דיוקנו של האמן כסייבורג צעיר

 

1. כשחלוץ מוזיקת הילדים הפסיכדלי ברוס האק השתמש לראשונה בווקודר (מכשיר לסינתוז הקול האנושי) באלבומו The Electronic Record for Children (1968), מדובר היה בלא הרבה יותר מגימיק, עוד צעצוע שנועד לספק את התשוקה הילדותית והמקסימה של האק להפוך לרובוט.
 
מאז האק השתמשו בווקודר קראפטוורק, אלן פרסונס, ניל יאנג, ג'ורג' קלינטון, טופאק ורבים אחרים וטובים (את ההיסטוריה המלאה של הזמר הממוחשב חקר ד"ר עמרי רוח מדבר, שמכנה את התופעה הסייבורג הווקאלי) ונדמה שהפופולריות של טכנולוגיות הזמר הרובוטי הזה רק ממשיכה לנסוק. באלבומים שהוציאו בשנים האחרונות מלכות פופ כמו בריטני ספירס, ליידי גאגא וריהאנה השימוש בווקודר או באפקטים דומים לו הפך לחלק בלתי נפרד מהתהליך היצירתי. הקול האנושי עובר דרך שורה ארוכה של פילטרים דיגיטליים שמטרתם ללכלך אותו ולעוות אותו ואשר משווים לו איכות וירטואלית עד לרמות והמטורללות של Tik Tok של קיישה שנשמעת לפרקים כמו רובוט שיצא מכלל שליטה.

נדמה שאלילי המוזיקה שלנו עוברים תהליך של רובוטיזציה או לפחות וירטואליזציה, תהליך שיש בו בעיני משהו מאוד נכון  שכן האלילות הינה מטבעה דבר בלתי מושג, המתקיים מעבר למימד של המוכר והמושג. הפיכתם של אלילי הפופ הגדולים של התרבות שלנו לסייבורגים, יצירי אדם-מכונה סימולקריים המתקיימים רק כמוצרים וירטואלים, מקרבת אותם לקראת הפיכתם לאלילים על-אנושיים המתקיימים במימד שמעבר. בו בזמן, נדמה כי הסייבורגיזציה ההולכת והגוברת של אלילות ואלילי הפופ שלנו מעבירה איזה מסר מובלע על הפלסטיקיזציה ההולכת וגוברת של התרבות שלנו. בתרבות הצרכנית של ימינו אנחנו מתגאים בכך שאנחנו סוגדים לפלסטיק, מריעים לגאדג'טים-כוכבים ומנופפים עבורם בידיים.
 
אלא שבמקביל לאלילות פופ Going Cyborg, ישנה תופעה נוספת ששווה לשים אליה לב. בעוד אלילות הפופ שלנו הופכות רובוטיות – מתרחש לו תהליך הפוך שבו אלילות הפופ הוירטואליות מנסות להדמות יותר ויותר למקבילותיהן האנושיות.
 
ליפן יש היסטוריה ארוכה של אלילות פופ וירטואליות כמו דייט קיוקו או יוקי טראי. אבל בעוד שבעבר אלילות הפופ הוירטואליות הללו הסתפקו בחזות וירטואלית אך השתמשו בקולות אמיתיים של זמרות, דור חדש של זמרות אשר מופיע בשנים האחרונות הינו וירטואלי לחלוטין ומבצע את שיריו עבור עצמו. כתבתי פה כבר בעבר על האטסונה מיקו וחברותיה אלילות הפופ הוירטואליות של ימאהה, שמבצעות בימים אלו הופעות חיות בעולמות וירטואלים. הסייבורגיות הללו כבר מסוגלות לשיר עבור עצמן והביצועים הקוליים שלהם הולכים ומשתפרים בחיקוי הקול האנושי.
 
וכך בעוד בני האנוש הולכים ומתקרבים לוירטואלי והישויות הוירטואליות מתקרבות לבני האנוש, נדמה שאנחנו עומדים בפני סוג של נקודת אומגה שבה שתי המגמות, של האנושי שהולך והופך רובוטי, ושל הרובוטי שהולך והופך אנושי יתכנסו וייצרו משהו חדש.

Motion Capture באווטאר.

הדבר הזה כבר מתחיל לקרות בקולנוע, שם הדומיננטיות ההולכת וגוברת של אנימציה תלת מימדית מתמזגת עם טכנולוגית ה-Motion Capture אשר מתאימה בין תנועות הפנים והגוף של שחקן לתנועות הפנים והגוף של דמות וירטואלית. סרטים כמו עליזה בארץ הפלאות, שר הטבעות, קינג-קונג וכמובן אווטאר מכילים שפע של  דמויות וירטואליות שמופעלות על ידי שחקנים אנושיים. וכך, אם בעבר חשבנו ששחקנים וירטואלים עשויים להחליף שחקנים בשר ודם, כעת נדמה שהמיומנות של שחקני הבשר ודם תשמור אותם בתמונה בעתיד הנראה לעין. יותר פשוט וגם איכותי לתת לשחקן משובח להפעיל את תווי הפנים של דמות וירטואלית מאשר לתכנת את ההבעות הללו, לפחות נכון להיום.
 
מקצוע המשחק אינו נתון עדיין בסכנת העלמות. שחקנים ימשיכו לשחק, אבל, לא בהכרח תוך כדי שימוש במראה הנוכחי שלהם. בעתיד שבו טכנולוגיית ה-Motion Capture תהפוך לשכיחה וזולה, שחקנים אנושיים יוכלו לעטות עליהם כל מראה אפשרי, מדמויות היסטוריות, ועד יצורים בדיוניים, בהתאם מושלם לחזונו של  של הבמאי ומבלי להתחשב במגבלות הבשר.
 
תפקידו של השחקן ינותק, לראשונה בהיסטוריה מפניו וגופו של השחקן. שחקנים יהפכו למפעילי גוף ופנים – מה שישנה מן הסתם את התעשיה, יוריד או אולי אפילו יבטל את חשיבות המראה החיצוני ויבליט את תפקידן של איכויות המשחק. ואולי העתיד הזה, שכבר לא נראה כל כך רחוק מלמד אותנו משהו גם על עתידו של הסייבורג הווקאלי, שנע גם הוא לכיוון של התכנסות טכנולוגית.

2. ביום שני הקרוב ב-10:45 אני ארצה בכנס השני לחקר הרוחניות באוניברסיטת חיפה על "אלוהי הרשת: נקודת האומגה והאינטרנט". ההרצאה, חלק ממושב שלם שיוקדש ל"אינטרנט רוחניות ודת" תעסוק באופן שרעיון נקודת האומגה שהגה הכומר וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן בשנות השלושים של המאה העשרים הפך לאחד הרעיונות המשפיעים ביותר בתפיסות הרוחניות של האינטרנט בחוגי הניו-אייג' והטרנס-הומניסטים.
 
3. ואם כבר דה שארדן, רעיון שהקסים אותי אצלו בזמן שעבדתי על ההרצאה. למי שלא זוכר, דה שארדן מדבר על נקודת האומגה בתור תודעה קיבוצית של כוכב – מעין סופר-תודעה היפר-פרסונלית המורכבת ממליארדי התודעות השונות על הפלנטה. בעמ' 286 של המהדורה האנגלית של The Phenomenon of Man הוא שואל היתכן כי הנוספירה (התודעה הקיבוצית של הכוכב) שלנו תוכל "להכנס למגע תודעתי עם נקודות מרכז אחרות של תודעה במרחבי החלל" ומציע כי "התודעה תיצור את עצמה כסינתזה של יחידות פלנטריות. ולמה לא, בעולם יקום שיחידתו האסטרלית היא הגלקסיה."
 
הרעיון של נקודת אומגה, של תודעת-על שנוצקת (בעזרת האינטרנט?) מהיתוכן של מליארדי התודעות שעל פני כוכב הוא מרחיק לכת בפני עצמו. אבל הרעיון שדה שארדן מציע כאן כבר מתאר מצב שבו תודעת העל הזו יוצרת קשר עם תודעות על אחרות: לומדת מהן, משתעשעת איתן ואולי אפילו מתאהבת בהן.
 
אהבה בין פלנטות? הרעיון מעלה חיוך אבל אני חייב להודות שיש בעיני משהו מקסים במחשבה הזו שלוקחת את תפיסת האהבה האנושית שלנו ומעלה אותה דרגה אחת מעלה לדרגה הפלנטרי. איך נראית אהבה בין פלנטות? במה הן מתאהבות? על מה הן רבות? האם נולדים להן ילדים קוסמיים?
 

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ירדן  On 6 במרץ 2010 at 1:59

    שלום לקוראים, ייתכן ואסע ברכב פרטי לכנס בחיפה, אם מי מכם רוצים לחלוק עמי את הנסיעה והדלק אנא צרו עמי קשר בדואר
    yyybbb@gmail.com

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 6 במרץ 2010 at 8:16

    גם בפרחים היה תהליך דומה.
    פרחים מפלסטיק הפכו עם השנים לראליסטים להפחיד, והפרחים שבחנות דומים יותר ויותר לפרחים מפלסטיק…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: