המשיכה לאפלה: על הבנאליות של הרוע בתרבות העכשווית

לא מזמן, לאחר מופע מחול בסוזן דלל, התקיים במקום סשן קצר של שאלות ותשובות ואחד הצופים העלה קושיה מעניינת. "כל הופעות המחול שאני רואה לאחרונה נוגעות בצדדים אפלים כמו אלימות, ואובססיה. מה הסיבה לכך? האם בתקופה כמו שלנו אי אפשר ליצור יצירות שלא יעסקו ברוע מפני שהן יחטאו לאמת? האם רק דברים שמתעסקים בצד האפל הם רלבנטים היום ויכולים להיות עמוקים באמת?"

בשבועות שלאחר מכן קיבלתי תזכורות חוזרות ונשנות למידה שהרוע מעסיק יוצרים בני זמננו. טקסט שהתגלגל אלי שעסק ברוע ביצירתה של יסמין גודר. חוברת של תערוכה בשם "רע מנעוריו" שעוסקת ברוע הבסיסי שטבוע לכאורה במין האנושי. ביקורות שמהללות את "סרט לבן" של הנקה כחקירה לתוך מהות הרוע האנושי.

חלף העידן שבו יכולת לצפות בבטחה לבואו של ההפי-אנד בסרט הוליוודי. מ"רקוויאם לחלום", דרך "ארץ קשוחה", "זה יגמר בדם" ו"האביר האפל" – העיסוק ברוע ובאפל כבר חדל מזמן להיות נחלתם של אינטלקטואלים מדוכאים והפך להיות קו מאפיין של רבות מהיצירות הדומיננטיות של העידן שלנו. כמעט תג איכות. לפעמים נדמה שחלקים גדלים והולכים בחברה מאמינים שרק דברים אפלים יכולים להיות בעלי משמעות או עומק. כאילו לצאת בהצהרה חיובית או אופטימית זה סוג של אקט בזוי הראוי לדילטנטים בלבד.

***

סרטי קניבלים. אני כבר לא בקטע, אבל אחלה פסקול.

"איך אתה לא בא לראות את אנטי-כרייסט? אתה באמת מתכוון להחמיץ סרט חדש של לארס פון-טרייר?". א' מסרב להאמין לי כשאני אומר לו שכן, יש נסיבות שבהן אני מוכן לסרב גם לסרט חדש של לארס פון טרייר. ולא, לא בא לי לראות דגדגנים נכרתים על המסך. אני מנסה להסביר לו שאחד הלקחים החשובים ביותר של החוויה הפסיכדלית (ולא רק שלה, כמובן) זה תשומת לב מאוד מדוקדקת לרשמים שנכנסים לתוך התודעה שלך. אחר כך הוא חוזר מייבב מבית הקולנוע: "צדקת, זה ממש לא מה שאתה צריך עכשיו בחיים שלך."

אבל הוא ראה קולנוע עכשווי ואילו אני נותרתי בבורותי. אפילו את הסרט האחרון של הנקה לא ראיתי. אותו, בניגוד לאנטי כרייסט אני לא מחרים. אבל למרות המחויבות שלי להתעדכן בעולם הקולנוע, אני לא מצליח למצוא את הרגע שיתחשק לי להחדיר לקרבי מנה מרוכזת של "תהומות של רוע אנושי טהור".

אין ספק שיש הקרבה מסוימת ולא מעט פשרות בקונפליקט בין הרצון להשאר מעודכן תרבותית והידיעה שלעיסוק ברוע יש מקום חשוב (שאותו איני בא לשלול) לבין הרצון לשמור על טוהר תודעתי. כמה מחברי הטובים הם פריקים של סרטי קניבלים איטלקים מהסבנטיז ובתחילת גילאי העשרים שלי הם היו משכנעים אותי לא פעם ולא פעמיים לבלות את השעות הקטנות של הלילה בצפיה משותפת בנכסי צאן הברזל של הז'אנר הייחודי הזה שמשלב בדרך כלל תימות פוסט-קולוניאליסטיות עם מנה גדושה של לבבות מאפליה מבושלים היטב. לחלק מהם היו תיאוריות די משוכללות שגרסו שצפיה בסרטי קניבלית, בסלשרים ובסרטים אלימים בכלל היא חובה מוסרית ראשונה במעלה של כל אדם בעל מצפון, שכן האלימות האמיתית מודחקת כל העת באמצעי התקשורת (או עוברת בנאליזציה) ויש לנו צורך ביצירות שיעמתו אותנו עם הרוע והאלימות שעליהם מושתת עולמנו.

אני לא השתכנעתי. כלומר, צפיתי איתם באותה תקופה בלא מעט סרטי קניבלים, אבל היום, למרות שאני חושב שיש לסרטים הללו איכויות קאלט לא מבוטלות וגם כמה מהפסקולים המעולים ביותר אי פעם (אם מתחשקת לכם יצירת מופת מרטיטה חפשו את הפסקול של Cannibal Holocaust  מאת Riz Ortolani לדוגמה. ובכלל כל פסקול של אורטולאני הוא תמיד מופתי) אני מתרחק מז'אנר סרטי הקניבלים.

העניין הוא שאני באמת לא מאמין שהמשמעות העמוקה יותר טמונה דווקא ברוע. בעיני יש באופל הרבה פעמים משהו דל וחסר השראה ובסופו של דבר די שטחי (לא במקרה של סרטי קניבלים, הם רק מזעזעים אותי מדי). וזה לא שאני חובב סרטי דיסני דווקא. אני חושב שמה שמדבר אלי זה חליטות של אור צורב מסנוור ומשוגע. משהו כמו דובוני-אכפת לי על טריפ. זה היה בערך הסגנון שניסיתי לתת לקליפים של המחתרת האינטרגלאקטית. כי כשהם התגלו לי הרגשתי שהדבר הזה שאני רואה הוא אור צורב אבל מגלה.

***

כשהייתי בן 16 היו בתיכון שלי שתי חבורות. האחת הייתה חבורת הפריקים שהסתובבה במגרש הכדורסל ההרוס, עישנה נובלס והעבירה את ימיה בתעלולים מטופשים, שיחות דביליות וויכוחים לוהטים בשאלות כמו מי גיטריסט הרוק הטוב ביותר. אני השתייכתי אליה.

והיו את האפלים. האפלים הסתובבו בפינה השניה של הבית ספר. הם לבשו בגדים שחורים, שמעו אלבומי מוזיקה עם עטיפות שחורות ודיברו על נושאים קודרים. פעם אחת בל"ג בעומר, כשעוד היו בפ"ת פרדסים, הסתובבתי חצי שיכור עם בקבוק וודקה ביד. ג', אחד מחבורת האפלים וחבר שלו שרצו את הוודקה שלי התחילו לרדוף אחרי בשלוש בבוקר ברחבי הפרדסים עם בקבוק שבור ביד כשהם צועקים "אנחנו נהרוג אותך!". כמה ימים מאוחר יותר כשעברתי בפינה של האפלים בבית הספר פגשתי את ד' שאמר לי בטון מלוכלך במיוחד. "יש לך מזל שהם לא תפסו אותך באותו הערב. ג' אמר לי שאם הם היו תופסים אותך הם היו קושרים אותך לעץ".

העניין הוא שלמרות שהם הפחידו אותי גם הייתה לי משיכה לאפלים. ההיפים שהסתובבתי איתם היו אמנם משעשעים מאוד ואפילו יקרים,  אבל הם מעבר למסרים באלבום האחרון של סאונדגארדן, הם לא היו מאוד אינטלקטואליים ולשחורים היה שיק כזה. הם ידעו איך להתלבש, איך לזוז, איך לדבר – הם ידעו להיות קול.

ואז יום אחד כשחזרתי הביתה לבד בערב עברתי ליד גן ציבורי שהאפלים נהגו לשבת בו. הפעם ישב איתם י', לווין של החבורה שלהם שהיה גם הגיטריסט הכי טוב בשכבה שלנו ואולי בכל התיכונים של פתח תקווה, ושהכרתי אותו קצת מפני שגם אני אהבתי לפרוט עלי גיטרה. איכשהו נעצרתי לדבר איתו וזו הייתה אני חושב הפעם הראשונה שממש ישבתי ודיברתי עם אנשים מהחבורה של האפלים.

אני התעניינתי באותה תקופה בדוסטוייבסקי וניטשה ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל איכשהו התחלתי לדבר על האדם העליון, והתחלתי לנאום שם נאום נלהב בעניין ההבדלים בין תפיסתו של ניטשה את האדם העליון לזו של דוסטוייבסקי. כנראה שהם לא ידעו קודם שאני חושב על דברים כאלה, בכל מקרה כנראה שזה הרשים אותם. פתאום הם לא חשבו שאני סתם פריק מפגר שצריך לדפוק לו מכות. פתאום התחלתי לעניין אותם.

ואז התחיל הקשר עם ד'. אני לא זוכר ממנו יותר מדי. אני זוכר שד', שבעבר התייחס אלי כמו נחש צפע לעכבר שנזרק לכלוב, הפך פתאום להיות חבר. ביקרתי אצלו בבית כמה פעמים. הקשבנו ביחד למוזיקה, ניגנו ביחד, דיברנו על ספרים. ואז, אני לא זוכר איך זה קרה. פשוט נגמר לי. אחרי כל השנים שפינטזתי על האפלים, איבדתי עניין. פתאום אחרי שהכרתי את הדבר האפל הזה מקרוב הוא לא נראה לי כל כך מסתורי ומסקרן. פתאום הוא נראה לי די בנאלי, אפילו משעמם.

***

אור צורב מסנוור ומשוגע

אני שואל את עצמי מה עומד בבסיס המשיכה העמוקה של התרבות שלנו לאפל, לפסימי ולרע. אולי בתרבות צינית כמו שלנו שבה להאמין במשהו אמונה נתפסת כסוג של מקור למבוכה, האפשרות להסתגר בתוך תפיסת עולם ניהיליסטית מאפשרת לנו לחוש שאנחנו מיוחדים יותר, חכמים יותר. אולי באופן פרדוקסלי כלשהו היא זו שמאפשרות לנו לחוש סוג של משמעות.

אחזור ואומר שוב, שאני לא חושב שצריך להתעלם מרוע, והרבה יצירות שעוסקות בו הן מצוינות בעיני. אבל אני חושב שההקסמות שלנו מהרוע נוטה פעמים רבות להיות די בנאלית וחורגת בתקופה הזאת מפרופורציה. אני חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כמה מהעיסוק ה"מתוחכם" שלנו ברוע בא לכסות על חוסר יכולת לומר משהו מקורי, בעל משמעות ועומק אמיתיים. ואני חושב שאחרי שחקרנו כל כך הרבה את הרע, הגיע הזמן לחקור את האור. לא דווקא באופן הבנאלי של דיסני, אלא בצורות חדשות שיאתגרו את התפיסה שלנו לגבי מה זה טוב. אני מאמין שלהפוך את הטוב ואת האור למשהו מגניב באמת, שחורג מהאסתטיקה הבנאלית של דיסני/ניו-אייג'/דת ומאפשר לאנשים מתוחכמים להתחבר אליו זה אחד האתגרים היצירתיים המעניינים והחשובים של זמננו.

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טל  On 15 במאי 2010 at 23:12

    ברכות על הבית החדש!

    ואחלה פוסט, אם היה פה "לייק" של פייסבוק, היית זוכה לו מממני.

  • דני קיי  On 17 במאי 2010 at 5:11

    ואוו, איזה פוסט מעולה.
    ואני חייב להגיד, שבתור אדם שפעם היו לו שאיפות ליצור (קומיקס, במקרה שלי)- זו בעיה שהעסיקה אותי רבות, לפחות במישור הפילוסופי, ולא הצלחתי למצוא לה פתרון.

    כי איך דובוני איכפת-לי או אתרים של מתקשרות באור יכולים להיות יותר מגניבים מדודו גבע (לא ממש אפל, אבל ציניקן) או פיליפ ק.דיק?
    נראה לי בלתי אפשרי.

  • sidu  On 20 במאי 2010 at 14:30

    הנשיא יצחק נבון הכריז, בעת שכיהן כנשיא, על פרס בסך 10,000 לירות (הון בשעתו), לעיתונאי שיצליח לכתוב כתבה מעניינת על נושא חיובי.
    למשל… על התהליך הארוך של בנייתו של מבנה, לעומת על שריפה שמכלה אותו, תוך זמן קצר.

    הפרס עדיין "מחכה".

    מראות ההרס הדרמטיים מקסימים אותנו, בעוד שקונסרוקטיביות משעממת אותנו, כי היא "נמרחת" על המון זמן וגם כי היא נתפסת על ידינו כמובנת מאליה.
    השקר, שאחדים מאיתנו מאכילים את עצמם בו – וכל ה"מורים הרוחניים" מנסים להאכיל אותנו בו, זה שהאדם עשוי להיגאל מטבעו שלו.אבל, איך אומרים החבר'ה : "אין דברים כאלה…".
    התקווה השיקרית הזאת לגאולה, גם היא חלק בלתי נפרד , מזריית החול העצמית בעינינו,(מתוצרת "עורמת ההוויה"),כדי שנרגיש שאנחנו כאן – למטרה בונה.
    אנחנו לא. אנחנו כאן כדי להרוס את סביבתנו ואת עצמנו.
    כי אם לא – אי אפשר להבין את יכולתנו להשתכלל מבחינה טכנולוגית.
    מספיק להתבונן סביב בעיניים פקוחות ומפוכחות דיין.
    השתכללות טכנולוגית = הרס. כל נסיון להציג את הטכנולוגיה כקידמה, הוא תירוץ, המזין ומלבה את התמכרותנו ההולכת ומחמירה ומואצת ל"שליטה" בטבע (כולל בהבטים הטבעיים שלנו עצמנו).

    אז מה נשאר?

    להשלים עם עובדת טבענו ההרסני, ולבחור להנות ,( אפשר גם בליווי צחוק מטורף) מהדרך הברורה והחד כיוונית, בהכרח – אלי תהום.

    זו רמייה העצמית, שנצליח להתגבר על טבענו – באמעות מדיטציות, סמי הזייה, תפילות.כל אלה מהווים הפוגות פסיכולוגיות, החיוניות כדי שנוכל להמשיך להרוס. אנחנו הרי חייבים לנוח, מידי פעם. לצאת לאיזו התבודדות במדבר לשבוע, רק כדי לחזור, מייד עם שובנו לעיר, להתמכרותנו המוכרת לאפלה האורבנית.זאת בכדי שיהיו לנו כוחות – להגשמת יעודנו האמיתי, הרס כוכב הלכת והרס עצמנו

    ואם זה נראה לך/כם "אוי, אוי,אוי – נורא ואיום", אתם מוזמנים לסתור את הטענה שלי,ולה ו כ י ח, שיש במציאות איזון בין בנייה להרס.
    בראייתי,הכף נוטה לחלוטין לטובת ההרס, כי גם מה שאנו מכנים "בנייה" – "נלבישך שלמת בטון ואספלט", כלי הרכב, התעשיות האלקטרוניקה – כרוכה בהרס של הטבע. בהגדרה.
    אבוד לנו.

  • טל  On 26 במאי 2010 at 20:38

    פוסט מצוין.
    גם אני ניסיתי להבין מה מקור המשיכה לרשע, נראה לי שהוא קוסם לאנשים כי הוא בלתי מושג באמצעים נורמטיביים, ובעיקר בגלל שמניחים שהוא באמת קיים.

  • sidu  On 8 ביולי 2010 at 12:24

    ב 15/5 כתבת על הבנאליות של הרוע ואז חשת מהו רשע בנאלי מידיו של האקר טורקי ואחר כך החלטת לנסוע לברלין שכעיר היא מסמלת את הבנאליות ההיסטורית של הרוע ,יותר מכל מקום אחר והיא גם העיר הטורקית השנייה בגודל אוכלוסייתה , בעולם – אחרי איסטנבול

    אפשר להציע לך את המסלול החלופי של האקסטראורידנריות של טוב הלב?

  • נטליה  On 14 באוגוסט 2010 at 15:04

    תמיד אני מגיעה במקרה, אז..נחמד כאן.

    מעניין, כי בדיוק אני בקטע של- אפל, מרשים.
    וזה לא חדש לי. גם לי, בנעורי, היתה תקופה גותית להחריד. למה? כי גותי זה, כפי שרשמתה, קול. אבל…לא רק. באפלות הזאת היה משהו מאוד סקסי, בעיני לפחות. עמוק? לא יודעת, אבל סקסי, מסקרן- ללא ספק. לי, אחרי חוויה פסיכדלית נוצצת, זוהרת וממשית עלה האור מן האופל- אותו אופל שנמשכתי אליו בנעורי. והיום, יש חזרה לשם. לאייטיז הקודרים, האפלים, לתוכן הכאילו מתוחכם הזה. כתבת-
    "אני מאמין שלהפוך את הטוב ואת האור למשהו מגניב באמת, שחורג מהאסתטיקה הבנאלית של דיסני/ניו-אייג'/דת ומאפשר לאנשים מתוחכמים להתחבר אליו זה אחד האתגרים היצירתיים המעניינים והחשובים של זמננו. " אני שואלת- למי אתה מכוון את דבריך? לאילו אנשים מתוחכמים? לחבריך? למעגל הסובב אותך? או לאלה שנתקעו בשנות האופל היקרות ולא יכולים לנוע אל האור, אויבו משכבר של החושך?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: