יוצא לחברה. מכיר אנשים חדשים. יש המון סוגים של אנשים בעולם הזה. המון סוגים שלא הכרתי, או שאף פעם לא התעמקתי בהם. החברה הכללית היא מוזרה- עולם שלם של אנשים שלא רואים את העולם כמוך.
כולנו באים מגטו זה או אחר בעולם, כל אחד והגטו שנולד לתוכו ושטיפח לעצמו – אנשים שאנחנו מכירים, שעובדים איפה שאנחנו עובדים, מבלים איפה שאנחנו מבלים, גרים איפה שאנחנו גרים, שבדרך כלל רואים את העולם פחות או יותר כמו שאנחנו רואים. האנשים האלה שסביבנו – אנחנו.
האנחנו הוא הסם האולטימטיבי. הוא יוצר את התודעה שלנו – תרבותית, פוליטית, רוחנית, גופנית – הוא קובע מה נשתה, ומה נאכל, מה נלבש ואיפה נגור, במה נאמין ובאיזה מפלגה נבחר.
לאורך החיים אנחנו נעים בין קבוצות אנחנו. וגם האנחנואים לא מפסיקים לזוז איתנו ומסביבנו. קבוצת אנחנו המורכבת מחברי ילדות צומחת לקבוצה של אנשים בוגרים, משנה דעות ודרכים; אופנות חברתיות ותרבותיות קמות ונופלות. כל אחד תורם לאנחנו ומעצב אותו וכל אחד מעוצב על ידי האנחנו. וכך, במהלך החיים אנחנו עוברים מכל מיני אנחנו לכל מיני אנחנואים אחרים. מהתנחלות לתל אביב, מתל אביב ליישוב אקולוגי בצפון, מפתח תקווה לתל אביב ומתל אביב לפתח תקווה. מהיפים ליאפים, מערסים לפנקיסטים, מבני עקיבא לאשרם בהודו, ממעמד נמוך לבינוני, מבינוני לעליון. מאמנים, לכותבים, לפרסומאים, לעורכי דין, למתכנתי מחשבים.
כשמכירים אנשים מסוגים חדשים, מכירים כל מיני סוגי אנחנו. לכל אנחנו יש דרכים משלו להגיב על שאלות כמו: איך להתלבש? במה להאמין פוליטית? באיזה ערוצי תקשורת לתקשר עם בני אדם? מה רואים מה שומעים ומה קוראים? האם קוראים? מאמינים או לא? ובמי? איך מחבקים? איך מנשקים? ומתי? מה אוכלים? ואיך אוכלים? זה לא נגמר. (וכמובן שמי שהאנחנו מזכיר לו את מושג ההביטוס של בורדייה לא ישגה שגיאה גסה.)
מסעות אנחנואים, האקט של המעבר היזום בין אנחנו לאנחנו, הם אחת החוויות המרתקות והמספקות ביותר שאני מכיר. זה כמו לנסוע לחו"ל, אבל החו"ל הוא חו"ל תודעתי. אתה נחשף לפתע לצורות מחשבה חדשות לחלוטין. אני חושב שבין הימים החשובים בחיי היו הימים שביליתי בלמידה בישיבות חרדיות, הימים שדילגתי על סלעים בגוש עציון בחברת נוער גבעות, הימים שהלכתי למסיבות טבע, הנסיעות לריינבואו, היציאות לרחובות לילינבלום ואפילו האנשים בבנין של גילמן. זה פשוט לא נגמר.
למעבר בין אנחנו לאנחנו יש פוטנציאל מעייף. אנחנו כמובן עושים אותו בלי להרגיש כל פעם שאנחנו עוברים בין האנחנו של המשפחה לאנחנו של החברים או של העבודה, מעברים שמתרחשים ללא הרף ביום יום שלנו, אבל לא כל מעבר בין אנחנו לאנחנו בא בטבעיות. אנחנואים דורשים עקומות למידה וגם עשויים לסתור זה את זה, לפחות לכאורה. לדוגמה, הקפיצה בין אנחנו היפי לאנחנו יאפי או להפך מצריכה מסע תודעתי ארוך שלרוב דורש שנים. לעבור בין שני האנחנו הללו, לקפוץ בין מצבי התודעה שלנו, באופן קבוע הוא משהו שדורש אימון רב ולא תמיד מתרחש בצורה חלקה.
אבל זו המטרה, אני חושב. לפחות מבחינתי. לגלוש את האנחנואים, לדלג על פני הקונבנציות, ללמוד הכל, כל דרך ואופן שאנשים מסתכלים על העולם וחיים את החיים. מחקר האנחנו הוא סוג של אנתרופולוגיה עצמאית, מסע תודעתי שמרתק את האנתרופולוג שבנו, אבל כזה שאינו מאפשר לנו להשאר בעמדה מרוחקת של חוקר אלא דורש מאיתנו לבצע אנתרופולוגיה משתתפת, להפוך לחלק מהקלאן. הוא מסע רוחני שמטרתו להפוך שוב ושוב לאחר, למה שחשבת שאתה לא ולעולם לא תהיה.
אנחנואים הם שדות של רעיונות ושל רגשות, עוד לא פגשתי אנחנו שאי אפשר ללמוד ממנו. אנחנואים מעצבים אותך, מסע בין אנחנואים הוא מסע פנימי, לשחק עם אנחנואים זה לשחק עם התודעה. לשחק עם אנחנואים זה לא משחק ילדים. אבל זה משחק שאם עושים אותו בתשומת לב, יכול להיות סוג של דרך חיים.
להיות בכל המקומות בו זמנית? להיות כל האנשים בו זמנית? לא, זה לא באמת אפשרי. אבל אפשר לנסות להתנסות בפעילות האורגזמטית הזו, המאמצת, הכיפית והמשתלמת.
טכנומיסטיקה 
תגובות
בחוויה שלי המעבר מאנחנואים אחד למשנהו דומה לעשרת ימי תשובה: אתה מחליט לזנוח את האחר שלך לטובת אחר טוב יותר ואחרי שנשארת בחיים בסוף הצום אין לכוונות הטובות שלך שום אחיזה במציאות. אני תוהה אם אנחנו לא נותנים כותרות יותר סקסיות (אפרופו אורגזמה או משחקיות) לפעילות של אחטא ואשוב אחטא ואשוב. כמה באמת ניתן לערער את הטבעה ראשונית?
נ.ב. – ברוך השם שאינך בנוער הגבעות יותר
"למה מלמדין העובר כל התורה ומשכחין אותו קודם יציאתו מן העולם כדי שאחר כך יוכל ללמוד בניקל…" (מסכת אבות יב, שצז).
אם תרצה או לא תרצה
יש עוד זמן להשתנות
מן הקצה אל הקצה
וניטשה כתב,ששלב ההתפתחות של האדם הוא הילד
הילד שמשחק כל משחק במלוא הרצינות, כאילו היה המשחק היחיד, אך מודע,
בירכתי תודעתו
לכך שעוד מעט יוחלף המשחק – כשגם המשחק החדש בתורו – ישוחק במלוא הרצינות
ועוד משהו: כל "אנחנואים" מורכב ממספר "אניים" שכל אחד תודעה נפרדת ו ש ו נ ה, גם היא שמה על הגוף בו היא שוכנת , ביגוד או סמלים הדומים לאחר ב"קבוצתה"י
הרבה חדש תחת השמש – אין
חוץ מאנשים "חדשים" כלומר צעירים, ששוב ושוב מגלים את העולם.
אני לא בטוח שהבנתי אותך.
מדוע את קוראת לזה נטישה של האחר עבור אחר טוב יותר? בעיני אין כאן עניין של טוב יותר או פחות, פשוט פרספקטיבות שונות שאפשר לעבור ביניהן. הדברים אינם סופניים, ואפשר תמיד לחזור למקומות שביקרת בהם בעבר. הלא כך?
ועל מנת לשים דברים בפרספקטיבה, מעולם לא הייתי בנוער הגבעות… רק ביליתי "איתם" כמה ימים. היה מעניין.
אהבתי את מה שהבאת מניטשה.
אוסיף על מה שכתבת את מה שאמר טימותי לירי, שההגדרה המילונית של מבוגר זה:
"an organism who has stopped growing".
להיות מבוגר זה להפסיק לגדול, להפסיק ללמוד.
ולירי מוסיף על זה שלוש פעמים
Avoid terminal adulthood at all costs!
Avoid terminal adulthood at all costs!
Avoid terminal adulthood at all costs!
טוב, אז אפשר להוסיף את
Homo Ludens
ואת ויטגינשטיין.
יש למידה מצטברת ויש למידות לגמרי חדשות. החדשות מרגשות אותי יותר ובמובנים מסויימים הן דורשות שחלקים במוח יהיו פנויים להן לגמרי. זה אומר שאם אתה מדחיק רגש מסוים הוא יפריע ליכולת שלך לחוות חוויות חדשות. כשהזכרת פעם את הציפייה שלך שהאינטרנט יחליף את הסמים ההזתיים נגעת בנקודה של למידה חדשה כי לפעמים סמים עוקפים בכוח מהמורות של הדחקה ואנשים לומדים דברים חדשים בעזרתם.
יפה כתבת.
למרות שאני עדיין לא מסכים להתייחסות שלך ליום הכיפורים דווקא בתגובה הראשונה שלך. את מתייחסת לזה כאילו כל זהות וזהות היא חטא. מבחינתי היא צבע על הקנבאס. בטח לא משהו שאני מתנצל עליו או מבקש עליו מחילה על מנת לעבור למשהו חדש. וכל אחת כזו היא משהו שאני נוצר ושומר איתי ברמה זו או אחרת.
אגב, למרות שאני חושד למה את מתכוונת, זה יהיה נחמד אם תוכלי לבאר את הקשרים ל-homo ludens ולוויטגנשטיין.
כל טוב,
עידו
מירושלים.
בתוספת הרהורים. להיות כל האנשים בו זמנית, נשמע כמו ווריאציה על הייזנברג.
במובן הרחב יותר כולנו אנתרופולוגים קוסמיים
החוקרים את שלל היבטיה של דמות אינדיבידואלית בחיים כאן על פני האדמה
בעיניי המעברים בין "אנחנו" כזה לאחר
הם כלי המאפשר התבוננות עצמית בדמותנו המופשטת מסמליה (שאנו לובשים מכורח ההרגל) יותר מאשר
אמצעי להבנת האחר, כי מתחת לכל מולקולה של "אנחנו" מסתתרים אינסוף אטומים בודדים ולכל אחד חותמת ייחודית ומורכבת מאינסוף סיבות ורצונות
מכיוון שאנחנו, כל האנחנו יחדיו, לא באמת נפרדים, חקירה עצמית עמוקה מביאה איתה הבנה שלמה יותר של כל אדם אחר
שלט על חנות בגדים מיד שנייה
אומר
New to YOU!
(Echart Tolle)
אין למידות חדשות תחת השמש
מבחינת תכנים, רק הצורות מתחלפות
יש ריגוש "צעיר",אל מול החידושים באופנים שבהם מוצגים התכנים הנצחיים,תכנים ש"מתגלים" על ידי כל דור מ"חדש" ומרגשים את מי שלומד את ההוויה בפעם הראשונה או את מי שמתלהב מה"גאדג'טיות" של סגנון הביטוי החדשני. זו התלהבות כמו זאת שמופיעה כלפי כל "אהבה" חדשה – משל נברא העולם או הגיע המשיח הגואל
ניתן , עקרונית להגיע לתחושת החיבור המיסטית עם כלל ההוויה , לא רק באמצעות האינטרנט
והסמים, אלא באמצעות
הטכניקות העתיקות ביותר ומקופל בהן סיכון מופחת להתמכרות ולפגיעה בבריאות הנפשית
למשל מדיטציה ו/או עיון בטאו – דה – צ'ינג מאת לאו צה, מלפני 5000 שנה
ואומר פתגם סיני עתיק:
"Going on is going far
Going far is returning"