ארכיון קטגוריה: ביקורת תרבות

סרטים משני תודעה: מדריך לפרמהקופיה סינמאטית

מה הופך סרטים למשני תודעה? מה ההבדל בין סרט פסיכדלי לסרט דיסוציאטיבי לסרט דליריאנטי? ואיך להתמסטל מצפיה סרטים וסדרות טלוויזיה?

בפייסבוק יש קבוצה שנקראת 'סרטים משני תודעה' ומוקדשת 'לסרטים ולהרצאות ]…[ בעלי תוכן משנה תודעה.'  מתפרסמות שם המלצות על סרטים בנושאים מגוונים כמו תזונה, צרכנות, פוליטיקה ורוחניות, כאשר המונח 'סרטים משני תודעה' מכוון לסרטים שמשנים את הדעות והמחשבות שאנשים מחזיקים על העולם. אף שסרטים כאלה יכולים להיות חשובים ומשמעותיים מאין כמוהם, אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה לקבוצה מצומצמת יותר של סרטים שאפשר לטעון עליהם שהם משנים תודעה בצורה עמוקה עוד יותר. סרטים שמשנים לא רק את התוכן החולף בתודעה אלא את דפוסי התפישה של המח, סרטים שנדמה שהם פורמים את הקטגוריות הבסיסיות ביותר של התודעה כמו זמן וסיבתיות, ומשנים אותה באופן רדיקלי שמזכיר את ההשפעה של חומרים משני תודעה ממש, ושעשוי להיות עוצמתי אף יותר.

טקסונומיה של הסרטים משני התודעה והשפעותיהם

ניתורים במעלה המימד הרביעי. ממנטו

הפעם הראשונה שנתקלתי בסרט משנה תודעה מהסוג שתיארתי כאן היה כשצפיתי בסרט ממנטו של כריסטופר נולן. הסרט של נולן, למי שלא מכיר, עוסק באדם שהיכולת שלו ליצור זכרונות חדשים נפגעה, כך שהוא חי ללא עבר קרוב, רק זכרונות נושנים מעבר הולך ומתרחק. תפיסת המציאות של לינארד, גיבור הסרט, מורכבת מפרגמנטים מקוטעים שהקשר בינם אינו ברור. נולן בחר להמחיש לצופה את מצב התודעה של אדם מסוג זה על ידי כך שערך את הסצינות בסרט בסדר הפוך. האירועים המאוחרים יותר בסיפור מופיעים בתחילתו ואילו האירועים שמניחים את הבסיס לעלילה מופיעים רק בסופו, כך שכל כמה דקות אנחנו קופצים אחורה בזמן ומגיעים לסצינה שקדמה כרונולוגית לסצינה שהוקרנה כעת ושמאירה אותה באור חדש. הבחירה הסגנונית הזו לא רק אחראית לשורה של הפתעות עלילתיות, אלא גם מסוגלת לחולל אפקטים תודעתיים דרמטיים. לאחר הצפיה הראשונה שלי בממנטו מצאתי את עצמי במצב של דיסאוריינטאציה טמפוראלית. לאחר שהתודעה הורגלה בשעתיים הקודמות לקפץ שוב ושוב בדילוגים מעלה המימד הרביעי, כשראשה מנוגד לזרם הזמן, היא כאילו שינתה את הקצב הפנימי שלה. לאחר הצפיה בממנטו מצאתי את עצמי נתקף בתחושה מוזרה כאילו כל כמה דקות מוסט הזמן לאחור, כאילו אני שקוע באותו זרם זמן מקוטע ורגרסיבי שבתוכו מתקיים גיבור הסרט.

חוויה דומה לזו שהייתה לי עם הסרט ממנטו עברתי מאוחר יותר עם הפרק הראשון של העונה השלישית בסדרת המד"ב הבריטית הקלאסית "Red Dwarf", הפרק Backwards שבמסגרתו נקלעים הגיבורים למערבולת זמן שלוקחת אותם לשנה ההופכית ל-1993, בעולם שמתקיים על פי הקוסמולוגיה של הניתור הגדול – כלומר עולם שבו כל ההיסטוריה של היקום מאז המפץ הגדול מתרחשת שוב, אבל הפעם בתנועה לאחור (הפרק צולם לפני שהתפתחויות במדעים המדויקים ערערו שוב את המודל הקוסמולוגי שלנו, ב-1998). בעולם זה, המשחזר את הילוכו המקורי של היקום, אבל בכיוון ההפוך, המכוניות נוסעות אחורה, המלצר שופך זבל על השולחן ומגיש ללקוח את הכסף שישלם לפני שזה פולט חזרה את הבירה אל כוס המשקה שיזמין, ואילו כותרות העיתונים מדווחות: "שלושה הוחזרו לחיים בשוד בנק. אדם חמוש עם רובה מקוצר שאב כדורים משני קופאים ושומר בבנק בדרום לונדון מחר. השודד החמוש כפה על האנשים המבוהלים לקבל 10,000 פאונד, שאותם דרש שיניחו בכספת הבנק. האיש, מייקל אליס, השלים עונש של חמש עשרה שנה עבור המעשה לפני שנתיים." אלא שאחרי זמן קצר הגיבורים, שהופכים לאטרקציה בזכות יכולתם לעשות דברים קדימה, מתרגלים לחיים בעולם מוזר זה. "ברגע שמתגברים על השוק הראשוני דברים הרבה יותר הגיוני כשחיים בכיוון הזה." אומר אחד מהם "אין כאן מוות למשל. אתה מתחיל מת, ואז יש לך הלוויה ואז אתה מתעורר לחיים. ככל שהשנים חולפות אתה הופך צעיר יותר ויותר עד שאתה נהיה תינוק בן יומו. אז אתה נכנס חזרה לתוך אמא שלך, שנכנסת חזרה לתוך אמא שלה וכן הלאה, עד שכולנו הופכים לשלמות אחת ומופלאה."

כמו הצפיה בפרק של ממנטו, גם צפיה ב-Backwards הצליחה לעוות את חוש הזמן שלי אבל בצורה שונה מעט. בעוד לאחר צפיה בממנטו נתקפתי בתחושה שמדי כמה דקות הזמן מנתר אחורה בקפיצות מקוטעות, אחרי צפיה ב-Red Dwarf נדמה היה לי שההיגיון הבסיסי של הזמן והסיבתיות השתנה. כל מה שעשיתי נדמה היה כתוצאה של דבר שיקרה בעתיד, וכאילו הוא מתרחש בכיוון ההפוך.

מעשיית מוסר על מסע בזמן. פרויקט אלמאנק.

סרטים שעוסקים במסע בזמן הינם כר פורה לשינויים עוצמתיים בתפיסת המציאות שלנו אבל השינויים אינם בהכרח כאלה של היפוך זרם הזמן בתודעה כפי שמתרחש בשני המקרים הקודמים. הסרטים  About Time, Project Almanac ו-Homem do Futuro  O הברזילאי מציגים סוג שונה של אפקט שאופייני למה שניתן לכנות אותה ז'אנר מעשיות המוסר בתחום מסעות הזמן. בשלושת הסרטים הללו הגיבורים ממציאים מכונת זמן, נוהגים בה בחוסר אחריות ויוצרים שורה של הפרעות זמן-חלל, מה שגורם למבנה המציאות להשתבש במידה הולכת ומחריפה. ככל שהעלילה מתקדמת טבעה של המציאות הופך כאוטי והגיבורים נזרקים שוב ושוב ממציאות אחת למשנתה,מטולטלים במרחב האפשרויות כתוצאה מהתערבויות קודמות ולא בהכרח ידועות ברצף הזמן. לאחר צפיה בסרטים מסוג זה מצאתי את עצמי נתקף בתחושת סחרחורת קוסמית, כאילו הושלכתי למציאות הנוכחית מבלי להיות מודע לאירועים קודמים שהתרחשו ברצף הזמן-חלל ושעצבו אותה זה עתה בדרכים סמויות מן העין. כאילו ברקע המציאות שאני מתקיים בה בתחושת טבעיות מזויפת מתרחשות דרמות קוסמיות שלמעשה שבות ומייצרות מחדש מציאויות מרובות ומתחדשות שמופיעות סביבי כל העת גם אם איני מודע אליהן.

חזרה נצחית. קצה המחר

דוגמה אחרת לסרט שמתערב במימד הזמן ויוצר אפקט תודעתי מרשים היא הסרט Source Code שהגיבור בו מושלך שוב ושוב לאותה סיטואציה בה הוא מקבל את ההזדמנות למנוע פיגוע טרור המוני . לאחר צפיה בסרט זה, התעוררה בי תחושה כאילו אני זוכה להזדמנויות חוזרות ונשנות לאתר את מקור הבעיה שבעולם סביבי ולשנות אותו כעת  (סרט אחר עם מבנה עלילתי ואפקט תודעתי דומה הוא Edge of Tomorrow בכיכובו של טום קרוז). עם זאת, ז'אנר המסע בזמן אינו הז'אנר היחיד בקולנוע שמסוגל לייצר השפעות תודעתיות רדיקליות מהסוג שתיארתי. סרט נוסף שחולל אצלי חוויה מסוג זה הוא הסרט Adjustment Bureau (נגד כל הסיכויים) על פי סיפור של פיליפ ק. דיק, שבו פועלת מאחורי הקלעים לשכה סודית של בעלי כוחות על המעצבים את המציאות בהתאם לתוכנית-על קוסמית על ידי שליטה בבחירותיהם ועתידם של האנשים. שני גיבורי הסרט הם  גבר ואישה שאינם אמורים להתאהב על פי תוכנית הלשכה, אבל במהלך הסרט הם מצליחים בדרכים שונות להפגש ולחמוק מהשליטה של סוכני הלשכה שמנסים שוב שוב להתערב במבנה המציאות על מנת למנוע מההכרות ביניהם להתפתח. לאחר צפיה בסרט זה חשתי כאילו מסביב לכל בחירה ומעשה שלי מתרחשת דרמה גדולה שמעורבים בה כוחות המבקשים להשפיע על בחירותי ולקבוע אותן ללא ידיעתי.

מה הופך סרט לסרט משנה תודעה?

התערבות במימד הזמן הינה אם כן נפוצה אם כי לא הכרחית לצורך ייצור האפקטים משני התודעה של הסרטים מהסוג שאני דן בהם כאן. עם זאת, המכנה המשותף הרחב יותר שמאפיין את כל הסרטים הללו הוא התערבות דרמטית בהבטים בסיסיים של תפיסת המציאות שלנו על ידי ערעור הנחות המוצא הבסיסיות שלנו והשלכת הצופה לעולם קולנועי ששונה מהותית מבחינות כמו כיוון זרם הזמן, סיבתיות, ריבוי עולמות, חזרתיות נצחית או גורמים נסתרים השולטים במציאות. עם זאת, לא כל סרט שעוסק בתימות שציינתי כאן יחולל את ההשפעות משנות התודעה שהזכרתי. רוב הסרטים לא עושים זאת. גם לא סרטים קלאסיים שעוסקים במסעות בזמן או כוחות נסתרים המעצבים את המציאות כמו בחזרה לעתיד, טרמינייטור, או המטריקס. מה שמבחין את הסרטים משני התודעה מסרטים אחרים שאינם מייצרים אפקט דומה הוא שקיימת בהם סוג של חזרתיות, של גליץ' מסוים בזמן/מציאות ששב ומתרחש. זוהי חזרתיות שהמח שלנו מתרגל אליה ככל שאנחנו ממשיכים בצפיה, כך שכשהצפיה מסתיימת המח שלנו כבר מאומן בלחשוב באמצעות הגליץ' הספציפי הזה והוא ממשיך ליישם אותו שוב ושוב על המציאות. התכונה הייחודית הזו של סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליו פה מבדילה אותם מסרטים שמשתמשים באמצעים סינמאטיים ויזואלים על מנת ליצור השפעה דמויית טריפ/סמים. חוקרת הקולנוע Anna Powel דנה בספרה Deleuze, Altered States and Film בשורה של סרטים החוקרים ומחקים את המצב התודעה המסומם וביניהם הסרטים 'אדם בעקבות גורלו,' 'טריינספוטינג,' ו'רקוויאם לחלום.' אף שהבמאים של הסרטים הללו משתמשים באמצעים ויזואלים כדי לחקורת אפקטים תודעתיים של שימוש בסמים, ההשפעה שלהם נותרת ברמה שטחית יותר — הם לא מייצרים איזושהי השפעה תודעתית ברורה שנמשכת לאחר הצפיה, אולי מכיוון שהם לא עושים שימוש באפקט הגליץ' החזרתי שקיים בכל שאר הסרטים שהזכרתי.

סרטים משני תודעה מהסוג שאני מדבר עליהם כאן, יוצרים שינוי מוחש וברור באופן בו התודעה שלנו עובדת שנמשך גם (ואף במיוחד) לאחר הצפיה בסרט.

בין סרטים פסיכדלים לסרטים דיסוציאטיבים ודליריאנטים

סרטים משנית תודעה יוצרים אפקטים שמזכירים את אלו של חומרים משני תודעה — אבל אילו? קל לראות שההשפעה של סרטים כאלו רדיקלית בהרבה מזו של חומרים כמו אלכוהול, אופיום או קוקאין, שאינם משפיעים על תפיסת הזמן חלל שלנו. מה היא אם כן המקבילה הפסיכופרמקולוגית ההולמת? תגובה אחת תהיה לטעון שלסרטונים הללו יש השפעה פסיכדלית, אלא שלטעמי זו תהיה אבחנה בלתי מדויקת. מזה שנים שאני עורך את האתר הוידאו הפסיכדלי היומי המוקדש לסרטונים פסיכדלים העושים שימוש במאפיינים פסיכדלים כמו צבעוניות, זרימה, ריבוי פרספקטיבות ומימדים. אף כי לסרטונים אלו יכולה להיות השפעה ניכרת על מצב התודעה, והם מסוגלים לסייע בטיפוח מצב תודעה חלופי ואף בריפוי הנפש, אלו השפעות שונות מהותית מאלו של הסרטים שמדובר בהם כאן, והן אינן נמשכות במובהקות לאחר שתמה הצפיה. לחומרים הפסיכדלים עצמם יש שורה של השפעות רדיקליות על הנפש, כולל על תפיסת הזמן-חלל, אבל קשה לטעון שזוהי ההשפעה הבולטת ביותר שלהם. את המקבילה המובהקת ביותר להשפעות של הסרטים המוזכרים כאן ניתן למצוא לדעתי דווקא בחומרים דיסוציאטיבים כמו סלביה דיבינורום או קטמין (ואולי גם, בחלק מהמקרים, לחומרים דליריאנטים כגון הבלדונה אטרופה, דודאים  [mandrake], שכרון [henbane], והדאטורה [שומר נפשו ירחק מהם!]). כמו הסרטים הללו, חומרים דיסוציאטיבים ודליריאנטים פורמים מהיסוד את תפיסת המציאות והופכים אותה למקוטעת, פרגמנטרית, בלתי קוהרנטית ומאופיינת בריבוי של גליצ'ים מבלבלים המייצרים דיסאוריינטאציה. הסרטים משני התודעה שבהם אני עוסק כאן אינם סרטים פסיכדליים אם כן. תחת זאת, ניתן לכנותם סרטים דיסוציאטיבים או סרטים דליריאנטים.

דיסוציאטיבי או דליריאנטי. איש העתיד

באופן מעניין גם סרטים משני תודעה, כמו סמים משני תודעה, יוצרים בשימוש חוזר סבילות מסוימת אצל הצופה. צפיות מאוחרות לא הצליחו לשחזר במלואו את האפקט שייצרה עבורי הצפיה הראשונה בסרט ממנטו. צפיה חוזרת בכל אחת מהיצירות שהוזכרו כאן עשויה לעורר מחדש את אותן ההשפעות אולם במידה מתונה יותר, כפי ששתיה של אלכוהול או עישון קנביס יום אחר יום לא יניבו את אותה עוצמת החוויה שהניב הסם ביום הקודם. ברוח אופנת מדעי המח שפשתה בעשורים האחרונים, יכול להיות מעניין לבדוק האם כפי שסמים והתנהגויות כמו הימורים או משחקי וידאו מייצרים שינויים בפעילות המח, ניתן למדוד גם את האפקט שיש על המח לצפיה בסרטים משני תודעה. דלז אומר שהמסך הוא המח, ומתייחס לאופן שבו המח של צופה הקולנוע מתמזג עם התוכן המוקרן מולו על המסך. סרטים משני תודעה עשויים להוות פתח לחקירה נוירומדעית של התמזגות המסך והמח.

ההשפעות משנות התודעה של סרטים מסוימים הן משהו שהלך והתחוור לי עם השנים ומפגש בסרטים נוספים מז'אנר משני התודעה, אבל כמעט ולא הזדמן לי לדון בנושא זה עם אנשים אחרים. מהסיבה הזו עדיין לא ברור לי אם זה משהו שכולם חווים אותו, או תופעה אידיוסינקרטית שמופיעה אצלי בלבד, ואם היא מופיעה בצפיה באותם סרטים דווקא אצל כולם. אם גם אתם חוויתם (או לא) את ההשפעות משנות תודעה עם הסרטים שהוזכרו פה או עם סרטים אחרים, אשמח אם תשתפו מהחוויות שלכם. אילו סרטים גרמו לתודעה שלכם להשתנות? האם יש סרטים נוספים שהייתם מוסיפים לרשימה שנתתי כאן? סרטים משני תודעה מהסוג שהזכרתי מסוגלים לשנות תודעת זמן, סיבתיות, תודעה של רצון חופשי, ותודעת המשכיות המציאות. האם קיימות פונקציות נוספות של התודעה שקולנוע מסוגל לשנות מהיסוד?

מודעות פרסומת

כיצד לשנות את הדיעה: על נוקשות אידאולוגית וגמישות תודעתית

מה הדבר שמתרחש לנו בראש כשאנחנו קוראים ספר משכנע ומאפשרים לעצמנו לקבל את נקודת המבט שלו, או מנהלים שיחה עם אדם מרשים ומאמצים את עמדותיו בנושא מסוים? מה קורה כשאדם עובר חווית המרה רוחנית ומקבל על עצמו אמונה דתית חדשה, או פרדיגמה פוליטית מסוג אחר? בכל המקרים הללו אנו מרשים לעצמנו להחליק לתוך תפיסת עולם מסוימת ושונה במובהק מזו שהחזקנו בה עד עתה. לפתע היגיון מסוג אחר פושה במערכת שלנו ומאפשר לנו לראות את הדברים בצורה רעננה, כאילו התנסינו בחומר משנה תודעה. במובן מסוים, זה כאילו המאזין משאיל מהדובר (אדם/ספר/אידאולוגיה) מערכת עצבים חדשה שמאפשרת לו לתפוס את העולם בצורה חדשה.

ישעיהו לייבוביץ' טען שאי אפשר לשכנע אדם בעמדה שאין הוא מחזיק בה אלא אם הוא רוצה כבר להשתכנע. שום פרט או עובדה לא יגרמו

אי אפשר לשכנע אלא אדם הרוצה להשתכנע. לייבוביץ'

לאדם להשתכנע בשאלה מכרעת (כמו, למשל, קיומו או העדרו של אלוהים) אלא אם הגיע האדם לנקודה בה הוא מוכן לשקול נקודות מבט אחרות ולאפשר להן לבוא אל תוכו. הנכונות להשתכנע או אפילו להאזין ללא משוא פנים לטיעוניו של הצד השני מנוגדת לנטיה הטבעית של התודעה האנושית ללכת שבי אחר הטיית האישור (Confirmation Bias), הנטיה שלנו לאסוף בשקדנות את הנתונים (ומקורות המידע) שיתמכו בנקודת המבט שלנו, ולהתעלם מאלו שסותרים אותם. הטיות אישור בתורן, מעורבות ביצירתן של מנהרות מציאות ((Reality Tunnels המתחזקות אידאולוגיות כגון קפיטליזם, קומוניזם, קדמה או סביבתנות. האידאולוגיות, בתורן משמשות על מנת למנוע מתפיסות סותרות לחדור לתוך ההכרה.

אבל קיימים גם אותם מקרים יוצא דופן בהם אנו מרשים לעצמנו להרפות מאחיזתה של נקודת המבט שלנו על המציאות ולהכנס לנקודת מבט אחרת שעד כה התעלמנו ממנה. לפתע אנו זוכים להתבונן במציאות מכיוון אחר ולא מורגל, כמו תלמיד שהמורה הושיבה אותה פתאום בקצה אחר של הכיתה. כמי שניחן במזג וטאי מובהק ביליתי שנים רבות מחיי בהחלקה חוזרת ונשנית בין נקודות מבט. תנועה זו הייתה אנרגטית במיוחד בתקופת ההתבגרות הדתית והאינטלקטואלית בסוף גילאי העשרה ותחילת גילאי העשרים. באותה תקופה עליזה יכולתי להיות יום אחד סוציאליסט בהשראת רוברט אוון, שבוע מאוחר יותר פרבוסלב רוסי אה-לה דוסטוייבסקי, ועשרה ימים מאוחר יותר הינדואיסט אופנישאדי. ההזדהות עם נקודות מבט שונות הייתה עדיין גמישה למדי ולא היה אפילו טעם לנסות ולבדוק כיצד כל נקודות המבט האלה מתחברות. במקום זאת הרשיתי לעצמי להשתכר מהמעברים המסחררים בין פרספקטיבות שונות על העולם. הכניסה לאוצרות הידע והמחשבה שבספרים הייתה כמו כניסה לחנות סמים משכרים שניתן למבקר בה להתנסות בריגושים אקזוטיים וקיצוניים, לו רק יקח לעצמו את השהות לעיין בספר מסוים ויסכים לתת למילותיו לחדור לתוכו ולשנות את הרכבו הפנימי.

עם השנים תדירות התנועה בין נקודות מבט שונות פחתה: תוצאה צפויה וכנראה הכרחית של של תהליך ההתבגרות, של מפות התודעה הראשונות שהתגבשו להן, ושל התגבשותן של דעות ועמדות קבועות בנפש, ועדיין, אני מוצא הנאה עזה ומיוחדת ברגע לא צפוי של שינוי הדעה. רגע שבו אנחנו התודעה בוחרת, כמה לא צפוי, להרפות לפתע ממה שחשבה שהיא יודעת, ממה שהאמינה בו תקופה כה ארוכה, ולאפשר למידע אחר לחדור את מעטפת ההגנה של הקוגניציה האנושית ומערכות הצידוקים שלנו — ללא פאניקה, ללא זעקות 'גוועלד, פולש אכזר.' הרגע המיוחד הזה, שבו אנחנו מרשים לעצמנו לשנות את הדעה הוא הרגע שבו קפיטליסט מכיר בכך ש'היד הנעלמה' לא מסדרת הכל ושיש פרמטרים רבים וחשובים שבהם מדינות קפיטליסטיות מפגרות אחרי מדינות בעלות מדיניות סוציאלית, הוא הרגע בו קומוניסט מכיר ביתרונות המסוימים שישנה לכלכלת השוק על פני תכנון מרכזי (למען הסר ספק, אין עניינם של שני המשפטים האחרונים בקפיטליזם או קומוניזם אלא בנכונות להביט מעבר לדעותינו בעניינם. למעשה אם קראנו אותם כעוסקים בקפיטליזם או קומוניזם ונדרכנו בעת הקריאה שלהם, הרי שיש בכך אינדיקציה לא רעה לדריכות מערכות האמונה שלנו כלפי מידע סותר).

לשנות את הדעה זה לשכב עם האויב. הרגע הזה, שבו אנחנו נכונים לפתע להכניס לתוך עולמנו את נקודת ההשקפה של האחר מקביל לרגע בו נשבר המתח בין שני אנשים שהאמינו שהם שוטמים זה את זה ולפתע הם מוצאים את עצמם מתגופפים זה עם זה בתשוקה. לשכב עם האויב זו פעילות חתרנית כלפי המחנה שלך, ופעילויות חתרניות כלפי מחנות אידאולוגים הם פעילות מבורכת. לפעמים כדאי לעזוב את המחנאות ולבלות לילה אחד בעורף האויב, ולו רק כדי לראות איך נראים הדברים משם. אבל טמונה כאן גם סכנה ערכית ומוסרית. הערכים שלנו הם הערכים שלנו מסיבות שונות, ולפעמים גם מוצדקות. לא תמיד כדאי לשכב עם האויב. ישנם אויבים מגונים מדי שלא נרצה להכנס איתם למיטה.

ולפעמים זה קורה גם בלי שהתכוונו וסוחף אותנו, ואנחנו מעתיקים את מקום מושבנו לעומק המחנה היריב. בחייהם של רוב האנשים מעשה כזה מתרחש לעיתים נדירות בלבד אם בכלל, אבל הוא מתרחש. האפשרות לשינוי הדעה, הנוכחת בחוויות המרה דתיות או פוליטיות, מעידה על הגמישות המובנית של מערכת העצבים האנושית, היכולת האנושית הבסיסית לאמץ ולקבל שורה ארוכה של נקודות מבט: סוציאליזם וקפיטליזם, מונותאיזם ופוליתאיזם, אוטוריטריאניזם או אנרכיזם, אמונה בערכי משפחה או בביטוי עצמי רדיקלי. בחיים ארוכים ומגוונים אנו עשויים להחליף חלק נקודות המבט הללו, אם כי ברוב המקרים מערכות ההפעלה שהוטמעו בנו בילדותנו ילוו אותנו כל ימי חיינו. השקפות שהוקנו בילדות (וחוויות המרה, בתורן) הן משהו בסיסי, רב רושם והשפעה שאנו נוטים להאחז בו ככל הניתן.

מלבד במקרים המפלצתיים ביותר כדאי ללמוד ממערכות ההפעלה הללו משהו לגבי גמישותה (והעדר הגמישות) של מערכת האמונות האנושית. האדם הזה בצד השני שמחזיק בעמדות מתועבות או סתם תמוהות לא באמת אשם. ברוב המקרים הוא לא רע או אפילו טיפש במיוחד. הוא פשוט רץ על מערכת הפעלה אחרת מאיתנו. זו הסיבה שקשה כל כך לשכנע ימנים להיות שמאלנים, או שמרנים לטפח עמדות פרוגרסיביות. זה כמו שקשה להחליף מערכות הפעלה. קשה להחליף את מערכת ההפעלה של מחשב ישן או להתרגל להשתמש במערכת הפעלה חדשה. רק לעיתים נדירות, אצל אנשים הרפתקנים רעיונית או בעיתות משבר תופיע הנכונות להביט במציאות מצדו השני של המטבע. אם יש משהו חיובי אחד שנוכל לעשות בהקשר זה, הרי זה לטפח את היכולת לדלג בין מערכות הפעלה כאלו. זה ממש לא אומר שאם אנחנו שמאלנים פרוגרסיבים וסביבתנים נבחר פתאום להיות ימנים, שמרנים מכחישי התחממות גלובלית אבל אנחנו עשויים לטפח את היכולת להריץ אמיולציות של מערכת קוגניטיבית אחרת בתוך התודעה שלנו, והדבר הזה יכול לעזור לנו להבין אדם כזה בפעם הבאה שהוא עומד מולנו.

מערכות הפעלה תודעתיות בשיח הפוליטי

ההתנסות במערכות הפעלה אידאולוגיות אחרות לתודעה היא דבר שעשוי לו ערך רב בעולם משוסע ומתלהם. למרבה הצער היא המקום שלה בשיח הציבורי המדולדל הוא שולי. אף מחנה פוליטי לא רוצה שחבריו יעצרו לרגע לשקול אם יש משהו בטענות המחנה היריב.

גדול יותר אפילו מהקושי לאמץ תפיסה אסתטית או רוחנית שונה, הוא הקושי לאמץ תפיסה פוליטית שונה. את אחת הדוגמאות המקומיות לקושי הגדול לסבול עמדות אידאולוגיות שונות ניתן למצוא בהמנעות הגוברת מדיון פוליטי בישראל. כבר הרבה זמן שאנשים לא באמת מדברים על פוליטיקה. בשנות התשעים, נדמה, אנשים עדיין התווכחו על שאלות פוליטיות בלהט. אלא שמתישהו בתחילת שנות האלפיים, קצת אחרי תחילת האינתיפאדה השניה, לאנשים נמאס להתווכח על פוליטיקה והם התחילו להתחפר בעמדות האידאולוגיות שלהם מתוך ידיעה שגם ככה אין להם הרבה סיכוי להשפיע על מה שאנשים אחרים חושבים. להתווכח על פוליטיקה הפך להיות שם נרדף למשהו חסר תועלת – וגם מי שהמשיכו לעסוק בפוליטיקה התווכחו בדרך כלל במסגרת המחנות האידאולוגים שלהם: ימנים עם ימנים ושמאלנים עם שמאלנים.

העליה של הרשתות החברתיות והרשת הקלה על אנשים עוד יותר להסתגר בגטאות האידאולוגיים שלהם, בבועות תהודה שבהן כולם חושבים אותו דבר. המחיר היה כבד כי כשאנשים הפסיקו להתווכח על פוליטיקה הם הפסיקו להאמין שאפשר לשנות משהו, וגם איבדו את היכולת לדמיין איך נראים ונשמעים אנשים בצד השני ולמה הם חושבים מה שהם חושבים. הם התמכרו לסטריאוטיפים.

בחיים האישיים שלי שררה מגמה דומה עד שלפני כמה שנים אירעה התפתחות לא צפויה. יש לי ידיד בעל אידאולוגיה ימנית-דתית שאני מכיר משירותי הצבאי ובשנים האחרונות חזרנו לקשר שהלך והתהדק על רקע מאורעות התקופה. א' הפך עבורי לכתובת שאני יכול לפנות אליה כל פעם כשמתרחש משהו שערורייתי לחלוטין בעיני ולשאול אותו "מה לעזאזל אתם חושבים לעצמכם?" והרבה פעמים התשובות שלו גרמו לי להבין קצת טוב יותר איך יכול להיות שיש אנשים שחושבים אחרת ממני ומה הם חושבים לעצמם.

יש משהו מעודד בקשר עם א'. גם משום שיש בי תקווה נאיבית שאם יום אחד א' ישתכנע בתקפות הטיעונים שלי הוא יוכל לשכנע את כל שאר אנשי הימין בעולם ויגיע לעולם גואל. ויש בו משהו מעודד כי הוא מראה לי כל פעם שיש אפשרות להתווכח ולשמור על כבוד הדדי. מבחינות מסוימות אני מרגיש שכל עוד אנחנו מסוגלים לדבר יש עדיין תקווה – שהקשר האינטרנטי בינינו הוא כמו הקו האדום שהיה קיים בתקופת המלחמה הקרה בין נשיא ארה"ב לנשיא ברה"מ כדי למנוע מלחמה גרעינית. כל עוד הקשר הזה קיים יש תקווה.

השיחות א' שכנעו אותי שיש חשיבות בלשמור את הקשר עם הצד השני של המתרס הפוליטי. היה יכול להיות מעניין להשוות את תדירות המפגשים של אנשי שמאל וימין ישראלים זה עם זה בתדירות המפגשים של אנשי שמאל ישראלים עם פלסטינים ושל אנשי ימין ישראלים עם אוונגליסטים אמריקאים. יש לי תחושה שהמפגשים הללו נדירים הרבה יותר וזה חבל כי בדרך הפכה החברה הישראלית למח ביקמרלי, ללא קורפוס קאלוסום שיחבר בין שני צדי המח.

אנשים בארץ הזו עייפו מלדבר עם ברי הפלוגתא שלהם. אבל לאחרונה נדמה לי שחלקם כבר עייפו מהעייפות. יכול אולי להיות ערך ביצירתם של פורומים חדשים שבהם סקציות מרוחקות של האוכלוסיה הישראלית נפגשות זו עם זו כדי לדבר מחדש על השאלות המהותיות, לא מתוך עמדה של 'צו פיוס' אלא של 'צו ליבון'. להיטות של כל אחד מהצדדים לרדת לעומק הדברים ולשמוע באמת ובתמים את מה שיש לאחר לומר מבלי להסתגר בצדקנות או לפרוש לפינה הרעיונית הנוחה לנו, ומתוך נכונות להאזין וגם לשנות את הדעה, לפחות את חלקן.

קל לנו כל כך לאחוז בעמדות אידאולוגיות מבלי להרהר לעומק בשורשיהן, במשמעות שלהם ובהשלכות האמיתיות שלהן. התקשורת האלקטרונית בנויה על דיון שטוח שכזה, המבוסס על תילים על תילים של הנחות יסוד שלאיש אין לעולם זמן להפוך בהן באמת ולנסות להבין מה מתוכן תקף וכיצד הן מתיישבות זו עם זו. למרבה הצער השימוש באידאולוגיות מאובנות כאלו, מהסוג שבני אנוש אוחזים בהן לעיתים קרובות הוא מסוכן ויוצר סכנות ככל שההשקפות הללו נותרות בלתי מעודכנות ובלתי הולמות למציאות.

חלפו כמעט עשרים שנה מאז האינתיפאדה השניה והרגע בו הדיון הציבורי בישראל החל להשתבלל לתוך עצמו. אולי במלאות 70 שנה למדינת ישראל יכול להיות ערך אדיר במפגשים שבו ישראלים ינסו להפגש שוב אחרי שנים של ניתוק, לבדוק מה השתנה ולשאול את עצמם מה הם בעצם חושבים על כל זה ולמה?

זה לא צפוי להיות קל. למעשה זה צפוי להיות קשה ומתיש. מי ששואפים לצאת ולפגוש את הצד השני יגלו הפרשים תהומיים באוצר המילים, הערכים, האמונות והדעות. הפרשים אדירים כל כך שיש שיאמרו שהם מצדיקים את מלחמת האזרחים שלייבוביץ' טען שהם מרגעי גדולתה של כל חברה. ובכל זאת, גם עבור מי שאינו מייחל למלחמת אזרחים כזו, שווה להקדיש את הזמן ולנסות לדבר עם אנשים שחושבים אחרת לגמרי. שיחה כזו שמתנהלת מבלי להאחז מדי ברצון הקפוץ לשכנע, ותוך נכונות להאזין, לפגוש עמדות אחרות, ולהרהר במקורותיהן, עשויה להיות חוויה פסיכדלית למדי. היא אמנם סוג זוהר ואקסטטי פחות של שינוי תודעה מזה שמציעים משני תודעה מסוימים, ובכל זאת, אם היא נעשית כהלכה (וזהו אם גדול) יכול להיות בה ערך מלמד ועמוק עבור כל אחד מהמשתתפים. לכל הפחות היא יכולה להיות צעד ראשון בנכונות לאמץ נקודת מבט דוגמטית פחות וסטריאוסקופית יותר על המציאות שהיא הבסיס של כל תהליך של בחינה וצמיחה של התודעה.

 

We all have it coming: כמה דברים בשבחי החציבעונות

כמה דברים על החציבעונות כאופציה אתית ותרבותית. חציבעונים, למי ששכח, הם אנשים שטבעונים רובו הגדול של הזמן אבל חוטאים מדי פעם באכילת מוצרים מן החי (גילוי נאות, אני כזה). החציבעונות היא אופציה פחות מדוברת בהשוואה לטבעונות ולצמחונות, ויש לכך סיבות טובות. מבחינה אידאולוגית החציבעונות והחצימחונות הינן עמדות מוטלות בספק, ויש שיאמרו אף פשרות מתועבות. החציבעוני נמצא על קרקע לא יציבה מבחינה ערכית לעומת הקרניבור, או הצמחוני/טבעוני. הקרניבור, אחרי הכל, לא רואה בעיה אמיתית באכילת בשר. לרוב הוא ימצא סיבות אלו או אחרות מדוע זה בסדר לאכול חיות או מוצרים שהופקו תוך כדי התעללות בהן. בניגוד אל הקרניבור, הצמחוני/טבעוני מכיר בכך שמשק החי התעשייתי הוא סוג של שואה. ההכרה הזו כופה עליו את הכורח שבצמחונות/טבעונות, והוא מקיים את האידאל שלו באדיקות. לעומת שני אלו, החצימחוני והחציבעוני נמצאים בעמדת ביניים לא פשוטה. מצד אחד, הם נאלצים להכיר במה שמכירים הטבעונים, שעבור בעלי החיים כל יום זה טרבלינקה ושצריכת מוצרים מן החי היא השתתפות בזוועה הזו. הם אמנם פועלים לצמצום הזוועה הזו, ומצד שני, מסיבות אלו או אחרות ובנסיבות אלו או אחרות, הם גם פועלים בשונה מעקרונותיהם ואמונותיהם. החציבעונות אם כן, היא עמדה פרגמטית במקום שבו לא ניתן להיות פרגמטי. היא עמדה פרגמטית לנוכח הסבל והזוועה. מהבחינה הזו, קל מאוד לשפוט את החציבעוני. הוא סמל לחולשת הרוח האנושית, לקושי לחיות מתוך נאמנות מוחלטת לערכים שלנו, ולכך שאף מי שמכירים בגודל הזוועה אינם מצליחים להמנע מלקחת בה חלק פעיל.

מצד שני, ישנם כמה דברים שניתן לומר בשבחי החציבעונות/חצימחונות. ראשית כל, האפקט. החציבעונות אינה עמדה בולטת כמו זו של הטבעונות והצמחונות. חציבעונים אינם מנופפים בסטטוס הזה שלהם, שכן הוא מורכב מדי ומכיל בתוכו סתירה מביכה בין אידאלים למעשה. ובכל זאת, הפרגמטיזם החציבעוני ממחיש את הפער בין גזרה שהציבור יכול לעמוד בה לבין גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. יש להכיר בכך שהחציבעונות והחצימחונות נפוצות בהרבה מהצמחונות והטבעונות, ושההשפעה שלהם רחבה בהרבה. אם עשרה אנשים מצמצמים את צריכת המוצרים מן החי שלהם שלהם ב-95% הרי שהיתרון מבחינת הסבל שנחסך גדול יותר מאשר חמישה אנשים שצמצמו את צריכת המוצרים מן החי שלהם ב-100%. מבחינה זו, עד שתגיע בשורת הבשר הסינתטי החציבעונות הינה האופציה האפקטיבית ביותר בעולם שבו האחריות המוסרית מופרטת במקום שתעשה כחלק מרגולציה קבוצתית.

ויש נקודה נוספת, חשובה ומעניינת יותר בעיני שניתן לציין בשבחי של החציבעונות, ושמקורה באופן מעניין בדיוק באותו עמוד שדרה מוסרי עקמומי שהחציבעונים אינו חשים עימו בנח. בניגוד לקרניבור, החציבעוני מעוניין לצמצם את כמות הסבל בעולם, אלא שבניגוד לטבעוני, מסיבות אלו או אחרות החציבעוני אינו עומד באידאולוגיה הטבעונית החמורה. החציבעונות מכילה, אם כן, הכרה מובלעת בפגמיו של האדם. היא כופה את ההכרה בכך שגם את/ה מעורבים ללא הרף בחילול זוועות נוראיות ולכן אין לך זכות לשפוט אף אדם אחר. מבחינה זו החציבעונות מלמדת אותנו שיעור מצוין בענווה כי היא מלמדת על הפער שבין מה שאנחנו יודעים ושואפים לו לבין מה שאנחנו מסוגלים, ועל הקושי האנושי לצעוד בצורה מוחלטת בעקבות הערכים שלנו, והדבר הזה מסייע לנו בתקוווה גם לקבל את חוסר השלמות של אנשים אחרים. זהו שיעור רב ערך במיוחד בתקופה שבה חוסר הסובלנות והבוז לקבוצות חברתיות שערכיהן מנוגדים לערכינו הופכים בולטים ומרכזיים יותר ויותר בשיח הציבורי. ההבנה שאנחנו חלק בלתי נפרד מזוועות העולם, שאין הפרדה מוחלטת בין 'בעיה' ל'פתרון', עשויה לעזור לנו לסלוח למי שמחזיקים בעמדות שנראות לנו בלתי נסלחות. כי מי אנחנו בכלל, מוכתמים בחטאינו, שנשפוט אותם? השיעור הזה חיוני במיוחד בעידן הגלובליזציה והקפיטליזם המאוחר שבו כל מוצר שאנחנו צורכים מעורב בהגדרה ברשת של ניצול וזוועות ושבו איש לא יכול להינקות מהחטא, גם אם יחזיק בכוונות הכנות ביותר ויפעל באופן ההוגן ביותר, שכן רשת ההשלכות של כל פעולה ופעולה הינה מבוזרת ורחבה מדי על פני כלכלת השוק ובלתי נתנת לתפיסה. ובכלל כל גביע גלידה (טבעונית) שאנחנו מרשים לעצמנו יכל לשמש להצלת ילד רעב. החציבעונות לא רואה כאן סיבה להרים ידיים או לסגת חלילה לציניות או ניהיליזם. החציבעוני מממשיך לשאוף ולפעול לתיקון עולם, אבל גם  מקבל את היותו באופן בלתי נמנע פגום (imprefectible) וחלק בלתי נפרד מרשת של אי צדק הנפרשת לכל עבר, ודבר זה מסייע לו (בתקווה) להיות רחום ומקבל יותר כלפי אחרים ופגמיהם.

אפשר לקרוא את הטקסט הזה כאפולוגטיקה. אם צמחונים או טבעונים יבחרו לתקוף אותי או את הנאמר כאן, אשתדל לקבל את הביזוי באהבה. גם זה חלק מהעמדה החציבעונית: ההכרה בכך שכמו שקלינט איסטווד אומר בסרט 'בלתי נסלח'  – ‘we all have it coming’. מצד שני כחציבעוני נכפה עליך להכיר שאין הרבה ערך בשיימינג מהסוג הזה, בדיוק משום שאתה חציבעוני. עוד הערה לסיום, למען הסר ספק אני לא מתכוון חלילה להפחית כאן מערכה של הטבעונות, מהחשיבות של עקביות ערכית, או לומר שהחציבעונים טובים מבעלי עקרונות סדורים יותר באיזשהו אופן. ללא הטבעונות והמאבק ההירואי והמוצלח שלה לא הייתה מופיעה כנראה חציבעונות. אני מלא הערצה לאנשים שעומדים בצורה מלאה מאחורי האידאלים הטבעוניים שלהם ומאחל לעצמי להגיע יום אחד לדרגתם. בסיכומו של דבר החציבעונות היא רק דוגמה בולטת  לעקרון כללי יותר של שאיפה לתיקון (עזה או כנה יותר או פחות) המלווה בחוסר עקביות מסוים, ומלווה בקבלה של חוסר שלמות האישי שיכולה אולי להוביל לקבלה של חוסר השלמות של האחר. לעקרון הכללי הזה ניתן לקרוא פרגמטיזם, ואני אקדיש לו תשומת לב נוספת בפוסט הקרוב שלי.

הזכות לחיות בדרך הטבע

הזכות לחיות בדרך הטבע היא זכות אדם בסיסית, אלא שבעשורים האחרונים היא נמצאת תחת מתקפה ממשלתית-תאגידית המבקשת לנתק את האדם מהטבע ומהחוויות האנושיות הבסיסיות ביותר. מאמר שפרסמתי השבוע השבוע במגזין קנביס.

בשנים האחרונות התפרסמו לא אחת כתבות על המחסומים והמשוכות שמציבה מדינת ישראל בפני נשים שרוצות ללדת בלידה טבעית ועל החוויות המזעזעות של היולדות בבתי החולים: אצבעות שנתחבות בגוף ללא אזהרה, שימוש בלחץ, איומים והפחדות כדי לכפות הליכים רפואיים בלתי נחוצים, או סתם יחס מזלזל, מחפצן וחסר רגישות שאותו מכירים רבים מלקוחות מערכת הבריאות הממלכתית. על פי מחקר שנערך לאחרונה כרבע מהנשים היולדות בישראל סובלות מרמה זו או אחרת של תסמונת פוסט טראומה.

ישנן סיבות רבות לחשוב שבמקרים רבים לידה טבעית בבית או במרכז לידה עדיפה על לידה בבית החולים. ראשית הסיכוי להתערבות רפואית כמו חתך חיצי, ניתוח קיסרי, השראת לידה או לידה מכשירנית (בואקום או מלקחיים) גדול פי כמה בלידות בבתי חולים ואיתו גם הסיכוי לסיבוכים הרפואיים הרבים והמתועדים שגורמות ההתערבויות הללו. מעבר לכך חווית הלידה הסובייקטיבית של היולדת שונה לחלוטין. תנוחת הלידה המקובלת בבתי חולים – לידה על הגב – נוחה לצוות הרפואי אך אינה נוחה ליולדת ומקשה על תהליך הלידה, וישנו גם המערך ההורמונלי השלם שתומך בלידה והופך אותה לחוויה עוצמתית, משמעותית, מחברת ואף אקסטטית עבור היולדת אולם משובש כאשר תהליך הלידה הטבעי נקטע באמצעות התערבויות רפואיות (למשל זריקת אפידורל, או ניתוח קיסרי).

ועדיין, כל הנימוקים השונים הללו אינם רלבנטים מבחינת המערכת הרפואית. מאחר שצוות רפואי נמדד לא לפי מספר סיבוכי לידה או איכות הלידה אלא לפי מספר הלידות עם עובר חי, כל הגורמים האחרים נדחקים לחלוטין מן התמונה. ההתערבות הגוברת של המערכת המשפטית בתהליך הלידה גורמת לכך שכפי שאמר רופא בכיר באחת מאותן כתבות "מבחינה ביטוחית, עדיף לי לבצע כל לידה בניתוח קיסרי."

לידה, מוות, קנאביס והרדיפה של הטבעי

לידת בית

מה הקשר של לידה טבעית לקנאביס ושינוי תודעה? ובכן, מעבר לזה שלידה טבעית היא חוויה משנת תודעה ואקסטטית מהמדרגה הראשונה (לא ילדתי מעולם, אבל מתיאורים זה נשמע כמו הדבר הכי קרוב שאפשר לחוות לטקס איוואסקה בלי לשתות איוואסקה), הקשר הוא שבשני המקרים, זה של הקנאביס וזה של הלידה הטבעית, משהו שהיה חלק בסיסי וטבעי בחוויה האנושית משך אלפי שנים הוצא מחוץ לחוק ובמקומו הוצעה – שלא לומר נכפתה – על אזרח המדינה המודרנית חלופה ממסדית, מנוכרת, טכנולוגית ויקרה יותר, שגורמת ליותר סיבוכים רפואיים. בשני המקרים עבר האזרח המודרני תהליך החלשה שבמסגרתו הפך תלוי במקרה אחד בחברות התרופות, ובמקרה אחר במכונות ובצוות רופאים ומומחים. בשני המקרים השתלטה על אחד התחומים הבסיסיים של חיי האנוש צורת חשיבה רפואית וסטרילית שמתיימרת להגן על הציבור מפני סכנות אך גם מגבילה את החופש שלו ויוצרת בלב הקיום האנושי מונופול מלאכותי שפוגע בזכויות האדם, ושגורם נזקים חמורים.

במקרה של הקנאביס הנסיון "להגן" על האזרח מפני עצמו הוביל לעלייתם של קרטלי סמים המגלגלים מאות מיליארדי דולרים ושל מערכות פיקוח, שיטור וכליאה מסואבות, המתפרנסות מרדיפתם של אינספור אזרחים תמימים שאינם מזיקים לאיש. במקרה של הלידה הטבעית הנזק הוא המרתה של חווית לידה, אחת החוויות המשמעותיות בחיי האישה, מחוויה מעצימה ואקסטטית לחוויה מוחלשת וטראומטית, ניתוחים והתערבויות רפואיות מיותרות, וסתם בזבוז משווע של כספי ציבור. מרואיינת באחת מאותן כתבות שפורסמו בנושא אמרה ש"מדברים על סכנה בלידות בית, אבל זה לא הוכח. הסכנות בבית החולים דווקא הוכחו, אבל הן לא מובאות בחשבון". והנה, את אותו משפט בדיוק אפשר היה לומר גם על השימוש התרפויטי בפסיכדלים לעומת רבים מהאמצעים הפסיכיאטרים הננקטים היום.

המקרים של הקנאביס והלידה הטבעית מעידים על מגמה עמוקה יותר שמתרחשת בחברה שלנו: האפשרות לחוות את החוויות האנושיות הבסיסיות באופן הטבעי שהתקיים במשך אלפי שנה הולכת ונעלמת, ובמקרים רבים אף מוצאת מחוץ לחוק, זאת ככל שהמגע של האוכלוסיה עם הטבע נעלם וככל שמעמיקים תהליך האורבניזציה והוירטואליזציה של האנושות. בתוך העולם חסר השורשים הזה שבו משפחות אינן יכולות עוד לגדל את המזון שלהן, או את התרופות שלהן, ההיבטים השונים של הקיום האנושי עוברים תהליך של טכנולוגיזציה, מדיקליזציה, ועוברים מידיו של האדם הפרטי לידיהם של מומחים מטעם המדינה או התאגידים. כך שינוי התודעה עובר משימוש קהילתי בצמחים מקודשים לשימוש בתרופות מרשם, חווית הלידה עוברת מחדר השינה הביתי לבית החולים, וגם בשורה של תחומים אחרים ניתן לראות שחיי האנוש של הפרט הופכים למשאב הרשום בטאבו הממסדי-תאגידי.

כמו חווית הלידה, גם חווית המוות עוברת מהבית לבית החולים. מיתה על ערש דווי בבית ובחיק המשפחה כבר הפכה מזמן ללוקסוס. על פי האתר של קואליציית Dying Matters לזכויות האדם הגוסס, 70% מהנשאלים בסקר השיבו שהיו רוצים למות בביתם בקרבה למשפחתם ולאנשים היקרים להם, ועם זאת מעטים בלבד זוכים לכך. בעוד שבתחילת המאה העשרים רק כעשרה אחוז מהמיתות באנגליה התרחשו בבית חולים, בסוף אותה המאה המספר עלה ל-60%. על פי מחקרים מליוני אנשים מתים מדי שנה בבתי חולים אף שהיו מעדיפים למות בביתם ואף על פי שאין לדבר הצדקה רפואית.

מיתת בית

טימותי לירי, אידאולוג הלסד של שנות השישים, כתב בערוב ימיו ספר הדרכה לאדם הגוסס בשם Design for Dying  שבו הוא מורה כיצד ניתן לעבור מן העולם מתוך מודעות ואופטימיות, אך גם מתריע נגד האופן שבו המדיקליזציה של המוות מרוקנת אותו מהתוכן הקיים באחת משתי החוויות הבסיסיות בחיי האדם. לקראת המוות החולה הגוסס בבית החולים עובר שלל בדיקות מעייפות ומכאיבות, איש לא מדבר איתו על המסע לקראת הלא-נודע, ואיש לא חוקר לאיכות חייו, עד שבסופו של דבר, כשמתקרב רגע האמת, האדם מועבר למחלקת חירום שבה הקשר שלו עם חבריו ומשפחתו מוגבל קשות ורק בני משפחה עם כרטיס מיוחד מורשים לבקרו. "הקשיבו, אני ביליתי זמן ב-14 בתי כלא שונים, אני יודע מה משמעות הביטוי 'שעות ביקור'," כותב לירי. "המשמעות היא שאין לך אוטונומיה על הגוף שלך או על היחסים הבינאישיים שלך משום שאתה בכלא." לבסוף, כשמגיע רגע האמת, מגיעה גם ההתערבות הגסה ביותר. "דמיינו לעצמכם," מבקש לירי, "שאתם עומדים לקראת חוויה פסיכדלית עזה יותר מכל מה שאתם מסוגלים לדמיין, אחת שעשויה להימשך לנצח … ובאותו הזמן יש סביבכם חבורה של אנשים שצועקים ומישהו הולם על החזה שלכם!"

במקביל, רבבות שהיו מתים באופן טבעי ללא התערבות רפואית, מוחזקים במצב של כאב או מוגבלות בלתי נסבלים, תוך כדי הוצאות אסטרונומיות, משום שהמערכת לקחה לעצמה את הזמן לקבוע כמה ראוי לאותו אדם לחיות גם אם הדבר מנוגד לרצונו. "דמיינו לעצמכם," כותב לירי, "שהמדינה מכריחה אתכם להשאר בחיים בזמן שאתם סובלים בצורה קשה והחלטתם להמשיך הלאה. זהו עינוי בהגדרה. ראוי לערב בעניין את ארגון אמנסטי!"

תהליך דומה לזה של תחומי הלידה, המוות ושינוי התודעה, שעברו מידי האינדיבידואל והקהילה לידי מומחים, מוסדות ותאגידים, מתקיים גם בתחומים אחרים. כך גם עבר החינוך מהבית לבית הספר. הורים שמבקשים להעניק לילדים שלהם חינוך ביתי ששונה מדי בדגשיו מהערכים והרעיונות שמתעדפת מערכת חינוך הממסדית, יעמדו בפני התנכלויות ואף עונשים שונים מטעם המדינה. תופעה דומה אפשר למצוא גם בתחום הבניה. בניה של בתים בשיטות בניה טבעיות ואקולוגיות כמו בניה בחימר או בבוץ, נתונה לשורה של מגבלות ואיסורים מטעם המדינה, שהופכים את מלאכת בניית הבית ממשהו שניתן לעשות באופן אישי ובקרבה לטבע, למפלצת בטון בלתי מושגת שניתן לרוכשה רק מקבלן ובמשכנתא מהבנק.

מכירת החיסול של החוויה האנושית

שיהיה ברור, אין בכוונת הדברים הללו לרמוז חלילה שכולם צריכים לעשן קנאביס, ללדת בלידה טבעית או למות בבית. יש אנשים שיעדיפו לקחת תרופות מרשם, ללדת עם אפידורל או להשאר בבית החולים עד הרגע האחרון וזה בסדר גמור. זו זכותם המלאה. הדבר המקומם כאן הוא עזות המצח שבה השתלטה המדינה על התחומים הבסיסיים ביותר של החוויה האנושית וביצעה בהם רגולציה באופן שמחזק מוסדות ותאגידים ומחליש את האדם הקטן.

הקפיטליזם, כמו שציין יובל נח הררי בספרו האחרון, לא עוצר לעולם מדהירתו. גם לא הציביליזציה. הם צריכים עוד ועוד חומרי גלם בשביל להמשיך את מנגנון הצמיחה הנצחית של הכלכלה, כי הקפיטליזם לא מסוגל לעכל עולם שמפסיק את תהליך הצמיחה או אף מהפך אותו לטובת שמירה על כדור הארץ. מבחינת הקפיטליזם, על כל אזור ואזור – גיאוגרפי, או אנושי – לעבור קפיטליזציה, כלומר להפוך למנוע לייצור כסף, וכל פעילות אנושית שהופכת למנוע של כסף הופכת את החברה למתקדמת ועשירה יותר. לארה"ב יש את הוצאות הבריאות הגדולות ביותר בעולם, אולם אלו מבוזבזות בצורה רשלנית ובלתי שוויונית כך שמדדי הבריאות של אוכלוסייתה נמוכים וכושלים מבמדינות אחרות עם הוצאות בריאות נמוכות בהרבה. ועדיין, כל גידול בהוצאות האסטרונומיות על בריאות האזרחים, גם אם אינו תורם דבר, נספר כחלק מן התמ"ג ומאפשר לסטטיסטיקות הכלכליות לצמוח ולפוליטיקאים לטפוח לעצמם על השכם. אותו דבר כמובן ניתן לומר על ההוצאות המתנפחות על צבא, שיטור, כליאה ופיקוח על האזרחים, גם אלו מספקים פרנסה לאינספור תעשיות הפועלות בניגוד מובהק לרווחתם של אזרחי העולם אך מנפחות את התמ"ג ונחשבות כמהותיות לכלכלה, אף על פי שהעולם שהן יוצרות הינו פחות חופשי, בטוח ודמוקרטי מהעולם שקדם להתנפחותן.

אנחנו חיים בעולם שבו יותר ויותר מהדברים שנהגנו לעשות בעצמנו משך אלפי שנים: ללדת, למות, לשנות תודעה, לחנך, לבנות מחסה ועוד, נחטפו על ידי מומחים וביורוקרטים שמעקרים את החוויה האנושית וממירים אותה למשהו שנערך במסגרת מבנים תאגידיים ובהתאם לאינטרסים שלהם, יוצרים ניכור פנימי ובינאישי, נזקים אדירים ברמת הקהילה והחלשה של האינדיבידואל.

במקום החופש הקמאי של האדם ללדת, לחנך, לשנות תודעה, לבנות ולמות באופן טבעי קיבלנו חוקים שמוציאים מהחוק או מגבילים קשות את מנהגי החיים הטבעיים, אלו שמבוססים על רבבות שנות אבולוציה והיסטוריה. הם הצליחו לקבע עולם שבו ההפיכה של חוויות אנושיות למחצב כלכלי היא המצב הטבעי ומי שמבקש את החופש שהיה טבעי לאורך ההיסטוריה והפרה-היסטוריה הוא שנחשב סוטה ונדרש להגן על צורת החיים שלו כאילו הוא מבצע פשע נורא כנגד החברה.

יש סיבה לתקווה

אף אחד לא יחזיר לנו את הזכויות שלנו מרצונו הטוב. בתי החולים שמחים להיות הכתובת היחידה ללידות, כי משרד הבריאות משלם להם סכום יפה על כל יולדת. מאותה הסיבה בדיוק שמחות חברות התרופות שלא להתחרות בצמחים רפואיים טבעיים וזולים שכל אחד יכול לגדל במרפסת ושיש להם היסטוריה מוכחת בת אלפי שנים של שימוש רפואי במגוון תחומים.

אבל המודעות לחוסר הצדק הבסיסי שבמצב הזה הולכת וגוברת. יש יותר ויותר קולות שדורשים שינוי, וזה עובד. אנחנו צריכים להמשיך לקרוא לשינוי בקול גדול ובלי פחד. הדלאי למה אמר שאם אתה חושב שאתה קטן מדי מכדי שתוכל להשפיע, נסה לישון בחדר עם יתוש. אנחנו היתוש בחדר, וככל שאנחנו נוסיף ונגדיל לומר את הדברים בגאון, בלי להתבייש, כך יגבר השינוי.

התוצאות כבר כאן. בבריטניה הודיע לאחרונה שירות הבריאות הלאומי כי הוא ממליץ לנשים בהריון בסיכון נמוך ללדת בבית או במרכז לידה על מנת להמנע מהסיבוכים הנפוצים בלידות בבתי החולים. קנדה העבירה בשנים האחרונות, לאחר מאבק ארוך, חוק שמאשר המתת חסד לחולים סופניים והצטרפה לשורה של מדינות באירופה ולמספר מדינות בארה"ב שאישרו את הזכות להמתת חסד מאז תחילת העשור הקודם; ואילו בארץ גדל מספר הילדים המתחנכים בחינוך הביתי במאות אחוזים בעשור האחרון בלבד.

קנאביס חוקי היום בשמונה ממדינות ארה"ב, והוא עובר רמות שונות של דה-קרימנילזציה (אי הפללה) או לגליזציה (הסדרה) ברבות ממדינות העולם. המחקר בחומרים פסיכדליים חווה פריחה ומספר גדל של מחקרים מראה שניתן להשתמש בהם באופן בטוח ושלחומרים הללו יש פוטנציאל עצום עבור הרפואה והחברה.

התפקיד שהקנאביס משחק כיום בתנועת השחרור הגלובלית הזו הוא תפקיד מרכזי ומתעורר, והמקום שלו בשינוי השיח הציבורי הוא מהפכני ודינאמי כפי שהיה זה של התנועה הפמיניסטית או התנועה לזכויות האזרח בראשית דרכן. הדעה שהמשטרה לא צריכה לעסוק בצרכני קנאביס ושקנאביס צריך להיות חוקי עברה מהשוליים למרכז. ההכרה שהמלחמה בסמים היא פשע כנגד האנושות הולכת ומתפשטת, וברוני המלחמה בסמים עוברים ממתקפה למגננה.

אולי יש תקווה שבתוך כל המאבקים הגלובליים האדירים על עתיד הפרויקט האנושי שמתנהלים בימים אלו במגוון החזיתות של הקפיטליזם, הטכנולוגיה, הפיקוח והשליטה, דווקא זה של שינוי התודעה יזכה להצלחה. אם הדבר הזה יצליח, אם קנאביס, ולאחריו הפסיכדלים המאז'ורים יהפכו לחוקיים, הרי שזה עשוי להיות תמרון הפתע שיחלץ כוכב גוסס מלפיתת הנלסון של תרבות צרכנית-סרטנית שיצאה מכלל שליטה.

טרנס מקנה אמר שהסיבה שהפסיכדלים כל כך חשובים היא כי אין בנמצא אף כלי אחר שיכול לייצר את האיכות הטרנספורמטיבית שהם מחוללים בזמן קצר מספיק, הדרושה כדי לבצע את השינוי הנדרש בציביליזציה שלנו. אולי קנאביס והפסיכדלים הם קלף הג'וקר שהאנושות תשלוף ברגע האחרון כדי להוציא את עצמה מהפינה שאליה הכניסה את עצמה. תוך כדי שהפתיחות לנושא מתגברת גם מתחזק העניין הציבורי במשני תודעה פסיכדלים, מפטריות ולסד ועד איוואסקה וסן פדרו. במובנים רבים בני הדור הצעיר מוכנים לקלוט את הכלים הללו טוב יותר מכל דור אחר בהיסטוריה האנושית, ובמובנים רבים הם זקוקים להם באופן נואש יותר מאי פעם. כולנו זקוקים כרגע להנחיה הקדושה שלהם, כדי להתגבר על האתגרים העצומים העומדים בפנינו. וכששערי התודעה יפתחו, יפתחו גם השערים לכל התודעות, לזו האקולוגית, לזו הקהילתית, ולזו של החוויה האנושית הטבעית במופעיה השונים.

טכנולוגיות של חרדה – על התפקיד של אמוטיקונים בתרבות הדיגיטלית

האם תקשורת במסרונים מיידיים הופכת אותנו לאנשים רגשיים, חמים ואינטימיים יותר? טענה כזו עשויה להשמע מוזרה – היא סותרת את מה שאנחנו שומעים לרוב על האופן שבו תקשורת אלקטרונית מרדדת את השיח הבינאישי, ובכל זאת אי אפשר להתכחש לסנטימנטליות המוחצת של העולם הוירטואלי ולאופן שבו אמוטיקונים מסייעים לאנשים לבטא ביום יום רגשות שהם מתקשים ­– לא מסוגלים ממש – לבטא פנים מול פנים.

במרחב האלקטרוני אנחנו מוצאים את העוז למלא את המסך בלבבות גם מול אנשים קרובים שבעבר התקשינו לומר להם מילה קטנה של חיבה, ואפילו מול אנשים שאנחנו בקושי מסוגלים לסבול בחיי היום יום. כמה קל לשלוח נשיקות מלובבות, לחייך מאוזן לאוזן, לצחוק עם שיניים חשופות ואפילו ולבכות מרוב צחוק כשאתה אמוטיקון נטול גוף בחלל הוירטואלי.

זה כאילו הוירטואליות באה לסייע לנו להתמודד עם דרישות החיברות המוגזמות שמושתות על כל אחד מחבריה של חברת הנמלים הרגשניות הדורשת אינטראקציה מתמדת עם מספר גובר של זרים. החיים לצד בני אדם אחרים דורשים מכל אחד ואחת להיות שחקנים, להפגין את הרגשות שמצפים מאיתנו להפגין ולהגיש אותם בתזמון מושלם ובביצוע אמין – כל פעם כשאומרים לנו מילה טובה, כשמספרים לנו בשורה טובה או נוראה, כשמראים לנו משהו יפה או מזעזע, מבקשים מאיתנו משהו או סתם שואלים אותנו מה שלומנו. אמנם במערכות יחסים קרובות ואינטימיות אנחנו יכולים לעיתים להרפות מהמסכה ולהפגין כיצד אנחנו מרגישים באמת, לתת לפרצוף חמוץ או לאינטונציה אומללה להשתרבב להם מבלי משים ולפטור אותנו מרגע מרגשות שאיננו נותנים להם בדרך כלל ביטוי, אבל רוב האנשים נאלצים רוב היום לזייף חיוכים, התרגשות, התלהבות ושלל רגשות אחרים על מנת לעמוד בציפיות הסובבים אותם.

לדבר הזה יש מחיר נפשי כבד. ידוע שעובדים שנדרשים לחייך כל היום (קופאים ברשתות מזון מהיר למשל) סובלים משיעורים גבוה יותר של דכאון. אשליית החביבות והעליזות אינה באה בקלות. החובה לזייף במסיכת העור והקול שלנו את התחושות שמצופה מאיתנו לבטא בסיטואציות חברתיות היא מייגעת ומתישה, במיוחד מבחינה פסיכולוגית.

מסרונים מידיים עתירי אמוטיקונים מסייעים בידינו להירגע מעט מנשף המסיכות החברתי שאנחנו מוזמנים אליו בכל אינטראקציה על ידי מילוט לנשף מסיכות וירטואלי שרחום יותר למגבלות מסכת העור והקול שלנו, שנמתחת עד הקצה ביום של אינטראקציות חברתיות שטחיות. הם מאפשרים לנו להפגין חיוך גם בלי להפעיל את השרירים היגעים של הפנים, ולצחוק כמו חמורים בלי להדרש לעצם המפגן הפיזי המתיש של זיוף צחוק גדול. הם טכנולוגיות המקלות עלינו את החיים בעולם שדורש מידה רבה כל כך של אינטראקציות שטחיות ומסייעות לנו להתרכז בבחירת דימויים של רגשות מבלי להידרש להפיק אותם פיזית. זו כנראה הסיבה מדוע אנשים מעדיפים לשוחח באמצעות אמוטיקונים ונמנעים משיחות וידאו כמו מאש. אנחנו לא רוצים שיראו את הבשר המוגבל שלנו, את החיוך המאולץ. האמוטיקון מבטא טוב יותר וללא מאמץ בדיוק את מה שרצינו להביע.

אמוטיקונים הם אידאות של רגשות, צורה וירטואלית מופשטת המסמנת משהו מורכב הרבה יותר כמו רגשות אנושיים והאופן בו הם מתבטאים בפנים ובקול שלנו. זהו פרפורמנס וירטואלי שחוסך מאיתנו את הצורך לבצע את הפרפורמנס הפיזי המתיש. מהבחינה הזו אין פלא שהשימוש בהם נוסק בתקופה בה אנשים חשים במידה גוברת שמוראות התקשורת האנושית הן מעבר ליכולתם. העידן הנוכחי מוגדר על ידי מומחים כעידן חרדה ובמיוחד חרדה חברתית. מאז 1980 זינק מספר האנשים שסובלים מחרדה מ-4% לחצי מהאוכלוסיה הכללית, ויש מי שרואים בעיסוק המתגבר בחרדה את סימן ההיכר של הדור.

האמוטיקון הוא המגן המושלם לעידן החרדה, שמאפשר לנו להרגע בין סמיילים שבעי רצון ומרגיעים, לבין נשיקות וחיבוקים מתמסרים בתקופה שבה קשה לנו יותר מאי פעם לחוש שבעי רצון, להרגע או להתמסר.

יותר ויותר אנשים לא אוהבים היום לדבר בטלפון, מסיבות לא כל כך שונות מאלו שכבר דנתי בהן מעלה. הטלפון מאלץ אותנו להקשיב לאדם השני בתנאיו שלו, לספק תגובות מיידיות וספונטניות, ולהחשף או להאלץ להעמיד העמדת פנים באמצעות מניפולציה של גוון הקול שלנו. אמוטיקונים חוסכים מאיתנו את כל זה, ומהבחינה הזו הם מתת אל של ממש. יש כמובן מי שיגיד שהם רק ממסמכים אותנו מהעולם ומונעים מאיתנו את אפשרות המפגש האמיתי איתו, אבל גם על זה ניתן להתווכח. האם אנחנו באמת רוצים להחשף כל הזמן? מגני האמוטיקון יגידו שאפשר לקיים תקשורת רגשית אינטנסיבית במקומות מסוימים, אבל לנסוג לחמימותו העוטפת והמגנה של האמוטיקון בנקודות אחרות, כאשר אנחנו לא רוצים להיות אינטנסיביים רגשית, או כאשר אנחנו רוצים להיות אינטנסיביים רגשית אך לא מעזים לעשות זאת פנים אל פנים או אפילו בטלפון. האמוטיקון מבחינה זו, הולך ומבסס עצמו כמרכיב מרכזי בתזונה הרגשית ובוויסות הרגשי של העידן האלקטרוני.

היפרנורמליזציה, טראמפ, לואס והאוטופיה הפסיכדלית – עדכון בעניין מצב העולם 8/11/2016

שלשום בערב חזרתי מביקור של שבוע בלונדון שבמסגרתו נתתי שתי הרצאות על ההיסטוריה והעתיד של סט וסטינג בשני מרכזים מתחדשים של מחקר פסיכדלי: באימפריאל קולג' ובחברה הפסיכדלית של קינגס קולג' (אחת משורה של חברות פסיכדליות שהוקמו באנגליה בשנים האחרונות). זה היה ביקור עמוס בכל טוב שבמהלכו הספקתי גם לבקר בתערוכה You Say You Want a Revolution: Rebels and Records 1966-1970 ב-V&A Museum שעסקה בשנות השישים ובמורשת שלהם לתרבות העכשווית. אחרי התערוכה עוד היה כנס על שנות השישים על דיונים במצב הנוכחי של האקטיביזם והאידאלים של הסיקסטיז. כל זה הצטרף בשבוע האחרון לסרט חדש ומטלטל של אדם קרטיס, לעונה החדשה של מראה שחורה, לשיעור הראשון בקורס האינטרנט שלי בבר אילן (שמתחיל בתפיסות טכנואוטופיסטיות של הרשת), לבחירות בארה"ב, ול-9 בנובמבר – מה שגרם למחשבות שלי לעסוק בימים האחרונים ביתר שאת בנושאים הגדולים של אוטופיה, דיסטופיה ועתיד האנושות.

היפרנורמליזציה

למרות שרבים עדיין לא מכירים אותו, אדם קרטיס הוא אחד היוצרים הדוקומנטריים המעניינים של זמננו. ובכל זאת, חשוב לציין שהיצירות של קרטיס רחוקות מלהיות סרטים דוקומנטרים במובן המסורתי. הם עושים הרבה יותר מרק לתעד ולהציג מציאות קיימת.

hypernormalization

הסרטים של קרטיס הם טקסטים תיאורטיים ופרוגרמטיים שבהם הוא מציג פרספקטיבות ספציפיות למדי על התרבות והפוליטיקה שלנו. הטקסטים האלה (ולא סתם אני קורא להם טקסטים, הסרטים של קרטיס משובצים בקטעי קריינות ארוכים שלו היו שולפים אותם החוצה ומעלים על הדף כנראה היו נקראים כספר או מאמר) מלווים בצילומי ארכיון מענגים, מטלטלים ומדויקים שקרטיס אוסף בשקדנות בארכיוני ה-BBC.

קרטיס הוא יוצר נרטיבי, שלא לומר מניפולטיבי – יש לו נטיה לברור את העובדות שמתאימות לו לנרטיב ולנפות מתיאור העניינים שלו את כל מה שלא מסתדר, מה שגרם למבקרים מסוימים להאשים שסרטיו מרובי התיאוריות עשויים לגרום לקלקול קיבה רעיוני. הנקודות שבהם קרטיס מעגל פינות בולטות במיוחד כשהוא עוסק בנושאים שמוכרים לצופה היטב. היצירה שלו אינה מתמודדת עם המורכבות המלאה של העולם (כאילו שזה באמת אפשרי) אלא מצמצמת את ההתרחשויות ההיסטוריות למספר קווי עלילה מרכזיים מבלי להתעכב על הפרטים הקטנים, וכאן גם הגדולה שלו. לקרטיס יש את הכשרון להציג את הקווים העיקריים שמניעים את העולם המודרני במשיכות מכחול עזות, תוך כדי שהוא יוצר קישורים מרחיקי לכת, מרתקים ומאירי עיניים בין נקודות היסטוריות, פוליטיות ותרבותיות שהתרחשו בחצי המאה החדשה.

 

Hypernomalization, הסרט החדש של קרטיס, הוא ניתוח קר עד מקפיא דם של התהליכים שהתרחשו בעולם מאז שנות השבעים ועד מלחמת האזרחים בסוריה ועלייתו של דונלד טראמפ. הוא שם במרכז את התרסקות תנועות המחאה של שנות השישים, ההשתלטות של כוחות השוק על הפוליטיקה הבינלאומית, עליית הרשת ומה שקרטיס מתאר כנסיגה של האוכלוסייה הכללית מניסיון לשנות את העולם על מורכבויותיו, לטובת התמכרות למציאות מדומיינת שבאה בצורה של עולמות וירטואלים ועיסוק מוגבר ונרקסיסטי באני. בדרך, קרטיס טוען, הגענו למצב של היפר-נורמליזציה – קבלה פסיבית ואמונה מזויפת במערכת שברור לכל שהיא שבורה ורקובה עד היסוד. הפוליטיקה הפכה למשחק פנטסטי שעניינו העיקרי הוא מניפולציה של דעת הציבור וטשטוש ההבדלים בין מציאות לבדיון. הסרט של קרטיס בעייתי במגוון רמות ולוקח לעצמו חירויות רבות בעיצוב הנאראטיב ההיסטורי, אבל בו זמנית זהו גם אחד הטקסטים המדויקים והחשובים יותר שניתן לקרוא על העידן הנוכחי. טקסט חובה למי שרוצה להבין טוב יותר איך הגענו למקום שבו אנחנו נמצאים כיום.

אפשרות לאוטופיה?

כמה ימים לפני שנסעתי ללונדון הוזמנתי על ידי מרכז הרצל לפרוש את משנתי האוטופית בכנס האוטופיות הגדול שארגנו עודד כרמלי ודוד (ניאו) בוחבוט. הפורמט עצמו כפי שהציג לי אותו כרמלי נשמע אידאלי: הכלל היה שכל דובר יציג בקצרה את החזון שלו לאוטופיה. אין אילוצים אקדמיים ולא צריך להתחשב בגבולות המציאות. ולכן, למרות שהאוטופיזם שלי כבר הספיק לעבור את שיאו, החלטתי לקחת בשתי ידיים את ההזדמנות שהוצעה לי כדי לחשוב מחדש על מושג האוטופיה הפסיכדלית שמעסיק אותי כבר שנים רבות. וזו לא הייתה הפעם הראשונה שעשיתי זאת בשנה האחרונה. כשביקרתי ב-Curfew Tower באירלנד במרץ האחרון נאלצתי כתבתי טיוטה לספר המשך אוטופי-פסיכדלי לאלטנוילנד של הרצל וכבר שם במהל תהליך הכתיבה נאלצתי להתמודד עם השחיקה בשכנוע הפנימי שלי לגבי אפשרות האוטופיה הזו.

זה לא שאני כבר לא מאמין בפוטנציאל האוטופי של הפסיכדלים. אני חושב שהם בהחלט מספקים אוטופיה בזעיר אנפין, ועושים זאת מדי יום לרבבות אנשים מסביב לעולם, אבל ברמה התרבותית הרחבה יותר ככל שהשנים חולפות אני נאלץ להכיר במגבלות של הדגם הפסיכדלי האוטופי הקלאסי שהציגו האקסלי, לירי ומקנה – דגם ששם את הדגש על מהפכה תודעתית ואוטופיסטית פנימית שתוביל למהפכה אוטופיסטית במציאות האובייקטיבית. כמו שהקפדתי לציין בנאום שלי בכנס האוטופיות (למורת רוחו של כרמלי שהתלונן שלא הרהבתי מספיק עוז ללכת שבי אחר הדמיון והרהב האוטופיסטי) פסיכדלים לבדם לא יספיקו על מנת להביא אוטופיה. עליהם להיות מלווים בלא מעט גורמים ותהליכים אחרים.

אבל עזבו אתכם מאוטופיה. אני לא רוצה אפילו לעסוק במונחים טעונים כל כך, מה גם שאוטופיה היא באמת מציאות בלתי מציאותית מעצם הגדרתה (ומשמעות המילה אוטופיה, כידוע, היא 'שום מקום'). אני מוכן להסתפק בעולם שמתפקד בצורה סבירה – עולם שלא נמצא על דרך המלך לעבר טוטאליטאריות, אסונות אקולוגים, פערים חברתיים מתרחבים, וקטסטרופות גלובליות. אז תתייחסו בבקשה למושג אוטופיה כאן כפשוט שם קוד לעולם מתוקן פחות או יותר, גם אם לא מושלם.

הסיבה שאני ספקן יותר לגבי האפשרות של פסיכדלים להביא אוטופיה בכוחות עצמם היא שככל שהשנים חלפו נאלצתי להכיר בתפקיד שממלאים גורמים ותהליכים מבניים, טכנולוגיים וחברתיים ממאירים שהולכים ומתחזקים בעשרות השנים האחרונות. הגורמים הללו חזקים כל כך שללא הסרתם נידונות גם הטרנספורמציות (המופלאות) שמציעים משני תודעה פסיכדליים לחברה ולתרבות לעלות על שרטון. כמו שאמר היסטוריון תרבות הנגד והסייבר פרד טרנר בכנס בלונדון, מה שרבים מהאקטיביסטים הרדיקלים עדיין לא הפנימו הוא ששינוי תודעה אינו מספיק בפני עצמו. כדי להשפיע רעיונות חדשים חייבים למצוא לעצמם ביטוי ממש בתוך המוסדות ומוקדי הכח שמתוכם מנוהלת החברה. זו הסיבה שתנועת אוקיופיי התפזרה לכל עבר לאחר שעזבה את הכיכרות ואילו מפלגת התה הרפובליקנית שולטת בקונגרס.

וזה לא שלא היו השגים בעשרות השנים האחרונות. תנועות המיעוטים ושיח הזהויות (פמיניזם, להט"בים, שחורים וכו') היוו את היסוד החיוני והמצליח ביותר בתנועות המחאה החברתית של 40 השנה האחרונות. בעשור האחרון הן הראו שקבוצה של פעילים מסורים העושים שימוש בטכניקות חדשות יכולות לקרוא תיגר על הנורמות השליטות בחברה ולשנות אותן מהבסיס (ואליהם הצטרפו, בהצלחה מוגבלת יותר, גם תנועות שעשו זאת בנושאים סביבתיים ושל זכויות בעלי חיים, למשל). אלו תנועות חשובות מאין כמוהן, אבל ההצלחה שלהן לא מעודדת אותי משום שלחווייתי הן אומנם מציעות שיפור דרמטי למצב העניינים של מיעוטים בחברה (שזה בפני עצמו דבר חשוב, כמובן) אבל הן לא מציעות חזון אמיתי לגבי מצב החברה עצמה. העיסוק המתגבר של החברה שלנו בתיקון היחס למיעוטים יכול להראות לפעמים כמו גיזום אסתטי שנערך לעלווה של צמח שחולה מהשורש – המערכות הכלכליות, החברתיות, הפוליטיות והאקולוגיות. הם מוציאים את הדוקים שבשולי הערימה אבל לא עוסקים או מתיימרים אפילו לעסוק בפלונטר הגדול שהתרבות שלנו נמצאת בו כיום ובבעיות השורש שמאפיינות את הפלונטר הזה- הניגוד הבסיסי בין השיטה הכלכלית שלנו לאפשרות הקיום על כוכב בר קיימא, האופי מעצים הפערים של תצורת הרשת האלקטרונית שבה מתקיימת התרבות שלנו, ההסתמכות של החברה שלנו על מערכות מחשבים שמנהלות אותה בצורה עיוורת ומבלי להתחשב בתוצאות האנושיות, השליטה של בעלי הון ואינטרסים בפוליטיקה ובתקשורת, והנטייה של מערכות התקשורת שלנו למנוע כל דיון בבעיות המהותיות ולעודד במקום שיח סנסציוני מתלהם וחשיבה פשטנית ורדודה.

עם גיא פוקס בלואס

בלילה לפני שעזבתי את אנגליה נסעתי לצפות בחגיגת המדורות הגדולה של יום גיא פוקס בלואס (Lewes). פוקס, למי שלא זוכר, היה מהפכן קתולי שניסה ב-1605 לבצע הפיכה כושלת נגד המונרכיה הפרוטסטנטית על ידי פיצוץ הפרלמנט הבריטי התנקשות בחייו של המלך ג'יימס הראשון, אלא שהמזימה שלו נתגלתה ופוקס נתפס והוצא להורג. מאז אותו היום, האומה הבריטית חוגגת את התאריך הזה בתהלוכות, זיקוקים ומדורות ענק שבהן מעלים על המוקד דמויות ענק של גיא פוקס ופוליטיקאים שנואים.

כאוס פירומאני בלואס

כאוס פירומאני בלואס

אל החגיגות ב-Lewes, שהן המפורסמות ביותר בכל אנגליה, הגעתי באדיבותו של ליאור רוזמן, חוקר המח הישראלי שחוקר פסיכדלים באימפריאל קולג' ושארח אותי במהלך הביקור שלי. את יריית הפתיחה לחלק העיקרי של הערב סיפק גיא פוקס שעלה באש בלהבות ענק ואחריו הגיעה חבורת חשמני דמיקולו נישאים על קתדרה נוסעת וחמושים ברמקולים וגלימות לבנות חגיגיות עם מצנפות לבנות סטייל הקו-קלוקס-קלאן. התפקיד של החברה האלה היה לקרוא לתוך הרמקולים ססמאות קתוליות נבובות בטונים מרגיזים על מנת לייצג קריקטורה של הקתולים השנואים ולגרות את כל הפרחחים בקהל שבילו את החודשים האחרונים באיסוף נפצים וחומרי להבה. קצת כמו השעיר לעזאזל היהודי, מטרתם של חשמני הדמה הללו הייתה להוות אובייקט שאליו אפשר לכוון את השנאה ולהשליך עליו נפצים וחפצים בוערים. אבל החשמנים המגוחכים היו רק המתאבן לקראת המנה הראשית שהיא ההעלאה במוקד של פוליטיקאים ודמויות אחרות מהווי העולם והממלכה, בעוד הקהל מרבה לצעוק "Burn him" במיטב מסורת ציד המכשפות.

lewes3

כמי שעורך בשבע השנים האחרונות את האתר Daily Psychedelic Video, יצא לי בשנים האחרונות לחזות הרבה אסתטיקה פסיכדלית אבל שום דבר שראיתי עד כה לא היה פסיכדלי כמו להבות הענק שפרצו מגופו של גיא פוקס כשהעלו אותו באש. הייתי בברנינג מן, וראיתי את האיש בוער ואת המקדש עולה באש, אבל השריפה בלואס הייתה בסדרי גודל שונים לחלוטין. מדובר כאן, קחו בחשבון, בחבורות פירומאנים אדריכלי להבות מקצוענים ומאורגנים היטב שמתעסקים בתחום כבר מאות שנים ומתמחים בבניית מבני-מדורה שימקסמו את גובה, עוצמת ומשך הלהבות. בוידיואים שיש ב-Daily Psychedelic יש לא מעט שנוצרים על ידי אלגוריתמים שמחקים את תנועת הזרימה האוניברסלית – הזרימה שמאפיינת את המים, והעננים והאש. זה נחמד ולפעמים גם יפהפה לצפות בסרטונים כאלה כשהם עשויים היטב וברזולוציה גבוהה, אבל זה לא התקרב לחוויה של להביט בלהבות הענק של לואס, בזרמים הגועשים של האש והעשן שעלו אל השמיים רושפים וזועמים. החוויה הייתה קמאית, אטיביסטית ועוצמתית כל כך שבשלב מסוים הקהל הגדול כולו השתתק ועל פני כולם הייתה נסוכה הבעה של השתאות קדמונית לנוכח הנשגב שבאש. בשלב הזה אף אחד כבר לא החזיק פלאפון או מצלמה ביד – היה ברור שהרגע הזה נוכח ועצום כל כך שאין אפילו טעם לנסות ללכוד אותו בעדשת הטלפון. אפשר היה רק להיות נוכח ברגע הזה ולצפות בכוחות השריפה וההרס העצומים שעלו מהלהבות האדירות שבתוכן ניתן היה לראות את סוף ההיסטוריה כולה.

בזמן שצפיתי וחיוך אדיר על פני בלהבות העולות לשמים לא יכולתי שלא לחשוב שוב על כך שהלהבות הללו יפות ופסיכדליות כל כך בעיני משום שהדינמיקה של התנועה שלהן היא ייצוג ויזואלי של האלגוריתמים שבבסיסם של חוקי הקוסמוס וההרמוניה שלו אותם החוקים האוניברסליים שמעצבים את זרימת המים, והעננים, והאש. מה שהפך את הידיעה הזו למטלטלת וחריפה במיוחד היה הידיעה כי אותם חוקים קוסמיים שמעצבים את זרימת כוחות הטבע הללו הם גם אלה שמעצבים את זרימת הכסף והמידע בשווקים הבנלאומיים – אותם חוקים עיוורים ויפהפיים שיצרו את העולם הזה, שהאדם רתם אותם לצרכי הטכנולוגיה וניהול השווקים, ושעשויים בהמשך להביא לחורבן הציביליזציה.

lewes5

בשריפות על המוקד שמתרחשות בלואס יש משהו שמזכיר גירוש שדים המוני וטיהור קולקטיבי. וכשהעלנו בסוף הערב לקול תשואות ההמון את דמותו של דונלד טראמפ על המוקד הקהל היה באקסטזה כללית. בעוד טראמפ עולה בלהבות התעופפו לו מהשיער והישבן אנספור זיקוקים שטסו לשמיים והתפוצצו שם בקולות רמים, וכל זיקוק שהתעופף לו היה עוד קתרזיס קטן בלראות את עצמנו מטהרים עצמנו באופן קולקטיבי וסימבולי מדמותו של הנוכל הגזען ושונא הנשים שעשוי להפוך מחר לנשיא ארה"ב. "Yeah, Fuck of you punk" קרא מישהו במבטא מעמד פועלים אנגלי שגרם לי עונג ולרגע קצר הייתי מסופק לחלוטין מהגאולה שהערב הזה סיפק – האשליה שאפשר פשוט להעלות את כל החלאות על המוקד ולסגור עניין. ביני לבין עצמי השמעתי תפילה שכמו בובת וודו, הלהבות הללו גם יאכלו את טראמפ עצמו ושיתחפף לו במהרה מבמת ההיסטוריה כמו בן דמותו הלוהב. בתוכי ידעתי שגם אם טראמפ עצמו יעלה בלהבות הדבר הזה לא ישנה הרבה לגבי תופעת הטראמפיזם ושורשיה.

מצב האוטופיה בעולם דיסטופי

גם Hypernomalization, מסתיים עם טראמפ ופוטין שאת שניהם הוא מציג כתוצאה הסופית של תהליך זוחל ומתמשך שבו נסוגה התרבות מעיסוק במציאות עצמה לטובת עיסוק בדימויים. פוטין וטראמפ, טוען קרטיס, הם שני יצוגים של אותה תופעה: פוליטיקה פוסט-מודרנית שבה כבר לא משנה מה מתרחש בפועל בעולם הממשי, שבה מרוב מניפולציות אף אחד כבר לא יודע באמת מה מתרחש באמת. העולם נשלט על ידי מניפולציות של דעת הציבור שכל קשר בינן לבין המציאות בשטח הוא מקרי בהחלט. הציבור הרחב וגם הפוליטיקאים איבדו אמונה שניתן לכוון את מהלך העולם או אף לדעת מהו.

putin-lewes

אחד הדברים שאני אוהב בסרטים של אדם קרטיס זה שהוא לא מרגיש צורך לסיים אותם באיזה מסר אופטימי מצוץ בסגנון אמריקאי. היפרנורמליזציה מסתיים בקולאז' דימויים מתוך המציאות העכשווית שמציגים את השוקת השבורה שבפניה ניצב בימים אלו הציבור הגלובלי. קרטיס לא מעמיד פנים שיש לו פתרון או שהוא אפילו יודע לאן דברים הולכים. השבר שהוא מדבר עליו עמוק אולי יותר מכל שבר אחר בהיסטוריה האנושית – מצב חסר תקדים שבו איש אינו יודע איך להמשיך מכאן: לא הפוליטיקאים, לא הבירוקרטים, לא הציבור, ואפילו לא הרדיקלים והמהפכנים. יש רעיונות טובים ונקודתיים לגבי מה אפשר לשנות – אבל מעט מאוד אנשים שמציעים איך לבצע את השינוי המערכתי הנדרש ולהגיע מהתרבות הנוכחית וחסרת התוחלת לעולם חדש, צודק ובר קיימא. העולם, כך נדמה, הפך מורכב מדי בשביל שהציבור יוכל לנהל עליו דיון מושכל, בוודאי בתרבות המדיה בת ימינו. ואולי העולם הפך מורכב מדי בשביל שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, יוכל להבין אותו, של לא לדבר על להתמודד עם מלוא רמות מורכבותו הפרקטלית. יש מי שאמר שהאנושות עדיין מתמודדת עם השלכות המהפכה הניאוליתית ונטישת אורח החיים הציידי-לקטי. כשחיינו בקבוצות קטנות של לקטים המציאות הייתה כזו שהמוח האנושי שלנו ידע להבין אותה ולפעול בתוכה – כעת אנחנו חיים בקבוצות גדולות והטרוגניות כל כך ובתוך מערכות טכנולוגיות ענפות כל כך שהאדם ניצב חסר אונים למולן, ולא רק האדם הפשוט אלא גם הפוליטיקאים שאמורים להתוות את הדרך ולנווט את העניינים, אבל כל מה שהם יודעים להציע הוא תיקונים קטנים על מסלול כמעט בלתי נמנע לעתיד חשוך ובלתי ברור.

בניגוד לקרטיס חשוב לי לסיים בקצת אופטימיות, והאופטימיות שלי נובעת מכמה סיבות. ראשית מכך שההיסטוריה מלאה בברבורים שחורים, הנבואה ניתנה לשוטים, והחורבן הבלתי נמנע כביכול של הציביליזציה בת זמננו עוד יהווה תמריץ ללא מעט שינויים רדיקליים בעשורים הקרובים – כך שאי אפשר לשלול שום אפשרות, חוץ משיהיה משעמם. אבל מעבר לכך, בניגוד לקרטיס אני מאמין בתפקיד של המימד הרוחני והדתי ובאפשרות שלו להציע לא רק נחמה אלא תשובה של ממש גם על רקע העידן הזה וזוועותיו. קרטיס מפנה ב-Hypernomalization  חצי ביקורת כלפי התרבות המערבית של העיסוק בעצמי ובמשמעות האישית ולא חוסך שבטו מתרבות הסייבר ומהמורשת הפסיכדלית של שנות השישים בפרט. הביקורת הזו נכונה וחשובה, אבל היא גם חלקית ומוטה כי גם המימד הפוליטי הוא כלי ריק ללא המימד פנימי, כי פוליטיקה בלי נשמה היא פגומה ממהותה, וכי חיפוש עצמי יכול וצריך להיות חלק ממסע המוביל לפעולה בעולם. בתוך כל רגע נתון בהיסטוריה הפגומה של האנושות החוויה הפנימית היא ההשגחה הפרטית – ההבטחה שנתונה בידינו לגאולה וישועה האישית בתוך סדום ועמורה ובתוך גוג ומגוג, והיא זו שמכילה בתוכה גם דגם לישועה הכללית. אני לא יודע מה יעלה בגורל העולם ואני חרד לעתידו, אבל בהשראתה של אתי הילסום האלמותית אני מחויב להמשיך להאבק במימד החיצוני וגם במימד הפנימי. צפו בסרט של אדם קרטיס, כי הוא חיבור חשוב מאין כמוהו על העולם בן ימינו והתהליכים שעצבו את המשבר שבו נמצאת כיום האנושות. צפו בו ואז תקראו את השמיים שבתוכי של אתי הילסום ותמשיכו להאבק על העולם הזה, על להיות בני אדם גם במקומות שאין בו בני אדם, על להמשיך לשאת את נס האנושיות, הרכות והחמלה מול הגזענות, הגסות והאלימות, על להמשיך להאמין שיש אפשרות לעולם טוב יותר.

שלוש הצעות לסדר היום עבור מחקר משני התודעה

השילוב הנפיץ בין סמים למדיה חברתית, שיח זהויות פסיכואקטיבי, וגם כיצד תרם משרד הבריאות לטוהר הנשק של התרבות הפסיכדליה הישראלית

בעולם מתוקן, כזה שבו תחום מחקר הסמים לא היה סובל מסטיגמות ואפליה המבוססות על בורות ומוסרנות, הייתה כבר מזמן צריכה לצוץ לה דיסציפלינה אקדמית המוקדשת לחקר משני התודעה ותרבות שינוי התודעה. בדיוק כמו שיש לנו מחלקות ללימודי מגדר, לימודי גזע ואתניות, לימודי תרבות החרשים או לימודי תרבות צרפת, גם הנושא הזה ראוי לשדה מחקרי עצמאי משלו. במסגרת דיסציפלינה כזו יהיה מקום לא רק למחקרים על נזקים שמעוררים סמים שונים אלא גם על ההקשרים התרבותיים השונים של השימוש במשני תודעה, וטכניקות לשינוי תודעה, במסגרת התרבות האנושית. מחלקה כזו תהיה מחלקה מולטי-דיסציפלינרית מהיסוד שתשאב ותדבר עם שורה של תחומים כמו רפואה, פסיכולוגיה, היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה, למודי הספרות ולמודי הטכנולוגיה. היא תהווה צומת שמחבר את כל השיחים הללו לשיח כללי על משני התודעה והתפקיד שלהם בחיי האדם.

הרוב הגדול של בני האדם על הפלנטה עושה שימוש במשני תודעה אלו או אחרים. כל שנה מעבירים בני אדם מיליארדים על מיליארדים של שעות במצבי תודעה אלטרנטיבים שמעוצבים על ידי מגוון של משני תודעה, חוקיים ולא חוקיים, מאלכוהול, קפה וריטאלין ועד קנביס, פטריות וקוקאין. יש בעולם יותר משתמשי סמים מצרפתים, ובכל זאת יש חוגים ללמודי תרבות צרפת אבל לא חוגים ללמודי תרבות הסמים. אנשים מבלים זמן רב יותר עם חומרים משני תודעה מאשר שהם מבלים בקריאה או בצפיה באומנות ומייחסים לאלו השפעה מהותית על חייהם לא פחות מלספרות או האומנות, ובכל זאת יש חוגים רבים ללמודי הספרות או ללמודי ההיסטוריה של האמנות אבל אין אף חוג ללמודי תרבות שינוי התודעה (ולא, אני לא מדבר על חוגים לפסיכיאטריה).

ישנם כתבי עת מדעיים העוסקים בנושאים ספציפים למדי כמו כתב עת שמוקדש כולו לחקר הפחמן, כתב עת שמוקדש ללימודי המשך של אנשי מקצוע בתחום הרפואה או כזה שעוסק בגישות פמיניסטיות לביואתיקה, אבל אין כתב עת אחד שמוקדש לחוויה הפסיכדלית ויש רק צדיק בסדום אחד שפתוח באופן מוצהר לחקירות אינטרדיסציפלינריות על סמים (The Journal of Psychoactive Drugs שהתחיל את דרכו בהייט אשבורי של הסיקסטיז כ-Journal of Psychedelic Drugs). כתבי העת שכן מוקדשים לסמים מקובצים תחת הכותרת הבעייתית והמוטה של substance abuse. אין לימודים של שימוש שגור, נורמלי וסביר בסמים פסיכואקטיבים כפי שעושים הרוב הגדול של האנשים בעולם. ההנחה היא מראש שהשימוש הוא שימוש לרעה ונקודת המבט היא פתולוגית מבסיסה.

המצב המעוות שבו תחום ידע שלם סובל מקיפוח משאבי בולט כל כך מוביל לכך ששאלות בסיסיות בתחום אינן נשאלות ומצד שני לכך שיש גם הזדמנויות יוצאות דופן למחקר וחידוש. בתקופה שבה מתגברת בעולם כולו ההכרה כי המלחמה בסמים הייתה כשלון מהדהד, ושממשלות רבות עוברות לגישות אלטרנטיביות כמו דה-קרימינליזציה, לגאליזציה ומזעור נזקים, עושה רושם שיש גם אפשרויות חדשות עבור תחום מחקר הסמים (Drug studies) המתהווה. הנה כמה רעיונות למחקרים אפשריים בחוג אקדמי היפותטי שכזה.

סמים ומדיה חברתית

socialdrugs1השילוב של מדיה חברתית וסמים הוא אחד השילובים הנפיצים של העידן המודרני. הוא נפיץ בגלל שהמדיה החברתית מנפצת את גבולות הזמן חלל שבתוכן, באופן מסורתי, מתקיימות חוויות של שינוי תודעה באמצעות סמים, והדבר הזה מסוכן למדי, במקרים רבים יותר מהסמים עצמם. הוא מסוכן מפני שחוויות סמים מובילות את המשתמש למצב תודעה אלטרנטיבי למצב התודעה השגור והמפגש של מצב התודעה הזה עם המרחב האינטרנטי הוא רגיש. כל עוד משנה התודעה נמצא בסביבה הפיזית והחברתית המיידית לו ושותפה לשינוי התודעה שהוא עובר ההתנהגות שלו מתקבלת בהבנה – אחרי הכל לרוב הם שותים איתו בירות בבאר או מעשנים איתו בסלון של חבר. הדברים השונים שהמשתמש עשוי לפלוט כאן מתקבלים כאן במסגרת הקשר מסוים ומקומי. הם נאמרים ונשכחים.

המצב הופך לשונה בתכלית עם כניסת המדיה החברתית שמאפשרת לסם לדברר את עצמו לתוך חלל לא מוכר, המורכב מאנשים זרים, ובכל מקרה מאנשים שאינם שותפים להקשר שבו נאמרו הדברים. חלל שבו הדברים נותרים כתובים על הקיר גם כשמצב התודעה חלף עבר. כל זה הופך להיות חמור יותר בשל הנטיה הטבעית של סמים מסוימים לשחרר את חרצובות הלשון של האדם, ולתת ביטוי למצב התודעה החדש – אלכוהול, קוקאין, ריטלין, אקסטזי, קנביס – כולם חומרים שיכולים להעצים את הצורך בביטוי עצמי בלתי מרוסן המשקף את השפעתם, והם לא היחידים.

אצל הרבה אנשים כבר ידוע שאסור לכתוב סטטוס בפייסבוק כשאתה שיכור. בדצמבר האחרון פורסם שפייסבוק מפתחים תוכנה שמזהה בתמונה אם המשתמש מצולם שיכור ושואלת אותו לפני שהוא מפרסם אם הוא בטוח שהוא רוצה שהבוס או אמא שלו יראו את התמונה הזו.

הפיתוח השימושי הזה, דוגמה נהדרת לאופן בו טכנולוגיה יכולה לסייע לנו לנהל את האפשרויות הבלתי צפויות שהיא יוצרת, אפשרי כנראה על ידי ניתוח צבע הפנים ואולי גם הבעות פנים שונות בתמונות. מה שנמצא למרבה הצער עדיין מחוץ לתחום האפשרות הטכנולוגי הוא לזהות האם כותבי סטטוסים נמצאים תחת השפעת סמים מסוימים.

בהקשר הזה הייתי שמח לדעת איך משפיעה צריכת הסמים של אנשים על האופן שבו הם מתבטאים במדיה החברתית. איזה סמים הכי גורמים לפאדיחות ברשתות חברתיות ואיזה דפוסי שימוש יש לאנשים ברשתות חברתיות כשהם תחת השפעת סמים. האם יש סמים מסוימים שתומכים בשימוש ברשתות חברתיות – כמו ששתיית אלכוהול תומכת בעישון טבק – חומרים שגורמים לאנשים להכנס לרשתות חברתיות ולבלות בהן זמן רב או לחלופין לצאת מהן ולשכוח אותן. הריטלין למשל עוזר לאנשים להתרכז בלימודים ולא להכנס למדיה החברתית, אבל לפעמים הוא גם יכול לגרום לאנשים להכנס למדיה החברתית ולהתקע בה למשך שעות ארוכות. לעומת זאת חוויות פסיכדליות מאופיינות בכך שהן משכיחות מהאדם לגמרי את קיומה של המדיה החברתית, וגורמות לעולם הממוחשב להרגיש זר ומוזר, כזה שגם אחרי שהמסע מסתיים די מוזר לשוב אליו.

לפני שנתיים הפכה לויראלית ברשת כתבה על אמן שצייר את עצמו תחת השפעת סמים שונים, מפטריות ומריחואנה עד קוקאין, ריטלין וזנקס. היה יכול להיות מעניין לעשות מחקר דומה על האופן שבו משתנים הסטטוסים שכותבים אנשים בהשפעת הסמים השונים שהם צורכים. וגם היה יכול להיות מעניין לראות איך הם מגיבים לסטטוסים של אנשים אחרים כאשר הם על סמים. סמים מסוימים שמעוררים אהבה בוודאי משנים מאוד את דפוסי הענקת הלייקים ברשתות חברתיות. אדם שמתנסה ב-MDMA למשל עשוי לעבור על הניוזפיד שלו, לחוש  אהבה עצומה לכל אחד ממכריו ולעשות לייק לכל פוסט ופוסט שיקרה בדרכו. זה אולי לא השימוש המוצלח ביותר בחומר משנה תודעה, אבל הוא לפחות לא מביך או מזיק מדי. לעומת זאת אם יכתוב סטטוס על האהבה הרבה שהוא חש לכל חברי הרשת החברתית זה בהחלט עשוי להסתיים למחרת בתחושת מבוכה.

זהויות של תרבויות פסיכואקטיביות

תרבויות אלכוהול. באר בתקופת היובש בארה"ב.

תרבויות אלכוהול. באר בתקופת היובש בארה"ב.

כולם יודעים ששימוש בסמים קשור הדוקות לחברה. צריכת סמים היא ארוע חברתי. אנשים צורכים סמים במשותף באירועים חברתיים, מתחברים על רקע של שימוש בסמים וגם לפעמים מתרחקים זה מזה על רקע של חוסר התאמה בהעדפות צריכת הסמים. בני אדם נוהגים להפגש סביב שימוש במשני תודעה, מקבוצות השתיינים של בתי הקפה, דרך החבורה בבאר המקומי, המתמסטלים בקופי-שופס או הרוקדים במסיבות אסיד. כל חומר משנה תודעה יוצר סביבו קבוצה סוציולוגית מוגדרת עם תרבות משלה.

למשל חובבי אלכוהול שונים מחובבי קנביס ואלו גם אלו שונים מחובבי קפה, ששונים מחובבי תה, ששונים מחובבי הקוקאין או הריטלין. כמובן שיש חפיפות בין הדברים הללו ורוב האנשים צורכים יותר מחומר אחד, ובכל זאת ניתן לומר שלכל אחד מהחומרים הללו יש סוג של תרבות שנוצרת סביבו. ואכן קל לראות שלאלכוהול ולקנביס יש תרבויות מאוד שונות עם אתוס מאוד שונה, כמו גם לקוקאין ולאסיד ולכל סם וסם. אפילו לריטלין, שנהוג לתפוס אותו כחומר רפואי שהשימוש בו אינסטרומנטלי לחלוטין יש תרבות משלו – תרבות של סטודנטים שלומדים בקצב לקראת הבחינות או של היפסטרים תפרנים שמסניפים אותו בשירותים כי אין להם כסף לקוקאין.

בהקשר זה היה יכול להיות מעניין לבחון את נושא ההעדפות למשני תודעה ספציפים מה גורם לאנשים לבחור בחומר אחד ולא באחר. עד כמה הדבר הזה קשור למשיכה למצב תודעה מסוים ועד כמה לתיוגים חברתיים ולסביבה החברתית? מה המבדיל והמשותף בין האתוסים של צריכת משני תודעה בתוך כל תתי התרבויות הללו? ובנוסף, סמים שונים גורמים לאנשים לראות את העולם בצורה שונה. היה מעניין לבדוק איזה הבדלים סוציולוגים מובחנים ניתן לאתר בין משתמשי סמים שונים מבחינת היחס לשאלות פילוסופיות, דתיות, מוסריות, חברתיות ופוליטיות? כיצד משנים סמים שונים את היחס האל הזולת, אל האני ואל המציאות? איך חיים של שתיית אלכוהול משפיעים על השקפת העולם של אדם לעומת חיים של עישון קנביס או חיים של צריכת ריטלין?

תרבות קנביס. קופי שופ אמסטרדמי.

תרבויות קנביס. קופי שופ אמסטרדמי.

לבסוף, מה גורם לסמים מסוימים לחולל סביבם קהילה ותרבות יותר קוהרנטית (פסיכדלים) ולאחרים להיות כמעט חסרי יומרה קהילתית או תרבותית (פרוזאק, או ריטלין נניח). מה מאפיין תרבויות כאלה אחת מול השניה, והאם העיסוק בתרבויות שונות של משתמשי סמים לא חושף בפנינו את החברה של עידן המלחמה בסמים כחברה שבה חבורות אנשים מסוימות והשקפות עולמם מקבלות לגיטימיות ואילו אחרות נרדפות עד חרמה (אלכוהול על פני גאנג'ה למשל). אם נלך עוד כמה צעדים בכיוון הזה כבר נמצא, כך נדמה, מרחק קצר מצירוף התחום הפסיכדלי לשיח הזהויות, כי הרי גם לצרוך את הסם החביב עליך בלי לחשוש מרדיפה על ידי המשטרה זו פריבילגיה.

הקנביס הרפואי ושינויים בהרגלי העישון הישראלים

ויש מחקר אחרון ומקומי שאפשר להציע. בזמן האחרון התחלתי לשים לב שיותר אנשים בישראל מעשנים נקי, כלומר, קנביס נקי בלי טבק. בסה"כ זו תופעה מבורכת ויש בה היגיון מכיוון שלהכניס טבק לתוך ג'וינט בעיקר מבטל ומלכלך את ההשפעה של הקנביס. קנביס מעיף, טבק מקרקע, והשילוב ביניהם לעיתים קרובות מפיל את המשתמש איפשהו באמצע. מה שמעניין בשינוי הזה הוא שהמגמה הזו החלה להתרחש במקביל לכניסה של הקנביס הרפואי לשוק הישראלי. הסטטוס הרפואי של הקנביס כתרופה גרם להוצאתו של הטבק מהמשוואה, כך שהפציינטים של קנביס רפואי מקבלים אותו מגולגל נקי, בלי טבק. בשנים האחרונות כל מיני ג'וינטים נקיים כאלה של משרד הבריאות התגלגלו להם לכל מיני אירועים חברתיים ברחבי הארץ. (כולם יודעים הרי ש"רפואי" זה התואר הכי יוקרתי שניתן לתת לחומר בשוק הסמים הישראלים). רבים מהמעשנים הקאזואלים שהגיע לידיהם ג'וינט רפואי של קנביס חזק ונקי ראו כי טוב, ובאופן זה נפתחו עיניהם לגבי ההשפעות הפסיכדליות של הקנביס. פתאום הם הבינו שהחומר הזה לא רק מפיל, הוא גם יכול לפתוח את הראש. חלק מהמעשנים הללו שינו בעקבות המפגש הזה את ההרגלים שלהם, ואולי באופן זה חל לו איזה שינוי סוציולוגי מעישון בסגנון אירופאי (רוב האירופאים מעשנים בדרך כלל מעורב עם טבק) לעישון בסגנון אמריקאי (שם נהוג לעשן ירוק נקי). השינוי הזה בוודאי היה בעל השפעות על תרבות העישונים המקומית והיה מעניין לעקוב אחריו ולראות איך המעבר לעישון נקי השפיע על חוויות המעשנים – איזה יתרונות בריאותיים גלומים בו (למשל חוסר עישון הטבק), אילו סיכונים פוטנציאלים גלומים בו (המריחואנה כאמור פוטנטית בהרבה כמעשנים אותה ללא טבק) וכיצד הוא השפיע על התפיסה של המשתמשים לגבי הקנביס, ההשפעות שלו והדרכים הנכונות לעשות בו שימוש.

חקר הסמים המתחדש

מחקרים מהסוג שציינתי מעלה יכולים לעזור לנו להבין יותר לעומק את האופן שבו סמים מתמשקים עם החברה והתרבות בעולם האמיתי, לא בעולם מדומיין שבו קנביס וספיד הם סמים אבל אלכוהול וריטלין הם לא, ושבו כל מי שמודה בשימוש ב"סמים" הוא מטרה לפתולוגיזציה ותיוג כסוטה חברתית. למרבה השמחה, עושה רושם שבמקביל לעליית תנועת הלגאליזציה העולמית ולביקורת המתגברת על המלחמה בסמים ישנה גם פתיחות גדלה לדיון כנה ואמיתי על משני תודעה. אולי יום אחד בעתיד הוא יוביל ליצירת מחלקות כמו Drug Studies או Psychedelic Studies. מותר לחלום.

 

 

 

בין פוליטיקה לרוח

על הניגוד הקשה בין החיים הפוליטיים לחיים הרוחניים, וכיצד ניתן לשלב בין השניים. מאמר שנתפרסם לפני כשנה במגזין כביש אחד.

ברשותו של הקורא, אפתח בציטוט מהפייסבוק. הציטוט הזה לקוח מהפיד של מיכל, חברה אקטיביסטית שעברה בשנים האחרונות מסעות רבים ונועזים על הקו שבין פיתוח מודעות רוחנית לפיתוח תודעה פוליטית. המסעות האלו הובילו אותה לשורה של מקומות שונים, לעיתים מרחיקי לכת, ותמיד כנים ואמיתיים, ונדמה לי שמובילים אותה כיום לשילוב נדיר ויפה של אמת פוליטית ורוחנית. הסטטוס שבו אפתח כאן פורסם בוול שלה לפני כשנה והוא מגלם בעיני באופן חד ומדויק את השסע על קו התפר של הרוחניות והפוליטיקה; זה שמעסיק אותי כאן. אני מביא את הדברים במלואם:

"פגשתי היפית שמכירה אותי מהפייסבוק אחרי מצעד זכויות האדם, בפלאפל האורגני מול כיכר רבין. צעירה, מתוקה וחייכנית, כולה אור ואהבה. היא קפצה עלי בחיבוק סוער ולחצה את ידי בהתרגשות. לסימן השאלה על פניי היא הסבירה שאנחנו מכירות מהפייסבוק, ומאיזו קבוצה שנקראת "האקדמיה לגיבורי על" זו קבוצה מתפקעת מחיוביות שמטרתה לקדם עולם טוב יותר במעגלים מתרחבים – מגיבור העל עצמו ותוכו פנימה, אחר כך הקהילה שלו ובסוף העולם כולו.
שאלתי אותה אם היא נהנתה במצעד, והיא ענתה שהיא עקפה את המצעד "כי כל ההפגנות הזועמות האלו ממש לא נכונות" ושמבחינתה המצעד היה "מלא אנרגיות שליליות".
משכתי בכתפיים והלכתי משם, אבל המשכתי לחשוב על התגובה שלה. אולי המצעד הענק עשה אותי אופטימית, או שאני מאמינה ביכולתם של גיבורי על לפחות להקשיב ולהשתמש בשכל וברגש שלהם; כך או כך החלטתי לחזור לפלאפל ולדבר איתה, לנסות להסביר לה למה אני ועוד הרבה אנשים כועסים ולמה זה לגיטימי לכעוס.
ניסיתי לספר לה איך לפני שנה, בדיוק בזמן המצעד, בנאדם, מישהו שאני מכירה, שאני מיודדת עם משפחתו, הפגין כמה מטרים מביתו בתוך הכפר שלו ו…
ואז היא עצרה אותי: "אני לא רוצה לשמוע" "… אבל… א" "אני לא רוצה לשמוע, וזו חוצפה מצידך לספר לי בכוח דברים שסתם לא קשורים לחיים שלי" "אלו כן החיים שלך, זו המדינה שלך, זה הצבא שלך" "אבל זה ממש לא מעניין אותי, תפסיקי."
ואז עשיתי משהו שלא תיכננתי לעשות, והטחתי על השולחן את הצילום של פרצופו המרוסק של מוסטפה תמימי –
"שיהיה לך בתאבון". והלכתי. זה היה דבר רע ואלים לעשות, כמו לתת את צילום הזוועה הזה לילדה קטנה.
היפים בעלי מודעות רוחנית מפותחת כמו הבחורה הזו שומרים על תודעתם מכל משמר – לא כועסים, חושבים רק חיובי, מחפשים בכל מקום רק את האור ודוחקים את החושך רחוק מהם. נפשה של אותה היפית הייתה בודאי הדבר הטהור והמצוחצח ביותר באותה פלאפלייה נקייה ממילא.
עד אותו רגע לא הבנתי איך המושג "יפת נפש" הפך לדבר של גנאי, אבל עכשיו אני מתחילה להבין: יפת נפש היא מי שמרחפת מעלינו כמלאך, לא נגועה בשנאה שלנו כי החיים שלה מוגנים מספיק. אני שונאת אותה כי הנפש שלה יפה בזמן ששלי פצועה. ועדיין עלי לזכור שגם אני עלולה להיות יפת נפש, ושהתבוססות בזיעה ובדם של אחרים לא תנקה אותי מהתנשאות ואטימות. אני מתפללת לאלוהים היהודי – אל נוקם ונוטר, אל הזעם: תן לי את הכוח לחיות בעולם הקשה שבראת, בתוכו ולא מעליו."

 

***

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת 2011.

מרחב אוטונומי ארעי שמכניס את הרוח לתוך הפוליטי. מחאת האוהלים של קיץ 2011.

הסיפור של מיכל מתאר לטעמי היטב מתח שמתקיים לעיתים בין העיסוק בפוליטיקה לפוליטיקה של התודעה. שניהם הכרחיים, אך לעיתים קרובות נדמה שהם סותרים זה את זה. ומדוע בעצם? על פניו לא חייב להתקיים ניגוד בין הרצון לקדם את הצדק בעולם לבין הרצון בהגשמה רוחנית, אלא שכשממקדים את המבט מתגלה בין השניים סתירה בסיסית וקשה ליישוב.

הדחף הפוליטי הוא מיסודו דחף לתיקונו של עוול כלשהו, ותמיד יש עוול, ולכן הפוליטיקה היא תמיד הכרחית. הפוליטיקה הינה הדרישה המוצדקת והחיונית לצדק, דין ודיין. אלא שהדחף החשוב הזה טומן בחובו דרדר מטריד: הרצון לתקן את העוול דורש מן האדם למקד את תודעתו בעוול, וההתמקדות בעוול ממלאת את האדם, באופן מובן למדי, בחימה, זעם ותחושות שליליות אחרות, ובכך הוא מעולל עוול לעצמו, ולעיתים גם לאחר.

כאן נכנסת הרוחניות. היא יכולה לתקן את כל זה, היא מלמדת אותנו להעריך את מה שיפה וטוב בחיים האלה, להתרכז במה שחיובי במקום במה ששלילי.[1] הבעיה כאן היא שבמצוקתם נוכח הזוועה שבעולם אנשים רוחניים נוטים לעיתים לעשות לעצמם חיים קלים באמצעות הדחקת המציאות הפוליטית.

ההמנעות מהשדה הפוליטי, האופיינית לחלק ניכר מהשיח הרוחני הישראלי בן זמננו, מבקשת לשמר מרחב המגונן ומבודד משדה התודעה הלא פשוט שקיים במקום זה. היא גורסת שהחשפות לרעש ולסבל שמפומפמים ללא הרף במדיה אינם תורמים לדבר מלבד זיהומה של התודעה ברעלנים. באמצעות המנעות מחשיפה והשתתפות בשיח הפוליטי, שיח רוחני מסוג זה מבקש לבסס אוטונומיה שבמסגרתה יוכלו אנשים להיות מאושרים, מה שיאפשר להם, כך גורסת התורה, להפוך לסוכני שינוי בטרנספורמציה שתתחיל מלמטה, מהזרקת אהבה, חמלה ונדיבות לתוך המציאות הקרובה והיומיומית.

מנקודת השקפה זו, האדם הינו חלק ממבנה יקומי שבמסגרתו כל נפש היא פנינה המשקפת את אלו המקיפות אותה – התעלות התודעה האישית מהווה השראה המסייעת למבנה כולו להתרומם. לכל אדם יש אחריות לעצמו ולאחר לטפח את נפשו כמו גן חמד, על מנת להפיץ דרכה אור, שמחה ואהבה. מסיבה זו האקטואליה אינה יכולה למצוא מקום בתודעה. התודעה העסוקה בטיפוסה במעלה הסולם הקוסמי אינה יכולה להרשות לעצמה להתפס לכעס, לתסכול, לשנאה חלילה ולשאר "האנרגיות השליליות" שהעיסוק בפוליטיקה מעורר תדירות. וזה עוד בלי לדבר על הבעיה המהותית שיש ברוח ההבל והשקר הכללית האופפת את אמצעי תקשורת ההמונים, ובאופן שבו אמצעי המדיה מהווים אופיום להמונים המאפשר בריחה מהמציאות של כאן ועכשיו.

הפרדיגמה הא-פוליטית של הרוח מסייעת לה להמנע מרעלנים תודעתיים ולהתעלות אבל עולה במחיר החנקת המעורבות הפוליטית והפיכה לשותפים דוממים של עוולות הסדר הקיים. גם כאן, כמו בכל דיון אינטרנטי טוב, מקרה הקיצון הוא השואה, והשאלה: האם הייתם יכולים להקדיש עצמכם להתמקדות רוחנית ולפרוש מן העולם לבועה שלכם בידיעה שמתחוללת סביבכם שואה נוראית שיתכן שיש באפשרותכם לעשות דבר כדי למונעה? האין בכך עיוות נורא של הרוח?

מקרה הקיצון ההפוך הוא זה של הפעיל הפוליטי שמרשה למצעד העוולות שמתרחש בעולם סביבו להשתלט על חייו עד כדי כך שאין ביכולתו יכול לחוש את הקסם שבשקיעה, פרח או חיוך. העובדה שמתחוללות על גבי הכוכב אנספור זוועות ועוולות מדי שעה ורגע לא עומדת להשתנות בקרוב – אבל אם היא מובילה לדרישה אבסולוטית לזכור בכל רגע ורגע את הזוועות האלה התוצאה היא א-הדוניות קיצונית, המנעות מוחלטת מהנאה לנוכח הזוועה. במקרים רבים, אצל הפעיל מעונה הנפש, מעורבת פה גם תחושת אשמה מסוימת על הפריבילגיה שמאפשרת לנו לשמוח בזמן שאחרים סובלים. הבעיה בתפיסה זו היא שבאופן דומה לזה בו תפיסה רוחנית טהרנית מוחקת את העוול, כך מוחקת תפיסה פוליטית טהרנית את הנשגב והיפה. זהו עוול שלא לאהוב את העולם הזה, שכן האהבה לעולם היא הדבר היחיד שמעניק משמעות לכל הסבל הנוראי שיש בו. אנשים שנמנעים מהנאה בגלל שבמקום אחר סובלים אינם מתקנים בזה את העולם, הם רק מוסיפים עוד סבל לעולם. אם היו נמנעים כולם מהנאה ושמחה בשל גודלו ועוצמו של הסבל, היה זה זוכה לנצחונו הסופי. לכן התיקון האמיתי הוא לשמוח באופן פראי ועמוק ומהלב ולשתף את אחיך ואחיותיך בשמחה.

 

***

הרוחניות ותיקון העולם הן הזכות הבסיסית והתביעה הבסיסית. הזכות לצמצם את הסבל האישי והתביעה להפסיק את הסבל של כל הישויות. רוחניות שאין בה תיקון עולם דינה לשתף פעולה עם הרוע בעולם. פוליטיקה שאינה מותירה מקום להנאה ושמחה תמימה חותרת תחת עצם הטעם שבמאבק ותחת המאבק עצמו. כשמפתחים אותן עד לקיצוניות התפיסה הרוחנית-מתבדלת והתפיסה הפוליטית האנטי-דתית מופרכות באותה מידה.

אסור לנו להניח לרצון שלנו להתעלות בדרכה של הרוח, השמחה והאהבה להסיט את עינינו מהזוועות הנוראיות המתרחשות בעולמנו מדי יום ומדי שעה. בה בשעה, אל לנו להניח לרצון לתקן את הזוועות הללו למנוע מאיתנו לראות את היופי המופלא והמושלם הגלום בעולמנו: לאהוב כאילו אין עוולות ולהתקומם כלפי העוולות מבלי לשכוח את האהבה והאחדות שבכל, זוהי התורה כולה על רגל אחת, אך הו כמה מכשולים ישנם בדרך.

אחת החוויות שמסמלות עבורי יותר מכל את ההתנגשות בין המימד הרוחני לבין המימד הפוליטי בחיי הפרטיים היא החוויה של כניסה לאתרי החדשות באינטרנט לאחר חזרה ממסע של עבודה רוחנית. אחרי מסע פנימי כזה, המלווה בתקופה של ניתוק מאמצעי התקשורת, הנפש חשה התעלות של חופש, שמחה ואהבה. החזרה לסביבת החיים היומיומית על אתגריה הינה לא טריויאלית מטבעה אבל נדמה שאין רגע שמגלם את נקודת השבר עבורי כמו הרגע שבו אני פותח בקריאת החדשות והמאמרים בעיתון. תוך מספר דקות של קריאה בידיעות, שטף השליליות הפורץ מהמסך גורם לנשימה שלי להעצר וגודש אותי בתחושות כעס, תסכול וייאוש – כל מה שניסיתי להרפות ממנו.

הקריאה באתרי החדשות מציבה עבורי את הדוגמה הקוטבית ביותר לסתירה בין המודעות הפוליטית והמודעות הרוחנית. החדשות מרוכזות בכל מה שרע, בניגוד לרוחניות שמבקשת לסייע לאדם להתרכז בטוב. עמודי החדשות עוסקים בפילוג, בהנגדה של הדעה אחת בדעה שניה, וזאת לעומת הרוחניות שמבקשת לאחד את הניגודים. בעוד שהרוחניות מבקש לעורר באדם את הכרת התודה והאמונה, הרי שהחדשות מטפחות בנו לרוב בעיקר תודעת עוול, כעס ותסכול. במקום שהרוחניות מצביעה על היופי הטבוע בכל, החדשות מלמדות אותנו על העוול הטבוע בכל.

הבעיה, אגב, היא לא רק במסר. הבעיה היא לא פחות במדיום שמשאיר את הגולש בהוויתו הבודדת והאנונימית. את האנונימיות חסרת הפנים והישע הזה מגלם בצורה האכזרית ביותר מוסד הטוקבקים הגדוש במשתמשים אנונימיים המגדפים זה את זה בגועליות ושהדבר היחיד הגדול מהארסיות שבדיונם הוא עקרותו.

לא פלא שהיפים נרתעים כל כך מצריכת חדשות. בפילדלפיה פגשתי את פאבל, חבר פולני שמטייל כדרך חיים. כשהסביר לי למה הוא נמנע מלהתעדכן בחדשות בטלויזיה או ברשת אמר שהחדשות ממלאות את החברה שלנו בכעס, סבל ופחד. בטלוויזיה מדווחים על האדם היחיד שנרצח או נאנס באותו יום במקום על הרבים האחרים ששמחו, אהבו, תרגלו נדיבות או עשו מעשים טובים. החדשות, טען פאבל, גורמות לנו לחשוש מאנשים אחרים ולחוש אליהם טינה – הן מונעות מאיתנו להפתח לעולם. חשבו כמה זעם ושנאה החדשות מעוררות אצלנו בחזרה חסרת הקץ על חוסר הצדק או העוולה שמעוללים בהן ללא הרף קבוצה או מגזר זה או אחר בחברה, ובתמונה שהן מציירות של חברה גסה ומושחתת. התוצאה התדירה מדי של צפיה מרובה בחדשות היא אובדן האמונה בחברה שלנו – "הכל כסף" "הכל פוליטיקה" "כולם נבלות". אם אדם רוצה להחשף לעולם, טען פאבל, הוא צריך לפגוש אנשים אחרים באופן בלתי אמצעי במקום להסתמך על המדיה שמסלפת ומרחיקה אותנו מבני האדם האחרים.

פאבל צדק במידה רבה. התעדכנות בחדשות הינה עקרה ומתסכלת כל עוד היא נחותה בדרגתה לפעולה פוליטית אקטיבית. כל עוד עיקר העיסוק שלנו במציאות הפוליטית הוא עיסוק פסיבי המרוכז בספיגת תודעת העוולות הקיימות במקום בתיקונן, אנחנו גורמים לעצמנו נזק רב יותר משאנחנו מתקנים בעולם. אם אנשים היו משקיעים בתיקון העולם רבע מהזמן שהם משקיעים בעיסוק בעוולות הנעשות בו, היה העולם כבר במצב טוב לעין ערוך. בעשיה הפוליטית יש את הפוטנציאל לפגישה עם האחר, לגישור ותיקון. גם כשהיא מלווה באתגרים יש בכוחה להוות מנוע לחיבור רוחני אל הנדיבות, החמלה והאהבה שניתן לבטא בה. היא יכולה להפוך אותנו לאנשים טובים יותר ואת העולם למקום טוב יותר. התשובה אם כן נעוצה בעשיה, אבל רק בעשיה הנעשית מתוך ראיה רוחנית וכוללת. כאשר זו אינה נעשית בצורה זו, עשיה פוליטית תוביל לעיתים קרובות שוב לרגשות כמו כעס, תסכול וייאוש. באופן זה היא תוביל גם לחסימות במערכת הגופנפש כולה ובפגיעה ביכולת לחוש שמחה, אהבה, חמלה, נדיבות או תקווה.

 

***

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תיקון עולם כשילוב של פעילות רוחנית ופעילות הגשמית. טיך נאת האן.

תנועות השמאל הפוליטיות בעולם אופיינו היסטורית בטינה כלפי הממסד הדתי ואף כלפי המימד הדתי, באופן המגולם בתיאורו של מרקס את הדת כאופיום להמונים. הדת, המפייסת את בני האדם עם המציאות החברתית, המציעה להם תפיסת עולם מנחמת ומונעת מהם להתמרד, נתפסה כאויבתה של אידאולוגיה שביקשה להעיר את האדם למציאות חייו ההיסטורית על העוולות הגלומות בה.

ניתן להבין את השורשים ההיסטורים ואף המהותיים של עוינות הפוליטיקה למימד הדתי. עם זאת נדמה שהעוינות הזו מנכרת לעיתים קרובות פעילים פוליטיים מהקהל אליו הם מעוניינים לפנות, על ידי כך שהיא מנכרת אותם מעצמם. עשיה פוליטית נבחנת בראש ובראשונה באופן שבו אנחנו חיים את חיינו ומתקנים את העולם סביבנו בחיי היום יום שלנו. מי שנוהג בזולת מתוך תודעה של אהבה ונדיבות עושה פעולה פוליטית ראשונה במעלה.

אחד הדברים המשמחים במחאת קיץ 2011 היה האופנים בהם היו שזורים בה החומר והתודעה. במאמרו המבריק "Occupy Psychedelics" כתב ידידי בעז יניב על האופן שבו המחאה הביאה ליצירתו מרחב אוטונמי ארעי (TAZ) ברחוב הישראלי, מרחב שבמסגרתו יכלה לשגשג סוג של תקשורת נדיבה ובלתי אמצעית מהסוג המוכר למבקרי מסיבות טבע או פסטיבלים טרנספורמטיביים בסגנון הברנינג מן. המחאה הזו שכללה אוהלים של אנרכיסטים לצד אוהלים שהוקדשו למדיטציה, תפילה או מעגלי תופים כללה בתוכה מסר פוליטי שנגע קודם כל לא דווקא לפוליטיקה של הראש, אלא לפוליטיקה של הלב והדמות של דפני ליף ייצגה זאת יותר מכל אחת אחרת. דפני ליף לא הציגה בשום שלב בדרך משנה פוליטית סדורה. מה שהיא כן הציגה היה לב ענק ומלא באהבה ואמונה. דפני פעלה בשדה הפוליטי בצורה שמאנית, מייצרת שינוי בתודעה באמצעות שילוב של תפילה ופעולה פוליטית.

את התפיסה של חיבור של הרוחניות והעשיה הפוליטית לפעולה אחת אינטגרלית ניתן למצוא במושג "תיקון עולם" שמאחד בתוכו פעילות רוחנית (בתפילה למשל) עם פעולה ישירה במציאות עצמה. תיקון עולם המכיל הבטים רוחניים וגשמיים השלובים זה בזה ניתן למצוא בתנועות דתיות שחרטו על דגלן את אידאל ההגנה והסיוע לחלש כמו רבנים לזכויות אדם, תנועת הכשרות החברתית או תנועות השמאל הנוצרי והשמאל האוונגלי; ניתן לזהות אותן בדמויות כגון הרב אברהם יהושע השל והכומר מרטין לותר קינג, שהיו שותפים בולטים בתנועת זכויות האזרח של שנות השישים, בדמותו של מהטמא גנדי, או בדמותם של מורים רוחניים בני זמננו כמו טיך נהאת האן וסטיבן פולדר שפעילותם משלבת דרך רוחנית עם פעילות אקטיביסטית מסורה עבור שלום ותמיכה בקהילות ואוכלוסיות מוחלשות. מידע נוסף ומאיר עיניים על אישים ותנועות הפועלות לשילוב אינטגרטיבי של מודעות רוחנית ופוליטית ניתן למצוא בבלוג "דהרמה מעורבת חברתית", שכותרת המשנה שלו, הלקוחה משבועת הבודהיסטווה, קוראת "הברואים הם רבים מספור – אני נשבעת לשחרר את כולם".

 

 

***

אין פתרון קל לסוגיית הסתירה שבין רוחניות לעיסוק בפוליטיקה. העיסוק באחד מאיים תמיד לפגוע בעיסוק בשני, אבל נדמה שאסור לנו לוותר על אף אחד מהשניים. הפתרון, אם לסכם בקצרה את הדברים שנאמרו כאן עד כה, צריך לבוא בצורה של עשיה אקטיבית ומעוררת תקווה במקום צריכה פסיבית של מדיה מייאשת. יותר מכך, עליו להציג דרך אינטגרטיבית שתשלב בין הידע שבראש לאהבה שבלב, בין יכולת אבחנה חדה ליכולת לראות מעבר להבדלים שעל פני השטח ולאחד את הניגודים. לדרך הרוחנית-אקטיביסטית לאפשר לתודעה לעמוד נוכחת מול העוולות הקיימות ובו בזמן לאפשר לגוף להעמיק בנשימה, לא להניח לו להתכווץ לתוך השליליות המאכלת של העוולות. הדרך הזו היא מאתגרת יותר, כי קשה יותר לשמור על תודעה צלולה, בהירה ואוהבת כשנתקלים בעוולות, סבל ושנאה; זו רק סיבה נוספת להיותה כר נהדר לעבודה רוחנית מעמיקה ולעשיה פוליטית מופלאה.

 

אחרית דבר, יולי 2015

חלפה כשנה מאז שהדברים הללו התפרסמו במגזין כביש אחד. אני עדיין מתחבט ונאבק בקושי הפנימי שלי לשלב בין המודעות לדברים שמתרחשים בישראל ובעולם, לבין היכולת שלא להכנע לכאב ולכעס, ולאפשר מקום לחמלה, צמיחה ואהבה. במסגרת מסע שעברתי לאחרונה האזנתי למיסה בסי במול של יוהאן סבסטיאן באך האלוהי. באך שהתייתם בילדותו ושמגיל צעיר נספגה בו החשדנות כלפי עולם אכזר ושרירותי; עולם שמתוך מעמקיו שירת את האל ביצירתו המוזיקלית רווית הכמיהה וההדר. המוזיקה של באך, המשורר את תהילת האל מתוך עולם מלא עוולות וחוסר צדק, רלבנטית ביותר לעידן שלנו על כל מוראותיו, הרגשתי כעת.

זה היה שבוע מזעזע עבורי. צפיתי במהלכו בסרט על The Internet's Own Boy על ארון שוורץ זצ"ל, ובסרט Citizen Four על אדווארד סנואדן ותוכנית המעקב של ה-NSA והם העציבו וערערו אותי עד היסוד. ותוך כדי שאני חוזה במקהלות של באך שרות ברקיע זמירותיהן על עולם מלא הוד ספוג בסבל, חזיתי בסופר-אימפוזיציה בתלאות ובעוולות המתרחשות על פני האדמה. מאוחר יותר אחזתי בגיטרה ושרתי משך זמן ארוך, וראיתי את כל העוולות הללו לנגד עיני, אבל מתוך המצב המיוחד שבו נמצאתי גם חשתי את השמחה האדירה להיות בעולם הזה ולהיות מסוגל להאבק מתוכו, ולעשות בתוכו, ולהתפלל בתוכו. והרגשתי שהייחוד הזה יקר מכל, ושאני אסיר תודה עבורו. והנה כמה דברים שכתבתי באותו לילה.

"זה תמיד היה ככה. התפקיד שלהם היה מאז ומעולם לשלוט, לרצוח, לחמוס, לגזול ולהעביר חוקים אכזריים ואנחנו התפקיד שלנו זה למחות ולקרוא לשינוי וגם להיות בעצמנו השינוי: לחגוג, לעוף על החיים, לחיות בשמחה ולהנות ולאהוב את החיים למרות כל הדברים הנוראיים שיש בהם, ולהגיד כן גדול לעולם הזה למרות כל הדברים שהם מחוללים ולדעת שהם זה אנחנו, וחלק מאיתנו, ושזו עבודה אינסופית של הטהרות להטהר מזה וכדאי שתאהב אותה כי אחרת אנחנו עוד נסבול הרבה.

מצד אחד יש את כל הסבל בעולם וזה נורא וזה מייאש. ואז יש לשים לצד הסבל הזה תפילה, ואז פתאום זה משהו אחר, משהו שאפשר לחיות בו ולהאמין."

 

 

[1] ברי לי לחלוטין כי יש סוגים שונים של רוחניות, שבמקרים רבים אין עניינם דווקא העצמת השמחה, האהבה או רגש התודה בנפשו של אדם. במאמר זה אני מתרכז במאפיין זה של החיפוש הרוחני שהוא לדעתי חוט השני העובר דרך הרוב המכריע של השיטות הרוחניות הנפוצות בעידננו.

פייסבוק כמאמן ספרותי

facebookwriteכל פעם כשאני כותב סטטוס לפייסבוק אני מקבל מהאתר פידבק לגבי כמה אנשים אהבו אותו או לא אהבו אותו. באופן הזה פייסבוק מבקש ללמד אותי מה מהדברים שנראים לי מעניינים באמת מעניינים אנשים אחרים. הוא מורה לי איזה דברים עלי לכתוב ואיזה דברים עדיף שאגנוז במגירה, מבחינתו. למעשה, אם לומר זאת במילים ישירות מעט יותר, הוא מנסה לאלף אותי ככותב, כמו שהוא מבקש לאלף את כל שאר הכותבים באתר. כשהערך של טקסט מסוים הוא מספר הלייקים שקיבל, אנחנו ככותבים (כלומר, כל מי שכותב בפייסבוק) מתחילים להתאים את עצמנו, וכמובן לא חסרות דוגמאות למי שששינו את סגנון הכתיבה שלהם על מנת שיתאים לרשת החברתית.

אפשר לראות בסיפור הזה צדדים חיוביים. פייסבוק יצר סדנת כתיבה אלגוריתמית לכותבים שמבצעת מקסימיזציה לאפקטיביות של הכתיבה והשיתוף של כל אחד. כל משתמש פייסבוק שמתחיל להעלות תכנים מתמקצע ולומד מה עובד ומה לא, על מה לכתוב ואיך לכתוב. אני גם לא בא לומר שהפייסבוק מונע מקולות ייחודיים לעלות ולבקוע. להפך, הפיד שלי מלא באנשים באנשים שפיתחו במסגרת הפייסבוק סגנון ואישיות ייחודיים שהיום נדמים לי כחלק בסיסי ומהותי באישיותם, למרות שלפני שהיה להם פרופיל בכלל לא תפסתי אותם ככה. ובכל זאת, יש בי איזה קול שתוהה, מה הם היו כותבים אם הפייסבוק לא היה מלמד אותם שככה אחרים אוהבים כשהם כותבים? מה הם היו כותבים אם היו כותבים באופן חופשי ממערכת משוב אלקטרונית שמורה להם מתי הם הצליחו ומתי הם נכשלו (תארו לכם למשל את פייסבוק בלי מנגנון הלייקים)? האם מערכת המשוב והדרוג הזו גם גורמת לנו לאבד משהו מהאותנטיות של הכתיבה? מה היה קורה אם דוסטוייבסקי וג'ויס היו כותבים בפייס? איך הם היו מתאימים את הסגנון שלהם לפלטפורמה הזו? האם זה היה מונע מהם לכתוב כמו דוסטוייבסקי וג'ויס? אולי הקיום של דוסטוייבסקי וג'ויס הוא תופעה ששייכת במהותה לעידן אחר שלפני הפייסבוק? אולי דוסטוייבסקי וג'ויס היום היו מפנים את המרץ שלהם לכתיבת סטטוסים בפייסבוק? הו, כמה עצוב זה היה. למרות הייתי שמח לקרוא את הסטטוסים האלה, אני עדיין חושב שזה היה בזבוז אדיר.

ואולי לא. אולי הם עדיין היו כותבים רומנים גדולים. ככלות הכל, גם היום יש סופרים שעושים את זה, פשוט לא בתוך הפייסבוק. ובתוך הפייסבוק הם היו כותבים פייסבוקית. פייסבוק, בסיכומו של עניין, היא סוגה ספרותית: כמו רומנים, סיפורים קצרים, כתבות עיתונאיות ושירי הייקו. התוכן שנוצר בה נוצק בדמות המדיום. יש אנשים שכותבים רומנים, יש אנשים שכותבים שירת הייקו, ויש אנשים שכותבים פייסבוק, ז'אנר כתיבה ששונה מהקודמים לו בראש ובראשונה בכך שהוא מחנך/מאלף את הכותבים בו להתמקצע ככותבי פייסבוק באמצעות מערכת קיברנטית של משוב בלתי פוסק מהאתר. הז'אנר הקיברנטי הזה פשוט הפך תוך שנים ספורות לז'אנר הספרותי הפופולרי בהיסטוריה, כזה שיותר אנשים מאי פעם שולחים בו יד, בזכות אמצעי ההפצה והדרוג שלו.

פייסבוק הוא סוג של מאמן ספרותי לכותבים שנותן לנו ציונים ברורים ומאתגר אותנו למתוח את הגבולות שלנו. המאמן הספרותי הזה מארגן לנו אצטדיון עם קהל צופים ומאפשר לנו לחמם ולאמן את השרירים הכתיבתיים שלנו מול קהל. יש אנשים שהמאמן הספרותי הזה מביא אותם לביצועים מרשימים. הם מפתחים סגנון ייחודי משלהם, בטיפוחו של הפייסבוק, וזוכים איתו להצלחה. אבל שמורה לי חיבה והערכה מיוחדת למי ששומרים על הסגנון שלהם בלי להתחשב במה שהקואצ'ר אומר, שממשיכים לפרסם את הסטטוסים הכושלים (סטטיסטית) שלהם בלי לספור כמה לייקים הם מקבלים, ולאלה שממשיכים להופיע מחוץ לאצטדיון רחוקים מתשואות הקהל. פעם כתיבה למגירה נבעה לרוב מחוסר ברירה, היום היא מסמלת איפוק ודיסקרטיות מסוג נדיר בחברה.

כפי שהרומן היה תוצר של המצאת הדפוס, כך הפייסבוק מייצר כיום ז'אנרים ספרותיים חדשים שעוד מוקדם להעריך ולאמוד. כשאנשים יבואו לכתוב את ההיסטוריה הספרותית של העידן הנוכחי, הכח של הפייסבוק יהיה משהו שחובה לקחת בחשבון: גם ככח טכנולוגי-תרבותי חדש שהעניק לציבור עצום את ההשראה לשלוח את ידם בכתיבה, גם ככח שעיצב את הכתיבה של כותבים חובבים ומקצועיים, וגם ככח שטשטש סופית את ההבחנה בין אלו לאלו – הסוגה הספרותית הראשונה שהובנתה בצורה קיברנטית-אלגוריתמית ולימדה בני אדם כיצד לכתוב בסביבת המדיה החברתית.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

24 יום ללא פייסבוק – צום הפייסבוק הגדול

?אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון פייסבוק 

אלוהי הסטטוס, התשמע קול תחנוני?

אטביזם, תרבות, ברבריות ומוסר במלחמת השוורים

bullfight1ביום שישי האחרון ביקרתי במלחמת שוורים שנערכה פה בפלאסה דה טורוס של גרנדה לכבוד חג קורפוס קריסטי.

היו לי התלבטויות לפני שהחלטתי לבקר באירוע המתקרא בעברית "מלחמת שוורים". רציתי לבקר באירוע הזה כי הרגשתי שזה חלק חשוב בתרבות הספרדית שעדיין לא הכרתי ושאחרי יותר משנה כאן ראוי שאכיר, אבל התלבטתי אם ללכת בגלל האכזריות הרבה המובנה בו. ועם זאת, ככל שחשבתי על זה יותר הגעתי למסקנה שבהשוואה לפרקטיקות היומיות של הקיום המודרני, מלחמת השוורים, במגבלותיה שלה, דווקא מסמלת עולם מאוזן יותר, או לפחות אכזריות מסדר גודל נמוך יותר, ואני אסביר כאן למה אני מתכוון.

ראשית כל, חשוב לומר שלא ניתן להשוות את הסבל של שור שהורגים אותו תוך כדי קרב שנמשך רבע שעה, אבל שגדל במשך ארבע-חמש שנים כשור חופשי באחו, לעומת הסבל שעוברות פרות ותרנגולות שגדלות בתנאי מחנות הריכוז של תעשיות הבשר, החלב והביצים. מבחינה הזו, כל סופר או מסעדה טיפוסיים בספרד הם אתר להרבה יותר זוועות ממלחמת השוורים על כל הדרמטיות שבה. גם מבחינה מספרית, שישה שוורים שנלחמים על חייהם בקרב שמתרחש מול קהל של אלפי בני אדם מספר פעמים בשנה רחוקים מאוד ממיליארדי החיות הנרצחות בתעשיה הנזכרת מעלה. מאחר שאני טבעוני בביתי, אבל כן חוטא לעיתים באכילת מזון מן החי כשאני בחוץ, הרגשתי שזה יהיה צביעות מצדי להחרים דווקא את האירוע הזה.

ויש משהו מעבר לזה. המוות בזירה הוא אמיתי ומופגן, הוא לא מודחק ומוסתר כפי שהוא בחברה המערבית שבה הבשר מגיע באריזות, מנותק מהיצור החי שממנו הגיע. פגשתי בעבר טבעונים שאמרו לי שאם בני אדם היו הורגים בעצמם, במו ידיהם, כל חיה שהם אוכלים – כלומר מתעמתים עם המוות שהם גורמים במקום להתעלם ממנו – לא הייתה להם בעיה, או בעיה קטנה בהרבה, עם הדבר הזה. כמובן לא כל הטבעונים יסכימו עם הנימוק הזה אבל הרעיון שמלחמת השוורים אינה מסתירה את האלימות והסבל המובנים בחברה שלנו וביחס שלנו לחיות, ואף משווה לו אלמנט פולחני ומטאפיזי שעומד לעומת הרצח הקר, הבלתי אישי וההמוני שהחברה שלנו רגילה לבצע בחיות, גרם לחוויה להראות בעיני כראויה יותר וקטלנית פחות מאשר כל ארוחה שאינה טבעונית לחלוטין. במילים אחרות, קשה לי להבין איך מישהו שאינו טבעוני יכול להתנגד למלחמות שוורים. (כמובן אפשר לומר שיש הבדל כי אנחנו אוכלים בשר בשביל להזין את עצמנו. אבל זה קשקוש. לרוב הגדול של האנשים אין כל צורך בבשר בשביל להזין את עצמם. הם אוכלים בשר כי זה טעים להם ולרוב תוך פגיעה בבריאותם, ותו לא.). ולגבי הטבעונים שלעולם לא אוכלים כל מוצר מן החי ויחליטו לגדף אותי על כך שהחלטתי לתת יד לדבר הזה ולבקר בו, כי למרות שהוא אכזרי פחות מאכילת מוצרים מן החי הוא עדיין אכזריות ולזו אין לעולם הצדקה. ובכן, במקרה הזה אין לי מה להשיב אלא כנראה לקבל בשקט את הגידופים ולציין שמתוך מבט ברשת האכזריות שהעולם שלנו מבוסס עליה ועושה את כולנו שותפים לה (מהקהילה הילידית שנרצחה כדי להפיק את הנפט שאנחנו משתמשים בו כדי לנסוע לעבודה, ועד לילדים שכרו מתכות רעילות בתנאי עבדות עבור הטלפון הנייד שלנו) מלחמת השוורים לא נראית לי כמו המטרה הנכונה להפנות כלפיה את הזעם (אם כי אני כמובן מבין את הנטיה). בשבת האחרונה, יום לאחר מלחמת השוורים, הזדמן לי לצפות בגמר ליגת האלופות האירופאית ולהבחין בפרסומות של Gazprom על כר הדשא, אותה חברה שנבחרה ב-2014 לתאגיד הגרוע ביותר מבחינת הפרות זכויות אדם והרס הסביבה. כל משחק בליגת האלופות האירופאית, הבנתי, משמש בעצם פרסומת לברבריות גדולה בהרבה ממלחמת השוורים שהרי חברות כמו גזפרום אחראיות לא להרג של כמה שוורים תמימים, אלא להרס שיטתי של מערכות אקולוגיות שלמות הכוללות מליוני בעלי חיים, לגירושן מאדמותיהן ורציחתן של אוכלוסיות ילידיות והפעילים המנסים להגן עליהם, ובאופן כללי להשלטת טרור על הסביבה ועל קהילות אנושיות. בניגוד למלחמת השוורים שהיא מסורת קטנה ומקומית אבל כזו שמציגה את האכזריות שלה לעין כל, האכזריות הגלומה והמוקדמת בכל משחק של ליגת האלופות שמקדם תאגידים כמו גזפרום היא רחבת היקף וקטלנית הרבה יותר, גם אם מוסתרת מאחורי כר דשא ירוק וחבורת כדורגלנים חטובים.

טהרנות מוסרית לא יכולה לעבוד. היא מעולם לא עבדה, וזו הסיבה שלמרות שדעתי לא הייתה נוחה לחלוטין מביקור במלחמת שוורים, החלטתי שזה משהו שבהתחשב בשאר הפעילויות שאני (כמו רוב האנשים) מבצע בחיי, אין סיבה מיוחדת להחרים דווקא אותה.

אטביזם ודקדנטיות במלחמת השוורים

ולמלחמת השוורים עצמה. קודם כל השם מלחמה מטעה. זו לא באמת מלחמה או אפילו קרב, אלא יותר הרג מאורגן (בספרדית מלחמת השוורים פשוט נקראת Corrida, ריצה). כמו שכתב המינגווי בספר "מוות אחר הצהריים" שהוקדש לנושא מלחמות השוורים, מלחמת השוורים אינה ספורט אלא טרגדיה. קודם כל, השור והמטאדור אינם מתמודדים שווים. בראש ובראשונה כי למטאדור יש נבחרת משלו שמעייפת, פוצעת את השור ומכינה אותו לעימות הסופי, כך שכשהמטאדור עולה כדי להורגו השור כבר נמצא בעמדת נחיתות ברורה. מעבר לכך, המטאדור אומן לצורך העניין לאורך שנים בעוד שהשור הוא חיה תמימה שעולה לזירה לראשונה בחייה. לפי החוק הספרדי שור לעולם לא יעלה לזירה פעם שניה, גם אם שרד קורידה קודמת. המינגווי כותב שלולא כן היו השוורים טובחים בטוררוס (המטאדור וצוותו) ומפילים בהם חללים רבים. שור שהכיר את מלחמת השוורים משנה את התנהגותו בזירה, ושור ששרד אותה ומוצלח בה יכול להפוך למכונת הרג עבור טוררוס. המינגווי מספר שלפני שחוקק החוק שקובע שכל שור יעלה לזירה פעם אחת בלבד היה שור אחד שהרג 16 בני אדם ופצע 60 עד שהוחלט להוציא אותו לגמלאות. היום שוורים מצטיינים נשחטים לרוב בכל מקרה, גם אם שרדו את הקרב. אם המטאדור הראשון לא הצליח להרוג שור, יעשה זאת הבא אחריו ואם גם זה לא יצליח השור יוחזר אחר כבוד מאחורי הקלעים וישחט שם. אין כאן רחמים. כמו שהמינגווי כותב: במלחמת השוורים יש סיכון מסוים עבור המטאדור, אפילו סיכון במוות. אבל עבור השור המוות הוא ידוע מראש. רק במקרים נדירים מאוד של מפגן יכולת מרשים במיוחד, בבקשת הקהל ובאישור נשיא הקורידה יקבל השור חנינה ואם ישרוד את פצעיו יזכה לפרישה נעימה באחו.

למרות שהבנתי שהסוף המר ידוע מראש, ההזדהות שלי הייתה לרוב עם השור. רציתי שיתן למטאדור הזה בישבן. יכולתי להעריך את המטאדור ויכולתי גם לשנוא אותו, אבל בסופו של דבר רציתי שהקרניים של השור ינעצו לו בישבן, שמשהו בטרגדיה הידועה מראש הזו ישתבש והאכזריות תופנה כלפי הצד האכזר. וזאת למרות שידעתי שלשור המסכן כל זה לא יעזור.

bullfight2איזה מין בני אדם בכלל בוחרים להיות מטאדורים? להרוג חיות בזירה כפרנסה? שם המקצוע עצמו מעורר זעזוע: מטאדור – בתרגום ישיר: ההורג. והמטאדור הוא אכן סוג של מלאך מוות שמגיע להרוג את החיה לקול תשואות הקהל, ושמהמוות שהוא מבשר לא ניתן לברוח. ללא ספק מדובר במקצוע שהוא בעל מימדים מיתיים אבל גם מחפיר ומזעזע. המניע הבסיסי להפוך למטאדורים עבור גברים צעירים הוא הרצון להוכיח את האומץ שלהם. המינגווי כותב שרוב המטאדורים הם אנשים עם אומץ טבעי גדול. והם צריכים להיות כאלה, רבים מהמטאדורים הגדולים של ההיסטוריה מתו בזירה. אבל למרות שאין ספק שנדרש אומץ גדול כדי להכנס לזירה עם שור גדול ולסכן את חייך, המטאדור נראה לי דווקא חסר בטחון ואף פחדן מבחינה בסיסית: מהבחינה שהוא מביא עצמו לעולל דברים נוראיים כל כך על מנת לזכות בהערכת, הערצת ואהבת הקהל. וכך, כל האומץ של המטאדור בא אולי לכסות על חוסר בטחון בסיסי בערכו. בסופו של דבר, אגב, הרצון שלי שהמטאדור יקבל איזה קרן בטוסיק מאיזה שור פראי במיוחד התממש. המטאדור השני מתוך השלושה באמת חטף את הקרניים של השור פעמיים ולבסוף פונה לבית חולים. אחד המטאדורים האחרים נאלץ להרוג את השור השני שלו.

הקהל מצדו מריע כל פעם שחנית, דגל או חרב נתחבים בבשרו של השור. לבסוף השור נופל על הקרקע והמטאדור, לקול תרועות הקהל שנעמד על הרגליים, נועץ בו את חרבו שוב ושוב עד שהמוות סופי. ההמונים מריעים. כאמור, אל תחפשו כאן רחמים. זוהי דת של דם ואכזריות, של קורבן שוורים לאלים לא ידועים. בחיים שלי לא ראיתי אנשים מריעים ככה להרג וזה מזכיר לי את הגלדיאטורים ברומא או סצינה ממשחקי הכס. אין כבר בעולם שלנו חגיגות הרג המוניות ופולחניות כאלה. כבן הציביליזציה המערבית, זו בכלל הפעם הראשונה שאני צופה שהורגים משהו. אני חושב על כל האנשים שראיתי מתים על המסך בשנים של צפיה בטלויזיה ובקולנוע – ומעולם לא ראיתי במציאות חיה שגדולה יותר מחרק נהרגת, בוודאי שלא שור או אדם. מלחמת השוורים מוציאה את המוות מהמסכים ומביאה אותו אל המציאות. היא מחזירה לו את המימדים הריאליים, האפיים וגם המציאותיים והמזעזעים שלו. יש כאלה שמגנים עליה באומרם שאף אחד לא אוהב את השוורים וחולק להם כבוד כמו המטאדורים. זה נימוק תמוה ואף מגונה בעיני (נראה לי מגונה להתהדר באהבתך ליצור חי שאותו אתה הורג), אבל לא יכולתי שלא להתרשם מהדממה שאוחזת בקהל באותו רגע מכריע כשהמטאדור עומד פנים מול פנים מול השור העייף, המוכן להסתערות האחרונה, ומתכונן לנעוץ את החרב היישר בליבו. אלפי בני אדם שמרוכזים לחלוטין בעימות בין המטאדור לשור, וברגע המיתי הזה שמכונה "רגע האמת". כאמור, אפשר להזדעזע מהמחזה הזה, אפשר לגדף את המעורבים בו, אבל קשה להתווכח שיש בו יותר כבוד ומשמעות מאשר במוות האנונימי בבית המטבחיים שלו זוכות רוב החיות בחברה שלנו, והוא בוודאי דומה יותר לאופן שבו חיה מוצאת את מותה בטבע לעומת בית המטבחיים.

אני לא מתכוון כמובן לומר שעבור השור מלחמת השוורים היא כל דבר אחר מאשר חוויה זוועתית. מוות באלימות לא יכול שלא להיות חוויה זוועתית. בוודאי כאשר אתה שור צעיר ותמים שגדל לו באחו שקט ארבע שנים ושעולה פתאום לזירה מוקפת אלפי בני אדם השותים וצוחקים וקוראים קריאות רמות. וצוות הטוררוס, בחליפות הנוצצות שלהם (מעודי לא ראיתי לבוש פסיכדלי יותר מהלבוש של המטאדור אחרי שהשמש יורדת ומדליקים את האורות בזירה והוא זורח ומנצנץ בכל רגע בעשרות הבזקים סימולטנים) שהם כמו זבובים טורדניים שדוקרים אותך לצלילי המוזיקה ושופכים את דמך שוב ושוב עד הסוף המר.

בסופו של דבר מלחמת השוורים היא מחזה שיש בו סתירה מובנית בולטת. מצד אחד היא מסורת שמורה. צורה תרבותית מפותחת ומעודנת ביותר שמתבטאת במחוות ובלבוש מסוגננים, ובהקפדה מדוקדקת על שפע כללי טקס – עד כדי כך שהמינגווי מדבר על מלחמת השוורים כצורת אמנות דקדנטית. מצד שני מלחמת השוורים היא ברבריות אטביסטית ברמות שקשה לתפוס. אלפי אנשים ששותים ואוכלים בזמן שרוצחים בזירה את השור לצלילי מוזיקה העליזה של התזמורת. הצחוק של האנשים בשורה מאחורי תוך כדי שתקעו לשור את הדקירות האחרונות זעזע אותי ממש. לא בגלל שהוא היה אכזרי במיוחד, אלא דווקא כי הוא היה כל כך סתמי. כי אנשים יכולים לצחוק ולקשקש בזמן שמולם רוצחים יצור חי. כמו שהספרדים אומרים לפעמים Qué Babaridad. איזו ברבריות!

הפופולריות של מלחמות השוורים בספרד נמצאת בדעיכה כבר עשרות שנים. בשנים האחרונות היא מגיעה לשפל. רוב גדול באוכלוסיה אומר שאין לו עניין בקרבות הללו, והשיעור גדול עוד יותר בקרב הצעירים. המצב הזה, שמעיד על הרגישויות של האדם המודרני, וכביכול על המוסריות הנעלה שלו בסופו של דבר מעיד בעיני על חברה שהולכת ומתנכרת מעולם הטבע והחי. בראשית ימי מלחמת השוורים מטאדורים היו אנשים שעבדו עם בקר וחיו איתו. הם השתתפו בקורידות כפריות שבהן הוכיחו את האומץ שלהם למול בני הכפר. הקורידות היו חלק מתרבות חקלאית שהבקר היה עדיין חלק מההווי שלה. היום האנשים המודרנים מזדעזעים מהקורידות, או כנראה פשוט משתעממים מהן. יש דברים יותר מעניינים לראות משור עייף שרודף אחרי מטדור, כמו הפרק החדש במשחקי הכס שמציע אלימות הרבה יותר ספקטקולרית ומספקת. צריכת המזון מן החי לעומת זאת עלתה לאין שיעור מאז הימים שבהן התחילו הקורידות. אם האדם המודרני נתקל בבשר זה בדרך כלל על הצלחת. כמויות החיות המתות ורמות האכזריות של ההריגה שלהם עלו בשנים שחלפו מאז ימי הזוהר של מלחמת השוורים, בזמן שהמפגש עם הבקר ועם רגע המוות שלו הודחק מחוץ לתרבות. ואם יכול להיות נימוק מוסרי למען הקורידה, זה בגלל שהיא חושפת משהו מהאכזריות המובנה הזו ושלמרות הדימוי שלה היא מסמלת דווקא עולם שבו הרג חיות הוא פחות שיטתי, מסיבי ומובן מאליו מהעולם שבו אנחנו חיים כיום.

בסופו של דבר יש לי רגישויות של אדם מודרני, וקשה לי להאמין שאחזור לקורידה. אני מעדיף שלא יהרגו בשמי. לא לשם מאכל ולא לשם מסורת או מופע. המחשבה על זה ששילמתי מכספי על המוות של השור התמים הזה שבזירה לא נעימה לי. ובו בזמן אני יודע שזה בלתי אפשרי. כל הזמן יהרגו בשמי, ואני הורג כל רגע בעצם קיומי. הקורידה היא לא הבעיה, היא סימפטום מזדקר שמלמד אותנו על בעיה עמוקה וגדולה בהרבה.

%d בלוגרים אהבו את זה: