משנה תודעה – טור 3 – ההבטחות והאתגרים הגדולים של הרפואה הפסיכדלית

איך הפכו חומרים פסיכדלים מסמים מושמצים לתרופות קסם? מה פה ההבטחה הגדולה? ומה עשוי למנוע מהם להגשים את הפוטנציאל? (ממשיך לפרסם כאן את הטורים של 'משנה תודעה' ממוסף גלריה. לטור המקורי ב'הארץ')

לסמים פסיכואקטיבים ברפואה יש בדרך כלל סיפורי חיים מורכבים, אבל הסיפור של הסמים הפסיכדליים מוזר ומלא תהפוכות במיוחד. הוא מתחיל עוד לפני שהיפוקרטס הגה את שבועת הרופא, בתרבויות עתיקות, פרה-היסטוריות בחלקן, שראו בפסיכדליים חומרי רפואה רבי עוצמה ומקודשים, וממשיך בשכחה קולקטיבית של החומרים הללו במערב לאורך מאות ואלפי שנה, עד גילוי יבשת אמריקה, עתירת הצמחים הפסיכדליים. הממסד הכנסייתי של המאה ה-16 וה-17 ראה בשימוש הילידי בפסיכדליים עבודת שטן ונשבע להאבק בו עד חורמה, וכך ירדה הפסיכדליה למחתרת. הדיכוי היה מוצלח כל כך שעד המחצית השניה של המאה העשרים והגילוי המחודש של הפטריות, היו חוקרים רבים משוכנעים שקיומן של פטריות משנות תודעה היה מיתוס ותו לא.

לא חיבבו את הפסיכדלים. האינקוויזציה הספרדית.

המפגש המשמעותי הראשון בין הפסיכדליים לרפואה המערבית החל בשנות החמישים, בהבטחות גדולות וטענות כשמדובר בגילוי הגדול בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, והסתיים במפח רוח רבתי ב-1970 כשהפסיכדליים הוכרזו רשמית כחסרי כל תועלת רפואית ומסוכנים לשימוש גם בהשגחה רפואית. הגדרה זו סתמה את הגולל על התחום למשך שנים ארוכות.

היה משהו שערורייתי בהחלטה הבירוקרטית שקבעה שפסיכדליים לא רק מסוכנים מטבעם אלא גם חסרי כל תועלת רפואית, במיוחד בהתחשב בכך שפסיכדליים שימשו וממשיכים לשמש כצמחי רפואה מוערכים בשורה ארוכה של תרבויות. ההתנגדות הייתה פוליטית בעיקרה. הקהילה הרפואית של שנות השישים אמנם הייתה חלוקה בשאלת התועלת והסכנה של הפסיכדליים, אבל היא הייתה תמימת דעים שהחומרים הללו ראויים וצריכים להמשיך להחקר. זה לא עזר. הפסיכדלים הוכרזו פרמקום-נון-גרטה ובעשרות השנים הבאות נמחקו לחלוטין מהשיח הרפואי במערב. כשהוזכרו, זה היה כסמים מסוכנים שהשימוש בהם מגונה וחסר אחריות.

המאה ה-21 מסתמנת, שוב, כסיפור שונה לחלוטין. ב-15 שנה האחרונות היפהפייה הנרדמת הפסיכדלית נעורה שוב מתנומתה ועברה שוב את הטרנספורמציה מצפרדע ארסית ומפחידה לתרופת פלא נחשקת. בתוצאה אפשר לחזות בכל מקום, מכתבי עת מדעיים ועד וסטארט-אפים שמבטיחים להביא מהפכה לעולם בריאות הנפש. הפסיכדליים מביאים אל העולם האפרורי של הפסיכיאטריה הקונבנציונלית שורה של הבטחות יוצאות דופן. הם משיגים תוצאות מרשימות ומבטיחים לרפא (לא לאלחש, לרפא!) שורה של מצבים וביניהם דכאון, התמכרות, טראומה, חרדה, והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). והם מבטיחים לעשות זאת בבזק, בלי צורך בטיפול כרוני לאורך שנים – במקבץ מרוכז של חוויות טרנספורמטיביות.

הסיפור לא מסתיים כאן. הפוטנציאל הפסיכדלי, כך אנחנו שומעים, הוא כמעט בלתי מוגבל. לצד תחומי המחקר המבוססים כבר, אנחנו מוצאים שורה של דיווחים אנקדוטליים על הצלחות פנומנליות של פסיכדליים בטיפול במגוון בלתי שגרתי של מצבים מגמגום ואלרגיות להפרעות בתפקוד המיני. הספקטרום הרחב של האפליקציות והשימושים האפשריים בפסיכדליים כבר הוביל להשערה שהפסיכדליים מרפאים באמצעות מנגנוני-על טרנס-דיאגנוסטיים החותכים דרך שלל ההתוויות הפסיכיאטריות ומועילים למגוון מצבים רפואיים בעזרת  מנגנונים כלליים, למשל באמצעות העצמת הגמישות המנטלית או חילול חוויות רוחניות שמעודדות פרספקטיבות חדשות ובריאות יותר.

חוזה כדורי הקסם. פול ארליך

טווח השימושים הפוטנציאלים מרשים, אבל כדאי לתת את הדעת על כך שהיומרה הפסיכדלית לטיפול במגוון רחב של מצבים רפואיים מנוגד למגמה רחבה ברפואה המערבית המודרנית: החיפוש אחר כדורי קסם (magic bullets). את המושג כדור קסם, טבע בתחילת המאה העשרים המדען הגרמני זוכה פרס הנובל פול ארליך שהציע לפתח תרופות שיטפלו בבעיות פיזיולוגיות ספציפיות מבלי לגרום לתופעות לוואי, כמו כדור שנורה במדויק מאקדח לעבר מטרתו. חזונו של ארליך שבה את דמיונה של הקהילה הרפואית, והפך להיות המודל המועדף על חברות התרופות והקהילה הרפואית שבמקרים מסוימים אף הטיפה לגורמי צד-שלישי שלא לשפות טיפולים שאינם עובדים באופן זה.

הפסיכדליים, מצידם, אולי זכו למוניטין של תרופות קסם, אבל הם רחוקים מלהיות כדורי קסם במובן הרפואי. הרופא וחלוץ הרפואה האינטגרלית, אנדרו וייל, מבדיל בספריו בין כדורי קסם לתרופות טוניק צמחיות. תרופות טוניק, המקובלות ברפואה הטבעית, מבוססות על שימוש בצמחי רפואה (נניח סרפד או שורש ג'ינסנג)  כדי לחזק ולהמריץ את הגוף, וכדי לטפח בריאות ורווחה כללית. ברפואה הקונבנציונלית יש לתרופות הללו שם רע. הן נחשבות בלתי מדעיות. קשת ההשפעות הרחבה שלהם מקשה על ביצוע ניתוחים סטטיסטיים ממוקדים וספציפיים מהסוג המקובל במחקרי התערבות (RCT)  המהווים את השלד הראייתי של הרפואה המודרנית. רופאים מערביים מעדיפים כדורי קסם. גישתם שונה במובהק מזו של הרפואה המזרחית, למשל, שם זוכות תרופות הטוניק למוניטין רב אצל רופאים ומטופלים.

ניתן לפקפק באבחנה הדיכוטומית בין תרופות טוניק לתרופות מערביות. בפועל גם רבים כדורי הקסם המקובלות ברפואה אינם באמת כדורי קסם. לרוב החומרים הפסיכיאטרים יש שורה ארוכה של תופעות לוואי והשאלה מה גורם לנו לכנות חומר פסיכואקטיבי בשם זה ולא אחר היא בעצמה שאלה של פרספקטיבה ושיווק. חומרים אנטי דכאוניים היו יכולים באותה מידה להיקרא חומרים מדכאי תאבון מיני או חומרים להעלאה במשקל. האפקטים הללו משמעותיים לא פחות מהאפקט האנטי-דכאוני, גם אם הם מתאימים פחות לצרכי פרסום.

גם פסיכדליים לא עונים על ההגדרה הקלאסית של תרופות טוניק – הם מייצרים שינויים מיידיים ודרמטיים בגוף ובתודעה – אבל הקשת הרחבה של המצבים הרפואיים שפסיכדליים רלבנטיים לטיפול בהם מזכירה במשהו את תרופות הטוניק הידועות. יותר מכך, כשמדברים על פסיכדליים, נדמה שהיומרה לרפא ממשיכה ונוסקת מעבר למה שאפילו תרופות הטוניק התיימרו לטפל בו: לעבר תחומים בינאישיים, חברתיים ותרבותיים. פסיכדליים הוזכרו בשנים האחרונות כטיפול אפקטיבי לבעיות בזוגיות, וניתוחים סטטיסטיים אף הדגימו את התועלת שלהם בטיפול בבעיות חברתיות כגון אלימות במשפחה וחזרה של אסירים לשעבר למעגל הפשע. פסיכדליים הוזכרו כטכנולוגיות טרנספורמטיביות שיחזירו את הקסם והמשמעות לטקסי המעבר הנבולים של החברה המודרנית, מחתונה ועד בר מצווה, והם מוצעים גם כפתרון לבעיות תרבותיות רחבות כמו משבר המשמעות של האדם המודרני, או הקשר השבור בין אדם לסביבה.

הבטחות מופלגות כאלו עשויות לעורר חשדנות. הקשת הרחבה של השימושים האפשריים של הרפואות הפסיכדליות מזכיר לא סתם כדור קסם, אלא ממש תרופת פלא (panacea) שמתיימרת לטפל בשורש החולי האנושי. יותר מכך, היא מתיימרת לטפל גם במצבים שכלל לא מוגדרים כמחלה. כאן הפסיכדליים מתנגשים באחד מעמודי התווך של הרפואה הקונבנציונלית. הרפואה המערבית מבינה באופן מסורתי את תפקידה כטיפול במחלות. מה שקשור לשדרוג והעצמה של איכות החיים המקובלת וה'נורמלית' נחשב מעבר למנדט הרפואי. מנקודת ההשקפה של הרפואה המערבית היומרה הפסיכדלית להביא לשדרוג קוגניטיבי, רגשי או רוחני בחיי האדם נראית זרה וחשודה.

אלא שזוהי, במידה רבה, ההבטחה הגלומה בחומרים הפסיכדלים. הפוטנציאל המרגש באמת של החומרים הללו לא נוגע בהכרח לשימוש הפסיכיאטרי הנקודתי לטיפול בדכאון או בטראומה. פסיכדליים עשויים להשיג תוצאות מרשימות במקומות האלו, אבל נדמה שחסידי הרפואה הפסיכדלית מאמינים שיש ביכולתם להביא ריפוי עמוק יותר. להציע אלטרנטיבה שונה באופן מהותי לזו של סגנון החיים המערבי בן ימינו: רפואה שתרפא את האדם הצרכני, המנוכר והאבוד של המאה ה-21 מסגנון החיים הסרטני וההתמכרותי שלו ותחבר אותו מחדש לרשת עתיקה של יופי, אינטימיות, יצירתיות, וקהילה. האמונה הזו, שנראית בוודאי נאיבית למשקיפים מבחוץ, נובעת ממקום חוויתי עמוק של מי שראו את השמש עולה על רחבה אקסטטית במסיבת טראנס רבת משתתפים, או התעוררו לבוקר חדש של הנשמה בסיומו של טקס איוואסקה. זהו חזון הוליסטי בעיקרו שבו חוליי האדם המודרני נרפאים משורשם שבלב ומקבלים מענה בצורת חיים חדשה הנגזרת מהחוויה הפסיכדלית ומהאור הבהיר שהיא שופכת על התודעה והעולם.

החזון הפסיכדלי הקלאסי הזה ממשיך לפעפע בזרמי הקרקעית של הרפואה הפסיכדלית. זהו חזון שעולם הרפואה הפסיכדלית הסטרייטי של ימינו מנסה למחוק כדי להתאים את הפסיכדליה לחוקי המשחק של עולם הרפואה, והמחיקה הזו עשויה להצליח, אבל היא טומנת בחובה סכנה. בטור הקודם עסקתי בטענה שההשפעה המטיבה של מנות מיקרודוזינג היא תוצר של אפקט פלצבו – של ציפיות. איש לא טוען שפסיכדלים עצמם הם פלצבו, אבל השימוש בהם מושפע עמוקות מעקרון הסט והסטינג, שמהדהד את עקרון הפלצבו. עקרון חשוב זה קובע שלחומרים פסיכדלים אין אפקט ספציפי אחד אלא השפעותיהם תלויות בראש ובראשונה בהקשרים פסיכולוגיים כמו מצב רוח, ציפיה וכוונה (סט) והקשרים סביבתיים כגון סביבה פיזית, חברתית ותרבותית (סטינג). ההשפעות של הפסיכדליים, במילים אחרות, משתנות בצורה דרמטית בהתאם להקשר בו נעשה בהם שימוש. זו הסיבה לכך שקשת החוויות שמזוהה עם הפסיכדליים רחבה כל כך, מחוויות אסתטיות, רוחניות ויצירתיות ועד חוויות דמויות פסיכוזה.

ההשפעות הרוחניות והתרפויטיות העמוקות שנקשרו בשמה של הפסיכדליה לאורך השנים היו, במילים אחרות, תוצר לא רק של הסמים אלא גם של ההקשרים החברתיים והתרבותיים בהם נעשה בהם שימוש: תרבויות נגד, תרבויות רוחניות, מסיבות טבע, תרפיה מחתרתית. עובדה זו בעייתית מבחינת הרפואה, לא רק משום שהיא מנוגדת עמוקות לסטנדרטיזציה שדורש מודל כדור הקסם המבטיח אפקט אחד ידוע וקבוע, אלא גם משום שהיא מרמזת על כך שכל ניסיון לנתק את הרפואה הפסיכדלית מהקשריה מסתכן באובדן ההיבטים המכריעים שטוענים את החוויה הפסיכדלית במשמעות והופכים אותה לעוצמתית ומשמעותית כל כך.

במאמר שהתפרסם במגזין איאון טוען האנתרופולוג ניקולס לנגליץ כי תהליך המיינסטרימזציה של הפסיכדלים, הלוקח אותם הרחק מעבר לתתי התרבויות שקידמו אותן בעבר, נושא בחובו גם סכנה. המטפלים והמטופלים שהשתתפו בניסויים הראשוניים והמצומצמים יותר בפסיכדליה באו מאותו עולם תרבותי שאוחז בתפיסות מסוימות כגון רוחניות משוחררת. אבל מה יקרה כשהחומרים הפסיכדליים יגיעו למקומות רחוקים עם תפיסות שונות לחלוטין? "להיות מונחה בטריפ שלך על ידי תרפיסט למוד ניסיון פסיכדלי זה אולי שונה מלקבל את הסם מאונקולוג נוצרי שנולד מחדש בחגורת התנ"ך," טוען לנגליץ.

האם הייתם לוקחים אסיד עם פסיכיאטר מחגורת התנ"ך? ניקולאס לנגליץ

הממסד הרפואי, מצידו, מנסה עד כה לעשות כמיטב יכולתו כדי להתייחס לפסיכדליים בדיוק כמו לכל חומר אחר, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא ההתעקשות להשתמש במודל ביקורת הפלצבו כדי לחקור את החומרים הפסיכדלים. בעוד שמודל ביקורת הפלצבו (שימוש בקבוצת ביקורת המקבלת פלצבו) מיועד להפריד בין השפעות חיצוניות לסם לבין השפעות הסם עצמו, במקרה של פסיכדליים ההפרדה הזו נראית לא רק קשה עד בלתי אפשרית לביצוע (בשל האפקטים הדרמטיים של הפסיכדליים, החותרים תחת אמינות הפלצבו) אלא גם חסרת משמעות. כשחוקרים בקרן מחקר ההתמכרויות הקנדית ניסו בשנות השישים לשחזר הצלחות פנומנליות שהושגו בטיפול באלכוהוליזם בעזרת אל-אס-די, הם החליטו לוותר על ההקשרים התרפויטיים והרוחניים שמסגרו את הטיפול כדי לשמור על "אובייקטיביות." התוצאה הייתה תוצאות תרפויטיות נחותות לאלו שדווחו עד אז. בדיעבד, מחקרם לא הפריך את תוצאות המחקרים הקודמים אלא הדגים נקודה אחרת וחשובה בהרבה: שמכיוון שלסט ולסטינג מקום מרכזי כל כך בשימוש הרפואי בפסיכדליים, שמור שם לפלצבו מקום של כבוד. פסיכדלים רותמים בגאון את אפקט הפלצבו ואף מעצימים אותו, על פי השערות שונות, כך שכל ניסיון לבטל את האפקט הזה חותר תחת יעילות הטיפול.

ההטמעה של מודל ה-RCT כתו התקן למחקר רפואי קפדני נחשבת לאחד ההישגים הגדולים של הרפואה המודרנית. היא אפשרה להבחין ביתר ודאות בין תרופות אפקטיביות לבין השפעות דמה שנוצרו בהשפעת אפקט הפלצבו. המחשבה לוותר על מודל זה מעוררת אם כן פלצות ברובם המכריע של נציגי הממסד הרפואי שחונכו על ברכי קדושת המתודולוגיה הזו. ועם זאת יתכן ש-RCT אינם המודל הנכון למחקר פסיכדלי. במצבים מסוימים הניסיון הדון קיחוטי לבטל את השפעת הפלצבו הופך להיות עקר משום שהשאלה החשובה היא לא איך לבטל השפעות כאלו אלא איך לרתום אותן כדי להשיג את התוצאות הטיפוליות הטובות ביותר.

האם עליית המחקר הפסיכדלי תערער את קדושת ה-RCT בקהילה הרפואית? ואולי השימוש המסיבי ב-RCT יערער על התוצאות המוקדמות של המחקר הפסיכדלי? מוקדם עדיין לענות על שאלות אלו אבל מסתמן שהסיפור הפסיכדלי ברפואה ימשיך להיות מוזר ובלתי שגרתי גם בשנים הבאות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: