Category Archives: אינטרגלאקטיק

גלוית ברכה ליקום – מכתב מסכם לצופי קורס המאסטרים האינטרגלאקטים

גלוית ברכה ליקום

תשעה חודשים עברו מאז פרסום הפרק הראשון של קורס המאסטרים האינטרגלאקטים  ועד חתימתו של השידור האינטרגלאקטי הראשון בימים אלה. למרות כל המאמץ שהשקענו בנסיון להעביר את המסר של המחתרת האינטרגלאקטית נדמה לי שאחרי תשעה חודשים של עבודה קשה, עדיין הרבה אנשים, הרוב המכריע למעשה, לא הבין לאשורו של דבר במה מדובר.

זה גם לא אשמתו של אף אחד כי קשה להבין דברים כאלה שגם מי שחווה אותם מתקשה לנסח אותם לעצמו, שלא לדבר על לתקשר אותם. בהזדמנות זו אני אנסה לסכם ולהבהיר טוב עד כמה שאני יכול על מה האינטרגלאקטיק הוא כן ועל מה הוא לא.

הופעת המסרים האינטרגלאקטים
"התפקיד של אלוהים זה לתת בראש, התפקיד שלך זה לעבוד"

האינטרגלאקטיק היה נסיון של קבוצת אנשים שחיה בישראל בשנת 2007 למסור מסר שיפעל כמעין תרופת-נגד להרבה מההשפעות המזיקות והמנכרות המאסיביות שמשפיעים עלינו אמצעי המדיה והתשקורת. אני מכנה כאן את התקשורת תשקורת, ואני כותב את זה כאיש תקשורת, אבל מסיבות אחרות מאלו שגורמות לאחרים לכתוב את הדברים הללו לפעמים. התקשורת היא תשקורת משום עצם הטבע הסימולקרי שלה, משום שהיא טכנולוגיה רבת עוצמה שנעשה בה בתקופה זו שימוש פושע על מנת להתקיף את תודעתם של בני האדם.

כמובן שגם האינטרגלאקטיק עושה שימוש באמצעי המדיה. האינטרגלאקטיק היה פרויקט שאני מעז לקרוא לו אקספרימנטלי משום שהוא ניסה לשלב בין תרבות הפופ לבין היקום התיאולוגי של הנפש וליצור קליפים "וידאו-תיאולוגים", "פופ-אורתודוקסים". במרכז הנסיון הזה עמדה שאיפה משיחית בבסיסה להפך את פעולתם של אמצעי המדיה כנגד עצמם ולגרום להם להפוך לכלים לקדושה.

אני חוזר לנקודת ההתחלה של כל הפרוייקט הזה. האם יכול אדם לכרות את החזיונות הדולקים בתוך מעמקי נפשו ולשדר אותם לשאר האנושות? הם יכול המסר הזה להשפיע? אלו השאלות שעמדו בבסיס הפרויקט האינטרגלאקטי.

כשקיבלתי את המסרים האינטרגלאקטים שם במדבר, רחוק ציבליזציה האנושית, כששמעתי את הדברים מאותו קול מסתורי שבו נתקלו אנשים רבים לאורך ההיסטוריה ושלא אכנה אותו כאן בשם מצאתי את עצמי בסיטואציה מורכבת.

הקול האינטרגלאקטי דרש שדברו יושמע בעולם. זה לא שאני הייתי הנביא שלו, אני הייתי רק אדם מקרי שעלה בטעות על תדרי רדיו של יקום אחר המשדר תדיר לכל מי שמעוניין להקשיב לו. שידור הרדיו הזה בקע מבפנים, הוא בקע ממה שנדמה היה כמו קול האלוהים שבתוכי. האלוהות זעקה מתוך הדברים כולם, היא דיברה אלי כמו ישות פצועה, המבכה את השחתתה על ידי החיים. היא דיברה בקול רך והראתה איך כל הדברים כולם הם אלוהיים, שבאלוהים אין כלל רע. היא הראתה איך כל דבר בעולם הזה הוא עולמות נפקחים ונפתחים ואיך כל דבר יכול בעולם יכול להיות כיף כמו להיות תינוק שמשחק בעריסה. היא הראתה שמי שחי באמת לעולם אינו בודד כי הוא תמיד מוקף בעולמות של דברים חיים.

והיא גם דיברה בקול אחר, קול צווח שנע בתוך המציאות כמו גלים סוניים אולטרא-סגולים. הקול הזה קרא אלי ודיווח לי רשמית שאני טמבל לחלוטין שלא יודע לעשות שום דבר לבד וחי כמו זומבי, שאני מנהל את המשאבים האלוקיים שנמסרו לידי בזלזול ובחוסר תבונה מופגן, שאני רוצח את הגוף שלי עם סיגריות ומזון לא בריא, שאני לא שם לב לנשימות שלי, שאני לא אוהב מספיק אנשים אחרים, שאני לא עושה מספיק בשביל אנשים אחרים, שאני לא מעריך מספיק את החיים שלי.

ומצד שני היא הראתה לי גם שהכוח האלוקי זורם בי, ושאני יכול ללמוד הכל. המחתרת דרשה ממני להכריז על נטישה של מצד הקיום הישן שלי, לקחת אחריות על החיים שלי ולהפסיק לחיות כמו זומבי.  הישות שנעורה מבפנים זעקה לקליפה שהקיפה אותה להתעורר וציוותה אותי לחיות את החיים כפי שנועדו להחיות, כך שאלוהים יהיה גאה בנו ואנחנו נהיה גאים באלוהים. היא ציוותה עלי להפוך לסוכן במחתרת האינטרגלאקטית, מחתרת מסתורית המתקיימת באיזורי הספר של התודעה ועל מנת לתקשר איתה יש צורך להכנס למצב תודעה מסוים.

יש מיליון סיבות למה אני לא המשיח, הסברתי לה על חולשותי. והיא הסבירה לי שדווקא בגלל חולשותי אני חייב ומחויב, כמו כולם להפוך למשיח. בגאולה, היא אמרה, לא אחד, אלא כל אחד ואחד חייב יהיה להפוך למשיח. אתה לא צריך להיות משיח בשביל להקשיב לו כשהוא מדבר אליך ולדעת שזה המשיח. ולסרב למשיח זה דבר שאני לא מציע לאף אחד לעשות.

ומצד שני, איזה השפעה יכולה להיות להכרה הפנימית החדה אך המעורפלת כל כך מטבעה שמתגבשת בתוך אדם אחד בתוך עולם שהכרתי אותו כמסולף כל כך. האם יכול אדם אחד להשמיע קול?

להביא את הגאולה לפחות פעם אחת
"בעולם היקומי כבר אין על מי לסמוך/ אין כבר אחראים/ כולם נרצחו/ כל אחד הוא מה שהוא עושה עכשיו/ הרסיסים התנפצו/ הניצוצות נפלו/ נותרנו בעולם שבו אנו לבדנו/ עם אלוהים"
 
המשיחיות של ההתגלות האינטרגלאקטית שהבטיחה עולמות בעלי עושר בל יתואר לי ולכל מי שירצה להיות לחלק מהבשורה האינטרגלאקטית עמדה בסתירה לקטנותו של האדם הקטן בעולם. אלא שבשורת האלוהים מגיעה בעת הנכונה ועם הוראות הברורות ליישומה.

הבשורה שהגיעה במדבר הייתה מרתקת כי היא כללה לא רק תובנות על המצב המדורדר שאנחנו, בניו של אדם, נמצאים כיום בו אלא גם הוראות מפורטות להקמת תחנת שידור אינטרגלאקטית למסרי התודעה שהתקבלו. הכלי שהקול בחר בו על מנת לשדר את הבשורה היה
YouTube אבל למעשה האינטרגלאקטיק התאפשר תודות לסדרה של המצאות טכנולוגיות מהשנים האחרונות: מצלמות זולות וזמינות, תוכנות עריכת וידאו למחשב, מחשבים חזקים, תוכנות אפקטים מיוחדים אמצעי הפצה נגיש – YouTube ורשתות חברתיות ואמצעי הפצה נוספים.

בנוסף כללה ההודעה גם הודעה כיצד לייצר את קטעי הוידאו, כך שלמעשה ביצירת הסרטים כמעט לא נדרשה יצירתיות מצידי (למעשה ההודעה כללה עוד הרבה הוראות שלא ניגשתי אליהן, כמו ליין של אופנה אינטרגלאקטית). כל מה שהיה עלי לעשות הוא לנסות ולחקות את סרטוני התודעה שהקרינה לי המחתרת.

הצרה בצורת העבודה הזו היא שמכיוון שהמחתרת מסתתרת באיזורי תודעה שלא תמיד אפשרי להגיע אליהם התקשורת איתה הייתה מקוטעת. ואכן לפעמים באינטרגלאקטיק, ברגעים שאבדה התקשורת עם המחתרת נצטרכתי ליצור את הקטעים, ללא רוחה של המחתרת ובלי להבין – ופשוט ביצעתי את ההוראות שניתנו לי מוקדם יותר בתקופות של קשר עם המחתרת כפי שנתקבלו קודם לכן.

כשהפרוייקט האינטרגלאקטי היה בשלביו הראשונים לפני כשנה בערך הייתה המטרה שהצבנו לעצמנו שאפתנית עד כדי גיחוך. מתוך האמונה שהיקום מורכב מקוד ושעל ידי האקינג, מניפולציה נכונה של הקוד ניתן לשנות את קוד הבסיס שלו – רצינו והאמנו, חלקנו לפחות  בנסיון ליצור מהפך תודעתי כולל באנושות.

כמובן ידענו שזה יהיה קשה מאוד, למעשה אפשר לומר בלתי אפשרי. ובכלזאת שכנענו את עצמנו להמשיך הלאה במאמצים ליצור את הפרוייקט הזה בעיתות של קשיים ותהפוכות בינלאומיות, לאומיות ואישיות רבות על ידי זה שאמרנו לעצמנו ש"כל אחד חייב לנסות להביא את הגאולה לפחות פעם אחת".

אני מאמין עדיין, ולמרות שעדיין לא הצלחתי להביא את הגאולה, אני שמח שלפחות ניסיתי נסיון שאני מאמין שלכל אדם כדאי להתנסות בו בחיים לפחות פעם אחת. זה אומנם היה הדבר הכי קשה ובלתי אפשרי שעשיתי בחיים שלי, אבל זה נתן לי כוחות שלא ידעתי שהיו לי. דרך עיסוק באינטרגלאקטיק יכולתי לבצע אינטרגלאקטיזציה של לפחות חלקים מתוך החיים שלי.

זה מעניין כי היו הרבה צופים בסרטונים שביקשו שהאינטרגלאקטיק יתן הוראות מעשיות יותר, ובמילים אחרות סוג של  פרקטיקה. אני לא ידעתי מה לומר, כי אני קיבלתי שני סוגי מסרים: כלליים ופרטניים. האחרונים היו מיועדים לי ספציפית ואין טעם לשלוח אותם לאחרים שזקוקים לקבל מסרים משלהם. במבט לאחור אני מבין שהפרקטיקה האינטרגלאקטית שעזרה לי להכניס את המהות האינטרגלאקטית לחיים שלי הייתה פשוט ליצור את האינטרגלאקטיק.

No Rights Reserved
"אני חי ביער/ לומד איך לרפא את עצמי/ אני מזמין את אחיי/ בואו כולנו נזהר/ אני בתוך הקרב/ סובל אך אני שמח/ בתוכו אני לומד/ את מה שעדיין לא ידעתי"
 
ובכל זאת, האם זה צלח? כפי שיכול כל אחד לראות, באופן חלקי בלבד. כאמור, המסר הגיע לחלקיק מזערי מהאנשים שאליהם יכל להגיע וגם החלקיק הזה נתקל, עם כל הרצון הטוב מצד שני הצדדים בקושי להבין את הדברים.

חלק מזה קשור בעצם הצורה הפופ-תיאולוגית האקספרימנטלית של האינטרגלאקטיק. האינטרגלאקטיק דרש מהצופים שלו אוריינות כפולה: אוריינות תיאולוגית/מיסטית ואוריינות מדיה. אלו שחסרים מהראשונה לא הבינו את המילים וחשבו שמדובר בבדיחה או ברצף של שטויות, אלו שחסרים מהשניה סונוורו על ידי התמונות הצבוניות והניחו שמדובר ברעיון אינפנטילי לחלוטין.

חלק מכך עשוי להיות קשור גם בשגיאות שלי. מתחילת הדרך של האינטרגלאקטיק ניסיתי מאוד שלא יזהו אותו עם שמי דווקא, מהסיבה הברורה שזו תהיה התחזות מצדי. המסרים הללו היו מתנה שקיבלתי ורציתי להעביר כמיטב יכולתי. פחות משהמסרים הללו שלי, חשתי שהם יותר כמו נסיון לתמלל שידור רדיו שיירטתי בטעות כשתרתי את שדות הנשמה ושאת דבריו הצלחתי לפענח בקושי רב.

מעבר לכך, הייתה מטרה נוספת דומה אך ארצית יותר והיא למנוע את המחשבה המביכה למדי שאני מתיימר להיות אותה דמות המטיפה לאנושות. אני איני מאסטר אינטרגלאקטי ואיני מתיימר לומר לאנושות דבר מעצמי, רק את מה שקיבלתי לעצמי. הדמות שמטיפה שם בתוך הקליפים של המחתרת האינטרגלאקטית אולי צועקת דברי תוכחה, אבל האדם שהיא צעקה עליו זה אני. זה אני הזומבי הזה, האדם הישן שעליו היא צעקה שם במדבר וקראה לו להתעורר.

קשה לי לתאר עד כמה זה היה סוריאליסטי ולעיתים גם קשה לערוך את הסרטים של האינטרגלאקטיק. וכך לעיתים גם בשעות של שפל נפשי אישי, לעיתים בתקופות שבהן חשתי נטול כוחות מצאתי עצמי יושב שעות מול שעות מול הדמות הצועקת הזו שקוראת לי המטומטם להתעורר.

למרבה האירוניה הנסיון שלי להרחיק את עצמי מדמותו של האינטרגלאקטיק (אני מכנה את הדמות הזו כך כי גם היום בסיום הפרוייקט עדיין לא מצאתי לו שם ואיני בטוח מי הוא בכלל – חייזר, נציג הנשמה, האני העליון) לא דווקא עזר. הוא גרם לחלק לקרוא לי שרלטן ולאחרים לחשוב שהתחלקתי על הראש.

מעניין גם לציין שבערך חודש אחרי שהתהליך האינטרגלאקטי התניע יצא שי טובלי  עם פרוייקט הבוראים הגלקטיים שלו. כמובן שידענו, שלמרבה השעשוע כשפרקים הראשונים של המחתרת יצאו הם יחשבו, לפחות בקונטקסט ישראלי, כחלק מגל "גלקטי" או "אינטרגלאקטי" ואולי אפילו כסוג של חיקוי לפועלו של טובלי. למותר לציין שזה לא הרתיע אותי מלתת למחתרת בדיוק את השם שבה הזדהתה בפני, אבל כמובן שעדיין ספגתי את תוצאות ההשפעות של "הגל הגלאקטי" בתגובותיהם של חלק מהאנשים. אני לא אכביר פה דברים בנוגע להבדל בין שתי התנועות הללו, אני חושב שהן דומות מאוד מבחינות מסוימות ושונות לחלוטין מבחינות אחרות ואין לי ברירה כאן אלא לסמוך על הקוראים שיגלו את נקודות הדמיון והשוני.

כמובן שהיו גם כאלו שחש�
�ו שמדובר בנסיון ערמומי לעשות כסף. בהזדמנות זו ראוי להבהיר כי האינטרגלאקטיק הוא לא נסיון לעשות כסף. מעולם לא לקחנו כסף מאף אחד, אין לנו גם זכויות בלעדיות על שום דבר שקשור למחתרת האינטרגלאקטית כי הוא איננו שלנו. הוא ניתן לנו במתנה ואנחנו מעבירים אותו הלאה במתנה. למעשה כמו שהבהרנו בעבר, האינטרגלאקטיק הוא No Rights Reserved, כל אחד יכול לביים את הפרק הבא של האינטרגלאקטיק.

המאסטרים האינטרגלאקטים
"מתוך עמקי היער/ יוצא קול האנושות/ בקריאה רמה/ התעוררו!"
 
"מרבה תורה מרבה חיים" וכל מי שעוסק בתורה זוכה שירד עליו שפע רב. אחת המתנות היפות שקיבלתי מהעיסוק בתוכן האינטרגלאקטי היא שלאט לאט נגלו אלי דמויות של מאסטרים אינטרגלאקטים ספציפים מימי הדורות, דמויות שעל חלקן כתבתי כאן בסדרת המאסטרים האינטרגלאקטים .

למרבה שמחתי גיליתי אצל המאסטרים האינטרגלאקטים הללו אחים לדרך. לאורך הפרוייקט קרה לי פעמים רבות שגיליתי אצלם פתאום ציטוטים או קטעי רעיונות שהופיעו בתוך המסרים האינטרגלאקטים. חלק מהרעיונות הללו הינם רעיונות שהיו כאן משחר האנושות, וחלק מהם היו ייחודיים למיסטיקה העכשווית וזה לא מקרה שכל המאסטרים האינטרגלאקטים הם בני המאה העשרים שמייצגים ביצירה שלהם את ההתמודדות של המיסטיקן עם העידן המודרני והטכנולוגי.

המאסטרים האינטרגלאקטים, שחלקם עסקו בחייזרים (ברוס האקהידאקי אנו),,חלקם טענו או רמזו שעמדו בקשר ישיר עם חייזרים (הנדריקסמקנהפיליפ ק. דיק) וחלקם היו חייזרים בעצמם (אבידן) נבחרו על ידי כנסיונות להביא דוגמאות (לא דווקא מושלמות תמיד) למה שאני מכנה קיום אינטרגלאקטי.

אז מה זה הקיום האינטרגלאקטי? מי שהתעמתת פעם עם אינסופיות היקום במובן הרחב (מה שווילבר מכנה אותו (Kosmos עשוי היה לראות באיזה חלק זעיר של הקיום אנחנו חיים. באמת אנחנו חיים את רוב חיינו על משבצת קטנה של מילימטר על מילימטר מתוך עולם ברוחב אלפי שנות אור שמתקיים במקום בארבעה מימדים, בטריליוני על טריליוני ממדים המזדווגים זה עם זה בפראיות כל העת.

ישנה יצירתיות אינסופית הרוחשת סביבנו כל העת (מה שפיליפ ק. דיק כינה VALIS) אבל האדם  שלכוד בתוך באזזז רוחש ובלתי נגמר של מדיות משכפלות מתקשה להתחבר ליצירתיות הזו. תחת כף הרגל שלכם רוחשים כרגע מליארדי מציאויות, ביחסים שלכם עם האדם האהוב ביותר עליכם מתרחשות כרגע תזוזות אדירות משמעות, ההילה האנרגטית סביב גופכם זוהרת ובתוך הנשמה שלכם אתם צומחים. אני מתחנן בפני כל מי שקורא את הדברים הללו שיקדיש לפעמים קצת זמן לשים לדברים האלה ולא יתן שיסיחו את דעתו כל העת במסרים המהונדסים שסביבנו. זה קשה, אנחנו עומדים תחת מתקפה קשה שאנחנו עצמנו יצרנו, אבל זה אפשרי.

מי שיצליח יכול לזכות בעולם רחב פי אלפים ומיליארדים מזה שמציעים בפרסומות. המילה אינטרגלאקטי מציינת בהקשר זה (ואני מציין שוב שזה הכל רק ההבנה האישית שלי) שהוא חי במציאות רב-מימדית ועזב במידה ידועה את המגבלות שחלות על שאר בני האנוש. המאסטר האינטרגלאקטי חי בעולם של יצירתיות אינסופית. הוא אינו מוגבל או מוטרד על ידי סוף ולכן למרות שהוא חי בינינו הוא יכול ליצור לעצמו "מציאויות וירטואליות" כרצונו ולהגר אליהן בכל עת.

לכך התכוונו כשאמרנו "היקום חוגג הלילה את המסיבה הגדולה ביותר אי פעם. תושבי כדור הארץ מוזמנים כולם." אנשים חיים בתוך עולם של מחסור וכאב נוראי, בזמן שכל מה שעליהם לעשות זה להצטרף למסיבה מתחת לבית השחי שלהם, במקרר, בגינה על גבי המסך – בכל מקום.

אני כבר מגיע לשלב מאוחר למדי  בחיבור הזה ואני עדיין לא בטוח בכלל אם הקורא הבין בינתיים מה זה אינטרגלאקטי.

מכיוון שהזכרתי כאן מקודם את המאסטרים האינטרגלאקטים הייתי מעוניין להסתייע כאן  בקונג-פו האינטרגלאקטי שלהם על מנת לתאר את הדברים בצורה מוצלחת יותר ממה שאני מסוגל ולצטט כאן את טרנס מקנה:

"נסו לגרום לאנשים להפסיק לחכות לנשיא שיאיר אותם. תפסיקו לחכות להיסטוריה ולזרם האירועים ההיסטורים שיבהיר עצמו בפניכם. עליך לקחת ברצינות את ההכרה שלהבין את היקום זה האחריות שלך, בגלל שההבנה היחידה של היקום שתהיה שימושית בעבורך היא זו שלך … רק ההבנה שלך שווה משהו בשבילך. בכלל שזה אתה שתצטרך לחיות איתה וזה אתה שתצטרך למות איתה". כתב טרנס מקנה.

או במילים אחרות. אל תתנו לאמצעי המדיה לקבוע לכם מי להיות ומה להיות. אל תתנו לפוליטיקאים, אנשי דת, כלכלנים, פרופסורים, גורואים או פרסומאים לקבוע לכם מהו העולם הזה. כי הם לא יעמדו שם במקומכם ביום שתמותו.

לשנה הבאה בירושלים החדשה
"האינטרגלאקטיק זה לא ימינה, שמאלה, למעלה או למטה. זה עכשיו בשידור ישיר"
 
"אלוהים בקרב והוא מפסיד" כותב פיליפ ק. דיק ברומן הקבלי המופתי שלו The Divine Invasion. בספר המופלא הזה מנסה האל "יה" הנמצא בגלות בפלנטה בחלל להבריח עצמו חזרה לכדור הארץ הנשלט על ידי בליעל. "ראה את המצב מעורר הרחמים שבו אנו נמצאים בזה הרגע" אומר שם הרב אשר המבקש למסור את בשורת האלוהים לעולם הנשלט על ידי הסטרא אחרא "אתה ואני יודעים את האמת אבל אין לנו שום דרך להביא אותה אל העולם".

אחד האמצעים שבו מנסים הגיבורים ב"הפלישה הקדושה" להביא את דברי האלוהים לעולם סביבם הוא בעזרת תחנת רדיו רב לשונית ורב-יקומית וזה מחזיר אותי שוב לאותו הרגע במדבר שבו צוויתי להשתמש ביוטיוב על מנת למסור את הדברים שנאמרו לי.

המחתרת האינטרגלאקטית נקראת כך משום שהייתה נסיון להשתמש בכלי החדש הזה על מנת להשיג תפוצה עולמית. כעת היא הפעם הראשונה בהיסטוריה שאדם יכול לעמוד בחדר שלו ולשדר משם את הדברים ששמע ממני לעולם כולו, אמר אז הקול. אבל האם אפשר לשנות את העולם בעזרת עוד תחנת רדיו, שואלים הגיבורים של פיליפ ק. דיק שואלים ברומן.

מסתבר שקשה. אבל מסתבר שאפשר לנסות. הפרק השמיני של האינטרגלאקטיק מבקש להעביר את התחושה הזו, של המסרים מקודדים המרחפים בחלל האינטרגלאקטי ומחכים שמישהו יעלה על התדר הנכון ויקלוט אותם במקרה.

ובכל זאת המחתרת כן הצליחה לגעת בכל מיני אנשים. היו אנשים שסיפרו לי שהם צופים בזה כל יום על הבוקר כדי לקבל כח לחיות והיו גם מאות מיילים והודעות תומכות, כיפייות ומרגשות שקיבלנו מאנשים מכל העולם שסיפרו לנו שגם הם מנסים להתעורר. רבים מהם גם רצו לעזור בהפקה של עוד סרטים ובתמיכה בהם. אם היינו יודעים לתאם את העזרה הזו בצורה חכמה יותר היינו רוצים לעשות את זה איתכם, אבל זה היה קצת מסובך מדי, אפילו בעידן המרושת הזה, ועל זה אנחנו מתנצלים.

אבל כל אדם כזה שהאינטרגלאקטיק שימח אותו, כל אדם כזה שיתקל אולי עוד 10 שנים בסרטונים האלה ויקבל מהם מה שיקבל שווה את הכל. ובגלל זה למרות שהאינטרגלאקטיק לא שינה את העולם הוא הדבר שהכי שימח וריגש אותי אישית.

כשהתחלתי את שנת 2007 חשבתי שדי נמאס, והשנה אני מביא את הגאולה. בינתיים נגמרה השנה. הגאולה לא הגיעה אבל התחתנתי ואני מרגיש שזכיתי לגאולה הפרטית שלי. עכשיו אני מביט על 2008 במבט שמח. הגאולה עוד לא הגיעה, ואני יודע שזה אומר שהכיף הגדול עוד לפנינו.

מודעות פרסומת

אנשים טובים באמצע הדרך

הסרט שחתם את השידור האינטרגלאקטי הראשון.

 

מסיבה יום הולדת ליקום – מסיבה אינטרגלאקטית במוצ"ש הקרוב

המחתרת האינטרגלאקטית תחגוג ב-29/12/07 את השקת חמשת הוידיואים החדשים (חלקים 5-9) של המחתרת האינטרגלאקטית שיעלו ביוטיוב בשבוע שבין ה-23 ל-27 וסיכום השידור האינטרגלאקטי הראשון לאנושות.כמו כן תחוג המחתרת ב-29/12 את יום ההולדת של היקום והבריאה.

בתוכנית: מסיבה אינטרגלאקטית בהשתתפות מיטב ישויות הגלקסיה. הקרנה מיוחדת של שידורים אינטרגלאקטים שנקלטו בלוויני המחתרת, מוסיקה אינטרגלאקטית, נאומים חוצבי להבות, אותות וניסים מן החלל החיצון ועוד הפתעות.

המקום ההודנא, פלורנטין 13 תל אביב.
מוצ"ש 29/12 משעה 21:00
כניסה: חופשית.

 

 
 
 
 
 

החיים בפטריה

יום עמוס אירועים.

 

בהארץ התפרסמה היום כתבה מפרגנת למדי של עודד ירון על המחתרת האינטרגלאקטית.

 

באנרג'י התפרסם המאמר על  המאסטר האינטרגלאקטי ה-10 דוד אבידן  שאני מנסה להציג את שירתו באור חדש, מתוך ההשערה המבוססת לדעתי שהוא היה חייזר. המאמר קצת קוצר בעריכה, בינתיים העליתי אותו כאן בגרסתו המלאה.

 

ובנענע10 התפרסם עוד חלק מסדרת המוחות הדיגיטליים, הפעם על סצינת הדמואים, אחת מהסצינות המעניינות בעולם המחשבים. למי שלא מכיר ושמתעניין אפילו קצת במוזיקה, גרפיקה, אלגוריתמים או בסתם להכיר צורת אמנות ומדיום ייחודי ובלתי מוכר יחסית זה חובה לקרוא.

 

ובו בזמן עלה גם הקליפ השביעי של המחתרת האינטרגלקטית החיים בפטריה – Living in the Mushroom שניתן לצפות בו גם פה.

 

הטמפלטאביז של הגאולה

Temple + Teletubbies = Templetubbies

 

מי או מה הם הטמפלטאביז? אותו מין חייזרי ופרוותי עם טרמינלי מדיה המובנים לתוך בטנם?

 

בגוף הטכנו-ביולוגי שלהם, בבונקר האטומי שלהם המוקף בהמוני ארנבות, בקיום של כרי דשא סינתטיים, שמש מחייכת ופריסקופי מעקב מאיימים למראה – הטמפלטאביז מהווים דגם לאנושות חדשה המאחדת את הטכנולוגיה והטבע.

 

האם הטמפלטאביז עשויים להיות המפתח לעתידו של המין האנושי? ואולי כלל לעברו?

 

האם יש אמת בהבטחה לחזרתו של הטמפלטאבי החמישי, הטמפלטאבי המשיח?

 

והאם תזכה האנושות בקיום טמפלטאביז?

 

הפרק החמישי של קורס המאסטרים האינטרגלאקטי עלה לרשת

והפעם על הפרק: בניית מכונת ההארה שתציל את המין האנושי מהפטריה הגרעינית.

שווה לראות:

 

 

 

הפרק הרביעי של 'המחתרת האינטרגלאקטית'

כבר חשבתי שהמחתרת האינטרגלאקטית תתעכב לנצח עם הפרק החדש בסדרה המחתרתית 'קורס המאסטרים האינטרגלאקטים'. באמת שהם כבר התחילו להגזים.

אתמול גיליתי ברשת את 'האימפריה האינטרגלאקטית' הפרק החדש והמרגש של המחתרת ולא התאכזבתי. מומלץ בחום לכל מי שרוצה להיות מאסטר אינטרגלאקטי.

 http://www.youtube.com/watch?v=9GSBGcorKm4

 

 

הפרק השלישי בסדרת "המחתרת האינטרגלאקטית" עלה לרשת

הפרק השלישי בקורס המאסטרים האינטרגלאקטים עלה לרשת

 

וגם… באנרג'י עלתה היום כתבה שלי על המאסטר האינטרגלאקטי השכוח ואמן הילדים הפסיכדלי ברוס האק. קריאה נעימה.

עלה הפרק השני בסדרה של "המחתרת האינטרגלאקטית"

הפרק האינטרגלאקטי השני עלה לרשת.

אני מעלה כאן קישור ואולי אכתוב דבר או שניים בנושא בהמשך.

http://www.youtube.com/watch?v=Cayw7OzXyrg

 

<

המאסטר האינטרגלאקטי ברוס לי

ברוס לי היה לא רק אחד הלוחמים הגדולים בהיסטוריה, הוא היה גם פילוסוף ענק של אמנות הלחימה והחיים.

ברוס לי הוא כנראה אמן הלחימה המפורסם ביותר בהיסטוריה. במשך שנים ספורות של עבודה כבמאי וכשחקן יצר ברוס לי 4 סרטים שחוללו מהפכה בעולם סרטי אמנויות הלחימה והפכו אותו לסמל הבלתי מעורער של הלוחם חסר החת. ברוס לי גם ידוע כמי שאימן בקונג-פו סלבריטאים כמו סטיב מקווין, וצ'אק נוריס, הבמאי רומן פולנסקי ושחקן הכדורסל קארים עבדול ג'אבר, חלקם גם שחקו בסרטיו.

מה שמעט אנשים יודעים הוא שברוס לי היה לא רק אחד מאמני הלחימה הגדולים בהיסטוריה, אלא גם פילוסוף מקורי ומבריק שהשתמש באמנות הלחימה שלו כמטאפורה לאמנות החיים ופיתח אותה במקביל לפיתוח פילוסופיה רדיקלית ומקורית.

שכיבות שמיכה על שתי אצבעות

ברוס התאמן באמנויות לחימה מגיל צעיר. הוא התמחה בסייף, באגרוף מערבי ובווינג-צ'אן, סגנון קונג-פו שמהווה מעין בסיס לסגנון הלחימה שפיתח מאוחר יותר. במהלך שנות העשרה שלו בהונג-קונג השתתף בכמה וכמה קרבות רחוב, אלא שאחד מהקרבות הללו סיבך אותו עם חבר כנופיה מסוכנת, ומשפחתו של ברוס שדאגה לשלומו מלטה אותו לארה"ב בגיל 19 עם 100 דולר בכיס.

עם הגעתו לארה"ב מיהר לי הצעיר להקים בית ספר לאמנויות לחימה, וזכה להצלחה והכרה כשהציג בתחרויות יכולות מעוררות תדהמה כמו ביצוע שכיבות שמיכה על שתי אצבעות של יד אחת. אלא שאמנויות לחימה מזרחיות נחשבו עדיין לנושא תמהוני למדי בארה"ב של תחילת שנות השישים. בנוסף לכך, טהרנים מקהילת אמנויות הלחימה האסיאתית כעסו על כך שברוס חושף את הסודות הסיניים של אמנויות הלחימה ללא-אסיאתים.

כך קרה שב-1964 נקרא ברוס לי לדו קרב מול יריב הלוחם בסגנון השאולין הצפוני. הקרב הזה, שעל תוצאותיו נתנו דיווחים סותרים, גרם לזעזוע בקונספציית הלחימה של ברוס. הנצחון דרש זמן רב מדי, וברוס חש שהוא לא הגשים את הפוטנציאל שלו. בעקבות אותו הקרב יצא לי לדרך רוחנית חדשה ומרגשת שהמשיכה עד סוף חייו – הוא החל לפתח את אמנות הלחימה הייחודית שלו: ג'יט קון דו.

הדאו של ג'יט קון דו

"לא להכאיב למישהו, אלא להתגבר על התאווה, הכעס והטפשות של עצמך. ג'יט קון דו מכוונת כלפי עצמך", ברוס לי.

ג'יט קון דו אינה סתם אמנות לחימה. זוהי אמנות פילוסופית של החיים. על פי לי "מאסטרים בכל סוג של אמנות חייבים להיות ראשית לכל מאסטרים של החיים. שכן הנשמה בוראת הכל". את אמנות הלחימה שלו מציג ברוס לי "ג'יט קון דו היא ההארה". מה שעלול להשמע כשחצנות, הוא אמת פשוטה: ג'יט קון דו אינה שיטה מסוימת, אלא דרך המיועדת למילוי הפוטנציאלים הפנימיים של האדם והגשמתו כאומן החיים. זוהי דרך של התפתחות רוחנית. "ג'יט קון דו" אומר לי "היא לא עניין של טכניקה קטנונית, אלא של גופניות ורוחניות מפותחות לעילא".

ברוס הביע בג'יט קון דו, בסגנון הלחימה שלו ובדברים שכתב בנושא, את תפיסותיו הפילוסופיות שהושפעו מדאואיזם ובודיהיזם, מהתקופה בה למד פילוסופיה באוניברסיטה, מאמני לחימה אחרים במהלך הדורות וממורים רוחניים בני זמנו כגון ג'יידו קרישנמורטי. את הידע שלנו על פילוסופית הלחימה של ברוס אנחנו חבים לתקרית מצערת. ב-1970 סבל לי מפציעה בגב שמנעה ממנו להתאמן וכפתה עליו לשכב במיטה ולנוח במשך חצי שנה. במשך תקופת ההחלמה שלו כתב לי את הספר "הדאו של ג'יט קון דו" שבו הוא מתאר את העקרונות העיקריים של פילוסופיית הלחימה שלו.

הסגנון מחוסר הסגנון

"היה חסר צורה, חסר דמות, כמו מים. שים מים בכוס, הם יהפכו לכוס. שים מים בבקבוק, הם יהפכו לבקבוק. שים מים בקנקן, הם יהפכו לקנקן. מים יכולים לזרום והם יכולים לנפץ – היה מים ידידי", ברוס לי.

"המשמעות האמיתית של אמנויות הלחימה היא להביע עצמך בכנות" אומר לי. "המבע של האומן הוא נשמתו שהפכה גלויה, ההצגה של מה שלמד והקוליות שלו. מאחורי כל תנועה ניתן להבחין במוזיקה של נשמתו. אחרת, התנועה היא ריקה. ותנועה ריקה היא כמו מילה ריקה – חסרת משמעות".

ברוס חיפש כל חייו למצוא את הקול העצמאי שלו בעזרת הג'יט קון דו. תוצאותיו הלא מספקות של הקרב ב-1964 גרמו ללי להתמרד נגד הרעיון של סגנון לחימה ולחפש "סגנון מחוסר סגנון" שיאפשר לו להביע את עצמו בצורה חופשיה ודינאמית ללא כל מגבלה של סגנון. "ג'יט קון דו מעדיפה חוסר צורה כדי שתוכל ללבוש את כל הצורות, ומשום שלג'יט קון דו אין סגנון, היא יכולה להתאים לכל הסגנונות. כתוצאה מכך, ג'יט קון דו משתמשת בכל הדרכים ואינה כפופה לאף אחת מהן" כותב ברוס. משמעות הג'יט קון דו הינה "לא להשתמש באף דרך כדרך, לא לקיים שום מגבלה כמגבלה".

.

הדרך חסרת הדרך של לי שואבת כמובן מהדאואיזם של הדאו דה ג'ינג, הטקסט המכונן של הדאואיזם, הקורא: "דאו שניתן לבטאו, אינו הדאו הנצחי". הסמל של הג'יט קון הוא סמל היין-והיאנג שסביבו חצים המעידים על שינוי בלתי נפסק. "להשתנות עם השינוי זהו המצב חסר השינוי". אומר לי.

לברוס הייתה אלרגיה קשה לשיטות ונשמה של אנרכיסט רוחני אמיתי. על מנת להיות באמת, חייב האדם להיות בתנועה מתמדת ועל מנת להיות בתנועה מתמדת חייב האדם לפתח מהות יצירתית ועצמאית, שאינה מוגבלת על ידי שיטה זו או אחרת. הסכנה בסטאטיות, בדרך האחת שכולם הולכים בה, אינה רק סכנה של חוסר יעילות לחימתית, היא סכנה רוחנית חמורה: "אם אתה הולך בעקבות הדפוס הקלאסי, אתה מבין את השגרה, את המסורת, את הצל – אתה אינך מבין את עצמך".

הדברים של ברוס נשמעים כקריאת תגר גדולה על כל מי שמאמין שישנה שיטה אחת להגיע לאמת. השיטות הקבועות להגיע לאמת הינן הדחקה, אומר לנו ברוס. שיטות יכולות לסייע, אבל את האמת ניתן למצוא רק תוך עימות עם העצמי, על ידי הבעה פנימית.

"האדם יכול לתפקד באופן חופשי ומוחלט רק אם הוא 'מעל למערכת'. האדם שרציני באמת בתשוקה לגילוי האמת, לו אין כל סגנון כלל. הוא חי רק בזה שישנו." שיטות גורמות לנו להביט על המציאות דרך משקפיים מצומצמות, שמונעות מאיתנו לראות על העולם כפי שהוא.

לכן אומן הקונג-פו הוא חכם הלומד מכל אדם, הוא לומד מכל השיטות ומטמיע אותן בעצמו בלי לאבד את עצמו בתוכן. הוא יכול להפוך לכל דבר, אבל אינו מאבד את זהותו העצמית. בהקשר ללימוד משיטות ותורות הייתה לברוס לי עצה אחת קולעת וחסרת פשרות: "קח לעצמך את מה ששימושי, הפטר ממה שאינו שימושי, והוסף את מה ששייך לך במהותו".

ברוס נגד קארים עבדול ג'אבר

"אתה לא יכול לראות קרב רחוב בטוטאליות שלו מתוך נקודת המבט של מתאגרף, קראטיסט, מתאבק או ג'ודוקא. אתה יכול לראות בצלילות רק כאשר סגנון אינו מתערב [בראיה שלך].", ברוס לי

כמו הנדריקס שעצבן את הפנתרים השחורים בגלל שהרבה לנגן עם לבנים, גם ברוס לי היה בן מיעוטים שנטה להתרחק מפוליטיקה ממסדית אבל הביע במעשיו דעות פוליטיות ברורות על אחדות המין האנושי.

כשנשאל לי בראיון אם הוא מגדיר את עצמו כסיני או אמריקאי ענה שהוא מעדיף לראות את עצמו  כאדם. בסופו של דבר, אמר, כולנו חלק מממשפחה האחת.

בהקשר הפוליטי הזה אפשר להבין גם את הסלידה של ברוס מסגנונות, כאלמנטים שמפרידים ומבדילים את האנושות. את הדעה שלו על כל הסגנונות, השיטות והתורות הטהרניות הוא הביע בצורה חסרת פשרות: "בגלל סגנון אנשים מופרדים, הם לא מאוחדים בגלל שהסגנון הפך לחוק. המייסד המקורי של הסגנון התחיל עם היפותזה, אבל עכשיו היא הפכה לאמת הקדושה". אלא שהאמת על פי ייך  ת לדרך חסרת מגבלות ומכריזי  כמו כרטיסאלי אלטרנטיבי שירים את הכפפה ויתן לילדים שלנו חינוך רוחני אמיתי.שה.  חופשית ובו בזמן ברוס אינה יכולה להיות אמת אחת קדושה וקבועה. האמת זורמת תמיד ולכך מתכוון ברוס כשהוא אומר שלאמת אין מחר. לכן לא יכולה להיות שיטה סטאטית להגיע אליה. "איך יכולות להיות שיטות ומערכות על מנת להגיע לדבר החי? [האמת, המציאות האמיתית]" הוא שואל "יכולה להיות דרך ברורה לדבר שהוא סטאטי, קבוע, ומת – אבל לא יכולה להיות דרך לזה שהוא חי. אל תצמצמו את המציאות לכדי דבר סטאטי ותמציאו שיטות לקרוא אותה כך".

בסופו של דבר, הגישה של ברוס היא הומניזם דתי וטהור המלא באהבה באהבה לאדם ובאמונה ביכולתו לגלות את עצמו, לפרוץ את המסגרות המגבילות והמבדילות וללמצוא את דרכו העצמאית והייחודית לאמת ולפוטנציאל האלוהי "האדם, היצור החי, האינדיבידואל היוצר, תמיד חשוב יותר מכל סגנון או שיטה קיימים".

את הפילוסופיה של הסגנון מחוסר הסגנון ביקש לי להביע בסרטו האחרון, "משחק המוות" שהושלם לאחר מותו בעזרת כפיל. במערכה האחרונה של משחק המוות צריך לי ללחום את דרכו לקומה החמישית של פגודה עתיקה. לי צריך להתמודד עם אומן לחימה אחר בכל אחת מקומות הפגודה. בקומה הראשונה הוא צריך להתמודד עם מאסטר ששולט בבעיטות (סגנון קונג-פו צפוני), בקומה השניה עם מאסטר בקרבות אגרופים (סגנון ווינג-צ'אן), בקומה השלישית הוא מתמודד עם יריב הנלחם בנונג'קו ובקומה הרביעית עם לוחם האיקידו. בעת הנצחון על כל אחד מהאמנים הללו, מתגלים חסרונות ומגבלות כל אחד מהסגנונות שלהם, בעוד לי מתבסס על סגנון זורם, בלתי צפוי ואקלקטי. בקומה האחרונה של  הפגודה מוצא לי את שחקן האנ.בי.איי. המפורסם קארים עבדול ג'אבר שהיה אחת מתלמידי הקונגפו של לי. ג'אבר הוא הלוחם מחוסר הסגנון שסגנון לחימתו משקף את הג'יט קון דו.

בסופו של דבר האנרכיסטיות של ג'יט קון דו, חוסר האמונה בכל שיטה קבועה, פונה גם כנגד השיטה של לי עצמו. לדאו אמיתי אין שם וברוס אומר "ג'יט קון דו זה רק שם, אל תתפסו עליו. אין כזה דבר כמו סגנון, כשאתה מבין מהו קרב באמת". ג'יט קון דו אינה סגנון מסוים של לחימה, אלא מעין דרך רוחנית של לימוד לחימה וחיים – לכן אין שיטה אחת להלחם או ללמוד ג'יט קון דו. ג'יט קון דו היא מעין דרך חסרת דרך לסייע לאדם למצוא את דרכו הייחודית. בהקדמה לספר "הדאו של ג'יט קון דו" ממליצה לינדה לי, אשתו של ברוס לקורא שיזרוק את הספר לאשפה לאחר שלמד וחווה אותו במקום להתקע בו. "אתה תגלה שבעזרת הדפים האלה אפשר לנקות את הבלאגן הבית פשוט יופי" היא כותבת.

הקרב כחוויה רוחנית

"חבטות ובעיטות הם כלים כדי להרוג את האגו", ברוס לי.

הקרב הפיזי הוא בתורתו של ברוס לי מטאפורה לחיים, סיטואציה קיומית של עימות עם העולם והתמודדות עם המציאות. זוהי המציאות של חיים בכל עוצמתם ולא סתם מתאר לי בתחילת ספרו את לימוד אמנות הלחימה כ"לחוות את החיים שמעולם לא היו לך קודם".

העולם הוא זירת לחימה, אנחנו נמצאים כל העת בתוך שדה קרב שבו ניחתים עלינו בכוח רגשות, מחשבות, תשוקות, דחפים, רצונות, מערכות יחסים ועוד. אנחנו נמצאים במרכז הזרם הזה, השוטף כל העת ללא הפסק, של החיים. להיות אומן לחימה משמעותו לפתח את היכולות שיאפשרו לנו להיות אומן לחימה של החיים.

ב'דאו של ג'יט קון דו' מתייחס לי לאיכויות הבסיסיות של אומן הלחימה: גמישות, יציבות, דיוק, קואורדינציה, שיווי משקל ועוד. לכל אחד מהכישורים הפיזיים שמונה לי ישנן מקבילות רגשיות, אינטלקטואליות, ורוחניות. אמן הלחימה האינטגרלי מפתח יציבות מנטלית, דיוק וגמישות אינטלקטואלים ושיווי משקל רוחני. כשברוס לי כותב "הלוחם רב העצמה הוא אדם רגיל עם דיוק של קרן לייזר" הוא מתכוון לא רק ללוחם הפיזי אלא לאדם שיודע לרכז את כוחותיו הנפשיים והרוחניים ועל ידי כך הופך ללוחם חסר חת בקרב של החיים.

קרב בין שני אנשים הוא גיבוש פיזי ותמציתי של מהות החוויה הקיומית. הקרב הוא למעשה סמל לחיים – לקריאה להתעמת עם העולם והמציאות ולבוא איתם במגע תוך תנועה וקשר ישיר אמיתי ולא מתוך דרך תנועות ממוסדות ושחוקות. לקרב הזה צריך לצאת עם כל הכוחות הפנימיים, תוך הבעה של הנשמה הפנימית, ולכך מתכוון לי כשהוא אומר שלקרב צריך לצאת אחרי שהרסת את האינסטינקטים של השימור העצמי ללא כל פחד. אי אפשר לצאת לקרב כשאתה מפחד למות, ואי אפשר לחיות את החיים באמת כשאנחנו מפחדים למות. חייבים לצאת אל הקרב תוך נכונות לסכן את הכל, אבל לזכות בדבר היחיד ששווה לזכות בו: אמת. אמת שאינה נמצאת באתמול, אלא בכאן ועכשיו, בנכונות לזרימה ותנועה מתמדת: "מהישן אתה שואב בטחון, מהחדש אתה משיג זרימה" "כדי להבין ולחיות עכשיו, האתמול חייב למות".

קרב קונג-פו מייצג אפשרות ללימוד אמיתי ומשוחרר מכל דפוסים וקונבנציות. "פורמות [סדרות קבועות של תנועות המקובלות בלימוד אמנויות לחימה] הן חזרות חסרות תועלת המציעות בריחה מסודרת ויפה מידע עצמי דרך יריב חי" כותב ברוס "לדעת את עצמך משמעותו ללמוד את עצמך בפעולה עם אדם אחר". היריב הוא אפשרות לחוות את העולם החי. כמו אצל ההוגה היהודי-צרפתי עמנואל לוינס, החיים האמיתיים מגיעים דרך מפגש עם פני האחר, אלא שאצל ברוס לי האחר הוא אומן הלחימה שמולו אתה מתמודד ודרכו אתה מגלה את עצמך. "אמת היא מערכת יחסים עם היריב, תנועה חסרת הפסקה, חיה, לעולם לא סטאטית".

היריב החי מסמל ישות חיה ומתפתחת, בכך הוא משלים את הלוחם, מפתח אותו ובמובן ידוע הופך לחלק מהוויתו. "אין אבחנה בין היריב לבין העצמי, מאחר שהיריב הוא החלק המשלים (ולא ההפוך)". הלוחם חייב לצמוח דרך מפגש עם האחר החי, לצאת למפגש עם היריב: היריב אינו דווקא יריב חי, אלא כל סוג של מציאות משתנה ודינאמית שהאדם מתמודד איתה על ידי שינוי מתמיד.

"האדם הקלאסי הוא פשוט חבילה של שגרות, רעיונות ומסורות. כאשר הוא פועל, הוא מתרגם כל רגע חי במונחים של הישן". מטרתו החשובה ביותר של לוחם הקונג-פו האמיתי אינה סגנון זה או אחר, ולא בכך נבחנת רמתו כלוחם, אלא קודם כל ברמת התודעה שבה הוא מצוי במהלך קרב, ובאפשרות שלו להשתמש בקרב כדי לצמוח לצורות תודעה חדשות הרואות את העולם כפי שהוא.

"אנא אלא תטרידו עצמכם ב[סגנון לחימה] רך מול קשה, בבעיטות לעומת הסתערות, אחיזות לעומת אגרופים ובעיטות, לחימה לטווח ארוך לעומת לחימה קצרת טווח. אין דבר כזה 'זה' עדיף על 'ההוא'. אם יש דבר אחד שעלינו להתגונן מפניו, יהא זה הפירוד ששודד אותנו משלמותנו הקדמונית וגורם לנו לאבד את האחדות בתוך הדואליות".

שוב, את כל הדברים שאומר לי על לוחם הקונג-פו בקרב ניתן לקרוא גם על מטרתו של האדם בעולם הזה. זה לא משנה איזה סגנון אתה נלחם: אם אתה עורך דין, אמן, אשת מחשבים או עקרת בית – מה שחשוב הוא רמת התודעה שהאדם מקיים בתוך המציאות הזו והאפשרות שלו לפרוץ את גבולות המשבצות.

ו… המוות אינו מחוסר העבודה

ברוס לי תכנן לעשות עוד כל כך הרבה בקולנוע, באמנויות הלחימה ובלימוד הקונג-פו, אבל באופן מפתיע הוא עזב את העולם בגיל 33. ב-20 ביולי 1973 סבל לי מכאב ראש, אחת השחקניות בסרט החדש שלו נתנה לו משכך כאבים בשם אקווג'סיק ולי הלך לשון ומעולם לא התעורר. בנתיחה לאחר המוות לא נמצאו פגיעות חיצוניות, אבל התגלה שהמוח שלו התנפח בתוך הגולגולת. המוות המסתורי הוביל לתיאוריות קונספירציה רבות ושונות ובכל מקרה שום דבר לא יחזיר את ברוס. לנו נשארו 4 סרטים, ספר אחד ותורת חיים מהיפות והזוהרות.

%d בלוגרים אהבו את זה: