משנה תודעה – טור 8 – האם סמים פסיכדלים יכולים להביא את השלום?

ב-1970, כשגרייס סליק, סולנית להקת ג'פרסון איירפליין, הוזמנה לאירוע פרטי בנוכחות ריצ'רד ניקסון, הזמרת הצעירה הגתה תוכנית נועזת. במהלך שיחת קוקטייל, היא תחדיר בחשאי טיפת אל-אס-די לכוס המשקה של הנשיא האמריקאי. סליק קיוותה שטריפ עצמתי דיו יפקח את עיניו של ניקסון ויגרום לו אותו להפסיק את המלחמה בויאטנם.

רצתה להדליק את ניקסון על אסיד. גרייס סליק

מזימתה של סליק נקטעה באיבה כשהמאבטחים זיהו ועצרו אותה בכניסה לאירוע, אבל היא לא הייתה היחידה שטפחה תקוות משיחיות לשחר פסיכדלי בפוליטיקה העולמית. בשנות השישים היו מי שהציעו להחדיר אל-אס-די לאספקת המים בערים כדי להביא להארה המונית, וסולן החיפושיות פול מקרטני הכריז בראיון שאם מנהיגי העולם פשוט יקחו אל-אס-די הרעב, העוני והמלחמה יעלמו במהרה. מקרטני וסליק בטאו סנטימנט רווח בקהילה הפסיכדלית: האמונה שאם רק ניתן לפוליטיקאים ואנשי ציבור כמות מספקת של פסיכדליים יפתחו להם הראש והלב והם יאמצו ערכי אהבה ושלום.

מדובר ברעיון שנראה כהזיה אבל אחת השיחות הנפוצות אצל מי שהתנסו בחוויה פסיכדלית מרחיבת לבב היא מה היה קורה אם ביבי, טראמפ או פוטין היו פה איתנו הלילה. האם גם הם היו קמים בבוקר עם פרספקטיבה קוסמית חדשה?

לזרם הרעיוני הרואה בפסיכדלים תרופה פסיכופוליטית שביכולתה לרפא בעיות פוליטיות וחברתיות עמוקות יש מורשת ענפה. בשנות החמישים, נערכו באומות המאוחדות, על פי דיווחים, סשנים פסיכדליים חשאיים שכללו חברי פרלמנט, שגרירי או"ם וראש ממשלה, במטרה להביא טרנספורמציה רעיונית בקרב מנהיגים בינלאומיים. "פוליטיקה, דת כלכלה ומבנה חברתי מבוססים על מצבי תודעה משותפים," טען בשנות השישים אידאולוג האל-אס-די טימותי לירי. "הסיבה לקונפליקט חברתי היא לרוב נוירולוגית. התרופה היא ביוכימית." צעירים אמריקאים שהתנסו בחוויה הפסיכדלית התקשו לקנות את הנרטיב של המלחמה הקרה: של אנחנו והם, אמריקאים טובים וסובייטים רעים. החוויה הפסיכדלית גרמה לרבים לראות סכסוכים פוליטיים ומדיניים כהסחת דעת ממציאות עמוקה יותר של חיבור ואחדות. "סמים שתלו לך אוטופיה בתודעה," סיכם זאת טוד גיטלין, ממנהיגי תנועת הסטודנטים האמריקאית בשנות השישים.

אז האם שימוש המוני בפסיכדליים באמת יכול להוביל לשלום עולמי? מחקר שהתפרסם ב-2017 דיווח שחוויות עוצמתיות עם פסיכדליים חזו עמדות ליברליות, פתיחות מוגברת, והפחתה בנטיה לסמכותניות. אלא שקריאה במחקר מעלה חשד שהזיהוי בין החוויה הפסיכדלית לבין עמדות ליברליות וסובלניות הינו תוצר לא רק של החומרים עצמם אלא גם של האוריינטציה הפוליטית השמאלית-ליברלית של רוב המשתמשים.

אם פסיכדלים מעצימים אמונות ותפיסות, ביכולתן להעצים תפיסות ליברליות וסובלניות, אבל גם תפיסות שמרניות ולאומיות. ואכן, ההיסטוריה הפסיכדלית ידעה גם דמויות בגוון שמרני כמו הסופר הגרמני השמרן והאנטי-דמוקרטי ארנסט יונגר, ידידו של מגלה האל-אס-די אלברט הופמן. כשהרמן קאהן, האסטרטג הגרעיני הבכיר של המלחמה הקרה לקח אל-אס-די הוא קרא "וואו" כל כמה דקות. לאחר מכן סיפר שהעביר את הטריפ כשהוא מדמה לנגד עיניו אסטרטגיות הפצצה נגד סין הקומוניסטית. בשנים האחרונות נרשמה התעניינות מוגברת בפסיכדליה בחוגי הימין ובקרב דמויות רחוקות מהשמאל כמו ג'ורדן פיטרסן וג'ו רוגן.

נפוץ לא פחות מהשאמאניזם המרפא . שמאניזם שחור.

גם מבט בהיסטוריה מגלה שפסיכדלים ואלימות לא סותרים זה את זה. השימוש בפסיכדלים לתקיפה רווח בשמאניזם האמזוני לא פחות מהשימוש לריפוי. ההיסטוריה כוללת סיפורים על צבאות שהשתמשו בפסיכדלים בקרבות, ואילו טקס הכתרתו של השליט האצטקי מונטזומה השני כלל לצד סעודת פטריות פסילוסיבין גם מעשי קניבליזם. דוגמאות מעין אלו מעמידות בסימן שאלה את הטענות לקשר מהותי בין פסיכדלים לשלום ואהבה.

על הפרק נמצאת שאלת הפרניאליזם של החוויה הפסיכדלית: האם החוויה הזו אוניברסלית בכל מקום, או שהיא משתנה בין תרבות לתרבות? כמי שחיים בארץ שבה מתקיימות מדי סופ"ש מסיבות שבהן אלפי חיילים מפזזים בטבע על אסיד ומבלים את המשך השבוע כשהם מנטרים אוכלוסיה אזרחית במחסומים, ושבה מתנחלים מקיימים טקסי איוואסקה בסביבת אפרטהייד, מותר לנו להטיל ספק בחיבור ישיר וחד-מימדי בין פסיכדליה לעמדות שמאל.

מי שבודק בשטח את הפוטנציאל של פסיכדלים לקדם שלום הוא ליאור רוזמן, חוקר ישראלי באימפריאל קולג', לונדון שמוביל מחקר על טקסי איוואסקה משותפים של ישראלים ופלסטינים והשפעותיהם על תהליכי פיוס.

"התהליכים שעברתי בקבוצות איוואסקה הראו לי שמתרחשים שם רגעים קבוצתיים עוצמתיים שיוצרים קשר חזק מאוד בין המשתתפים. מופיעים שם אלמנטים חזקים של הכרה, קבלה וחיבור שדחפו אותי לעשות את המחקר הזה," מסביר רוזמן.

במסגרת המחקר שלו, שנערך במשותף עם אנטואן סאקה, פעיל שלום פלסטיני, ונטלי גינסברג מארגון המחקר הפסיכדלי MAPS, צפתה הקבוצה בטקסי איוואסקה מעורבים וראיינה עשרות משתתפים יהודים, ערבים-ישראלים ופלסטינים.

במאמר שפרסמה הקבוצה לאחרונה החוקרים מבחינים בשלוש דינמיקות מרכזיות המתרחשות בטקסים היהודים-פלסטיניים. "תימה בולטת אחת היא חוויות של אחדות. מרואיינים מתארים שהזהות הלאומית מתמוססת באופן דומה למה שקורה לזהות האישית, שגם היא נוטה להתמוסס תחת השפעת פסיכדלים. פתאום אין פלסטינים וישראלים. פתאום כולם בני אדם שמחוברים ברמה אנושית עמוקה. זה רגע חזק שיוצר מערכות יחסים חזקות שגם מחזיקות לאחר הטקסים."

"תימה שניה היא חוויות של חיבור עם האחר. כשאישה פלסטינית שרה בטקס בערבית זה יכול ממש לגעת באנשים. הם מרגישים שהם מתעלים מעבר לעצמם ולעבר מפגש עם האחר, וזה מתואר הרבה פעמים כחוויה של שקט קדוש, של שלום שמהדהד באוויר. יש ברגעים האלה מעין הכרה באחר והרחבה של הנראטיבים שאנחנו מורגלים בהם. אנחנו מרשים לעצמנו להתחבר למשהו שבדרך כלל אנחנו לא מרשים לעצמנו לגעת בו."

"התימה השלישית היא חזיונות פוליטיים שקשורים לטראומה של הסכסוך. אלו חזיונות של טראומה בין-דורית, הכאב של האדמה, חזיונות של מלחמה, והרבה פעמים חזיונות של הנכבה. הרבה אנשים מוצאים בחזיונות הללו מסר שמתמרץ אותם לפעולה ולנסות לשנות דברים."

לצד ההשפעה המקרבת של האיוואסקה, רוזמן התמודד במהלך העבודה שלו עם אתגרים המוכרים לקבוצות פיוס מכל הסוגים. "נתקלנו בהגדרות שונות לשלום. כולם מסכימים ששלום זה בלי מלחמה, אבל הישראלים מדגישים את האלמנט של הרמוניה. עבור הפלסטינים שלום משמעותו צדק, דה-קולוניזציה ושחרור. ואחד מהדברים שגילינו היא שהתרבות הניו-אייג'ית שעומדת בבסיס הטקסים מקדמת חשיבה א-פוליטית. היא מאוד מוכוונת כלפי אחדות והרמוניה. הסכנה היא שזה יכול לקדם  את הסטטוס-קוו של כיבוש ודיכוי בגלל שזה מונע אנרגיה של התנגדות ושחרור, שיש בה מקום גם למשהו כועס ואפילו אגרסיבי. לניו-אייג' יש נטיה אוניברסליסטית של 'בוא פשוט נשחרר מהזהויות שלנו ונהיה חברים.' עבור הקבוצה המוחלשת, הפלסטינים זה לא בהכרח ככה. הם רוצים לדבר על הזהות שלהם, כי המאבק שלהם לשחרור הוא קולקטיבי."

חוקר את הפוטנציאל של איוואסקה להביא לפיוס בין ישראלים לפלסטינים. ליאור רוזמן.

ויש פלסטינים שנסחפים עם המגמה הניו-אייג'ית הזו?

"כמובן. אנטואן, שעבד איתי על המחקר, הסביר לי שעבור הרבה מהפלסטינים אזרחי ישראל יש משהו מאתגר בלהיות 'האחר' באופן תמידי, ולכן הרגעים שהזהות מתמוססת ושאפשר להיות בהרמוניה ואהבה הם הקלה. יש עבורם משהו מאוד מושך בפוסט-לאומיות הזו וניתן ליצור אותה במרחבים קטנים. הבעיה היא שזה לא משנה בהכרח את המציאות מחוץ לטקסים. לכן, חלק מהפלסטינים שחווים משהו כזה שוקלים לעזוב את כל הבלגן ולעבור לפורטוגל, כמו הרבה ישראלים כמובן."

עד כמה הגישה שלך לנושא של פסיכדלים ושלום השתנתה מאז שהתחלת את הפרויקט הזה?

"אני  חושב שהתחלתי עם גישה הרבה יותר נאיבית, וזה השתנה ככל שהעמקתי בחומרים מחקריים ובשטח ולמדתי את החשיבות שיש למרכיב האקטיבי של כעס והתנגדות. מה שהיינו רוצים לעשות בשלב הבא זה להמשיך מהשלב התצפיתי של מבט בישראלים ופלסטינים ששותים איוואסקה ביחד ולארגן קבוצות כאלו שעובדות באופן מכוון על נושאים של יצירת שלום ושחרור, שיש בהן מקום להרמוניה ולאחדות אבל גם לשינוי דרך התנגדות, ושגם מעורבות בפעולה שיש לה השפעה על המציאות הפוליטית."

אז מה אתה חושב היה קורה אם ביידן היה מזמין את ביבי, האניה ואבו מאזן לבוא לשתות יחד איוואסקה? אתה חושב שזה יכול להביא שלום למזה"ת?

"יש לאיוואסקה פוטנציאל אמיתי לתמוך בפיוס בין אויבים. זה קשה לדעת כי סיכוי טוב שתהיה להם התנגדות עזה לחומר ולטקס. מצד שני," הוא עונה וצוחק "אם ביידן הוא מנחה טוב והוא יודע לייצר אמון בטקס, זה יכול ליצור שינוי. השאלה היא אם כשיחזרו מהטקס הם יוכלו לדבר את השינוי הזה לעמים שלהם בלי שיתנקשו בהם."

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: