גם אני סימור גלאס – כמה מילים לזכרו של ג.ד. סאלינג'ר, האיש שיילד אותי

ג'.ד. סלינג'ר מת וכל חובבי סלינג'ר יוצאים מהארון, כך שנראה שאין זמן טוב יותר גם עבורי להתוודות על הקשר שלי עם סלינג'ר.
 
זה ווידוי שציפיתי לו תקופה ארוכה, אולי אפילו שנים. לפני חודשיים בערך כשהייתי חולה עם 39 חום וצמרמורות מענגות סערו על עורי, קראתי ב-Seymour Introduction וב-Franny and Zooey בפעם החמש עשרה אולי (אל הספרים של סלינג'ר חזרתי בנערותי יותר פעמים משחזרתי לכל ספר אחר בחיי), ובפעם הראשונה מזה עשור. זו הייתה חוויה מרגשת של עימות עם המקורות התרבותיים והדתיים שלי ורציתי לכתוב עליה אז, אבל איכשהו הפוסט ההוא נתקע עם גרוטאות אחרות במוסך הפסקאות שלי. ויתרתי על הניסיון. עכשיו ג'.ד. סלינג'ר מת ואני נזכר בכל הרגעים המתוקים שלנו ביחד.
 
ג'.ד. סלינג'ר היה האליל שלי כנער צעיר. תחילה בגלל התפסן בשדה השיפון, אחר כך בגלל פראני וזואי ו-9 סיפורים, ולבסוף בגלל הרימו את קורת הגג נגרים וסימור: הקדמה.
 
הרבה אנשים מכירים ואוהבים את סלינג'ר בזכות התפסן, אבל אני אהבתי את סלינג'ר שוב ושוב בחלקים שונים בגיל ההתבגרות שלי, כל פעם מסיבות אחרות, כשכל פעם הוא כובש את ליבי מחדש. גם כשהתחלתי לאהוב את אתגר קרת בגיל 16 זה היה בגלל שהכתיבה שלו הזכירה לי את סלינג'ר. אחר כך, בגילאים 14-19 בערך סלינג'ר היה ההשפעה הגדולה ביותר על הכתיבה שלי. לאורך שנים ארוכות ניסיתי, בעקבות הקריאה בתפסן, לנכש מהכתיבה שלי את המילים גדולות – להפוך אותה לרזה ככל האפשר באוצר המילים שלה וגם הוספתי בדרך שפע של "מחורבן" ו"לעזאזל".
 
סלינג'ר היה המורה שלי לכתיבה. הוא גם היה המורה שלי לאנגלית והראשון שקראתי באנגלית. הרצון העז שלי לקרוא אותו בשפת המקור בגיל 17 גרם לי למלא מחברות שלמות במילים שלא הבנתי ולשנן אותן עד שלמדתי לקרוא אותו בלי מילון. בסופו של דבר אוצר המילים האנגלי שלי הפך במקרים רבים לסלינג'רי במובהק. עד היום תקועות לי בראש כל מיני מילים מוזרות שנתקלתי בהן לראשונה אצל סאלינג'ר, ולא עוד. lugubrious.
 
כל ספר של סלינג'ר היה משהו שונה עבורי. כל אחד מהם התאים לשלב אחר בחיים שלי. התפסן היה מופת של כתיבה מצחיקה וישירה שפגעה בקישקע של המתבגר חסר המנוח שהייתי, אבל אני חושב שדווקא הספרים האחרים של סלינג'ר היו אלו שגרמו לי להפוך לקנאי בעניינו – השיחות הארוכות באמבטיה מעלת האדים של זואי ובסי גלאס בפראני וזואי; נסיעת המונית המופלאה שעברה על באדי גלאס ביום החתונה של סימור אחיו הבכור כפי שהיא מופיעה בהרימו את קורת הגג נגרים; הפסקאות המפותלות והנפלאות שפותחות את סימור: הקדמה.
 
כל אחד מהספרים של סלינג'ר נשא בחובו תענוגות אחרים ושיעורים אחרים. היכולת של סלינג'ר להשתהות על פרטים יומיומיים ולהפוך כל מאורע לחומר לכתיבה, הייתה אחד הדברים המרשימים עבורי ככותב בתחילת דרכו. אני חושב שזה מה שגרם לי להתמכר לסלינג'ר ולכתיבה שלו, שממנה תמיד לא היה מספיק, תמיד מעט מדי. הצורך בעוד חומרים של סלינג'ר, שהתחיל להיות לוחץ אחרי שקראתי את ארבעת הספרים שלו שוב ושוב ושוב, הוביל לכך שכשהורים שלי נסעו לניו-יורק מתישהו בסוף שנות התשעים שלחתי אותם למשימה בספריה הציבורית של מנהטן, הם צילמו עבורי את כל הסיפורים המוקדמים שסלינג'ר פרסם במגזינים משנות הארבעים פלוס, וגם את Hapworth 16, 1924, הנובלה האחרונה של סלינג'ר, מ-1965 שעל תרגומה לעברית שקדתי לאחר מכן תקופה ארוכה. (אני עדיין תוהה איך צריך לתרגם, תוך שמירה על רוח המקור, את השימוש הסלינג'רי והסימור הגלאסי במילה Humorous).
 
מה שמוביל לשינוי שהתחולל בכתיבה של סלינג'ר בין שנות הארבעים לשנת 1965, הפעם האחרונה שקראנו יצירה פרי עטו (שפורסמה אז בניו-יורקר, מאוחר יותר נגנזה, כמעט התפרסמה בשנות התשעים, ואז נגנזה שוב). הקריאה בטקסטים של סלינג'ר מותירה רושם ברור של איזשהו תהליך של התפתחות הולכת וגוברת של הכותב שהובילה בסופו של דבר ליצירת מבנים ורבליים כמעט בלתי אפשריים ועד לגבול הקריסה פנימה של אמצעי המבע היצירתי.
 
בתחילת הדרך סלינג'ר עוד כתב בפשטות מאוד. הסיפורים הראשונים שלו, אלו שעסקו בדמויות ממשפחת קולדפילד וממשפחת גלאדוולר היו סיפורים ישירים, ונקיים מקישוטים. קו שאפיין גם את התפסן (1951). היה זה ביצירותיו הבאות פראני (1955), זואי (1957) [שניהם התפרסמו כספר אחד ב-1961], הרימו את קורת הגג נגרים (1959) וסימור הקדמה (1961) שבהן הורגשה אצל סלינג'ר הנטיה ההולכת וגוברת לסגנון כתיבה שהלך והפך מפותל, אידיוסינקרטי, שלא לומר מנייריסטי (מילה שמבקרים אוהבים להשתמש בה בהקשר של סלינג'ר, ובמידה מסוימת של צדק). סלינג'ר המאוחר היה סופר שהפסיק לדבר עם הזרם המרכזי של הספרות, שהלך ונעל את עצמו בתוך השושלת המדומיינות של משפחת גלאס. כשמשווים את היצירות המוקדמות של סלינג'ר ל-Hapworth 16, 1924, יצירתו האחרונה של סלינג'ר, שהיא מכתב בן כ-70 עמ' שכותב סימור גלאס המואר ובן ה-7 מקיטנת קיץ, ושכוללת מלבד מונולוגים בלתי נגמרים רשימות ארכניות של ספרים ופריטים שהגאון הצעיר מבקש שישלחו אליו, הדרך הארוכה שעשה סלינג'ר ככותב מתחוורת במלואה. התכונות שהפכו אותו לסופר מופלא כל כך ביצירות כמו "פראני", "זואי", ו"הרימו את קורת הגג", שהגיעו למלוא ההבשלה ואף לגוון מעט בשל מדי ב"סימור: הקדמה" כבר יוצרות פרגמנטציה אמיתית של הכתיבה שלו ב-Hapworth 16, 1924. אני מבין את מי שביקר את סלינג'ר המאוחר על המנייריזם הנרקסיסטי שלו. כן, היה בזה משהו. אבל גם יכולתי כל כך להזדהות איתו ולהבין למה
.
 

קדושים במנהטן

הוא היה מאוהב בדמויות שלו. ואיך אפשר שלא. אחרי הכל הוא יצר אותן על מנת שיתאהבו בהן, על מנת שישקעו בתוכן ויעריצו אותן, במיוחד סימור. במשך שנים ארוכות סימור גלאס היה הדוגמה המושלמת ביותר שהייתה לי לאדם קדוש, למישהו שהייתי רוצה ללמוד להיות כמותו. עד שהכרתי את התאום הספרותי שלו, הנסיך מישקין באידיוט של דוסטוייבסקי. מה שמביא אותי לפן הדתי של סלינג'ר ולקשר העמוק שאני תמיד חשתי שקיים בין סלינג'ר ודוסטוייבסקי, למרות שמבחינות רבות אחרות הם היו רחוקים אחד מהשני כמרחק מנהטן מסנט פטרסבורג. עבורי ההתעסקות של סלינג'ר עם דמות הקדוש בן זמננו (בסימור גלאס), בנסיון לתאר אדם שהוא טוב מוחלט על כל הפרדוקסליות שנמצאת במושג הזה, מתקשרת באופן עמוק עם הנסיונות החוזרים ונשנים של דוסטוייבסקי לעשות את הדבר הזה בספרות שלו עם דמויות כמו הנזיר טיחון או הישיש זוסימה ויותר הנסיך מישקין, שהיה הראשון והמרכזי ביותר מבין דמויות "האדם הקדוש" שפיתח דוסטוייבסקי בספרות המאוחרת שלו. לפני שדוסטוייבסקי כתב על מישקין ב-1866 הוא כתב במכתב לחברה שלקח על עצמו את המשימה הקשה ביותר שסופר יכול לקחת על עצמו: הנסיון לתאר את הטוב המוחלט, ליצור דמות שהיא טוב טהור. סלינג'ר עשה אותו הדבר כ-100 שנה מאוחר יותר ובמובנים רבים אפשר לומר שבעוד דוסטוייבסקי ניסה ליצור מחדש את דמותו של ישו כשהיא מתגלמת ברוסי בן המאה ה-19, סלינג'ר יצר את ישו מחדש כתושב מנהטן של שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.
 
הדתיות של סלינג'ר נראית במבט לאחור (במיוחד כשמסתכלים בביוגרפיה שלו) פשטנית ובלתי מאוזנת, אבל סימור תמיד ישאר עבורי מופת דתי, דמות שהאירה עבורי את הדרך הרוחנית כנער צעיר שאז עדיין לא האמין בכלום ושנתקל לפתע במשהו אחר. סלינג'ר היה הראשון שגרם לי להרגיש משהו כלפי המם הדתי, שגרם לי לחייך לעצמי באושר מסופק של מי שמרגיש למד דבר או שניים על העולם הזה, כי "הגברת השמנה תמיד שם ביציע, מקשיבה לך", כי אלוהים נמצא בכל.
 
ג'.ד. סלינג'ר מת. אולי הסופר הראשון שאהבתי אי פעם בחיי עד כלות הנשימה, שכתבתי לו כמתבגר מכתבים בלילות ופינטזתי שיום אחד אפגוש אותו ונשוחח מלב אל לב. עכשיו אולי יחפשו במחסנים שלו וימצאו את  היצירות שהוא עבד עליהן כל השנים הללו, או לפחות מה שלא נשרף עם הבית שלו בשריפה ההיא. זה נורא לחכות לכך שסופר שאתה אוהב ימות, מתוך חמדנות למילים שלו. אני אף פעם לא עשיתי את זה, ותמיד קיוויתי שיום אחד הוא עוד יצא מההסגר שכפה על עצמו ויגלה לנו מה הוא עשה כל השנים הללו, אבל עכשיו מכשנפטר, גם אני סקרן לראות מה יחשף. בין אם יהיו שם יצירות מופת או רק המשך הכרונולוגיה של הקריסה היצירתית של סלינג'ר המאוחר (שפורסם) לתוך עצמו, המקום של סלינג'ר בחיים שלי מובטח, כמי שלקח את הזעקה הפנימית הבלתי מוגדרת של ילד בן 13 ונתן לה תוכן וביטוי כשקראתי בו לראשונה בגיל 14 והפכתי לראשונה מתבגר.
 
סלינג'ר היה קו פרשת המים, בין הילד ההוא שהייתי, הילד שאותו אני זוכר היום רק מהתמונות, לבין התקופה החדשה, הרנסנס שהתחיל בגיל 14, כשהתחלתי להתבגר ולהשתנות – מה שאחר כך למדתי לראות אותו כשנת 1 בחיי האמיתיים, הסיבה שמשומה אני סופר את שנותי בכפילות ורואה עצמי כבן 17. הוא היה הנביא שספריו התדפקו על דלתות התודעה שלי וחזו את גיל ההתבגרות, את הדיבוק שלי שהופיע מאוחר יותר, לרגש הדתי, את החיבה לכתיבה שגורמת לך לרצות להתרפק. אבל אני לא רק בן 17, אני גם בן 31, הגיל שבו היה סימור גלאס כשהתאבד ביום נפלא לדגי הבננה. איכשהו היום הזה מרגיש גם קצת כמו שחרור, כי למרות שסימור היה המורה העליון שלי לגבי כל מה שצריך להיות, אני לא קרוב אפילו להתאבד היום בגיל 31. למעשה נדמה לי שאני מתחיל עכשיו את הספירה השלישית של החיים שלי.
 
סימור גלאס מת. ג'.ד. סלינג'ר מת. החיים ממשיכים. תודה לך אומן מילים יקר.
 
"פראני הייתה מבין הבחורות הראשונות שירדו מן הרכבת, מהקרון בצדו המרוחק והצפוני של הרציף. ליין זיהה אותה מיידית ולמרות נסיונותיו לשלוט בהבעת פניו, זרועו שנורתה באוויר הייתה האמת כולה. פראני ראתה אותה, ואותו ונופפה חזרה בנמרצות מופרזת. היא עטתה מעיל מפרוות דביבון וליין שהלך לקראתה במהירות אך עם פנים מאופקות חישב בינו לבין עצמו בהתרגשות שדיכא כלפי חוץ, שהוא היחיד על הרציף שבאמת הכיר את המעיל של פראני. הוא זכר שפעם אחת, במכונית מושאלת, אחרי שהתנשק עם פראני במשך חצי שעה או משהו כזה, הוא נישק אותה על דש מעילה, כאילו היה זה חלק נחשק ואורגני לגמרי שלה עצמה."
(תרגום שלי, כדרך של פרידה, מתוך עמ' 7 בפראני וזואי)

 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On 29 בינואר 2010 at 15:47

    מכל דמויותיו, ומכל משפחת חידוני הטלויזיה, סימור, משורר הזן, בהחלט.
    (-:

  • מיכל  On 29 בינואר 2010 at 17:22

    והכי מהכל, בעניין ההתאהבות.
    כשהקטע האחרון במה שכתבת מבטא את הכל…
    גם אני התאהבתי בפראני וזואי וכל המשפחה וסימור הנעדר הנוכח ביותר שהיה מעולם
    ושגיליתי סוף סוף ב"הרימו…
    להתאהב בדש מעילה של פראני, כן בטח, גם אני,
    ובזואי השרוע באמבטיה,
    ולהרים כוסית לחיי חייו ודמויותיו של ג'. ד.סלינג'ר.

  • ניבה  On 30 בינואר 2010 at 10:40

    זוכרת אותך מאז מדבר על התפסן בהתלהבות בגן ציבורי ברמת השרון בערב, בגללך חזרתי הביתה וקראתי את הספר שוב.

  • עידו  On 30 בינואר 2010 at 11:46

    וואו, זה נשמע כמו משהו שהיה לפני הרבה שנים
    🙂

  • נועה זית  On 31 בינואר 2010 at 16:31

    סופר יקר ואהוב לאין קץ. כמו פס של תכלת זוהר בשמים אפורים-צהובים מלאי אובך וחסרי פשר שהיו העולם בשבילי בשנות נעורי. גם אני קראתי אותו עשרות פעמים, כל פעם שהייתי כל כך עצובה והרגשתי כל כך בודדה. תודה עידו, אני משתתפת בצערנו.
    נועה

  • סתיו  On 2 בפברואר 2010 at 17:00

    בעצם אף פעם לא הבנתי את זה לגמרי וזה בכלל לא מסתדר לי עם ההשוואה לנסיך מישקין

    מישהו יכול להגיד?
    זה בגלל המשפחה של מוריאל, אני ממש לא מבין
    וכל הסיפר המוזר עם הילדה ודגי הבננה

    אח, סימור, סימור

  • עידו  On 7 בפברואר 2010 at 1:17

    קטע שאני פשוט חייב להכניס פה לינק אליו, כי לא הרבה הכעיסו אותי כמותו.

    זה פשוט אחד הקטעים העלובים והנבזיים ביותר שקראתי אי פעם בימי חיי. הכותב יצא על סמך כלום, ממש כלום, במסע צלב שמטרתו להאשים את סלינג'ר בהאשמות הכי מטופשות, חסרות בסיס ונבזיות שאני יכול לתאר לעצמי, ושוב מבלי להתבסס על כלום מלבד על מחשבות שלא מעידות על אף אחד מלבד על מוחו השפל.

    אני לא רגיל לכתוב מילים חריפות כל כך. אבל גם לא זכור לי כתבה שקוממה אותי כל כך כמו הכתבה הזו. כולי צער רב על כך שעיתון הארץ נתן במה לגיבוב מילים שפל וחסר ערך שכזה.

    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1045,209,45238,.aspx?utm_source=feedburner&utm_medium=feed&utm_campaign=Feed:+mousemostpopular+(%D7%A2%D7%9B%D7%91%D7%A8+%D7%94%D7%A2%D7%99%D7%A8+-+%D7%94%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%AA+%D7%94%D7%A0%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%AA+%D7%91%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8)

    פשוט גועל נפש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: