טכנומיסטיקה

1. חבר שלי שאל אותי היום איזה פלאפון הכי הייתי רוצה אם הייתי יכול לקבל כל סלולארי שבא לי.

 אמרתי לו שהסלולארי שאני הכי רוצה הוא זה שאני הכי לא רוצה שיהיה לי: אייפון. הוא שאל למה, ואמרתי שכבר עכשיו הרגעים הכי טובים בחיים שלי זה השעות שאני יוצא מהבית ומנותק מהמחשב. אני עובד בימים אלו על טקסט מערכתי לגבי פייסבוק, טוויטר, באזז וכל המדיה החברתית ומה שהיא עושה לנו. המסר שמקונן לי במוח כבר הרבה זמן הוא בגדול שאם המדיום הוא המסר, אז המסר של הטכנולוגיות החדשות שלנו הוא ADHD.

לפני כחודש ישבתי עם מומחה המדיה החברתית ארד אקיקוס, שהסביר לי על טוויטר וכדי לעשות את זה יותר מובן עבורי העלה ציוץ: "יושב עם עידו הרטוגזון, מסביר לו על טוויטר. בחייאת, תאמרו שלום". תוך שלוש דקות חזרו אלינו מהרשת בשלושים ציוצים, והציוצים הללו לא הפסיקו להכנס כל הזמן שישבנו יחד.
התגובה שלי לפייסבוק על סטרואידים הזה הייתה עירוב של משיכה וזעזוע. סקרנות, רצון עז להתחבר ולחוות את זה על התודעה שלי, והפחד שזה יהיה צעד אחד יותר מדי, צעד שלא תהיה ממנו דרך חזרה. משהו דומה לאיך שהרגשתי כמה פעמים בחיים לגבי הירואין (לא. לא עשיתי).  
לפני שבועיים, ביום שפתח את השרב הגדול שתם שלשום, עמדתי עם ר' וע', בים התיכון כשהמים מגיעים עד מותננו. מיששנו כמחצית השעה חבל מעלה ירוקת, מתמכרים לתחושה שאנחנו קיימים באמת קיימים, שאנחנו ממששים וחשים את הדבר הזה הפשוט כל כך: החבל הזה, מעלה הירוקת. התחושה הייתה כל כך מתוקה ומספקת עד שנתקפתי חשק להעלות על זה סטטוס בפייסבוק ואז השיחה עבר לפייסבוק, לכמה שהוא טפשי ומנתק.
אני מפחד פחד מוות מהאייפון, כי אני מפחד מהרגע הזה שהאינטרנט יהיה כל הזמן על קצה אצבעותי. אני מפחד שהמאבק הזה שאני חווה עכשיו רק כשאני בבית והמחשב דולק, יהפוך לחלק בלתי נפרד מכל רגע מכל סיטואציה – שאי אפשר יהיה לברוח מהאפשרות המתמדת לחיבוריות, שגם אם מצליחים להתמודד מולה, היא תמיד מרחפת ברקע. לא משהו שכופים עליך חס וחלילה, משהו גרוע הרבה יותר, כורח פנימי שאתה נדרש להלחם נגדו תמיד. אפשרות שעומדת להפוך קטלנית יותר ויותר ככל שהאינטרנט יהפוך צמוד יותר יותר ויותר לממשקים שדרכם אנחנו חווים את העולם ויחזק את מעמדו ככלי האפוקליפטי של התודעה.
העניין הוא שיותר ויותר אנשים סביבי מדווחים לי על דברים דומים. הצורך לברוח להודו או למקום אחר שאין בו אינטרנט הופך לוחץ יותר ויותר. אני חושב שיתכן שגדל פה דור שדווקא מתוך האובר-טכנולוגיות ילמד להעריך את הטבע ואת האנטי-טכנולוגיות יותר מכל דור אחר בהיסטוריה. ואולי אני טועה, אולי אנחנו פשוט נקבל אותו לחלוטין כמו כל איבר אחר. האינטרנט הזה: אי אפשר איתו ואי אפשר בלעדיו.
 

2. סמסים מיילים והודעות ופייסבוק מענגים כל כך דווקא משום שהם מייצרים רזולוציות נמוכות,

 קוטעים את השיחה, עוצרים את שטף הסיפוקים המידיים שלא מותיר מקום לציפיה ולמסתורין של האחר. תחשבו על העונג שאנחנו מפיקים ותשומת הלב שאנחנו מעניקים לכל משפט ומשפט בהתכתבות פייסבוקית, לעומת המשפטים הנחפזים שאנחנו זורקים בשיחה רגילה בעל פה שאיש אינו טורח להלהתעכב עליהם או להעריך אותם.

הפייסבוק, הסמס והטוויטר מאפשרים לנו לגלות את הקסם שבכל משפט ומשפט, בכל מילה ומילה.
איך לכתוב את הסמס הזה? את הסטטוס הזה? מדברים על הירידה ביכולות הורבליות, אבל אם מסתכלים על זה קצת אחרת רואים שאנחנו הדור שלומד להתנסח בצורה המדויקת ביותר, משוררים של 140 תווים, והכל בשירות המגניבות והאפשרות להציג אישיות פייסבוקית שתהיה כל מה שאנחנו לא. או כמו שכתב חבר שלי ארנון מרום (אמן פייסבוק מופלא) "כולם פה כל כך יפים שנונים ומאושרים כמה חבל שצריך לפעמים להפגש גם בחיים האמיתיים".
ארד אקיקוס אמר לי שלחשוב ב-140 תווים מחדד לך את המחשבה, אבל מאז שאני כותב סטטוסים בטוויטר אני מבין שלי למרות הכל אני מרגיש בבית במדיום אחר דווקא. יש לי העדפה להתבטא ב-140 מילים, ועדיף 140 משפטים, ואם אפשר 140 עמ', בכלל טוב. 

3. ומשהו לפורים. כמה פתגמים פסיכדליים שמצאתי במאמר אנתרופולוגי

שקראתי על כת LSD משנות השישים ושעשעו אותי:

 “void will be void” (הגרסה הפסיכדלית ל-Boys will be boys)
 
"absence makes your part grow smaller" 

(הגרסה הפסיכדלית ל- abscence makes the heart grow fonder)
 
To be but not to be, that is the quest 

Live and yet die, die and let live 

4. ומשהו אחרון שבאמת לא קשור לכלום

 מלבד לשיר Always crashing in the same car של דיוויד בואי שגרם לי להזכר בשיר המופתי Free Bird של לינארד סקינארד ובסצינה הסוגרת של סרטו המופתי של רוב זומבי Devil’s rejects (שם השיר הזה מופיע), להתקף בצמרמורת נעימה ולפתוח את היוטיוב.

***זהירות ספוליר***

***זהירות ספוילר***
מה שיפה כל כך בסצינה הזו, מה שיפה כל כך בסרט של זומבי, הוא שזומבי גורם לי כצופה להזדהות עם חבורת רוצחים סאדיסטים או לפחות לחוש אליהם כבוד עמוק. They can’t help themselves, או כמו שאומרים לינארד סקינארד. This bird you cannot change. ואיכשהו כשאני רואה את הסצינה הזו אני מזדהה עם ההווי הרצחני שלהם, עד כמה שהוא מזעזע אותי. אני רואה את האהבה והרכות שיש להם אחד לשני, והמרד שזורם להם בעורקים, שגורם להם להסתער על מחסום המשטרה עם אקדחים שלופים, למרות שהם יודעים שהם ימותו – כי הם לא מוכנים להיות חלק מהמערכת. הם מעדיפים למות מאשר לשחק על פי הכללים – ואת זה אני חייב לכבד. אומרים על סם פקינפה שהוא יצר אסתטיקה מופתית של אלימות. בשבילי הסצינה הזו של זומבי, שמערבת את היללות של הגיטרה של עם סבל עז וגרפי וסוג של מרדנות אידאליסטית שגורמת לדחויי השטן להתנשא מעל לסבל הרב בשם אידאל סאדיסטי שקורא להם לקרוא תיגר עוד פעם אחרונה על העולם הזה כולו, ואולי גם להספיק לגרום עוד סבל לאחר. מחריד, אני יודע, אבל משהו באיך שזומבי ביים מרטיט לי את הלב, דווקא בגלל שהוא מלמד אותי להרגיש כל מיני כל כך מוזרים ולא שגרתיים. ואולי לא הצלחתי להסביר את עצמי. בכל מקרה, בעיני זה מופתי. 

חג פורים שמח!