ארכיון קטגוריה: ביקורת תרבות

קרלו שטרנגר וחביבה פדיה – ביקורת ספרים משולבת שסיבכה לי את החיים

1. ביקורת על ביקורת על ביקורת: קרלו שטרנגר. אני, פרויקט מיתוג. כנרת, זמורה ביתן. 2010.

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים הללו:

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים:

"אין סיבה מיוחדת לכתוב פוסט משותף על "אני, פרויקט מיתוג" מאת קרלו שטרנגר ועל "בעין החתול" מאת חביבה פדיה מלבד העובדה שאחד עורר אצלי סלידה עזה ואילו השני ריגש אותי עד היסוד ועורר בי אהבה עמוקה. בעוד שהאחד היה מלא בנפיחות חסרת מעוף השני ניחן בחמלה וראיה רוחנית יוצאת דופן."

בזכות ספרו של שטרנגר גיליתי בעצמי לפתע יכולת שלא ידעתי שטמונה בי לקטילה חסרת רחמים. אלא שאז הלכתי לישון התעוררתי וקראתי את השליש האחרון של ספרו של ופתאום הכל השתנה. אני לא יודע אם זה היה משהו במצב רוח שלי שהשתנה או משהו בכתיבה של שטרנגר, אבל לפתע הרגשתי שאני ושטרנגר יכולים לחיות בדו-קיום של מה שהוא מכנה "בוז מתורבת". ובאיזשהו שלב בסופו של הספר, אפילו הצלחתי לחוש סימפתיה מסוימת לשטרנגר.

זה היה מבלבל מאוד! רק ערב קודם לכן הלמתי בשטנרברג כפי שלא עשיתי מאודי, בצורה חסרת רחמים כל כך שהלכתי לישון בעירוב של תחושת צדקנות עמוקה עם תחושת בושה עמוקה על אותה הצדקנות.

לספר של שטרנגר היה מבנה עקומת פעמון של טריפ רע. את שני הפרקים הראשונים קראתי בתחושה של "מעניין מה הולך לקרות", את הפרק השלישי והחלק השני בתחושה של "איזו נפיחה דוחה" ולחלק השלישי הגעתי בתחושת פיוס עמוקה אך גם מבלבלת עם ישויות כל היקום.

את שורש הבעיה ניתן לגלות בשתי נקודות עיקריות שבהן אני חולק על שטרנגר. ראשית כל מאז גיל 19 בערך, אני לא ממש חסיד של האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (טרנס מקנה חזר והדגיש בנוגע הקהילה הפסיכדלית: We are nor flailing existentialists with a kind of Camusian ‘why not’ attitude towards the world), בעיני האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (בעיקר בצורתו הגסה) הוא אחד הגורמים העיקריים לתחושת החוסר משמעות המטרידה שבה מוכים רבים מבני העידן שלנו.

אבל יכולתי, והצלחתי בסוף, לחיות עם האקזיסטנציאליזם האתאיסטי של שטרנגר (שאינו בהכרח מהסוג הגס). הדבר העיקרי שממשיך להרתיח אותי בשטרנגר הוא היחס הפשטני, הקלישאי וחסר הניואנסים שלו לעידן החדש ומה שהוא מכנה "רוחניות הפופ", ולכן אצטט כמה פסקאות קצרות מתוך הביקורת שנגנזה:

"לשטרנגר מצדו יש כמובן בעיות עם הניו-אייג' והרוחניות החדשה. הוא בוחר לשפוט את אלו על פי אמת מידה נוחה מאוד, חברים בגיל העמידה שהחלו לגלות עניין בתורת הקבלה דרך הפריזמה הפופוליסטית של מרכז לקבלה והרב לייטמן[1] או של סרטים כמו הסוד. הוא מזדעזע מכך שאותם חברים מעזים לגלות עניין בלימודי קבלה גם כאשר הוא מעמת אותם עם העובדה שחקר וגילה שספר הזוהר כלל לא נכתב במאה הראשונה על ידי רבי שמעון בר-יוחאי כפי שמקובל במסורת היהודית אלא במאה ה-13.

התפיסה הרדודה והעניה שיש לשטרנגר לגבי החוויה דתית מזכירה לי את הרדידות של כמה מהמתקפות אחרונות על אלוהים על ידי מספר מודרניסטים נפוחי חשיבות אחרים כמו ריצ'רד דוקינס (עוד מישהו שיהיה מוכן לעשות הכל כדי לשכנע אותך בכך שלחיים שלך אין משמעות ושאתה בסך הכל מכונה לשכפול גנים) או סטיבן הוקינג (עוד אחד שתהילתו יצאה מכלל שליטה עד שהוא מאיים להפוך לעובדיה יוסף של הפיזיקאים), שבספרו החדש מכריז שהוכיח שאין צורך באלוהים.

לגלות יצירות נחותות דרגה בסוגה כלשהי זה חכמה קטנה מאוד. אני יכול למצוא אנספור סרטים גרועים, אלבומים גרועים, סרטים גרועים, עבודות דוקטורט גרועות או תיאוריות פסיכולוגיות גרועות. אבל אם הייתי כותב ספר שבו הייתי יוצא כנגד הקולנוע בהסתמך על כך כמה סרטים גרועים שהזדמן לי לראות, או תוקף את הפסיכולוגיה משום שישנם פסיכולוגים גרועים שיודעים להבין אנשים רק דרך התגיות של ה-DSM כמובן שהייתי זוכה בקיתונות בוז, ובצדק."

טוב נו, אולי קצת נסחפתי בטון שנקטתי בביקורת ההיא אבל בסופו של דבר נדמה לי שהכתיבה של שטרנגר על דת ורוחניות מהווה סממן לרדידות הרוחנית (שטרנגר עצמו מתייחס להאשמה זו במהלך הספר שוב ושוב) של נושאי דגלו של האתאיזם החדש כמו דוקינס, היצ'נס או דנט. העניין הוא שאני ושכמותי היינו יכולים לחוש סימפתיה רבה יותר למאבקם של אלו (שיש בו אלמנטים מוצדקים) אם לא היה מקביל בפנאטיות העיוורת, וברדידות תפיסתו הדתית, לאלו של הפונדמנטליסטים עצמם. טוב יעשו, בעיני, אם ישלבו ביקורת זו בתוך הביקורת שלהם על הדת, ויצליחו לבצע הפרדה בין החוויה הדתית כאלמנט לגיטימי ובעל משמעות בחייו של האדם ובין העמקות שיש בתורות דתיות מסוימות, לבין הכוח ההרסני של דתות וכתות אוטוריטטיביות או של תפיסות עולם פונדמנטליסטיות.

*** N+1

לי הוא מזכיר את אלון גל

כאן הייתה אמורה הביקורת על הביקורת להסתיים, אלא שאז שוב הלכתי לישון וכשהתעוררתי קראתי פעם שניה בפרק של שטרנגר על העידן החדש והבנתי שאני שותף לרבות מהביקורות של שטרנגר על הרדידות האינטלקטואלית של זמננו כפי שהיא משתקפת ב"סוד" או ב"קבלה פופולרית". (למי שהתבלבל, חזרנו לשורה הראשונה של הכתבה, לביקורת המטא בדרגה השלישית על שתי הביקורות הקודמות שנכתבו).

אז מה הבעיה בעצם? כנראה שבאותו בוז מתורבת ששטרנגר ביקש ללמדני, ושבעיני מסמל איזה אטימות לעולם. הבעיה שאני חושב שלמרות ששטרנגר כותב בבוז מתורבת על אותם חסרי השכלה, הוא לא באמת מתוחכם בהרבה מאותם חסידים שוטים של "הסוד" שכנגדם הוא מתריע. בעיני הוא מתגלה כחסיד שוטה למחצה של "הנאורות", המדע, והאובייקטיביזם שכתיבתו מסגירה שוב ושוב אירופוצנטריות ולוגוצנטריות צרות אופקים למדי. הוא מסוגל אמנם לבוז מתורבת לבעלי השקפות אחרות, שהוא דבר ראוי לשבח יותר מבוז בלתי מתורבת, אבל הוא הוא עדין אינו מסוגל לצאת מגבולות האני שלו, ובוודאי לא תוך כדי ריקוד. ובסופו של דבר, אחרי שקראתי הבוקר במקביל לשטרנגר קצת טימותי לירי, אני מבין שמה שמפריע לי בשטרנגר זה שביעות הרצון העצמית שלו, שבניגוד לכל מה שהוא עשוי לומר משדרת את הבטחון שהוא יודע, למרות שתודעתו נראית לי מוגבלת למדי, כך שמבחינתי יש לי רק דבר אחד לומר לו.

אז שלא תבינו לא נכון. מבחינתי שטרנגר ואני נפרדים בבוז מתורבת, יש לי אפילו כבוד מסוים אליו. הוא ללא ספק קרא או לפחות שמע על לא מעט ספרים, ויש בספר שלו גם לא מעט קטעים המלאים באבחנות מדויקות למדי על תחלואי ובעיות הזמן. יותר מכך, הוא גם גרם לי תהליך קריאה מעניין למדי: אותם קטעים שגרמו לי תחושת גועל בקריאה ראשונה נראו לי בקריאה שניה בו כמציגים תובנות יפות למדי. אני לא מצטער שקראתי בספר של שטרנגר אבל אני בטח לא הולך להמליץ לכם עליו.

ציטוט שחימם לי את הלב: "עלינו להיות מסוגלים להתפעל מהמגוון המרשים של מערכות המשמעות פרי דמיונם של בני האדם, במקום להתרעם על אלו מהן שאינן מוצאות חן בעינינו (…) בוז מתורבת המתובל בהומור יכול להוות תחליף לצדקנות הבלתי נסבלת בכל האידאולוגיות, דתיות וחילוניות גם יחד. יתר על כן, השימוש בו יכול לסייע לנו לראות את ההיסטוריה האנושית כדבר מה הדומה יותר לתחרות על התואר 'סיפור הבדים הקולקטיבי המוצלח ביותר', מאשר כהתנגשות קטלנית בין ציביליזציות." (230)

ציטוטים שגרמו לי להתפלץ: "המודרניות מציעה כיום נרטיב חלופי רב עצמה המבוסס על נתונים היסטוריים אמפיריים" (88, בגלל הרטוריקה). "איני מבין כיצד יכולה חוויה שכזו [חוויה מיסטית] ללמד אותנו דבר מה על אודות העולם החיצוני יותר משיכולות לעשות זאת הזיות או חוויות על-חושיות אחרות" (93, רגע לפני שהוא מסביר שהתפיסה שהקוסמולוגית של הקבלה "נדחתה מיד עם הופעתה של הפיזיקה המתמטית המודרנית"). "[אנשי עידן החדש טוענים בפנינו כי] אין גבולות למה שאנו יכולים להיות. אין גבולות משום שעמוק בפנים קיים פוטנציאל בלתי מוגבל בעל כח עצום (…). הרעיון שלפיו קבור בתוכנו עצמי אמיתי ושלם הוא פנטזיה תרבותית רבת עוצמה." (85)  "מחירה של האמונה הדתית היא חיים בצילו של הפחד מפני האל" (244)

ציטוט שהקפיא את ליבי ובקריאה שניה חימם אותו: "המשוואה הקיומית שלנו היא מי שאנו. [דגש במקור] חיים של הגשמה אינם חיים שבהם המשוואה הקיומית שלנו נפתרת, אלא חיים שבהם אנו חווים את המשוואה הקיומית שלנו באופן פורה ויצירתי. פתירת של המשוואה הזאת משמעה מוות." (125)

2. ביקורת חד משמעית וחשובה לעין ערוך.  בעין החתול. חביבה פדיה. עם עובד. 2008.

שטרנגר היה Mindfuck, הנסיון לגבש דעה על הטריקסטר-תרח הזה בעל הקרחת המבריקה כמעט גרם לי נזק מוחי בלתי הפיךו והביא אותי לשפוך כל כך הרבה מילים שאני לא מעז לפתוח בספר שלו שוב ופתאום הביקורת על פדיה, היקרה לי כל כך, נראית לי קצרה בהשוואה. אבל אם אזרתם סבלנות לקרוא כל מה שהיה לי לומר על שטרנגר, בבקשה תאזרו עוד קצת סבלנות בשביל פדיה, שראויה לזה כל כך.

"בעין החתול" של חביבה פדיה הוא אחד מהספרים הנדירים הללו שגורמים לך להתאהב בנפשו של האדם שכתב אותו. השפה של פדיה, השג ללשון העברית בת זמננו, שוזרת באופן מרהיב את הרבדים שונים של השפה, משפת הרחוב ועד לשפת המדרשים. אבל הלשון שלה היא רק אחת משלל גורמים שהופכים את הספר של פדיה בעיני לאחת מיצירות המופת החשובות ביותר של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים. השג יוצא דופן שגרם לי לחוש בר מזל על כך שאני קורא עברית.

פדיה כותבת על המציאות של שולי עיר המדבר הבאר-שבעית, אזור שוליים שבו חיים עלובי החיים שהודרו ממרכז החברה. היא מתארת את העולם הזה, על העזובה שבו, האכזריות שלו אבל גם הפיוטיות והיופי העמוקים שלו ומוצאת בתוכו לצד הכאב והכיעור רגעים של חסד וקדושה. הגיבורות שלה הן חיות העזובה: חתולים, כלבים והאנשים שלוקחים אותן תחת חסותם, שמקדישים את כל כוחם המועט להגנת החיות חסרות הישע שחיות חיים של רדיפה בשולי העולם האורבני, שהופכים את בתיהם למקלט עבור החיות הנרדפות, שחוסכים פת לחם מפיהם על מנת להאכיל את אהובותיהן החיות – ובמעשה התגברות זה הופכים מדמויות חלושות לגיבורים שמתוך אצילות נפשם מתגלה עוצמה המהדהדת כוחות מיתיים אך שומרת תמיד על אנושיות עמוקה.

האנשים הללו, שהחברה מסביב על שכניה ועל מנגוני השלטון שלה מדחיקה אותה, הופכים אצלה לגיבורים האמיתיים של הזמן, המבשרים האנונימיים והאותנטיים ביותר של חבלי משיח שאין יודע מתי יבוא. צדיקי אומות אדם יחידים שמתגייסים להגנת חיה.

החיה היא אצל פדיה ישות צופנת סוד, במובן הקבלי. היא מכילה בתוכה כח קמאי שמודחק מהעולם האורבני, היא ההשתקפות המטרידה של האלוהי שהאדם מסרב להגלותה מעל העולם האורבני שברא לעצמו. היא ממלאת את הספר במשמעויות נסתרות המהדהדות לכל אורכו. פדיה היא חוקרת קבלה והספר שלה, שמורכב מעשרות סיפורים הקשורים זה בזה במארג תמטי ורעיוני, עשיר באלוזיות לספרות היהודית ובמדרשים. היא מותחת רשתות עשירות של קישורים בין היהדות והקבלה לבין חיי העזובה הבאר-שבעית.

בתקופה שמייצגיה הדומיננטים של היהדות בישראל הולכים מעוותים אותה לכדי השקפה גזענית, לאומנית, צרת השקפה ואכזרית המבוססת על בורות, צדקנות עצמית ושנאה לאחר פדיה מייצגת אלטרנטיבה אחרת, מלאת ענווה, חמלה ורוחניות אמיתית שמצליחה להכיל גם את קמעות הצדיקים וגם הכרה עמוקה של הקבלה והמקורות היהודיים. יהדות שגרמה לי בפעם הראשונה זה זמן רב לחוש שוב כמיהה ואהבה לדת משה.

פדיה רואה את אלוהים לא באתרי מריבה פוליטית אלא בחצרות של באר שבע. בפעולות קטנות של חמלה, של דבקות ושל יופי צופן סוד. גיבורי סיפורי הדבקות שלה שלה אינה רבנים בעלי אדיקות נוקשה אלא דמויות כמו רוזה שלה. חלכאים שנמצאים בתחתית הסולם החברתי ושהחמלה שלהם לחיות והחמלה של פדיה אליהם מסמלת את החרך הצר של האור במציאות אפלה.

וזה בעיני ההבדל החד בין שטרנגר לפדיה שעורר אצלי את התגובות השונות כל כך לשניהם. בעוד הראשון סועד בגאווה עם עם ממצאי המדע "האובייקטיבי" ומתייחס בבוז (גם אם, "מתורבת") לכל מה שלא מוכר לו או חורג מתפיסת העולם הרציונלית שלו, הספר של פדיה מעיד בעיני על גדולה אנושית אמיתית. היכולת לגלות את היופי, הקדושה והחמלה בכל מקום גם בין נדכאי שממת העזובה. פשוט תקראו.


[1] בביטוי "פופוליסטית" אין בכוונתי לגנות את יצירתם של ברג ולייטמן. אני מוצא את הגותם של השניים מרתקת ומושכת מבחינות רבות. עם זאת, בכך אין לכסות על הפגמים העמוקים שיש בה ובעיקר האופן הפופוליסטי והסמכותני שבה היא נמסרת ובחסרונותיה כשהיא משמשת כמזון רוחני ואינטלקטואלי יחיד.

מודעות פרסומת

מחשבות גרמניות


כשנכנסתי לגרמניה ברכבת מאמסטרדם לפני מספר שבועות ושמעתי את הקולות הרגשתי שוב בבית. קשה לי להסביר את זה, וקשה לי להתחמק מהניחוח הקשה והאפילו המכאיב של האירוניה ההיסטורית, אבל כל פעם שאני מגיע לגרמניה ושומע את הגרמנית סביבי אני מרגיש שהגעתי הביתה. עד כמה שזה מוזר לי, אני חש את גרמניה כסוג של מולדת שניה, משלימה למולדת הנוספת שלי בישראל.

***

הייתה לי תחושה שזה יקרה. עכשיו כשאני שוב באירופה, שוב בגרמניה, לראשונה בברלין למספר חודשים, המחשבות על גרמניה שבות ועולות. הן מזכירות לי תקופה אחרת בחיים שלי. תקופה שבה האירופאיות העסיקה אותי, לפני שהיא שעממה אותי והשלכתי אותה מעלי. עכשיו אני שוב פה, והיא שוב מעסיקה אותי, באופן דומה ושונה לאופן שבו העסיקה אותי בתחילת העשור הקודם כשחייתי פה בפעם הראשונה.

לא היה לי ספק שההגעה לאירופה תעשה פרובלמטיזציה מחודשת של לזהות היהודית והישראלית שלי. היה לי ספק אם זה יהיה מספיק כדי לגרום לי שוב לרצות לחזור בתשובה. בסרט הזה כבר הייתי. עכשיו אני פה, מרגיש את הזהות היהודית אבל מרגיש מספיק בנח עם הזהות היהודית שלי ועם הדברים שעברו עליה בעשור האחרון כדי לא להרגיש צורך למלא אותה בנופך דתי מאולץ.

***

אמסטרדם-3

באמסטרדם, במצב תודעה עילאי, שוכב על דשא מוריק, מביט על העלים המתבדרים שעל ענפי העץ ומאזין לקולות הילדים ההולנדים שמשחקים בכדור מאחורי פניתי בדברים לא', חברי האמסטרדמי היקר מישראל.

"האירופאים יצרו לעצמם גן עדן" (אמרתי את הדבר הזה חצי בציטוט למה שנאמר על טוקיו-3 באוונגליון – man has created a paradise”)

א' מחייך. "כן. אבל הוא לא יחזיק עוד הרבה זמן מעמד".

משברים כלכליים. אוכלוסיה מזדקנת. מתחים פנימיים. אירופה עדיין מוריקה ומושלמת. עדיין מציעה מפלט של חיים פשוטים, קלים ונוחים עד כמעט שעמום. אבל עד מתי?

***

פוסט-גזע

אני מבלה חלק נכבד מימי עם הנאצים שאיכשהו תמיד מתגנבים חזרה לחיי. גם זה סיפור אהבה-שנאה שהתחדש אחרי הרבה שנים. עכשיו כשאני קורא בביוגרפיה של אלפרד רוזנברג מאת ארנסט פיפר אני מעמיק לתוך האידאולוגיה של המפלגה הנאצית. רוזנברג בספרו "דרכה העתידית של פוליטיקת החוץ הגרמנית" מנתח כבר בשנות העשרים את הדרכים העומדות בפני פוליטיקת חוץ נציונל-סוציאליסטית עתידית. הוא מרגיש לא נח לגבי האפשרות של ברית עם האיטלקים כהי העור והשיער והיה מעדיף בהרבה את האנגליים, הנורדיים יותר. הוא מגבש תפיסת עולם שבה כל התפתחות תרבותית או היסטורית היא תוצאה של גזע ותפיסת העולם הזו הופכת לתפיסת עולם שסוחפת את אירופה כולה. האנטישמיים של אותה תקופה לא החביאו את האנטישמיות שלהם כמו אחמדינג'אד היום, נניח. הם נופפו בה בגאווה והקימו עמותות "אנטישמיות". תפיסת העולם הגזענית במוצהר כל כך הזו, המארגנת את המציאות כולה על פי חלוקות מפורטות לגזעים, נראית היום הזויה כל כך שקשה להאמין שמליוני אנשים החזיקו בה לפני 70 שנה.

כשאני מנסה לחשוב על זה במונחים היסטוריים רחבים יותר כל השיח של הגזע נראה לי לפתע כמו תגובת נגד לתהליך הגלובליזציה שהעולם עבר באותה תקופה כשהעירוב בין תרבויות על גבי הפלנטה הלך והפך בולט יותר – כשהרגע הזה שהעמים יעורו זה בזה (הדבר שהחל לקרות מיד אחרי המלחמה) החל להקרין לתוך התת-מודע התרבותי והחל להתברר ברור שהעם ההומוגני הוא רעיון אנכרוניסטי שדינו להכלות. ורגע לפני שהדבר הזה קרה, רגע לפני שכל הגזעים התערבבו זה בזה, קמה התנועה שניסתה בכל כוחה לעצור אותה בשם אידאולוגיה של גזע.

אבל היא נכשלה כשלון חרוץ וכשאתה מסתובב בערים הגדולות באירופה כיום אתה רואה את ימיו האחרונים של הגזע. עיר העולם מקבצת בתוכה אירופאים, שחורים, ערבים, אסיאתים ופליטים מכל ארצות העולם. בעתיד, הזהות "הגזעית" של תושביהן המקוריים של הערים הללו תהיה רק זכרון רחוק. קצת כמו שאנחנו זוכרים את מקורה של המילה "סולם" באכדית.

אני מפליג במחשבות הללו ונאלץ להזכיר לעצמי שאנחנו עדיין חיים בעולם שבו צבע העור והשיער שלנו הם עדיין מאפיין הזיהוי הבסיסי ביותר. כן, עוד לא התרחקנו כל כך מהגזע. האנושות עדיין במקום שבו צבע הפנים והשיער של מישהו מהווים דכון ביולוגי אומר לנו מאיפה הוא הגיע, מהו האיזור הגיאוגרפי והתרבות שהצמיחה אותו. אבל האינפורציה הזו הולכת ואובדת באנתרופיה – בתוך עירובי גזעים, הגירות וצירופים תרבותיים.

אבל לא בישראל, היכן ששרי ממשלה זוממים השכם וערב לגרש את ילדי הזרים. וזה מעציב אותי. כי כשאני כאן במקום הזה, מעורב הלאומים, שבו חיים העמים כולם, התחושה הפוסט-לאומית הזו מרגישה לי כמו זכות מפכחת שהאנושות הרוויחה אותם בעמל רב ושכל אדם זכאי לה. המסיבה פוסט-לאומית שמתרחשת פה גורמת לי להצטער כשאני נזכר בישראל ובזהות הלאומית האחידה של "אנחנו" שלעומתו מוצב "שאר עולם" ערטילאי ולא סימפטי ש"נגדנו" ושנוכח בעיקר בטלוויזיה. לא טוב לו היות העם לבדו – זה מעורר הזיות שווא. אם היינו לנו יותר זרים. אולי היינו קצת מתעודדים וקצת יוצאים מהזיות השווא של האובר-פרטיקולריזציה.

***

האדם ללא מקור

ברגע שיש לך זמן לחשוב על זהות אתה מבין שאתה כבר לא בישראל, שם אין לך זמן לחשוב על זהות. אתה עסוק מדי בלשרוד.

באמסטרדם הזהות הישראלית והיהודית שלי הציקה כמו לכלב ששמו על צווארו קולר והוא מנסה ללא תוחלת לנער אותו מעליו. שאלתי את עצמי למה הזהות היהודית-ישראלית הזו ממשיכה לרדוף אחרי גם לפה, והאם יש דרך לחיות בלעדיה. שאלתי שאלה: האם יתכן אדם ללא מקור? לא האיש מכוכב אחר של דיוויד בואי ולא איש המאדים שמגיע לכדוה"א כמו אצל היינלין – לא אאוטסיידר, מוחלט ככל שיהיה. אלא אדם חסר מקור שלא ניתן כלל למקמו.

ואז פגשתי את וונדה, התשובה שלי. וונדה הייתה אמסטרדמית זהובת שיער וכשהיא גילתה שאני מישראל היא סיפרה לי בהתרגשות ובעברית חצי-רצוצה שהתעוררה משינה ארוכת שנים, שחיה בארץ במעברה בין השנים 57 ל-66.

היא נולדה בפולין, ב-48, עלתה לישראל בגיל 9 כמו רבים אחרים אבל בניגוד אליהם היא לא נשארה שם. המשפחה שלה עזבה חזרה לאירופה ב-66 לפני המלחמה, ומאז היא מטיילת וחיה במקומות שונים בעולם: גרמניה, הולנד, המזרח הרחוק.

העיניים שלה נצצו כשהיא דיברה על המעברה ועל ישראל, כאילו נזכרה באיזה זכרון עתיק ששכחה מזמן שהוא חלק ממי שהייתה. אולי העיניים של וונדה כל כך זרחו כשסיפרה לי את הסיפור הזה גם בגלל שאני זרחתי כשהקשבתי לה –  היה משהו באישה הזו שנולדה ב-48 ועזבה את הארץ ב-66 שסימל בעיני את האלטרנטיבה המוחלטת לאפשרות המתבדלת של ישראל: היא הייתה הופעה בלתי צפויה של הצד העלום של הפרויקט הציוני, מי שהיה פה בהתחלה אבל החליט לעזוב עוד בתחילת הדרך , יצא לדרך משלו ולא עבר את כל מאורעות 67 הלאה. מי שבחר בקשר עם העולם על פני הקשר עם ישראל.

היה בוונדה משהו שהפך אותה לתשובה על השאלה ששאלתי על האדם ללא מקור. הסתכלתי עליה וניסיתי להבין: מה היא? פולניה? ישראלית? גרמנית? הולנדית? הבנתי שהשאלה הזו לא רלבנטית. היא אדם.

כששאלתי אותה איפה היא הכי מרגישה בבית היה חייכה ואמרה שבשום מקום ובכל מקום. כמאמר הרבי נחמן "כל מקום שאני הולך,אני הולך לארץ ישראל". האם זה המקום שאליו אני הולך? האם זה המקום שאליו אני רוצה ללכת? חיבקתי אותה. הצטלמנו ביחד. אמרתי לה תודה.

***

סמל הוורוולף הנאצי

וורוולף

נאצים נאצים כל היום. ס' השאירה לי בבית חוברת על תנועות הימין הקיצוני בגרמניה היום: סמלים, מותגים, ארגונים, מילות קוד, מושגים וכו'. זה קושר לי את מה שקרה פה לפני 70 שנה למה שמתחולל כאן עכשיו. וזה מזכיר לי שוב שהרגע שמלחמת העולם השניה מסתיימת בו בספרי ההיסטוריה הוא סך הכל תאריך שרירותי. ההיסטוריה אף פעם לא נגמרת. הנאצים לא נעלמו מהמציאות ב-8 במאי 1945.

אני נזכר בקטע הבלתי נשכח מתוך סרטו המופלא של לארס פון טרייר Zentropa (עדיין הסרט הטוב ביותר שלו, לטעמי) שבו מגלה קתרינה לליאופולד בלחישה מרטיטה "Ich bin Werwolf". הוורוולף, למי שלא יודע הוא ארגון מחתרת נאצי שגבלס הודיע על קיומו מעט לפני סיום מלחמת העולם השניה ושמטרתו המוצהרת הייתה להלחם כארגון גרילה מאחורי קווי בעלות הברית ועל פי גרסאות מסוימות אף להמשיך את המאבק גם לאחר מפלת הצבא הגרמני. הארגון שהיה מעורב לכאורה בשורה של פעולות טרור נאציות שהתרחשו לאחר סיום המלחמה הפך לאחד הארגונים הנאציים המיתיים ששמו מאיים בהרבה מהאפקט הזעום שהייתה לרוב לפעילותו.

אבל מאחורי המיתוס של הוורוולף, שעומד במרכז סרטו של פון טרייר, ניתן לזהות את הפראנויה שהנאצים עדיין שולטים בגרמניה מאחורי הקלעים, או שהם עדיין מתכננים מאחורי הקלעים את חזרתם הממשמשת ובאה.

החוברת שס' השאירה אצלי בבית נותרה כמו וירוס. אחרי שלמדתי לשלוט בסמלים הניאו-נאצים והסמי-נאצים אני לא מפסיק לזהות ברחוב חשודים מיידיים. השפה החזותית של השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי בגרמניה כל כך דומה שזיהוי מוחלט הוא במקרים רבים בלתי אפשרי, ובעיר רדיקלית כמו ברלין חלקים נרחבים מהאוכלוסיה עוטים על עצמם סמלים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים. הפאראנויה הזו מגרה אותי באיזשהו אופן, כמו רכבת שדים נאצית. נאצים יש בכל מקום בכל מקרה. בברלין, בתל אביב, בתוך הנשמה שלי. וורוולפים לעולם אינם מתים, הם רק מתחלפים.

***

האלטרנטיבה האירופית

אירופה הישנה, כמו שרמספלד קרא לה מתישהו בתחילת שנות האלפיים, היא אולי החברה הבוגרת הראשונה בהיסטוריה. כלומר, החברה המודרנית והטכנולוגית הראשונה שהחליפה את החיפוש הקדחתני שאפיין עד כה את האנושות המודרנית בתפיסה של יציבות, שימור ומיצוי הקיים.

התרבות החומרית של אנשים בברלין שונה מאוד מזו של אנשים בארה"ב, בארץ, בדרום קוריאה או בפולין. ההשגיות מאוד נמוכה והדבר מתבטא לא רק בזה שאנשים מעדיפים להעביר את הזמן בניחותא, בשעות עבודה מינמליות וחופשות ארוכות, מאשר לעשות הרבה כסף. אנשים פה (לא כולם כמובן, אבל רבים) לא מרגישים את הצורך להחליף כל הזמן לחדש ביותר. אין להם בעיה להחזיק טלפון מלפני עשר שנים, טלוויזיה שמנה מלפני 15 שנה, לא להחזיק מכונית, ולרהט את הבית ברהיטים יד שניה או מהרחוב.

לאירופה הישנה יש מנטליות אחרת. פחות רצון לשנות את הכל ויותר רצון להנות ממה שיש. הפירות והירקות לא מהונדסים גנטית כי אנשים כאן לא מבינים למה צריך לשנות משהו בטבע. אנשים מאמינים שהדברים הם טובים מספיק כמו שהם ולא צריך לנסות כל הזמן לשנות ולשפר.

זאת לעומת חברות צעירות יותר כמו ישראל שבה יש יותר חברות סטארט-אפ מבכל גרמניה ואולי מבכל אירופה ביחד. לאנשים בישראל יש תאבון תמידי לשנות, להיות איש ההדר. פה באירופה הכל מבוגר וקשור במסורת יציבה. כולם פה זקנים. גם הצעירים. אין רצון לשנות את העולם מן היסוד (גם אם אומרים שכן), מתרכזים בלשמור על הנהר העירוני נקי ועל השטחים הפתוחים בעיר מהשתלטות התאגידים (ולעזאזל הפיתוח הכלכלי).

בגיל צעיר האדם רוצה לכבוש את העולם ולנסות את הכל. בגיל מבוגר הוא מנהל את האנרגיה שלו בחסכנות ומעדיף להנות בשלווה ממה שניתן לו. כזו היא אירופה הישנה, כפי שהיא משתקפת כאן בעיני. אבל לגיל המבוגר מתלווה לעיתים מפוכחות משתקת המלווה בחוסר חיות – כל הדברים הללו שמכים באירופה והופכים את ישראל להרבה יותר מעניינת מאירופה מבחינות רבות.

***

כל כך קל לחוש יהודי בגולה. כל כך קל לחוש יהודי בגרמניה. התחושות היהודיות מעמיקות מרגע לרגע. הן שוב אינטגרליות, אורגניות לקיום. היהדות חדלה לסמן קיום אלים וחוזרת לסמן אפשרות לקיום מוסרי ואינטלקטואלי. הדוגמה המפוארת של 2000 שנות גלות.

***

ישראל כבית חרושת ליהודים גלותיים

לא מזמן עשיתי חשבון וגיליתי שמתוך 12 חברים טובים שהיינו בגיל 20. 7 חיים היום בחו"ל. הססטיסטיקה המדהימה הזו (שמאפיינת בוודאי רק חלקים ספציפים בציבור הישראלי, אבל יש בה בכל זאת בשביל ללמד דבר או שניים) מספרת סיפור של דור שלם. היא מספרת על דור ישראלי שלם שהגיב למצב בישראל על ידי התפזרות על פני הפלנטה. כמעט גירוש ספרד מודרני.

גתה אמר שצריך לפזר את הגרמנים בעולם כמו את היהודים, כדי שיהפכו גם הם ליוצרים גלובליים. גורג' שטיינר (או ישעיהו לייבוביץ') אמר שיהודים זה כמו דשן – כשמפזרים אותם הם מביאים לצמיחה, וכשמרכזים אותם במקום אחד הם מסריחים.

מדינת ישראל לא ראויה לאנשים שחיים בתוכה. חיה בה כמות יוצאת דופן של אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. יותר מאשר במדינות גדולות ממנה עשרות מונים. אבל לאנשים האלה אין קהל, תמיכה, הערכה. אם האנשים הללו היו מפוזרים בעולם, הם היו יכולים לחולל מהפכות תרבותיות שהיו משנות את פני העולם. בישראל הם נאבקים בשביל לשרוד את החודש. פעם ראיתי עם חברים סרט על ז'אק דרידה שבו גילינו שבזמן שדרידה נשאר בצרפת אחיו של דרידה עלה לישראל והיה לפועל בנמל אשדוד. בשביל החברים הפוסט-ציונים שלי הקטע הזה היה הוכחה ניצחת לרשעותה של המדינה הציונית. אם דרידה היה גדל בארץ, היו עושים גם ממנו פועל בנמל אשדוד הם אמרו אז.

עשרות אלפי יהודים שהיו יכולים להיות מובילי תרבות גלובלית, אם היו חיים בגולה כאבותיהם, שורדים רק בקושי במדינת ישראל וזוכים להתעלמות ממסדית וציבורית. למדינת ישראל אין עניין להכיר ולפתח את האוצר התרבותי האנושי שיש ברשותה. ואולי, אין לה צורך או יכולת. אנחנו חיים במדינה של הציונות המדינית ולא זו של הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד העם.

אבל מדינת ישראל היא גם בית הייצור היחיד ליהודים. בכל מקום אחר בעולם הם נבלעים, מתבוללים ונכחדים. כדי שתהיה המשכיות לקיום היהודי חייבת להתקיים ישראל. אחרת היהודים יעלמו תוך כמה דורות. לכן, אם רוצים ביהדות פלורליסטית ויוצרת, חייב להתקיים הכור השוביניסטי והמתבדל הזה שמייצר כמויות אדירות של יהודים שחלקם יכולים אחר כך לעזוב לגולה וליצור את דור חדש של יהודים גולתיים. בתהליך ההיזון החוזר הזה מדינת ישראל היא כור הייצור שמייצר את דור העתיד של יהודי הגולה.

***

למה לי יהדות עכשיו?

למה בעצם אכפת לי בכלל מהיהודים האלה? מה בעצם הקשר שלי ליהדות הזו? הדבר הזה חתום בבשר שלי, רשום בנפש ובנשמה שלי. הקשר שלי למשהו, כמעט איני יודע מה, שהעברתי שנים מחיי בטיפוחו השקדני, רק על מנת להשליך אותו בסופו של דבר מעלי בכעס רב, אבל שכל פעם כשאני יוצא מהבית אני מרגיש צורך לעטות אותו עלי, להחזיק אותו קרוב לפנים ולהריח את ניחוחות ההיסטוריה המשותפת שלנו בערגה.

יהדות אהובה. מפלצת אהובה. את מרתיעה ומרתקת. את מה שמפחיד אותי בעצמי ומה שמסקרן אותי בעצמי. מה שמגעיל בי ומה שאהוב בי. ככל שנלך יחדיו אדע שתיוותרי בלתי מובנת תמיד ולעולם.

***

הנאצי הפסיכדלי

האידאולוג הנאצי שהופיע לי בהזיה. אלפרד רוזנברג.

כל השבוע אני בבית עם אלפרד רוזנברג, ארכיטקט האידאולוגיה האנטישמית של המשטר הנאצי ועם צ'מברליין גאבינו, לאגארד, ולאפוג', האבות המייסדים של האנטישמיות המודרנית. ואז ס' ואני ביחד בחוויה פסיכדלית. אנחנו מביטים אחד לשני בעיניים ומחייכים. הכל יפהפה ומושלם עד שלפתע מגיח אלפרד רוזנברג מאחורי איזו מחשבה שלא שמתי לב שהסתתר בה כל הזמן ומדקלם לאוזני בגרמנית עם מבטא בלטי: "טוהר הגזע בסכנת ההרעלה השיטתית על ידי החדרת הגנים היהודיים". פתאום אני נתקף בחרדה עמוקה שמא אני מזהם את הגנים האריים של ס', בצורה שלא תמחה. אלפרד רוזנברג רושף ונושף בעורפי בזעם, מאיים לזנק מעל לקבר בבקפיצה נחשונית של 65 שנה ולנחות כשידיו על צווארי. אני מספר לס'. המבט שלה מלא חמלה ורכות. היא כורכת את זרועותיה סביבי ואלפרד רוזנברג מתפוגג כפי שהופיע. השילוב הנפיץ של נאציזם, פסיכדליה ורומנטיקה חייב להפסק.

***

רשימות שנכתבו בסיבוב הקודם שלי גרמניה

גרמניה ישראל – רשמי טיולו של פליט מלחמה – התפרסם באוקטובר 2000 מעט לפני יציאתי לגרמניה

כדי להתפלל צריך מניין – סיפור שנכתב בשלהי התקופה הגרמנית הקודמת

שלא כתמול שלשום – ראיון שנתפרסם בבלוג של אלכסנדר מאן ערב עזיבתי את גרמניה ביולי 2003.

מצור החשיש של אביב 2010 – דו"ח מצב

חתיכת החשיש שנתפסה בביתה של עדי אשכנזי הייתה על פי כל הסימנים חתיכת החשיש האחרונה שנראתה באיזור המרכז. אני שואל את עצמי מה הקשר בין התקרית שהתרחשה בביתה של אשכנזי לבין בצורת החשיש הקשה שישראל שרויה בה בימים אלו. האם יתכן שלאשכנזי היה את מספר הטלפון של הסופר-דילר שארגן את כל עיסקי הסמים הקלים במדינת ישראל. האם אשכנזי הפילה את רשתות הסמים הישראליות-לבנוניות-מצריות בתמורה לעונה חדשה של תוכנית הבידור שלה.

אחרי שנרגעים מהפאניקה, יש משהו משעשע במשבר החשיש שעובר על מדינת תל אביב באביב 2010. אנשים שלא הצליחו להמנע מלעשן יותר מיומיים רצוף פתאום נראים שומרים על מצב סחי כבר שבועות ארוכים. זרם הטלפונים שנע בין כל קצוות העיר בשאלה האם מישהו מכיר מישהו שמכיר מישהו שיש לו הפך לזרזיף מיובש לאחר שהריזום העירוני יצר קשר עם כל קצוותיו והגיע למסקנה שלאף אחד אין.

עיר בגמילה. אין ברירה אלא להגמל. וממשלת ישראל בהחלט מקילה על ההחלטה. ישראל למעשה הפכה לסוג של מחנה גמילה המוני בכפיה למכורים לחשיש. וזה משפיע על כולם. אנשים נראים אחרת. העיניים שלהם נראות אחרת. הם הולכים לישון בשעות אחרות משהיו הולכים לישון אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, יוצאים לבלות במקומות אחרים משהיו יוצאים אליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית, מדברים על נושאים אחרים משהיו מדברים עליהם אם הייתה להם אצבע חשיש בבית. מסתובבים עם אנשים אחרים משהיו מסתובבים איתם אם למישהו הייתה אצבע חשיש בבית. אנשים זזים שונה, מדברים שונה, חושבים שונה, מרגישים שונה.

גבולות ההשפעה של מצור החשיש על מדינות ישראל ותל אביב חורגים מעניין של סצינת הסמים (שחופפת לבערך חצי עיר ורבע מדינה). מדובר כאן במשהו רציני בהרבה. אם החשיש היה סוג של אינפוזיה השראתית לרבים מאומני העיר, הרי כעת היוצרים נאלצים להתמודד עם מציאות חדשה ולחשוב על המשך דרכם כיוצרים במדינה סחית ואולי אפילו להרהר בירידה מהארץ או לפחות בגיחה לאירופה או לסיני בנסיון לפרוץ את גבולות המצור. בשביל כל מיני צרכני סמים המצור הנוכחי מזכיר את המצב בירושלים של מאי 1948, והם שואלים את עצמם מהיכן תבקיע לה דרך בורמה? לעומת זאת, מהצד החיובי, מצור החשיש של אביב 2010 גורם לאנשים שבמשך שנים העדיפו לקחת בבוקר ג'וינט ליד מאשר לקחת את עצמם בידיים להתעורר לבוקר חדש ולהתעמת עם המציאות של חייהם. חלקם מבינים פתאום שהם בכלל לא צריכים את החשיש. חלקם מבינים שבעצם מצבם טוב הרבה יותר בלי חשיש.

בקיצור, דברים משתנים. פתאום אביב 2010 הופך לעת של הכרעה: לאלו שצריכים להפסיק לעשן, לאלו שכבר מזמן היו צריכים לעזוב את הארץ, לאלו שאף פעם לא הבינו לאשורה את הסימביוזה בין החומרים שהם צורכים לאמנות/מערכות היחסים/השפיות הנפשית שלהם.

יש משהו פיוטי באביב 2010. תחושה של דברים משתנים ומתהווים להם בצורות חדשות. תל אביב משתנה. ישראל משתנה. אנשים סביבי משתנים. זוהי עת היסטורית, אני גאה לחיות בה. אני שוכב לי במיטה, בוהה בתקרה ותוהה לעצמי מי נושא בהחלטה? אני תוהה אם שוב ידו של גלעד ארדן מעורבת בדבר או שמא מדובר בתגובת נגד מצרית על המצור הישראלי על עזה? אני שואל את עצמי: מעניין אם לעדי אשכנזי יש משהו לעשן?

קונספירציות ליידי גאגא

בעקבות תיאוריות הקונספירציה המאוד מפותחות שצצו לאחרונה בנושא הקשר בין ליידי גאגא לאילומינטי, לבונים החופשיים ולשאר חברות סודיות פנה אלי אייל דץ מוואלה בעניין ליידי גאגא וקונספירציות. בהתחלה פטרתי את הנושא ואמרתי שאני לא מאמין גדול בתיאוריות קונספירציה אבל אחרי שהתוודעתי לבלוג של ה- Vigilant Citizen שיצר את רוב הבלאגן הקונספירטיבי בשורת מאמרים שכתב על המוטיבים האוקולטיסטיים בקליפים של גאגא, דעתי החלה להשתנות.
 
זה לא שהתחלתי להאמין שליידי גאגא היא עובדת שטן הפועלת בשירות ה-CIA והאילומינטי, אלא שנהניתי מאוד מהפרשנויות של ויג'ילנט סיטיזן, שהבלוג שלו מוקדש לפרשנויות פאראנואידיות ואוקולטיסטיות לתרבות הפופ ושבתפיסת העולם שלו כל הכוכבות הגדולות מריהאנה ועד ביונסה הן חברות אדוקות בכתות סודיות המבלות ימיהן ביצירה של אריגים סבוכים של סמלים איזוטריים המיועדים לשלוט בצבאות הבונים החופשיים הנמצאים אי שם. למרות שאני לא בהכרח קונה את הפרשנות של הויג'ילנט סיטיזן אני חושב שהפרשנויות שלו הם מלאכת מחשבת קונספירטיבית ושוות בהחלט קריאה בשביל כל מי שמתעניין בליידי גאגא, בבונים החופשיים, בקונספירציות או סתם בתרבות הפופ.
 
להלן התשובות שעניתי לכתבה של דץ בעניין ליידי גאגא וקונספירציות.
 
מה רוצה הגאגא מחיינו? האם  לפי דעתך מדובר בניסוי תרבותי שמטרתו לשים את תרבות הסלבס ללעג? היא משחקת לנו במוח? היא באמת כל כך מתוחכמת?
 
אני חושב שליידי גאגא היא אחת התופעות המתוחכמות והמרתקות ביותר של התרבות העכשווית ומייצגת פריצה של כמה רמות קדימה ברמת המודעות העצמית והתחכום של תרבות הפופ. האופן שבו היא מערבלת דימויים, סמלים ורעיונות בקליפים שלה הוא פשוט גן עדן בשביל פרשנים תרבותיים. מה אי אפשר למצוא שם? ביקורת/סגידה על תרבות הצריכה העכשווית, ביקורת/חגיגה של הרידוד הערכי הגובר ותרבות הסלבס, סמלים דתיים, התייחסות לפלסטיקיזציה/רובוטיזציה הגוברת של האדם המודרני, מיניות היפר-מוחצנת ודימויים הלקוחים מתרבות הפורנו, דימויים הלקוחים מארסנל הסמלים של קבוצות איזוטריות ואוקולטיות ועוד ועוד. זו כמובן אחת מהסיבות שכל אחד רואה שם מה שהוא רוצה.
אז מה היא רוצה מחיינו? אני חושב שמלבד הדברים הברורים: כסף ופרסום, ליידי גאגא היא באמת אמנית שמצאה דרך ליצור יצירות שהיו נחשבות בעבר לשיא האוונגארד, ולהפוך אותם למחלבת כסף שזוכה להערצת העולם כולו. מדובר כאן בהרבה יותר מניסוי תרבותי שכל מטרתו לשים את תרבות הסלבס ללעג. מדובר ביצירה תרבותית מרובת רבדים שהיא אחת ההערות המרנינות והמקוריות ביותר שאני ראיתי על התרבות שלנו בכלל.
חשוב לציין אגב, שכשאני מדבר על "ליידי גאגא" אני לא מתכוון לאדם מסוים, אלא למותג מופק לעילא שסטפני ג'ואן אנג'לינה ג'רמונטה היא בו רק חלק מתוך מארג שלם של אנשים מוכשרים מאוד ממגוון תחומים כמו אמנים, אנשי אופנה, מעצבים, במאים, פרובוקטורים מומחים ועוד. קשה לי לומר מה ליידי גאגא האדם רוצה כי האדם הזה מוסתר מאחורי כל כך הרבה מסכות, אבל למותג ליידי גאגא יש בהחלט אג'נדה מובחנת וקו ברור שהולכת ומתפתח מקליפ לקליפ, מתלבושת לתלבושת. המותג הזה יוצר אמנות אפלה, סימולקרית, מעורבלת, סופר-פופית וממכרת שעושה טוויסט מופרע על מיניות, צרכנות, דת, תרבות הפופ וכל מה שעובר לו ברדאר.
האם היא משחקת לנו במוח? כן, ואני חושב שבדיוק מזה אנחנו נהנים. היא מציגה לנו חטיפי דימויים פופיים לשליקה מהירה. ובשביל זה היא שם. בשביל לגאול אותנו מהשעמומון הבנאלי והצפוי מראש שתרבות הפופ הפכה אליו. ליידי גאגא הציבה לתרבות הפופ רף חדש של תחכום, אפלות, מודעות עצמית וערכי עיצוב. אין ספק שתרבות הפופ לא תשוב להיות כמו שהייתה קודם אחרי הגאגא.
 

האם כל הוגי תיאוריות הקונספרציה על גאגא נפלו בעצם בפח שהיא טמנה להם?
 
יתכן שחלקם אכן נפלו בפח, אבל אני מעדיף לחשוב שהאינטיליגנטים ביניהם פשוט משחקים איתה. יש קונספירציות אמיתיות, בוודאי שיש, אבל כמו שמומחה תיאוריות הקונספירציה רוברט אנטון ווילסון אמר, כל קונספירציה שאנחנו יודעים עליה בוודאות התפרקה תוך עשור לכל היותר כי הצדדים השונים המעורבים בה התחילו להלשין זה על זה ולתקוע סכינים זה בגבו של זה. הקונספירציות האמיתיות הן קצרות ונקודתיות מאוד. עד היום לא התגלתה מעולם קונספירציה ארוכת טווח באמת. בעולם שבו ממשלות לא מצליחות לנהל פגישות או ישיבות בלי שהתכנים שלהן ידלפו החוצה תוך מספר דקות, זה מגוחך לחשוב שכל מיני קבוצות "סודיות" (וברוב המקרים די שוליות) כמו הבונים החופשיים, האילומינטי או הכנסיה שולטים בעולם במשך מאות ואלפי שנים. כמו שאנטון ווילסון אמר, הטענה הזו  מסגירה אמונה בכך שיש מישהו שיכול לשלוט בעולם, ויותר מזה שהוא יכול לשלוט בעולם יותר מכמה רגעים מבלי שאיזושהי התרחשות בלתי צפויה (טכנולוגית/סוציאלית/גיאו-פוליטית/תרבותית וכו') תשמוט את הקרקע מתחת לתוכניות שלו. העולם שלנו הרבה יותר כאוטי ומורכב מזה. Nobody is in control. ואני חושב שאמונה כזאת, שיש מישהו ששולט בעניינים, באמת שולט בהם, היא נאיבית מאין כמוה, ומצביעה על כך שמאמינים סדרתיים בתיאוריות קונספירציה עצומות מימדים הם אנשים די נאיביים בסופו של דבר. בעיני, ואני חושב שגם בעיני ווילסון, שהיה אולי הוגה הקונספירציות האינטיליגנטי ביותר אי פעם, תיאוריות קונספירציה הן שעשוע אינטלקטואלי ותופעה תרבותית מרתקת. הוגה קונספירציה הוא בעצם הרמנויט (פרשן) טוב, וכמו כל מומחה לפרשנות הוא יודע לקחת רשת של סמלים, למצוא בה דפוסים ולטוות ממנה סיפור שבמקרים מסוימים הושתל שם בכוונה ובמקרים מסוימים מיוצר על ידי הפרשן. שתי האפשרויות טובות בעיני.
קונספירציות הן שעשוע פרשני. הוגי קונספירציות טובים מתמחים בלמצוא עדויות והוכחות לכל תיאוריה, ותהיה המפורכת ביותר. הם עושים זאת באלגנטיות ובצורה משכנעת. הוגה קונספירציות טוב חייב להאמין במידה מסוימת בסיפור שהוא מספר. אחרת הוא לא יהיה משכנע, אבל אני רוצה לחשוב שהוא שומר בכל זאת בסופו של דבר על מידה של מודעות ומבין שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהדפוס המקרי שהצליח לזהות בה ביצירה הפרשנית האחרונה שלו, כי כל פרשנות מצמצמת את המציאות ומשמיטה מתוכה המון פרטים חשובים. הוגה קונספירציות שבאמת מאמין בעולם הקונספירטיבי המאורגן שהוא בונה לעצמו זה דבר די עצוב והרבה פחות חינני בעיני.
 
ועכשיו בהקשר של ליידי גאגא. אני חושב שקונספירציות הן משהו שהולם מאוד את התדמית של הליידי, את תדמית הבבואות החמקמקה שבה היא אופפת את עצמה ושמאפשרת לעשרות ומאות פרשנויות לפרוח סביב לדמותה, להשליך עליה כל רעיון אפשרי ולראות בה כל דבר אפשרי. כל אלו מעידים ראשית לכל על הצלחתה יוצאת הדופן בהפיכת עצמה לסימולקרה, למשהו שהוא מעבר למה שאיזושהי פרשנות קונקרטית תצליח ללכוד. גבר? אישה? הרמפרודיט? מלאך? שדון? זונה? זה לא משנה, ליידי גאגא מפשיטה מעל עצמה את הממשות והופכת להיות כללות הפנטזיות של הציביליזציה שלנו. כמו קוסם היא פושטת ולובשת מסכות בקצב מהיר מיותר ממה שאיזשהו צרכן תרבות פופ מסוגל לקלוט ובגלל זה אנחנו מרותקים על ידיה ומאוהבים בה. ברגע שתפסיק לעשות את זה ותתקבע בזהות אחת, מוטרפת ככל שתהיה, היא תהפוך למעייפת כמו שאר הכוכבות.
אז אני רוצה לחשוב שגאגא (ושוב לא רק היא, אלא כל המעורבים ביצירת המותג גאגגא) עושה איזה טנגו עם הוגי הקונספירציות. היא שולחת להם איזה רמז פלרטטני, והם בחזרה ממציאים איזה תיאוריה שמטרתה לתאר אותה. ואז היא שולחת להם איזה מסר חדש שעליו הם עטים בשקיקה וחוזר חלילה. מדובר, בסיכומו של דבר, בסוג של מעשה אהבה הדדי ואין לי ספק שהקונספירטורים נהנים ממנו לא פחות מליידי גאגא.
 
כל מה שתרצה להגיד על הנושא
 הנה עוד דוגמה לפלרטוט עם תיאוריות הקונספירציה. הקליפ המופתי הזה ש-Vigilant Citizen מזכיר בהקשר של ההתייחסות לשטיפת מח ביצירתה של ליידי גאגא. ליידי גאגא משלבת כאן בין מותג ההלו-קיטי (סמל לורדרדות נטולת מוח שגאגא אוהבת להשתמש בו), לבין תוכן שיווקי מודגש בכוונה יתר על המידה (השמפו של ג'ונסון אנד ג'ונסון) לבין אסתטיקה של שנות השישים שהזכירה לי גם את האסיר (יצירה עמוסה בשטיפות המוח שלו) וגם בסופו את הוולווט אנדרגראונד (הלהקה של אנדי וורהול, שגאגא מנתה אותו בעבר כאחד ממקורות ההשראה העיקריים שלה).


מה שמעניין זה שזה אפילו לא קליפ לשיר, אלא בסך הכל קליפ שהופק לערוץ היוטיוב שלה וזה עדות נוספת עד כמה שהליידי לוקחת ברצינות את האמנות שלה. זה שאחת מאמניות הפופ המרכזיות של זמננו יצרה כאן פרסומת שהיא גם יצירת אמנות אוונגרדית מופלאה וגם מתכתבת עם תיאוריות קונספירציה ועם תרבות הפופ של שנות השישים זה פשוט נפלא בעיני. זה מספיק מלהיב בעיני שאני לא צריך להאמין בשום תיאורית קונספירציה בשביל להנות מזה. כשאני מסתכל על זה אני רואה בעיקר יצירה של אחת האמניות המדהימות של זמננו שמתכתבת עם תרבות הצריכה, הפלסטיקיזציה ושטיפת המח. המחשבה שה-CIA, הבונים החופשיים או שניהם יחדיו אחראים ליצירה הזו משום שהם עסוקים בנסיון להפיק יצירות פופ קאטינג-אדג' שישחילו לצופים מסרים על הקונספירציות האפלות שבהן הם עוסקים היא בעיני לא רק מיותרת אלא לא פחות ממגוחכת.
 
ליידי גאגא היא המשיח

 הפרשנות האוקולטיסטית לטלפון

 הפרשנות האוקולטיסטית ל-Paparazzi 
 
הפרשנות האוקולטיסטית ל-Bad Romance

הוויכוח על אווטאר – ממחשבותיו של פרא אצילי

בואו נשים את הקלפים על השולחן. אני לא זוכר הרבה רגעים שהייתי נרגש בהם כל כך בשנה האחרונה כמו כשיצאתי מאווטאר לראשונה. אני זוכר את ההרגשה הזו של שוק תודעתי ופיזי ממש המורגש בכל חלקי הגוף, את התחושה שהסרט הזה מסוגל להצית מהפכה, שלו רק אנשים היו מבינים אותו לאשורו העולם המודרני לא היה יכול להמשיך ולעמוד על תלו. את התחושה שחוויתי כרגע חוויה רוחנית עמוקה במשותף עם מאות אנשים זרים מהעיר,  שכמו (ולהבדיל כמעט כל סוגי ההבדלות האפשריות מלבד אחת) קולברג (1945), הסרט הנאצי עתיר התקציב ביותר בהיסטוריה, שגבלס האמין שיעורר את רוח העם הגרמני ויחולל את המפנה המיוחל במלחמה נגד בעלות הברית – כך גם אווטאר עשוי להיות חוויה קונברסית, מחזירה בתשובה – חוויה שתעביר מליוני אנשים בעולם המערבי את המסע השמאני. דמיינתי את בתי הקולנוע המפוצצים בצופים בכל רחבי העולם ככנסיות העובדות מסביב לשעון על מנת להפיץ את הגוספל החדש ושכל מי שנכנס אליהן חוזר בתשובה וסר בו מדרכיו הרעות – בדרך לתיקון עולם.
 
אלא שאז, כשיצאתי מהאולם וחיכיתי לידידתי שנעלמה לה למספר דקות הזדמן לי להאזין לשיחה של בחור ובחורה שכרגע יצאו מהסרט ונראו כאילו הם בדייט. הבחורה עשתה רושם של מתלבטת, של מי שמאוד התרשמה מהסרט אבל גם לא כל כך יודעת איך לאכול אותו, מצב שהבחור שאיתה היה נחוש לתקן. "תשמעי, אני מצטער." הוא אמר לה "אבל אני למדתי על זה באוניברסיטה. זה פשוט נדוש ושקרי, כל ההצגה הרומנטית הזו של הפרא האציל."
 
תסלחו לי אם אני לא מסוגל לחזור על כל שאר הדברים שהוא אמר לה שם בדקות הבאות. בזמן שהאזנתי לנאומו המייגע על "הפרא האציל" ועל הביקורות המלומדות שלמד באוניברסיטה על מושג "הפרא האציל", דמיינתי שאני מזנק עליו מנער אותו בחוזקה בכתפיו, וקורא עליו בקול רם Wake up!!! בסוף חסתי על הדייט, קשה מספיק מלאכתו של קופידון בעידננו משאקשה עליו גם אני. שתקתי.
 
זה לא שברעיון הפרא האציל אין הרבה בעייתיות. כמו כל מושג שהתפתח לאורך מאות שנים, הוא מכיל הרבה מאוד זבל ומבוסס על הרבה מאוד רעיונות מסולפים שהשתרבבו לתוכו. ובכל זאת, באינטואיציה שהובילה למושג הפרא האציל יש משהו. באינטואיציה על איכויות אחרות טהורות ונעלות שקיימות בעולם האנושי הארכאי יש הרבה מאוד, יותר ממה שאנשים בחברה שלנו מסוגלים או רוצים לדמיין.
 
מה שמפחיד אותי באמת, הרבה יותר מחוסר הדיוק שיש במושגים תרבותיים כמו "הפרא האציל" ושתמיד יהיו ברשותנו מספר אקדמאים שקדנים שלא יתעייפו להצביע עליו, זה גדודי הסטודנטים שלומדים באוניברסיטאות תיאוריות ביקורתיות על הפרא האציל, או על תופעות תרבותיות אחרות ומשתמשים בהן אחר כך כפילטר שמאפשר להם לסנן חוויות אותנטיות שמתדפקות על דלתות התודעה שלהם.
 
מה שמפחיד אותי באמת, מה שמזעזע אותי ממש, מה שהפתיע אותי ומטריד את מנוחתי בשלושה השבועות שחלפו מאז שראיתי את אווטאר (שלוש פעמים) הוא שהאנשים בחברה שלנו כל כך שקועים בהווית העיר ההיפר-טכנולוגית שלהם, בעולם הזה שלעולם לא יצאו מרשת התודעה שלו, שכשהם רואים חיים כמו באווטאר זה נראה להם כמו קשקוש רומנטי.
 

אווטאר כמראה לחברה המודרנית

אני זוכר שיצאתי עם צמד חברים מהקרנה אחרת של אווטאר. אני הייתי אקסטטי, הם לעומת זאת אמרו שהסרט מעניין אבל "בעייתי" ושבאופן כללי זה "אגדה". שוב רציתי לתלוש למישהו את השיער, ולא משנה בכלל למי. "אגדה"??? כלומר, כן, אווטאר הוא סוג של אגדה – אבל אלוהי אלוהים, אגדות הן הסיפורים הכי רלבנטיים שיש לנו. אגדות נוטות לספר לנו את הסיפור שצריך לספר טוב יותר מרוב הצורות הסגנוניות שהתפתחו בתרבות שלנו ב-100 השנה האחרונות.
 
אז אני פה לומר את דעתי וזו דעתי בלבד, אבל לעזאזל אני מוכן לעלות על גג ולצעוק אותה משם, אם צריך – שאווטאר הוא אולי אגדה, אבל אגדה שאומרת את האמת לפרצוף. שהחוויות והרעיונות שאווטאר מדבר עליהן – החיבור עם הגוף הילידי, הרוחניות הארכאית, התפיסה של הטבע כאורגניזם חי ומודע (מה שאני קורא לו Sentient Forest) הם האמת לאמיתה ולא האגדה, כפי שיודעים אנספור אנשים שחוו אותם וחווים אותם באופן יומיומי – אפילו כאן בעיר. אני מתפתה לומר '"'האגדה האמיתית היא הבורסה. 'האגדה' האמיתית היא לחכות שמישהו יגיב כעל הסטטוס שלכם בפייסבוק" – אבל אני לא אגיד את זה. כי זה יהיה פשטני מדי, כי גם לדברים האלה יש מציאות, ואפילו חשובה. אבל אם אני בטוח במשהו, זה שאם כבר חייבים להשתמש במונחים כמו אגדה – הדברים הללו הם הרבה יותר "אגדה" ו"המצאה" מהדברים שמופיעים באווטאר.
 
ואז כשאני רואה אנשים שמלגלגים לכל מיני קונספטים שמופיעים באווטאר כמו "אמא טבע" או "רשת החיים" כאילו מדובר בקשקוש חסר מובן שאלוהים יודע מאיפה הקריצו אותו, אני באמת ובתמים לא יודע אם לצחוק או לבכות. אווטאר הוא המציאות. מציאות שורשית מאוד שהייתה שלנו במשך אלפי שנה ושאנשים בתוך הגוף הטכנולוגי והמטריאליסטי של החברה שלנו מגודלים ומחונכים באופן שיטתי להתעלם ממנה ואפילו לא להכיר בקיומה. ומה שמרתיח אותי במיוחד הוא האופן שבו תיאוריות ביקורתיות (חשובות כשלעצמן) כמו אלו שמבקרות את מושג "הפרא האציל" משמשות בסופו של דבר על מנת לשרת את החברה הפרברטכנולוגית שלנו ולפטור את המסר של אווטאר כסתם עוד קשקוש רומנטי.
 
פרסמתי פה לפני כמה ימים רשימה על אווטאר ופסיכדליה ואני חושב שזה לא מקרה שהתגובות הכי נלהבות ששמעתי לאווטאר היו כולן מחברים של הקהילה הפסיכדלית, שנדמה לי שהיא זו שאמצה את הסרט הזה באופן הנלהב ביותר. אני חושב שאת הקוטביות העזה בתגובות שיש לאנשים על אווטאר אפשר לסמן באופן סכמטי מאוד ככה: הרבה אנשים שמרגישים קשר חזק לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית התרגשו מאוד מהסרט הזה. הרבה אנשים שלא מרגישים קשר חזק (או מרגישים קשר של דחיה) לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית ראו אותו כאגדה, סתם קיטש, סרט הוליוודי וכו' (הכל נכון אולי בדרכים שונות) והתעלמו מהאמת שהייתה גלומה ברבים מהרבדים האחרים שלו. זו חלוקה גסה. מאוד מאוד גסה, ואני יודע שהיא תרגיז הרבה מאוד אנשים. אני גם מכיר כמה אנשים שלא תואמים אותה, והם בהחלט קיימים. אבל אני חושב שהיא כן מספרת לנו משהו על אווטאר, על המסר שלו, על מי שבשלים לקלוט אותו ושהתרגשו ממנו עמוקות. ומי שאטומים לחוויה הרוחנית והאותנטית (כן! כן! סרט עם תקציב של 400 מליון דולר שמייצר חוויה אותנטית זו חיה שקיימת!) שהוא מציע.
 
אני לא זוכר הרבה סרטים שקטבו כל כך את קהל הצופים כמו אווטאר. פגשתי הרבה אנשים שהעריצו אותו לגמרי ושהלכו לראות אותו 3-4 או אפילו 8 פעמים. פגשתי גם הרבה אנשים אחרים שבזו לו. בעיני התגובות לאווטאר שמות מראה מול התרבות שלנו.
 
ואולי האנשים הללו שיצאו מאווטאר ובחרו לראות בו קשקוש הוליוודי רומנטי וריקני בסך הכל הפעילו את מנגנוני ההגנה שמטרתם לשמור עליהם תחובים בנוחיות בתוך פודי המציאות שלהם. אחת התופעות המרתקות שהופיעו סביב אווטאר הייתה תופעת "דכאון האווטאר" שעליה דווח בהרחבה ב-CNN. באתר מעריצים של אווטאר התפתחו דיונים נרחבים של צופים שהתאהבו בעולם האווטארי וחוו לדכאון אחרי שיצאו מהסרט ונאלצו לחזור לעולם "האמיתי". הם מדווחים על תשוקה עזה לחדור ליופי של העולם של אווטאר, ותחושת ניתוק עמוקה מהעולם שבתוכו אנו חיים.
 
ידידתי ג' אמרה, "נו בטח, הם יצאו מהטריפ הזה ועכשיו הם בדאון מהעולם." חשבתי שיש משהו בדבריה. הבעיה היא שהתרבות שלנו אומרת לאנשים האלה. "זה רק סרט. תרגעו. תנשמו ותחזרו לעבודה." 
 
אווטאר הוא לא רק סרט. (אין כזה בכלל דבר 'רק סרט', אבל נעזוב את זה כרגע). יש לאן לשאוף. העולם שקמרון הבטיח קיים. הוא קיים, הוא שורשי, הוא זכותו המולדת של כל אדם ואפשר לגשת אליו ולחוות אותו מיד ראשונה. אווטאר הוא קריאה לחוות את העולם הזה. אני מאחל לכל מי שיכול שיקח אותו כקריאה לצאת למסע לתוך הגוף הילידי.
 
קישורים רלבנטיים
 
אווטאר והרנסנס הפסיכדלי
 
ראיון עם ג'ון זרזאן – הוגה אנרכו פרימיטיביסט

 
 

סיכום העשור שלי 2000-2009

כמה כיף ומרגש להיות כאן בסוף העשור הזה. עשור הוא פרק זמן נוח בדיוק לסיכום תרבותי. לא קצר מדי, לא ארוך מדי. כל כך בול שנדמה שההתפתחות התרבותית כמעט ומצייתת לו.
 
מכיוון שאין לי מושג וכח לסכם את כל מה שקרה בעשור הזה. כמה מחשבות אסוציאטיביות שעברו לי בימים האחרונים על העשור הנוכחי.
 
לא מנומק. לא מסודר. רק למי שמוכן לקרוא בתנאי שדה לא מעובדים.
 
מבחינתי כל דבר שקרה מאז שנת 2000 הוא כבר העתיד.
ההיסטוריה של שנות האלפיים היא היסטוריה של העתיד, ואיך הוא הולך והופך לעתידני.
עד שנת אלפיים אנחנו הלכנו והתקרבנו לתוך העתיד. מאז שנת אלפיים אנחנו ממריאים קדימה ומעלה באופן חד כיווני לקראת ההפיכה לבלתי מושג.
תרבות הפופ הופכת מוקצנת ועתידנית יותר מרגע לרגע. היא מהפנטת אותי. המציאות היא המדע הבדיוני הכי משובח שמופק היום.
 
שנות האלפיים, עשור אפל ומלוכלך. הלוק המלוכלך האפל, והדי פסיכדלי של העשור הזה הושפע בצורה בסיסי מהביטים הקמאיים של ההיפ-הופ שהניעו את גלגלי התרבות. הביטים הללו החזירו אותנו לחלל שבטי של דחפים והעשור הזה היה עשור של דחפים. לא היה מקום למתבכיינים. הכל הפך להיפ-הופ. הכל הפך למיקסוסים. רוב העשור שנאתי את זה. עכשיו בסיום העשור אני נחשף לזה מחדש ומרגיש את משק ההיסטוריה נושב על פני, ושאין ברירה אלא לאהוב, עכשיו רגע אחד לפני שזה נגמר. וגם שאין סיבה לא לאהוב. כי כל הדברים שקרו הם סוג של אוונגארד Sci-Fi. לא רק ליידי גאגא אלא גם Single Ladies של ביונסה זה אוונגארד, ואפילו הבלק-אייד פיז.
 
נעים לקראת העתיד, טסים לקראת העתיד. עולם גלובלי ומתחמם. הכל מתחמם.
הכל הופך להיות יותר קפיטליסטי. חלק הופכים להיות יותר אידאליסטים.
מאבק נמשך. טוב ורע. כוחות של כסף, יצירתיות, דת, אידאולוגיה – הולכים ומתנגשים.
טכנולוגיה מתחממת. האדם והסייבורג ממשיכים להתרשת.
אייפוד. אייפון. Wi-Fi. בלותות'. נטבוק. וויקיפדיה. גוגל. יוטיוב.
עידן בוש. טרוריזם. פאראנויה. פיליפ ק. דיק היה מבסוט.
צורכים פאראנויה. נהנים לצרוך.
צורכים את עצמנו לדעת והופכים להיות יותר ויותר מודעים לזה.
עוד מעט דברים הולכים להשתנות, one way or another.
 
טרנטינו איזה יופי, אבל רודריגז עקף אותך בסיבוב.
שילוב של אנימציה וקולנוע הפנט אותי העשור הזה. סין סיטי, 300, השומרים ואפילו רנסנס, למרות שהוא היה סרט מחורבן.
עכשיו עוברים לעידן התלת מימד. אווטאר יוצא בחודש האחרון של העשור ומסמל את עמידתנו בפתחו של עידן חדש של קולנוע 3D. האם הוא יעשה לקולנוע הדו מימד את מה מה שזמר הג'ז עשה לריאנוע? עוד על זה בהמשך.
סרטים אפוקליפטיים זה הדבר. הילדים של מחר  פוצץ לי את המח. מסמל בעיני יותר מכל סרט אחר את המצב רוח האפוקליפטי של העשור הזה. החזון של העתיד שכולנו חיים בחרדה מתמדת ממנו, בין אם ראינו אותו או לא. ואם לא אנחנו צריכים לחיות בחרדה ממנו כי המון דברים מובילים לשם. כל הדברים שהייתי רוצה להאמין שכוחות האמונה וההרמוניה שהובילו אותנו עד לכאן, למרות הכל, ישאו אותנו הרחק מעליהם.
כריסטופר נולן הבמאי שהיה הכי מסקרן ונעים להכיר אותו בעשור הזה.
קלינט איסטווד אני נשבע לך אמונים מעתה ועד עולם.  תנו כבוד לזקן ששפע יצירות מופת לאורך העשור הזה.
תודה למיאזאקי על הטירה הנעה.
גם סקורסזה, פון טרייר ודיוויד לינץ' שיחקו אותה.
הקולנוע הישראלי הפתיע עם הרבה סרטים מעניינים למדי. אבל חייבים להזכיר שתי יצירות יפהפיות ומושלמות: ואלס עם בשיר ועג'מי. העובדה ששתיהן הופיעו בשנתיים האחרונות של העשור פשוט מרגשת. לא יכול גם בלי להזכיר את "המנגליסטים של דוד אופק, עוד יצירת מופת בלתי מוערכת מספיק של העשור הזה. ואם עוד לא ראיתם אחד משלושת הסרטים הללו, תעשו את זה דחוף.
 
והסרט של העשור, בלי היסוס בכלל, אחרי שצפיתי בו פעמיים בשני הלילות האחרונים: אווטאר בתלת מימד, במרחק גדול, אפילו קוסמי. בעיני הסרט הפסיכדלי הגדול בהיסטוריה. סרט שמוכר את תפיסת העולם השמאנית לעולם כולו ומחדיר רעיונות ולוק פסיכדלים לזרם המרכזי של התרבות, בעזרת טכנולוגית ה-3D הפסיכדלית שיוצרת עכשיו בתחילת העשור החדש מציאות מדומה ברמה שלא נראתה כמותה מעולם. אווטאר ועליזה בארץ הפלאות, שניהם סרטי התלת מימד המרכזיים ביותר שיצאו עד היום, עוסקים שניהם בנושאים פסיכדליים ומתהדרים בחזות פסיכדלית. אני מתכוון עוד לכתוב הרבה בנושא של אווטאר, אבל לעכשיו אומר רק שהוא השפיע עלי עמוקות, שאני מהרהר עליו ומורגש מחובר בתוכו לרמות הפנימיות ביותר ושהוא נותן לי תקווה שהמאה ה-21 תהיה מאה פסיכדלית.
 

יוגורט שטוזים עם בית בסגנון פטרית אמניטה מוסקריה מאחור.

הפרסומת היפה ביותר שאני זוכר מהעשור הזה היא הפרסומת של יופלה שטוזים. כן, אני יודע, זה די בעייתי כשחלק גדול מהרשימה שלך הם דברים שנחשפת אליהם לראשונה ביומיים האחרונים של העשור. אבל הפרסומת הזו היא הפשוט הדבר הפסיכדלי האורגזמטי ביותר שראיתי, ומוסיפה לתקוותי על הפסיכדליזציה של המדיה לעתיד.
 
וזה לא משנה שלא הייתי מכניס לגוף שלי לעולם יופלה שטוזים, זה פשוט כל כך יפה.
 


 
ואגב, זה תמיד משעשע אותי איך שהדימוי של פטריות האמניטה מוסקירה ממלא תפקיד מרכזי כל כך בתרבות הפופולרית המערבית העכשווית. הנטיה של פטריות האמניטה להופיע תמיד ביצירות בעלות נטיות פסיכדליות [ראה בתמונה מעלה] מהווה סמל מעודד לזכרון של השיח המושתק שקיים ברקע של כל הדברים הללו שאנחנו צופים בהם כיום במדיה.
 
אגב, אולפני Gravity שיצרו את הפרסומת של יופלה אחראים לשורה של פרסומות פסיכדליות מהשנים האחרונות. שווה להעיף מבט  בדף שלהם שלהם ביוטיוב.
 
הטכנולוגיות שהכי עיצבנו אותי: הודעות מוקלטות שמתקשרות. מרכזיות טלפוניות ממוחשבות שדורשות ממך ללחוץ על כפתורים, להאזין לתקליטים מטמטמים, ולא מאפשרות לך להגיע לבן אנוש. פרסומות אינטרנט עם ווליום גבוה שמפוצצות לך את הרמקולים באמצע הלילה ואתה גם לא מוצא מאיפה הן הגיעו.
 
הרגעים הכי מכוננים: 11 בספטמבר. הנשיא אובמה נבחר. שרון חוטף התקף לב. יום כיפור 2000.
 איך יזכרו את העשור הזה?
זה היה עשור נורא לעולם, אבל אני חושב שעוד נתגעגע אליו, ליופי הפיוטי שהיה לו. 
זה היה עשור נורא וקשה, אבל אני חושב שהוא גם היה מאוד מעצב ומלמד עבור האנושות שנתקלה בגבולות של עצמה. מתוך ההפכה שהיא נתונה בה וההרס שהיא זורעת, גם יש תהליך איטי של התעוררות ופיתוח מודעות לדפוסים של עצמה. הייתי אומר שהאנושות כרגע מאוד למטה, אבל גם מאוד עוברת תהליכים חדשים, וזה נותן לי תקווה שהיא תצא מהטריפ הרע ותעבור תהליך רוחני שיוביל אותה להתעלות. וגם אם לא, אני עדיין אוהב אותה.
 וזה גם היה העשור הכי טוב שהיה לי בחיים. תודה לאלוהים, לעולם ולעצמי. תודה לפסיכדלים. התגלית החשובה ביותר שהייתה לי בחיי, וששינתה לחלוטין את הבנתי את העולם בעשור האחרון.
עכשיו יש דיבור על כך שהעשור הבא יהיה עשור אופטימי, כאילו בקונטרסט לעשור הנוכחי. אני לא יודע מה יהיה, אבל אני יודע שאני ניגש אליו ביותר שמחה ותקווה משניגשתי לאיזשהו עשור אי פעם.
אני מאחל לכל הקוראים עשור של לימוד, התחדשות, הרחבת תודעה והגברת מודעות, כוח, אמונה, שפע, אהבה, בטחון, הנאה, שמחה, כנות, יופי, כח רצון ויציבות. מאחל את זה לאנושות כולה, כפריטים וכקולקטיב.
 
תודה רבה על כל מה שהיה
נתראה בעשור הבא.

חוק הפוטושופ – הזווית הסימולקרית

בהארץ מתנהל הבוקר הדיון הזה בנושא חוק הפוטושופ והאילוסטרציות שמצורפות אליו בהן בהחלט מאירות עיניים בנוגע לרמת ההונאה הכרוכה כיום בצילומי אופנה, כמו גם הפורטפוליו של  האתר הזה שמישהו שם בתגובות (להכנס לפורטפוליו ולשים את הסמן מחוץ לתצלום ובפנים על מנת לראות את עבודת הפוטושופ שנעשית כיום על תמונות של מפורסמים).

הדברים הללו ממחישים עד כמה התרחקנו מהאסתטיקה של הממשי. דבר שליידי גאגא כתופעה מסמנת אותו יותר מכל.

כשצופים בצילומים הללו, הנטיה הראשונה, ההומנית והמבורכת היא לחשוב ברחמים על הנשים (והגברים) המסכנות/מסכנים שצריכים לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים של פיגורה ויופי. הם (או אנחנו? איכשהו זה תמיד רק הם…) מרעיבים עצמם, מתישים את עצמם בהקאות סדרתיות וחיים חיים אומללים של רגשות אשמה. אין ספק שזו אכן בעיה.

מצד שני נראה לי שהריטוש, וההפיכה למשהו שאנחנו איננו, הן חלק בלתי נפרד ממגמה עמוקה של הסימולקריזציה או הסייבורגיזציה של התרבות. במילים אחרות: המגמה האופנתית שאליה אנחנו הולכים היא מגמה שנוטשת את הגוף האנושי לטובת גוף חדש – גוף סימולקרי שיהיה מעוצב לחלוטין.

לא ניתן לחזור מהאסתטיקה החדשה לאסתטיקה הישנה. אחרי שמביטים בהפרשים התהומיים שבין התמונות טרום-פיטשופ ולאחר הפיטשופ זה הופך ברור. המין האנושי כבר לא יכול לסבול מציאות בלתי מפוטשפת.

הממשי הוא גולמי ומחוספס מדי עבור האדם של העידן הסימולקרי. העין האנושית של העידן הוירטואלי הרגילה בגרפיקה ממוחשבת המלטפת את הקרנית בגוונים הרמוניים, נעימים, מרגיעים וממלאי חשק, הפכה רגישה מדי על מנת להתמודד עם המציאות הממשית שהגופות האנושיים שלנו מטילים למולנו בצורה בוטה כל כך.

נדמה לי שאנחנו שרויים כרגע בשלב ביניים. עדיין אחוזים בתוך עולם ממשי, עם העיניים שלנו כבר בתוך העולם הווירטואלי והסימולקרי שאליו אנחנו מאיצים במהירות. ההפרש המייסר בין גוף הבשר שלנו, למדיה הווירטואלית שבתוכה אנחנו שקועים מכה בפרגולים על הרגישויות האסתטיות החדשות של העידן הוירטואלי.

מה הפתרון?

עם כל הסימפטיה לנשים ולגברים המסכנים שנאנקים תחת עריצות הפוטושופ, אני לא יכול שלא להיות הספקן לגבי הנסיון לאכוף את האסתטיקה של העבר על העידן הווירטואלי. הניסיון לשבור את האימפטוס התרבותי והחתירה ארוכת השנים לשלמות בלתי מושגת של מראה נידון לכשלון.

הפתרון לא נמצא בטיהור הפוטושופ מהמציאות – אלא להפך בהקצנה של הפיטשופ והרחבתו לתוך המציאות: בהפיכה שלנו לישויות מפוטשפות בהגדרה. אם אנחנו לא רוצים ללבוש חליפות פוטושופ שיעבדו כל הזמן על שינוי החזות שלנו בעולם האמיתי וייצרו לנו גרסאות פוטושופ (כמו בסורק חשיכה נניח) נדמה שהפתרון שמופיע עכשיו הוא בדמות האווטאר (לא הסרט), הדמות הווירטואלית שלנו, שאנחנו הולכים ומתמזגים איתה. הפיכה לישויות וירטואליות, ניתנות לעיצוב ועזיבה (איטית ומבוקרת) של גוף הבשר שאינו יכול אלא להכשל בנסיון לעמוד בקצב ההתפתחויות התודעתיות והתרבותיות שהדמיון התרבותי של המאה ה-21 מוביל אותנו אליהן.

חוק הפוטושופ.

Resistance is Futile. The law of nature is the law of technology.

במקום לקבל את המגבלות של גוף הבשר, נתמסר לסימולקרה ונהפוך לסימביוזה אנושית-פוטושופית לתפארת הפין-אפ הסייבורגי של המאה העשרים ואחת.

וכמובן שיש עוד אפשרות, לעזוב את כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות.

***
וסרט ישראלי שראיתי בסינמטק סוף שבוע ושרלבנטי בהחלט לדיוננו הוא פרילנד של גור בנטביץ' המצוין, אולי הבמאי הישראלי הפסיכדלי היחיד, ומי שביים שני פיצ'רים שעוסקים בחומרים משני תודעה ובמצבי תודעה משונים. הפעם בנטביץ' הפך חלוץ בתחום אחר. הקולנוע הישראלי לא מצטיין בדרך כלל בעיסוק שלו בטכנולוגיה אבל בנטביץ' יצר שני סרטים (פרילנד בן השעה, ועובר ושב בן ה-12 דקות) מעניינים ומהנים מאוד שהטכנולוגיה עומדת במרכזם. עובר ושב הוא סוג של סיפור אהבה קוסמי אס.אמ.אסי. ואילו פרילנד שכחציו מתרחש במציאות וירטואלית, מדבר על יחסים ואהבה בעולם של מציאויות וירטואליות. מומלץ מאוד. ההקרנה הבאה בשבת, ה-9 לינואר, בשעה 15:00.

 

מיה מרון באקט של סקס וירטואלי. מתוך פרילנד.

ליידי גאגא היא המשיח! קווים לדמותה התיאולוגית של ליידי גאגא

בשבועות האחרונים הייתי נתון תחת סחרור ליידי גאגא אפיסטמולוגי ששינה לחלוטין את תפיסתי את העולם והמציאות. אני קצת יוצא מזה בימים אלו, אם כי ליידי גאגא היא עדיין בוודאי אחד מ-5 האנשים החשובים ביותר על הפלנטה. הנה כמה דברים שכתבתי מתוך עין הסערה ושהתפרסמו היום בערוץ הניו-אייג' של אתר אנרג'י מעריב.

בפעם הראשונה שצפיתי בקליפ של ליידי גאגא, הייתי במצב תודעה מאוד פסיכדלי ורספטיבי לחוויות מיסטיות רבות עוצמה. ליידי גאגא הופיעה בפני כהתגלות. היא עולה מן הים כמו דמות מיתולוגית, עוטה מסכה על פניה. כלבי השאול של האדס לצידה.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן בודריאר תיאר את העידן שלנו כעידן של סימולקרה: עידן של סימנים חסרי מסומנים, תדמיות חסרות מקור או ממשות וכשצפיתי בליידי גאגא בקליפ של Bad Romance נפלתי ברשתה של  גיבורת הסימולקרה המופלאה הזו. במצב התודעתי שבו הייתי, ראיתיה לא כאישה, אלא כאלת פופ.

האם היא האחת הנבחרת?


הסייברוגאגא
"אם אתה רוצה לראות אותי, צפה בי בווידאופון שלך" (מתוךהשיר וידאופון, ביונסה וליידי גאגא)

התאהבתי בה מתוך ידיעה שלווה שהיא הזיה. ליידי גאגא הזכירה לי את ריי טואי, אישיות האינטיליגנציה מלאכותית הסינתטית שהינה אלילת פופ בינלאומית ברומן "איידורו" של ויליאם גיבסון. הקול הרובוטי המסונתז שלה, הפנים שלה שחבויות תמיד מאחורי סדרה חסרת קץ של מסכות, החזות שמשתנה מדי מספר שניות. עבורי היא הייתה ישות סייבורגית ווירטואלית לחלוטין, שירדה מהאולימפוס של הפופ אלינו בני התמותה. היא גרמה לי לחשוב על לינדה פוקס הזמרת המיתולוגית שהרב אשר מאזין לה ומפנטז עליה במשך שנים ארוכות בעת שהוא חג בלווין סביב כוכב בצידה השניה של הגלקסיה בספר "הפלישה הקדושה" של פיליפ ק. דיק. גאגא נראתה לי סינתטית לחלוטין, כמו פוקס. התגלות מדיה שאפשר להעביר חיים שלמים בצידו השני של היקום בנסיון לפענח את הסוד שגלום בפיקסלים שמרכיבים את זהותה המסתורית. דיק אמר פעם (בציטוט שאני אף פעם לא מתעייף מלחזור עליו) שאם אלוהים היה מתגלה בפנינו היום, הוא היה מתגלה בפרסומת למוצר בטלוויזיה. הפלישה הקדושה של דיק, הוא רומן מפתח שפוקס, כוכבת הפופ הסימולקרית מופיעה בו כמקבילה ליצר הטוב הקבלי.

האם גם ליידי גאגא היא דמות מפתח לאיזשהו כוח יקומי מופלא שמתגלם בה?

הבארביפלצת
"אין לי כוונה לצחוק על תרבות הפופ. כוונתי היא לבחון אותה מחדש" (ליידי גאגא)

 

סממני יופי שמוקצנים לגרוטסקה. ליידי גאגא ב-Bad Romance.

כששאלו את ליידי גאגא בראיון על ההצלחה שלה היא אמרה "אנשים אוהבים אותי בגלל שאני מאוד סקסית". התשובה שלה הייתה פרץ קמפ רענן שהזכיר לי את דיביין של ג'ון ווטרס. יש בהחלט משהו סקסי בשירים של ליידי גאגא, אבל באופן מפתיע כשצופים בקליפים שלה לא חושבים על סקס. סקס זה לא העניין פה. העניין פה זה האפופקליפסה שליידי גאגא מובילה אותנו אליה בבטחון מלא, כשהיא שוכבת בתחתונים וחזיה על מיטה ובוזקת מבטנה החשופה ניצוצות חשמליים על שלד שמסמל את התרבות בת זמננו.

 

"אני רוצה את הכיעור שלך. אני רוצה את המחלה שלך." (Bad Romance)

ליידי גאגא, ביטלה את הרעיון המטופש שכוכב פופ צריך להראות טוב בעידן המדיה. היא כל כך סימולקרית שזה לא משנה שהיא לא עומדת בכל מיני סטנדרטים של יופי. זה לא משנה איך היא נראית כי היא אלה. מרשל מקלוהן אמר שאנחנו צריכים לשאול על כל מדיום מה הוא מעצים, מה הוא מבטל ולמה הוא מתהפך כשמקצינים אותו עד לקצה. ליידי גאגא מראה לנו שכשהסימולקריות עוברת דרגה מסוימת תרבות הפופ הויזואלית שהפכה את היפיופים והיפיופות לשליטי העולם כבר לא זקוקה להם עוד. היא זקוקה להשראה. ליידי גאגא לא מנסה להיות יפה. היא אולי נראית קטלנית, אבל היא גם לא פוחדת לכער את עצמה. האסתטיקה שהיא מטיפה לה נמצאת מעבר למושגי היפה והמכוערת המקובלים. היא מקצינה את הברבי לגבול המפלצתי, לוקחת סממני יופי והופכת אותם לכיעור שהופך לאסתטיקה חדשה. עקבי הסטילטו המעוותים של המעצב אלכסנדר מקווין שבהם היא מהדסת, בסיום Bad Romance; העיניים המוגדלות שנחשבות סממן יופי בתרבות המערבית ונמתחות ב-Bad Romance לגבול הסיוטי. היא הבארביפלצת. היא התגשמות של כל מאוויה וסיוטיה של התרבות הפופולריים.

האם היא האחת שלה ציפינו?

ליידי דאדא
"אני רוצה שהדימויים יהיו חזקים כל כך שהמעריצים ירצו לאכול, לטעום וללקק כל חלק וחלק מאיתנו" (ליידי גאגא)

ההופעה של ליידי גאגא בסצינת הפופ הייתה לא פחות מאירוע משיחי מהמדרגה הראשונה. היא מאחדת את האוונגארד של העיצוב ושל עולם האמנות, עם המסונתזות של הפופ והקפיטליזם, עם תחושת הפאן של בחורה בת 23 שמסובבת את העולם על אצבעה. היא מייצגת את ההתכה המושלמת של האסתטיקה הפסיכדלית, תרבות הפופ ומידה גדושה של קפיטליזם וסימולקרה. היא ליידי דאדא. גואלת תרבות הפופ והתרבות הגבוהה.

צפיה בחמש הדקות של Bad Romance מספקת יותר דימויים רלבנטיים משעות של שיטוט במוזיאון. בשנות השישים אנשים היו לוקחים  טריפים והולכים להסתכל על אודיסאה בחלל של קיובריק. היום שום קיובריק לא יכול להתחרות בשטפי הדימויים שמייצרת ליידי גאגא. היא הקצנה של הפסיכדליות ההולכת ומתגברת של תרבות הפופ בשנות האלפיים: הרזולוציה ההולכת ומתחדדת, הצבעים העזים, צבע העור הנוצץ, העיצובים המוקצנים. הקליפים של ליידי גאגא בנויים כמו חזיונות, הם מלאי תחושה של יראה למול האסתטי והמושלם.

 

האלה הזו לא לובשת בגדים. היא לובשת יצירות ארכיטקטוניות.

באחד הראיונות איתה ליידי גאגא אומרת ש"אופנה זה הכל" (Fashion is Everything). האמירה הזו מסכמת בעיני את המסר הרדיקלי שלה. תפיסה טוטאלית של האופנה כדרך חיים רוחנית שמחליפה את כל הדברים כולם. בעולם האסתטי של ליידי גאגא אין טוב ורע. ליידי גאגא היא מעל לטוב ולרע. היא נושקת למוחלט. היא עושה Shockart. היא טוענת שהיא מתקשרת את דונטלה ורסאצ'ה. היא מתקשרת את הרוח הקדושה של האופנה. לאחרונה היא הופיעה עם כובע שעיצב עבורה הארכיטקט פרנק גרי.

האישה הזו לא לובשת בגדים, היא לובשת יצירות ארכיטקטוניות. האישה הזאת היא לא אישה, וגם לא גבר, כמו שאמרו חלק. היא אליל אנדרוגני שירד לעולם בני התמותה.

הפופלוהות
"מצא את החופש שלך במוזיקה/ מצא את הישו שלך/ מצא את הקיובריק שלך"
(מתוך השיר Dance in the Dark, של ליידי גאגא)

 

פוסיבלי הדימוי החזק ביותר של העידן. ליידי גאגא ב-Bad Romance, יהלומים מרחפים מכל עבר, צלב כבול למפשעה, נותנת משמעות חדשה למונחים כמו דקדנטי ופטישיסטי, ובינתיים גורמת לי לחשוב עוד קצת על אלוהים.

בקליפ Papparazi רואים את דמותה של ליידי גאגא מתנוססת על קבוצת של שטרות המפוזרים על הרצפה. הדימוי הזה רב עוצמה כי להיות דמות על שטר זה הדבר הקרוב ביותר שיש לאלוהות בעולם קפיטליסטי כמו שלנו. זו האלילות שמנהלת את העולם.

בריטני ספירס היא אייקון. ביונסה היא אייקון. ריהאנה היא אייקון. תרבות הפופ היא תרבות של איקונות. זו תרבות דתית שסוחרת בחזיונות פופ. ככה לפחות אני אוהב לראות את זה. זה לא סתם שאנחנו קוראים להן אלילות פופ. ביונסה, ספירס, ריהאנה וליידי גאגא הן באמת אלות. בעולם הפוליתאיסטי של התרבות הפופולרית, כל אחת מהן מתווה סוג של אלוהות שאפשר לסגוד לה ולהתפלל אליה. הקליפים שלהן הם חזיונות דתיים שאותן הן משדרות מתוך המקדשים של הפופ ושאותם צורכים מליוני בני אדם שהמירו את הדתות הישנות והעבשות בדת חדשה המספקת בהזמנה חזיונות עתירי צבעים.

מדונה הביאה לפופ את דמות הזונה הקדושה (Like a Virgin, Papa don’t preach). בריטני ספירס שכללה את הדמות הזאת הלאה במהלך שנות האלפיים. ליידי גאגא הביאה אותה לשלמות בשילובים הפרובוקטיבים שהיא עושה בין נצרות לזנות. הקליפים שלה מלאים מצד אחד בדימויים של זנות ובסצינות שבהן היא נמכרת עבור כסף אבל גם בסמלים בעלי קונוטציה דתית כמו שרשראות המתכת שבהם היא נוהגת להקיף את מצחה, שמזכירות לי דווקא את כתר הקוצים שהושם על ראשו של ישו לפני שיצא לגולגולתא.

 

בתפקיד נביאה מוכיחה בשער. מתוך הקליפ Lovegame.

אי אפשר להבין את ליידי גאגא בלי לחשוב על ההקשר הנוצרי שלה. הצלב חוזר שוב ושוב בקליפים שלה, בין השאר במקום ה-"T" שבמילה Monster, שבשם אלבומה האחרון "The Fame Monster". היא ממזגת את הנצרותי, הזנותי והמפלצתי. ב-Bad Romance למשל היא עומדת קפואה כשאנספור יהלומים מרחפים סביבה, צלב יהלום עצום מימדים כבול למפשעתה. היא ה-Coincidentia Oppositorum, אחדות ההפכים. הזונה והבתולה. הקדוש והשטני. בערך אודותיה בוויקיפדיה כתוב שבעת שלמדה ב-Tisch School of Arts בניו-יורק היא כתבה מאמרים תיאורטיים בנושאי דת. השילוב שהיא מבצעת בין הנצרות לתרבות הפופ הוא האירוע המשיחי שעשוי לגאול את עתיד הנצרות בעידן ההיפר-צרכני.

ליידי משיח
"הנושא של ההאלבום 'התהילה' הוא איך כל אחד יכול להרגיש מפורסם", (ליידי גאגא)

על זרועה השמאלית של ליידי גאגא, מקועקע ציטוט של המשורר הגרמני ריינר מאריה רילקה: " התוודה בפני עצמך שתמות לו היה נאסר עליך לכתוב. שאל את עצמך האם שורש הצורך שלך לכתוב נוגע במקומות העמוקים ביותר שבלבך. בשעה הדוממת ביותר של הלילה, שאל את עצמך: האם אני חייב לכתוב?"

 

ליידי גאגא מופיעה בבאר בתחילת דרכה.

ליידי גאגא עובדת על התסרוקות והאופנה שלה עם ה-Haus of Gaga, קולקטיב האמנות שלה, שהוא המקבילה בת זמננו ל-Art Factory של אנדי וורהול, שהוא אגב אחד האמנים האהובים עליה. בעולם של תרבות ממוסדת לאה ומלאה, ואמנות שיוצאת מתוך כל מיני סוגים של מניעים, כל סוגי המניעים כמעט מלבד אלו שחשובים באמת, ליידי גאגא נותנת לי השראה. היא נותנת לי השראה כי אני מאמין שהיא הביטה לתוככי הלב שלה ושהיא ראתה עמוק לישותה: את החיזיון הגאולי והחולני שהיא גילתה שם היא משווקת כיום לכל העולם. היא כל כך מלאכותית שאני מוכן להאמין לכל מילה שיוצאת מהפה שלה. כשאני מביט בה אני רואה אדם שחי את החיים שלו כמו קליפ, מעצב את התרבות בת זמנו בהתאם לחזון האישי שלו ונותן השראה למליוני אנשים. האישה הצעירה הזו שכותבת לעצמה, מבצעת בעצמה ומעצבת את עצמה רואה את המוזיקה, האופנה והקליפים כחלק מחזון כללי עבור סגנון חיים גאגאי שכל אחד יכול לחיות בתוכו. כל אחד יכול להיות גאגא.

 

אפופקליפסה.

"אני רוצה להזמין את כולכם להצטרף למסיבה. אני רוצה שאנשים ירגישו חלק מסגנון החיים הזה", היא אומרת. כמו כל האמירות של ליידי גאגא האמירה הזו נשמעת כל כך מטומטמת עד שאתה מבין עד כמה היא עמוקה. לכאורה זו עוד אמירה חלולה של כוכבת פופ פלסטיקית, אבל אני לוקח את ההצהרה הזו של ליידי גאגא במלוא הרצינות. בעולם שמלא באנשים אפורים עם חיים אפורים שבא לירות לעצמך בראש, ליידי גאגא באה ללמד את האנושות כולה איך לעשות את זה. איך לצעוד בעולם עם התלהבות של דוגמנית על מסלול אופנה.

ליידי גאגא עשתה את זה בצורה מושלמת כל כך שהיא גורמת לי לרצות לעזוב את הכל ולהתמסר לרגע הזה. לריקוד. לשמחה. לאיפור. לאופנה אקסצנטרית. אפשר לעזוב את כל השאר. אין טעם להמשיך במשחק הזה. הגאולה הגיעה. אם תרצו אפשר להעמיד פנים שאנחנו עדיין בתוך ההיסטוריה, אבל אחרי ליידי גאגא כל כך הרבה דברים כבר איבדו את הטעם. אין עוד צורך לשאוף. תרבות הפופ הגיעה לייעודה המובטח. ליידי גאגא הביאה את הגאולה.

***

ולסיום הקליפ שהתחיל את הכל בשבילי. אחת מיצירות המופת של העשור הנוכחי.


**
הסימולקרה ששמה בריטני ספירס

סיכום עשור

זהו, הרגע הנחשק ביותר של כל עשור מתקרב. הגיע הזמן לסכם, להוסיף עוד עשר שנים לרפרטואר התרבותי של האנושות. סיכומי שנה מעצם טבעם נוטים להיות מוגבלים. שנה היא זמן קצר מדי (עדיין) על מנת להבחין באופן מובהק במגמות שמחוללות את התרבות. עשור הוא פרק זמן נוח יותר שמאפשר לפחות התחלה של פרספקטיבה על מה שעברנו. וכך אחרי שנים של וויכוחים על, What it’s about, ממרומי שנת 2009, אפשר להתחיל לסכם את העשור הראשון של שנות האלפיים.
 
אפשר לומר כל מיני דברים על שנות האלפיים. אפשר לשאול אם הן התחילו ב-11 בספטמבר 2001 והאם הן נגמרו בבחירת אובמה? אפשר לדבר על הסטייל האפל והפסימי שהיה להן – אבל הפוסט הזה בכלל התחיל מרצון לצאת ולראות סרט, הייאוש מול ההיצע הדל בבתי הקולנוע והדיון שהתעורר עם גדי בשאלה האם הקולנוע כבר מת, כמו שהבטיחו לנו כולם בשנות התשעים, וכנראה כבר הרבה קודם – או שזה רק אפקט פאטה מורגנה. אז לא, הגענו למסקנה, שעדיין לא חסרים במאים שעושים סרטים מעולים. אבל סרט מיינסטרים טוב או סרט טוב שמגיע למיינסטרים, ובכן מאלה רואים פחות ופחות.
 
הקולנוע לא מת. קולנוע המיינסטרים מת. והוא לא נקבר לבד אלא בקבר אחים עם מוזיקת המיינסטרים, וספרות המיינסטרים. וכן, יש גם המון מוזיקאים מבריקים מכל הז'אנרים שממשיכים לפעול. אבל מה שעובר בזרם המרכזי של MTV ותחנות הרדיו רוב הזמן פשוט לא מעניין, לא מבריק, לא מקורי. בקולנוע כמו במוזיקה, הכל רימייקים, סימפולים, קאברים, שחזורים ותחושה מחריפה של דלות רעיונית. קשה לחשוב על תנועה תרבותית אחת ומשכנעת בסגנון נניח הגל החדש בקולנוע או הגראנג' במוזיקה, שעלו בעשור הזה.
 
האם זו הבשורה התרבותית המרכזית של שנות האלפיים?: העובדה שהגענו רחוק כל כך בחור הארנב של הסימולקרה, שתרבות המיינסטרים על כלל ענפיה קורסת לתוך עצמה וכל מה שנשאר הם נסיונות חיוורים לבשל מחדש את הסגנונות התרבותיים שנרקחו כבר במהלך ההיסטוריה?
 
כשאמנות הופכת לעסק, היא מפסיקה לציית לחוקי ההשראה ומתחילה לציית לחוקים של חברות הביטוח. הקפיטליזם ינק את הסיכון כי ככל שהתקציבים גדלו היה פחות ופחות לקחת סיכון ויותר ויותר פיתוי לעשות משהו זהה למה שנעשה קודם.
 
עכשיו בשנת 2009 חייבים להתעמת עם העובדה שהעשור הזה לא הוליד ולו אייקון אחד בסדר גודל של אלביס בשנות החמישים, ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון בשנות השישים, דיוויד בואי או פינק פלויד בשנות השבעים, מייקל ג'קסון ומדונה בשנות השמונים או אפילו קורט קוביין ואקסל רוז בשנות התשעים. האייקונים הגדולים של זמננו ממשיכים להיות אייקונים משנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים שעוד מושכים איכשהו את העגלה. קשה לי לחשוב על אייקון אחד בעולם המוזיקה שאפילו מתקרב לדומיננטיות של האומנים שמניתי כאן בשנות האלפיים. היו כאלה שהבריקו לרגע, לשנה שנתיים, לאלבום או שניים, אבל אף אחד לא התמיד לאורך כל העשור והותיר רושם בל ימחה. אם הייתם מכריחים אותי הייתי בוחר בבריטני ספירס, אבל למרות מעלתה הרבה של מרת ספירס, אם זה כל מה שיש למיינסטרים להציע…
 
חלק מהסיבה שאין אייקונים ענקיים היא שבשביל לטפח אייקון צריך מסתורין. אבל בעולם התקשורת של ימינו, שבו כל סלבריטי שיוצא לפוש בחוף נתפס בשלל תצלומים לא מחמיאים והופך מועמד לפרשנויות בלתי פוסקות על הקף איבריו, אין מקום להילה. בעולם המחולן של תקשורת האינסטנט, אין מקום לאיקונות שיעוררו תחושת יראה אמיתית של מפגש עם קדושת פופ גדולה מהחיים.
 

הבשורה התרבותית של שנות האלפיים

אז האם זו הבשורה התרבותית של שנות האלפיים? יתכן שזו אחת מהבשורות הללו, אבל יש בשורה אחרת, נגטיבית פחות וחשובה עוד יותר בעיני. בעוד התוכן שעובר במיינסטרים הולך ומתרוקן, הצינורות הולכים והופכים משמעותיים יותר ויותר. זה מחזיר אותי ל-Interface Culture ספרו הראשון של חביבי סטיבן ג'ונסון מ-1997, בו טען כי צורת האמנות החשובה והמשפיעה ביותר של זמננו היא זו של הממשק. ג'ונסון שמצהיר כי בעיניו ממשקים הם צורת אמנות המשקפת את התרבות כמו רומנים של דיקנס, סרט של וולס או בנין של רם קולהאס, טוען בספרו כי ממשקים, צורות היצירה החדשות הללו של תקופתנו, יוצרים אינטגרציה בין תפקידו של הטכנאי לתפקיד האמן.
 
זה היה לפני קצת יותר מעשור. ג'ונסון התייחס בספרו בין השאר לדסקטופ, לחלונות וללינקים וחזה שהממשק ילך ויהפוך מרכזי בתרבות שלנו ככל שיחלוף הזמן. כשמסתכלים על שנות האלפיים בפרספקטיבה של עשור, נדמה שהדברים שכתב ב-1997 הפכו רלבנטים עוד יותר. האירועים התרבותיים החשובים ביותר של שנות האלפיים לא היו ז'אנר ספרותי חדש או גל חדש של יוצרי קולנוע – האירועים החשובים הללו היו הופעות של ממשקים חדשים כמו גוגל, יוטיוב, פייסבוק, מייספייס, פליקר, בלוגים, טוויטר ועוד. הממשקים הללו שינו לחלוטין את איך שאנחנו מחפשים מידע, צורכים מדיה, מבטאים עצמנו, מתקשרים עם האנשים סביבנו וגם הביאו ליצירת סגנונות מדיה חדשים – הנשלטים לחלוטין על ידי האגרגטורים. גוגל, יוטיוב, פייסבוק, בלוגים וטוויטר היו האירועים המרכזיים שריגשו אותנו בעשור הראשון של המאה ה-21, שהציתו את הדמיון התרבותי – שגרמו לאנשים לחלום על תקופה חדשה, גם אם התקוות הללו נשברו על שרטון המציאות המוכרת.
 
זאת הבשורה התרבותית של העשור הראשון של המאה ה-21. לא התוכן – הצינורות. המדיום הולך ותופס את מקומו של המסר.
 
(מבוסס על שיחה עם גדי. תודה גדי)

***

ובבלוג של מפלגת הגאולה עלה פוסט חדש

ראיון דמיוני עם מייקל ג'קסון – Halber Mensch

אתמול בלילה קראתי בשירותים טור שכתבה ב-2.7.09 דפנה מאור במגזין דה-מרקר על מייקל ג'קסון והזדעזעתי קשות מהדברים. הדברים שכתבה מאור זעזעו אותי כי הם בלטו באכזריות שלהם, ששופטת את מייקל ג'קסון על תהליך ההתדרדרות שלו. להלן ציטוטים נבחרים.
 
"ג'קסון פירק לנוכח עיני העולם הנדהם נער שחור עור ושמח ובנה מחדש את החתיכות המפורקות לדמות מפלץ אומלל, רדוף ביעותים והאשמות, סהרורי ומתמוסס בפרצוף", "ג'קסון לא ראוי להימצא בפנתיאון עם הנדריקס, ג'ופלין או מוריסון, לא רק כי לא טרח לפנות את הבמה בגיל 27, לפני שנתיב ההרס העצמי – ואולי גם ההרס שזרע בחיי אחרים – נהפך למפלצתי כל כך. למרות הקול הרך שלו והניסיון העצוב להיאחז בנעוריו הנעלמים הוא לא עורר את תחושת ההזדהות ולעיתים החמלה שעוררו ג'ניס ג'ופלין וקארן קרפנטר בשעתן." "ג'קסון הוציא שם רע אפילו לחמו המנוח לשעבר, אלוויס, שהיה דוגמה קלסית לאליל שהסתאב, השמין והכזיב, אולם עד יומו האחרון המשיך לעבוד במרץ, גם אם מרץ זה נגזר מסמים.", "ג'קסון, בסופו של דבר, היה מוסיקאי ואמן פופ שכשרונו הגדול דעך, שחי חיים גועליים למדי ואומללים בוודאי, ומת, אולי, מפני שקרנות השקעה פרטית רצו לפרק ולבנות אותו מחדש עוד פעם אחת, אבל מהחלקים שלו כבר לא נשאר מה להרכיב."
 
יש כמובן אמת בדבריה של מאור, אבל יש משהו באכזריות שבה הם נאמרו שזעזע אותי. מייקל ג'קסון עבר דברים נוראיים, כל מי שעיניו בראשו יכול לראות, אבל האופן שבו מאור מאשימה את ג'קסון על הכיוון שלקחו חייו, ועל מצבו הנפשי בעשורים האחרונים, תוך שימוש בשמות תואר כמו "מגעיל" "מפלצתי" ו"מפלץ" הצליח לערער אפילו אותי כקורא.
 
"הסלבריטאיות היא אחד מהניסויים האכזריים ביותר שאי פעם נעשו בבני אדם" אני רוצה לצטט את עצמי מהפוסט שכתבתי כאן על בריטני ספירס. כמו ספירס, מה שהפך את ג'קסון למרתק כל כך היה האופן שבה הוא שימש תמונת מראה מעוותת של תרבות המדיה הקפיטליסטית. מאור משווה את ג'קסון להנדריקס או מוריסון ומוצאת אותו חסר. אבל הנדריקס ומוריסון היו תוצר של תרבות אחרת, התרבות של שנות השישים. בעולם הסימולקרי של שנות האלפיים, הסלבריטאיות היא לא יותר מאות אזהרה לגבי הסכנות הטמונות בתרבות המדיה. מייקל ג'קסון ובריטני ספירס, הינם סוג של נביאים שמהווים בחייהם דוגמה נבואית למה שצפוי לחברה שלנו אם תמשיך ללכת באותה הדרך.
 
כל זה החזיר אותי לראיון שרציתי לפרסם כאן בבלוג לאחר מותו של ג'קסון ושכחתי. זה ראיון דמיוני שערכתי עם מייקל ג'קסון על בקבוק יין מתישהו ב-2003, כשעדיין הייתי בגרמניה. הראיון הזה שפורסם בבמה חדשה הולך לכאורה בדרכה של מאור, ואני מתאר לעצמי שחלק יחשבו שהוא אכזרי ומציג את מייקל ג'קסון כמפלץ, אבל אני חושב (שש שנים פלוס לאחר שנכתב) שהוא מציג את מייקל ג'קסון כתמרור אזהרה אנושי וכדמות טרגית שמלמדת אותנו על מצבו הקיומי של האדם.
 
ראיון עם מייקל ג'קסון – Halber Mensch
 

'מייקל ג'קסון מוסר שהוא ההוויה כשלעצמה והוא מסמל את כל הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך התפרקות מואץ.' ג'קסון מביט בכותרת בעיתון ללא הנד עפעף.
 
ש: מייקל, ספר לנו, מיהו מייקל ג'קסון, מה עובר לו בראש?
מייקל: האם אני רובוט? האם אני בובה? אני שואל את עצמי את השאלות האלה מדי יום. מה אני? למה האף שלי מתפרק? למה העור שלי נהיה לבן? רק לשם יש פתרונות, ישתבח שמו.
ש: מייקל, איך הרגשת כאשר האף שלך התחיל להתפרק?
מייקל: האף שלי? אני הרי נראה כמו חיה מפוחדת.
ש: ולמה אנסת את הילדים האלה?
מייקל: לא אנסתי, כמה פעמים צריך להסביר לך, הם באו אלי כי הם רוצים לישון איתי במיטה, ישתבח שמו. הם מפחדים.

ש: ממה?
מייקל: אתה לא מפחד לפעמים?
ש: לפעמים.
מייקל: גם אני מפחד. אנחנו עוזרים אחד לשני, הילדים ואני. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם.
ש: מייקל, ספר לנו על הפעם הראשונה שהבנת שהאף שלך מתפרק.
מייקל: קראת פעם גוגול? הוא מספר על בנאדם שהאף שלו עוזב אותו, מתלבש כרב-פקיד ומתחיל לטייל בעיר ולתפוס בחורות.
ש: מה אתה סח?
מייקל: גוגול. סופר רוסי. כשקראתי את גוגול, אמרתי לעצמי – זה רעיון עצום. אף שעוזב את הבנאדם. לא תיארתי לעצמי אפילו… אני נראה לך כמו חיה מפוחדת? כמו שימפנזה? אני מפוחד מאוד. אני לא יודע לאן לפנות.
ש: האף שלך היה פעם רחב ובריא. למה הוא התכווץ?
מייקל: אתה שואל את עצמך? אני שואל את עצמי! איך אתה חושב שאני מרגיש עם זה? וזה שאני נהיה כל הזמן יותר בהיר, זה לא נראה לך מטריד?
ש: באמת אמרת את הדברים שמיוחסים לך בעיתון?
מייקל: בוודאי שאמרתי. אתה חושב שהעיתונים משקרים? אני כלוא בגוף פלסטיק ונמצא בתהליך התפרקות מואץ, אני ההוויה כשלעצמה, אני מסמל את כל הדברים הנוראים ביקום.
ש: זה נורא, מה שאתה אומר. אתה באמת חושב ככה?
מייקל: בחיים השמחה קצרה וחולפת והעצב חזק ונשאר.
ש: זה נורא מה שאתה אומר. מתי הבנת את זה?
מייקל: עוד לפני שהאף התחיל לנשור לי. כשיצא האלבום BAD ומכרתי 25 מיליון עותקים הבנתי שאני אף פעם לא אחזור למכירות של Thriller. הבנתי שנשארתי בעולם על תקן חיקוי.
ש: יש לך בת ממשפחת פרסלי. האם היא מעדיפה לחיות בנרבלנד או בגרייסלנד?
מייקל: מה אתה מעדיף למות בגיל 40 עם לב של בן 80 או שינשור לך האף? אני לא חושב שזו שאלה שמישהו יכול לענות עליה בשביל מישהו אחר. גם אלביס וגם אני לקחנו איזה טריפ לצד האחר. כדי
לדעת איזה טריפ יותר מוטרף הנערה צריכה לנסות בעצמה.
ש: אתה חושש לשפיות דעתה של הנערה?
מייקל: החיים נוראיים. לאדם לא נותר מוצא. אני דחוק לפינה. יש לי מסר אחד לקוראי הראיון. אל תנסו להצליח, אל תנסו לנצח – הדברים הללו הם רק כמו קריאת תיגר על השם, יתברך שמו. ואז הוא בא ומוריד אותך לדרגת עפר ואפר.
ש: אתה חושב שאלוהים עשה אותך לדוגמה?
מייקל: בהחלט כן, למען יראו ויראו.
ש: זה דבר נורא מה שאתה אומר.
מייקל: זה דבר נורא להיות מייקל ג'קסון.
ש: אתה מרגיש בודד?
מייקל: טוב שלא שאלת אם יש לי שתי רגליים, תודה לאל.
ש: ומי מנחם אותך?
מייקל: האמת שאף אחד. רק הילדים. לפעמים. כשהם לא מטרידים אותי מינית.
ש: אתה טוען שהילדים מטרידים אותך מינית?
מייקל: לא כולם, רק חלק.
ש: מה זאת אומרת?
מייקל: עדיף שלא תדע.
ש: ומה עם זכות הציבור לדעת?
מייקל: אני עצוב, אתה לא רואה את זה? אתה לא תעזור לי? תעזור לי בבקשה, תעזור לי להחלץ מהגוף שלי. תעזור לי להחלץ. אני קורס, האף שלי הפך מחור שחור לננס לבן. עכשיו הם באים לקחת אותי, הם שמים לי אזיקים על הידיים.
ש: ואז אתה מרגיש מושפל?
מייקל: הכל, כל זה, הכל השפלה. הבר מצוות שאורי גלר סחב אותי אליהן היו סיוט והשפלה.
ש: אתה חושב שהעיתונות יכולה לעזור לך בצורה כלשהי?
מייקל: פגוש את העיתונות, הם לא עוזרים בכלום. אבל מי כבר עזר לי. כולם שותים לי מהורידים. שותים מהורידים של השימפנזה יתברך שמו.
ש: מה בעצם אתה רוצה לומר לעולם?
מייקל: אני אחזור על מה שכבר מסרתי בעבר, ולא אחדול מגרסתי זו, כי אין מה לחדש. אני ההוויה כשלעצמה, מסמל את כל הדברים הנוראיים ביקום וכלוא בגוף פלסטיק מלאכותי שנמצא בתהליך
התפרקות מואץ.

%d בלוגרים אהבו את זה: