתוך פודי המציאות שלהם. אחת התופעות המרתקות שהופיעו סביב אווטאר הייתה תופעת "דכאון האווטאר" שעליה דווח בהרחבה ב-CNN. באתר מעריצים של אווטאר התפתחו דיונים נרחבים של צופים שהתאהבו בעולם האווטארי וחוו לדכאון אחרי שיצאו מהסרט ונאלצו לחזור לעולם "האמיתי". הם מדווחים על תשוקה עזה לחדור ליופי של העולם של אווטאר, ותחושת ניתוק עמוקה מהעולם שבתוכו אנו חיים.
ידידתי ג' אמרה, "נו בטח, הם יצאו מהטריפ הזה ועכשיו הם בדאון מהעולם." חשבתי שיש משהו בדבריה. הבעיה היא שהתרבות שלנו אומרת לאנשים האלה. "זה רק סרט. תרגעו. תנשמו ותחזרו לעבודה."
אווטאר הוא לא רק סרט. (אין כזה בכלל דבר 'רק סרט', אבל נעזוב את זה כרגע). יש לאן לשאוף. העולם שקמרון הבטיח קיים. הוא קיים, הוא שורשי, הוא זכותו המולדת של כל אדם ואפשר לגשת אליו ולחוות אותו מיד ראשונה. אווטאר הוא קריאה לחוות את העולם הזה. אני מאחל לכל מי שיכול שיקח אותו כקריאה לצאת למסע לתוך הגוף הילידי.
קישורים רלבנטיים
אווטאר והרנסנס הפסיכדלי
ראיון עם ג'ון זרזאן – הוגה אנרכו פרימיטיביסט
טכנומיסטיקה 
תגובות
חוויה – נכון, עזה ביותר. בעיקר של יופי ויזואלי שלא מהעולם הזה (אבל כמובן שכן בעולם הזה), והרבה אהבה ושותפות שיכולות להיות מנת חלקנו ברגע זה ממש.
מסר רוחני – כן, זה נכון, אני מכירה את זה ויודעת את זה, המסר הזה מופיע באלפי ספרים שקראתי וכולם יכולים לקרוא, ובסרטים (יער האיזמרגד, מישהו?) בחלומות, ועוד ועוד. מי שאומר שזה תסריט פשטני הוליוודי אולי צודק איפשהו, אבל גם מפספס את האפשרות לחוויה בלתי מצונזרת כמו שאמרת.
ועוד משהו, לקרוא את "הדרך" ! שמתאר את הכיוון שאנחנו באמת הולכים אליו, אם נמשיך להתנהג כמו שאנחנו מתנהגים, מנוכרים, אלימים, מנותקים מהאדמה והצומח עליה, זה מזה, ומעצמנו.
"ואולי האנשים הללו שיצאו מאווטאר ובחרו לראות בו קשקוש הוליוודי רומנטי וריקני בסך הכל הפעילו את מנגנוני ההגנה שמטרתם לשמור עליהם תחובים בנוחיות בתוך פודי המציאות שלהם."
בדיוק. תגובות כאלה מלמדות על השפעה כזאת.
אני יכול להבין למה חלק מהאנשים שלא נהנו מהסרט יצאו נגדו בניסיון להסביר למה בעצם הוא בנאלי, קלישאתי, נדוש וכולי – גם לי לפעמים מציק כשאנשים מאדירים דברים שנראים לי כמו שטויות – אבל החריפות של התגובות והכמות שלהן מצביעה על כך שקיימת פה התנגדות (סביר שלא מודעת בחלק מהמקרים) למהות ולמסר של הסרט ברמה בסיסית כי אלה סותרים את התפיסות היסודיות ביותר של האדם. העימות הזה יוצר תגובת נגד.
אם הסרט היה רק משעמם או לא מעניין (נניח, כמו ג'י איי ג'ו שהיה סתם מלא באפקטים) רובם לא היו טורחים להגיד עליו מילה נוספת.
אני חוויתי את אוואטר כסיפור רגשני ויפה שנוגע באמיתות אנושיות. נהניתי מאוד, אבל אני מודה שלא הלכתי רחוק כמוך.
מצד שני, אחרי שקראתי את הרשימה הזו, תודה על שעוררת בי עוד קצת מחשבה בעניין, וגם נתת לי תירוץ מעולה ללכת לראות שוב את אוואטר.
נראה לי קצת מטופש להעביר ביקורת בנוסח "הפרא האצילי" מכיוון שמדובר על סרט מד"ב על חבורה של חייזרים ולא על תרבות ציידים-לקטים עתיקה או אינדיאנים או מה שלא יהיה. הרי לשם כך קיים הז'נר, לא?
כמו כן, אין שם מסר של טכנולוגיה = רע או ניסיון לגרום לנו "לחזור" למצב שמוצג בסרט (אם רק בגלל שהמצב הזה לא היה קיים מעולם).
מה שמוצג הוא מין חזון להתפתחות האנושות למצב שהוא אקסטרים של צד אחד שלה מול צורת קיום אחרת שגם היא אפשרית במהותה (כעתיד, לא כעבר) והקונפליקט ביניהם. זה שהוא מקביל לתרחישים אחרים שקרו בהיסטוריה (שמספקים עוד סיבות לשנוא את הסרט) –
http://www.commondreams.org/view/2010/01/12-4
לא בהכרח מצביע על כך שמטרת הסרט היא להציג צד אחד של המשתתפים בהיסטוריה הזאת כ"רעים" ואת הצד השני כאידיאל שיש לשאוף אליו. מדע בדיוני מאפשר למספר הסיפור להקצין דברים מעבר למה שקיים במציאות כדי ללמד אותנו עליה ולגרום לנו לראות חלקים בה שאחרת היו עדינים מכדי להיחוות או נסתרים מעינינו בגלל התפיסה שהתרגלנו אליה.
הסרט לא בא להגיד שכל האמריקאים רעים וכל האינדיאנים טובים.
זה מזכיר לי ששמעתי על אנשים שהתגובה שלהם לסרט הייתה "סרט שמאלני" (ולא רק בארץ נהדרת כסאטירה). מה צריך להגיד יותר מזה?
אני חייב לציין שגם בקרב הקהילה הפסיכדלית שמתחברת לטבע הדעות חלוקות. אין ספק שכולם מסכימים שהסרט הוא מוצר פסיכדלי ושהוא מאוד מושפע מהתרבות הפסיכדלית על רבדיה השונים. עם זאת על ערכו הקולנועי ניתן להתווכח. אני אישית חושב שהעלילה שלו נדושה לא חדשנית שטחית ומאותגרת רגשית, וזה לאחר שאני מעדן את עצמי. בשיחה עם ידידה ששאלה אותי אם כדאי לראות את הסרט עניתי "אני מאוד ממליץ ללכת לאווטר כחוויה טכנולוגוית (שגם היא עדיין לא מושלמת) ולא לבחון אותו כמוצר קולנועי." אני חושב שזה מעל הכל סוג של גאדג'ט חדש. אולי יום יבוא ואיזה בימאי יצליח להשתמש בהתפתחות הטכנולוגית כדי לומר דבר מה בעל משמעות, כי את מה שאווטר אומר אמרו כבר רבים וטובים. האמיתות שאתה מצביעה עליהן (ואני בהחלט חושב שהן אמיתות) נאמרות בסרט בצורה פשטנית. כמובן שכאן אני מייצג את דעתי בלבד (ואולי דעות של עוד כמה אנשים שדיברתי איתם)
ולסיום הנה משהו הומוריסטי על הקשר בין אווטר לפוקהונטס:
http://www.dump.com/2010/01/06/proof-that-avatar-is-actually-pocahontas-in-3d/
יפה כתבת.
נהניתי מאוד מהסרט, אבל עבורי הוא דיבר בעיקר על אדם שמוצא את מקומו בעולם (טוב, בעצם ביקום). רגש דומה עורר בי "רוקד עם זאבים" של קוין קוסטנר.
אהבתי את הפסיכדליות והטריפיות של אווטאר, אבל איכשהו, הכניסה של קוסטנר לשבט האינדיאני ותהליך הקבלה הסיזיפי והשלם שעבר הותירה בי רושם עז יותר מהסיפור הדומה מאוד באווטאר.
http://www.archive.org/details/Anarchyradiotv01-05-2010_389
אזרח טוב
לטעון שאלו שלא מסכימים איתך עושים את זה כדי להגן על עצמם מן האמת ("בתוך פוד המציאות") זה מפלטו של הרוחני\פסיכולוגיסטי שנואש מטיעונים.
אבל הרי זה כל הקטע שלך, להראות איך אתה ודומיך מבינים את העולם בעוד האחרים חיים בעולם מדומה ומצומצם. כולנו מאמינים, במידה מסוימת, שהאמת אצלנו והשקר אצל האחרים. אתה קצת הולך רחוק יותר עם כל הסיפור הזה, אבל לא נורא, גם זה איתגור אינטלקטואלי.
בדיוק כמו שאמרת זה בסה"כ הקטע של בערך כל אדם שאי פעם כתב על מנת להעביר מסר מסוים.
אבל אני בהחלט מסכים איתך שאני מוטה – כמו כולם.
וכן, אני לא יודע הכל, והזווית שלי מאוד חלקית. אני לא יודע אפילו דבר אחד שהוא רק אמת, כי אפילו לא קיימים כאלה דברים כמו שאמר ווילסון: כל דבר הוא קצת אמת, קצת שקר, קצת שניהם וקצת אף אחד מהשניים.
אני קופץ למקום תודעתי חדש, מרגיש זוויות שונות, מביע אותן כותב עליהן, משתדל לא לבלבל את הזווית הזו עם האמת, עושה אינטגרציה, קופץ הלאה. כל מקום שתביט ממנו תמיד יהיה יחסי. העיקר שבדרך לומדים, בדיוק כמו שכתבת.
כל טוב,
עידו
בסרט מהפכני
http://business.theatlantic.com/2010/01/china_axes_avatar.php
אוואטר כיצירת מד"ב אינה מחדשת רבות, לא בפן ההסתכלות ההוליסטית שיוצאת כנגד פיתוח חסר עכבות, ולא בפן הפסיכדלי.
עולם המד"ב גדוש בדוגמאות רבות מתחומים אלו, אשר גם ללא טכנולוגיות תלת-מימד, ולרוב באמצעות דיו בלבד מעבירות את המסר בצורה עמוקה בהרבה מאוואטר.
חולית (דיון) מזכיר בעלילתו את אוואטר (כלומר להיפך) אדם הבא מתרבות מתקדמת ודורסנית, מוצא עצמו חובר לתרבות שבטית ומנהיג אותה, תוך כדי מעבר חניכות לאורך הדרך (רכיבה על תולעי-חול/טיסה על ציפורים).
'פני מועדות לכוכבים' המספר על אדם שחווה צלילים כמראות ותחושות כטעמים, הוא דוגמא טובה לפסיכדליה של עולם החושים.
אודיסאה בחלל
עולם חדש מופלא, שמחווה ביקורת קשה על אודות קדמה טכנולוגית
עריסת חתול
והזרוע נטויה
ראיתי את אוואטר, נהתיניתי, צחקתי שאמרו נינט נשאבתי לתוך הסרט בגלל התלת מימד, הזדהיתי חשבתי על עופרת יצוקה ולא רציתי שהכחולים ימותו, ועוד סדיוק חזרתי מהודו והתחברתי לטבע קשות .
אבל- הפריע לי שהמשחק לא טוב . נורא סטירואטיפי ומוזר . הפריע לי שהסרט ארוך והתסריט מתעייף. ואם תשאל את כל רואי הסרט הביקרתיים, יגידו אותו דבר .
נזכרתי , שראיתי עשר שנים לפני זה את טיטאניק, בלי הרבה ציפיות , ויצאתי בתחושה שזה סרט מדהים. ואנ עדיין חושבת כך. במיחד חלקו השני של הסרט בו עוצמת הקרחון וגודל ההרס שואבים אותך אליהם.
ופה – הסרט לקח אותי רגשית , אבל לא הבנתי למה , בסרט שהושקע בו כל כך הרבה מאמץ, התסריט לא יוכל להיות יותר מושקע ?
האם קמרון, שסומך על האפקטים, כבר לא משקיע בעולמם של המילים, והאם עולם המילים , לא מקביל לעולם הטבע ?
הרי מטרתו של הסיפור הוא לשאב אותך ולהאמין בו, תההיה מי שתהיה , ואם , בשיא המתח , מישהו אומר :"משעמם". , ארוך, במקום להיות במתח , הסרט נכשל.
ויש סרטי פעולה עתירי אפקטים עם תסריט מעולה.
ומשחק מצוין. פה יש איזה פיספוס .
האכלה בכפית – לא בהכרח אומר העברת המסר אלא אולי בדיוק ההפך.
אבל, תרשה לי גם לצטט את פטנג'לי:
"דבר ידוע או בלתי ידוע על פי כמיהת התודעה להצטבע בו"
מי שלא רוצה לדעת, לא יידע. לא צריך לכעוס. ככה התודעה בנויה, זה חלק מההגנות של הטבע
יפה אמרת
🙂