משנה תודעה – טור 6 – הסכנה הפסיכדלית

עד כמה סמים פסיכדליים באמת מסוכנים? (לטור באתר הארץ)

הסיקור העיתונאי של חומרים פסיכדליים מתחלק לרוב לשני סוגים עיקריים. הראשון מתמקד בסיפורי טרנספורמציה מרגשים, ובפוטנציאל הרפואי, הרוחני והתרבותי של החומרים האלה. השני מתמקד באנשים שמאז שלקחו טריפ חושבים שהם דולפין או ציפור שיר.

גם בתקופה של לגיטימציה גוברת, שאלת ההתפלפות — הפוטנציאל של פסיכדליים 'לשחרר בורג' — לא מרפה מהשיח סביב פסיכדליה. קשה לפרסם כתבה בנושא בלי לקבל לפחות תגובה אחת שתספר על החבר שאכל טריפ בהודו והגיע משם היישר לכפר איזון. העיסוק בנושא מוזן לא רק על ידי מתנגדים שמחפשים להכפיש פסיכדליים, אלא גם על ידי החוויות שחולקים משתמשים שהתחככו על בשרם עם גבולות הקיצון של תודעה. אלא שבפועל, השיח נוטה לעיתים קרובות לקוטביות שטוחה המעמידה את מי שטוענים שפסיכדלים הם סכנה ברורה ומיידית מול מי שטוענים שהם חומרים בטוחים מאין כמוהם.

במקום האחרון ברשימת הסמים המסוכנים. פסיכדלים במחקר של פרופ' דיוויד נאט

אז עד כמה פסיכדלים באמת מסוכנים? אם נסתכל על העובדות היבשות, נראה שלא מאוד. המחקר המקיף ביותר שנערך עד היום על נזקי סמים הציב את האל-אס-די ופטריות החיזיון כחומרים הבטוחים ביותר, מתוך 20 סוגי סמים שנבחנו. המחקר עשה שימוש ב-16 קריטריונים לאומדן הנזק הפיזי, הפסיכולוגי והחברתי של סמים ומצא שהסם המזיק ביותר הוא אלכוהול, כשאחריו מגיעים צמודים הירואין, קראק, ומתאמפטמין. מחקרים נוספים הגיעו לתוצאות דומות, וגם הרקורד הבטיחותי המוצלח של המחקר העדכני בפסיכדליים מאושש עמדה זו.

אלא שעובדות יבשות לא מספיקות כדי להסביר את השיח הטעון רגשית שקיים בחברה שלנו לגבי סיכון פסיכדלי. מחקר שבחן את הסיקור העיתונאי של מקרי מוות מסמים גילה שבעוד שרק אחד מכמה מאות מקרי מוות מסמי מרשם כמו פרצטמול זוכה לדיווח בעיתונות, הרי שבמקרה של MDMA (החומר הפעיל באקסטזי) מקרי המוות המועטים זכו תמיד לכתבות שבהן הובלט השימוש בסם, אפילו כשסיבת המוות הייתה טמונה כנראה בסמים אחרים שנעשה בהם שימוש בצוותא.

מחקרים מסוג זה מדגימים משהו על הנטייה של החברה שלנו להתמקד בסכנה כאשר היא קשורה בחומרים בעלי השפעות אקזוטיות על התודעה אבל לא כשהיא קשורה בחומרים משעממים יותר כמו אקמול או אפילו אלכוהול וטבק (אפשר רק לדמיין איך היו נראים העיתונים אם כל מקרה מוות מטבק או אלכוהול היה מדווח). חוקרים בתחום הערכת סיכון מכנים את התופעה הזו היוריסטיקת הנגישות (avaibility bias), והיא מתייחסת לנטיה האנושית להעריך בהפרזה תוצאות שקל יותר לדמיין. קל לנו יותר לדמיין שנפגע מתאונת טרור מאשר ממרשם תרופתי שגוי, וזאת למרות שהסכנה האחרונה נפוצה לאין שיעור. הסיבה לכך היא שפיגועי טרור זוכים לחשיפה גדולה יותר בתקשורת ובקולנוע, קצת כמו חומרים פסיכדליים.

הטיית הנגישות והטיות קוגניטיביות נוספות אחראיות לכך שקל יותר לייצר פאניקה מוסרית סביב חומרים פסיכדליים, שנזקיהם נדירים אך דרמטיים וסנסציוניים, ולכן מושכים תשומת לב, מאשר סביב רוצחים וודאיים אך שקטים כמו וורקהוליזם, זיהום אוויר, או אורח חיים ישבני שהורגים מדי שנה מיליונים מבלי לעורר את אותה חמת זעם קדושה.

התשובה הפשוטה לשאלת הסיכון הפסיכדלי היא שנזקים פסיכדליים נדירים בהשוואה לנזקיהם של גורמי סיכון אחרים בחברה, משיזוף בשמש ועד צריכת חטיפים. אלא שתשובה מוחלטת כזו תהיה גם פשטנית. ראשית כל, סיכון אינו רק מתמטיקה. הוא טעון בדימויים וערכים, והחברה שלנו, מסתבר, נוטה להתקומם יותר על התפלפויות מאשר על מוות מסרטן העור או מסכרת.

שנית, הסיכון הפסיכדלי אינו אחיד בכל זמן ומקום. אין דין טריפ אחד כמשנהו, ובעוד שמחקרים אנתרופולוגים מצאו שבשימוש המסורתי בחומרים אלו הנזקים נדירים ביותר, בנסיבות אחרות הסבירות לנזק עולה. הסיבה, שלא במפתיע, טמונה בסט ובסטינג – בהקשרים השונים של השימוש בחומר. אין זה מפתיע שסיפור ההתפלפות הקלאסי "מגואה לגהה" של מטיילים ישראלים צעירים כולל לעיתים קרובות שילוב פוטנטי של גורמים מחריפי סיכון. במקרים רבים, מדוברים בגברים בתחילת גילאי העשרים – קבוצת סיכון לפיתוח סכיזופרניה. הנזק, לרוב, מתרחש לא מטריפ בודד אלא מסדרת חוויות המלווה בשימוש מסיבי בקנביס. גם ההקשר החברתי של המטיילים: רחוקים מהבית, מנקודות היחס החברתיות והתרבותיות, בתקופה של טיול ארוך המלווה בהעדר שגרה וחוסר ודאות – כל אלו מהווים גורמים מחריפים.

למרות הנסיונות החשובים לשים את הסיכון הפסיכדלי בפרופורציה ולהוכיח באותות ומופתים שהשימוש האחראי בחומרים הללו בטוח ומיטיב, לא ניתן להכחיש את הסכנה, וככל שקהילת העוסקים בדבר תקדים להכיר בכך כן ייטב. לאורך שנים, הקהילה הזו, שנדחקה לעמדת מגננה כתוצאה מהמלחמה בסמים, אימצה עמדה קוטבית לזו של המפחידים. אם המשטרה אמרה שפסיכדליים מסוכנים בהגדרה, תומכי החומרים הללו אמצו את העמדה ההפוכה, עד כדי הכחשה מוחלטת של פוטנציאל הנזק. השיח הבעייתי הזה מהווה דוגמה נוספת לנזקים העקיפים והבלתי צפויים של המלחמה בסמים. אלא שבשנים האחרונות, על רקע הלגיטימציה הגוברת של הפסיכדלים ניתן לזהות את ההופעה של שיח אמיתי יותר לגבי פסיכדליה וסכנותיה. בקבוצות ישראליות ברשת ניתן למצוא בשנים האחרונות דיונים כנים וחשובים בסכנות בשימוש במשני תודעה. לעיתים קרובות הדיונים הללו מתחילים מדמות בולטת בקהילה שמתוודה על יחסים התמכרותיים עם קנביס, על אפיזודה נפשית יציבה פחות מהעבר או על כל סוג של קושי נפשי שהתעורר תוך שימוש במשני תודעה. הדיונים הללו, פתוחים, אינטימיים, ולעיתים כואבים מתווים נתיב לשיח כנה ואמיתי יותר על סכנות פסיכדליות שנקודת המוצא שלו היא לא תעמולה זולה אלא החוויות האתגרים האמיתיים שמשתמשים בחומרים פסיכדליים נתקלים בהם לעיתים ומתמודדים איתם בעזרת התמיכה של קבוצת העמיתים שלהם. באמצעות שיח פתוח וקהילתי כזה גם  חוויה מאתגרת יכולה להפוך להזדמנות לצמיחה. הדוגמאות המדאיגות ביותר להכחשה של סכנה פסיכדלית מגיעות בתקופתנו פחות ממשתמשים ויותר מחברות מסחריות המשקיעות בפסיכדליים ומעוניינות לצייר תמונה ורודה שכולה טוב.

יש סכנות אמיתיות בשימוש בפסיכדלים. הסכנות הללו לא יעלמו, ולמרות כל הרצון הטוב, הן מובטחות לשוב ולהופיע בהמשך הדרך. הן ישמשו את המתנגדים כדי לטעון שיש לאסור את השימוש חומרים הללו – כאילו שזה אי פעם עבד. בחלק מהטיעונים האנטי-פסיכדליים ניתן להלחם באמצעים רציונליים של סטטיסטיקה המראה שבשימוש מושכל פסיכדליים הם חומרים בטוחים ומיטיבים יותר ממגוון פעילויות אחרות המקובלות בחברה. אבל מעבר לשיח המספרים, נדרשת עמדה עקרונית יותר.

ביותר מדי מקרים החברה שלנו מונעת על ידי שיח טהרני ופשטני שגורס ש(במקרים מסוימים, בוודאי לא במקרים של וורקהוליזם או פליטות גזי חממה) כל סיכון הוא יותר מדי וחייב להפסק מיד. אסור לנו לתת לשיח הסיכון המטמטם הזה להשתלט. כחברה, חשוב שנזכור שבכל פעילות אנושית משמעותית טמונים סיכונים. השאלה היא תמיד מי מגדיר מהו סיכון, ומהו סיכון נסבל. בחיפוש הפנימי והיוקד אחר אמת או חוויות טרנספורמטיביות יש – הפתעה הפתעה – סכנות מוחשיות ואמיתיות, והדבר הזה נכון לא רק לגבי פסיכדלים אלא לגבי אנספור פרקטיקות אחרות ממדיטציה ודימיון מודרך ועד השכלה אוניברסיטאית. התשובה לא יכולה להיות סתם אישרור של האלטרנטיבות התרבותיות הרווחות כמו רביצה מול מסכים (שגם לה סיכונים פיזיים ופסיכולוגים מוכחים). היא חייבת לכלול הכרה בכך שסיכון הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, ובגבולות סמכותה של המדינה לאסור על סיכון, כאשר הדבר מתערב בחירויות הפרט.

הפסיכולוג והפעיל הפסיכדלי ארט קלפס סיכם  זאת פעם היטב בראיון. כשנשאל על הסכנה בפסיכדלים ענה: "כנראה שיש משהו נאצל ומרומם יותר בלבעוט בכדורגל, לטפס על הרים, או לצלול בים אבל לא מספק נאצל ומרומם אם המטרה שלך פילוסופית או דתית. זה מגוחך. אחת הזכויות הבסיסיות של האדם החופשי היא הזכות לקחת סיכונים על עצמו ועל התודעה שלו. אנחנו לא חיות מקנה בקר. אנחנו בני אדם חופשיים. לאדם יש את הזכות לקחת סיכון. כולנו נמות בסוף. העיסוק האינסופי הזה בלהיות בטוחים ומוגנים הוא מסולף, מבזה ומגעיל."

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Joshua Rom  ביום 5 ביולי 2021 בשעה 21:46

    שלום לך, ד״ר הארטוגזון, מזמן לא דיברנו.
    אני קורא את מה שאתה אומר כאן ומסכים איתך לגמרי. אישית אינני משתמש בסמים, לא פסיכדליים ולא אחרים, לא בעבר ולא בהווה, אבל אני שואל את עצמי לגבי העתיד אם החוויה הזו שווה את הסיכון. הקשבתי לכמה דיונים בנושא, בעיקר אצל סאם האריס בשיחתו עם ג׳יימס פאדימאן ואחרים, ואני מבחין בשתי נקודות שאותם לא העלית:
    1. כל המומחים מביעים את דעתם בנושא הסט והסטינג כגורם ראשון במעלה ל״הצלחה״ בטריפ, אבל אינם יכולים להבטיח טריפ חיובי מן הסוג שעליו החווים מספרים סיפורים מעוררי קנאה.
    2. גם סאם האריס וגם ג׳יימס פאדימן (שאני מניח שאתה מכיר) מדווחים על פניות רבות של אנשים מכל הקשת האקדמית (כן, דווקא) המעוניינים לחוות את הטריפ הזה. נוצרה אצלי ההרגשה, שנראה לי שהשניים שציינתי מסכימים איתה, שיש היום לחץ חברתי לנסות את הפסיכדליים האלו באיזושהי צורה. מעין אופנה שכזו.
    [אגב, פאדימאן מדווח על הצלחה מאוד מרשימה במיקרודוזינג לאורך זמן].
    האריס אפילו יעץ למישהו: ״אם יש לך איזה ספק בצורך בטריפ הזה – אל תנסה בכלל.״
    תודה.

    • Ido Hartogsohn  ביום 6 ביולי 2021 בשעה 6:12

      היי ג'ושוע,
      לא חושב שאפשר לעשות כאן הכללה בנושא האם החוויה שווה את הסיכון.
      ברוב הגדול מאוד של המקרים כן. אבל במיעוט נדיר של המקרים יכולות לקרות טרגדיות ובמקרה ההוא זה לא שווה. אני חושב שאם תדבר עם אנשים שהתנסו בפסיכדלים הרוב המוחלט יגידו שהם אסירי תודה. אבל כמובן אם תדבר עם נפגעים… גם אדם שנפגע בתאונה יכול לומר שהוא מתחרט שאי פעם עלה על כלי רכב.. ומי שחלה בסרטן העור אולי יגיד שהוא מתחרט על כל הפעמים שהלך לים..
      אתה צודק שיש כרגע הייפ רציני. וכנראה אפילו תחושת FOMO למי שלא מתנסה. זו נקודה מעניינת שלא חשבתי עליה. בגדול, חשוב לומר שאכן לא ניתן להבטיח חוויה חיובית. לא יודע אם הייתי מצטרף לעצה של האריס, כי רוב הסיכויים שאותו אדם יהיה אסיר תודה על החוויה שעבר ואולי היא תהיה המשמעותית ביותר של חייו. אלו נושאים שבאופן כללי קשה מאוד לשאת בהם עצות (בוודאי מהסוג של קח/אל תקח).

  • שמש  ביום 7 ביולי 2021 בשעה 11:48

    גם לחיות מקנה בקר יש את הזכות לחיות חופשיים
    וחבל שעם כל הפסיכדליה שצרך והמסעות שעשה לא הבין את האמת הפשוטה הזאת

להגיב על שמש לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: