אני כותב את הפוסט הזה על נייר

את הפוסט הזה אני כותב על נייר. 20 שנה אחרי שהתחלתי לכתוב על מחשב באופן סדיר, כתיבה על נייר מרגישה כמו פעולה ארכאית, כל כך לא שגרתית שהיא לובשת פנים של פעילות חריגה, כמעט איזוטרית ופתאום אני יודע שכמה עשרות שנים מהיום עצם הפעולה הזו של כתיבה על נייר תהיה זרה ומוזרה כל כך שהיא תראה כמו מעשה מסתורי השמור לגוחנים על גווילים עתיקים.

אבל לנייר יש עכשיו יתרונות. עכשיו כשהמשקפיים שלי שבורות אני רואה את הנייר רק בקושי אבל יש לי נסיון של עשרות שנים בכתיבה על נייר בכל מצב תודעה המוכר לי: תחת המעמסות הנפשיות, החושיות והגופניות הקשות ביותר שהכרתי – תמיד המשכתי לכתוב, ובתשוקה מתגברת – כך שהמצב הנוכחי מרגיש טבעי למדי. הוא מעורר אותי!

לנייר יש פתאום יתרונות טכנולוגיים בשבילי. חוסר האמצעיות שלו מאפשר לי לתקשר איתו עכשיו בזמן שאין לי אפשרות לתקשר עם המחשב שלי. שם אני לא יכול להצמיד את העיניים למסך בזמן שאני כותב.

קריסה של טכנולוגיה אחת (משקפיים) מובילה לקריסה של מערכות טכנולוגיות נוספות כמו הקשרים למעבד התמלילים אבל לא הכתיבה ככלל. לא הכתיבה על נייר. לא יקחו ממני את הכתיבה.

אני נזכר בספר טכנומיסטיקה, שם כתבתי איפשהו על הרעיון המקלוהאני של כריתת האיברים: איברים חדשים שמופיעים, גורמים לאיברים ישנים שלנו להתנוון. אנחנו משתמשים בזכרון של הטלפון הנייד שלנו למספרים ושוכחים לזכור בעצמנו. כתבתי שם על החשיבות של שמירת קשר לאיברים הישנים. אולי כגיבוי לאברים חדשים שעשויים לקרוס. עכשיו זה קרה, ולאחר שנשללה ממני הראיה חזרתי, כמו בעולם פוסט-אפוקליפטי, לטכנולוגיה העתיקה של הנייר שמצילה אותי, שמאפשרת לי לכתוב.

בעיתונים כותבים שהנייר הולך ונעלם. האם עבור דורות העתיד הפעולה הזו של הכתיבה תראה כמו מעשה ארכאי הידוע למעטים בלבד, כמו הטווים לפני המצאת מיכון הטקסטיל המודרני?

לדיו על הנייר יש צבע מנחם. הוא נשפך על הדף כמו ידיד ותיק. האמת היא שמעולם לא הפסקתי לכתוב על נייר. כמהגר דיגיטלי מעולם לא איבדתי לחלוטין את מבטא הנייר שלי ואני גאה בכך. הבלתי אמצעיות של הנייר, היכולת לכתוב עליו בכל רגע, בכל מצב, מכל מצב תודעה – הופכת אותו לחבר הטוב ביותר.

הימים הללו שבהם אמצעים אלקטרוניים לקריאה הולכים ומתרבים מנבאים את בואם של ימים בהם הנאחזים בנייר יהפכו לרליקטים נרדפים: לא טכנולוגיים, לא מתקדמים, לא יעילים, לא אקולוגיים.

ואולי גם אני אלך לכיוון הזה.אבל כרגע אני עדיין כאן עם הנייר.  אני כותב את הפוסט הזה על נייר ויש לזה משמעות רבה בשבילי ובשביל תהליכי המחשבה והכתיבה שלי. הכתיבה על הנייר ממחישה לי את המכונה של הכתיבה. כי כאן אי אפשר לקפץ בין פסקאות ולדחוף כאן משפט ושם משפט. הטקסט הזה מלא בחצים שמפנים בין קטע לקטע ובין בין פסקה לפסקה, וכשאני מביט בהם הם מזכירים לי משהו. עד כמה הכתיבה היא מעשה טלאים – נסיונות להרכיב מקטעי מחשבות טקסט אחד שהוא ייצוג של האני.

***

בינתיים קפץ לפה בועז והדביק לי את המשקפיים.

הקלדתי את הפוסט ואני מעלה אותו למחשב.

אבל תמיד אהיה אסיר תודה לנייר האהוב שאיתי בכל מצב.

קראו לי רומנטי, נוסטלגי, סנטימנטלי.

אני אוהב להיות כל הדברים הללו – וגם יותר!

מודעות פרסומת
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ציפורני  On 29 ביולי 2010 at 7:44

    אחלה פוסט, לפחות על הנייר…

  • ירדן  On 2 באוגוסט 2010 at 1:58

    כל כך יפה ונכון. גם אני עכשיו עם פחות גישה למחשב והאחיזה האחרת בעט ובעיפרון כשאין גישה למחשב וגם כשיש גישה היא מעוררת לחלוטין.אני מתכוונת להמשיך ולצייר טוויטר בארץ כמו שאני עושה מאז נסעתי, וכל הניתוק החלקי ביותר מחזיר אותי לנייר ובגדול. מצאתי עצמי יושבת ומציירת לאחר שנים בהן לא ציירתי. רק כשבאמת לא הייתה סביבי גישה לאינטרנט – בטיסה של שבע עשרה שעות- העיפרון התחיל לעבוד וגרם לי לשאול עצמי איך שכחתי אותו כך כל השנים, למרות שתמיד דגלתי בכתב ותמיד המשכתי לכתוב ביד.  

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: