טכנומיסטיקה

הסיירה נבאדה. במבט מלנחארון.

בספטמבר הקרוב אני חוזר לארץ אחרי תקופה של 16 חודשים בספרד, מתוכם שנה באנדלוסיה. הדבר שהוביל אותי לספרד דווקא היה תובנה שהתפתחה אצלי בעקבות מסעות שעשיתי ביוון: התחושה שהמרכיב הים תיכוני בזהות שלי הוא מרכיב מהותי, ושהזהות הים תיכונית היא זו שעימה אני מרגיש נח יותר מכל שאר הזהויות שלי. אחרי שביליתי את השנים 2001 עד 2003 בגרמניה, גם ידעתי כבר שמשהו חסר לי בצביון החברתי והתרבותי של צפון אירופה, וקיוויתי שבארץ ים תיכונית כמו ספרד אחוש יותר בבית. התקווה הזו לא נכזבה, והשנה הספרדית שלי הייתה ספקטקולרית וריגשה אותי עמוקות. אקדים ואומר שאין ספק שקל יותר להתעלם מהמגרעות כשאתה בא מבחוץ. קל לי הרבה יותר להתייחס בשעשוע למנטאליות הפרובינציאלית של דרום ספרד, לאופי הנחשל והמסוגר במקצת שיש לחיים כאן מבחינות תרבותיות או יזמיות ואפילו למונוטוניות חסרת ההשראה של המטבח הספרדי. המגרעות הללו כמעט חינניות רקע העולם הגלובלי המתהווה,  מה גם שהן מקבלות פיצוי יותר מנאות בסגנון החיים. אני משתדל לא להשמע נמלץ מדי אבל האמת היא שהתאהבתי באנדלוסיה עד חוסר נשימה. התאהבתי בשפה הספרדית, בדיאלקט האנדלוסי, באנשים פה, שהם הידידותיים והחמודים ביותר שפגשתי בחיי, ושגם אם הם הכפריים הכי כפריים, נוטים לקבל בסבבה גם את האנשים הכי מוזרים, הכי אנרכיסטים, הכי פריקיים – ויש פה הרבה כאלה. התאהבתי, אני עדיין נבוך לכתוב בקלישאות, בסגנון החיים הרגוע והזורם של הספרדים. אבל יותר מכל, עלי לומר, התאהבתי בתרבות הלטינית ווהיישרתי מבט לעיוורון התרבותי הקיים בישראל ושמציב את התרבות האנגלו-סאקסית, או את זו הצפון אירופית כמודל לחיקוי ומתעלם לרוב מהתרבות הלטינית, שלפחות עבורי, החום והחיות שלה קוסמים וחשובים הרבה יותר מסגנון החיים והחברה שיש לתרבויות האנגל-סאקסיות או הצפון אירופית להציע (את זה אני כותב גם בהקשר לאיטלקים, צרפתים, ופורטוגזים, שהנוכחות שלהם בחיים שלי בשנה האחרונה היו עבורי חלק מהחוויה הלטינית שלי). אחרי שנה באנדלוסיה כבר הרגשתי כאן יותר בבית משאני אי פעם יכול לתאר לעצמי שארגיש בצפון אירופה, ויותר בנח משהרגשתי באיזשהו מקום.

כתבתי בעבר כאן, על כך ש"עמים הם סמים", ולסביבות תרבותיות שונות יש השפעות דומות לאלו של חומרים משני תודעה. עבורי, אנדלוסיה הייתה החומר הטוב ביותר, וברוח פוסטים קודמים בבלוג שעסקו בפסיכו-גיאוגרפיה ובמסעות אני רוצה להציע כאן כמה הרהורים ראשוניים ובלתי מחייבים מהזמן שלי בספרד.

אופטימיות לשונית

לכל עם יש כמה ביטויים אופיינים או דומיננטים שמדגימים את הלך הרוח שלו, את האופן שבו הוא מבין את העולם וחושב עליו. הרבה פעמים אלו הביטויים האותנטיים והמקסימים ביותר של נפשו של עם. מעבר ליכולת המופלאה של הספרדים לשלב ניבולי פה בתוך כל משפט ולעושר החריג והיצירתי של ביטויים וניבים הכוללים את המילים זין וכוס (נדמה שספרדים מסוגלים לנהל שיחה על כל נושא שהוא תוך הסתמכות בלעדית על ביטויים המשלבים בתוכם מילים גסות) הדבר שהרשים אותי הכי הרבה בשפה הספרדית הוא החיוביות והאופטימיות שלה

הנה כמה דוגמאות, והראשונה ביניהן היא "Claro" או "Claro que si" שהמשמעות שלו היא "ברור" או "ברור שכן". מה שמעניין כאן היא לא משמעות המילים עצמן אלא האופן שבו הספרדים עושים בהן שימוש, הם אומרים את זה גם על דברים שרחוקים מלהיות ברורים מאליהם. "בא לך ללכת מחר לראות סרט", "Claro que si"; אני אוכל להשאיל את האופניים שלך כדי לנסוע לנחל מחר "Claro". התשובה החיובית הופכת לברירת מחדל. אין מקום לתהיה. הכל טוב!

שני ביטויי נוספים שאופיניים להלך הרוח החיובי הזה הם "no pasa nada" "לא קרה כלום", ו"no te preocupes", "אל תדאג". שוב מדובר בביטויים סטנדרטיים בכל שפה, אני מתאר לעצמי, אבל מה שמייחד אותם בהקשר הספרדי הוא הקונטקסט של השימוש בהם. בשפה הספרדית יש בהם כח לנטרל כל סיטואציה נפיצה, ומשתמשים בהם בתוספת "טרנקילו" (הגרסה הספרדית ל'שאנטי' ההודי) ככלים רב-שימושיים על מנת לטפח ולשמר אווירה כללית נינוחה, ולהמנע מכל סוג של דאגה מיותרת. טרנקילו, הכל רגוע.

לבסוף הביטוי החביב עלי ביותר מכל הביטויים הספרדיים הוא "Muy bien": טוב מאוד. ושוב, זה לא המילים עצמן אלא אופן השימוש. אם למשל, אם במהלך הזמנה במסעדה אתה מזמינים מהמלצר מרק עדשים וכוס קולה, סיכוי לא רע שיענו לכם על כל הזמנה ב-"Muy bien". זה לא בגלל שעשיתם משהו נפלא במיוחד, אבל עדיין נהוג להחמיא באופן זה על הבחירה שלך כאילו היא גורמת נחת רוח יוצאת דופן. כל הכבוד לך שהזמנת כוס קולה, בחירה מעולה, אדוני.

ספרד והשעה המאוחרת

עוד המצאה ספרדית מבריקה שהייתי שמח לראות מאומצת במקומות אחרים בעולם היא מבנה היממה. כמובן זה ידוע שהספרדים קמים מאוחר, מתחילים לעבוד מאוחר, אוכלים מאוחר, עובדים עד מאוחר (את זה פחות נהוג להזכיר), וחוגגים עד מאוחר. מה שפחות נהוג להזכיר הוא היחס של כל זה לפטנט השעון הספרדי.  וזה העניין: השעון בספרד מותאם לזמן המרכז אירופאי. למרות שספרד נמצאת בקצה היבשת, אלפי קילומטרים מערבית למדינות כמו אלבניה, הונגריה ואוסטריה היא עדיין חולקת איתן את אותו אזור זמן. זאת בניגוד למדינה כמו אנגליה למשל שמערבית פחות מספרד אבל נמצאת שעה אחת קדימה בשעון, או פורטוגל שחופפת את חלקה המערבי של ספרד, אבל נמצאת גם היא באיזור זמן מתקדם יותר. כתוצאה מכך השמש זורחת ושוקעת בספרד בשעה מאוחרת יותר מאשר במדינות רבות שחולקות איתה את אותו אזור זמן (ואילו השעות החמות מתחילות בשתיים ונמשכות שש שבע בערב). כשהשמש זורחת בשעה שמונה ולפעמים אפילו בתשע, אפשר בכיף ללכת לישון גם באחת בבוקר, ועדיין להתעורר שמונה שעות מאוחר יותר בזמן לזריחה. היתרונות למצב הזה הינם בלתי מבוטלים, כפי שיסביר לכם כל מומחה לרפואה ההודית או הסינית למשל, שמדגישות את חשיבות הקימה בזריחה או זמן קצר לאחריה. וכך זוכה הבליין הספרדי לחיות עם ולהרגיש בלי. לבלות עד שעה מאוחרת ועדיין לקום בזמן לזריחה.

להקדים פידבק לגירוי

יש לספרדים בעיה עם להגיד את הדברים בפנים. הם מנומסים מדי וקשה להם להיות ישירים. רובם הגדול יעדיף לתת לך פידבק חיובי מאשר להגיד משהו שעשוי להיות לא נעים לך ולכן לא נח עבורם. אפשר לראות לזה דוגמה באיך שהם מתייחסים לאוכל, שהוא תמיד "מאוד טעים", גם כשהוא לא כזה מדהים. ובכלל הכל נוטה לחיוביות מוגזמת וכזו שאף מטרימ את עצם החוויה. כך למשל, כשספרדי פוגש אדם חדש הוא יאמר Encantado שזה משהו כמו Enchanted, כלומר אני מכושף ממך – את/ה מכשף/ת אותי. באמת? עד כדי כך התרשמת ממני?! והרי רק הרגע הרגע הכרת אותי! דוגמה שניה: כשספרדים אוכלים אצל חבר הם לא מחכים עד שטעמו מהמנה כדי לומר Qué rico (איזה טעים!). הם אומרים את זה מראש, ברגע שהם רואים את המנה, בלי שטעמו ממנה. חברה פה אומרת שזה עניין של ציפיה, הם כבר מצפים שזה יהיה טעים. אבל עוד לא נתקלתי שספרדי יאמר כמה זה טעים לפני שטעם וישנה מאוחר יותר את דעתו. אז כן, זה יכול להיות נחמד לפעמים, ומצד שני זה מתסכל. כשאתה עושה משהו קשה מאוד לדעת אם עשית אותו טוב באמת או שסתם אומרים לך שכן. צריך לשים לב טוב טוב לסימנים הקטנים כדי לדעת מה באמת מתכוונים להגיד לך, ואלו דברים שכישראלי אתה לא בהכרח מאומן בהם.

השיחה וזרם היומיום

כשמנהלים שיחה עם שספרדי תוך כדי הליכה והשיחה מגיעה לאיזשהו חלק חשוב או משמעותי במיוחד הרבה ספרדים יעצרו לפתע מהילוכם ללכת ויעברו לשוחח בעמידה. אם ברצונכם להמשיך וללכת תוך כדי שיחה הדבר ידרוש דירבון מיוחד. וברגע שהספרדי יחוש ששוב הגעתם לנקודה עקרונית בשיחה הוא שוב יעצור מלכת. בעיני זה הרגל מעצבן למדי. "כאילו, יאללה, מה הבעיה שלך, אתה לא יכול ללכת ולדבר בו זמנית?"  אבל יש כאן אולי משהו אחר, וזה שהספרדים בגלל אורח החיים הרגוע והסבלני שלהם, שלא ממהר לשום מקום, מורגלים לתת לך את כל תשומת הלב שלהם. וזה גם משהו של נימוס. אם ספרדי חותך לשניכם סלט ואתה פונה אליו תוך כדי, הוא יפסיק לחתוך את הסלט יתבונן בך ויקשיב לך בתשומת לב מלאה. הוא לא ימשיך לחתוך את הסלט עד שתסיים את מה שיש לך לומר או כל עוד מתנהלת שיחה. עניין של נימוס. אז אם אתה רוצה לאכול את הסלט עדיף שתצא מהמטבח ותן לו לעבוד בשקט. כמו בעניין ההליכה, אותי אישית זה מעצבן. מה הבעיה לעשות שני דברים פשוטים כאלה בו זמנית? אין לי בעיה שתמשיך לחתוך זה סלט תוך כדי שאנחנו מדברים, זה דווקא נחמד. ומה יותר נחמד משיחה תוך כדי הליכה. השיחות הכי טובות מתנהלות בהליכה, עוד מימי חכמי התלמוד שהתפלפלו על הלכות תוך כדי טיול בדרכים, אבל כנראה שהדבר הזה הוא זר לספרדים…

* כמובן שקשה לדבר על ספרד כיחידה אחת, ומדובר ביותר בקיבוץ של תרבויות ועמים, אבל אנא הרשו לי. וגם, כמובן אני לא מתיימר לתת פה איזה אמת מדעית לגבי הספרדים. אלו רק כמה מהחוויות שלי.

עמים הם סמים

גרמניה-הודו-ישראל

פסיכו-גיאוגרפיה