טכנומיסטיקה

חתיכת החשיש שנתפסה בביתה של עדי אשכנזי הייתה על פי כל הסימנים חתיכת החשיש האחרונה שנראתה באיזור המרכז. אני שואל את עצמי מה הקשר בין התקרית שהתרחשה בביתה של אשכנזי לבין בצורת החשיש הקשה שישראל שרויה בה בימים אלו. האם יתכן שלאשכנזי היה את מספר הטלפון של הסופר-דילר שארגן את כל עיסקי הסמים הקלים במדינת ישראל. האם אשכנזי הפילה את רשתות הסמים הישראליות-לבנוניות-מצריות בתמורה לעונה חדשה של תוכנית הבידור שלה.

אחרי שנרגעים מהפאניקה, יש משהו משעשע במשבר החשיש שעובר על מדינת תל אביב באביב 2010. אנשים שלא הצליחו להמנע מלעשן יותר מיומיים רצוף פתאום נראים שומרים על מצב סחי כבר שבועות ארוכים. זרם הטלפונים שנע בין כל קצוות העיר בשאלה האם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו שיש לו הפך לזרזיף מיובש לאחר שהריזום העירוני יצר קשר עם כל קצוותיו והגיע למסקנה שלאף אחד אין.

עיר בגמילה. אין ברירה אלא להגמל. וממשלת ישראל בהחלט מקילה על ההחלטה. ישראל למעשה הפכה לסוג של מחנה גמילה המוני בכפיה למכורים לחשיש. וזה משפיע על כולם. אנשים נראים אחרת. העיניים שלהם נראות אחרת. הם הולכים לישון בשעות אחרות משהיו הולכים לישון אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, יוצאים לבלות במקומות אחרים משהיו יוצאים אליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, מדברים על נושאים אחרים משהיו מדברים עליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית. מסתובבים עם אנשים אחרים משהיו מסתובבים איתם אם למישהו הייתה אצבע חשיש בבית. אנשים זזים שונה, מדברים שונה, חושבים שונה, מרגישים שונה.

גבולות ההשפעה של מצור החשיש על מדינות ישראל ותל אביב חורגים מעניין של סצינת הסמים (שחופפת לבערך חצי עיר ורבע מדינה). מדובר כאן במשהו רציני בהרבה. אם החשיש היה סוג של אינפוזיה השראתית לרבים מאומני העיר, הרי כעת היוצרים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ולחשוב על המשך דרכם כיוצרים במדינה סחית ואולי אפילו להרהר בירידה מהארץ או לפחות בגיחה לאירופה או לסיני בנסיון לפרוץ את גבולות המצור. בשביל כל מיני צרכני סמים המצור הנוכחי מזכיר את המצב בירושלים של מאי 1948, והם שואלים את עצמם מהיכן תבקיע לה דרך בורמה? לעומת זאת, מהצד החיובי, מצור החשיש של אביב 2010 גורם לאנשים שבמשך שנים העדיפו לקחת בבוקר ג'וינט ליד מאשר לקחת את עצמם בידיים להתעורר לבוקר חדש ולהתעמת עם המציאות של חייהם. חלקם מבינים פתאום שהם בכלל לא צריכים את החשיש. חלקם מבינים שבעצם מצבם טוב הרבה יותר בלי חשיש.

בקיצור, דברים משתנים. פתאום אביב 2010 הופך לעת של הכרעה: לאלו שצריכים להפסיק לעשן, לאלו שכבר מזמן היו צריכים לעזוב את הארץ, לאלו שאף פעם לא הבינו לאשורה את הסימביוזה בין החומרים שהם צורכים לאמנות/מערכות היחסים/השפיות הנפשית שלהם.

יש משהו פיוטי באביב 2010. תחושה של דברים משתנים ומתהווים להם בצורות חדשות. תל אביב משתנה. ישראל משתנה. אנשים סביבי משתנים. זוהי עת היסטורית, אני גאה לחיות בה. אני שוכב לי במיטה, בוהה בתקרה ותוהה לעצמי מי נושא בהחלטה? אני תוהה אם שוב ידו של גלעד ארדן מעורבת בדבר או שמא מדובר בתגובת נגד מצרית על המצור הישראלי על עזה? אני שואל את עצמי: מעניין אם לעדי אשכנזי יש משהו לעשן?