Category Archives: ביקורת תרבות

היפרנורמליזציה, טראמפ, לואס והאוטופיה הפסיכדלית – עדכון בעניין מצב העולם 8/11/2016

שלשום בערב חזרתי מביקור של שבוע בלונדון שבמסגרתו נתתי שתי הרצאות על ההיסטוריה והעתיד של סט וסטינג בשני מרכזים מתחדשים של מחקר פסיכדלי: באימפריאל קולג' ובחברה הפסיכדלית של קינגס קולג' (אחת משורה של חברות פסיכדליות שהוקמו באנגליה בשנים האחרונות). זה היה ביקור עמוס בכל טוב שבמהלכו הספקתי גם לבקר בתערוכה You Say You Want a Revolution: Rebels and Records 1966-1970 ב-V&A Museum שעסקה בשנות השישים ובמורשת שלהם לתרבות העכשווית. אחרי התערוכה עוד היה כנס על שנות השישים על דיונים במצב הנוכחי של האקטיביזם והאידאלים של הסיקסטיז. כל זה הצטרף בשבוע האחרון לסרט חדש ומטלטל של אדם קרטיס, לעונה החדשה של מראה שחורה, לשיעור הראשון בקורס האינטרנט שלי בבר אילן (שמתחיל בתפיסות טכנואוטופיסטיות של הרשת), לבחירות בארה"ב, ול-9 בנובמבר – מה שגרם למחשבות שלי לעסוק בימים האחרונים ביתר שאת בנושאים הגדולים של אוטופיה, דיסטופיה ועתיד האנושות.

היפרנורמליזציה

למרות שרבים עדיין לא מכירים אותו, אדם קרטיס הוא אחד היוצרים הדוקומנטריים המעניינים של זמננו. ובכל זאת, חשוב לציין שהיצירות של קרטיס רחוקות מלהיות סרטים דוקומנטרים במובן המסורתי. הם עושים הרבה יותר מרק לתעד ולהציג מציאות קיימת.

hypernormalization

הסרטים של קרטיס הם טקסטים תיאורטיים ופרוגרמטיים שבהם הוא מציג פרספקטיבות ספציפיות למדי על התרבות והפוליטיקה שלנו. הטקסטים האלה (ולא סתם אני קורא להם טקסטים, הסרטים של קרטיס משובצים בקטעי קריינות ארוכים שלו היו שולפים אותם החוצה ומעלים על הדף כנראה היו נקראים כספר או מאמר) מלווים בצילומי ארכיון מענגים, מטלטלים ומדויקים שקרטיס אוסף בשקדנות בארכיוני ה-BBC.

קרטיס הוא יוצר נרטיבי, שלא לומר מניפולטיבי – יש לו נטיה לברור את העובדות שמתאימות לו לנרטיב ולנפות מתיאור העניינים שלו את כל מה שלא מסתדר, מה שגרם למבקרים מסוימים להאשים שסרטיו מרובי התיאוריות עשויים לגרום לקלקול קיבה רעיוני. הנקודות שבהם קרטיס מעגל פינות בולטות במיוחד כשהוא עוסק בנושאים שמוכרים לצופה היטב. היצירה שלו אינה מתמודדת עם המורכבות המלאה של העולם (כאילו שזה באמת אפשרי) אלא מצמצמת את ההתרחשויות ההיסטוריות למספר קווי עלילה מרכזיים מבלי להתעכב על הפרטים הקטנים, וכאן גם הגדולה שלו. לקרטיס יש את הכשרון להציג את הקווים העיקריים שמניעים את העולם המודרני במשיכות מכחול עזות, תוך כדי שהוא יוצר קישורים מרחיקי לכת, מרתקים ומאירי עיניים בין נקודות היסטוריות, פוליטיות ותרבותיות שהתרחשו בחצי המאה החדשה.

 

Hypernomalization, הסרט החדש של קרטיס, הוא ניתוח קר עד מקפיא דם של התהליכים שהתרחשו בעולם מאז שנות השבעים ועד מלחמת האזרחים בסוריה ועלייתו של דונלד טראמפ. הוא שם במרכז את התרסקות תנועות המחאה של שנות השישים, ההשתלטות של כוחות השוק על הפוליטיקה הבינלאומית, עליית הרשת ומה שקרטיס מתאר כנסיגה של האוכלוסייה הכללית מניסיון לשנות את העולם על מורכבויותיו, לטובת התמכרות למציאות מדומיינת שבאה בצורה של עולמות וירטואלים ועיסוק מוגבר ונרקסיסטי באני. בדרך, קרטיס טוען, הגענו למצב של היפר-נורמליזציה – קבלה פסיבית ואמונה מזויפת במערכת שברור לכל שהיא שבורה ורקובה עד היסוד. הפוליטיקה הפכה למשחק פנטסטי שעניינו העיקרי הוא מניפולציה של דעת הציבור וטשטוש ההבדלים בין מציאות לבדיון. הסרט של קרטיס בעייתי במגוון רמות ולוקח לעצמו חירויות רבות בעיצוב הנאראטיב ההיסטורי, אבל בו זמנית זהו גם אחד הטקסטים המדויקים והחשובים יותר שניתן לקרוא על העידן הנוכחי. טקסט חובה למי שרוצה להבין טוב יותר איך הגענו למקום שבו אנחנו נמצאים כיום.

אפשרות לאוטופיה?

כמה ימים לפני שנסעתי ללונדון הוזמנתי על ידי מרכז הרצל לפרוש את משנתי האוטופית בכנס האוטופיות הגדול שארגנו עודד כרמלי ודוד (ניאו) בוחבוט. הפורמט עצמו כפי שהציג לי אותו כרמלי נשמע אידאלי: הכלל היה שכל דובר יציג בקצרה את החזון שלו לאוטופיה. אין אילוצים אקדמיים ולא צריך להתחשב בגבולות המציאות. ולכן, למרות שהאוטופיזם שלי כבר הספיק לעבור את שיאו, החלטתי לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות שהוצעה לי כדי לחשוב מחדש על מושג האוטופיה הפסיכדלית שמעסיק אותי כבר שנים רבות. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת בשנה האחרונה. כשביקרתי ב-Curfew Tower באירלנד במרץ האחרון נאלצתי כתבתי טיוטה לספר המשך אוטופי-פסיכדלי לאלטנוילנד של הרצל וכבר שם במהל תהליך הכתיבה נאלצתי להתמודד עם השחיקה בשכנוע הפנימי שלי לגבי אפשרות האוטופיה הזו.

זה לא שאני כבר לא מאמין בפוטנציאל האוטופי של הפסיכדלים. אני חושב שהם בהחלט מספקים אוטופיה בזעיר אנפין, ועושים זאת מדי יום לרבבות אנשים מסביב לעולם, אבל ברמה התרבותית הרחבה יותר ככל שהשנים חולפות אני נאלץ להכיר במגבלות של הדגם הפסיכדלי האוטופי הקלאסי שהציגו האקסלי, לירי ומקנה – דגם ששם את הדגש על מהפכה תודעתית ואוטופיסטית פנימית שתוביל למהפכה אוטופיסטית במציאות האובייקטיבית. כמו שהקפדתי לציין בנאום שלי בכנס האוטופיות (למורת רוחו של כרמלי שהתלונן שלא הרהבתי מספיק עוז ללכת שבי אחר הדמיון והרהב האוטופיסטי) פסיכדלים לבדם לא יספיקו על מנת להביא אוטופיה. עליהם להיות מלווים בלא מעט גורמים ותהליכים אחרים.

אבל עזבו אתכם מאוטופיה. אני לא רוצה אפילו לעסוק במונחים טעונים כל כך, מה גם שאוטופיה היא באמת מציאות בלתי מציאותית מעצם הגדרתה (ומשמעות המילה אוטופיה, כידוע, היא 'שום מקום'). אני מוכן להסתפק בעולם שמתפקד בצורה סבירה – עולם שלא נמצא על דרך המלך לעבר טוטאליטאריות, אסונות אקולוגים, פערים חברתיים מתרחבים, וקטסטרופות גלובליות. אז תתייחסו בבקשה למושג אוטופיה כאן כפשוט שם קוד לעולם מתוקן פחות או יותר, גם אם לא מושלם.

הסיבה שאני ספקן יותר לגבי האפשרות של פסיכדלים להביא אוטופיה בכוחות עצמם היא שככל שהשנים חלפו נאלצתי להכיר בתפקיד שממלאים גורמים ותהליכים מבניים, טכנולוגיים וחברתיים ממאירים שהולכים ומתחזקים בעשרות השנים האחרונות. הגורמים הללו חזקים כל כך שללא הסרתם נידונות גם הטרנספורמציות (המופלאות) שמציעים משני תודעה פסיכדליים לחברה ולתרבות לעלות על שרטון. כמו שאמר היסטוריון תרבות הנגד והסייבר פרד טרנר בכנס בלונדון, מה שרבים מהאקטיביסטים הרדיקלים עדיין לא הפנימו הוא ששינוי תודעה אינו מספיק בפני עצמו. כדי להשפיע רעיונות חדשים חייבים למצוא לעצמם ביטוי ממש בתוך המוסדות ומוקדי הכח שמתוכם מנוהלת החברה. זו הסיבה שתנועת אוקיופיי התפזרה לכל עבר לאחר שעזבה את הכיכרות ואילו מפלגת התה הרפובליקנית שולטת בקונגרס.

וזה לא שלא היו השגים בעשרות השנים האחרונות. תנועות המיעוטים ושיח הזהויות (פמיניזם, להט"בים, שחורים וכו') היוו את היסוד החיוני והמצליח ביותר בתנועות המחאה החברתית של 40 השנה האחרונות. בעשור האחרון הן הראו שקבוצה של פעילים מסורים העושים שימוש בטכניקות חדשות יכולות לקרוא תיגר על הנורמות השליטות בחברה ולשנות אותן מהבסיס (ואליהם הצטרפו, בהצלחה מוגבלת יותר, גם תנועות שעשו זאת בנושאים סביבתיים ושל זכויות בעלי חיים, למשל). אלו תנועות חשובות מאין כמוהן, אבל ההצלחה שלהן לא מעודדת אותי משום שלחווייתי הן אומנם מציעות שיפור דרמטי למצב העניינים של מיעוטים בחברה (שזה בפני עצמו דבר חשוב, כמובן) אבל הן לא מציעות חזון אמיתי לגבי מצב החברה עצמה. העיסוק המתגבר של החברה שלנו בתיקון היחס למיעוטים יכול להראות לפעמים כמו גיזום אסתטי שנערך לעלווה של צמח שחולה מהשורש – המערכות הכלכליות, החברתיות, הפוליטיות והאקולוגיות. הם מוציאים את הדוקים שבשולי הערימה אבל לא עוסקים או מתיימרים אפילו לעסוק בפלונטר הגדול שהתרבות שלנו נמצאת בו כיום ובבעיות השורש שמאפיינות את הפלונטר הזה- הניגוד הבסיסי בין השיטה הכלכלית שלנו לאפשרות הקיום על כוכב בר קיימא, האופי מעצים הפערים של תצורת הרשת האלקטרונית שבה מתקיימת התרבות שלנו, ההסתמכות של החברה שלנו על מערכות מחשבים שמנהלות אותה בצורה עיוורת ומבלי להתחשב בתוצאות האנושיות, השליטה של בעלי הון ואינטרסים בפוליטיקה ובתקשורת, והנטייה של מערכות התקשורת שלנו למנוע כל דיון בבעיות המהותיות ולעודד במקום שיח סנסציוני מתלהם וחשיבה פשטנית ורדודה.

עם גיא פוקס בלואס

בלילה לפני שעזבתי את אנגליה נסעתי לצפות בחגיגת המדורות הגדולה של יום גיא פוקס בלואס (Lewes). פוקס, למי שלא זוכר, היה מהפכן קתולי שניסה ב-1605 לבצע הפיכה כושלת נגד המונרכיה הפרוטסטנטית על ידי פיצוץ הפרלמנט הבריטי התנקשות בחייו של המלך ג'יימס הראשון, אלא שהמזימה שלו נתגלתה ופוקס נתפס והוצא להורג. מאז אותו היום, האומה הבריטית חוגגת את התאריך הזה בתהלוכות, זיקוקים ומדורות ענק שבהן מעלים על המוקד דמויות ענק של גיא פוקס ופוליטיקאים שנואים.

כאוס פירומאני בלואס

כאוס פירומאני בלואס

אל החגיגות ב-Lewes, שהן המפורסמות ביותר בכל אנגליה, הגעתי באדיבותו של ליאור רוזמן, חוקר המח הישראלי שחוקר פסיכדלים באימפריאל קולג' ושארח אותי במהלך הביקור שלי. את יריית הפתיחה לחלק העיקרי של הערב סיפק גיא פוקס שעלה באש בלהבות ענק ואחריו הגיעה חבורת חשמני דמיקולו נישאים על קתדרה נוסעת וחמושים ברמקולים וגלימות לבנות חגיגיות עם מצנפות לבנות סטייל הקו-קלוקס-קלאן. התפקיד של החברה האלה היה לקרוא לתוך הרמקולים ססמאות קתוליות נבובות בטונים מרגיזים על מנת לייצג קריקטורה של הקתולים השנואים ולגרות את כל הפרחחים בקהל שבילו את החודשים האחרונים באיסוף נפצים וחומרי להבה. קצת כמו השעיר לעזאזל היהודי, מטרתם של חשמני הדמה הללו הייתה להוות אובייקט שאליו אפשר לכוון את השנאה ולהשליך עליו נפצים וחפצים בוערים. אבל החשמנים המגוחכים היו רק המתאבן לקראת המנה הראשית שהיא ההעלאה במוקד של פוליטיקאים ודמויות אחרות מהווי העולם והממלכה, בעוד הקהל מרבה לצעוק "Burn him" במיטב מסורת ציד המכשפות.

lewes3

כמי שעורך בשבע השנים האחרונות את האתר Daily Psychedelic Video, יצא לי בשנים האחרונות לחזות הרבה אסתטיקה פסיכדלית אבל שום דבר שראיתי עד כה לא היה פסיכדלי כמו להבות הענק שפרצו מגופו של גיא פוקס כשהעלו אותו באש. הייתי בברנינג מן, וראיתי את האיש בוער ואת המקדש עולה באש, אבל השריפה בלואס הייתה בסדרי גודל שונים לחלוטין. מדובר כאן, קחו בחשבון, בחבורות פירומאנים אדריכלי להבות מקצוענים ומאורגנים היטב שמתעסקים בתחום כבר מאות שנים ומתמחים בבניית מבני-מדורה שימקסמו את גובה, עוצמת ומשך הלהבות. בוידיואים שיש ב-Daily Psychedelic יש לא מעט שנוצרים על ידי אלגוריתמים שמחקים את תנועת הזרימה האוניברסלית – הזרימה שמאפיינת את המים, והעננים והאש. זה נחמד ולפעמים גם יפהפה לצפות בסרטונים כאלה כשהם עשויים היטב וברזולוציה גבוהה, אבל זה לא התקרב לחוויה של להביט בלהבות הענק של לואס, בזרמים הגועשים של האש והעשן שעלו אל השמיים רושפים וזועמים. החוויה הייתה קמאית, אטיביסטית ועוצמתית כל כך שבשלב מסוים הקהל הגדול כולו השתתק ועל פני כולם הייתה נסוכה הבעה של השתאות קדמונית לנוכח הנשגב שבאש. בשלב הזה אף אחד כבר לא החזיק פלאפון או מצלמה ביד – היה ברור שהרגע הזה נוכח ועצום כל כך שאין אפילו טעם לנסות ללכוד אותו בעדשת הטלפון. אפשר היה רק להיות נוכח ברגע הזה ולצפות בכוחות השריפה וההרס העצומים שעלו מהלהבות האדירות שבתוכן ניתן היה לראות את סוף ההיסטוריה כולה.

בזמן שצפיתי וחיוך אדיר על פני בלהבות העולות לשמים לא יכולתי שלא לחשוב שוב על כך שהלהבות הללו יפות ופסיכדליות כל כך בעיני משום שהדינמיקה של התנועה שלהן היא ייצוג ויזואלי של האלגוריתמים שבבסיסם של חוקי הקוסמוס וההרמוניה שלו אותם החוקים האוניברסליים שמעצבים את זרימת המים, והעננים, והאש. מה שהפך את הידיעה הזו למטלטלת וחריפה במיוחד היה הידיעה כי אותם חוקים קוסמיים שמעצבים את זרימת כוחות הטבע הללו הם גם אלה שמעצבים את זרימת הכסף והמידע בשווקים הבנלאומיים – אותם חוקים עיוורים ויפהפיים שיצרו את העולם הזה, שהאדם רתם אותם לצרכי הטכנולוגיה וניהול השווקים, ושעשויים בהמשך להביא לחורבן הציביליזציה.

lewes5

בשריפות על המוקד שמתרחשות בלואס יש משהו שמזכיר גירוש שדים המוני וטיהור קולקטיבי. וכשהעלנו בסוף הערב לקול תשואות ההמון את דמותו של דונלד טראמפ על המוקד הקהל היה באקסטזה כללית. בעוד טראמפ עולה בלהבות התעופפו לו מהשיער והישבן אנספור זיקוקים שטסו לשמיים והתפוצצו שם בקולות רמים, וכל זיקוק שהתעופף לו היה עוד קתרזיס קטן בלראות את עצמנו מטהרים עצמנו באופן קולקטיבי וסימבולי מדמותו של הנוכל הגזען ושונא הנשים שעשוי להפוך מחר לנשיא ארה"ב. "Yeah, Fuck of you punk" קרא מישהו במבטא מעמד פועלים אנגלי שגרם לי עונג ולרגע קצר הייתי מסופק לחלוטין מהגאולה שהערב הזה סיפק – האשליה שאפשר פשוט להעלות את כל החלאות על המוקד ולסגור עניין. ביני לבין עצמי השמעתי תפילה שכמו בובת וודו, הלהבות הללו גם יאכלו את טראמפ עצמו ושיתחפף לו במהרה מבמת ההיסטוריה כמו בן דמותו הלוהב. בתוכי ידעתי שגם אם טראמפ עצמו יעלה בלהבות הדבר הזה לא ישנה הרבה לגבי תופעת הטראמפיזם ושורשיה.

מצב האוטופיה בעולם דיסטופי

גם Hypernomalization, מסתיים עם טראמפ ופוטין שאת שניהם הוא מציג כתוצאה הסופית של תהליך זוחל ומתמשך שבו נסוגה התרבות מעיסוק במציאות עצמה לטובת עיסוק בדימויים. פוטין וטראמפ, טוען קרטיס, הם שני יצוגים של אותה תופעה: פוליטיקה פוסט-מודרנית שבה כבר לא משנה מה מתרחש בפועל בעולם הממשי, שבה מרוב מניפולציות אף אחד כבר לא יודע באמת מה מתרחש באמת. העולם נשלט על ידי מניפולציות של דעת הציבור שכל קשר בינן לבין המציאות בשטח הוא מקרי בהחלט. הציבור הרחב וגם הפוליטיקאים איבדו אמונה שניתן לכוון את מהלך העולם או אף לדעת מהו.

putin-lewes

אחד הדברים שאני אוהב בסרטים של אדם קרטיס זה שהוא לא מרגיש צורך לסיים אותם באיזה מסר אופטימי מצוץ בסגנון אמריקאי. היפרנורמליזציה מסתיים בקולאז' דימויים מתוך המציאות העכשווית שמציגים את השוקת השבורה שבפניה ניצב בימים אלו הציבור הגלובלי. קרטיס לא מעמיד פנים שיש לו פתרון או שהוא אפילו יודע לאן דברים הולכים. השבר שהוא מדבר עליו עמוק אולי יותר מכל שבר אחר בהיסטוריה האנושית – מצב חסר תקדים שבו איש אינו יודע איך להמשיך מכאן: לא הפוליטיקאים, לא הבירוקרטים, לא הציבור, ואפילו לא הרדיקלים והמהפכנים. יש רעיונות טובים ונקודתיים לגבי מה אפשר לשנות – אבל מעט מאוד אנשים שמציעים איך לבצע את השינוי המערכתי הנדרש ולהגיע מהתרבות הנוכחית וחסרת התוחלת לעולם חדש, צודק ובר קיימא. העולם, כך נדמה, הפך מורכב מדי בשביל שהציבור יוכל לנהל עליו דיון מושכל, בוודאי בתרבות המדיה בת ימינו. ואולי העולם הפך מורכב מדי בשביל שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, יוכל להבין אותו, של לא לדבר על להתמודד עם מלוא רמות מורכבותו הפרקטלית. יש מי שאמר שהאנושות עדיין מתמודדת עם השלכות המהפכה הניאוליתית ונטישת אורח החיים הציידי-לקטי. כשחיינו בקבוצות קטנות של לקטים המציאות הייתה כזו שהמוח האנושי שלנו ידע להבין אותה ולפעול בתוכה – כעת אנחנו חיים בקבוצות גדולות והטרוגניות כל כך ובתוך מערכות טכנולוגיות ענפות כל כך שהאדם ניצב חסר אונים למולן, ולא רק האדם הפשוט אלא גם הפוליטיקאים שאמורים להתוות את הדרך ולנווט את העניינים, אבל כל מה שהם יודעים להציע הוא תיקונים קטנים על מסלול כמעט בלתי נמנע לעתיד חשוך ובלתי ברור.

בניגוד לקרטיס חשוב לי לסיים בקצת אופטימיות, והאופטימיות שלי נובעת מכמה סיבות. ראשית מכך שההיסטוריה מלאה בברבורים שחורים, הנבואה ניתנה לשוטים, והחורבן הבלתי נמנע כביכול של הציביליזציה בת זמננו עוד יהווה תמריץ ללא מעט שינויים רדיקליים בעשורים הקרובים – כך שאי אפשר לשלול שום אפשרות, חוץ משיהיה משעמם. אבל מעבר לכך, בניגוד לקרטיס אני מאמין בתפקיד של המימד הרוחני והדתי ובאפשרות שלו להציע לא רק נחמה אלא תשובה של ממש גם על רקע העידן הזה וזוועותיו. קרטיס מפנה ב-Hypernomalization  חצי ביקורת כלפי התרבות המערבית של העיסוק בעצמי ובמשמעות האישית ולא חוסך שבטו מתרבות הסייבר ומהמורשת הפסיכדלית של שנות השישים בפרט. הביקורת הזו נכונה וחשובה, אבל היא גם חלקית ומוטה כי גם המימד הפוליטי הוא כלי ריק ללא המימד פנימי, כי פוליטיקה בלי נשמה היא פגומה ממהותה, וכי חיפוש עצמי יכול וצריך להיות חלק ממסע המוביל לפעולה בעולם. בתוך כל רגע נתון בהיסטוריה הפגומה של האנושות החוויה הפנימית היא ההשגחה הפרטית – ההבטחה שנתונה בידינו לגאולה וישועה האישית בתוך סדום ועמורה ובתוך גוג ומגוג, והיא זו שמכילה בתוכה גם דגם לישועה הכללית. אני לא יודע מה יעלה בגורל העולם ואני חרד לעתידו, אבל בהשראתה של אתי הילסום האלמותית אני מחויב להמשיך להאבק במימד החיצוני וגם במימד הפנימי. צפו בסרט של אדם קרטיס, כי הוא חיבור חשוב מאין כמוהו על העולם בן ימינו והתהליכים שעצבו את המשבר שבו נמצאת כיום האנושות. צפו בו ואז תקראו את השמיים שבתוכי של אתי הילסום ותמשיכו להאבק על העולם הזה, על להיות בני אדם גם במקומות שאין בו בני אדם, על להמשיך לשאת את נס האנושיות, הרכות והחמלה מול הגזענות, הגסות והאלימות, על להמשיך להאמין שיש אפשרות לעולם טוב יותר.

שלוש הצעות לסדר היום עבור מחקר משני התודעה

השילוב הנפיץ בין סמים למדיה חברתית, שיח זהויות פסיכואקטיבי, וגם כיצד תרם משרד הבריאות לטוהר הנשק של התרבות הפסיכדליה הישראלית

בעולם מתוקן, כזה שבו תחום מחקר הסמים לא היה סובל מסטיגמות ואפליה המבוססות על בורות ומוסרנות, הייתה כבר מזמן צריכה לצוץ לה דיסציפלינה אקדמית המוקדשת לחקר משני התודעה ותרבות שינוי התודעה. בדיוק כמו שיש לנו מחלקות ללימודי מגדר, לימודי גזע ואתניות, לימודי תרבות החרשים או לימודי תרבות צרפת, גם הנושא הזה ראוי לשדה מחקרי עצמאי משלו. במסגרת דיסציפלינה כזו יהיה מקום לא רק למחקרים על נזקים שמעוררים סמים שונים אלא גם על ההקשרים התרבותיים השונים של השימוש במשני תודעה, וטכניקות לשינוי תודעה, במסגרת התרבות האנושית. מחלקה כזו תהיה מחלקה מולטי-דיסציפלינרית מהיסוד שתשאב ותדבר עם שורה של תחומים כמו רפואה, פסיכולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, למודי הספרות ולמודי הטכנולוגיה. היא תהווה צומת שמחבר את כל השיחים הללו לשיח כללי על משני התודעה והתפקיד שלהם בחיי האדם.

הרוב הגדול של בני האדם על הפלנטה עושה שימוש במשני תודעה אלו או אחרים. כל שנה מעבירים בני אדם מיליארדים על מיליארדים של שעות במצבי תודעה אלטרנטיבים שמעוצבים על ידי מגוון של משני תודעה, חוקיים ולא חוקיים, מאלכוהול, קפה וריטאלין ועד קנביס, פטריות וקוקאין. יש בעולם יותר משתמשי סמים מצרפתים, ובכל זאת יש חוגים ללמודי תרבות צרפת אבל לא חוגים ללמודי תרבות הסמים. אנשים מבלים זמן רב יותר עם חומרים משני תודעה מאשר שהם מבלים בקריאה או בצפיה באומנות ומייחסים לאלו השפעה מהותית על חייהם לא פחות מלספרות או האומנות, ובכל זאת יש חוגים רבים ללמודי הספרות או ללמודי ההיסטוריה של האמנות אבל אין אף חוג ללמודי תרבות שינוי התודעה (ולא, אני לא מדבר על חוגים לפסיכיאטריה).

ישנם כתבי עת מדעיים העוסקים בנושאים ספציפים למדי כמו כתב עת שמוקדש כולו לחקר הפחמן, כתב עת שמוקדש ללימודי המשך של אנשי מקצוע בתחום הרפואה או כזה שעוסק בגישות פמיניסטיות לביואתיקה, אבל אין כתב עת אחד שמוקדש לחוויה הפסיכדלית ויש רק צדיק בסדום אחד שפתוח באופן מוצהר לחקירות אינטרדיסציפלינריות על סמים (The Journal of Psychoactive Drugs שהתחיל את דרכו בהייט אשבורי של הסיקסטיז כ-Journal of Psychedelic Drugs). כתבי העת שכן מוקדשים לסמים מקובצים תחת הכותרת הבעייתית והמוטה של substance abuse. אין לימודים של שימוש שגור, נורמלי וסביר בסמים פסיכואקטיבים כפי שעושים הרוב הגדול של האנשים בעולם. ההנחה היא מראש שהשימוש הוא שימוש לרעה ונקודת המבט היא פתולוגית מבסיסה.

המצב המעוות שבו תחום ידע שלם סובל מקיפוח משאבי בולט כל כך מוביל לכך ששאלות בסיסיות בתחום אינן נשאלות ומצד שני לכך שיש גם הזדמנויות יוצאות דופן למחקר וחידוש. בתקופה שבה מתגברת בעולם כולו ההכרה כי המלחמה בסמים הייתה כשלון מהדהד, ושממשלות רבות עוברות לגישות אלטרנטיביות כמו דה-קרימינליזציה, לגאליזציה ומזעור נזקים, עושה רושם שיש גם אפשרויות חדשות עבור תחום מחקר הסמים (Drug studies) המתהווה. הנה כמה רעיונות למחקרים אפשריים בחוג אקדמי היפותטי שכזה.

סמים ומדיה חברתית

socialdrugs1השילוב של מדיה חברתית וסמים הוא אחד השילובים הנפיצים של העידן המודרני. הוא נפיץ בגלל שהמדיה החברתית מנפצת את גבולות הזמן חלל שבתוכן, באופן מסורתי, מתקיימות חוויות של שינוי תודעה באמצעות סמים, והדבר הזה מסוכן למדי, במקרים רבים יותר מהסמים עצמם. הוא מסוכן מפני שחוויות סמים מובילות את המשתמש למצב תודעה אלטרנטיבי למצב התודעה השגור והמפגש של מצב התודעה הזה עם המרחב האינטרנטי הוא רגיש. כל עוד משנה התודעה נמצא בסביבה הפיזית והחברתית המיידית לו ושותפה לשינוי התודעה שהוא עובר ההתנהגות שלו מתקבלת בהבנה – אחרי הכל לרוב הם שותים איתו בירות בבאר או מעשנים איתו בסלון של חבר. הדברים השונים שהמשתמש עשוי לפלוט כאן מתקבלים כאן במסגרת הקשר מסוים ומקומי. הם נאמרים ונשכחים.

המצב הופך לשונה בתכלית עם כניסת המדיה החברתית שמאפשרת לסם לדברר את עצמו לתוך חלל לא מוכר, המורכב מאנשים זרים, ובכל מקרה מאנשים שאינם שותפים להקשר שבו נאמרו הדברים. חלל שבו הדברים נותרים כתובים על הקיר גם כשמצב התודעה חלף עבר. כל זה הופך להיות חמור יותר בשל הנטיה הטבעית של סמים מסוימים לשחרר את חרצובות הלשון של האדם, ולתת ביטוי למצב התודעה החדש – אלכוהול, קוקאין, ריטלין, אקסטזי, קנביס – כולם חומרים שיכולים להעצים את הצורך בביטוי עצמי בלתי מרוסן המשקף את השפעתם, והם לא היחידים.

אצל הרבה אנשים כבר ידוע שאסור לכתוב סטטוס בפייסבוק כשאתה שיכור. בדצמבר האחרון פורסם שפייסבוק מפתחים תוכנה שמזהה בתמונה אם המשתמש מצולם שיכור ושואלת אותו לפני שהוא מפרסם אם הוא בטוח שהוא רוצה שהבוס או אמא שלו יראו את התמונה הזו.

הפיתוח השימושי הזה, דוגמה נהדרת לאופן בו טכנולוגיה יכולה לסייע לנו לנהל את האפשרויות הבלתי צפויות שהיא יוצרת, אפשרי כנראה על ידי ניתוח צבע הפנים ואולי גם הבעות פנים שונות בתמונות. מה שנמצא למרבה הצער עדיין מחוץ לתחום האפשרות הטכנולוגי הוא לזהות האם כותבי סטטוסים נמצאים תחת השפעת סמים מסוימים.

בהקשר הזה הייתי שמח לדעת איך משפיעה צריכת הסמים של אנשים על האופן שבו הם מתבטאים במדיה החברתית. איזה סמים הכי גורמים לפאדיחות ברשתות חברתיות ואיזה דפוסי שימוש יש לאנשים ברשתות חברתיות כשהם תחת השפעת סמים. האם יש סמים מסוימים שתומכים בשימוש ברשתות חברתיות – כמו ששתיית אלכוהול תומכת בעישון טבק – חומרים שגורמים לאנשים להכנס לרשתות חברתיות ולבלות בהן זמן רב או לחלופין לצאת מהן ולשכוח אותן. הריטלין למשל עוזר לאנשים להתרכז בלימודים ולא להכנס למדיה החברתית, אבל לפעמים הוא גם יכול לגרום לאנשים להכנס למדיה החברתית ולהתקע בה למשך שעות ארוכות. לעומת זאת חוויות פסיכדליות מאופיינות בכך שהן משכיחות מהאדם לגמרי את קיומה של המדיה החברתית, וגורמות לעולם הממוחשב להרגיש זר ומוזר, כזה שגם אחרי שהמסע מסתיים די מוזר לשוב אליו.

לפני שנתיים הפכה לויראלית ברשת כתבה על אמן שצייר את עצמו תחת השפעת סמים שונים, מפטריות ומריחואנה עד קוקאין, ריטלין וזנקס. היה יכול להיות מעניין לעשות מחקר דומה על האופן שבו משתנים הסטטוסים שכותבים אנשים בהשפעת הסמים השונים שהם צורכים. וגם היה יכול להיות מעניין לראות איך הם מגיבים לסטטוסים של אנשים אחרים כאשר הם על סמים. סמים מסוימים שמעוררים אהבה בוודאי משנים מאוד את דפוסי הענקת הלייקים ברשתות חברתיות. אדם שמתנסה ב-MDMA למשל עשוי לעבור על הניוזפיד שלו, לחוש  אהבה עצומה לכל אחד ממכריו ולעשות לייק לכל פוסט ופוסט שיקרה בדרכו. זה אולי לא השימוש המוצלח ביותר בחומר משנה תודעה, אבל הוא לפחות לא מביך או מזיק מדי. לעומת זאת אם יכתוב סטטוס על האהבה הרבה שהוא חש לכל חברי הרשת החברתית זה בהחלט עשוי להסתיים למחרת בתחושת מבוכה.

זהויות של תרבויות פסיכואקטיביות

תרבויות אלכוהול. באר בתקופת היובש בארה"ב.

תרבויות אלכוהול. באר בתקופת היובש בארה"ב.

כולם יודעים ששימוש בסמים קשור הדוקות לחברה. צריכת סמים היא ארוע חברתי. אנשים צורכים סמים במשותף באירועים חברתיים, מתחברים על רקע של שימוש בסמים וגם לפעמים מתרחקים זה מזה על רקע של חוסר התאמה בהעדפות צריכת הסמים. בני אדם נוהגים להפגש סביב שימוש במשני תודעה, מקבוצות השתיינים של בתי הקפה, דרך החבורה בבאר המקומי, המתמסטלים בקופי-שופס או הרוקדים במסיבות אסיד. כל חומר משנה תודעה יוצר סביבו קבוצה סוציולוגית מוגדרת עם תרבות משלה.

למשל חובבי אלכוהול שונים מחובבי קנביס ואלו גם אלו שונים מחובבי קפה, ששונים מחובבי תה, ששונים מחובבי הקוקאין או הריטלין. כמובן שיש חפיפות בין הדברים הללו ורוב האנשים צורכים יותר מחומר אחד, ובכל זאת ניתן לומר שלכל אחד מהחומרים הללו יש סוג של תרבות שנוצרת סביבו. ואכן קל לראות שלאלכוהול ולקנביס יש תרבויות מאוד שונות עם אתוס מאוד שונה, כמו גם לקוקאין ולאסיד ולכל סם וסם. אפילו לריטלין, שנהוג לתפוס אותו כחומר רפואי שהשימוש בו אינסטרומנטלי לחלוטין יש תרבות משלו – תרבות של סטודנטים שלומדים בקצב לקראת הבחינות או של היפסטרים תפרנים שמסניפים אותו בשירותים כי אין להם כסף לקוקאין.

בהקשר זה היה יכול להיות מעניין לבחון את נושא ההעדפות למשני תודעה ספציפים מה גורם לאנשים לבחור בחומר אחד ולא באחר. עד כמה הדבר הזה קשור למשיכה למצב תודעה מסוים ועד כמה לתיוגים חברתיים ולסביבה החברתית? מה המבדיל והמשותף בין האתוסים של צריכת משני תודעה בתוך כל תתי התרבויות הללו? ובנוסף, סמים שונים גורמים לאנשים לראות את העולם בצורה שונה. היה מעניין לבדוק איזה הבדלים סוציולוגים מובחנים ניתן לאתר בין משתמשי סמים שונים מבחינת היחס לשאלות פילוסופיות, דתיות, מוסריות, חברתיות ופוליטיות? כיצד משנים סמים שונים את היחס האל הזולת, אל האני ואל המציאות? איך חיים של שתיית אלכוהול משפיעים על השקפת העולם של אדם לעומת חיים של עישון קנביס או חיים של צריכת ריטלין?

תרבות קנביס. קופי שופ אמסטרדמי.

תרבויות קנביס. קופי שופ אמסטרדמי.

לבסוף, מה גורם לסמים מסוימים לחולל סביבם קהילה ותרבות יותר קוהרנטית (פסיכדלים) ולאחרים להיות כמעט חסרי יומרה קהילתית או תרבותית (פרוזאק, או ריטלין נניח). מה מאפיין תרבויות כאלה אחת מול השניה, והאם העיסוק בתרבויות שונות של משתמשי סמים לא חושף בפנינו את החברה של עידן המלחמה בסמים כחברה שבה חבורות אנשים מסוימות והשקפות עולמם מקבלות לגיטימיות ואילו אחרות נרדפות עד חרמה (אלכוהול על פני גאנג'ה למשל). אם נלך עוד כמה צעדים בכיוון הזה כבר נמצא, כך נדמה, מרחק קצר מצירוף התחום הפסיכדלי לשיח הזהויות, כי הרי גם לצרוך את הסם החביב עליך בלי לחשוש מרדיפה על ידי המשטרה זו פריבילגיה.

הקנביס הרפואי ושינויים בהרגלי העישון הישראלים

ויש מחקר אחרון ומקומי שאפשר להציע. בזמן האחרון התחלתי לשים לב שיותר אנשים בישראל מעשנים נקי, כלומר, קנביס נקי בלי טבק. בסה"כ זו תופעה מבורכת ויש בה היגיון מכיוון שלהכניס טבק לתוך ג'וינט בעיקר מבטל ומלכלך את ההשפעה של הקנביס. קנביס מעיף, טבק מקרקע, והשילוב ביניהם לעיתים קרובות מפיל את המשתמש איפשהו באמצע. מה שמעניין בשינוי הזה הוא שהמגמה הזו החלה להתרחש במקביל לכניסה של הקנביס הרפואי לשוק הישראלי. הסטטוס הרפואי של הקנביס כתרופה גרם להוצאתו של הטבק מהמשוואה, כך שהפציינטים של קנביס רפואי מקבלים אותו מגולגל נקי, בלי טבק. בשנים האחרונות כל מיני ג'וינטים נקיים כאלה של משרד הבריאות התגלגלו להם לכל מיני אירועים חברתיים ברחבי הארץ. (כולם יודעים הרי ש"רפואי" זה התואר הכי יוקרתי שניתן לתת לחומר בשוק הסמים הישראלים). רבים מהמעשנים הקאזואלים שהגיע לידיהם ג'וינט רפואי של קנביס חזק ונקי ראו כי טוב, ובאופן זה נפתחו עיניהם לגבי ההשפעות הפסיכדליות של הקנביס. פתאום הם הבינו שהחומר הזה לא רק מפיל, הוא גם יכול לפתוח את הראש. חלק מהמעשנים הללו שינו בעקבות המפגש הזה את ההרגלים שלהם, ואולי באופן זה חל לו איזה שינוי סוציולוגי מעישון בסגנון אירופאי (רוב האירופאים מעשנים בדרך כלל מעורב עם טבק) לעישון בסגנון אמריקאי (שם נהוג לעשן ירוק נקי). השינוי הזה בוודאי היה בעל השפעות על תרבות העישונים המקומית והיה מעניין לעקוב אחריו ולראות איך המעבר לעישון נקי השפיע על חוויות המעשנים – איזה יתרונות בריאותיים גלומים בו (למשל חוסר עישון הטבק), אילו סיכונים פוטנציאלים גלומים בו (המריחואנה כאמור פוטנטית בהרבה כמעשנים אותה ללא טבק) וכיצד הוא השפיע על התפיסה של המשתמשים לגבי הקנביס, ההשפעות שלו והדרכים הנכונות לעשות בו שימוש.

חקר הסמים המתחדש

מחקרים מהסוג שציינתי מעלה יכולים לעזור לנו להבין יותר לעומק את האופן שבו סמים מתמשקים עם החברה והתרבות בעולם האמיתי, לא בעולם מדומיין שבו קנביס וספיד הם סמים אבל אלכוהול וריטלין הם לא, ושבו כל מי שמודה בשימוש ב"סמים" הוא מטרה לפתולוגיזציה ותיוג כסוטה חברתית. למרבה השמחה, עושה רושם שבמקביל לעליית תנועת הלגאליזציה העולמית ולביקורת המתגברת על המלחמה בסמים ישנה גם פתיחות גדלה לדיון כנה ואמיתי על משני תודעה. אולי יום אחד בעתיד הוא יוביל ליצירת מחלקות כמו Drug Studies או Psychedelic Studies. מותר לחלום.

 

 

 

בין פוליטיקה לרוח

על הניגוד הקשה בין החיים הפוליטיים לחיים הרוחניים, וכיצד ניתן לשלב בין השניים. מאמר שנתפרסם לפני כשנה במגזין כביש אחד.

ברשותו של הקורא, אפתח בציטוט מהפייסבוק. הציטוט הזה לקוח מהפיד של מיכל, חברה אקטיביסטית שעברה בשנים האחרונות מסעות רבים ונועזים על הקו שבין פיתוח מודעות רוחנית לפיתוח תודעה פוליטית. המסעות האלו הובילו אותה לשורה של מקומות שונים, לעיתים מרחיקי לכת, ותמיד כנים ואמיתיים, ונדמה לי שמובילים אותה כיום לשילוב נדיר ויפה של אמת פוליטית ורוחנית. הסטטוס שבו אפתח כאן פורסם בוול שלה לפני כשנה והוא מגלם בעיני באופן חד ומדויק את השסע על קו התפר של הרוחניות והפוליטיקה; זה שמעסיק אותי כאן. אני מביא את הדברים במלואם:

"פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים – מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.
שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".
משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.
ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו…
ואז היא עצרה אותי: "אני לא רוצה לשמוע" "… אבל… א" "אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי" "אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך" "אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי."
ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי –
"שיהיה לך בתאבון". והלכתי. זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזה לילדה קטנה.
היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר – לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.
עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי – אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו."

 

***

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת 2011.

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת האוהלים של קיץ 2011.

הסיפור של מיכל מתאר לטעמי היטב מתח שמתקיים לעיתים בין העיסוק בפוליטיקה לפוליטיקה של התודעה. שניהם הכרחיים, אך לעיתים קרובות נדמה שהם סותרים זה את זה. ומדוע בעצם? על פניו לא חייב להתקיים ניגוד בין הרצון לקדם את הצדק בעולם לבין הרצון בהגשמה רוחנית, אלא שכשממקדים את המבט מתגלה בין השניים סתירה בסיסית וקשה ליישוב.

הדחף הפוליטי הוא מיסודו דחף לתיקונו של עוול כלשהו, ותמיד יש עוול, ולכן הפוליטיקה היא תמיד הכרחית. הפוליטיקה הינה הדרישה המוצדקת והחיונית לצדק, דין ודיין. אלא שהדחף החשוב הזה טומן בחובו דרדר מטריד: הרצון לתקן את העוול דורש מן האדם למקד את תודעתו בעוול, וההתמקדות בעוול ממלאת את האדם, באופן מובן למדי, בחימה, זעם ותחושות שליליות אחרות, ובכך הוא מעולל עוול לעצמו, ולעיתים גם לאחר.

כאן נכנסת הרוחניות. היא יכולה לתקן את כל זה, היא מלמדת אותנו להעריך את מה שיפה וטוב בחיים האלה, להתרכז במה שחיובי במקום במה ששלילי.[1] הבעיה כאן היא שבמצוקתם נוכח הזוועה שבעולם אנשים רוחניים נוטים לעיתים לעשות לעצמם חיים קלים באמצעות הדחקת המציאות הפוליטית.

ההמנעות מהשדה הפוליטי, האופיינית לחלק ניכר מהשיח הרוחני הישראלי בן זמננו, מבקשת לשמר מרחב המגונן ומבודד משדה התודעה הלא פשוט שקיים במקום זה. היא גורסת שהחשפות לרעש ולסבל שמפומפמים ללא הרף במדיה אינם תורמים לדבר מלבד זיהומה של התודעה ברעלנים. באמצעות המנעות מחשיפה והשתתפות בשיח הפוליטי, שיח רוחני מסוג זה מבקש לבסס אוטונומיה שבמסגרתה יוכלו אנשים להיות מאושרים, מה שיאפשר להם, כך גורסת התורה, להפוך לסוכני שינוי בטרנספורמציה שתתחיל מלמטה, מהזרקת אהבה, חמלה ונדיבות לתוך המציאות הקרובה והיומיומית.

מנקודת השקפה זו, האדם הינו חלק ממבנה יקומי שבמסגרתו כל נפש היא פנינה המשקפת את אלו המקיפות אותה – התעלות התודעה האישית מהווה השראה המסייעת למבנה כולו להתרומם. לכל אדם יש אחריות לעצמו ולאחר לטפח את נפשו כמו גן חמד, על מנת להפיץ דרכה אור, שמחה ואהבה. מסיבה זו האקטואליה אינה יכולה למצוא מקום בתודעה. התודעה העסוקה בטיפוסה במעלה הסולם הקוסמי אינה יכולה להרשות לעצמה להתפס לכעס, לתסכול, לשנאה חלילה ולשאר "האנרגיות השליליות" שהעיסוק בפוליטיקה מעורר תדירות. וזה עוד בלי לדבר על הבעיה המהותית שיש ברוח ההבל והשקר הכללית האופפת את אמצעי תקשורת ההמונים, ובאופן שבו אמצעי המדיה מהווים אופיום להמונים המאפשר בריחה מהמציאות של כאן ועכשיו.

הפרדיגמה הא-פוליטית של הרוח מסייעת לה להמנע מרעלנים תודעתיים ולהתעלות אבל עולה במחיר החנקת המעורבות הפוליטית והפיכה לשותפים דוממים של עוולות הסדר הקיים. גם כאן, כמו בכל דיון אינטרנטי טוב, מקרה הקיצון הוא השואה, והשאלה: האם הייתם יכולים להקדיש עצמכם להתמקדות רוחנית ולפרוש מן העולם לבועה שלכם בידיעה שמתחוללת סביבכם שואה נוראית שיתכן שיש באפשרותכם לעשות דבר כדי למונעה? האין בכך עיוות נורא של הרוח?

מקרה הקיצון ההפוך הוא זה של הפעיל הפוליטי שמרשה למצעד העוולות שמתרחש בעולם סביבו להשתלט על חייו עד כדי כך שאין ביכולתו יכול לחוש את הקסם שבשקיעה, פרח או חיוך. העובדה שמתחוללות על גבי הכוכב אנספור זוועות ועוולות מדי שעה ורגע לא עומדת להשתנות בקרוב – אבל אם היא מובילה לדרישה אבסולוטית לזכור בכל רגע ורגע את הזוועות האלה התוצאה היא א-הדוניות קיצונית, המנעות מוחלטת מהנאה לנוכח הזוועה. במקרים רבים, אצל הפעיל מעונה הנפש, מעורבת פה גם תחושת אשמה מסוימת על הפריבילגיה שמאפשרת לנו לשמוח בזמן שאחרים סובלים. הבעיה בתפיסה זו היא שבאופן דומה לזה בו תפיסה רוחנית טהרנית מוחקת את העוול, כך מוחקת תפיסה פוליטית טהרנית את הנשגב והיפה. זהו עוול שלא לאהוב את העולם הזה, שכן האהבה לעולם היא הדבר היחיד שמעניק משמעות לכל הסבל הנוראי שיש בו. אנשים שנמנעים מהנאה בגלל שבמקום אחר סובלים אינם מתקנים בזה את העולם, הם רק מוסיפים עוד סבל לעולם. אם היו נמנעים כולם מהנאה ושמחה בשל גודלו ועוצמו של הסבל, היה זה זוכה לנצחונו הסופי. לכן התיקון האמיתי הוא לשמוח באופן פראי ועמוק ומהלב ולשתף את אחיך ואחיותיך בשמחה.

 

***

הרוחניות ותיקון העולם הן הזכות הבסיסית והתביעה הבסיסית. הזכות לצמצם את הסבל האישי והתביעה להפסיק את הסבל של כל הישויות. רוחניות שאין בה תיקון עולם דינה לשתף פעולה עם הרוע בעולם. פוליטיקה שאינה מותירה מקום להנאה ושמחה תמימה חותרת תחת עצם הטעם שבמאבק ותחת המאבק עצמו. כשמפתחים אותן עד לקיצוניות התפיסה הרוחנית-מתבדלת והתפיסה הפוליטית האנטי-דתית מופרכות באותה מידה.

אסור לנו להניח לרצון שלנו להתעלות בדרכה של הרוח, השמחה והאהבה להסיט את עינינו מהזוועות הנוראיות המתרחשות בעולמנו מדי יום ומדי שעה. בה בשעה, אל לנו להניח לרצון לתקן את הזוועות הללו למנוע מאיתנו לראות את היופי המופלא והמושלם הגלום בעולמנו: לאהוב כאילו אין עוולות ולהתקומם כלפי העוולות מבלי לשכוח את האהבה והאחדות שבכל, זוהי התורה כולה על רגל אחת, אך הו כמה מכשולים ישנם בדרך.

אחת החוויות שמסמלות עבורי יותר מכל את ההתנגשות בין המימד הרוחני לבין המימד הפוליטי בחיי הפרטיים היא החוויה של כניסה לאתרי החדשות באינטרנט לאחר חזרה ממסע של עבודה רוחנית. אחרי מסע פנימי כזה, המלווה בתקופה של ניתוק מאמצעי התקשורת, הנפש חשה התעלות של חופש, שמחה ואהבה. החזרה לסביבת החיים היומיומית על אתגריה הינה לא טריויאלית מטבעה אבל נדמה שאין רגע שמגלם את נקודת השבר עבורי כמו הרגע שבו אני פותח בקריאת החדשות והמאמרים בעיתון. תוך מספר דקות של קריאה בידיעות, שטף השליליות הפורץ מהמסך גורם לנשימה שלי להעצר וגודש אותי בתחושות כעס, תסכול וייאוש – כל מה שניסיתי להרפות ממנו.

הקריאה באתרי החדשות מציבה עבורי את הדוגמה הקוטבית ביותר לסתירה בין המודעות הפוליטית והמודעות הרוחנית. החדשות מרוכזות בכל מה שרע, בניגוד לרוחניות שמבקשת לסייע לאדם להתרכז בטוב. עמודי החדשות עוסקים בפילוג, בהנגדה של הדעה אחת בדעה שניה, וזאת לעומת הרוחניות שמבקשת לאחד את הניגודים. בעוד שהרוחניות מבקש לעורר באדם את הכרת התודה והאמונה, הרי שהחדשות מטפחות בנו לרוב בעיקר תודעת עוול, כעס ותסכול. במקום שהרוחניות מצביעה על היופי הטבוע בכל, החדשות מלמדות אותנו על העוול הטבוע בכל.

הבעיה, אגב, היא לא רק במסר. הבעיה היא לא פחות במדיום שמשאיר את הגולש בהוויתו הבודדת והאנונימית. את האנונימיות חסרת הפנים והישע הזה מגלם בצורה האכזרית ביותר מוסד הטוקבקים הגדוש במשתמשים אנונימיים המגדפים זה את זה בגועליות ושהדבר היחיד הגדול מהארסיות שבדיונם הוא עקרותו.

לא פלא שהיפים נרתעים כל כך מצריכת חדשות. בפילדלפיה פגשתי את פאבל, חבר פולני שמטייל כדרך חיים. כשהסביר לי למה הוא נמנע מלהתעדכן בחדשות בטלויזיה או ברשת אמר שהחדשות ממלאות את החברה שלנו בכעס, סבל ופחד. בטלוויזיה מדווחים על האדם היחיד שנרצח או נאנס באותו יום במקום על הרבים האחרים ששמחו, אהבו, תרגלו נדיבות או עשו מעשים טובים. החדשות, טען פאבל, גורמות לנו לחשוש מאנשים אחרים ולחוש אליהם טינה – הן מונעות מאיתנו להפתח לעולם. חשבו כמה זעם ושנאה החדשות מעוררות אצלנו בחזרה חסרת הקץ על חוסר הצדק או העוולה שמעוללים בהן ללא הרף קבוצה או מגזר זה או אחר בחברה, ובתמונה שהן מציירות של חברה גסה ומושחתת. התוצאה התדירה מדי של צפיה מרובה בחדשות היא אובדן האמונה בחברה שלנו – "הכל כסף" "הכל פוליטיקה" "כולם נבלות". אם אדם רוצה להחשף לעולם, טען פאבל, הוא צריך לפגוש אנשים אחרים באופן בלתי אמצעי במקום להסתמך על המדיה שמסלפת ומרחיקה אותנו מבני האדם האחרים.

פאבל צדק במידה רבה. התעדכנות בחדשות הינה עקרה ומתסכלת כל עוד היא נחותה בדרגתה לפעולה פוליטית אקטיבית. כל עוד עיקר העיסוק שלנו במציאות הפוליטית הוא עיסוק פסיבי המרוכז בספיגת תודעת העוולות הקיימות במקום בתיקונן, אנחנו גורמים לעצמנו נזק רב יותר משאנחנו מתקנים בעולם. אם אנשים היו משקיעים בתיקון העולם רבע מהזמן שהם משקיעים בעיסוק בעוולות הנעשות בו, היה העולם כבר במצב טוב לעין ערוך. בעשיה הפוליטית יש את הפוטנציאל לפגישה עם האחר, לגישור ותיקון. גם כשהיא מלווה באתגרים יש בכוחה להוות מנוע לחיבור רוחני אל הנדיבות, החמלה והאהבה שניתן לבטא בה. היא יכולה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר ואת העולם למקום טוב יותר. התשובה אם כן נעוצה בעשיה, אבל רק בעשיה הנעשית מתוך ראיה רוחנית וכוללת. כאשר זו אינה נעשית בצורה זו, עשיה פוליטית תוביל לעיתים קרובות שוב לרגשות כמו כעס, תסכול וייאוש. באופן זה היא תוביל גם לחסימות במערכת הגופנפש כולה ובפגיעה ביכולת לחוש שמחה, אהבה, חמלה, נדיבות או תקווה.

 

***

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תנועות השמאל הפוליטיות בעולם אופיינו היסטורית בטינה כלפי הממסד הדתי ואף כלפי המימד הדתי, באופן המגולם בתיאורו של מרקס את הדת כאופיום להמונים. הדת, המפייסת את בני האדם עם המציאות החברתית, המציעה להם תפיסת עולם מנחמת ומונעת מהם להתמרד, נתפסה כאויבתה של אידאולוגיה שביקשה להעיר את האדם למציאות חייו ההיסטורית על העוולות הגלומות בה.

ניתן להבין את השורשים ההיסטורים ואף המהותיים של עוינות הפוליטיקה למימד הדתי. עם זאת נדמה שהעוינות הזו מנכרת לעיתים קרובות פעילים פוליטיים מהקהל אליו הם מעוניינים לפנות, על ידי כך שהיא מנכרת אותם מעצמם. עשיה פוליטית נבחנת בראש ובראשונה באופן שבו אנחנו חיים את חיינו ומתקנים את העולם סביבנו בחיי היום יום שלנו. מי שנוהג בזולת מתוך תודעה של אהבה ונדיבות עושה פעולה פוליטית ראשונה במעלה.

אחד הדברים המשמחים במחאת קיץ 2011 היה האופנים בהם היו שזורים בה החומר והתודעה. במאמרו המבריק "Occupy Psychedelics" כתב ידידי בעז יניב על האופן שבו המחאה הביאה ליצירתו מרחב אוטונמי ארעי (TAZ) ברחוב הישראלי, מרחב שבמסגרתו יכלה לשגשג סוג של תקשורת נדיבה ובלתי אמצעית מהסוג המוכר למבקרי מסיבות טבע או פסטיבלים טרנספורמטיביים בסגנון הברנינג מן. המחאה הזו שכללה אוהלים של אנרכיסטים לצד אוהלים שהוקדשו למדיטציה, תפילה או מעגלי תופים כללה בתוכה מסר פוליטי שנגע קודם כל לא דווקא לפוליטיקה של הראש, אלא לפוליטיקה של הלב והדמות של דפני ליף ייצגה זאת יותר מכל אחת אחרת. דפני ליף לא הציגה בשום שלב בדרך משנה פוליטית סדורה. מה שהיא כן הציגה היה לב ענק ומלא באהבה ואמונה. דפני פעלה בשדה הפוליטי בצורה שמאנית, מייצרת שינוי בתודעה באמצעות שילוב של תפילה ופעולה פוליטית.

את התפיסה של חיבור של הרוחניות והעשיה הפוליטית לפעולה אחת אינטגרלית ניתן למצוא במושג "תיקון עולם" שמאחד בתוכו פעילות רוחנית (בתפילה למשל) עם פעולה ישירה במציאות עצמה. תיקון עולם המכיל הבטים רוחניים וגשמיים השלובים זה בזה ניתן למצוא בתנועות דתיות שחרטו על דגלן את אידאל ההגנה והסיוע לחלש כמו רבנים לזכויות אדם, תנועת הכשרות החברתית או תנועות השמאל הנוצרי והשמאל האוונגלי; ניתן לזהות אותן בדמויות כגון הרב אברהם יהושע השל והכומר מרטין לותר קינג, שהיו שותפים בולטים בתנועת זכויות האזרח של שנות השישים, בדמותו של מהטמא גנדי, או בדמותם של מורים רוחניים בני זמננו כמו טיך נהאת האן וסטיבן פולדר שפעילותם משלבת דרך רוחנית עם פעילות אקטיביסטית מסורה עבור שלום ותמיכה בקהילות ואוכלוסיות מוחלשות. מידע נוסף ומאיר עיניים על אישים ותנועות הפועלות לשילוב אינטגרטיבי של מודעות רוחנית ופוליטית ניתן למצוא בבלוג "דהרמה מעורבת חברתית", שכותרת המשנה שלו, הלקוחה משבועת הבודהיסטווה, קוראת "הברואים הם רבים מספור – אני נשבעת לשחרר את כולם".

 

 

***

אין פתרון קל לסוגיית הסתירה שבין רוחניות לעיסוק בפוליטיקה. העיסוק באחד מאיים תמיד לפגוע בעיסוק בשני, אבל נדמה שאסור לנו לוותר על אף אחד מהשניים. הפתרון, אם לסכם בקצרה את הדברים שנאמרו כאן עד כה, צריך לבוא בצורה של עשיה אקטיבית ומעוררת תקווה במקום צריכה פסיבית של מדיה מייאשת. יותר מכך, עליו להציג דרך אינטגרטיבית שתשלב בין הידע שבראש לאהבה שבלב, בין יכולת אבחנה חדה ליכולת לראות מעבר להבדלים שעל פני השטח ולאחד את הניגודים. לדרך הרוחנית-אקטיביסטית לאפשר לתודעה לעמוד נוכחת מול העוולות הקיימות ובו בזמן לאפשר לגוף להעמיק בנשימה, לא להניח לו להתכווץ לתוך השליליות המאכלת של העוולות. הדרך הזו היא מאתגרת יותר, כי קשה יותר לשמור על תודעה צלולה, בהירה ואוהבת כשנתקלים בעוולות, סבל ושנאה; זו רק סיבה נוספת להיותה כר נהדר לעבודה רוחנית מעמיקה ולעשיה פוליטית מופלאה.

 

אחרית דבר, יולי 2015

חלפה כשנה מאז שהדברים הללו התפרסמו במגזין כביש אחד. אני עדיין מתחבט ונאבק בקושי הפנימי שלי לשלב בין המודעות לדברים שמתרחשים בישראל ובעולם, לבין היכולת שלא להכנע לכאב ולכעס, ולאפשר מקום לחמלה, צמיחה ואהבה. במסגרת מסע שעברתי לאחרונה האזנתי למיסה בסי במול של יוהאן סבסטיאן באך האלוהי. באך שהתייתם בילדותו ושמגיל צעיר נספגה בו החשדנות כלפי עולם אכזר ושרירותי; עולם שמתוך מעמקיו שירת את האל ביצירתו המוזיקלית רווית הכמיהה וההדר. המוזיקה של באך, המשורר את תהילת האל מתוך עולם מלא עוולות וחוסר צדק, רלבנטית ביותר לעידן שלנו על כל מוראותיו, הרגשתי כעת.

זה היה שבוע מזעזע עבורי. צפיתי במהלכו בסרט על The Internet's Own Boy על ארון שוורץ זצ"ל, ובסרט Citizen Four על אדווארד סנואדן ותוכנית המעקב של ה-NSA והם העציבו וערערו אותי עד היסוד. ותוך כדי שאני חוזה במקהלות של באך שרות ברקיע זמירותיהן על עולם מלא הוד ספוג בסבל, חזיתי בסופר-אימפוזיציה בתלאות ובעוולות המתרחשות על פני האדמה. מאוחר יותר אחזתי בגיטרה ושרתי משך זמן ארוך, וראיתי את כל העוולות הללו לנגד עיני, אבל מתוך המצב המיוחד שבו נמצאתי גם חשתי את השמחה האדירה להיות בעולם הזה ולהיות מסוגל להאבק מתוכו, ולעשות בתוכו, ולהתפלל בתוכו. והרגשתי שהייחוד הזה יקר מכל, ושאני אסיר תודה עבורו. והנה כמה דברים שכתבתי באותו לילה.

"זה תמיד היה ככה. התפקיד שלהם היה מאז ומעולם לשלוט, לרצוח, לחמוס, לגזול ולהעביר חוקים אכזריים ואנחנו התפקיד שלנו זה למחות ולקרוא לשינוי וגם להיות בעצמנו השינוי: לחגוג, לעוף על החיים, לחיות בשמחה ולהנות ולאהוב את החיים למרות כל הדברים הנוראיים שיש בהם, ולהגיד כן גדול לעולם הזה למרות כל הדברים שהם מחוללים ולדעת שהם זה אנחנו, וחלק מאיתנו, ושזו עבודה אינסופית של הטהרות להטהר מזה וכדאי שתאהב אותה כי אחרת אנחנו עוד נסבול הרבה.

מצד אחד יש את כל הסבל בעולם וזה נורא וזה מייאש. ואז יש לשים לצד הסבל הזה תפילה, ואז פתאום זה משהו אחר, משהו שאפשר לחיות בו ולהאמין."

 

 

[1] ברי לי לחלוטין כי יש סוגים שונים של רוחניות, שבמקרים רבים אין עניינם דווקא העצמת השמחה, האהבה או רגש התודה בנפשו של אדם. במאמר זה אני מתרכז במאפיין זה של החיפוש הרוחני שהוא לדעתי חוט השני העובר דרך הרוב המכריע של השיטות הרוחניות הנפוצות בעידננו.

פייסבוק כמאמן ספרותי

facebookwriteכל פעם כשאני כותב סטטוס לפייסבוק אני מקבל מהאתר פידבק לגבי כמה אנשים אהבו אותו או לא אהבו אותו. באופן הזה פייסבוק מבקש ללמד אותי מה מהדברים שנראים לי מעניינים באמת מעניינים אנשים אחרים. הוא מורה לי איזה דברים עלי לכתוב ואיזה דברים עדיף שאגנוז במגירה, מבחינתו. למעשה, אם לומר זאת במילים ישירות מעט יותר, הוא מנסה לאלף אותי ככותב, כמו שהוא מבקש לאלף את כל שאר הכותבים באתר. כשהערך של טקסט מסוים הוא מספר הלייקים שקיבל, אנחנו ככותבים (כלומר, כל מי שכותב בפייסבוק) מתחילים להתאים את עצמנו, וכמובן לא חסרות דוגמאות למי שששינו את סגנון הכתיבה שלהם על מנת שיתאים לרשת החברתית.

אפשר לראות בסיפור הזה צדדים חיוביים. פייסבוק יצר סדנת כתיבה אלגוריתמית לכותבים שמבצעת מקסימיזציה לאפקטיביות של הכתיבה והשיתוף של כל אחד. כל משתמש פייסבוק שמתחיל להעלות תכנים מתמקצע ולומד מה עובד ומה לא, על מה לכתוב ואיך לכתוב. אני גם לא בא לומר שהפייסבוק מונע מקולות ייחודיים לעלות ולבקוע. להפך, הפיד שלי מלא באנשים באנשים שפיתחו במסגרת הפייסבוק סגנון ואישיות ייחודיים שהיום נדמים לי כחלק בסיסי ומהותי באישיותם, למרות שלפני שהיה להם פרופיל בכלל לא תפסתי אותם ככה. ובכל זאת, יש בי איזה קול שתוהה, מה הם היו כותבים אם הפייסבוק לא היה מלמד אותם שככה אחרים אוהבים כשהם כותבים? מה הם היו כותבים אם היו כותבים באופן חופשי ממערכת משוב אלקטרונית שמורה להם מתי הם הצליחו ומתי הם נכשלו (תארו לכם למשל את פייסבוק בלי מנגנון הלייקים)? האם מערכת המשוב והדרוג הזו גם גורמת לנו לאבד משהו מהאותנטיות של הכתיבה? מה היה קורה אם דוסטוייבסקי וג'ויס היו כותבים בפייס? איך הם היו מתאימים את הסגנון שלהם לפלטפורמה הזו? האם זה היה מונע מהם לכתוב כמו דוסטוייבסקי וג'ויס? אולי הקיום של דוסטוייבסקי וג'ויס הוא תופעה ששייכת במהותה לעידן אחר שלפני הפייסבוק? אולי דוסטוייבסקי וג'ויס היום היו מפנים את המרץ שלהם לכתיבת סטטוסים בפייסבוק? הו, כמה עצוב זה היה. למרות הייתי שמח לקרוא את הסטטוסים האלה, אני עדיין חושב שזה היה בזבוז אדיר.

ואולי לא. אולי הם עדיין היו כותבים רומנים גדולים. ככלות הכל, גם היום יש סופרים שעושים את זה, פשוט לא בתוך הפייסבוק. ובתוך הפייסבוק הם היו כותבים פייסבוקית. פייסבוק, בסיכומו של עניין, היא סוגה ספרותית: כמו רומנים, סיפורים קצרים, כתבות עיתונאיות ושירי הייקו. התוכן שנוצר בה נוצק בדמות המדיום. יש אנשים שכותבים רומנים, יש אנשים שכותבים שירת הייקו, ויש אנשים שכותבים פייסבוק, ז'אנר כתיבה ששונה מהקודמים לו בראש ובראשונה בכך שהוא מחנך/מאלף את הכותבים בו להתמקצע ככותבי פייסבוק באמצעות מערכת קיברנטית של משוב בלתי פוסק מהאתר. הז'אנר הקיברנטי הזה פשוט הפך תוך שנים ספורות לז'אנר הספרותי הפופולרי בהיסטוריה, כזה שיותר אנשים מאי פעם שולחים בו יד, בזכות אמצעי ההפצה והדרוג שלו.

פייסבוק הוא סוג של מאמן ספרותי לכותבים שנותן לנו ציונים ברורים ומאתגר אותנו למתוח את הגבולות שלנו. המאמן הספרותי הזה מארגן לנו אצטדיון עם קהל צופים ומאפשר לנו לחמם ולאמן את השרירים הכתיבתיים שלנו מול קהל. יש אנשים שהמאמן הספרותי הזה מביא אותם לביצועים מרשימים. הם מפתחים סגנון ייחודי משלהם, בטיפוחו של הפייסבוק, וזוכים איתו להצלחה. אבל שמורה לי חיבה והערכה מיוחדת למי ששומרים על הסגנון שלהם בלי להתחשב במה שהקואצ'ר אומר, שממשיכים לפרסם את הסטטוסים הכושלים (סטטיסטית) שלהם בלי לספור כמה לייקים הם מקבלים, ולאלה שממשיכים להופיע מחוץ לאצטדיון רחוקים מתשואות הקהל. פעם כתיבה למגירה נבעה לרוב מחוסר ברירה, היום היא מסמלת איפוק ודיסקרטיות מסוג נדיר בחברה.

כפי שהרומן היה תוצר של המצאת הדפוס, כך הפייסבוק מייצר כיום ז'אנרים ספרותיים חדשים שעוד מוקדם להעריך ולאמוד. כשאנשים יבואו לכתוב את ההיסטוריה הספרותית של העידן הנוכחי, הכח של הפייסבוק יהיה משהו שחובה לקחת בחשבון: גם ככח טכנולוגי-תרבותי חדש שהעניק לציבור עצום את ההשראה לשלוח את ידם בכתיבה, גם ככח שעיצב את הכתיבה של כותבים חובבים ומקצועיים, וגם ככח שטשטש סופית את ההבחנה בין אלו לאלו – הסוגה הספרותית הראשונה שהובנתה בצורה קיברנטית-אלגוריתמית ולימדה בני אדם כיצד לכתוב בסביבת המדיה החברתית.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

24 יום ללא פייסבוק – צום הפייסבוק הגדול

?אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון פייסבוק 

אלוהי הסטטוס, התשמע קול תחנוני?

אטביזם, תרבות, ברבריות ומוסר במלחמת השוורים

bullfight1ביום שישי האחרון ביקרתי במלחמת שוורים שנערכה פה בפלאסה דה טורוס של גרנדה לכבוד חג קורפוס קריסטי.

היו לי התלבטויות לפני שהחלטתי לבקר באירוע המתקרא בעברית "מלחמת שוורים". רציתי לבקר באירוע הזה כי הרגשתי שזה חלק חשוב בתרבות הספרדית שעדיין לא הכרתי ושאחרי יותר משנה כאן ראוי שאכיר, אבל התלבטתי אם ללכת בגלל האכזריות הרבה המובנה בו. ועם זאת, ככל שחשבתי על זה יותר הגעתי למסקנה שבהשוואה לפרקטיקות היומיות של הקיום המודרני, מלחמת השוורים, במגבלותיה שלה, דווקא מסמלת עולם מאוזן יותר, או לפחות אכזריות מסדר גודל נמוך יותר, ואני אסביר כאן למה אני מתכוון.

ראשית כל, חשוב לומר שלא ניתן להשוות את הסבל של שור שהורגים אותו תוך כדי קרב שנמשך רבע שעה, אבל שגדל במשך ארבע-חמש שנים כשור חופשי באחו, לעומת הסבל שעוברות פרות ותרנגולות שגדלות בתנאי מחנות הריכוז של תעשיות הבשר, החלב והביצים. מבחינה הזו, כל סופר או מסעדה טיפוסיים בספרד הם אתר להרבה יותר זוועות ממלחמת השוורים על כל הדרמטיות שבה. גם מבחינה מספרית, שישה שוורים שנלחמים על חייהם בקרב שמתרחש מול קהל של אלפי בני אדם מספר פעמים בשנה רחוקים מאוד ממיליארדי החיות הנרצחות בתעשיה הנזכרת מעלה. מאחר שאני טבעוני בביתי, אבל כן חוטא לעיתים באכילת מזון מן החי כשאני בחוץ, הרגשתי שזה יהיה צביעות מצדי להחרים דווקא את האירוע הזה.

ויש משהו מעבר לזה. המוות בזירה הוא אמיתי ומופגן, הוא לא מודחק ומוסתר כפי שהוא בחברה המערבית שבה הבשר מגיע באריזות, מנותק מהיצור החי שממנו הגיע. פגשתי בעבר טבעונים שאמרו לי שאם בני אדם היו הורגים בעצמם, במו ידיהם, כל חיה שהם אוכלים – כלומר מתעמתים עם המוות שהם גורמים במקום להתעלם ממנו – לא הייתה להם בעיה, או בעיה קטנה בהרבה, עם הדבר הזה. כמובן לא כל הטבעונים יסכימו עם הנימוק הזה אבל הרעיון שמלחמת השוורים אינה מסתירה את האלימות והסבל המובנים בחברה שלנו וביחס שלנו לחיות, ואף משווה לו אלמנט פולחני ומטאפיזי שעומד לעומת הרצח הקר, הבלתי אישי וההמוני שהחברה שלנו רגילה לבצע בחיות, גרם לחוויה להראות בעיני כראויה יותר וקטלנית פחות מאשר כל ארוחה שאינה טבעונית לחלוטין. במילים אחרות, קשה לי להבין איך מישהו שאינו טבעוני יכול להתנגד למלחמות שוורים. (כמובן אפשר לומר שיש הבדל כי אנחנו אוכלים בשר בשביל להזין את עצמנו. אבל זה קשקוש. לרוב הגדול של האנשים אין כל צורך בבשר בשביל להזין את עצמם. הם אוכלים בשר כי זה טעים להם ולרוב תוך פגיעה בבריאותם, ותו לא.). ולגבי הטבעונים שלעולם לא אוכלים כל מוצר מן החי ויחליטו לגדף אותי על כך שהחלטתי לתת יד לדבר הזה ולבקר בו, כי למרות שהוא אכזרי פחות מאכילת מוצרים מן החי הוא עדיין אכזריות ולזו אין לעולם הצדקה. ובכן, במקרה הזה אין לי מה להשיב אלא כנראה לקבל בשקט את הגידופים ולציין שמתוך מבט ברשת האכזריות שהעולם שלנו מבוסס עליה ועושה את כולנו שותפים לה (מהקהילה הילידית שנרצחה כדי להפיק את הנפט שאנחנו משתמשים בו כדי לנסוע לעבודה, ועד לילדים שכרו מתכות רעילות בתנאי עבדות עבור הטלפון הנייד שלנו) מלחמת השוורים לא נראית לי כמו המטרה הנכונה להפנות כלפיה את הזעם (אם כי אני כמובן מבין את הנטיה). בשבת האחרונה, יום לאחר מלחמת השוורים, הזדמן לי לצפות בגמר ליגת האלופות האירופאית ולהבחין בפרסומות של Gazprom על כר הדשא, אותה חברה שנבחרה ב-2014 לתאגיד הגרוע ביותר מבחינת הפרות זכויות אדם והרס הסביבה. כל משחק בליגת האלופות האירופאית, הבנתי, משמש בעצם פרסומת לברבריות גדולה בהרבה ממלחמת השוורים שהרי חברות כמו גזפרום אחראיות לא להרג של כמה שוורים תמימים, אלא להרס שיטתי של מערכות אקולוגיות שלמות הכוללות מליוני בעלי חיים, לגירושן מאדמותיהן ורציחתן של אוכלוסיות ילידיות והפעילים המנסים להגן עליהם, ובאופן כללי להשלטת טרור על הסביבה ועל קהילות אנושיות. בניגוד למלחמת השוורים שהיא מסורת קטנה ומקומית אבל כזו שמציגה את האכזריות שלה לעין כל, האכזריות הגלומה והמוקדמת בכל משחק של ליגת האלופות שמקדם תאגידים כמו גזפרום היא רחבת היקף וקטלנית הרבה יותר, גם אם מוסתרת מאחורי כר דשא ירוק וחבורת כדורגלנים חטובים.

טהרנות מוסרית לא יכולה לעבוד. היא מעולם לא עבדה, וזו הסיבה שלמרות שדעתי לא הייתה נוחה לחלוטין מביקור במלחמת שוורים, החלטתי שזה משהו שבהתחשב בשאר הפעילויות שאני (כמו רוב האנשים) מבצע בחיי, אין סיבה מיוחדת להחרים דווקא אותה.

אטביזם ודקדנטיות במלחמת השוורים

ולמלחמת השוורים עצמה. קודם כל השם מלחמה מטעה. זו לא באמת מלחמה או אפילו קרב, אלא יותר הרג מאורגן (בספרדית מלחמת השוורים פשוט נקראת Corrida, ריצה). כמו שכתב המינגווי בספר "מוות אחר הצהריים" שהוקדש לנושא מלחמות השוורים, מלחמת השוורים אינה ספורט אלא טרגדיה. קודם כל, השור והמטאדור אינם מתמודדים שווים. בראש ובראשונה כי למטאדור יש נבחרת משלו שמעייפת, פוצעת את השור ומכינה אותו לעימות הסופי, כך שכשהמטאדור עולה כדי להורגו השור כבר נמצא בעמדת נחיתות ברורה. מעבר לכך, המטאדור אומן לצורך העניין לאורך שנים בעוד שהשור הוא חיה תמימה שעולה לזירה לראשונה בחייה. לפי החוק הספרדי שור לעולם לא יעלה לזירה פעם שניה, גם אם שרד קורידה קודמת. המינגווי כותב שלולא כן היו השוורים טובחים בטוררוס (המטאדור וצוותו) ומפילים בהם חללים רבים. שור שהכיר את מלחמת השוורים משנה את התנהגותו בזירה, ושור ששרד אותה ומוצלח בה יכול להפוך למכונת הרג עבור טוררוס. המינגווי מספר שלפני שחוקק החוק שקובע שכל שור יעלה לזירה פעם אחת בלבד היה שור אחד שהרג 16 בני אדם ופצע 60 עד שהוחלט להוציא אותו לגמלאות. היום שוורים מצטיינים נשחטים לרוב בכל מקרה, גם אם שרדו את הקרב. אם המטאדור הראשון לא הצליח להרוג שור, יעשה זאת הבא אחריו ואם גם זה לא יצליח השור יוחזר אחר כבוד מאחורי הקלעים וישחט שם. אין כאן רחמים. כמו שהמינגווי כותב: במלחמת השוורים יש סיכון מסוים עבור המטאדור, אפילו סיכון במוות. אבל עבור השור המוות הוא ידוע מראש. רק במקרים נדירים מאוד של מפגן יכולת מרשים במיוחד, בבקשת הקהל ובאישור נשיא הקורידה יקבל השור חנינה ואם ישרוד את פצעיו יזכה לפרישה נעימה באחו.

למרות שהבנתי שהסוף המר ידוע מראש, ההזדהות שלי הייתה לרוב עם השור. רציתי שיתן למטאדור הזה בישבן. יכולתי להעריך את המטאדור ויכולתי גם לשנוא אותו, אבל בסופו של דבר רציתי שהקרניים של השור ינעצו לו בישבן, שמשהו בטרגדיה הידועה מראש הזו ישתבש והאכזריות תופנה כלפי הצד האכזר. וזאת למרות שידעתי שלשור המסכן כל זה לא יעזור.

bullfight2איזה מין בני אדם בכלל בוחרים להיות מטאדורים? להרוג חיות בזירה כפרנסה? שם המקצוע עצמו מעורר זעזוע: מטאדור – בתרגום ישיר: ההורג. והמטאדור הוא אכן סוג של מלאך מוות שמגיע להרוג את החיה לקול תשואות הקהל, ושמהמוות שהוא מבשר לא ניתן לברוח. ללא ספק מדובר במקצוע שהוא בעל מימדים מיתיים אבל גם מחפיר ומזעזע. המניע הבסיסי להפוך למטאדורים עבור גברים צעירים הוא הרצון להוכיח את האומץ שלהם. המינגווי כותב שרוב המטאדורים הם אנשים עם אומץ טבעי גדול. והם צריכים להיות כאלה, רבים מהמטאדורים הגדולים של ההיסטוריה מתו בזירה. אבל למרות שאין ספק שנדרש אומץ גדול כדי להכנס לזירה עם שור גדול ולסכן את חייך, המטאדור נראה לי דווקא חסר בטחון ואף פחדן מבחינה בסיסית: מהבחינה שהוא מביא עצמו לעולל דברים נוראיים כל כך על מנת לזכות בהערכת, הערצת ואהבת הקהל. וכך, כל האומץ של המטאדור בא אולי לכסות על חוסר בטחון בסיסי בערכו. בסופו של דבר, אגב, הרצון שלי שהמטאדור יקבל איזה קרן בטוסיק מאיזה שור פראי במיוחד התממש. המטאדור השני מתוך השלושה באמת חטף את הקרניים של השור פעמיים ולבסוף פונה לבית חולים. אחד המטאדורים האחרים נאלץ להרוג את השור השני שלו.

הקהל מצדו מריע כל פעם שחנית, דגל או חרב נתחבים בבשרו של השור. לבסוף השור נופל על הקרקע והמטאדור, לקול תרועות הקהל שנעמד על הרגליים, נועץ בו את חרבו שוב ושוב עד שהמוות סופי. ההמונים מריעים. כאמור, אל תחפשו כאן רחמים. זוהי דת של דם ואכזריות, של קורבן שוורים לאלים לא ידועים. בחיים שלי לא ראיתי אנשים מריעים ככה להרג וזה מזכיר לי את הגלדיאטורים ברומא או סצינה ממשחקי הכס. אין כבר בעולם שלנו חגיגות הרג המוניות ופולחניות כאלה. כבן הציביליזציה המערבית, זו בכלל הפעם הראשונה שאני צופה שהורגים משהו. אני חושב על כל האנשים שראיתי מתים על המסך בשנים של צפיה בטלויזיה ובקולנוע – ומעולם לא ראיתי במציאות חיה שגדולה יותר מחרק נהרגת, בוודאי שלא שור או אדם. מלחמת השוורים מוציאה את המוות מהמסכים ומביאה אותו אל המציאות. היא מחזירה לו את המימדים הריאליים, האפיים וגם המציאותיים והמזעזעים שלו. יש כאלה שמגנים עליה באומרם שאף אחד לא אוהב את השוורים וחולק להם כבוד כמו המטאדורים. זה נימוק תמוה ואף מגונה בעיני (נראה לי מגונה להתהדר באהבתך ליצור חי שאותו אתה הורג), אבל לא יכולתי שלא להתרשם מהדממה שאוחזת בקהל באותו רגע מכריע כשהמטאדור עומד פנים מול פנים מול השור העייף, המוכן להסתערות האחרונה, ומתכונן לנעוץ את החרב היישר בליבו. אלפי בני אדם שמרוכזים לחלוטין בעימות בין המטאדור לשור, וברגע המיתי הזה שמכונה "רגע האמת". כאמור, אפשר להזדעזע מהמחזה הזה, אפשר לגדף את המעורבים בו, אבל קשה להתווכח שיש בו יותר כבוד ומשמעות מאשר במוות האנונימי בבית המטבחיים שלו זוכות רוב החיות בחברה שלנו, והוא בוודאי דומה יותר לאופן שבו חיה מוצאת את מותה בטבע לעומת בית המטבחיים.

אני לא מתכוון כמובן לומר שעבור השור מלחמת השוורים היא כל דבר אחר מאשר חוויה זוועתית. מוות באלימות לא יכול שלא להיות חוויה זוועתית. בוודאי כאשר אתה שור צעיר ותמים שגדל לו באחו שקט ארבע שנים ושעולה פתאום לזירה מוקפת אלפי בני אדם השותים וצוחקים וקוראים קריאות רמות. וצוות הטוררוס, בחליפות הנוצצות שלהם (מעודי לא ראיתי לבוש פסיכדלי יותר מהלבוש של המטאדור אחרי שהשמש יורדת ומדליקים את האורות בזירה והוא זורח ומנצנץ בכל רגע בעשרות הבזקים סימולטנים) שהם כמו זבובים טורדניים שדוקרים אותך לצלילי המוזיקה ושופכים את דמך שוב ושוב עד הסוף המר.

בסופו של דבר מלחמת השוורים היא מחזה שיש בו סתירה מובנית בולטת. מצד אחד היא מסורת שמורה. צורה תרבותית מפותחת ומעודנת ביותר שמתבטאת במחוות ובלבוש מסוגננים, ובהקפדה מדוקדקת על שפע כללי טקס – עד כדי כך שהמינגווי מדבר על מלחמת השוורים כצורת אמנות דקדנטית. מצד שני מלחמת השוורים היא ברבריות אטביסטית ברמות שקשה לתפוס. אלפי אנשים ששותים ואוכלים בזמן שרוצחים בזירה את השור לצלילי מוזיקה העליזה של התזמורת. הצחוק של האנשים בשורה מאחורי תוך כדי שתקעו לשור את הדקירות האחרונות זעזע אותי ממש. לא בגלל שהוא היה אכזרי במיוחד, אלא דווקא כי הוא היה כל כך סתמי. כי אנשים יכולים לצחוק ולקשקש בזמן שמולם רוצחים יצור חי. כמו שהספרדים אומרים לפעמים Qué Babaridad. איזו ברבריות!

הפופולריות של מלחמות השוורים בספרד נמצאת בדעיכה כבר עשרות שנים. בשנים האחרונות היא מגיעה לשפל. רוב גדול באוכלוסיה אומר שאין לו עניין בקרבות הללו, והשיעור גדול עוד יותר בקרב הצעירים. המצב הזה, שמעיד על הרגישויות של האדם המודרני, וכביכול על המוסריות הנעלה שלו בסופו של דבר מעיד בעיני על חברה שהולכת ומתנכרת מעולם הטבע והחי. בראשית ימי מלחמת השוורים מטאדורים היו אנשים שעבדו עם בקר וחיו איתו. הם השתתפו בקורידות כפריות שבהן הוכיחו את האומץ שלהם למול בני הכפר. הקורידות היו חלק מתרבות חקלאית שהבקר היה עדיין חלק מההווי שלה. היום האנשים המודרנים מזדעזעים מהקורידות, או כנראה פשוט משתעממים מהן. יש דברים יותר מעניינים לראות משור עייף שרודף אחרי מטדור, כמו הפרק החדש במשחקי הכס שמציע אלימות הרבה יותר ספקטקולרית ומספקת. צריכת המזון מן החי לעומת זאת עלתה לאין שיעור מאז הימים שבהן התחילו הקורידות. אם האדם המודרני נתקל בבשר זה בדרך כלל על הצלחת. כמויות החיות המתות ורמות האכזריות של ההריגה שלהם עלו בשנים שחלפו מאז ימי הזוהר של מלחמת השוורים, בזמן שהמפגש עם הבקר ועם רגע המוות שלו הודחק מחוץ לתרבות. ואם יכול להיות נימוק מוסרי למען הקורידה, זה בגלל שהיא חושפת משהו מהאכזריות המובנה הזו ושלמרות הדימוי שלה היא מסמלת דווקא עולם שבו הרג חיות הוא פחות שיטתי, מסיבי ומובן מאליו מהעולם שבו אנחנו חיים כיום.

בסופו של דבר יש לי רגישויות של אדם מודרני, וקשה לי להאמין שאחזור לקורידה. אני מעדיף שלא יהרגו בשמי. לא לשם מאכל ולא לשם מסורת או מופע. המחשבה על זה ששילמתי מכספי על המוות של השור התמים הזה שבזירה לא נעימה לי. ובו בזמן אני יודע שזה בלתי אפשרי. כל הזמן יהרגו בשמי, ואני הורג כל רגע בעצם קיומי. הקורידה היא לא הבעיה, היא סימפטום מזדקר שמלמד אותנו על בעיה עמוקה וגדולה בהרבה.

עתיד העבודה והחופש בעידן הרובוטיקה

לכבוד חג החירות 2014, איך יכולות ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה להביא לסוף הקפיטליזם ולשחרר אותנו לעשות דברים חשובים ומתגמלים יותר מעבודה.

mcdonalds robot
כבר שנים רבות שעתידנים כמו ריי קורצוויל ופול סאפו טוענים שאנחנו על סיפה של מהפכת רובוטיקה שתשנה את שוק העבודה, ואת העולם כולו, אולם בתקופה האחרונה נדמה שרעיונות מסוג זה מקבלים הכרה גדלה גם בזרם המרכזי של עולם הטכנולוגיה והכלכלה. בחודשים האחרונים אנו עדים להתפתחותו של שיח בנושא החדירה הגוברת של רובוטים לתוך שוק העבודה. מספר גדל של מומחים מתריע כי התפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית מאיימות להביא לחיסולן ההדרגתי של רוב המלאכות הקיימות כיום. גם הכסף אומר את דברו. סדרת רכישות שביצעה גוגל בשנה האחרונה בחברות רובוטיקה מגוונות הפכה את תחום הרובוטיקה מתחום נישתי לכזה ששואב השקעות ניכרות מחברת הטכנולוגיה הבולטת בעולם.

בין המגזרים התעסוקתיים שצפויים להעלם על פי התחזיות השונות ניתן לציין את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות, שיוחלפו על ידי מכוניות הנוהגות את עצמן, המתרגמים שמרבית עבודתם תלקח על ידי תוכנות תרגום אוטומטי  והבאריסטים בבתי הקפה שיוחלפו על ידי באריסטים רובוטיים. אבל אלו הם רק קצה הקרחון. על פי ההיסטוריון הכלכלה קרל בנדיקט פריי ומומחה הרובוטיקה מייקל אוסבורן מאוניברסיטת אוקספורד  47% מהמקצועות הקיימים כיום נמצאים בסיכון גבוה של מיכון וביניהם גם מקצועות צווארון לבן כגון ראיית חשבון, משפטים וכתיבה טכנית. פריי ואוסבורן מדברים על שלושה צווארי הבקבוק שמעכבים בינתיים את היכולת של רובוטיקה ובינה מלאכותית להחליף בני אנוש בעבודה שלהם: תפיסה ומניפולציה (למשל מיומנות אצבעות וידיים), אינטיליגנציה יצירתית (כמו מקוריות והבנה של השדה התרבותי הדרושה ליצירה אמנותית) ואינטיליגנציה חברתית (יכולת להבין תגובות חברתיות, לשכנע, לפשר, ולהעניק תמיכה לבני אדם). הם מגיעים למסקנה שהמקצועות שהסיכון למיכונם הוא הנמוך ביותר הם אלו שדורשים הבנה של אנשים אחרים ויצירתיות כמו חינוך, אמנות ורפואה. לעומת זאת, לטענתם, רוב המקצועות השכיחים כיום נמצאים בסיכון זה או אחר להחלפה על ידי רובוטים ומערכות בינה מלאכותית כאשר בסיכון הגבוה ביותר עומדים נהגים, עובדים אדמיניסטרטיבים ועובדי פס ייצור – חלק ארי של הכלכלה בת זמננו. באופן כללי ניתן לומר שככל שעבודה ניתנת לפירוק לשורה של מטלות פשוטות החוזרות על עצמן בצורה ידועה, כך גדל הסיכוי שתוך זמן לא רב מכונות ידעו לעשות אותה טוב וזול יותר.

הסופר וחוקר הטכנולוגיה קווין קלי חוזה שעד סיום המאה הנוכחית 7 מתוך 10 מקצועות אנושיים יבוצעו על ידי רובוטים. הוא מחלק את המקצועות השונים לארבעה סוגים: מקצועות שקיימים כיום ושבני אדם מבצעים כרגע אבל מכונות ידעו לעשות טוב יותר בעתיד; מקצועות שקיימים כיום ורק רובוטים מסוגלים לעשות; מקצועות שיווצרו בעתיד ושרק בני אדם יוכלו למלא אותם בשלב ראשון ומקצועות רובוטיים עתידיים שאנחנו עדיין לא יכולים אפילו לדמיין. הוא מציין שכבר כעת רוב המקצועות החדשים שנוצרים בשוק העבודה הם מקצועות שרק מכונות מסוגלות לבצע. המקצועות הללו שקופים עבורנו משום שאנחנו לא חושבים על המטלות הרבות מספור שגוגל, ואפליקציות או מכונות שונות ממלאות עבורנו מדי יום כעבודה. אבל אם נחשוב על שירותים כגון וייז (מדריך בדרכים) או גוגל (יועץ לכל נושא) כמעין משרות חדשות שממלאים אותם מחשבים נוכל לראות את התחום של מלאכות המיועדות למכונות כתחום הצומח במהירות הרבה ביותר בשוק העבודה.

בהעלמות של עבודות כתוצאה ממיכון אין כמובן שום דבר חדש. כפי שמציינים פריי ואוסבורן בעשרות השנים האחרונות חזינו בהעלמותן של עבודות כמו מרכזניות טלפוניה, נערי מעליות וכספרים שהוחלפו על ידי רשתות טלפונים אוטומטיות, מעליות אוטומטיות וכספומטים. ההיסטוריה של הציביליזציה אופיינה, במיוחד מאז המהפכה התעשייתית, בהחלפה המתמדת של המלאכה האנושית באמצעות מיכון. בתחילת המאה ה-19 70% מהאוכלוסיה האמריקאית עבדו בחקלאות. כיום, כתוצאה ממיכון והתפתחויות טכנולוגיות אחרות, עובד בחקלאות רק אחוז בודד מהאוכלוסיה. שאר האוכלוסיה עברה לעסוק בעבודות אחרות שרובן הגדול לא היה קיים לפני 200 או 300 שנה. כפי שמציינים הוגים טכנו-אוטופיסטים כגון ריי קורצוויל, כל גל מיכון כזה הוביל לרמות חדשות של שפע חומרי שמתוכו באה דרישה לשירותים ומקצועות חדשים שדרשו כישורים חדשים ולרוב משוכללים יותר. כך עבר שוק העבודה מדגש על חקלאות, לדגש על תעשיה, ולאחר מכן לשירותים ולטכנולוגיה. העתיד של שוק העבודה, לדעת משקיפים מסוימים כמו העתידן הישראלי דוד פסיג נמצא דווקא בתחומים יצירתיים ורוחניים. על פי האקונומיסט "הזינוק בבינתה מכונות עשוי ליצור מקום לאנשים שמתמחים במקצועות רגשיים יותר, שעדיין אינם מתאימים למכונות: עולם של אמנים ותרפיסטים, יועצי אהבה ומדריכי יוגה."

אז למה אנחנו עובדים יותר?

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

יש כמה בעיות בטיעון שכל גל חדש של מיכון יוצר עבודות מתגמלות ומשוכללות יותר. ראשית עולה השאלה למה בעצם זה המצב והאם יש בכך היגיון? אם כל גל של מיכון מחליף עבודות שהיו קיימות קודם לכן, מדוע נדרשים אנשים כיום לעבוד שעות ארוכות כל כך וסובלים כתוצאה מכך מרמות גבוהות כל כך של סטרס? בשנות השלושים חזה הכלכלן הנודע מיינרד ריינס  שתוך מספר עשורים תוביל ההתפתחות הטכנולוגית לכך שהעובד הממוצע יעבוד כ-15 שעות בשבוע, או שלוש שעות ביום. התחזית של קיינס, שהעולם ציפה תקופה ארוכה להתממשותה, ושבשנות השישים היה נדמה שהנה הנה היא מגיעה, נגנזה מאז בעולם של משכורות נסוגות ושעות עבודה מתארכות. למעשה בעוד מספר משקי הבית שבהם עובדים שני ההורים כמפרנסים במשרה מלאה גדול כיום לאין שיעור מבתקופתו של קיינס. השאלה היא כמובן למה? מה קרה לחלום על העולם ללא עבודה שלו ציפו רבים כל כך עד לפני 40 שנה?

 תשובה נפוצה אחת לשאלה זו היא ששעות העבודה לא מתקצרות מכיוון שאנשים היום נהנים מאיכות חיים טובה יותר. על פי היגיון זה לאנשים יש היום יותר מכוניות, מכשירים אלקטרונים, הם טסים לחו"ל ומרשים לעצמם ללכת לכל מיני טיפולים וסדנאות שלא היו זמינים להם בעבר. בעיה אחת עם התשובה הזו היא שעבור שחלקים נרחבים בחברה בת זמננו, המאופיינת במעמד הבינוני מתכווץ ונעלם, סובלים כיום מרמת חיים וכח קניה ירודים יותר מבעבר. למרות שהם עובדים יותר מבעבר הם מתקשים יותר לספק את צורכי החיים הבסיסיים של דיור מזון וחינוך. גם אם נתלה את כל זה בחוסר השיוויון בחלוקת המשאבים, ונתרכז באותם אנשים שרמת החיים שלהם אכן עלתה משמעותית בחמישים השנה האחרונות עדיין נשארת השאלה האם זה בהכרח העסקה שאנשים היו מעדיפים? האם רוב האנשים לא היו מעדיפים לנסוע פחות לחו"ל, להסתפק במכונית אחת במקום שתיים, ולשתות מים מהברז במקום מים מבוקבקים אם היו יכולים לעבוד שלוש שעות ביום במקום תשע ולהקדיש את שאר הזמן שלהם למשפחה, לחברים ופעילויות פנאי?

 חלק מהסיבה לכך שעומס העבודה המוטל על האנושות לא ירד קשור לצמיחה האדירה של מגזר השירותים. בזמן שמספר המשרות הגלובלי בחקלאות ובתעשיה ירד, עלה מספר המשרות במגזר השירותים. תחומים כמו בנקאות, ביטוח, אדמיניסטרציה, מכירות, ניהול חשבונות, ייעוץ, תמיכה טכנית, נדל"ן, פרסום, יחסי ציבור ועריכת דין זכו לצמיחה אדירה בעשורים האחרונים ואיתם מה שהאנתרופולוג הבריטי דיוויד גרייבר מכנה "משרות בולשיט".

לגרייבר יש דעה לא מחמיאה במיוחד על המשרות הללו שהפכו בעשורים האחרונים לעמוד השדרה של הכלכלה (מאז תחילת המאה צמח שיעור המשרות בסקטורים שונים של מכירות ניהול ושירותים מרבע בתחילת המאה, לשלושת רבעים מסך המשרות הפעילות כיום). הוא טוען שבכלכלה בת זמננו ככל שאנשים מייצרים משהו שמועיל לאחרים באופן מיידי (כמו למשל חקלאים, עובדים סוציאלים או אחיות) כך קטן הסיכוי שלהם להיות מתוגמלים עבורו כהלכה  לעומת אנשים אחרים שאינם יוצרים ערך מיידי עבור החברה אך מתוגמלים היטב עבור החלוקה של הדברים שיוצרים אחרים כמו בנקאים, עורכי דין, או אנשי נדל"ן. הוא תולה את העובדה שמספר שעות העבודה לעובד לא ירד בעשורים האחרונים, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, בצמיחה האדירה ב"משרות בולשיט" שאינן מייצרות שום ערך אמיתי ושאיש לא ירגיש בחסרונן לו יעלמו מחר מהעולם. אלו משרות שגם רוב מי שממלאים אותן יודעים שאין להן כל משמעות של ממש. השאלה היא כמובן למה הדברים התפתחו באופן כזה? מנקודת מבט קפיטליסטית כל שירות חדש מופיע משם שיש עבורו דרישה. ניתן לטעון כי ככל שהכלכלה מתפתחת כך מתפתחים צרכי האנשים. מכירות, בנקאות עריכת דין ויחסי ציבור הם צרכים לגיטימיים ומבטאים עולם שהולך והופך מורכב יותר ושבו כמות הולכת וגדלה מהאנרגיה הכללית נדרשת על מנת לחלק את המשאבים עצמם, ועל מנת לאפשר את המשך הצמיחה.

 גם התמונה שמתקבלת מהסבר זה מטרידה בלשון המעטה. זו תמונה של אנושות שהצליחה לייצר את כל הדברים שהיו דרושים בעבר לצורך קיומה באמצעים אוטומטים כך שיכלה להתפנות כעת לצורכיה שלה, אלא שבמקום להתפנות להתפתחות ולתיקון הבעיות שלה, היא מפנה כעת את עיקר מרצה לפיתוח דרכים חדשות ומתוחכמות יותר להרבות הון בצורה ספקולטיבית, לחלק אותו בצורה בלתי שיוויונית, לגרום לאנשים לקנות דברים, ולשלוט באמצעי המדיה.

 ולבסוף יש בעיה אחרונה בטיעון שכל גל מיכון יוצר עבודות חדשות ומתגמלות יותר. נדמה שהוא כבר לא עומד במבחן המציאות. בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה מתמדת בשיעורי האבטלה הגלובלים, ובמיוחד בשיעורי האבטלה לטווח ארוך בחברות המפותחות. אבטלה כרונית וגדלה שכיחה בחברות המערביות בנות ימינו ומספר גדל של מומחים טוען שהאבטלה הופכת לנתון בסיסי של החברה בת ימינו. למרות שרווחי התאגידים כבר חזרו לרמותיהם של לפני משבר 2008, ושבשכלול רווחי מגזר הבנקאות הרווחים התאגידיים כבר גבוהים מאי פעם, חברות אינן שבות להעסיק עובדים. כפי שצוין מעלה, מומחים רבים טוענים כי גל המיכון החדש של התעסוקה מבשר שחורות למצב התעסוקה ברבים מהמגזרים שהופיעו בעשורים האחרונים בתחום השירותים ובכללם אדמיניסטרציה, ראיית חשבון ואף משפטים, וכלל לא בטוח שיצמיח מספיק משרות חדשות עבור מי שיתפנו ממלאכותיהם. חלק מהסיבה לכך היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שבה מכונות יהיו מסוגלות לבצע כמעט כל מה שמסוגלים בני אדם לבצע. ההשפעה על שוק העבודה צפויה להיות מטלטלת. גם המאמר האופטימי יחסית של האקונומיסט מסכם באומרו ש "החברה האנושית עלולה למצוא עצמה בקשיים אם הצמיחה והחדשנות יתגמלו את בעלי הכישורים בעוד שהשאר ייאחזו נואשות בהזדמנויות תעסוקההולכות ומידלדלות בשכר דורך במקום."

אז האם כל העבודה שבני אנוש עוסקים בה כיום באמת נחוצה או מועילה? ומה נעשה אם גם העבודה המיותרת שמתבצעת כיום תנוהל על ידי רובוטים ותהפוך את המשרות בשוק העבודה לנדירות יותר? שאלות מסוג זה הופכות קריטיות יותר ככל שהזמן חולף ומתגברת החדירה של הטכנולוגיה החדשה לשוק העבודה.

מודלים חברתיים ותרבותיים לעולם רובוטי פוסט-תעסוקתי

האפקט הרדיקלי שיהיה על פי התחזיות להתפתחות הרובוטיקה על שוק העבודה של העשורים הקרובים מעורר מספר עמדות קוטביות. אופטימיסטים טכנולוגים כגון קורצוויל וקלי מאמינים, כאמור, שכל גל חדש של מיכון יוביל ליצירתן של עבודות חדשות. השאלה כאמור היא האם יהיה בעבודות הללו על מנת ליצור מספיק עבודה לאוכלוסיה, והאם הכישורים הנדרשים לעבודות מסוג זה יהיו נגישים לכולם. לטענת חלק מהעוסקים בנושא, עידן העבודה החדש ידגיש את הצורך בחינוך ליצירתיות ולכישורים שהם אנושיים במובהק,בעוד שאחרים מזהירים שהמהפכות שבפתח יגרמו להחרפה נוספת בפער בין לחינוך לעשירים לחינוך הציבורי שספק אם יעניק לתלמידיו את הכישורים הנדרשים להצלחה תעסוקתית בעידן החדש.

 קווין קלי, לדוגמה, אינו עוסק בשאלות מסוג זה. הוא מציג עתיד קליפורני ניאו-ליברלי, והיפר-יזמי שבו כל עובד נדרש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש לאחר שמשלח ידו הקודם הועבר אל המכונות, ולמצוא שוב ושוב תחומים חדשים שהמכונות עדיין לא מסוגלות למלא. ההנחה של קלי היא שרובוטים יהיו מסוגלים בסופו של דבר לבצע כל עבודה שאדם מסוגל לעשות.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

אפשר להתווכח על התחזיות הטכנולוגיות של קלי, אבל מספר נקודות אחרות בחזון שלו מעוררות אצלי התנגדות בסיסית יותר. ראשית, כאמור, כלל לא בטוח שמספר העבודות החדשות שיווצרו תוך כדי שרובוטים ילמדו לבצע יותר ויותר מלאכות אנושיות יהיה מספיק לאוכלוסיה כולה. שנית, המודל שקלי מציע הוא המשך והחרפה של ההרעה בתנאים של העובד במאה העשרים ואחת. הוא מציג אנושות המורכבת מפרטים מבודדים ומפורדים הנאלצים להמציא את עצמם שוב ושוב במשלחי יד חדשים שעליהם להסתגל אליהם מדי פרקי זמן הולכים ומתקצרים, תוך כדי מהלך נסיגה אנושי נמשך משוק העבודה. החזון של קלי עבור העובד העתידי הוא חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני מבית מדרשם של וויירד ומונדו 2000. ההכרח להתאים את עצמך לאידאל האדם האוטונומי, היצירתי והיזמי שמסוגל להמציא עצמו מחדש שוב ושוב ולהסתגל לכל סביבה תרבותית ותעסוקתית היא דבר שרובה של האוכלוסיה האנושית כנראה לא מסוגל לו, ובוודאי שאינו מעוניין בו. אפשר להבין זאת. החזון הזה דן לחיי אבטלה ועוני את כל מי שלא מסוגל להתאים את עצמו לקצב ההולך ומתגבר של הטכנולוגיה.

מתנגדי חדירתה של הטכנולוגיה לשוק העבודה מזהירים, ובצדק, מפני ההשפעה הרסנית שתהיה לתנועה החדשה על המרקם החברתי. כך למשל כותב הבלוגר  שי עדן כי הפגיעה תורגש "בעיקר במעמדות התחתונים בחברה. רובוטים אוטונומיים הם כוח עבודה חדש שבא על חשבונם של בעלי מלאכ הרבים וביניהם: שליחים, נהגים, קופאיות, אופים, פועלים פשוטים. זמנם של אלה קצוב." הדאגה של עדן מובנת לגמרי. עם זאת המסקנה אליה הוא מגיע תמוהה בעיני. במקום לקרוא לחלוקת משאבים מסוג אחר בעידן של עבודה רובוטית, הוא קורא לשמר באופן מלאכותי את את העבודות שמבצעים כיום בני אדם, כאילו האפשרות לכלות את יומך בעבודות רפיטטיביות, משעממות ובלתי מתגמלות היא זכות אדם בסיסית…

"אפשר לחשוב שזה באמת רע שיש אנשים פשוטים שמרוויחים את לחמם מעבודה שחורה[?!]" כותב עדן. "נהגי המוניות לא רוצים רובוט שידיח אותם מתפקידם. הטבח לא זקוק לרובוט שיבשל במקומו. הקופאית בסופר לא זקוקה למכונה שתגרום לפיטוריה. השיפוצניק רוצה להמשיך לשפץ בתים, והאיש שאוסף את הזבל, לא זקוק לרובוט שירים במקומו את הפח הירוק אל המשאית." ההנחה של עדן היא כמובן שכל מי שהעבודה שלו תוחלף יהיה נידון לחיי עוני וניוול. אולם כמובן שקשה להניח שבעלי העסקים יעדיפו להשתמש בכח אדם אנושי יקר ובלתי מהימן כשיש להם חלופות אוטומטיות עדיפות, כך שלעדן אין הצעות אופרטיביות והוא מודה שאין בטור שלו "כל כוח לשנות משהו בכוון העצוב הזה שאליו אנחנו הולכים."

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

התגובה שמציג עדן למודל הטכנואוטופיסטי נרפית ופסימית בצורה מפתיעה. היא לוקחת כנתון את מודל הכלכלה הקפיטליסטי הנוכחי שבו הדרך היחידה להתפרנס היא באמצעות משרה והופכת את השיעבוד של בני אדם לעבודות משמימות כמו עבודה בקופה, או איסוף זבל לאידאל שאוי ואבוי אם מישהו יגע בו. הוא מייצג את השמרנות הטכנולוגית של חלק ממי שמתיימרים להגן על זכויות העובדים בצורתה הבעייתית ביותר. השיח המתנגד לחידושים טכנולוגים משום שהם יגרמו לעליה באחוז האבטלה מבצע טעות פרדיגמטית אנושה בכך שהוא מציב את העבודה כערך עליון, כאילו שייטב למישהו אם הקופאית מהסופר תאלץ לעמוד שעות ארוכות מאחורי הקופה במקום שעבודתה תעשה באופן אוטומטי והיא תוכל להקדיש את עצמה לחייה האישיים. למעשה הרובוטים לא מאיימים לקחת את עבודתו של אף אחד שלא היה שמח להתפטר מחר בבוקר אם הייתה מובטחת לו הכנסה מספיקה. אני בספק רב אם מישהו מנהגי המוניות שאת עבודתם יוכלו לבצע מכוניות הנוהגות עצמן בצורה אוטומטית, המנקים שאת עבודתם יבצעו רובוטים לניקיון, או המתמללים שעבודתם תעשה על ידי טכנולוגיות להמרת קול לטקסט, יתנגד לעסוק בדברים אחרים במקום בעמידה בפקקים, ניקיון משרדים ורחובות או הקלדת טקסטים מנהליים – אם יבטיחו לו שרמת החיים שלו לא תפגע.

הדאגה של עדן ואחרים לגורל העובדים בעידן העבודה הרובוטית מובנת לגמרי, אלא שאחת מהתועלות העיקריות שעשויה להיות למהפכת רובוטיקה שתייתר את העבודה אנושית היא דווקא חיסולו של הקפיטליזם כמודל בר קיימא לניהול הכלכלה. קל לתפוס שכאשר כמויות הולכות וגדלות מהאוכלוסיה נידונות לאבטלה כרונית בשוק קפיטליסטי שממכן כל מה שניתן כדי לחסוך בעלויות, וכאשר שיעור המובטלים הופך לרוב האוכלוסיה, שמירה על הסדר הקיים הופכת בלתי אפשרית בלי שימוש באמצעי דיכוי דיקטטורים. עולם שמורכב ממובטלים שאין להם מה להפסיד לא יכול להוות בסיס לחברה מתפקדת כפי שאנחנו מבינים את המושג הזה כיום.

מצב כזה מעורר את הצורך חיפוש מודל כלכלי אלטרנטיבי למודל הנוכחי והבלתי ישים בעליל. למרבה המזל אחד התחומים התיאורטיים המתעוררים של השנים האחרונות הוא השיח על צורות כלכלה אלטרנטיביות לקפיטליזם. תנועות כמו תנועת הצייטגייסט, לדוגמה, גרפו תמיכה אינטרנטית מרשימה בחזון שהציגו לכלכלה מבוססת משאבים המבוססת על מיכון מסיבי של עבודה, ביטול הכסף, וחלוקה כללית וחופשית של השפע החומרי. מודל כזה של עולם ללא כסף ייתר את הצורך בכמה מהתעשיות הרווחיות יותר והפרודקטיביות פחות [שלא לומר קאונטר-פרודקטיביות] בנות זמננו כמו בנקאות, פרסום ומשפט תאגידי. הוא גם יבטל את ההיגיון בחלק ניכר מהפשעים המתרחשים כיום – אלו שהמניע אליהם הוא כסף. גם היעילות הטכנולוגית צפויה לעלות בעולם שמבוסס על שיתוף ידע ושיתוף פעולה במקום על קרבות פטנטים בין חברות המנסות לפתח במקביל את אותן הטכנולוגיות ולמנוע מחברות אחרות להשתמש בטכנולוגיות שכבר פותחו. לבסוף, טוענים אנשי תנועת הצייטגייסט, הוא מותאם בצורה יותר לשימורו הסביבתי של הכוכב מממערכת שוק שבה תלויה הכלכלה בהתכלותם המחזורית של מוצרים, ושמוצרי צריכה מתוכננים בה על מנת להתכלות במהירות ולדרוש מהצרכן להחליפם מדי מספר שנים, פרקטיקה שהיא בזבזנית וחסרת היגיון עבור כוכב שהמשאבים הפיזיים שלו הולכים ומתכלים.

אבל גם אם בוחרים שלא ללכת שבי אחרי החזון האוטופי של אנשי הצייטגייסט, ניתן לאתר גם בתוך עולם התיאוריה הכלכלית דעות המציעות אלטרנטיבות לכלכלת השוק הקלאסית וחולקות על ההיגיון ועל עצם הקיימות שלה עבור החברה בת ימינו. כתבה מצוינת שפורסמה בכלכליסט נותנת במה לקולות המתרבים הקוראים לפתרונות כגון דמי קיום בסיסיים לאוכלוסיה כולה, מתוך הבנה שהצטמצמות מספר המשרות הפנויות למעמד הביניים אינה טרנד מקרי, אלא מבטאת עולם שבו המעמד הבינוני הולך ומצטמק כתוצאה מהעלמות שכבת עבודות הביניים לטובת שוק עבודה קטן המקוטב בין עבודות נהדרות השמורות למתי מעט לבין עבודות מחורבנות המשלמות שכר רעב. האלטרנטיבה שהם מציעים, בהתבסס על העליה העצומה בפיריון לעובד (עליה שתורגמה בעשורים האחרונים בעיקר לעליה ברווחי בעלי ההון, אך לא לעליית שכר העובד. בכלכליסט מצטטים נתון שעל פיו ב-30 השנה האחרונות עלה הפיריון פי שבע מעליית השכר), היא עולם שבו רק חלק קטן יחסית מהאוכלוסיה עובד בעוד השאר נהנים מהכנסה בסיסית המובטחת להם מתוקף זכויותיהם בנכסי הטבע ונכסי המדינה, כמו גם גם בקניינים רוחניים וטכנולוגיים השייכים לחברה. הנסיונות שנערכו בשיטת ההכנסה הבסיסית המובטחת במקומות כמו אלסקה או בכפרים בנמיביה, הראו שזו גרמה לירידה בפשע ועליה ברמת החינוך. עולם הפוסט תעסוקה המוצע על ידי הוגים אלו אינו אם כן עולם ללא עבודה, אלא עולם שבו עבודה חדלה להיות תנאי כפוי וקשה השגה לקיום אנושי בכבוד, והפכה להיות בחירה עבור מי שמעוניינים להגשימה ממטרותיהם שלהם, אם לשם הגשמה עצמית או אם לשם השגת שפע חומרי רב יותר.

המסקנה המתבקשת ממצב חדש שבו רובוטים מאיימים לקחת את העבודות שלנו אינה אם כן להמשיך ולהעסיק את האוכלוסיה באופן מלאכותי במלאכות מיותרות כפי שמציע עדן (טקטיקה שנראית בלוא הכי חסרת תקווה לאורך זמן במסגרת שוק קפיטליסטי). המסקנה המתבקשת היא שינוי רדיקלי במערכת הכלכלית: כזה שלוקח בחשבון שכמויות העבודה האנושיות הנדרשות הולכות ומצטמצמות, ושהדבר הנכון, מבחינה אקולוגית, חברתית, מוסרית ואנושית הוא לנסח מחדש את זכויות האזרח הגלובלי (ותהליך כזה דורש יישום גלובלי) באופן כזה שכל אדם ואדם יהיה זכאי לנתח בסיסי מתוך המורשת הטכנו-כלכלית שיצרה האנושות ושתאפשר לראשונה את קיומם הנוח של כל אזרחית ואזרח ללא צורך בעבודת הפרך שבה נענש האדם בספר בראשית.

תוצאת מהפכה הרובוטית בשוק העבודה לא חייבות אם כן להיות החרפה של היגיון השוק האכזר אשר תותיר אנושות חרבה בעלי פערי אי שיוויון מתרחבים והולכים ותפוצה חסרת תקדים של עוני. אימוץ של מודלים כלכליים חלופיים למודל הנוכחי יכול להוביל לחברה שבה בני אדם לא חייבים לעבוד, אבל נהנים משפע חומרי כתוצאה מהמיכון הגובר של העבודה.

זה המקום שבו מתגלה הבעייתיות העמוקה שמצויה בחזון של קלי. גם אם נניח שבעתיד העבודה הרובוטית ימצאו מספיק משרות לכל האנשים, וגם אם רוב האנשים יהיו מסוגלים לדלג בקלילות ממקצוע למקצוע בעוד שרובוטים לומדים מיומנויות חדשות בקצב הולך וגובר, יש בחזון הזה סיזיפיות שלא ברור מה הצורך בה. כמו שקלי כותב בחזון שלו לעולם התעסוקה בעידן הרובוטי: "הכלכלה הפוסט-תעשייתית תמשיך להתרחב למרות שרוב העבודה תעשה על ידי בוטים בגלל שחלק מהעבודה שלך מחר יהיה למצוא, לעשות ולהשלים דברים חדשים לעשות. דברים חדשים שיהפכו מאוחר יותר למלאכות רפיטטיביות עבור רובוטים."  השאלה היא כמובן למה? למה אנחנו חייבים להמשיך ולחפש עבור עצמנו דברים חדשים לעשות כדי להתקיים בכבוד? מי קבע שחברה אנושית חייבת להתבסס על נסיון נצחי להשאיר את האוכלוסיה עסוקה בניסיון להתפרנס ולהעלות את התוצר ו"רמת המחיה" עוד ועוד, כאשר הדבר שיעלה את רמת המחיה יותר מכל דבר אחר הוא דווקא יותר בטחון כלכלי, פנאי וחופש לאוכלוסיה כולה?! הפתרון הנכון מבחינה אנושית, חברתית, תרבותית ואקולוגית הינו הכרה בכך שהגענו לשלב שבו אנחנו מסוגלים לספק בנוחות את צרכיהם הבסיסיים של כולם, ואף הרבה יותר מכך, ושכעת יכולה האנושות סוף סוף להתמקד בלהקדיש את מרצה לתיקון המרקם האנושי, החברתי התרבותי והאקולוגי.

s

קראו מהממשל לשאוף ל-100% אבטלה. הייפיז.

וזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, לשנות השישים, לעידן אבוד שבו נתפסה העליה המתמדת ברמת החיים ובשעות הפנאי כנתון וחוק טבע כמעט. נביאי חברת הפנאי והשפע של אותה התקופה נבאו, על בסיס המגמות שהיו קיימות בזמנם, עולם שבו מספר שעות העבודה הממוצע הולך ויורד, בזמן שהשפע החומרי הולך ומתעצם עד כדי העלמות מוחלטת של מושג העבודה. תחזיות אלו היו מבוססות על מגמות חברתיות בנות אותה התקופה. בשנות השישים נדמה היה שהחברה המערבית נהנית משפע חומרי הולך וגובר ותנאים סוציאלים משופרים, תוך כדי שכל עובד נדרש לפחות ופחות שעות עבודה, ותוך כדי שהכלכלה משגשגת. באותה תקופה נהוג היה לדבר על "כיסי עוני" – כאילו שעוני היא תופעה נכחדת, שמתרכזת במובלעות שעומדות אוטוטו להעלם. אי אפשר להבין את הצלחת תרבות הנגד הפסיכדלית של שנות השישים על  אידאולוגיית ה-Turn On, Tune in & Drop Out מבלי להבין שזו תודלקה על ידי השפע הכלכלי של אותה התקופה, שאפשר לאנספור צעירים לפרוש מהמרוץ החומרי מתוך בטחון שלא ייקשה עליהם להמשיך להתקיים בנוחות גם בשולי החברה, בלי לעבוד. קבוצות מהפכנים פסיכדלים בני התקופה ההיא כמו הדיגרס והייפיז טענו שעודפי הייצור של התרבות הפכו כבר גדולים כל כך שהשוליים החברתיים יכולים להתקיים מהם בנוחות מבלי להדרש לעבוד, ומבלי שיחסר משהו למישהו. הם הפיצו את רעיון ה-FREE שבמסגרתו העודפים של החברה הופצו בצורה חופשית: מזון חופשי, בגדים חופשיים ואפילו כסף חופשי. הייפיז, למשל, הציעו לשנות את מטרות הממשל מ-0% אבטלה ל-0% אחוזי תעסוקה או 100% אבטלה: עולם שבו כולם יהיו חופשיים מהעבודה ויוכלו להקדיש עצמם להגשמת הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם.

חזון פסיכדלי לעידן הרובוטי הפוסט-תעסוקתי

התקוות של הסיקסטיז התרסקו מאז על שרטון היסטורי בדמותו של עולם עם אוכלוסיה גדלה שנאלצת לעבוד מסביב לשעון, ורמות אי שיוויון גדלות. אפשר להתווכח על הסיבות לכך (הצעתי למעלה כמה אפשרויות), אבל הסימנים מתרבים לכך שההתפתחויות הטכנולוגיות בנות ימינו מקרבות אותנו להזדמנות היסטורית שתאפשר את ההגשמה של הנבואות הללו מאמצע המאה העשרים, וזו סיבה אחת שכדאי לחזור אל השיח של הסיקסטיז על חברת השפע העתידית.

אחת השאלות הקשות של עידן השפע הייתה מה יעשו בני האדם עם כל הזמן שיעמוד לרשותם. אתיקת העבודה הפרוטסטנטית מגדירה את האדם באמצעות העבודה שבה הוא עוסק ומציגה את העבודה כערך בפני עצמו. על עוצמתה של עמדה זו בחברה שלנו ניתן לעמוד מהדיונים הציבוריים על הסכנה הפסיכדלית של שנות השישים – דיונים אלו התמקדו לעיתים מזומנות בטענה שהפסיכדלים יצרו דור חדש של עצלנים, חסרי שאיפות חומריות ותמריץ לעבודה. הטענה הזו ניזונה מבדל אמת מסוים. חומרים פסיכדלים גורמים למשתמשים בהם למצוא יותר עניין וסיפוק בהתפתחותם האישית, במערכות היחסים הקרובות אליהם, ובמקסום של חווית הקיום האנושי. על רקע זה העיסוק בשפע חומרי נסוג לעיתים אל הרקע. אלא שהתכונות הללו של הפסיכדלים עשויות  להפוך אותם לחשובים במיוחד עבור עידן הפוסט-תעסוקה.

אחת השאלות שחזרו ועלו בדיון של שנות השישים על עידן השפע המתקרב הייתה, מה תעשה האנושות בכל הזמן החדש שיתפנה לידיה. נביאי הזעם הזהירו מפני השעמום הצפוי כמו גם מפני ההתמכרות לתענוגות שטחיים. הם הזהירו כי חיים ללא צורך בעבודה יגרמו לדיסאוריינטציה באוכלוסיה שלא יודעת כיצד להעסיק את עצמה ומה לעשות בפנאי רב כל כך. וכאן בדיוק, טענו חלק מחסידי החוויה הפסיכדלית, עשויה להתברר החשיבות של הפסיכדלים בחברה מתקדמת של פוסט תעסוקה. חומרים פסיכדלים מגדילים בקרב צרכניהם את העניין בעולם החוויה האישי שלהם, בהתפתחות אישית וחווית החיים כמסע. באופן זה, הם יכולים להיות מרכיב מרכזי ונחוץ בתזונה התודעתית של אנושות שנדרשת להגמל מההרגל להגדיר עצמה באמצעות עבודה וצרכנות. באקונומיסט כותבים שמהפכת הרובוטיקה המתקרבת תשחרר אנשים  להקדיש עצמם לכתיבת שירה ולחינוך ילדים מקבוצות אוכלוסיה מוחלשות "למרות שאל לנו להיות מופתעים אם רוב האנשים ישתמשו בזמן שיתפנה להם על מנת לשחק במשחק הוידאו החביב עליהם." הפסיכדלים יכולים להיות מרכיב הכרחי בתוכנית שמטרתה לסייע לאנשים למצוא בחיים משמעות שאינה נגזרת של עבודה וצרכנות.

 הנבואות הקודרות על הפוטנציאל ההרסני שעשוי להיות לצמיחת הרובוטיקה עבור הכלכלה והחברה (בין השאר) עשויות בהחלט להתברר מוצדקות, וזו סיבה אחת טובה לחפש אלטרנטיבה שתהפוך את הסיוט הרובוטי לחלום. החברה הפוסט-תעסוקתית הפסיכדלית תהיה החברה ההומניסטית הראשונה בהיסטוריה: הראשונה שבה בני אדם יכולים להתפנות מעבודה משעממת ומאבק משאבים הרסני, ולהקדיש את עצמם להגשמתם האישית ולתיקון העולם.

 חג חירות שמח.

הסדרה מספר אחת

אין בעולם סדרה שכל כך הרבה אנשים עוקבים אחריה באדיקות רבה כל כך כמו זו שנקראת "החדשות". אנשים אולי נשבעים בשמן של "משחקי הכס" או "מד מן" אבל איך אפשר להשוות סדרות ארעיות שמגיחות ונעלמות לאחר מספר שנים לסדרה הזו שרצה כבר כמה מאות עונות ושרוב האנשים בעולמנו עוקבים אחריה מילדות ועד קבר. זו סדרה שהפופולריות שלה עולה ביציבות ובהתמדה כבר מאות שנים, ואין בדבר פלא. ככלות הכל זו הסדרה המושקעת ביותר בהיסטוריה, המתרחשת במקביל באנספור אתרי צילומים והתרחשות על גבי הכוכב כולו ושמתהדרת במספר כמעט אינסופי של עלילות ותתי-עלילות מסועפות שמתייחסות לכל תחום עניין אפשרי של הצופה: חברה, כלכלה, צבא, פשע, תרבות טכנולוגיה ועוד ועוד.

זו סדרה מולטימדית שמתנהלת על גבי אנספור פלטפורמות כמו טלוויזיה, עיתונות ורדיו. היא מאמץ קולקטיבי של האנושות כולה. רבבות על רבבות של במאים וכותבים עובדים עליה במקביל כל העת  בכל רחבי העולם ויוצרים אותה באופן שיתופי. מה שמדהים בסדרה הזו, ותורם לפופולריות שלה, הוא שלמרות השוני העצום בפרספקטיבות ובתפיסות של הבמאים והכותבים שיוצרים את הסדרה, ולמרות שאין יד מכוונת שמכתיבה סגנון אחיד לכל היוצרים, הסך הכללי עדיין יוצר איזו שלמות אחת קוהרנטית והוליסטית שנוצרת באופן אורגני מהשטח.

עוד אלמנט מרכזי בהצלחת הסדרה הוא שהיא מתיימרת להתבסס על אירועים אמיתיים לחלוטין! זה הריאליטי הגדול בעולם, ולמרות שהוא מתנהל מחוץ לאולפן, בתנאי "שטח" – אל תטעו, הוא עדיין ריאליטי! גם הוא, כמו כל תוכנית ריאליטי אחרת, מבוים במידה זו ידועה על ידי צוות ההפקה. וזה נורא מעניין, כי הכל כל כך אמיתי וכל בוקר כשאנשים קמים, הדבר הראשון שהם עושים זה לפתוח את העיתון ולהתעדכן בדברים שקרו בסדרה בשעות האחרונות, אז הם פותחים את היום שלהם עם הסדרה הזו ואחר כך ממשיכים להתעדכן בסדרה הזו לאורך היום כדי לראות אם חלו התפתחותיות בעלילה.

הסדרה הזו נורא מצליחה גם כי היא שהיא שואבת מעומק אדיר של חומר. ראשית, יש בה המון משתתפים: רבבות שחקנים שמופיעים באופן קבוע ועוד מיליארדים של שחקנים פוטנציאלים שנבחנים כל הזמן להשתתף בסדרה, כי כמעט כל מי שחי בכוכב רוצה להיות דמות בסדרה וגם מי שלא רוצה עשוי להפוך לדמות בעל כורחו אם צוות ההפקה בוחר אותו. שנית, לא רק שהיא רצה כבר מאות שנים אלא שהיא גם בנויה על סיפור רקע בן ארבע עשרה מיליארד שנה (יש הטוענים שיותר).

הייתם חושבים שאנשים עשויים כבר להתעייף מסדרה אחת שרצה כבר מאות עונות שמתנהלות יום יום ללא הפסק, אחרי הכל רוב הסדרות לא מצליחות להחזיק מעמד יותר מארבע או חמש עונות של שעות שידור בודדות בשנה, אבל מה שיפה בסדרה הזו היא שהיא תמיד מתפתחת, משנה כיוון וממציאה עצמה מחדש: מהמהפכה התעשייתית לשקיעת האימפריה הבריטית, ממקדונלדס לטרנד הירוק, מביטלמאניה לגאגאמאניה, לרעב באפריקה, להתחממות הגלובלית ולסטיב ג'ובס.

ויש עוד סוד, והוא האיכות הניתן לכיוונון של הסדרה שמתאפשרת על ידי שפע החומרים שהיא מציעה. כי זו סדרה שככל שהזמן חולף היא והסיקור שלה רק הופכים לאינטנסיביים, מקיפים יותר ומלאי פנים יותר. השפע הזה מאפשר לאנשים לייצר לעצמם את הסדרה באופן מודולארי ולצרוך את אותם התכנים בסדרה שמעניינים בעיניהם תוך שהם מתעלמים מרוב העלילות המתרחשות בה. וקשה להאשים אותם כי העלילה של הסדרה כל כך מורכבת ומסועפת שגם אם היו רוצים רוב האנשים לא ייחשפו בכלל בימי חייהם לרוב העלילות של הסדרה. יש גבול למה שבן אנוש יכול לקלוט. אז כל אחד יוצר לעצמו את הסדרה שלו על ידי שימוש בכלי תקשורת מסוימים והתמקדות בחלקים מסוימים בהם, ואם בתקופות מסוימות הצופים מתעניינים במקום או בנושא מסוים הם יכולים פשוט לצפות בחלקים האלה ולהתעלם מהשאר, כך  שבעצם בסופו של דבר הסדרה מיוצרת לא רק על ידי ההפקה אלא גם על ידי הצופים. כל צופה יכול לבחור לעצמו את הפוקוס של העלילה בכל רגע ולהחליט בכל רגע איזה עלילה מעניינת אותו, ולנטוש עלילות ולחזור אליהן כאוות נפשו.

הרבה אנשים מרגישים קשורים לסדרה עד כדי כך שמצבי הרוח שלהם ממש מושפעים מהמתרחש בה ואף הופכים תלויים בה. הם יכולים להכנס למצבים נפשיים שליליים של דכאון וכעס מהעלילה של הסדרה – כי הסדרה הזו היא לא רק ורדים ושושנים. יש לה איכויות ריאליסטיות עד כדי כך שיש האומרים שהיא בכלל מדגישה את הרע על פני הטוב, ויש בה הרבה נבלים וגרוע מכך מצבים לא צודקים, מקוממים ואפילו כאלה שנראים בלתי פתירים. ויש אנשים שנמאס להם לסבול מהעלילה הנוראית של הסדרה הזו והם יוצאים למאבקים שישנו את העלילה של הסדרה, מקדישים את חייהם לשינוי העלילה ובדרך גם הם הופכים לפעמים לדמויות בסדרה.

ויש גם אנשים אחרים שנמאס להם מהסדרה הזו וממה שהיא מעוללת להם ולאנשים סביבם והם אומרים שלצפיה בסדרה יש השפעות שליליות על האדם ושהיא מסיטה אותו מהדברים החשובים באמת בחיים שזה החיים הפנימיים והקהילה הקרובה, לאיזה עולם מומצא של צוות ההפקה שאין לו באמת רלבנטיות לחייו של האדם הפשוט. אז הם בוחרים להחרים את הסדרה, אבל הסדרה כל כך מצליחה ומצויה בכל שגם זה לא כל כך פשוט. האנשים האלה לפעמים ממש צריכים להתאמץ כדי לא לדעת מה קורה בסדרה ולא להחשף אליה וגם ככה מדי פעם הם נחשפים אליה כנגד רצונם, אם באוטובוס ואם באותם מקרים נדירים שהסדרה מגיחה מקרבי הטלוויזיה ומתגשמת במציאות החיצונית בצורה שגם מי שלא צופה בה לא יכול להתעלם ממנה כמו במלחמות, מהפכות או אסונות טבע.

הסדרה ממשיכה בינתיים לרוץ והיא כנראה תמשיך לרוץ עוד הרבה שנים. כל עוד המין האנושי ממשיך להתקיים, שום דבר לא מאיים על הרייטינג שלה. הדבר היחיד שיכול לסיים את הסדרה הוא הסדרה עצמה, כי לגיבורים בסדרה יש דחף הרס עצמי בלתי מוגבל שהוא עצום כל כך שיש לו את הפוטנציאל לסיים אותה אפילו בניגוד לתקוות ההפקה (סיפור שהוא אחד המרכזיים בסדרה כבר כמעט שבעים עונות). זו הסדרה הכי גדולה כי למרות שהיא מספרת את הסיפור של אנשים אחרים, אנחנו גם חשים שהיא מספרת את הסיפור שלנו, וזו אולי הסיבה שאנשים קמים בבוקר ומתעוררים אליה בכזאת ציפיה. כי הם חשים הזדהות כה עמוקה עם הדמויות שהשאלה מה קרה להן היא במידה רבה גם השאלה מה קרה לנו ומה יקרה לנו. וזו עדיין סדרה. מספר אחת בעולם.

שפת הציפורים

תת-פרק מתוך הספר "הכשף החושי" ( The Spell of the Sensuous: Perception and Language in a More-than-Human world) מאת דיוויד אברם, אחד הספרים המרתקים ומאירי העיניים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, והספר הטוב ביותר שמוכר לי לתיאור תפיסת העולם הפרה-אוראלית והילידית. התרגום שלי.

כל פעם שאנו, בניה של התרבות האלפביתית, מבקשים להבין ולהשתתף בשיח של תרבויות אוראליות, עלינו לנסות ולשחרר את עצמנו מההרגל לדמות כל שפה כמבנה סטטי אשר ניתן לאייר אותו כדיאגרמה או כסט של חוקים שאפשר לסדרם ברשימה. ללא מערכת כתיבה פורמאלית, השפה של תרבות אוראלית לא הופכת לאובייקט ולישות נבדלת בקרב דובריה. העדרו של תהליך האובייקטיפיקציה משפיע לא רק על האופן שבו תרבויות אוראליות חיות את שדה המשמעויות של השיח, אלא גם את עצם האופי והמבנה של שדה זה. בהעדרה של מקבילה כתובה לשפה המדוברת, נותרת הסביבה הטבעית, המוחשת, כהשלמה הויזואלית העיקרית של המילה המדוברת, הליווי הנראה של המשמעות הנהגית כולה. האדמה, במילים אחרות, הינה האתר המוחש שבתוכו מופיעה המשמעות ומתפתחת. בהעדרה של הכתיבה מקומנו בשדה השיח מקביל למקומנו בנוף הטבעי; ולמעשה שתי המטריצות הללו אינן נפרדות זו מזו. אין ביכולתנו לייצב את השפה ולהפוך את משמעותה לקבועה, כפי שאין ביכולתנו לעשות זאת לתוואי הנוף עצמו.

***

אם נאזין, תחילה, לקולות של תרבות שבעל-פה – לקצבים, לצלילים ולהטיות שמשחקים תפקיד בדיבור של תרבות שבעל-פה –נגלה כנראה שיסודות אלו תואמים במגוון דרכים נסתרות את קנה המידה והתוואי של הנוף המקומי, את רוחב עמקיו או את מימדי מרחביו הפתוחים, את הקצבים החזותיים של הטופוגרפיה המקומית. אבל הדיבור האנושי קשוב בהכרח גם לצלילים הלא-אנושיים המהדהדים בסביבה המקומית. קשר מסוג זה הינו הכרחי לכל תרבות שקיומה תלוי עדיין בציד. תנודות קלות במזג האוויר, שינויים בדפוסי ההגירה של חיות טרף, היסט קל בפוקוס של טורף – רגישות לדקויות מסוג זה היא יסוד הכרחי בכל תרבות  אוראלית בעלת תצורה בסיסית, ורגישות זו משתקפת באופן בלתי נמנע לא רק בתוכן אלא גם בצורות ובדפוסים של השיח האנושי.

בקהילה ילידית אוראלית דורש הציד יכולות ורגישויות שונות למדי מאלו המיוחסות לו בציביליזציה טכנולוגית. ללא רובים או אבק שריפה, נדרש הצייד הילידי לעיתים קרובות להגיע למצב של קרבה אל טרף הבר שבחר, אם ברצונו לצוד אותו. קרבה זו הינה לא רק פיזית אלא גם רגשית, כניסה אמפתית לקרבה עם דרכי החישה והחוויה של החיה האחרת. הציד הילידי נדרש למעשה להפוך למתלמד של החיות שאותן יהרוג. באמצעות התבוננות ארוכה וזהירה המוגברת על ידי הזדהות ריטואלית ומימזיס, הציד מפתח באופן הדרגתי ידע אינסטינקטיבי על הרגלי הטרף שלו, פחדיו ותשוקותיו, סוגי המזון החביבים עליו והמקומות שאותם הוא פוקד. הפעילות הבסיסית ביותר הנדרשת לשם כך היא לימוד הסימנים, המחוות וקריאות התקשורת של החיות המקומיות. זיהוי הקולות שבעזרתן מודיע קוף לשאר הקופים בלהקתו שאיתר מצבור מזון עשיר, או הקולות שציפור מסוימת מביעה באמצעותם מצוקה או שציפור אחרת קוראת באמצעותם לבן זוגה, מאפשרת לציד לחזות את תנועות החיות בקנה מידה גדול וקטן. הכרות עם קריאות החיות גם מרחיבה את הטווח החושי של הצייד ומיידעת אותו על אירועים המתרחשים מחוץ לשדה הראיה שלו, חבויים בעלוות היער או בחשכת הלילה. יתר על כן, הציד האנושי המיומן יכול לעיתים קרובות להפיק ולחקות קולות כאלו בעצמו, ויכולת זו היא המאפשרת לו להפוך לחלק מחברת החיות אחרות.

נחטף על ידי שבט ילידי ואומן להיות מנהיגם. עטיפת הספר שמוסר את סיפורו מנואל קורדובה ריוס.

אחד התיאורים המעניינים ביותר של קהילה ילידית שאופיה לא ניזוק עדיין יחסית עקב מגע עם הציביליזציה, הינו זה שכתב  פ. ברוס לאמב, על בסיס זכרונותיו שבעל-פה של הרופא הפרואני מנואל קורדובה-ריוס.[1] קורדובה-ריוס נתפס ב-1907, כאשר היה בן 15, על ידי קבוצה של אינדיאנים משבט האמהוואקה, שחיו עמוק ביערות הגשם של האמזונס (בין יובלי נהרות הג'ורואה, הפורוס, מדרה דה ריוס והאינויה) – כנראה שרידים של שבט גדול יותר שהושמד בעקבות פלישת תעשיית הגומי לתוך היער. מנהיג השבט הקטן אימן את קורדובה-ריוס בקפידה בכוונה להופכו ליורשו, והוא הודרך בדקדקנות במשך שש שנים בדרכי הציד, בכוחות הרפואה והקסם של צמחי יערות הגשם, ובהכנה והשימוש המסורתיים של תמציות מגפן האיוואסקה על מנת להשיג, במקרי הצורך, מצב חזיוני של אחדות עם המערכת האקולוגית של הג'ונגל כולו.

מעניין לציין כי שפתו של השבט שנותרה חסרת פשר לקורדובה-ריוס במשך ששה חודשים, הפכה מובנת לאוזניו כאשר התרגלו חושיו לדקויות הסביבה של יערות הגשם בה התקיימה תרבות זו. לבסוף הוא אמנם הפך לראש השבט אבל נמלט מיערות הגשם שנה מאוחר יותר לאחר נסיונות התנקשות שביצעה נגדו כנופיה שכנה.

 תיאוריו של קורדובה-ריוס את את מסעות הציד השונים שבהם השתתף מלמדים על המידה שבה היו קשובים חושי השבט הזה ליער המקיף אותם:

"הם הגיבו לאותות הדקים ביותר של קול וריח, קישרו אותם באופן אינטואטיבי לכל שאר תנאי הסביבה ואז פרשו אותם באופן שהניב להם את ההצלחה הגדולה ביותר בציד. (…) הציידים הטובים ידעו, כאילו בחוש נסתר, בדיוק היכן למצוא את החיות שאותן ביקשו לצוד, או שפתחו שיטות מיוחדות למשוך את החיות הללו אליהן. היכולת לחקות ולהשתמש באותות שבהן השתמשו החיות על מנת לתקשר עם בנות מינן במצבים שונים, עזרה באיתור החיות ובמשיכתן לטווח העין של ציד מוכשר."[2]

עדותו של קורדובה-ריוס כוללת תיאורים מדוקדקים של ציידים החבויים בעלווה של עצי פרי גבוהים, המושכים אליהם חוגלות בעזרת חיקויים של קריאות ציפורים המדווחות על גילויו של מקור אוכל שופע. אנו קוראים על ציד אחד, שבתגובה לקולותיה של להקת קופים הנעה בצמרת היער הסבוכה, משמיע קריאה הדומה לזו שמשמיע קוף צעיר שנפל לקרקע. קריאה זו עוצרת את הקופים המשוטטים ומושכת אותם מטה מעבר לכיסוי העלווה הצפוף ואל טווח הירי של הציד; הציד הורג שניים מהם על מנת להאכיל את משפחתו.[3] מאוחר יותר לומד קורדובה-ריוס מחבריו הילידים, כיצד להפיק את הקולות העיקריים שמשמיע מין של חזיר בר שאותו הם צדים.

באמצעות סיפורי אבות קדמוניים וסיפורי ציד מהעת אחרונה, מחליפים ביניהם הציידים בתכיפות ידע על המשמעות המדויקת של הקריאות השונות שמשמיעים מיני חיות שונים, ידע המבוסס על המפגשים החוזרים ונשנים עם החיות השונות שבבר. במקרים רבים הבנת המשמעות המדויקת של קריאות האזהרה שמשמיעות ציפורים או חיות אחרות מלמדות את הציידים האנושיים על הנוכחות של טורפים המסוכנים גם להם כמו היגואר.

דוגמה אופיינית לידע לשוני בין-מיני שכזה היא מפגש שאדם בשם ראסי מדווח עליו לשאר חברי משלחת הציד, כולל קורדובה-ריוס, בעוד הם שוכבים בערסליהם בלילה ומשתפים זה את זה בפרטי במסעות הציד שעשו אותו היום:

"הגיע הזמן לחזור ולא צדתי דבר. בדיוק כשפניתי לחזור חזרה למחנה השמיע טינאמו [סוג של חוגלה] הישן על הקרקע את קריאות העצובה, קרוב למקום שבו נמצאתי, וזו נענתה על ידי טינאמו אחר. אתם יודעים מדוע קריאת הערב שלהם עצובה כל כך? הם לא אוהבים לישון לבד וברדת החמה כל אחד מהם מתחיל לנדוד ללא מטרה ולקרוא עד שנשמעת תשובה ממקום כלשהו ואז השניים מתקרבים אחד לשני כשהקריאות מנחות אותן. כך הם מוצאים שותף לשינה. עניתי לקריאה ומצאתי את עצמי בין שתי הציפורים. אז נסוגתי לתוך שקע של עץ גדול, שם יכולתי לראות את הקרקע במרחק גדול לפני, והתחלתי קורא את הציפורים אלי. אתם יודעים שזה מסוכן לקרוא לטינאמו ללא ההגנה של עץ גדול. לפעמים היגואר מגיע בתגובה לקריאה! הטינאמו היא גם הציפור החביבה עליו.

ציפור אחת הייתה קרובה ובמהרה פילח חצי את גופה. היא נופפה בכנפיה ובעטה שוב ושוב אבל תוך זמן קצר כבר החזקתי אותה בבסיס העץ. שברתי את רגלה ומרחתי פס דם מתחת לכל אחת מעיני למזל טוב."[4]

לכל מסע ציד משותף קודמות הכנות טקסיות מדוקדקות שבמסגרתן מגבילים עצמם הציידים לאכילת מזונות מסוימים בלבד, מעלימים את ריח גופם על ידי טבילתו באמבטיות עשבים שונות ואפיפתו בעשן של עלים בוערים. מסעות הציד עצמם מלווים בזמירות לכבודן של רוחות היער השונות. על פי קורדובה-ריוס, הפרקטיקות השונות של השבט כוללות ידע ברור של הגבולות שמעבר אליהם אין לצוד מין מסוים של חיה; ציד-יתר של סוג מסוים של חיה או ציפור ידוע כמביא מזל רע לציד או אפילו לשבט כולו. קורודובה-ריוס למשל, לומד שאם הוא הורג את המנהיג של להקת של חזירי בר (דבר שמותיר את החזירים בלתי מאורגנים והופך אותם לטרף קל עד לעלייתו של מנהיג חדש), נאסר עליו להרוג שוב אי פעם מנהיג של אותה הלהקה.

קסומו, מנהיג השבט, פיקח על פעילויות הציד של הקבוצה ככלל. לכל ציד הוקצתה טריטוריה פרטית לציד וכל אחד מהם דיווח לקסומו באופן יומיומי על מקומן המשתנה של להקות הקופים, חזירי הבר, היגוארים ושאר תושבי היער. ראש השבט, שעודכן באופן זה על מערכת האירועים המתרחשים בחלקיו השונים של היער (עד מרחק של שבעה ימי הליכה בכל כיוון של הכפר), יכל לכוון כראוי את פעילויות השבט הקטן, ולשנות את הפעילויות הללו בתגובה ליער עצמו.

הסיפור של קורדובה-ריוס מספק עדות בהירה למידה שבה היו החיים האנושיים האנושיים והלא-אנושיים ביערות הגשם של האמזונס שלובים זה בזה. צורות אינטראקציה מקבילות עשויות להמצא בכל תרבות מבוססת-ציד אחרת. שכן ציד למטרות מחיה משמעותו שהצייד האנושי נדרש להכנס לתקשורת חושית עמוקה עם החיות האחרות, ותקשורת זו, כפי שמראה קורדובה-ריוס, מורחבת בהכרח למימד הווקאלי שבו הציידים קולטים, מחקים ומגיבים לקריאותיהן וקולותיהן של חיות, שהופכות באופן זה לחלק מאוצר המילים של השבט. כך לדוגמה, בני שבט הנעים בתוך היער במרחק זה מזה, מחקים לעיתים קרובות קולות של חיות וקריאות של ציפורים על מנת לתקשר בינם לבין עצמם, כדרך לקרוא זה לזה מבלי למשוך את תשומת ליבן של חיות מסוימות או של קבוצות אדם יריבות אשר עשויות לנוע באיזור. היה עלינו להתפלא, אם הקריאות, היללות, השריקות והמנגינות הללו לא היו משפיעות כלל על שפת היומיום של השבט ככלל. למעשה, בהעדר צורת כתיבה פורמלית שעשויה לקבע את השפה המקומית ולהפוך אותה אטומה לשינויי הקולות של הנוף החי, השיח שבעל פה של קבוצות ציידים אוראליות מגיב בגמישות ייחודית לקולות ולקצבים השונים של סביבתו הלא-אנושית, וקשוב במיוחד לקריאות החיות המקומיות.

חותר באמצעות השפה הילידית תחת יסודות התיאוריה הסוסיריאנית. דיוויד אברם.

ראינו אצל דה-סוסיר שהשפה אנושית בנויה לא כאוסף של מונחים בעלי משמעות מוגדרת, אלא כרשת מסועפת שהצמתים והמושגים בה מקבלים את מקומם ומשמעותם הספציפיים רק באמצעות הקשר הישיר והבלתי ישיר שלהם לכל המונחים האחרים שבתוך השפה. אם אכן זהו המצב, הרי שמושגים או ביטויים בודדים שהושאלו מקולות השפה הווקאלית של חיות אחרות ישפיעו באופן דק על כל היחסים הפנימיים בתוך השפה וינטעו אותה בבסביבה מסוימת, בנוף מסוים. שוב אנו רואים, שלא ניתן להבין אף שפה ילידית, אוראלית במנותק מהארץ המעבר-לאנושית שמקיפה אותה ושהשפה עצמה הינה מעין ביטוי פנימי שלה.

אלא שדה-סוסיר עצמו דחה את האפשרות של קשר אינטימי כזה בין השפה לבין האדמה; התעקשותו הנחרצת על השרירותיות של הקשר בין מילים מדוברות לבין המסומנים שלהן גרמה לו להפחית בערכם של חיקוי, אונומטופיאה וסימבוליזם צלילי בחייה של כל שפה. ועדיין, מחקרים שנעשו מאוחר יותר על חשיבות ההדים והמצלולים של קולות מדוברים הראו שצורות מעודנות של אונומטופיאה אינן חדלות לשחק תפקיד בשפה: משמעויות שונות נוטות באופן בלתי נמנע לעבר צלילים מסוימים ולהפך.[5] (כל משורר מודע לעומק הקמאי שבשפה, שבמסגרתו תחושות מסוימות נעורות על ידי הצלילים עצמם, והצורה, הקצב והטקסטורה של ביטויים מסוימים מעוררים את האופי האקספרסיבי של תופעות מסוימות).

דיוויד אברם הוא הוגה ופעיל סביבה ותרבות אמריקאי. ספרו האחרון Becoming Animal: An Earthly Cosmology, ראה אור ב-2010 בהוצאת פנתיאון.


[1] F. Bruce Lamb, Wizard of the Upper Amazon: The Story of Manuel Cordova-Rios, (Boston: Houghton Mifflin, 1971)

[2]  שם. עמ' 63-94.

[3]  שם. עמ' 51.

[4]  שם. עמ' 48-49.

[5]  ראו לדוגמה את עבודותיהם של אוטו יספרסון (Otto Jesperson) ורומן יעקובסון המצוטטות בפרקים 3 ו-8 של ספר זה. מאוחר יותר בחייו, טען יעקובסון שסרבנות של הבלשנים להכיר במשמעות הפנימית של צלילי קול היא תוצאה של כלשון הנסיונות הראשונים לתעד אותה בפירוקם של צלילי השפה לתוך מרכיביהם הבסיסיים ביותר. Jacobson and Waugh, The Sound Shape of Language (Bloomington: Indiana University Press, 1979), p.185.

האנטי-אינטלקטואל – ראיון עם אורי בן עזרא

אורי בן עזרא משמיע קול חשוב כנגד צורת החשיבה האינטלקטואלית, כדאי להקשיב לו.

לקריאת המאמר בליווי טראק אנטי-אינטלקטואלי האהוב על בן עזרא והמראיין לחצו כאן.

לא בטוח למה בודריאר התכוון, וגם לא אכפת לו. אורי בן עזרא.

אורי בן עזרא הוא אנטי-אינטלקטואל. "אני לא אינטלקטואל, אני אמן." מעיד בן עזרא על עצמו ואז פולט מיד "אוי וי! זה נשמע נורא!". בן עזרא העביר שנים במחיצתם של אינטלקטואלים, אפילו חשק להמנות על שורותיהם, אבל הוא התפכח. "ראיתי שאינטלקטואליזם לשמו הוא רע ומיותר" אומר בן עזרא בעוד הוא צועד הלוך ושוב מצדו האחד של החדר לצידו השני, נושף לתוך אגרופו.

מה הבעיה באינטלקואליזם?

בן עזרא: יש לאינטלקטואליזם הרבה בעיות. זו צורה טכנוקרטית שמסתמכת על טכניקה ולא על מהות.

כלומר?

בן עזרא: אין בה רגשות, יש בה רק חוקים. יש בה ציפיה למחשבה הגיונית כל הזמן, עקביות וכל מיני דברים משעממים אחרים. ולא רק שהדברים האלה משעממים, הם גם רואים את עצמם כאובייקטיבים או עליונים על דברים אחרים או כסמכות עם כבוד שיש לשמור עליו ואסור לפגוע בו. עצם זה שהאינטלקטואליזם הוא מבנה גורם לכך שאנשים נכנסים אליו מתוך רצון להפריד את עצמם מאחרים ויאפשר להם לראות את עצמם כטובים יותר מאנשים שאין להם את היכולת הזו. יש צורך ליצור הפרדה בינך לבין העולם החיצוני.

וזה לא אותו דבר אצל נניח מאמיני דתות?

בן עזרא: זה כן, גם שמה אני לא אוהב את זה.

אז אתה גם אנטי מאמיני-דתות?

בן עזרא מהרהר לרגע ומשיב: כן. אבל זה בכלל לא בתחום מחשבה שלי.זה לא מעניין אותי בכלל.

האין אתה בעצם ההוכחה לטענתו של הגל שהאנטי-תיזה מכילה בתוכה את התזה? אתה כאנטי-אינטלקטואל מגדיר את עצמך למול האינטלקטואליזם. האין זה הופך אותך לאינטלקטואל בפני עצמך?

בן עזרא: זה שאני מכיר את הגל אולי הופך אותי לסוג של אינטלקטואל, בעיני אינטלקטואלים, אבל בגלל שאני מכיר את האינטלקטואליזם, אני נגדו. אם לא הייתי מכיר אותו לא הייתי יודע על הבעיות שלו. אני מתייחס למה שאני מכיר.

אז אתה אדם שהציץ באינטלקטואליזם ונפגע?

בן עזרא: ונבהל.

מה הבהיל אותך שם?

בן עזרא: החשיבות העצמית.

למה אתה מתכוון?

בן עזרא: לזה שאין בזה בעיני חיים, אין בזה הומור, אין בזה כיף.

אינטלקטואלים לא יודעים לכיף? דווקא משיטוטי בתל-אביב נראה לי שדי כן.

בן עזרא: אני חושב שתרבת שוליים חוגגת הרבה יותר מאינטלקטואלים.

אז זאת הבעיה, שהאינטלקטואלים הם בעצם סוג של ממסד?

בן עזרא: הם הכי ממסד.

אבל הם אומרים שהם נגד הממסד, לא?

בן עזרא: מי אומר שהוא נגד הממסד?

לקח את עצמו ברצינות, או שלא או שזה לא משנה? בודריאר.

סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר, בודריאר

בן עזרא: בודריאר לא לקח את עצמו ברצינות. או שכן, אני לא יודע. זה גם לא חשוב לי.

אז הם לא נגד הממסד?

בן עזרא: מי?

סימון דה בובואר, ז'ן פול סארטר ובודריאר.

בן עזרא: הם חלקם לפחות דוגמאות של אנשים יצירתיים שעשו את מה שעשו בצורה שגם מתחברת לרגשות, יותר מאשר אינטלקטואליזם לשמו. אין דבר רע באנשים אינטלקטואלים. הבעיה היא כשזה נישא כדגל מעל דברים אחרים.

אז הבעיה היא בעצם בניכור הרגשי והחוויתי של האינטלקטואליזם?

בן עזרא: נכון.

מה היית ממליץ, לאינטקלטואל שהדברים שאתה אומר כאן מדברים לליבו?

בן עזרא: שינסה לצאת החוצה מהמסגרת שלו.

כלומר?

בן עזרא: כלומר להתפרע באמת ולהרשות לעצמו להתחבר למגוון רגשות וטעמים.

תגיד, יש תחושה שהאינטלקטואלים לא מרשים לעצמם.

בן עזרא: כי יש להם את החשיבות הזו להגן עליה. יש מכובדות.

עדיף לאדם בלי כבוד?

בן עזרא: עדיף בן אדם בלי אגו.

ממליץ לאינטלקטואלים להתחיל להתפרע. בן עזרא חוגג יום הולדת בלוויית חברים.

בן עזרא עוצר לפתע את השיחה. יש לו משהו חשוב לומר, הוא מסביר. משהו שעקרוני על מנת להבין את המאבק הנפשי שבו הוא שרוי. "בתור אנטי-אינטלקטואל אני בעצם גם מורד בעצמי. יש בי שני חלקים שנלחמים אחד בשני." הוא מתוודה "הסיבה שאני יוצא נגד האינטלקטואליזם היא שאני לא אוהב את מה שזה עושה לי, ולכן אני לא אוהב את מה שזה עושה לחברה. וגם אין לי את המשמעת. אינטלקטואל צריך משמעת, ואין לי אותה.

סלח לי, אבל אתה לא חושב שזה מגזים? התלוננת כרגע על מה שהאינטלקטואליזם "עושה לחברה"? האם אתה חושב באמת שהאינטלקטואליזם הוא סכנה לחברה הישראלית בת ימינו?

בן עזרא: לאמנות.

האם יש אנטי-אינטלקטואלים בולטים שהשפיעו עליך?

בן עזרא: החברים שלי.

אפשר פירוט.

בן עזרא: וודקה. רע. אתה. ואג.

אנחנו אנטי-אינטלקטואלים?

בן עזרא: כן. האמת, רע אני לא יודע לגביו.

ומה לגבי בודריאר?

בן עזרא: גם לגביו אני לא יודע.

 

המהפכה שמשודרת ביוטיוב

אפשר לבקר אותה על הצנטרליסטיות שלה, על רצינות היתר שבה היא לוקחת את עצמה ועל כך שהיא שהחברה ההיפר-מאורגנת שהיא חוזה מותירה בפה טעם קצת לא נעים, אבל האלטרנטיבה שמציעה סדרת הסרטים של צייטגייסט, היא עדיין הכוללת והקוהרנטית ביותר שאני מכיר למבנה הנוכחי והחולני של הכלכלה והחברה האנושית. והיא לפחות מנסה להתמודד בצורה מערכתית ורצינית עם השאלות שעומדות על הפרק, דבר שאי אפשר לומר על ממשלות העולם ושאר הגופים שמנהלים את העניינים.

הסרט השלישי בסדרת צייטגייסט, טוב יותר מהשני, שהיה טוב יותר מהראשון (אגב, אין צורך לצפות בסרטים הראשונים כדי לצפות בחדש). הוא עושה צעד נוסף בדרך שעברה הסדרה מהאחזות בתיאוריות קונספירציה הזויות למחצה (או שלא) – לעבר ביקורת תרבותית וחברתית עקרונית ונכונה על המצב. באופן משמח, חלק מהביקורת שהושתה על הסרטים הקודמים בסדרה הוטמעה לתוך הסרט החדש וזוכה לתשובות (מספקות או לא, תחליטו אתם).

ואז יש את העניין של הפתרונות. וזה הדבר המפתיע ביותר בסדרת הסרטים הזאת. שהם אשכרה מנסים לתת מענה קוהרנטי ומקיף על הבעיות של החברה האנושית: מענה גם לצדדים החברתיים, גם לצדדים הטכניים, גם לצדדים האקולוגיים, גם לצדדים הפסיכולוגיים וגם לצדדים הרוחניים. וזה דבר שלא שלי יחימוביץ, לא נועם חומסקי, לא דיפאק צ'ופרה, לא הדלאי לאמה, אפילו לא קן ווילבר, ובטח שלא ברק אובמה, הו ג'ינטאו או בנימין נתניהו עושים. ובגלל זה אני מעריך את צייטגייסט, גם אם יש לי לעיתים ביקורת מסוימת עליה. כי זה פרוייקט שעצם השאפתנות שלו יוצאת דופן כל כך שהיא מעוררת סוג של יראה. ואם רק יוסיפו לצייטגייסט קצת פסיכדליה, לקטות וטנטרה אז בכלל יהיה מושלם.

את הסרט החדש של צייטגייסט חייבים לראות, כי הוא מזכיר מה עומד על הפרק, שואל את השאלות החשובות ומציע פרספקטיבה מרשימה (גם אם חלקית) על המצב הפלנטרי ועל הפתרונות האפשריים. ואם כל זה לא עושה לכם את זה, תראו אותו לפחות משום שהוא אחת התופעות התרבותיות המעניינות של האלף החדש, ושפיטר ג'וזף הבמאי של טרילוגיית הסרטים המונומנטלית, שלא לומר מגלומאנית הזו, יוצר אותה מאז 2007 ללא שום תמיכה ממסדית, והוא בסה"כ בן 32!!!

כדאי לצפות ולשמור על ראש פתוח. (ובצפיה ביוטיוב יש כתוביות עבריות).

 

כתבה שפרסמתי לפני שנתיים וחצי על החלק השני בסדרת הצייטגייסט

%d בלוגרים אהבו את זה: