טכנומיסטיקה

1. ביקורת על ביקורת על ביקורת: קרלו שטרנגר. אני, פרויקט מיתוג. כנרת, זמורה ביתן. 2010.

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים הללו:

הביקורת הזו הייתה אמורה להפתח במילים:

"אין סיבה מיוחדת לכתוב פוסט משותף על "אני, פרויקט מיתוג" מאת קרלו שטרנגר ועל "בעין החתול" מאת חביבה פדיה מלבד העובדה שאחד עורר אצלי סלידה עזה ואילו השני ריגש אותי עד היסוד ועורר בי אהבה עמוקה. בעוד שהאחד היה מלא בנפיחות חסרת מעוף השני ניחן בחמלה וראיה רוחנית יוצאת דופן."

בזכות ספרו של שטרנגר גיליתי בעצמי לפתע יכולת שלא ידעתי שטמונה בי לקטילה חסרת רחמים. אלא שאז הלכתי לישון התעוררתי וקראתי את השליש האחרון של ספרו של ופתאום הכל השתנה. אני לא יודע אם זה היה משהו במצב רוח שלי שהשתנה או משהו בכתיבה של שטרנגר, אבל לפתע הרגשתי שאני ושטרנגר יכולים לחיות בדו-קיום של מה שהוא מכנה "בוז מתורבת". ובאיזשהו שלב בסופו של הספר, אפילו הצלחתי לחוש סימפתיה מסוימת לשטרנגר.

זה היה מבלבל מאוד! רק ערב קודם לכן הלמתי בשטנרברג כפי שלא עשיתי מאודי, בצורה חסרת רחמים כל כך שהלכתי לישון בעירוב של תחושת צדקנות עמוקה עם תחושת בושה עמוקה על אותה הצדקנות.

לספר של שטרנגר היה מבנה עקומת פעמון של טריפ רע. את שני הפרקים הראשונים קראתי בתחושה של "מעניין מה הולך לקרות", את הפרק השלישי והחלק השני בתחושה של "איזו נפיחה דוחה" ולחלק השלישי הגעתי בתחושת פיוס עמוקה אך גם מבלבלת עם ישויות כל היקום.

את שורש הבעיה ניתן לגלות בשתי נקודות עיקריות שבהן אני חולק על שטרנגר. ראשית כל מאז גיל 19 בערך, אני לא ממש חסיד של האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (טרנס מקנה חזר והדגיש בנוגע הקהילה הפסיכדלית: We are nor flailing existentialists with a kind of Camusian ‘why not’ attitude towards the world), בעיני האקזיסטנציאליזם האתאיסטי (בעיקר בצורתו הגסה) הוא אחד הגורמים העיקריים לתחושת החוסר משמעות המטרידה שבה מוכים רבים מבני העידן שלנו.

אבל יכולתי, והצלחתי בסוף, לחיות עם האקזיסטנציאליזם האתאיסטי של שטרנגר (שאינו בהכרח מהסוג הגס). הדבר העיקרי שממשיך להרתיח אותי בשטרנגר הוא היחס הפשטני, הקלישאי וחסר הניואנסים שלו לעידן החדש ומה שהוא מכנה "רוחניות הפופ", ולכן אצטט כמה פסקאות קצרות מתוך הביקורת שנגנזה:

"לשטרנגר מצדו יש כמובן בעיות עם הניו-אייג' והרוחניות החדשה. הוא בוחר לשפוט את אלו על פי אמת מידה נוחה מאוד, חברים בגיל העמידה שהחלו לגלות עניין בתורת הקבלה דרך הפריזמה הפופוליסטית של מרכז לקבלה והרב לייטמן[1] או של סרטים כמו הסוד. הוא מזדעזע מכך שאותם חברים מעזים לגלות עניין בלימודי קבלה גם כאשר הוא מעמת אותם עם העובדה שחקר וגילה שספר הזוהר כלל לא נכתב במאה הראשונה על ידי רבי שמעון בר-יוחאי כפי שמקובל במסורת היהודית אלא במאה ה-13.

התפיסה הרדודה והעניה שיש לשטרנגר לגבי החוויה דתית מזכירה לי את הרדידות של כמה מהמתקפות אחרונות על אלוהים על ידי מספר מודרניסטים נפוחי חשיבות אחרים כמו ריצ'רד דוקינס (עוד מישהו שיהיה מוכן לעשות הכל כדי לשכנע אותך בכך שלחיים שלך אין משמעות ושאתה בסך הכל מכונה לשכפול גנים) או סטיבן הוקינג (עוד אחד שתהילתו יצאה מכלל שליטה עד שהוא מאיים להפוך לעובדיה יוסף של הפיזיקאים), שבספרו החדש מכריז שהוכיח שאין צורך באלוהים.

לגלות יצירות נחותות דרגה בסוגה כלשהי זה חכמה קטנה מאוד. אני יכול למצוא אנספור סרטים גרועים, אלבומים גרועים, סרטים גרועים, עבודות דוקטורט גרועות או תיאוריות פסיכולוגיות גרועות. אבל אם הייתי כותב ספר שבו הייתי יוצא כנגד הקולנוע בהסתמך על כך כמה סרטים גרועים שהזדמן לי לראות, או תוקף את הפסיכולוגיה משום שישנם פסיכולוגים גרועים שיודעים להבין אנשים רק דרך התגיות של ה-DSM כמובן שהייתי זוכה בקיתונות בוז, ובצדק."

טוב נו, אולי קצת נסחפתי בטון שנקטתי בביקורת ההיא אבל בסופו של דבר נדמה לי שהכתיבה של שטרנגר על דת ורוחניות מהווה סממן לרדידות הרוחנית (שטרנגר עצמו מתייחס להאשמה זו במהלך הספר שוב ושוב) של נושאי דגלו של האתאיזם החדש כמו דוקינס, היצ'נס או דנט. העניין הוא שאני ושכמותי היינו יכולים לחוש סימפתיה רבה יותר למאבקם של אלו (שיש בו אלמנטים מוצדקים) אם לא היה מקביל בפנאטיות העיוורת, וברדידות תפיסתו הדתית, לאלו של הפונדמנטליסטים עצמם. טוב יעשו, בעיני, אם ישלבו ביקורת זו בתוך הביקורת שלהם על הדת, ויצליחו לבצע הפרדה בין החוויה הדתית כאלמנט לגיטימי ובעל משמעות בחייו של האדם ובין העמקות שיש בתורות דתיות מסוימות, לבין הכוח ההרסני של דתות וכתות אוטוריטטיביות או של תפיסות עולם פונדמנטליסטיות.

*** N+1

לי הוא מזכיר את אלון גל

כאן הייתה אמורה הביקורת על הביקורת להסתיים, אלא שאז שוב הלכתי לישון וכשהתעוררתי קראתי פעם שניה בפרק של שטרנגר על העידן החדש והבנתי שאני שותף לרבות מהביקורות של שטרנגר על הרדידות האינטלקטואלית של זמננו כפי שהיא משתקפת ב"סוד" או ב"קבלה פופולרית". (למי שהתבלבל, חזרנו לשורה הראשונה של הכתבה, לביקורת המטא בדרגה השלישית על שתי הביקורות הקודמות שנכתבו).

אז מה הבעיה בעצם? כנראה שבאותו בוז מתורבת ששטרנגר ביקש ללמדני, ושבעיני מסמל איזה אטימות לעולם. הבעיה שאני חושב שלמרות ששטרנגר כותב בבוז מתורבת על אותם חסרי השכלה, הוא לא באמת מתוחכם בהרבה מאותם חסידים שוטים של "הסוד" שכנגדם הוא מתריע. בעיני הוא מתגלה כחסיד שוטה למחצה של "הנאורות", המדע, והאובייקטיביזם שכתיבתו מסגירה שוב ושוב אירופוצנטריות ולוגוצנטריות צרות אופקים למדי. הוא מסוגל אמנם לבוז מתורבת לבעלי השקפות אחרות, שהוא דבר ראוי לשבח יותר מבוז בלתי מתורבת, אבל הוא הוא עדין אינו מסוגל לצאת מגבולות האני שלו, ובוודאי לא תוך כדי ריקוד. ובסופו של דבר, אחרי שקראתי הבוקר במקביל לשטרנגר קצת טימותי לירי, אני מבין שמה שמפריע לי בשטרנגר זה שביעות הרצון העצמית שלו, שבניגוד לכל מה שהוא עשוי לומר משדרת את הבטחון שהוא יודע, למרות שתודעתו נראית לי מוגבלת למדי, כך שמבחינתי יש לי רק דבר אחד לומר לו.

אז שלא תבינו לא נכון. מבחינתי שטרנגר ואני נפרדים בבוז מתורבת, יש לי אפילו כבוד מסוים אליו. הוא ללא ספק קרא או לפחות שמע על לא מעט ספרים, ויש בספר שלו גם לא מעט קטעים המלאים באבחנות מדויקות למדי על תחלואי ובעיות הזמן. יותר מכך, הוא גם גרם לי תהליך קריאה מעניין למדי: אותם קטעים שגרמו לי תחושת גועל בקריאה ראשונה נראו לי בקריאה שניה בו כמציגים תובנות יפות למדי. אני לא מצטער שקראתי בספר של שטרנגר אבל אני בטח לא הולך להמליץ לכם עליו.

ציטוט שחימם לי את הלב: "עלינו להיות מסוגלים להתפעל מהמגוון המרשים של מערכות המשמעות פרי דמיונם של בני האדם, במקום להתרעם על אלו מהן שאינן מוצאות חן בעינינו (…) בוז מתורבת המתובל בהומור יכול להוות תחליף לצדקנות הבלתי נסבלת בכל האידאולוגיות, דתיות וחילוניות גם יחד. יתר על כן, השימוש בו יכול לסייע לנו לראות את ההיסטוריה האנושית כדבר מה הדומה יותר לתחרות על התואר 'סיפור הבדים הקולקטיבי המוצלח ביותר', מאשר כהתנגשות קטלנית בין ציביליזציות." (230)

ציטוטים שגרמו לי להתפלץ: "המודרניות מציעה כיום נרטיב חלופי רב עצמה המבוסס על נתונים היסטוריים אמפיריים" (88, בגלל הרטוריקה). "איני מבין כיצד יכולה חוויה שכזו [חוויה מיסטית] ללמד אותנו דבר מה על אודות העולם החיצוני יותר משיכולות לעשות זאת הזיות או חוויות על-חושיות אחרות" (93, רגע לפני שהוא מסביר שהתפיסה שהקוסמולוגית של הקבלה "נדחתה מיד עם הופעתה של הפיזיקה המתמטית המודרנית"). "[אנשי עידן החדש טוענים בפנינו כי] אין גבולות למה שאנו יכולים להיות. אין גבולות משום שעמוק בפנים קיים פוטנציאל בלתי מוגבל בעל כח עצום (…). הרעיון שלפיו קבור בתוכנו עצמי אמיתי ושלם הוא פנטזיה תרבותית רבת עוצמה." (85)  "מחירה של האמונה הדתית היא חיים בצילו של הפחד מפני האל" (244)

ציטוט שהקפיא את ליבי ובקריאה שניה חימם אותו: "המשוואה הקיומית שלנו היא מי שאנו. [דגש במקור] חיים של הגשמה אינם חיים שבהם המשוואה הקיומית שלנו נפתרת, אלא חיים שבהם אנו חווים את המשוואה הקיומית שלנו באופן פורה ויצירתי. פתירת של המשוואה הזאת משמעה מוות." (125)

2. ביקורת חד משמעית וחשובה לעין ערוך.  בעין החתול. חביבה פדיה. עם עובד. 2008.

שטרנגר היה Mindfuck, הנסיון לגבש דעה על הטריקסטר-תרח הזה בעל הקרחת המבריקה כמעט גרם לי נזק מוחי בלתי הפיךו והביא אותי לשפוך כל כך הרבה מילים שאני לא מעז לפתוח בספר שלו שוב ופתאום הביקורת על פדיה, היקרה לי כל כך, נראית לי קצרה בהשוואה. אבל אם אזרתם סבלנות לקרוא כל מה שהיה לי לומר על שטרנגר, בבקשה תאזרו עוד קצת סבלנות בשביל פדיה, שראויה לזה כל כך.

"בעין החתול" של חביבה פדיה הוא אחד מהספרים הנדירים הללו שגורמים לך להתאהב בנפשו של האדם שכתב אותו. השפה של פדיה, השג ללשון העברית בת זמננו, שוזרת באופן מרהיב את הרבדים שונים של השפה, משפת הרחוב ועד לשפת המדרשים. אבל הלשון שלה היא רק אחת משלל גורמים שהופכים את הספר של פדיה בעיני לאחת מיצירות המופת החשובות ביותר של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים. השג יוצא דופן שגרם לי לחוש בר מזל על כך שאני קורא עברית.

פדיה כותבת על המציאות של שולי עיר המדבר הבאר-שבעית, אזור שוליים שבו חיים עלובי החיים שהודרו ממרכז החברה. היא מתארת את העולם הזה, על העזובה שבו, האכזריות שלו אבל גם הפיוטיות והיופי העמוקים שלו ומוצאת בתוכו לצד הכאב והכיעור רגעים של חסד וקדושה. הגיבורות שלה הן חיות העזובה: חתולים, כלבים והאנשים שלוקחים אותן תחת חסותם, שמקדישים את כל כוחם המועט להגנת החיות חסרות הישע שחיות חיים של רדיפה בשולי העולם האורבני, שהופכים את בתיהם למקלט עבור החיות הנרדפות, שחוסכים פת לחם מפיהם על מנת להאכיל את אהובותיהן החיות – ובמעשה התגברות זה הופכים מדמויות חלושות לגיבורים שמתוך אצילות נפשם מתגלה עוצמה המהדהדת כוחות מיתיים אך שומרת תמיד על אנושיות עמוקה.

האנשים הללו, שהחברה מסביב על שכניה ועל מנגוני השלטון שלה מדחיקה אותה, הופכים אצלה לגיבורים האמיתיים של הזמן, המבשרים האנונימיים והאותנטיים ביותר של חבלי משיח שאין יודע מתי יבוא. צדיקי אומות אדם יחידים שמתגייסים להגנת חיה.

החיה היא אצל פדיה ישות צופנת סוד, במובן הקבלי. היא מכילה בתוכה כח קמאי שמודחק מהעולם האורבני, היא ההשתקפות המטרידה של האלוהי שהאדם מסרב להגלותה מעל העולם האורבני שברא לעצמו. היא ממלאת את הספר במשמעויות נסתרות המהדהדות לכל אורכו. פדיה היא חוקרת קבלה והספר שלה, שמורכב מעשרות סיפורים הקשורים זה בזה במארג תמטי ורעיוני, עשיר באלוזיות לספרות היהודית ובמדרשים. היא מותחת רשתות עשירות של קישורים בין היהדות והקבלה לבין חיי העזובה הבאר-שבעית.

בתקופה שמייצגיה הדומיננטים של היהדות בישראל הולכים מעוותים אותה לכדי השקפה גזענית, לאומנית, צרת השקפה ואכזרית המבוססת על בורות, צדקנות עצמית ושנאה לאחר פדיה מייצגת אלטרנטיבה אחרת, מלאת ענווה, חמלה ורוחניות אמיתית שמצליחה להכיל גם את קמעות הצדיקים וגם הכרה עמוקה של הקבלה והמקורות היהודיים. יהדות שגרמה לי בפעם הראשונה זה זמן רב לחוש שוב כמיהה ואהבה לדת משה.

פדיה רואה את אלוהים לא באתרי מריבה פוליטית אלא בחצרות של באר שבע. בפעולות קטנות של חמלה, של דבקות ושל יופי צופן סוד. גיבורי סיפורי הדבקות שלה שלה אינה רבנים בעלי אדיקות נוקשה אלא דמויות כמו רוזה שלה. חלכאים שנמצאים בתחתית הסולם החברתי ושהחמלה שלהם לחיות והחמלה של פדיה אליהם מסמלת את החרך הצר של האור במציאות אפלה.

וזה בעיני ההבדל החד בין שטרנגר לפדיה שעורר אצלי את התגובות השונות כל כך לשניהם. בעוד הראשון סועד בגאווה עם עם ממצאי המדע "האובייקטיבי" ומתייחס בבוז (גם אם, "מתורבת") לכל מה שלא מוכר לו או חורג מתפיסת העולם הרציונלית שלו, הספר של פדיה מעיד בעיני על גדולה אנושית אמיתית. היכולת לגלות את היופי, הקדושה והחמלה בכל מקום גם בין נדכאי שממת העזובה. פשוט תקראו.

[1] בביטוי "פופוליסטית" אין בכוונתי לגנות את יצירתם של ברג ולייטמן. אני מוצא את הגותם של השניים מרתקת ומושכת מבחינות רבות. עם זאת, בכך אין לכסות על הפגמים העמוקים שיש בה ובעיקר האופן הפופוליסטי והסמכותני שבה היא נמסרת ובחסרונותיה כשהיא משמשת כמזון רוחני ואינטלקטואלי יחיד.

בואו נשים את הקלפים על השולחן. אני לא זוכר הרבה רגעים שהייתי נרגש בהם כל כך בשנה האחרונה כמו כשיצאתי מאווטאר לראשונה. אני זוכר את ההרגשה הזו של שוק תודעתי ופיזי ממש המורגש בכל חלקי הגוף, את התחושה שהסרט הזה מסוגל להצית מהפכה, שלו רק אנשים היו מבינים אותו לאשורו העולם המודרני לא היה יכול להמשיך ולעמוד על תלו. את התחושה שחוויתי כרגע חוויה רוחנית עמוקה במשותף עם מאות אנשים זרים מהעיר,  שכמו (ולהבדיל כמעט כל סוגי ההבדלות האפשריות מלבד אחת) קולברג (1945), הסרט הנאצי עתיר התקציב ביותר בהיסטוריה, שגבלס האמין שיעורר את רוח העם הגרמני ויחולל את המפנה המיוחל במלחמה נגד בעלות הברית – כך גם אווטאר עשוי להיות חוויה קונברסית, מחזירה בתשובה – חוויה שתעביר מליוני אנשים בעולם המערבי את המסע השמאני. דמיינתי את בתי הקולנוע המפוצצים בצופים בכל רחבי העולם ככנסיות העובדות מסביב לשעון על מנת להפיץ את הגוספל החדש ושכל מי שנכנס אליהן חוזר בתשובה וסר בו מדרכיו הרעות – בדרך לתיקון עולם.
 
אלא שאז, כשיצאתי מהאולם וחיכיתי לידידתי שנעלמה לה למספר דקות הזדמן לי להאזין לשיחה של בחור ובחורה שכרגע יצאו מהסרט ונראו כאילו הם בדייט. הבחורה עשתה רושם של מתלבטת, של מי שמאוד התרשמה מהסרט אבל גם לא כל כך יודעת איך לאכול אותו, מצב שהבחור שאיתה היה נחוש לתקן. "תשמעי, אני מצטער." הוא אמר לה "אבל אני למדתי על זה באוניברסיטה. זה פשוט נדוש ושקרי, כל ההצגה הרומנטית הזו של הפרא האציל."
 
תסלחו לי אם אני לא מסוגל לחזור על כל שאר הדברים שהוא אמר לה שם בדקות הבאות. בזמן שהאזנתי לנאומו המייגע על "הפרא האציל" ועל הביקורות המלומדות שלמד באוניברסיטה על מושג "הפרא האציל", דמיינתי שאני מזנק עליו מנער אותו בחוזקה בכתפיו, וקורא עליו בקול רם Wake up!!! בסוף חסתי על הדייט, קשה מספיק מלאכתו של קופידון בעידננו משאקשה עליו גם אני. שתקתי.
 
זה לא שברעיון הפרא האציל אין הרבה בעייתיות. כמו כל מושג שהתפתח לאורך מאות שנים, הוא מכיל הרבה מאוד זבל ומבוסס על הרבה מאוד רעיונות מסולפים שהשתרבבו לתוכו. ובכל זאת, באינטואיציה שהובילה למושג הפרא האציל יש משהו. באינטואיציה על איכויות אחרות טהורות ונעלות שקיימות בעולם האנושי הארכאי יש הרבה מאוד, יותר ממה שאנשים בחברה שלנו מסוגלים או רוצים לדמיין.
 
מה שמפחיד אותי באמת, הרבה יותר מחוסר הדיוק שיש במושגים תרבותיים כמו "הפרא האציל" ושתמיד יהיו ברשותנו מספר אקדמאים שקדנים שלא יתעייפו להצביע עליו, זה גדודי הסטודנטים שלומדים באוניברסיטאות תיאוריות ביקורתיות על הפרא האציל, או על תופעות תרבותיות אחרות ומשתמשים בהן אחר כך כפילטר שמאפשר להם לסנן חוויות אותנטיות שמתדפקות על דלתות התודעה שלהם.
 
מה שמפחיד אותי באמת, מה שמזעזע אותי ממש, מה שהפתיע אותי ומטריד את מנוחתי בשלושה השבועות שחלפו מאז שראיתי את אווטאר (שלוש פעמים) הוא שהאנשים בחברה שלנו כל כך שקועים בהווית העיר ההיפר-טכנולוגית שלהם, בעולם הזה שלעולם לא יצאו מרשת התודעה שלו, שכשהם רואים חיים כמו באווטאר זה נראה להם כמו קשקוש רומנטי.
 

אני זוכר שיצאתי עם צמד חברים מהקרנה אחרת של אווטאר. אני הייתי אקסטטי, הם לעומת זאת אמרו שהסרט מעניין אבל "בעייתי" ושבאופן כללי זה "אגדה". שוב רציתי לתלוש למישהו את השיער, ולא משנה בכלל למי. "אגדה"??? כלומר, כן, אווטאר הוא סוג של אגדה – אבל אלוהי אלוהים, אגדות הן הסיפורים הכי רלבנטיים שיש לנו. אגדות נוטות לספר לנו את הסיפור שצריך לספר טוב יותר מרוב הצורות הסגנוניות שהתפתחו בתרבות שלנו ב-100 השנה האחרונות.
 
אז אני פה לומר את דעתי וזו דעתי בלבד, אבל לעזאזל אני מוכן לעלות על גג ולצעוק אותה משם, אם צריך – שאווטאר הוא אולי אגדה, אבל אגדה שאומרת את האמת לפרצוף. שהחוויות והרעיונות שאווטאר מדבר עליהן – החיבור עם הגוף הילידי, הרוחניות הארכאית, התפיסה של הטבע כאורגניזם חי ומודע (מה שאני קורא לו Sentient Forest) הם האמת לאמיתה ולא האגדה, כפי שיודעים אנספור אנשים שחוו אותם וחווים אותם באופן יומיומי – אפילו כאן בעיר. אני מתפתה לומר '"'האגדה האמיתית היא הבורסה. 'האגדה' האמיתית היא לחכות שמישהו יגיב כעל הסטטוס שלכם בפייסבוק" – אבל אני לא אגיד את זה. כי זה יהיה פשטני מדי, כי גם לדברים האלה יש מציאות, ואפילו חשובה. אבל אם אני בטוח במשהו, זה שאם כבר חייבים להשתמש במונחים כמו אגדה – הדברים הללו הם הרבה יותר "אגדה" ו"המצאה" מהדברים שמופיעים באווטאר.
 
ואז כשאני רואה אנשים שמלגלגים לכל מיני קונספטים שמופיעים באווטאר כמו "אמא טבע" או "רשת החיים" כאילו מדובר בקשקוש חסר מובן שאלוהים יודע מאיפה הקריצו אותו, אני באמת ובתמים לא יודע אם לצחוק או לבכות. אווטאר הוא המציאות. מציאות שורשית מאוד שהייתה שלנו במשך אלפי שנה ושאנשים בתוך הגוף הטכנולוגי והמטריאליסטי של החברה שלנו מגודלים ומחונכים באופן שיטתי להתעלם ממנה ואפילו לא להכיר בקיומה. ומה שמרתיח אותי במיוחד הוא האופן שבו תיאוריות ביקורתיות (חשובות כשלעצמן) כמו אלו שמבקרות את מושג "הפרא האציל" משמשות בסופו של דבר על מנת לשרת את החברה הפרברטכנולוגית שלנו ולפטור את המסר של אווטאר כסתם עוד קשקוש רומנטי.
 
פרסמתי פה לפני כמה ימים רשימה על אווטאר ופסיכדליה ואני חושב שזה לא מקרה שהתגובות הכי נלהבות ששמעתי לאווטאר היו כולן מחברים של הקהילה הפסיכדלית, שנדמה לי שהיא זו שאמצה את הסרט הזה באופן הנלהב ביותר. אני חושב שאת הקוטביות העזה בתגובות שיש לאנשים על אווטאר אפשר לסמן באופן סכמטי מאוד ככה: הרבה אנשים שמרגישים קשר חזק לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית התרגשו מאוד מהסרט הזה. הרבה אנשים שלא מרגישים קשר חזק (או מרגישים קשר של דחיה) לטבע, לפסיכדלים ולאמונה דתית ראו אותו כאגדה, סתם קיטש, סרט הוליוודי וכו' (הכל נכון אולי בדרכים שונות) והתעלמו מהאמת שהייתה גלומה ברבים מהרבדים האחרים שלו. זו חלוקה גסה. מאוד מאוד גסה, ואני יודע שהיא תרגיז הרבה מאוד אנשים. אני גם מכיר כמה אנשים שלא תואמים אותה, והם בהחלט קיימים. אבל אני חושב שהיא כן מספרת לנו משהו על אווטאר, על המסר שלו, על מי שבשלים לקלוט אותו ושהתרגשו ממנו עמוקות. ומי שאטומים לחוויה הרוחנית והאותנטית (כן! כן! סרט עם תקציב של 400 מליון דולר שמייצר חוויה אותנטית זו חיה שקיימת!) שהוא מציע.
 
אני לא זוכר הרבה סרטים שקטבו כל כך את קהל הצופים כמו אווטאר. פגשתי הרבה אנשים שהעריצו אותו לגמרי ושהלכו לראות אותו 3-4 או אפילו 8 פעמים. פגשתי גם הרבה אנשים אחרים שבזו לו. בעיני התגובות לאווטאר שמות מראה מול התרבות שלנו.
 
ואולי האנשים הללו שיצאו מאווטאר ובחרו לראות בו קשקוש הוליוודי רומנטי וריקני בסך הכל הפעילו את מנגנוני ההגנה שמטרתם לשמור עליהם תחובים בנוחיות בתוך פודי המציאות שלהם. אחת התופעות המרתקות שהופיעו סביב אווטאר הייתה תופעת "דכאון האווטאר" שעליה דווח בהרחבה ב-CNN. באתר מעריצים של אווטאר התפתחו דיונים נרחבים של צופים שהתאהבו בעולם האווטארי וחוו לדכאון אחרי שיצאו מהסרט ונאלצו לחזור לעולם "האמיתי". הם מדווחים על תשוקה עזה לחדור ליופי של העולם של אווטאר, ותחושת ניתוק עמוקה מהעולם שבתוכו אנו חיים.
 
ידידתי ג' אמרה, "נו בטח, הם יצאו מהטריפ הזה ועכשיו הם בדאון מהעולם." חשבתי שיש משהו בדבריה. הבעיה היא שהתרבות שלנו אומרת לאנשים האלה. "זה רק סרט. תרגעו. תנשמו ותחזרו לעבודה." 
 
אווטאר הוא לא רק סרט. (אין כזה בכלל דבר 'רק סרט', אבל נעזוב את זה כרגע). יש לאן לשאוף. העולם שקמרון הבטיח קיים. הוא קיים, הוא שורשי, הוא זכותו המולדת של כל אדם ואפשר לגשת אליו ולחוות אותו מיד ראשונה. אווטאר הוא קריאה לחוות את העולם הזה. אני מאחל לכל מי שיכול שיקח אותו כקריאה לצאת למסע לתוך הגוף הילידי.
 
קישורים רלבנטיים
 
אווטאר והרנסנס הפסיכדלי
 
ראיון עם ג'ון זרזאן – הוגה אנרכו פרימיטיביסט

בהארץ מתנהל הבוקר הדיון הזה בנושא חוק הפוטושופ והאילוסטרציות שמצורפות אליו בהן בהחלט מאירות עיניים בנוגע לרמת ההונאה הכרוכה כיום בצילומי אופנה, כמו גם הפורטפוליו של  האתר הזה שמישהו שם בתגובות (להכנס לפורטפוליו ולשים את הסמן מחוץ לתצלום ובפנים על מנת לראות את עבודת הפוטושופ שנעשית כיום על תמונות של מפורסמים).

הדברים הללו ממחישים עד כמה התרחקנו מהאסתטיקה של הממשי. דבר שליידי גאגא כתופעה מסמנת אותו יותר מכל.

כשצופים בצילומים הללו, הנטיה הראשונה, ההומנית והמבורכת היא לחשוב ברחמים על הנשים (והגברים) המסכנות/מסכנים שצריכים לעמוד בסטנדרטים בלתי אפשריים של פיגורה ויופי. הם (או אנחנו? איכשהו זה תמיד רק הם…) מרעיבים עצמם, מתישים את עצמם בהקאות סדרתיות וחיים חיים אומללים של רגשות אשמה. אין ספק שזו אכן בעיה.

מצד שני נראה לי שהריטוש, וההפיכה למשהו שאנחנו איננו, הן חלק בלתי נפרד ממגמה עמוקה של הסימולקריזציה או הסייבורגיזציה של התרבות. במילים אחרות: המגמה האופנתית שאליה אנחנו הולכים היא מגמה שנוטשת את הגוף האנושי לטובת גוף חדש – גוף סימולקרי שיהיה מעוצב לחלוטין.

לא ניתן לחזור מהאסתטיקה החדשה לאסתטיקה הישנה. אחרי שמביטים בהפרשים התהומיים שבין התמונות טרום-פיטשופ ולאחר הפיטשופ זה הופך ברור. המין האנושי כבר לא יכול לסבול מציאות בלתי מפוטשפת.

הממשי הוא גולמי ומחוספס מדי עבור האדם של העידן הסימולקרי. העין האנושית של העידן הוירטואלי הרגילה בגרפיקה ממוחשבת המלטפת את הקרנית בגוונים הרמוניים, נעימים, מרגיעים וממלאי חשק, הפכה רגישה מדי על מנת להתמודד עם המציאות הממשית שהגופות האנושיים שלנו מטילים למולנו בצורה בוטה כל כך.

נדמה לי שאנחנו שרויים כרגע בשלב ביניים. עדיין אחוזים בתוך עולם ממשי, עם העיניים שלנו כבר בתוך העולם הווירטואלי והסימולקרי שאליו אנחנו מאיצים במהירות. ההפרש המייסר בין גוף הבשר שלנו, למדיה הווירטואלית שבתוכה אנחנו שקועים מכה בפרגולים על הרגישויות האסתטיות החדשות של העידן הוירטואלי.

מה הפתרון?

עם כל הסימפטיה לנשים ולגברים המסכנים שנאנקים תחת עריצות הפוטושופ, אני לא יכול שלא להיות הספקן לגבי הנסיון לאכוף את האסתטיקה של העבר על העידן הווירטואלי. הניסיון לשבור את האימפטוס התרבותי והחתירה ארוכת השנים לשלמות בלתי מושגת של מראה נידון לכשלון.

הפתרון לא נמצא בטיהור הפוטושופ מהמציאות – אלא להפך בהקצנה של הפיטשופ והרחבתו לתוך המציאות: בהפיכה שלנו לישויות מפוטשפות בהגדרה. אם אנחנו לא רוצים ללבוש חליפות פוטושופ שיעבדו כל הזמן על שינוי החזות שלנו בעולם האמיתי וייצרו לנו גרסאות פוטושופ (כמו בסורק חשיכה נניח) נדמה שהפתרון שמופיע עכשיו הוא בדמות האווטאר (לא הסרט), הדמות הווירטואלית שלנו, שאנחנו הולכים ומתמזגים איתה. הפיכה לישויות וירטואליות, ניתנות לעיצוב ועזיבה (איטית ומבוקרת) של גוף הבשר שאינו יכול אלא להכשל בנסיון לעמוד בקצב ההתפתחויות התודעתיות והתרבותיות שהדמיון התרבותי של המאה ה-21 מוביל אותנו אליהן.

חוק הפוטושופ.

Resistance is Futile. The law of nature is the law of technology.

במקום לקבל את המגבלות של גוף הבשר, נתמסר לסימולקרה ונהפוך לסימביוזה אנושית-פוטושופית לתפארת הפין-אפ הסייבורגי של המאה העשרים ואחת.

וכמובן שיש עוד אפשרות, לעזוב את כל מה שקרה ב-10,000 השנה האחרונות.

***
וסרט ישראלי שראיתי בסינמטק סוף שבוע ושרלבנטי בהחלט לדיוננו הוא פרילנד של גור בנטביץ' המצוין, אולי הבמאי הישראלי הפסיכדלי היחיד, ומי שביים שני פיצ'רים שעוסקים בחומרים משני תודעה ובמצבי תודעה משונים. הפעם בנטביץ' הפך חלוץ בתחום אחר. הקולנוע הישראלי לא מצטיין בדרך כלל בעיסוק שלו בטכנולוגיה אבל בנטביץ' יצר שני סרטים (פרילנד בן השעה, ועובר ושב בן ה-12 דקות) מעניינים ומהנים מאוד שהטכנולוגיה עומדת במרכזם. עובר ושב הוא סוג של סיפור אהבה קוסמי אס.אמ.אסי. ואילו פרילנד שכחציו מתרחש במציאות וירטואלית, מדבר על יחסים ואהבה בעולם של מציאויות וירטואליות. מומלץ מאוד. ההקרנה הבאה בשבת, ה-9 לינואר, בשעה 15:00.

 

מיה מרון באקט של סקס וירטואלי. מתוך פרילנד.

זהו, הרגע הנחשק ביותר של כל עשור מתקרב. הגיע הזמן לסכם, להוסיף עוד עשר שנים לרפרטואר התרבותי של האנושות. סיכומי שנה מעצם טבעם נוטים להיות מוגבלים. שנה היא זמן קצר מדי (עדיין) על מנת להבחין באופן מובהק במגמות שמחוללות את התרבות. עשור הוא פרק זמן נוח יותר שמאפשר לפחות התחלה של פרספקטיבה על מה שעברנו. וכך אחרי שנים של וויכוחים על, What it’s about, ממרומי שנת 2009, אפשר להתחיל לסכם את העשור הראשון של שנות האלפיים.
 
אפשר לומר כל מיני דברים על שנות האלפיים. אפשר לשאול אם הן התחילו ב-11 בספטמבר 2001 והאם הן נגמרו בבחירת אובמה? אפשר לדבר על הסטייל האפל והפסימי שהיה להן – אבל הפוסט הזה בכלל התחיל מרצון לצאת ולראות סרט, הייאוש מול ההיצע הדל בבתי הקולנוע והדיון שהתעורר עם גדי בשאלה האם הקולנוע כבר מת, כמו שהבטיחו לנו כולם בשנות התשעים, וכנראה כבר הרבה קודם – או שזה רק אפקט פאטה מורגנה. אז לא, הגענו למסקנה, שעדיין לא חסרים במאים שעושים סרטים מעולים. אבל סרט מיינסטרים טוב או סרט טוב שמגיע למיינסטרים, ובכן מאלה רואים פחות ופחות.
 
הקולנוע לא מת. קולנוע המיינסטרים מת. והוא לא נקבר לבד אלא בקבר אחים עם מוזיקת המיינסטרים, וספרות המיינסטרים. וכן, יש גם המון מוזיקאים מבריקים מכל הז'אנרים שממשיכים לפעול. אבל מה שעובר בזרם המרכזי של MTV ותחנות הרדיו רוב הזמן פשוט לא מעניין, לא מבריק, לא מקורי. בקולנוע כמו במוזיקה, הכל רימייקים, סימפולים, קאברים, שחזורים ותחושה מחריפה של דלות רעיונית. קשה לחשוב על תנועה תרבותית אחת ומשכנעת בסגנון נניח הגל החדש בקולנוע או הגראנג' במוזיקה, שעלו בעשור הזה.
 
האם זו הבשורה התרבותית המרכזית של שנות האלפיים?: העובדה שהגענו רחוק כל כך בחור הארנב של הסימולקרה, שתרבות המיינסטרים על כלל ענפיה קורסת לתוך עצמה וכל מה שנשאר הם נסיונות חיוורים לבשל מחדש את הסגנונות התרבותיים שנרקחו כבר במהלך ההיסטוריה?
 
כשאמנות הופכת לעסק, היא מפסיקה לציית לחוקי ההשראה ומתחילה לציית לחוקים של חברות הביטוח. הקפיטליזם ינק את הסיכון כי ככל שהתקציבים גדלו היה פחות ופחות לקחת סיכון ויותר ויותר פיתוי לעשות משהו זהה למה שנעשה קודם.
 
עכשיו בשנת 2009 חייבים להתעמת עם העובדה שהעשור הזה לא הוליד ולו אייקון אחד בסדר גודל של אלביס בשנות החמישים, ג'ימי הנדריקס או ג'ים מוריסון בשנות השישים, דיוויד בואי או פינק פלויד בשנות השבעים, מייקל ג'קסון ומדונה בשנות השמונים או אפילו קורט קוביין ואקסל רוז בשנות התשעים. האייקונים הגדולים של זמננו ממשיכים להיות אייקונים משנות השישים, השבעים, השמונים והתשעים שעוד מושכים איכשהו את העגלה. קשה לי לחשוב על אייקון אחד בעולם המוזיקה שאפילו מתקרב לדומיננטיות של האומנים שמניתי כאן בשנות האלפיים. היו כאלה שהבריקו לרגע, לשנה שנתיים, לאלבום או שניים, אבל אף אחד לא התמיד לאורך כל העשור והותיר רושם בל ימחה. אם הייתם מכריחים אותי הייתי בוחר בבריטני ספירס, אבל למרות מעלתה הרבה של מרת ספירס, אם זה כל מה שיש למיינסטרים להציע…
 
חלק מהסיבה שאין אייקונים ענקיים היא שבשביל לטפח אייקון צריך מסתורין. אבל בעולם התקשורת של ימינו, שבו כל סלבריטי שיוצא לפוש בחוף נתפס בשלל תצלומים לא מחמיאים והופך מועמד לפרשנויות בלתי פוסקות על הקף איבריו, אין מקום להילה. בעולם המחולן של תקשורת האינסטנט, אין מקום לאיקונות שיעוררו תחושת יראה אמיתית של מפגש עם קדושת פופ גדולה מהחיים.
 

אז האם זו הבשורה התרבותית של שנות האלפיים? יתכן שזו אחת מהבשורות הללו, אבל יש בשורה אחרת, נגטיבית פחות וחשובה עוד יותר בעיני. בעוד התוכן שעובר במיינסטרים הולך ומתרוקן, הצינורות הולכים והופכים משמעותיים יותר ויותר. זה מחזיר אותי ל-Interface Culture ספרו הראשון של חביבי סטיבן ג'ונסון מ-1997, בו טען כי צורת האמנות החשובה והמשפיעה ביותר של זמננו היא זו של הממשק. ג'ונסון שמצהיר כי בעיניו ממשקים הם צורת אמנות המשקפת את התרבות כמו רומנים של דיקנס, סרט של וולס או בנין של רם קולהאס, טוען בספרו כי ממשקים, צורות היצירה החדשות הללו של תקופתנו, יוצרים אינטגרציה בין תפקידו של הטכנאי לתפקיד האמן.
 
זה היה לפני קצת יותר מעשור. ג'ונסון התייחס בספרו בין השאר לדסקטופ, לחלונות וללינקים וחזה שהממשק ילך ויהפוך מרכזי בתרבות שלנו ככל שיחלוף הזמן. כשמסתכלים על שנות האלפיים בפרספקטיבה של עשור, נדמה שהדברים שכתב ב-1997 הפכו רלבנטים עוד יותר. האירועים התרבותיים החשובים ביותר של שנות האלפיים לא היו ז'אנר ספרותי חדש או גל חדש של יוצרי קולנוע – האירועים החשובים הללו היו הופעות של ממשקים חדשים כמו גוגל, יוטיוב, פייסבוק, מייספייס, פליקר, בלוגים, טוויטר ועוד. הממשקים הללו שינו לחלוטין את איך שאנחנו מחפשים מידע, צורכים מדיה, מבטאים עצמנו, מתקשרים עם האנשים סביבנו וגם הביאו ליצירת סגנונות מדיה חדשים – הנשלטים לחלוטין על ידי האגרגטורים. גוגל, יוטיוב, פייסבוק, בלוגים וטוויטר היו האירועים המרכזיים שריגשו אותנו בעשור הראשון של המאה ה-21, שהציתו את הדמיון התרבותי – שגרמו לאנשים לחלום על תקופה חדשה, גם אם התקוות הללו נשברו על שרטון המציאות המוכרת.
 
זאת הבשורה התרבותית של העשור הראשון של המאה ה-21. לא התוכן – הצינורות. המדיום הולך ותופס את מקומו של המסר.
 
(מבוסס על שיחה עם גדי. תודה גדי)

***

ובבלוג של מפלגת הגאולה עלה פוסט חדש