דירוגוקרטיה

כששמעתי שאנשים כותבים בפרופיל הטינדר שלהם את הדירוג שלהם כנוסעים באובר זה בהתחלה הצחיק אותי. זה נשמע כמו פרק גרוע במראה שחורה על החדירה של אובססיית הדירוגים לחיים האנושיים. אבל אחרי השעשוע הראשוני התחלתי לחשוב שאולי זה דווקא הגיוני שאנשים מציינים ברשת הכרויות את הדירוג שלהם באובר. בסה"כ הדירוג הזה אומר לא מעט עליך כאדם: הוא ציון משוכלל המבוסס על אינטראקציות רבות ומצביע האם אתה אמין ומתחשב וכמה נעים להיות בסביבתך. אם את/ה נוסעים עם ציון גבוה באובר יש סיכוי טוב יותר שגם תהיו דייט סביר.

התמלאתי בעליצות כשקלטתי שהנהגים באובר מדרגים אותי. אחר כך שאלתי את עצמי למה זה משמח אותי בעצם, והבנתי שזה החלק בתודעה שלי שנהנה ללמוד, להשתפר ולרצות.  אני יודע שפוליטית זה סופר בעייתי. זה גורם לי לחשוב על ניסויי הקרדיט החברתי של המשטר הסיני ועל חלק מהפרקים של מראה שחורה (במיוחד הפרק הראשון של העונה השלישית), אבל ברמה האישית יש בקדחת הדירוג הזו דווקא פוטנציאל טרנספורמטיבי. ברמה האישית יש כאן תמריץ נוסף לצמוח ולהשתפר. ההבנה שכל אינטראקציה שלך מדורגת יכולה להוביל לתחושת בחילה וקבס, אבל אצלי היא מובילה דווקא לתגובה ההפוכה: אני רוצה להיות הבנאדם שמקבל חמישה כוכבים! הבנאדם הזה שכל דקה איתו היא כמו ארוחת בוקר למיטה, המשולבת במסאז' מפנק לצלילי תזמורת קאמרית. האדם שכל מי שנפגש איתו לא יכול אלא לומר: "הבנאדם הזה הוא כמו סוויטה בהילטון. חוויה של חמש כוכבים."

דירוגוקרטיה היא עוד סוג של טכנולוגיה קוגניטיבית לעיצוב התודעה. הרחבה הולכת ומשתכללת של הפאנאופטיקון של בנטאם שמעודדת צורות הולכות ומתרחבות של פיקוח ומשטור עצמי. יש לה את הפוטנציאל להפוך לנשף מסכות מצמית ומדכא, כמו בבלאק מירור, במיוחד כשהיא מלווה בסנקציות. אבל כמו הרבה זוועות שמתרחשות בעולם היא מכילה גם פוטנציאל לעבודה עצמית והתפתחות.

הרעיון של למשחק את הקיום שלנו באופן שייתן לנו פידבק בלתי נפסק על כמה אנחנו נעימים, מתחשבים, מרימים ומשמחים הוא רעיון שלא ימצא חן בעיני אנשים שמתעקשים על הזכות שלהם להיות האני האותנטי שלהם, אבל עבור מי שרוצה להשתפר ולהיות טוב  יותר, יש שם גם הזדמנות גדולה. הייתי שמח אם בסיום כל שבוע הייתי מקבל דירוגים מהאנשים שפגשו אותי באותו שבוע. אולי זה היה מלמד אותי להיות אדיב, מעניין ומשמח יותר. אולי באופן אבסורדי זה היה יכול ללמד אותי אפילו להיות אותנטי יותר. ואולי היה מתרחש הדבר ההפוך בדיוק. לדרוגוקרטיה יש פוטנציאל אוטופי ודיסטופי בלתי נגמר, אבל כשאני חושב על שורש הפיתוי שבה אני חושב שנוכל למצוא שם את הרצון הסוקרטי לדעת את עצמנו, מחומש בכמה מהאתוסים רבי העוצמה ביותר של התרבות האלגוריתמית בת זמננו. היא שיקוף של הרצון שלנו לדעת איך אלוהים שופט אותנו – כשהוא מעובד לשפתם של האלים המתמטיים יודעי הכל של התקופה. כי בינינו, מי מאיתנו לא סקרן לדעת איזה ציון היינו מקבלים אם היינו מלון בבוקינג.קום או מסעדה בילפ. אנחנו צורכים את העולם דרך פילטרים של דירוגים, ורק טבעי שנרצה להכיר את עצמנו דרך ממסרת הדירוג.

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • liorbargal  ביום 6 בפברואר 2019 בשעה 11:00

    היי עידן, אפשר להסתכל על הבעיות והאיומים שנגזרות מהאלמנטים הפולשניים והרדוקטיביים של הטכנולוגיה הדיגיטלית(דיסטופיה) ואפשר כמובן, גם לנסות לחפש את ההזדמנויות החדשות לצמיחה רוחנית חסרת תקדים של האנושות כולה, דווקא משום שכעת פוטנציאל השפעה גבוה (אוטופיה). לכן בעיני צריך להסתכל על השיח הטכנולוגי-תודעתי במבט אקולוגי שלא מרדד את הדיון לשיח בינרי של טכנולוגי או חברתי, כאילו שאפשר לעשות הפרדה שכזו. לגבי מראה שחורה, אני באופן אישי חושב שהפרק 'ספינת יו.אס.אס קליסטר' שאני קורא אותו כפרודיה פנטסטית על גיימינג וניכור בקפיטליזם הנרקסיסטי, הכי מוצלח עד כה בסדרה בעיני.

  • אנלוגי  ביום 6 בפברואר 2019 בשעה 14:28

    יש את הסרט הזה nanny mcfee
    לוקח זמן לילדים להעריך אותה.
    ומערכת של דירוגים – הייתה למעשה קוטעת את התהליך החשוב שעברו.
    כי הרבה דברים חיוניים, יש דרך שעליי לעבור ורק אז, אולי אפילו שנים אח"כ אעריך זאת באופן "חיובי".
    מערכת של דירוגים, למעשה מקבעת אותנו ב"דעת", בעיסוק המתמיד בטוב\רע לייק\דיסלייק.
    במקום לחוות כל חוויה ולקבל ממנה כל מה שיש לה לתת, אנחנו עסוקות בלמדוד אותה..
    וככה לא אתן צ'אנס למורים\ות גדוליםות שנקלעים בדרכי כי ברדוד הם "לא באים לי בטוב".
    נראה לי גם שתוך זמן קצר רוב האנשים יעשו בחירות מתוך פחד ולא תשוקה. פחד של נידוי, של דירוג נמוך..

  • ביולוג ירושלמי  ביום 18 בפברואר 2019 בשעה 10:43

    יותר מדי מידע.
    יותר מדי פריטי מידע חסרי ערך.
    ודירוג, על ידי כל מיני ארחי פרחי, זה אולי אחד מהדברים היותר הזויים ומטומטמים ששמעתי.
    בכלל לא חשבתי שקיים דבר כזה.
    לדרג נותן שירות או בעל מקצוע – כן. לדרג עסק – כן. לדרג מקום בילוי – כן. לדרג מוצר – כן.
    האם אתה כ"אתה" מרגיש כנותן שירות? כבעל מקצוע? כמקום בילוי או כעסק?
    לדרג אותנו בתור בני אדם?…
    ומה האלגוריתם בדיוק שמוח המסכן הזה שלנו שמופצץ במאות אלפי מידעים כל יום שיצליח להטמיע, לשכלל ולתעל את כל החרטבונה הזה למשהו בעל ערך?…
    האם אנו אמורים לשאוף לשיפור מתמיד?
    האם כל ערך, פריט או תכונה אפשר בכלל לשפר?
    מה המשמעות של כל השיפור המתמיד הזה?
    לאן הנ"ל חותר? לאוברמאנש?
    האם החיים שלנו עצמם הם כלים במשחק אינסופי של מימוש את "הפוטנציאל" הטמון בנו?
    לאן כולנו אצים-רצים להתייעל?
    הזוי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: