טכנומיסטיקה

אלפי אנשים ברחבי העולם סובלים מ-HPPD, הפרעה תפיסתית שמופיעה בעקבות שימוש בהלוצינוגנים, אבל האם זה באג או פיצ'ר?

"הזיות ה-HPPD שלי התחילו בגיל 17. הורים שלי תפסו אותי יום לאחר טריפ קשוח עם 200 מיקרוגרם אל-אס-די. לא ישנתי כל הלילה ועדיין הייתי בטריפ כשהם תפסו אותי. זה היה נורא. הם נזפו בי קשות ואיימו להתקשר למשטרה. ואז ביום שני פשוט  נשלחתי חזרה לבית הספר," כך מתאר העיתונאי האנגלי אד פרידו את האירוע הטראומטי שבעקבותיו החל לסבול מההפרעה המסתורית המוכרת בשם HPPD (Hallucinogen Persisting Perception Disorder, או הפרעה תפיסתית הלוצינוגנית מתמשכת). שום דבר בקריירה הפסיכדלית הקודמת של פרידו (23) לא הכין אותו לתופעות שפגש מאז. בימים שלאחר החוויה הוא התחיל לשים לב שמשהו השתנה בתפיסת המציאות שלו. אורות מנצנצים כיסו את שדה הראיה שלו כשהביט בשטיח בבית הספר הקתולי בו למד. הארונות בחדרו זהרו בלילה, וכשישב למיסה בכנסיה ראה דפוסים גיאומטרים בוקעים מדמותו של ישוע הצלוב.

מוטרד ומבוהל פנה פרידו לרשת ונתקל במאמר הוויקיפדיה על HPPD שהגדיר את המצב כ"הפרעה כרונית ולא פסיכוטית שבה אדם חווה הזיות ויזואליות או עיוותים תפיסתיים שאינם חולפים לאחר חווית סמים הלוצינוגנית." חייו השתנו.

בשנה לאחר מכן התקווה של פרידו להחלמה הלכה והתרחקה. הוא היה מתבונן בקירות בתקווה שלא יימסו לנגד עיניו. תקווה שנתבדתה שוב ושוב. המועקה הועצמה על ידי הבידוד. פרידו חשש לחלוק את החוויה שלו עם המשפחה או מורים בבית הספר. בזמן שהטיפול בבריונים ובאלימות בבית הספר היה סלחני, היחס למי שבחרו להתנסות בסמים משני תודעה היה קשוח. חבר של פרידו שנתפס עם קנביס סולק מבית הספר. העובדה שפרידו התנסה בסמים הורידה מהשולחן כל אפשרות לאמפתיה, כך הרגיש, שכן 'הוא עשה זאת לעצמו.'

מדיניות הסמים בבית ספרו, כותב פרידו, הייתה מבוססת על הפחדה בכל הכח, ואפס אינפורמציה אוביייקטיבית. בהמשך לכך היה פרידו אכול באמונות הרסניות שאולי שרף לעצמו את המח. הוא ביצע 'סטיגמטיזציה-עצמית' והחל להאמין שהחוויות שהוא עובר הן רמזים לסכיזופרניה – חששות הנפוצים בקרב מי שסובלים מ-HPPD, בין היתר בשל הזיהוי הפופולרי בין פסיכדלים לסכיזופרניה. המעבר לאוניברסיטה, שישה חודשים לאחר האירוע, לא שיפר את המצב. המתח והדאגות שליוו את פרידו בשנה הראשונה שלו בקמפוס העצימו את התופעות הויזואליות. הוא היה מתבונן בפרופסורים באודיטוריומים הגדולים של אוניברסיטת וורוויק ורואה אותם נשאבים לתוך פנורמות ליסרגיות (דמויות אל-אס-די). למעשה, רוב הזמן החזיונות היו נעימים ומרהיבים, אבל תחושת הבידוד הייתה קשה. מבחוץ נראה פרידו כאילו הוא משתתף פעיל בסצינה החברתית: צוחק, מפטפט וצופה עם אחרים בסדרות טלוויזיה – אלא שהוא חש כלוא בעולם משל עצמו.  

הרמזים ראשונים לקיום תופעת ה-HPPD הופיעו כבר בשנות החמישים במאמר של הפסיכיאטר הבריטי רונלד סנדיסון. בשנות השישים המאוחרות זכו התופעות הללו לכותרת פלשבק, והפכו לאבן יסוד במלחמה בסמים בארה"ב. הן כיכבו בכותרות העיתונות כמו גם במחקרים פסיכיאטריים ובתרבות הפופולריתוזכו להסברים ספקולטיביים שעל פיהם כשאדם צורך אל-אס-די, חלק מהחומר יכול להצטבר בתאי שומן או בנוזלי השדרה. החומר הזה, טענו חוקרים באותה תקופה, יכול להשתחרר בכל רגע, ללא התראה, ולהשליך אדם לחוויה פסיכדלית כאוטית שתתפרץ דווקא ברגע מסוכן. נהיגה באוטוסטראדה למשל.

מושג הפלאשבק נזנח בסופו של דבר על ידי הפסיכיאטריה. המגוון הרחב של תופעות פוסט-טריפ שפסיכיאטרים בשנות השישים והשבעים נתקלו בהן הפך את ההגדרה למחוררת ובלתי שמישה מדעית. אמינותו של הפלאשבק נפגעה גם כתוצאה מהשימוש האידאולוגי המפוקפק שנערך בו. מושג הפלאשבק היה חלק ממסע תעמולה שערך הממשל האמריקאי נגד חומרים פסיכדלים בסוף שנות השישים בעיתונות ובמדיה ושהפיץ לצדו שני רעיונות אחרים שהופרכו ממזמן: הרעיון שאל-אס-די מוביל לנזק כרומוזומלי שגורם ללידת ילדים מוטאנטים, ושהסם שורף את התאים במח. בעשורים שלאחר מכן, התייחס העולם הפסיכדלי לפלאשבק כעוד אחד מהמיתוסים המלוכלכים של המלחמה בסמים: שקר גס שהומצא כדי למנוע מאנשים לפתוח את דלתות התודעה.

חמישים שנה מאוחר יותר, בתקופה שבה הסמים הפסיכדלים חוזרים, גם הפלאשבק עושה קאמבק, תחת הכותרת המעודכנת HPPD, מונח אותו טבע הפסיכיאטר הנרי אברהם. ובעוד שכיום מדברים פחות על טריפ שתופס בהפתעה על הכביש המהיר, רשימת התסמינים הנפוצים של HPPD ארוכה וכוללת, בין השאר, שלג ויזואלי, הילות, שובלים, הזיות גיאומטריות, כתמים בשדה הראיה וטינטונים באוזניים. לצד התופעות החושיות, יש גם דיווחים על הפרעות רגשיות וקוגניטיביות כמו רמות מוגברות של חרדה, וחוויות ניתוק דיסוציאטיבי המתבטאות בניכור מהמציאות ותחושת האני השגרתית. המצב יכול להוביל לחרדה ודכאון כרוניים. במקרים חמורים במיוחד, הוא יכול להוביל עד לכדי התאבדות. "זה עינוי זוועתי," אמר לפרידו מרואין באמצע גילאי הארבעים שהחל לסבול מהתופעה לפני 30 שנה, לאחר טריפ אל-אס-די, ומתקיים מאז על קצבאות נכות. ברגע שהוא פותח את העיניים הוא רואה "מיליארדים של נקודות מזוינות בכל מקום." "אף בן אנוש לא מסוגל לסבול את זה." הוא אומר.     

לחזור בזמן כדי לתת לעצמך סטירה

הידע שלנו לגבי HPPD עדיין מועט ומלא בסתירות. לצד המחקר המדעי שמגשש עדיין באפלה, מובילות כיום את השיח בנושא קהילות אינטרנטיות בפלטפורמות כמו רדיט, טיק טוק ופייסבוק ואתרים כמו HPPDOnline.com, בהם משתמשים מחליפים טיפים על התמודדות עם ההפרעה ומציעים תמיכה הדדית. רבים מהסובלים מההפרעה כבר הפכו למומחים בנושא ומפרנסים דיוני רשת ארוכים ומעמיקים על היחסים בין קולטנים שונים במח, גלי מח, תופעות נפשיות ונושאים נוספים הקשורים לחוויית ה-HPPD. קהילת ה-HPPD העולמית הצמיחה מתוכה בשנים האחרונות ארגונים כמו ה-Perception  Restoration Foundation וה-Neurosensory  Research Foundation שיוזמים ומארגנים מחקרים מדעיים בתחום, וגם בתחומים משיקים כגון תסמונת השלג הויזואלי (VSS),  שבה מעיב על שדה הראיה מסך שלג המטשטש את המבט ושמטרידה כ-2% מהאוכלוסיה.

שינויים כרוניים בתפיסה, מסתבר, אינם רק מנת חלקם של חלק מהמשתמשים בפסיכדלים. הם יכולים להופיע גם בעקבות שימוש באנטיביוטיקה, תרגול מדיטציה, או התעוררויות קונדליני. הן יכולות גם להופיע באופן ספונטני לחלוטין, ללא גורם נראה לעין.

"יש הרבה דברים שיכולים לגרום סרטן ריאות, אבל סיגריות טובות בזה במיוחד," עונה פרידו כשאני שואל אותו למה להתמקד בהפרעות תפיסתיות הנגרמות משימוש בהלוצינוגנים דווקא. וגם בין ההלוצינוגנים, מסתבר, יש חשוד מידי אחד: האל-אס-די. הסיכוי להופעת HPPD נחשב גבוה דרמטית עם אל-אס-די בהשוואה לחומרים פסיכדליים וסמי-פסיכדליים אחרים שקושרו לתופעה כמו פסילוסיבין, קנביס, MDMA, סלביה או קטמין.

ההערכות לשכיחות ולקנה המידה של התופעה נעות בפראות בין מי שטוענים שמדובר בהפרעה המופיעה אחת לעשרות ומאות אלפי מקרים, למחקר שהתפרסם בכתב העת המדעי Drug and Alcohol Dependence וטוען שהיא מופיעה אצל כל משתמש רביעי בערך. פרידו מעריך, בהתבסס על נפח הדיון האינטרנטי בנושא, שמדובר בקהילה גלובלית המונה בין אלפים לרבבות של חברים.

בקהילות האינטרנטיות העוסקות בנושא ניתן לקרוא סיפורי החלמה מעוררי השראה של משתמשים שמספרים שההתמודדות שלהם עם  HPPD חזקה אותם והפכה אותם לאנשים טובים יותר, לצד קינות מיואשות. "זה נגמר מתישהו? ממש נמאס לי להיות 'תקוע בטריפ'. הלוואי שהייתי יכול לחזור אחורה בזמן ולהחטיף לעצמי סטירה בפנים לפני שלקחתי 4,000 מיקרוגרם אל-אס-די [כמות עצומה המקבילה ל-40 מנות סטנדרטיות]," כתב שם מישהו בפורום השבוע.

"אני לא אשקר לך," ענה לו משתמש אחר. "מצבי השתפר בהרבה אחרי שהפסקתי לעיין בדיונים כאן. אם הייתי אתה, הייתי עוזב ופשוט מנסה לחיות את החיים כמיטב יכולתי. הפורום הזה רק משמש כתזכורת מתמדת לסימפטומים שלך." הטענה שהעיסוק המוגבר ב-HPPD מגביר את חומרת התופעה על ידי כך שהוא מפנה אליה את תשומת הלב, נשמעת לעיתים קרובות. ועדיין, לתמיכה ההדדית שמוענקת שם יש ערך גדול עבור רבים שמחפשים נואשות אחר מישהו שיבין לליבם ויספק להם אוזן קשבת ומידע על ההפרעה והדרכים להתמודד איתה.

ראיון עבודה עם ברקים ורעמים

הקונצנזוס המקובל בקרב מי שמתמודדים עם HPPD גורס שהדרך להחלמה מההפרעה עוברת בהקפדה על שינה מסודרת, פעילות גופנית, הפסקה (זמנית לפחות) של השימוש בסמים פסיכואקטיבים, טיפוח החיבור עם בני אדם אחרים, המנעות מבידוד והמנעות מחללים סגורים (שמחריפים את הבעיה). פרידו מעריך, אגב, שמספר מקרי ה-HPPD טיפס משמעותית בתקופת הקורונה, בה אנשים הרבו לשהות בבידוד ובחללים סגורים, וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את העלייה בשימוש בפסיכדלים במהלך הקורונה.

פרידו עצמו לא שעה תחילה להמלצות שלעיל. בחודשים לאחר שהחל לסבול מ-HPPD המשיך להתנסות בסמים פסיכדליים כמו אל-אס-די, פסילוסיבין ו2-CB ולעבור איתם חוויות משמעותיות ועמוקות. "אני משער שהיה לי מזל," הוא אומר.

יש משהו מעורר השתאות בבריטי בן ה-23 שמתבטא ברהיטות וכנות מרשימה על הבעיות הנפשיות שנגרמו לו כתוצאה משימוש באל-אס-די, ושהובילו אותו למצוקה נפשית קשה, אבל לא גרמו לו להכות על חטא או מנעו ממנו להפוך לעיתונאי מצליח שכותב עבור הגרדיאן, ה-BBC, וייס והאינדיפנדנט. פרידו אינו מתחרט על החוויות הפסיכדליות שעבר, ואומר שהן ממשיכות להעניק לו השראה בחיפושו אחר חיים בעלי משמעות ומימד רוחני.

לאחרונה פרסם פרידו במגזין Mad In America כתבה נרחבת ומעוררת מחשבה שבה גלל את סיפורה של ההפרעה המוזרה והאיזוטרית הזו ואת סיפור ההתמודדות שלו איתה. כמי שכותב בהרחבה על עולם הפסיכדליה בן ימינו, היה פרידו מודע למורכבות העצומה של העלאת סוגיה נפיצה כמו HPPD. רבים בעולם הפסיכדלי בן ימינו חשדנים כלפי המושג הנפיץ לאחר שמושג הפלאשבק שימש במשך עשרות שנים של מלחמה בסמים כדי להצדיק את הרדיפה של משתמשי פסיכדלים. מה שמבדיל את השיח הנוכחי על HPPD מהשיח על פלאשבקים בשנות השישים, הוא שהפעם מגיע התמריץ לשיח לא מרשויות למלחמה בסמים, אלא מקהילות משתמשי פסיכדלים שמצאו זה את זה ברשת. עובדה זו לא מפיגה בהכרח את החשדנות כלפי הנושא בקרב משתמשים פסיכדלים שלא סבלו מהתופעה או נתקלו בה. פרידו עצמו אומר שהוא מודע לחשש שהשיח הפתוח שהוא מבקש לעורר על HPPD ישמש כנשק בידי המתנגדים לפסיכדלים. עם זאת, כמתנגד למלחמה בסמים, הוא עדיין מאמין שהצעד הנכון הוא לעודד שיח פתוח על התופעה, ומקווה שהשיח מרובה הצדדים שהוא מבקש לקיים יגבר על נרטיבים פשטניים של אידאולוגיות אנטי-סמים.

"אנשים לא ששים לדבר על ההשפעות השליליות של השימוש שלהם בחומרים פסיכדליים ויש לזה סיבות שונות," אומר פרידו, שמכנה את הסירוב לעסוק בשלילי: 'חיוביות רעילה.' "אנחנו חיים בחברה שבה אנחנו נדרשים להתגונן לגבי החוויות הפסיכדליות שלנו, ולהצדיק את השימוש שלנו בחומרים האלה, כך שנוצרת דינמיקה שבה אתה לא רוצה להודות שאולי יש לדבר הזה מחירים." פרידו חושב שזה מטריד שרבים בקהילת ה-HPPD מרגישים שלא מקשיבים להם בקהילה הפסיכדלית.

 כששיתף בעבר חומרים שכתב על HPPD בפורומים ברדיט הוא זכה לתגובות נזעמות שהאשימו אותו בכך שהוא תועמלן הפועל בשירות המלחמה בסמים. הפעם, הוא הופתע לטובה. "חששתי שאתמודד עם  הכחשה והשתקה, אבל כל פודקסט שפניתי אליו הסכים לארח אותי. נתקלתי בידידותיות, סקרנות והכרה בדחיפות ובחשיבות של הנושא הזה. התגובה הבסיסית הייתה הלם על כך שהם לא ידעו על הקיום של הדבר הזה, שזה אולי לא מפתיע, כי אלו עדיין רק מיעוט מהמשתמשים בפסיכדלים, כך שאתה יכול להיות חבר וותיק בקהילה הפסיכדלית ועדיין לא לפגוש לעולם מישהו עם HPPD."

זה מה שמפתיע. כי על פי רבים מהנתונים עולה שלא מדובר בהפרעה נדירה עד כדי כך, ובכל זאת, גם אני לא פגשתי מעולם מישהו שסיפר לי שהוא סובל ממנה, ופגשתי לא מעט משתמשים בפסיכדלים.

"זה תלוי מאוד במעגלים שאתה מסתובב בהם. אם אתה חלק מהקבוצה ה'אחראית' במרכאות של הקהילה הפסיכדלית – אנשים שהם מבוגרים יחסית, ושלוקחים את הנושא הזה ברצינות, כרפואות מקודשות, הסיכוי שתתקל ב-HPPD נמוך. אבל אם אתה חלק מהצד המתבגר של הקהילה הפסיכדלית, כמו טינאייג'רים שלוקחים טריפים בבתים של הורים שלהם, שזה העולם הפסיכדלי שממנו אני הגעתי, אני חושב ש-HPPD שכיח בהרבה. יש מתאם בין HPPD לבין גיל. הייתי מעריך שכמחצית מהחברים בפורומים של HPPD במקומות כמו רדיט מתחת לגיל 21. ראיתי חברי פורום שהיו בני 14."

והסט והסטינג – הקונטקסט של חוויות פסיכדליות – גם נורא חשוב בקביעה של השכיחות והחומרה של התופעות הללו, נכון?

"בהחלט, HPPD נוטה יותר להתרחש לאחר חוויות מאתגרות. לאדם שעבר טריפ רע זה יכול להרגיש כאילו הוא נתקע שם. לעומת זאת בנאדם שעבר חוויות חיוביות עם פסיכדלים יכול לחשוב שזה די מגניב. גם נטיה להתקע על חרדות, לא עוזרת. וחלק אדיר ממה שמעצים את מצוקת ה-HPPD היא חווית הבידוד. סבלתי מהבידוד הזה לאורך שנים. המשפחה שלי חשבה שעשיתי טעות קשה כשהשתמשתי בחומרים האלה. הנושא הזה היה טאבו אצלנו, ובמשך חמש שנים הסתרתי מהם את חוויית הדפרסונליזציה שלי. הרבה ממה שאפשר לי להתחיל לחיות בשלום עם ה-HPPD שלי זה העובדה שכיום אני פתוח איתם בנושא הזה."

נושא הבידוד גם קשור בהקשרים תרבותיים. אתה מזכיר את המחקר שהוביל החוקר ג'ון הלפרן, ולא מצא HPPD בקרב קהילות המשתמשות בפיוטה.

"כן. אחד הדברים המדהימים הוא שבקהילות שעושות בחומרים הללו שימוש טקסי, כמו למשל אצל הכנסיה הילידית האמריקאית אין מקרי  HPPD. וזה הגיוני, כי לאינטגרציה יש  חשיבות אדירה. חלק אדיר מהסבל ש-HPPD גורם קשור לתחושת הבידוד, ובקבוצות הללו זה לא רק שהחוויה הפסיכדלית מקובלת. חוגגים אותה ממש! האנשים שחווים חוויות כאלו מקבלים תמיכה ויכולים לעבד את החוויה. אתה נתקל בדיווחים על קהילות שיפיבו שבהן ילדים בני 11 שותים איוואסקה, והתגובה הראשונה שלי זה "מה אתם עושים?! זה משוגע?!" אבל מצד שני, עושה רושם שהם בסדר גמור, כך שנראה שאם יש לך סט וסטינג קולקטיבי בריא אתה כנראה מסוגל לעבד את החוויות הללו בצורה שונה לחלוטין."

החברה שלנו, לעומת זאת, כאילו ממש בנויה כדי לחולל HPPD. נתקלתי בפורומים בהודעה של גולש שטען ש-HPPD היא תופעה שייחודית לחברות מודרניות ומוכות חרדה. גם אתה מציין שה-HPPD שלך החריף בתקופות של עומס, לחץ, עייפות ובדידות.

"זה נכון. המקרה הכי חמור שקרה לי התרחש בתקופה שהתקרבתי לסוף הלימודים הייתי נתון להמון לחץ סביב בחינות הסיום והצורך למצוא עבודה במהירות, והחיים הבוגרים שעמדו בפתח. זו הייתה תקופה מאוד מלחיצה ואז תוך כדי שאני לומד לבחינות ומתכונן לראיונות עבודה התחלתי לשים לב שהעולם סביבי כבר לא מרגיש אמיתי, ושאני מתחיל להתנתק מהגוף שלי. הייתי מסתכל בעצמי במראה לזמנים ארוכים ולא מזהה את עצמי. ואז כל זה הגיע לקרשנדו במהלך ראיון עבודה. זה פשוט  היה יותר מדי. פתאום הרגשתי כאילו אני בתוך משחק וידאו. המראיינת הייתה מכוסה בחזיזים וברקים, צבעים מהבהבים וקליידוסקופים מניאון. העולם פשוט הרגיש סופר מוזר. אבל אני משער שההתנסויות הפסיכדליות שלי עוזרות לי לנווט במצבי התודעה המוזרים והאקזוטיים כאלו כי זה לא היה מטריד עבורי. עדיין הצלחתי לענות לשאלות שהגברת הפנתה אלי. זה פשוט היה: 'מה זה לעזאל???!!!"

זה משוגע לגמרי, אבל מדהים שהצלחת להתמודד עם הסיטואציה בלי לחוש מצוקה. זה מראה איזה תפקיד משחקת פה הגישה. אחת העובדות החשובות לגבי HPPD היא שלא כל מי שיש לו את החוויות האלה סובל מהן. למעשה הנתונים מראים שהרוב לא ממש סובל, ויש גם כאלה שנהנים.

"נכון. כיום כשמופיעות לי תופעות ויזואליות משונות אני בסדר עם זה. זה לא בהכרח רע בעיני. אני יכול למשל להסתכל להסתכל בצלליות שחולפות על קיר ולחשוב שזה די קול, בסה"כ. הפקתי הרבה מה-HPPD שלי. אני לא חושב שחוויתי מוזיקה באותה צורה עמוקה ופסיכדלית קודם. יש אנשים שממש אוהבים את החוויות האלה, שמביטים כל יום מהחלון חצי שעה על העננים מתערבלים בשמיים. הם אוהבים את זה, ואני חושב שזה קול. לא שופט. במקביל, כשאנשים אומרים שהם אוהבים את ה-HPPD שלהם, זה מוזר כמו לומר שאתה אוהב את הציסטיק פיברוזיס שלך. אתה לא יכול לאהוב הפרעה שאחד מהמאפיינים שלה הוא מצוקה ופגיעה באיכות החיים. לכן חשוב לא לדלל את ההגדרה של HPPD כתופעה מטרידה שיכולה להיות קשה עד כדי כך שהיא מובילה אנשים להתמכרות, דכאון ואפילו התאבדויות. חוקרים צריכים ליצור שפה חדשה כדי לתאר את אותם המצבים בהם אנשים לא מוטרדים ואפילו נהנים משינויי התפיסה הללו."

הטענה שאפשר להמשיך בחיים ואפילו לחיות טוב עם תופעות ויזואליות פסיכדליות המלוות את היום יום לאורך שנים עשויה להשמע שערורייתית. פרופ' הנרי אברהם שטבע את המונח HPPD כתב לי בתגובה שאף שנראה לו מנוגד לאינטואיציה ששינוי ארוך שנים בתפיסת המציאות יראה כדבר חיובי, חסר לנו מידע בנושא זה, ואין עדיין מחקר רציני שיתמוך או ישלול את ההיפותיזה. גם פרידו עצמו מודה שמדובר בטענה שעשויה להשמע מרחיקת לכת. "כל מה שאני יכול לומר הוא שהקריטריון שלי הוא הדברים שאנשים עצמם אומרים, ובאופן ברור חלק גדול מהאנשים – אולי אלו שחווים שינויי תפיסה דרמטיים פחות – לא חושבים שהשינויים הללו מעיקים ואפילו נהנים מהם. מה שחשוב עבורי זה למזער את הנזק והמצוקה שנגרמים על ידי השינויים הללו (שזו הבעיה העיקרית איתם), ואם אכפת לנו מנזק ומצוקה, אני חושב שאנחנו מעצימים אותם כשאנחנו מתעלמים מהסיפורים של מי שלא סובלים מהשינויים בתפיסה ומאפשרים דיון בלמה השינויים הללו לא חייבים להיות מעוררי מצוקה."

אז מה באמת אנחנו יכולים לעשות כדי שיהיה לנו עולם שפחות אנשים סובלים בו מה-HPPD שלהם ויותר אנשים נהנים ממנו?

"לפני שאני עונה, חשוב לי לומר: לא הייתי רוצה שאנשים ירגישו שיש עליהם לחץ להנות מה-HPPD בזמן שהם סובלים ממנו. לאורך תקופה סיפרתי לעצמי שאני בסדר עם שינויי התפיסה שעברתי. אבל מה שהרגשתי לא היה שלום אמיתי אלא רק קהות והכחשה. לקח זמן עד שזכיתי להשלמה מלאה יותר. אם אתם חשים שה-HPPD שלך מטריד אתכם, זה בסדר גמור. אתן לא פגומות משום שאתן מוצאות שזה מטריד. זה הגיוני שזה מטריד. לא הייתי רוצה שאנשים יסתובבו ויספרו לעצמם: 'הו זה בסדר, אני פשוט רואה הילות.' או 'אני פשוט רואה את האנרגיה של אנשים.'"

"בו בזמן, לנראטיבים יש אפקט עצום. הפילוסוף איאן האקינג מדבר על התפקיד של אפקט הלופ במדעי האדם [הרעיון שכינון קטגוריות לאפיון בני אדם מעלה את נראותן  ויכול להפוך אותן לשכיחות יותר – ע.ה.]. כשאנחנו הופכים את ה-HPPD לדבר המפחיד הזה שקורה לך אחרי טריפ ויהרוס לך את החיים יש לזה משמעות אדירה עבור בן הנוער הזה שלוקח אסיד ואז נתקל במאמר באינטרנט ומשתכנע שהוא דפק לעצמו את המח. ואז הוא מתחיל להבחין בכל מיני שינויים בתפיסה ומכניס את עצמו ללופ שמייצר HPPD, משום שאפילו אם הבן נוער הזה חווה שינויים בתפיסה, הם לא חייבים להיות מטרידים. יש בבריטניה קהילה שנקראת The Hearing Voices Network ושפועלת כדי לעשות נורמליזציה לכך שאנשים ששומעים קולות או רואים חזיונות. קהילת ה-HPPD גם נופלת לקטגוריה הזו. ולמעשה לשמוע קולות זה בכלל לא דבר כזה נדיר. ראיתי סקר שמצא שעשירית מהאנשים מדווחים שהם שומעים מדי פעם קולות. זה לא בהכרח דבר רע. הרציונל של התרבות הרפואית הפסיכיאטרית שלנו ביצע פתולוגיזציה לכל מצב תודעה שהוא שונה מזה של התרבות התעשייתית, הפרודוקטיבית והרציונלית. אני חושב שזה מסביר את מערכת היחסים המוזרה שיש לתרבות שלנו עם מצבי תודעה חלופיים, כפי שזה מתבטא במדיניות הסמים הדרקונית שלנו. יותר פתיחות כלפי מצבי תודעה אקזוטיים יכולה לעזור כאן. וגם הרנסנס הפסיכדלי תורם בכך שהוא ממסגר מחדש מצבי התודעה הפסיכדליים כמשהו שהוא לא פסיכוטי או משוגע, ומדגים שניתן למצוא ריפוי ברגעים של מוזרות יוצאת דופן. זה יכול לסייע לעשות דה-פתולוגיזציה, וככל שפסיכדלים עוברים נורמליזציה, ושיותר רופאים מודעים אליהם יותר אני חושב שפחות אנשים יחושו בהלה וחרדה כשהם נתקלים בחוויות הללו."