הלוצינציות סינמטיות – היסטוריה של הטריפ הקולנועי

שבוע שעבר צפיתי בסרט "לעזוב את וודסטוק" של אנג לי. לא סרט מבריק במיוחד, אבל הוא זכה בחיבתי בגלל ההתייחסות האינטימית שלו לפסטיבל וודסטוק ובעיקר בגלל סצינת הטריפ (המנדטורית בהתחשב בנושא) שהייתה היפה ביותר שראיתי עד היום וגרמה לי לחשוב קצת על האופן שהקולנוע מתמודד עם החוויה הפסיכדלית.
 
ההיסטוריה של הקולנוע מציעה שפע של נסיונות למסור את החוויה של הטריפ הפסיכדלי בקולנוע (אני לא מדבר כאן על לוק פסיכדלי כמו שיש בשפע בסרטים כמו צ'ארלי והשוקולדה, Speed Racer או אווטאר, וגם לא על סצינות שבהן דמות עוברת טריפ אבל מבלי שנעשה שימוש באמצעי המבע הפסיכדלי כדי להמחיש אותו, כמו בסרט Flashback, אלא על נסיונות לתאר בעזרת אמצעי המבע הקולנועי את החוויה של דמות בעלילה שמתנסה בטריפ פסיכדלי) והנסיונות הללו לתאר מצב תודעה אחר בעזרת האמצעת האודיו-חזותיים שעומדים לרשותו של הקולנוע מרתקים בעיני משום שהם מציבים אתגר מיוחד ליוצר הקולנועי. הם דורשים ממנו לנסות להעביר את החוויה המאוד אידיוסינקרטית ופנימית של החוויה הפסיכדלית במסגרת מדיום אמנותי.
 
את תחילת הנסיונות לתאר את החוויה הפסיכדלית בקולנוע אפשר, אם רוצים, לאתר כבר בדמבו של דיסני שבו הפיל דמבו שותה מים מבאר ונכנס למצב הזייתי רב עוצמה בו הוא מועבר ליקום של שיירות פילים ורודים וחזיונות פרקטליים וקליידוסקופיים, אבל מבול סרטי הטריפים הגדול, הגיע באמצע שנות השישים, עם התפשטות הפסיכדליים בחברה האמריקאית. בתקופה הזו נעשו שורה ארוכה של סרטי B זניחים למדי ש-LSD שיחק בהם תפקיד מרכזי  ולרוב סנצסיוצני למדי, כמו Wild in the Streets, פנטזיה פוליטית משוגעת שבו הצעירים (כלומר ההיפים) עולים לשלטון ושולחים את כל מי שמעל גיל 30 למחנות לחינוך מחדש שבהם הם צריכים להתנסות ב-LSD, י Psychedelic Priest (ששמו הוא אולי פראפראזה על האוטוביוגרפיה של טימותי לירי High Priest) שבו מחדיר מישהו LSD לסודה של כומר ג'ון, שחווה סדרה של חזיונות דתיים ויוצא למסע של גילוי עצמי ברחבי אמריקה בחברת היפים ודרופ אאוטס; ואפילו הסרט Skidoo של אוטו פרמינגר עם ג'קי גליסון וגראוצ'ו מרקס בתפקיד אלוהים שמקדם המכירות שלו היה לא אחר מטימותי לירי שמופיע בטריילר שוב ושוב, מכריז שהסרט הזה "ישנה את התודעה של אמריקה" וקורא לכל צעיר וצעירה לקחת את אבא ואמא לסרט כדי לגרום לו לפתוח את הראש לחווית ה-LSD.

 הנסיונות המוקדמים הללו לדבר על החוויה הפסיכדלית היו רובם ככולם סנסציונים באופיים. רבים מהם נעשו במסורת סרטי האקספלוייטיישן,  ולא חוסכים במאפיינים פרובוקטיבים אחרים כמו ערום. רובם וויריסטים למדי ומתיימרים להעניק לצופה הסטרייטי והמבולבל של סוף שנות השישים הצצה לתוך תרבות הנגד הלא ממש מובנת של ההיפים והביטניקים האלה, אבל גם לקרוץ לקהל הצעיר. כולם נראים כיום כחומר שממנו עשוי הקאלט.
 
הנה עוד דוגמה אחרונה לסרטים בסגנון, מתוך הסרט The Love-Ins


 
סצינות הטריפים בסרטים הללו, לא באמת חודרות עמוק. הנסיון שלהן לחדור לחוויה הפסיכדלית הוא בדרך כלל די זול ושטחי, לא הרבה יותר מבליל של צבעים וקולות. גם אמצעי ההפקה והאפקטים המוגבלים של שנות השישים לא אפשרו להתפרע באמת עם החזון. בהמשך ההיסטוריה של הקולנוע, סצינות של חוויות פסיכדליות קיבלו Production Value מסוגים חדשים, וגם נוצרו על ידי במאים שההתייחסות שלהם לנושא הייתה מעט רגישה ויצירתית יותר. אספתי כאן כמה מסצינות הטריפים הבולטות בתולדות הקולנוע בנסיון לתת היסטוריה קצרה וראשונית של הטריפ הקולנועי.
 
הטריפ (1967)
הטריפ הוא סרט יוצא דופן שהוקדש כולו לתיאור של טריפ אחד. פיטר פונדה שהיה בסוף שנות השישים גם כוכב קולנוע וגם תומך נלהב של תרבות הנגד משחק בתפקיד הראשי בתור גבר שהתגרש זה מכבר מאשתו הבוגדת ויוצא לטריפ ה-LSD הראשון שלו. הסרט, שג'ק ניקולסון (חובב טריפים ידוע בפני עצמו) כתב את התסריט המקורי שלו, בוים על ידי במאי הקאלט רוג'ר קורמן. מדובר בסרט של כמעט שעה וחצי שמנסה ברובו להתחקות אחר החוויה הפסיכדלית ומתעסק הרבה בחוויה הפנימית שעובר גיבור הסרט. יש משהו מאוד נאיבי בסרט הזה, שמורגש שנוצר בשיאה של התקופה הפסיכדלית ונדמה שהוא כמעט מנסה ליצור איזה טיעון עבור החוויה הפסיכדלית.  

אדם בעקבות גורלו (1969)
שנתיים אחרי "הטריפ", פיטר פונדה שוב לוקח טריפ על המסך, הפעם בפסטיבל מארדי גרא עם דניס הופר (שביים) ושתי יצאניות. זו אחת מסצינות הטריפים המפורסמות בתולדות הקולנוע. עם תחושה מאוד קלאוסטורופבית, ושימוש עוצמתי במלל של לחשים דתיים. בסה"כ נראה טריפ מאוד רע. וכמה מטומטם צריך להיות כדי ללכת לעשות טריפ בבית קברות?
(הגרסה היחידה שמצאתי מדובבת לאיטלקית). 

Altered States (1980)
Altered States של הבמאי קן ראסל הוא עוד סרט שמכיל שפע של טריפים רעים, למעשה כמעט שניתן לכנות אותו סרט אימה פסיכדלי. אדי, הגיבור שדמותו מבוססת על המדען האקסצנטרי והמבריק ג'ון סי. לילי
שהמציא את ה-Isolation Tank, ושילב את מחקריו בתאי בידוד אלו עם התנסויות פסיכדליות, יוצא בתחילת הסרט למסע חסר פשרות במטרה לחקור את עולמות התודעה. הוא נוסע למקסיקו, משתתף בטקס פטריות וחוזר משם עם תמיסה פסיכדלית שאותה הוא מנסה בתוך תאי הבידוד שהמציא. במהלך הסרט הוא עובר חוויות פסיכדליות מחרידות למדי של טרנספורמציה ומטמפורפוזה, מרסק את האגו, חופר עמוק לתוך האין ובסופו של דבר (בסוף טוב ומרגש) בוחר לוותר על הנסיון לחדור לגרעין התודעה, ולחזור לחיים עם האנשים האהובים שסביבו.
הסצינה הזו מתוך הסרט נותנת מושג על מה מדובר. סצינה אינטנסיבית ועמוסה מאוד בדימויים דתיים ותיאולוגיים רבי עוצמה. כאן מדובר כבר בנסיון מושכלל בהרבה לנסות ליצור את התחושה של החוויה הפסיכדלית, אם כי הוא כולל שורה של חוויות זוועה שרובנו כנראה לא היינו מעוניינים לעבור על בסיס קבוע.


 
הדלתות (1991)
ג'ים מוריסון והדלתות אוכלים פיוטה במדבר בסרטו של אוליבר סטון. הם שרים שירים, מתחברים לשבטיות ולעצמם, מפחדים מהפנימיות, חשים ניתוק וג'ים רואה במדבר דמות של שמאן ויוצא בעקבותיו לסוג של חניכה. סצינה עשויה היטב שעשתה לי חשק כשראיתי אותה לראשונה בגיל 14 ועדיין עושה.

(לצפיה לחצו כאן. הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-2 דקות)

פחד ותיעוב בלאס וגאס (1998)
עוד טריפ די רע, אבל כנראה גם המצחיק ביותר בתולדות הקולנוע. ג'וני דפ בתפקיד עיתונאי הגונזו המיתולוגי האנטר תומפסון, נכנס לבית מלון בלאס וגאס שהוא מפוצץ על אסיד. טרי גיליאם הגאון עשה עבודה מבריקה בחיקוי של התחושה ההזויה של הטריפ הפסיכדלי. הסרט הזה מ-1998 עושה כבר שימוש משוכלל הרבה יותר במבע הקולנועי על מנת להעביר את החוויה הפסיכדלית: גיליאם משתמש באפקטים שיוצרים עיוות לחלל החזותי. אבל זה יותר מזה, הגרסה שלו לחוויה הפסיכדלית מצליחה לשים את האצבע בצורה יפה מאוד על תחושת המוזרות ההזויה שיכולה להתעורר בתוך טריפ פסיכדלי, כשהעולם שמסביב הופך לקרנבל של מוזרויות מוטאנטיות, שבו אתה משחק את תפקיד המוטאנט הראשי. חוויה שיכולה להיות מדהימה ואף מבדרת למדי, אם כי לא תמיד סימפטית, כפי שהאנטר מגלה במהרה…

(לצפיה לחצו כאן)
 
הומר סימפסון טרנינג און
הומר סימפסון אוכל פלפל בעל השפעות פסיכדליות, רץ למדבר ועובר עם עצמו מסע של התנסות תודעתית. לצערי מצאתי רק 35 שניות מדובבות לגרמנית מתוך הפרק המופלא ההוא, אבל הטריפ של הומר הוא אחד מהזכורים לטובה. הנה חלק מתחילת הטריפ הסימפסוני

 מעבר ליקום (Across the universe) (2007)
בונו משחק את דר' רוברטס, דמות המבוססת בבירור על דמותו של קן קיזי
בסרטה של ג'ולי טיימור שעושה רטרוספקטיבה לשנות השישים דרך הדיסקוגרפיה של הביטלס. הקטע הטריפי הזה מתרחש בתוך האוטובוס של קיזי, ועושה שימוש בהפרדה בין שכבות, בתצלומי נגטיב ובסלואו מושן על מנת ליצור הרגשה הזויה למדי. 

 
לעזוב את וודסטוק (2009)
והגענו לסצינה שרגשה אותי כל כך וגרמה לי לכתוב את הפוסט הזה. סצינת הטריפ ב'לעזוב את וודסטוק' היא בעיני הטיפול הרגיש ביותר שהטריפ הפסיכדלי קיבל עד היום בקולנוע ויחד עם זה של גיליאם "בפחד ותיעוב בלאס וגאס" זהו אחד משני התיאורים המוצלחים ביותר של החוויה הפסיכדלית בקולנוע עד היום. אלא שבניגוד קוטבי לטריפ של גיליאם שהוא הארדקורי וקשה, פה מדובר בטריפ מאוד רך ונעים שבוים בתשומת לב בלתי רגילה לפרטים. כשאני מסתכל בסצינה הזו אני כמעט יכול להרגיש מה הגיבור של הסרט מרגיש בעוד הוא חודר לתוך החוויה הפסיכדלית ואין לי ספק שמי שביים את הסצינה התנסה בחוויה פסיכדלית אחת או שתיים בחייו. הסצינה מדגישה את המעבר ההדרגתי, של ההזדכות של הצבעים, את התחושות הגופניות האורגזמטיות של הגיבורים. מה שמתרחש בו שם בין דקה 3:50 לדקה בין 4:20 הוא תיאור כל כך ענוג ורגיש של חלק מהשלבים בחוויה הפסיכדלית שהוא גורם לי ממש לחוש פיזית על העור שלי את תחושת הצמרמורת הנעימה, את ההתכווצויות הנעימות בלב. יש פה גם התייחסות מאוד יפה ליציאה המאוד טיפוסית לדינמיקה של טריפים, מתוך תחושת הרחם של הקרוון (בתחילת הטריפ) – אל העולם הקסום שג'ייק מוצא בחוץ. והשיא של הסצינה מגיע בעיני בסיומו, בקטע שבו ג'ייק והשחקנית קלי גרנר עומדים ומתבוננים בקהל העצום הזה בשדה של וודסטוק, שנראה לפתע כמו רקמה אחת רוטטת, והם נשטפים בדמעות מתחושת היופי חסר הקץ.
(הטריפ עצמו מתחיל אחרי כ-3 דקות ו-20 שניות. וכן, חבל שהרזולוציה לא יותר טובה.)


 
 
***
 
בסופו של דבר אני חושב שלמרות היצירתיות הרבה שניתן למצוא בנסיונות הללו לתאר את הטריפ הפסיכדלי בקולנוע, רובם די עקרים, אולי בגלל שהמאפיינים הויזואלים והשמעיים הם רק חלק אחד ממגוון אפקטים שהחוויה הפסיכדלית מייצרת, אפקטים גופניים ותודעתיים שמתחילים מבפנים ושאותם אי אפשר למסור בסרט. מסיבה זאת הנסיונות למסור את החוויה הפסיכדלית באמצעי קולנועי נידונו בסופו של דבר לכשלון, ואני חושב שמי שבדרך כלל נהנים מהם במיוחד, הם בדרך כלל אלו שכבר התנסו בעברם בחוויה הפסיכדלית ומסוגלים לזהות בקטעים הללו משהו מהחוויות שלהם. פחד ותיעוב בלאס וגאס היה משעמם בעיני בצפיה הראשונה, ולאחר שהתנסיתי בחוויה פסיכדלית הוא הפך לסרט שונה לחלוטין בעיני. פתאום יכולתי להבין ולהזדהות עם רגעים וקטעים בתוכו שקודם לכן נראו תמוהים אם לא סתומים. (יעניין אותי לשמוע מקוראים אחרים, שלא התנסו בפסיכדליים, האם הם מוצאים בכלל עניין, בקטעים הללו או מרגישים שהם מצליחים להעביר להם חלק מהתחושה של מהו טריפ פסיכדלי. מעניין אותי גם לשמוע האם הקוראים שכן התנסו, חושבים שהנסיונות הללו מצליחים למסור משהו מהחוויה הפסיכדלית) כל זה לא אומר שלא שווה לנסות, בסופו של דבר, הנסיונות הללו מעשירים את התרבות הפסיכדלית וגם את התרבות הכללית, שבסופו של דבר מוכיחה שגם בלי לדבר על טריפים באופן מפורש, אפשר לעשות את זה אפילו עוד יותר טוב.
 
(ועוד כמה סרטים וסדרות עם סצינות של חוויה טריפית ששווים אזכור: Holy Mountain  המופלא של חודרובסקי, Scanner Darkly שיש לו סצינת ברן אאוט מעולה, ביוויס ובאטהד, העשב של השכן, Entourage, מתחת לאדמה, Tenacious D של ג'ק בלאק, רוצחים מלידה, טומי. בטח יש עוד כמה וכמה ששפספסתי).

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוסקה  On 5 בפברואר 2010 at 18:46

    פריץ החתול, נקודת זבריצקי, ליקוויד סקיי? יש בטח עוד מיליון. נושא מעניין. יש גם מעין טריפ ב"ורטיגו".

  • s  On 6 בפברואר 2010 at 12:12

    איפה יש את זה ב-ביוויס ובאטהד, העשב של השכן, Entourage, מתחת לאדמה?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 6 בפברואר 2010 at 12:30

    אני חייב לציין שבאופן מקרי אני גם ראיתי את הסרט לפני מספר שבועות וגם אני לא כל כך התלהבתי ממנו חוץ מהסצנה הזו שאכן נחרטה לי בזיכרון. אני מסכים איתך במאה אחוז שהיא עשויה באופן מבריק עדין ורגיש, כזה הממחיש לחלוטין את החויה ומביא להזדהות מוחלטת עם כל מי שאי פעם ניסה אסיד (או אפילו חומרים פסיכו אקטיביים אחרים)
    ניסיתי אכן להיזכר לאחר הצפייה בו בעוד סרט המכיל סצנה כזו ברמה אמוציונלית דומה ולא הצלחתי. בכל זאת מדובר בטריפ הראשון בחייה של הדמות והוא מתרחש בוודסטוק
    מה יותר מזה?

    נהניתי מהפוסט, תודה

  • דור  On 6 בפברואר 2010 at 16:47

    זה השם של הסרט של ג'ק בלאק.

    בסרט החדש של האחים כהן (לא יודע איך הוא תורגם לעברית) יש סצינת מריחואנה קצרצרה שעושה עבודה מצויינת בלהעביר את התחושה. בלי פילים ורודים, באמצעים מאוד מינימליים, אבל זה כל מה שהיה צריך.

  • עידו  On 6 בפברואר 2010 at 17:47

    ביוויס ובאטהד עושים מסקלין

    בעשב של השכן יש פרק שננסי שותה עם ראש העיר המקסיקני (שכחתי את שמו) איוואסקה

    ב-entourage יש פרק שהם יוצאים למדבר ועושים בו טריפ, על פי חבר טוב. כנ"ל לגבי הסצינה של מתחת לאדמה שגם אותה לא ראיתי אבל נמסר לי עליה.

  • יונתן לוי  On 7 בפברואר 2010 at 1:03

    – ואני מסכים עם כל מילה ומילה שלך לגבי החשיבות של הסרט הזה. עם זאת, אני סבור שהשאלה העיקרית שהוא מעלה קשור באתיקה של החוויה הפסיכדלית, וזו שאלה חדשה שטרם נשאלה גם ברשימה הנהדרת שהבאת כאן.

    הרי הבשורה של הסרט הזה, על צורתו, תוכנו ובעצם על המדיום החדש שלו, הוא גילוי של עולם חדש העומד על ספנו, והאפשרות לעשות בו שימוש לרעה. והלא זו תמצית התרבות הפסיכדלית לטוב ולרע – נגישותם הציבורית הכללית של עולמות רוחניים ואסטרליים, שעד עתה היו נחלתם של יודעי ח"ן, באמצעות הטכנולוגיה – ותהא זו הכימיה או המחשוב.

    באוואטר עולה השאלה הזו במובהק בדמות איל ההון האמריקאי, המוכן להרוס עולם שלם בשל מניע חומרי, אך אותו איל הון משקף במידת מה את הסכנה האורבת לסרט עצמו, דהיינו הפיכת הרוחניות למוצר צריכה.

    עולם חדש בפתח, וגילויו הציבורי דרמטי יותר גם מגילוי אמריקה לפני חמש מאות שנה. אוואטר מעלה מחדש את הטראומה הקונקוייזדורית כמעין אזהרה: עולם חדש בפתח, והוא מלאה הפתעות וסכנות כתיבת פנדורה – ומכיוון שכולנו נחשף אליו בסופו של דבר, מה שיקבע את עתידנו – ועתידו – הוא המניע.

    ואגב לרשימה שלך הייתי מוסיף גם את הסוף של אודיסיאה 2001 וכמובן את סצנת הטריפ ב"שיער".

  • ניצן  On 7 בפברואר 2010 at 21:03

    בסרט מדגסקר ישנן שתי סצינות שמראות טריפ שחוטף האריה כתוצאה מחץ הרדמה שנורה בו. לא בדיוק מה שהחץ עושה במציאות אבל הקטע שאחרי פסיכדלי למדי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 8 בפברואר 2010 at 17:38

    פוסט מעניין.
    האמת היא שסרטים דיי גרמו לי לרצות להתנסות. בכלל, הסרט שיער גרם לי לרצות להיות היפי לתקופה.
    בסופו של דבר מצאתי שהחוויה שונה ממה שחשבתי (לא פחות או יותר – פשוט אחרת).
    אולי זה בגלל שחשיש הוא סם עם השפעה דיי פשוטה יחסית לתדמית שלו ושם סמים בכלל.

  • דורון  On 9 בפברואר 2010 at 12:01

    תודה על המסע בזמן.

    גם חייב להמליץ על ארוחה עירומה בשביל הפלייבור המיוחד והגאוני של בוררוז ואולי ה"סרט" הכי רע וגם אם לא שמעת את ה"סיפור על האיש שלימד את החור תחת שלו לדבר" לא שמעת אגדה אמיתית מעולם.

    נ.ב. ראיתי עכשיו את Serious Man AKA יהודי טוב בפעם השלישית ונראה לי שהוא יגניב אותך ברמות, משהו כמו תשובה לאיוב או סרט סוף לעידן הפוסט מודרני או משהו כזה.
    USNW

  • s  On 13 בפברואר 2010 at 15:13

    אפשר לברר לי איזה פרק זה בממתחת לאדמה?

    תודה!

  • Bar  On 14 בפברואר 2010 at 23:50

    יש גם מערבון פיוטי
    (Peyote)
    Blueberry

    יש עוד מיליון…

  • עידו  On 15 בפברואר 2010 at 11:41

    למרות שאני מנסה לברר עם האדם שנתן לי את המידע הזה.

    החבר גדי מוסיף באיחור אופנתי:

    Orange county
    Bongwater

    ג'ק בלאק במלוא מסטוליותו

  • s  On 19 בפברואר 2010 at 20:40

    סבבה אבל איזה פרק זה בעשב של השכן?

  • עידו  On 21 בפברואר 2010 at 13:19

    אגב, רק כדי שהציפיות שלך לא יהיו בשמיים. מדובר בסצינה קצרה יחסית שלא מתפתחת לכיוונים ממש יוצאי דופן (למרות שהיא עשויה טוב), רק שלא תצפה ליותר מדי.

  • s  On 22 בפברואר 2010 at 22:54

    חח, אבל הוידיאו לא עובד.

    אני רק צריך לדעת איזה פרק זה, אני פשוט רוצה לעשות כמה שיותר סדרות טלוויזיה שמדברות על זה…
    למישהו יש עוד רעיונות?
    אני זוכר שבסופרנוס יש פרק מדהים שהוא לוקח פטריה וכל הדרך שבה הוא רואה דברים משתנה.

    אני אשמח גם לפרק של מתחת אדמה ולכמה שיותר סדרות שכללו את זה (עדיף עם מס' פרק)

    תודה רבה לך,

    S-pSychEdElic

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: