Category Archives: חיים

סיבות לאופטימיות זהירה

אי אפשר להכחיש את זה. בחודשים האחרונים, על רקע ההתפתחויות המתהוות בתחומי הפוליטיקה, הכלכלה, הטכנולוגיה והתרבות היו פה ושם רגעים של donald-trumpעצבות וחרדה. מבחינות מסוימות, בוודאי כשמתעדכנים במתרחש דרך אתרי חדשות וחברי הפייסבוק שלך, ידע אינו דווקא כח. לפעמים נדמה שהוא קודם כל מקור לסבל ולפעמים ככל שאתה מהרהר יותר בדברים כך הם נראים מפחידים וחסרי תקווה.

אני מנסה לחשוב לפעמים על סיבות לאופטימיזם, מעבר לעיקרון הנושן שגורס שאנחנו גם ככה לא יודעים מה יהיה אז עדיף להיות אופטימי מאשר להיות פסימי, או לאמונה הישנה והטובה – איזה סיבות רציונליות יש לנו להיות אופטימיים או לפחות לא להיות פסימיים?

אני מנסה לחשוב על זה ויש שתי מחשבות עיקריות שנותנות לי נחמה בעידן האפל הזה. הראשונה מחזירה אותי לחביבי, הכומר הישועי וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן ולרעיון שפיתח של וקטור כללי שמנחה את האבולוציה והקוסמוס. יש משהו שנוסך אופטימיות בלהתבונן בעולם ממרחק. עלי לזכור שהיקום הזה כולו הוא מתנה אחת לא צפויה ומופלאה שיש להיות אסירי תודה עליה באופן מופלג ותמידי. אם הצטברות ההון בידי המעטים ונישול הרבים מעציב אותך זכור שזה רק חלק מגלגל היסטורי שימיו כימי המהפכה החקלאית ומאבקי המעמדות, זכור את ברוני הנפט והרכבות של העידן המוזהב של המאה ה-19, זכור את תנאי העבודה של הילדים במהפכה התעשייתית, זכור את קיסר סין וחמשת אלפים שפחות המין שלו. אם זכרת את כל אלה, תראה שאנחנו אמנם לא בתקופה השויוויונית או ההוגנת בהיסטוריה, אבל גם עדיין לא בתקופה הכי לא שיוויונית או לא הוגנת, ביי פאר.

הכומר הישועי תייאר דה שארדן

הכומר הישועי תייאר דה שארדן

אולי תרצה להזכר גם בסדרי גודל אחרים של מחשבה על ההיסטוריה. בכך שאתה חלק מתהליך כללי יותר שבו הקוסמוס מתפתח, מפתח מודעות ולבסוף הופך מודע לעצמו – מאטומים שהופכים למולקולות שהופכות לבקטריות הראשונות, ולמולטיאורגניזים הראשונים, ולהתפתחות האיטית וההדרגתית של המח מהשלדה הדגית, למח הזוחלי, למערכת הלימבית, למוח הניאו-קורטיקלי, להופעתה של חברה אנושית, דת, מדע, תרבות ובהמשך רשת האינטרנט כולה שמחברת את כולנו למערכת עצבים אחת גם אם לפעמים די אומללה. זה די לא יאומן בפני עצמו, וגם אם קורים דברים די מכוערים בשלב הזה של ההיסטוריה צריך להודות שזו זכות אדירה לחיות ברגע המרגש והמופלא הזה על כל חסרונותיו.

אנחנו נמצאים בתקופה מאוד מסוכנת. האדם תלוי על בלימה בין בורות לתובנה, בין מודעות לדחפים אפלים, בין המורשת האבולוציונית הקדומה שלנו על כל מגבלותיה, לבין הפוסט-אדם והעתיד המפואר שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו אבל לא ממש מצליחים לממש – וסביב כל זה הולכות ומתרבות המכונות והאינטיליגנציות המלאכותיות שמאיימות לייתר את עצם קיומו של האדם.

זה נראה קודר לפעמים אבל יש סיכוי שנשרוד גם את העידן המטולטל הזה. למעשה ההיסטוריה כולה מלמדת שהחיים נוטים להמשיך, וזה נכון שמעולם לא היינו בנקודה הזו, ומעולם היו לנו מנהיגים עם כל כך הרבה נשק גרעיני שגם התייחסו לשימוש בו ולהפצה שלו בקלות ראש רבה כל כך. אבל אפילו אם נגיע כעת לקטסטרופה הזו שתקטע את התהליך הזה של הציביליזציה זכור שזה גם סוג של זכות לחיות בדיוק ברגע הזה בו כל התופעה המופלאה והנוראית הזו שמכונה ציביליזציה הגיעה לסיומה. זה כמו לזכות במקום בשורה הראשונה לסרט האסונות הגדול, זה שאנחנו מפנטזים עליו כל כך הרבה זמן – ולהיות זה שמגלה איך 12,000 שנות ציביליזציה מסתיימות. זכור את החיים. זכור את החיוניות שלהם והיכולת שלהם להתגבר על כל דבר שעבר כאן בפלנטה הזו. זכור שאנחנו היונקים בעצמנו השתלטנו על הכוכב הזה כתוצאה מהכחדות הדינוזאורים לאחר התנגשות באסטרואיד שהובילה לשרפות ענק שלקח לחיים על הכוכב אלפי ומיליוני שנה להשתקם מהן. לא משנה כמה דברים נראים קטסטרופליים כרגע, החיים כנראה ימשכו, והם ישגשגו עוד הרבה זמן אחרי שאתה, או אפילו כל המין האנושי כבר לא תהיו פה.

נאסים ניקולאס טאלב. איש של ברבורים שחורים.

נאסים ניקולאס טאלב. איש של ברבורים שחורים.

ואולי הסיבה הכי טוב שאני רואה לא להתפס לעצבות בעידן הזה היא הברבורים השחורים והמבנה הבלתי צפוי של היקום. זכור את תורת הברבור השחור של נאסים ניקולס טאלב. אי אפשר לחזות את העתיד כי תמיד מופיעים ברבורים שחורים – אירועים בלתי צפויים שטורפים את הקלפים ומערבבים מחדש את התהליך ההיסטורי – ההתנקשות ביורש העצר  האוסטרו-הונגרי ערב מלחמת העולם הראשונה, נפילת הגוש הסובייטי, הופעת האינטרנט, ה-11 בספטמבר, בחירת טראמפ ועוד ועוד. אז נכון, היו לאחרונה כמה ברבורים שחורים שפחות מצאו חן בעיניך, אבל המחשבה שלך שאתה יודע מה קורה ולאן דברים הולכים, היא מוגבלת בעליל, גם כשנראה שהדברים מדאיגים למדי. היקום שלנו משנה צורה כל הזמן, הכל חולף ומשתנה, אי אפשר לשלוט בכלום אז אולי עדיף לשמוח. Relax, nothing is under control. אם ההיסטוריה מוגדרת (בין השאר) על ידי ברבורים שחורים אז אי אפשר להיות פסימי לחלוטין כי אתה לא באמת יודע איזה ברבור שחור הולך להגיע ואיפה הוא ישאיר אותנו. אז אל תזלזל או תתייאש! נכון שהגענו לשלב בהיסטוריה שבו האמונה בקדמה, בשלום ובשגשוג לכל נמצאת במשבר ואפילו האמונה שאפשר לשנות או שיכול להיות אחרת נמצאת במשבר. אבל מה שהופך את ההיסטוריה למרתקת כל כך הוא דווקא האי-לינאריות שלה, הברבורים השחורים שפזורים בה בנדיבות, שטורפים את הקלפים שוב ושוב והופכים את הבלתי אפשרי למציאות. גם טראמפ הוא ברבור שחור כזה: ברבור שחור שיש לו את היכולת להוליד עוד שורה של ברבורים שחורים נוספים והוא מאפשר להמשיך ולצפות להופעתם של ברבורים שחורים נוספים שיגאלו אותנו מהברבור השחור הקודם ויובילו אותנו על משק כנפי ההיסטוריה לעמק אחר חדש ומשמח יותר שאנחנו אפילו לא מסוגלים להעלות על דעתנו. ככה העולם עובד חביבי, קח את זה בחשבון.

יש סיבות לאופטימיות ועוד יותר מכך יש סיבות מכריעות לאסירות תודה עמוקה על הרגע הזה ועל כל הרגעים שעוד יגיעו, שכולם חסד חינם. אז תפוס את כל הרגעים האלה בשתי ידיים ובשמחה ותעשה מהן חגיגה, אל תיתן לטראמפ או לכשלונות של המערכת הנוכחיים להעציב אותך. החיים קורים עכשיו, ובת'כלס הם די מופלאים.

 

מודעות פרסומת

תושב חוזר

 בימים אלו רואה אור גיליון 7 של מגזין כביש אחד, שכבר כתבתי לו בעבר, ומי שעדין לא מכיר את המגזין כדאי לכם, כי זה אחד הפרויקטים היותר מעניינים ומבורכים שעוסקים בחיים במקום הזה על שלל גווניהם. המאמר הנוכחי נכתב זמן קצר לאחר החזרה שלי לישראל בספטמבר האחרון וממשיך את העיסוק שלי בקושי, באתגרים ובפוטנציאל של הקיום בישראל.

***

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק: וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם: אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה (דברים יא', י-יב')

לא התכוונתי לשוב ישראל. כשעזבתי אותה במאי 2014 חשתי שישראל ואני הגענו למבוי סתום ביחסינו. הרגשתי שהיא ירקה אותי, הקיאה אותי, שאין לי מקום בה ושאפילו אם אני משתמש בכל הדימיון שברשותי אני לא מצליח לדמיין לנו עתיד משותף שימצא חן בעיני. עצם המחשבה על ישראל הספיקה כדי להכניס אותי להתקפי חרדה וזעם. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא הרצון להתרחק מהמקום הזה ומכל מה שהוא מסמל עבורי בכל דרך אפשרית: פיזית, גיאוגרפית, מנטלית, פסיכולוגית, דתית.

זה לא תמיד היה כך. 11 שנה קודם לכן, באוגוסט 2003 חזרתי לישראל אחרי שהות של שנתיים וחצי בגרמניה. גם אז עזבתי את ישראל בתחושה של שבר גדול שארע אצלי בתקופת הצבא. עזבתי את ישראל מתוך רצון למחוק את הזהות הישראלית והיהודית שלי, ואפילו רצון להפוך ל"גרמני" – זהות שסימלה עבורי את ההופכי לכל מה שהכעיס אותי בארץ. כמה ימים באירופה, וחווית הפטריות הראשונה שלי הספיקו על מנת לסובב אותי 180 מעלות ולחבר אותי, לראשונה בחיי, לזהות היהודית שלי. המשכתי בגרמניה איזה תקופה אבל בפנים משהו כבר השתנה ואחרי שנתיים שבהן למדתי הגל באוניברסיטת קלן וחזרתי הביתה כדי לקרוא רמב"ם בזמני החופשי, החלטתי להפסיק את לימודי ולחזור לארץ כדי ללמוד פילוסופיה יהודית. זו הייתה תקופה של ביקורים בישיבות ומסעות בארץ ישראל שבה גיליתי מחדש את הישראליות שלי, ואת היהדות שלי עם קבוצת חברים קרובים, סטודנטים מבניין גילמן באוניברסיטת ת"א ופריקים של תיאוריה ביקורתית, שחשפו בפני את הקסם של היהדות כתנועה רדיקלית שמסוגלת להפוך לי את הראש רוחנית ואינטלקטואלית.

חזרתי לארץ חדור חלומות גאוליים ותשוקה לפעול, לעשות ולתקן. במקום עם היאוש הגדול ביותר קיימת גם התקווה הגדולה ביותר, אמר לי איזה חבר לפני שחזרתי, ואחרי שנתיים וחצי בגרמניה הרגשתי שאני כמה לאנרגיה של ארץ ישראל על הניגודים הטעונים שלה. שנתיים וחצי בגלות הראו לי שהחיים יכולים להיות קלים ונעימים, ועדיין הרגשתי שם מנותק מהקשר יצירתי, תרבותי ורוחני. משהו בקיום שם המית אותי, או לפחות השאיר אותי בתחושה שאני לא לגמרי ער. דווקא בארץ, מתוך המאבק, מתוך המציאות הטורפת והמטורפת, הרגשתי שאני מוצא את המשמעות. לחזור לישראל היה לחזור למרכז של הקליפות, למקום הקשה והמאתגר ביותר, ובו בזמן ידעתי שזהו גם מרכז האור והמקום שמתוכו ניתן לבצע את העבודה העמוקה והגבוהה ביותר. במסכת שבת מסופר לנו על התרעמות המלאכים על כך שהתורה ניתנה לבני האנוש ולא להם. כפי שמסביר שם הקב"ה, התורה ניתנה לבני האדם דווקא משום שיש להם בחירה חופשית בין המצווה והחטא, בעוד שלמלאכים אין צורך בתורה שכן אין הם עומדים באותם המבחנים שבהם עומדים בני האנוש. דווקא יצר הרע והמאמץ הנדרש על מנת לבחור בטוב מעניקים לעבודת השם משמעות אמיתית. לפום צערא אגרא, וככל שגדולה הדרך שעושה האדם על מנת למלא את המצווה, כך גדלה זכותו. אולי דווקא משום שארץ ישראל היא ארץ קדושה החיים בה קשים כל כך. ככלות הכל אם נעלה על דעתנו את התכונות שעשויות להפוך ארץ לקדושה, הרי שאחת המובהקות היא שזוהי ארץ המאפשרת לנמצא בה להתקדש, מקום הנותן לאדם אפשרויות רבות להתקדש בו– כלומר לבחור בנכון ובטוב, באהבה ובחמלה, כנגד כל הסיכויים, למרות ודווקא במקומות שבהם הכי קשה לעשות זאת. אולי הארץ הקדושה היא דווקא המקום שבו הכל לא מסתדר, המקום שבו השחור גוהר מעל האור בצורה הולכת ומאיימת, מקום שהטוב והרע בו קשורים זה בזה באופן שלא מאפשר את ההפרדה הברורה של "אני" ו"הם", שדורש מאתנו דרגה עליונה של אמונה.

הכתבה בגיליון 7 של כביש אחד. אל תאמינו לכותרת של העורכים. בישראל דווקא כן מלקטים פטריות ולמעשה עכשיו זה אחלה תקופה לעשות את זה!

הכתבה בגיליון 7 של כביש אחד. אל תאמינו לכותרת של העורכים. בישראל דווקא כן מלקטים פטריות ולמעשה עכשיו זה אחלה תקופה לעשות את זה!

11 שנה חלפו בין הקיץ שבו חזרתי לא"י לזה שבו יצאתי חזרה לאירופה, הפעם לספרד. במהלך התקופה הזו הספקתי לגלות בישראל הרבה אורות וגם הרבה כיעור וחוסר צדק. הספקתי להתחתן עם תלמידת מדרשה, ובסופו של דבר להתנתק מחדש מהזהות היהודית. עשור לאחר שהתחיל המסע היהודי שלי, הייתי אסיר תודה עבור כל מה שלמדתי מהיהדות אבל גם חשתי דחיה מוחרפת מביטוייה העכשווים במדינת ישראל שאיתה הגעתי לשבר חסר תקדים.

לא יכולתי למצוא בלבי תקווה עבור ישראל כשעזבתי, ולא משנה כמה חיפשתי. תקווה היא דבר כואב. כשמקווים אפשר להתאכזב. למי שמיואש אין מה להתאכזב עוד, הוא כבר הגיע לתחתית. והמקום של היאוש מישראל נח יותר מהמקום של התקווה. אני חושב שהרגע שהצלחתי לראשונה לחבק את הייאוש היה בפגישה עם חבר שלי בעז, כשביקרתי אותו בברלין בקיץ 2010. בעז עזב את ישראל ממקום כואב ומיואש לגבי העתיד של החברה הישראלית, וכששאלתי אותו על זה הוא אמר לי שהוא פשוט לא מסוגל לראות יותר תקווה. זה לא שהוא שולל אפשרות כזו, אבל זה פשוט נראה לו מאוד לא סביר, מאחר שהיא מנוגדת לכל הסימנים הקיימים. כשמביטים על המצב בעיניים אובייקטיביות הוא פשוט חסר תקווה מדי מכדי שיצדיק עמדה של תקווה על שלל האכזבות הפוטנציאליות שהיא טומנת בחובה. כשניסיתי לענות לו הבנתי שפשוט אין לי מה לענות לה. הסכמתי עם כל מילה.

חזרתי מברלין אותו קיץ ושבתי לחיות בישראל, אבל משהו כבר לא היה אותו דבר. משהו כואב חדר וננעץ בי ככל שישראל העמיקה את המסע שלה ללב המאפליה של השחיתות, הגזענות והשנאה, במהלך החצי הראשון של שנות העשרה של המאה העשרים ואחת. המעבר לספרד דווקא היה במובנים רבים פועל יוצא של הלקחים שהפקתי מהתקופה הגרמנית שלי. באופן אירוני במקצת ברחתי מישראל לדרום ספרד דווקא בשל הדמיון שמצאתי בין שתי מדינות הדרום הללו. החוויה שלי בגרמניה, הבהירה לי שמשהו חסר לי במציאות החיים והקיום הקרירה של הצפון, והמסעות שעשיתי ביוון בשנים שחלפו מאז הובילו אותי לגילויה של זהות חדשה, זהות ים תיכונית ששבתה את לבי. ביוון גיליתי ארץ המתקיימת מרחק קצר מישראל, ושהמנטליות בה משקפת את המרחק הקצר הזה. התאהבתי ביוונים, בחיות ובאצילות שמצאתי בתרבות שלהם, וגם במכנה המשותף התרבותי שהרגשתי שמחבר אותנו כעמים ים תיכוניים סמוכים זה לזה ושאפשרה לי להרגיש שם בבית. הים תיכוניות התגלתה כזהות תרבותית המחברת אותי עם העמים שעל גדות הים התיכון ושיש בה משהו שפשוט ונח לי יותר מאשר הזהות הישראלית או היהודית.

מתוך המפנה הים תיכוני הזה החלטתי לבחור בדרום ספרד, והיא הייתה כל מה שקיוויתי ויותר, מקום שבו השתחררתי מחדש, וחשתי אושר עמוק. הימים שם עברו בנעימים כשאני מקדיש את עצמי לקריאה, כתיבה, נגינה, תרגול רוחני, מפגשים עם חברים ולימודי ריקודים סלונים. אחרי שיצאתי מישראל הצלחתי גם לנתק קצת את הלב שלי מהמקום הכואב והמכאיב. כשהייתי מחוץ לטריטוריה יכולתי לשכנע את עצמי שאיכשהו המאורעות בארץ נוגעים אלי פחות. זו הייתה אחת התקופות המאושרות בחיי.

ודווקא כשחשבתי ששום דבר כבר לא יחזיר אותי לארץ הקודש, זה קרה. כמו שאומר הסנדק אצל קופולה "בדיוק כשאתה חושב שאתה בחוץ, הם מושכים אותך חזרה פנימה." אולי היה חסר לי משהו, אולי היה לי קל מדי בחיים הרווקים והפשוטים שלי שם בדרום ספרד. אני בטוח עוד אתגעגע לפשטות ולחופש שחוויתי שם אבל לא רציתי לוותר על בת הזוג והמורה המדהימה שלי שני, שחזרה בינתיים ארצה, גם כשהדבר הזה איים לסבך את חיי ולכפות עלי לשוב לארץ ישראל כנגד רצוני. היה משהו סמלי בכך שהחזרה לארץ ישראל הייתה קשורה בחזרה לקשר הזוגי, שכן הרי ארץ ישראל היא השכינה, ההתגלמות הנשית של כנסת ישראל, ושל ספירת מלכות הקבלית על כל דיניה, מוראותיה והשבירה הגדולה המתרחשת בה. ספירת המלכות היא זו שבה בולטים יותר מבכל מקום אחר חוסר השלמויות והקשיים, זו שמעמתת אותך עם עצמך, עם החולשות והפגמים שלך, זו שבה נדרשת העבודה הרבה והקשה ביותר – והרי זוהי הזוגיות וזוהי ארץ ישראל. ומהי הזוגיות הנכונה והמקודשת אם לא הארץ המובטחת.

בסופו של דבר היה לי הרבה יותר קל לחזור לאהובתי מאשר לחזור לישראל. חזרתי מלא באהבה לבת זוגי, אבל גם חושש וחשדני כלפי ישראל, ובלא מעט נקודות שאלתי את עצמי אם אני לא שופט אותה מדי בחומרה, אם אני לא שופט בחומרה את אותן הסצינות בדיוק שהיו יכולות להקסים אותי, או לפחות לא למלא אותי בכעס, אם הייתי נתקל בהן במקומות כמו יוון, טורקיה או ספרד. חלק מאתגר שלי בחזרה לישראל זה לראות אותה כמו שהיא ולא לאפשר לפחדים ולכעסים שלי לצבוע אותה בצבעים קודרים עוד יותר ממה שאפשר למצוא במציאות עצמה.

כי כשאני מביט בהם בעינים פקוחות הישראלים לא חייבים להפחיד או להרגיז אותי. לעיתים קרובות הם משאירים אותי מוקסם ומשתאה מול דרגות נדירות של יופי ואחווה שקיימות דווקא במקום הקשה הזה. כשאתה במקום הזה, בוודאי לאחר שחיית תקופה בגולה, הוא מזכיר לך שוב ושוב שהוא מלא בקדושה וכח ועוצמה. יש בעייתיות מובנית במושג העם נבחר, ובמידה ידועה גם במושג הארץ הקדושה – הרי כולם נבחרים והכל קדוש. ובכל זאת המושגים הללו, שיכולים לשמש ללאומנות הרסנית המדירה את האחר, גם מהדהדים אצלי משהו שאני חש במקום הזה, כח של חיות בלתי מרוסנת של כיעור ויופי, שנאה ואהבה, ייאוש ותקווה. וזו אולי האיכות הגאולית שאני מוצא בארץ ישראל ובאנשים שנמצאים בה. יש מקומות יפים יותר, ויש מקומות פשוטים יותר, ומקומות עם יותר הרמוניה וקבלה ופחות שנאה ופחד – מה שיש בישראל זה את העוצמה, את הכח המרוכז בגילוייו הגשמיים והרוחניים ביותר. הכח שאוחז בנו ומטיח אותנו כנגד מציאות קשה של פחד ואימה, אבל גם חושף בפנינו אופק קיומי ורוחני עמוק וייחודי.

ערב אחד, שבועות ספורים אחרי שחזרתי, כששכבתי במיטה כואב וכעוס על המציאות של המקום הזה, קיבלתי שיחת תוכחה ועידוד מבת זוגי. היא הזכירה לי את אתי הילסום ואיך שמצאה שמחה ומשמעות אפילו בתוך מחנות הריכוז. להכנע לכוחות האופל זו הכפירה הכי גדולה, היא הטיחה בי, כיוון שזה להיות עיוור לכך שאלוהים נמצא בכל, להיות עיוור לבסיס הנצחי והעמוק של המציאות.

אני עדיין עובר את הלבטים וההתחבטויות שלי עם ישראל, עדיין לא בטוח אם אני חזק מספיק על מנת להצליח לחיות במציאות הזו ולהרים מתוכה נצוצות במקום לשקוע לאפלה המקיפה אותה והחודרת אותה עמוק עמוק. ישראל היא מחנה אימונים רוחני מהדרגה הגבוהה ביותר, כזה שבו אתה נדרש להתעמת ללא הרף מול החלקים הכואבים והמאתגרים ביותר במציאות ובך עצמך. יש לי רצון לחזור לבית הספר המחוזי שלי בספרד או פורטוגל, לחיים פשוטים יותר שבהם אוכל לחצוץ ביני לבין הרע והכואב, ולמצוא את פיסת האלוהים הקטנה שלי. זה דברים שקשים הרבה יותר בישראל, המקום שבו הטוב והרע, המופלא והכואב מעורבבים זה בזה ללא ניתוק. ישראל היא קריאת קרב, היא לא מקום לחפש בו חיים טובים, היא המקום לאנשים שרוצים לתת את הנשמה שלהם במערכה על דמותה של האנושות והאנושיות בזמן הזה.

ארץ ישראל היא לא ארץ לקטני אמונה. עבורם היא ארץ אוכלת יושביה. היא ארץ למאמינים בני מאמינים שמסוגלים לשזוף באותו אור חמה גאולי השורף את הרשעים באחרית הימים, ולמצוא בדיניה הקשים ארץ זבת חלב ודבש של לימודים והתעלות. אני מלא הערצה לאנשים שמסוגלים לעמוד במבחן הזה. אני מתפלל להיות כזה יום אחד; להיות ראוי במהותי לעמוד במבחנים שמציבה האדמה הזו.

מחשבות על המצב הספרדי*

הסיירה נבאדה. במבט מלנחארון.

הסיירה נבאדה. במבט מלנחארון.

בספטמבר הקרוב אני חוזר לארץ אחרי תקופה של 16 חודשים בספרד, מתוכם שנה באנדלוסיה. הדבר שהוביל אותי לספרד דווקא היה תובנה שהתפתחה אצלי בעקבות מסעות שעשיתי ביוון: התחושה שהמרכיב הים תיכוני בזהות שלי הוא מרכיב מהותי, ושהזהות הים תיכונית היא זו שעימה אני מרגיש נח יותר מכל שאר הזהויות שלי. אחרי שביליתי את השנים 2001 עד 2003 בגרמניה, גם ידעתי כבר שמשהו חסר לי בצביון החברתי והתרבותי של צפון אירופה, וקיוויתי שבארץ ים תיכונית כמו ספרד אחוש יותר בבית. התקווה הזו לא נכזבה, והשנה הספרדית שלי הייתה ספקטקולרית וריגשה אותי עמוקות. אקדים ואומר שאין ספק שקל יותר להתעלם מהמגרעות כשאתה בא מבחוץ. קל לי הרבה יותר להתייחס בשעשוע למנטאליות הפרובינציאלית של דרום ספרד, לאופי הנחשל והמסוגר במקצת שיש לחיים כאן מבחינות תרבותיות או יזמיות ואפילו למונוטוניות חסרת ההשראה של המטבח הספרדי. המגרעות הללו כמעט חינניות רקע העולם הגלובלי המתהווה,  מה גם שהן מקבלות פיצוי יותר מנאות בסגנון החיים. אני משתדל לא להשמע נמלץ מדי אבל האמת היא שהתאהבתי באנדלוסיה עד חוסר נשימה. התאהבתי בשפה הספרדית, בדיאלקט האנדלוסי, באנשים פה, שהם הידידותיים והחמודים ביותר שפגשתי בחיי, ושגם אם הם הכפריים הכי כפריים, נוטים לקבל בסבבה גם את האנשים הכי מוזרים, הכי אנרכיסטים, הכי פריקיים – ויש פה הרבה כאלה. התאהבתי, אני עדיין נבוך לכתוב בקלישאות, בסגנון החיים הרגוע והזורם של הספרדים. אבל יותר מכל, עלי לומר, התאהבתי בתרבות הלטינית ווהיישרתי מבט לעיוורון התרבותי הקיים בישראל ושמציב את התרבות האנגלו-סאקסית, או את זו הצפון אירופית כמודל לחיקוי ומתעלם לרוב מהתרבות הלטינית, שלפחות עבורי, החום והחיות שלה קוסמים וחשובים הרבה יותר מסגנון החיים והחברה שיש לתרבויות האנגל-סאקסיות או הצפון אירופית להציע (את זה אני כותב גם בהקשר לאיטלקים, צרפתים, ופורטוגזים, שהנוכחות שלהם בחיים שלי בשנה האחרונה היו עבורי חלק מהחוויה הלטינית שלי). אחרי שנה באנדלוסיה כבר הרגשתי כאן יותר בבית משאני אי פעם יכול לתאר לעצמי שארגיש בצפון אירופה, ויותר בנח משהרגשתי באיזשהו מקום.

כתבתי בעבר כאן, על כך ש"עמים הם סמים", ולסביבות תרבותיות שונות יש השפעות דומות לאלו של חומרים משני תודעה. עבורי, אנדלוסיה הייתה החומר הטוב ביותר, וברוח פוסטים קודמים בבלוג שעסקו בפסיכו-גיאוגרפיה ובמסעות אני רוצה להציע כאן כמה הרהורים ראשוניים ובלתי מחייבים מהזמן שלי בספרד.

 

אופטימיות לשונית

לכל עם יש כמה ביטויים אופיינים או דומיננטים שמדגימים את הלך הרוח שלו, את האופן שבו הוא מבין את העולם וחושב עליו. הרבה פעמים אלו הביטויים האותנטיים והמקסימים ביותר של נפשו של עם. מעבר ליכולת המופלאה של הספרדים לשלב ניבולי פה בתוך כל משפט ולעושר החריג והיצירתי של ביטויים וניבים הכוללים את המילים זין וכוס (נדמה שספרדים מסוגלים לנהל שיחה על כל נושא שהוא תוך הסתמכות בלעדית על ביטויים המשלבים בתוכם מילים גסות) הדבר שהרשים אותי הכי הרבה בשפה הספרדית הוא החיוביות והאופטימיות שלה

הנה כמה דוגמאות, והראשונה ביניהן היא "Claro" או "Claro que si" שהמשמעות שלו היא "ברור" או "ברור שכן". מה שמעניין כאן היא לא משמעות המילים עצמן אלא האופן שבו הספרדים עושים בהן שימוש, הם אומרים את זה גם על דברים שרחוקים מלהיות ברורים מאליהם. "בא לך ללכת מחר לראות סרט", "Claro que si"; אני אוכל להשאיל את האופניים שלך כדי לנסוע לנחל מחר "Claro". התשובה החיובית הופכת לברירת מחדל. אין מקום לתהיה. הכל טוב!

שני ביטויי נוספים שאופיניים להלך הרוח החיובי הזה הם "no pasa nada" "לא קרה כלום", ו"no te preocupes", "אל תדאג". שוב מדובר בביטויים סטנדרטיים בכל שפה, אני מתאר לעצמי, אבל מה שמייחד אותם בהקשר הספרדי הוא הקונטקסט של השימוש בהם. בשפה הספרדית יש בהם כח לנטרל כל סיטואציה נפיצה, ומשתמשים בהם בתוספת "טרנקילו" (הגרסה הספרדית ל'שאנטי' ההודי) ככלים רב-שימושיים על מנת לטפח ולשמר אווירה כללית נינוחה, ולהמנע מכל סוג של דאגה מיותרת. טרנקילו, הכל רגוע.

לבסוף הביטוי החביב עלי ביותר מכל הביטויים הספרדיים הוא "Muy bien": טוב מאוד. ושוב, זה לא המילים עצמן אלא אופן השימוש. אם למשל, אם במהלך הזמנה במסעדה אתה מזמינים מהמלצר מרק עדשים וכוס קולה, סיכוי לא רע שיענו לכם על כל הזמנה ב-"Muy bien". זה לא בגלל שעשיתם משהו נפלא במיוחד, אבל עדיין נהוג להחמיא באופן זה על הבחירה שלך כאילו היא גורמת נחת רוח יוצאת דופן. כל הכבוד לך שהזמנת כוס קולה, בחירה מעולה, אדוני.

 

ספרד והשעה המאוחרת

עוד המצאה ספרדית מבריקה שהייתי שמח לראות מאומצת במקומות אחרים בעולם היא מבנה היממה. כמובן זה ידוע שהספרדים קמים מאוחר, מתחילים לעבוד מאוחר, אוכלים מאוחר, עובדים עד מאוחר (את זה פחות נהוג להזכיר), וחוגגים עד מאוחר. מה שפחות נהוג להזכיר הוא היחס של כל זה לפטנט השעון הספרדי.  וזה העניין: השעון בספרד מותאם לזמן המרכז אירופאי. למרות שספרד נמצאת בקצה היבשת, אלפי קילומטרים מערבית למדינות כמו אלבניה, הונגריה ואוסטריה היא עדיין חולקת איתן את אותו אזור זמן. זאת בניגוד למדינה כמו אנגליה למשל שמערבית פחות מספרד אבל נמצאת שעה אחת קדימה בשעון, או פורטוגל שחופפת את חלקה המערבי של ספרד, אבל נמצאת גם היא באיזור זמן מתקדם יותר. כתוצאה מכך השמש זורחת ושוקעת בספרד בשעה מאוחרת יותר מאשר במדינות רבות שחולקות איתה את אותו אזור זמן (ואילו השעות החמות מתחילות בשתיים ונמשכות שש שבע בערב). כשהשמש זורחת בשעה שמונה ולפעמים אפילו בתשע, אפשר בכיף ללכת לישון גם באחת בבוקר, ועדיין להתעורר שמונה שעות מאוחר יותר בזמן לזריחה. היתרונות למצב הזה הינם בלתי מבוטלים, כפי שיסביר לכם כל מומחה לרפואה ההודית או הסינית למשל, שמדגישות את חשיבות הקימה בזריחה או זמן קצר לאחריה. וכך זוכה הבליין הספרדי לחיות עם ולהרגיש בלי. לבלות עד שעה מאוחרת ועדיין לקום בזמן לזריחה.

להקדים פידבק לגירוי

יש לספרדים בעיה עם להגיד את הדברים בפנים. הם מנומסים מדי וקשה להם להיות ישירים. רובם הגדול יעדיף לתת לך פידבק חיובי מאשר להגיד משהו שעשוי להיות לא נעים לך ולכן לא נח עבורם. אפשר לראות לזה דוגמה באיך שהם מתייחסים לאוכל, שהוא תמיד "מאוד טעים", גם כשהוא לא כזה מדהים. ובכלל הכל נוטה לחיוביות מוגזמת וכזו שאף מטרימ את עצם החוויה. כך למשל, כשספרדי פוגש אדם חדש הוא יאמר Encantado שזה משהו כמו Enchanted, כלומר אני מכושף ממך – את/ה מכשף/ת אותי. באמת? עד כדי כך התרשמת ממני?! והרי רק הרגע הרגע הכרת אותי! דוגמה שניה: כשספרדים אוכלים אצל חבר הם לא מחכים עד שטעמו מהמנה כדי לומר Qué rico (איזה טעים!). הם אומרים את זה מראש, ברגע שהם רואים את המנה, בלי שטעמו ממנה. חברה פה אומרת שזה עניין של ציפיה, הם כבר מצפים שזה יהיה טעים. אבל עוד לא נתקלתי שספרדי יאמר כמה זה טעים לפני שטעם וישנה מאוחר יותר את דעתו. אז כן, זה יכול להיות נחמד לפעמים, ומצד שני זה מתסכל. כשאתה עושה משהו קשה מאוד לדעת אם עשית אותו טוב באמת או שסתם אומרים לך שכן. צריך לשים לב טוב טוב לסימנים הקטנים כדי לדעת מה באמת מתכוונים להגיד לך, ואלו דברים שכישראלי אתה לא בהכרח מאומן בהם.

השיחה וזרם היומיום

כשמנהלים שיחה עם שספרדי תוך כדי הליכה והשיחה מגיעה לאיזשהו חלק חשוב או משמעותי במיוחד הרבה ספרדים יעצרו לפתע מהילוכם ללכת ויעברו לשוחח בעמידה. אם ברצונכם להמשיך וללכת תוך כדי שיחה הדבר ידרוש דירבון מיוחד. וברגע שהספרדי יחוש ששוב הגעתם לנקודה עקרונית בשיחה הוא שוב יעצור מלכת. בעיני זה הרגל מעצבן למדי. "כאילו, יאללה, מה הבעיה שלך, אתה לא יכול ללכת ולדבר בו זמנית?"  אבל יש כאן אולי משהו אחר, וזה שהספרדים בגלל אורח החיים הרגוע והסבלני שלהם, שלא ממהר לשום מקום, מורגלים לתת לך את כל תשומת הלב שלהם. וזה גם משהו של נימוס. אם ספרדי חותך לשניכם סלט ואתה פונה אליו תוך כדי, הוא יפסיק לחתוך את הסלט יתבונן בך ויקשיב לך בתשומת לב מלאה. הוא לא ימשיך לחתוך את הסלט עד שתסיים את מה שיש לך לומר או כל עוד מתנהלת שיחה. עניין של נימוס. אז אם אתה רוצה לאכול את הסלט עדיף שתצא מהמטבח ותן לו לעבוד בשקט. כמו בעניין ההליכה, אותי אישית זה מעצבן. מה הבעיה לעשות שני דברים פשוטים כאלה בו זמנית? אין לי בעיה שתמשיך לחתוך זה סלט תוך כדי שאנחנו מדברים, זה דווקא נחמד. ומה יותר נחמד משיחה תוך כדי הליכה. השיחות הכי טובות מתנהלות בהליכה, עוד מימי חכמי התלמוד שהתפלפלו על הלכות תוך כדי טיול בדרכים, אבל כנראה שהדבר הזה הוא זר לספרדים…

* כמובן שקשה לדבר על ספרד כיחידה אחת, ומדובר ביותר בקיבוץ של תרבויות ועמים, אבל אנא הרשו לי. וגם, כמובן אני לא מתיימר לתת פה איזה אמת מדעית לגבי הספרדים. אלו רק כמה מהחוויות שלי.

עמים הם סמים

גרמניה-הודו-ישראל

פסיכו-גיאוגרפיה

דפוק וזרוק בראש פינה וחיפה – חוויות לאחר סדנת ויפאסנא

אחרי שירדתי במרכז המסחרי של מחניים, גיליתי שנגמרו לי הבטריות של הפלאפון. הייתה לי עוד שעה וחצי לחכות לאוטובוס לחיפה אז קצת התבאסתי והחלטתי להעביר את הבאסה עם איזה פיצה מקומית.

בזמן שהמוכר בן ה-19 בערך לקח את ההזמנה שלי, שמתי לב פתאום שהיה למקום הזה פיל מיוחד משלו, ושבעצם אני לא חייב לעמוד סתם בדלפק ולחכות לפיצה. אני יכול להתענג על האסליות, והיופי של פיצריה שכוחת אל בצומת מחניים.

אז עשיתי את זה. זה לא שיפר את הטעם של הפיצה (היא הייתה גרועה), אבל אחרי שסיימתי לאכול אותה, עשיתי מדיטציית מטא (מדיטציה שבה מרכזים אהבה, חמלה ואיחולים טובים כלפי אדם מסוים) עבור הבחור שמכר לי אותה. הוא היה מאוד נחמד שהוא נתן לי לשבת כאן ולצפות בטלוויזיה והכל. איחלתי לו שלא יחסר לו כסף, ושיפגוש בחורה טובה שתעשה לו טוב ושילמד לאפות פיצות ברמה חבל על הזמן.

אחר כך הלכתי לקנות וואפל "פסק זמן" במרכז המסחרי (כן, היייתי בפרץ בלתי נשלט של קניית דברים בלתי בריאים בניסיון לגרום לזמן לעבור איכשהו). בתוך המרכול היה ילד שמנמן בן 12 או 14 שהייתה לו איזה בעיה. כנראה שהוא לא יכל לדבר. רק להתבטא בגניחות ויללות. הוא כל הזמן רץ במעברים וצעק וגנח, מביע כעס וכאב. אמא שלו כל הזמן אמרה לו להפסיק. יכולתי לראות שאת המוכרים זה מעצבן לאללה. וגם לי זה לא היה כיף שהוא כל פעם עבר לידי בריצה, קרוב למסלול התנגשות, תוך שהוא שואג "אווווהההאווואאווואאאווואאא". עמדתי להתעצבן אבל אז פתאום הזכרתי לעצמי שהוא יצור קוסמי שרק רוצה שיהיה לו טוב. אז עשיתי מהר מדיטציית מטא בשבילו ובשביל אמא שלו. שיהיה לה קל. ושיהיה לו קל. ושימצאו שניהם את המשמעות בחיים שלהם. ושיקבלו תמיכה והבנה מהעולם, ואפילו אהבה. ושיהיה להם הרבה הרבה אור.

אז המשכתי לעצמי לכיוון תחנת האוטובוס ורגע אחרי שחציתי את הכביש אני שומע פתאום סירנה וניידת משטרה קוראת לי ברמקול. "אתה! תעצור בבקשה איפה שאתה!"

אמרתי לעצמי. "אוהו, מה הם רוצים אלה!! בטח בגלל שעברתי באדום" ובלב התחלתי מיד לעשות עליהם מדיטציית מטא.

הניידת עשתה פניית פרסה ועצרה בצד השני של הצומת. מתוכה יצא שוטר שחיכה בסבלנות עד שהרמזור התחלף לירוק ואז חצה לכיווני.

"אתה רואה? הם מתחלפים בסוף לירוק!" הוא אמר לי. "למה אתה עובר באדום?"

"לא יודע. מצטער, אדוני השוטר. אתה יודע איך זה… היה ריק." אמרתי ובינתיים המשכתי לאחל לו דברים טובים, פרנסה טובה, שלא יראה אף פעם צרות מהאחיות שלו, וגם לא ממפקד התחנה, ושלא חס וחלילה יפצע אי פעם במהלך פעילות מבצעית.

"זה מסוכן פה" הוא אמר "תאמין לי, אם מכונית הייתה מגיעה – לא ב-140 קמ"ש. רק 90 קמ"ש. לא היה לך סיכוי. לא חבל על החיים שלך?" הוא אמר, במבט שנראה מודאג באופן כנה.

"אתה צודק, אדוני. חבל עליהם" אמרתי לו ובינתיים המשכתי לאחל לו בשצף קצף אינספור ברכות, תשורות ודורונים שישפרו את חייו.

"יש לך תעודת זהות?" הוא שאל.

"לא. אבל יש לי רישיון נהיגה" אמרתי.

"אתה נוהג?" שאל ובחן אותי בחוסר אמון.

"לפעמים" אמרתי "אבל אין לי רכב"

"מאיפה אתה"

"חיפה" אמרתי.

"אז למה ברישיון כתוב 'הרצליה'"

"זה הכתובת של ההורים. עברתי לחיפה לפני שבוע." אמרתי.

בינתיים, בעוד הוא חוכך בדעתו מה לעשות איתי, לאחר שבלי ידיעתו כבר עברו חייו בדקות האחרונות מהפך שלם לצד החיוב, התפניתי לעיין בפניו, בזמן שהוא מביט בפני הניבטות אליו מרישיון הנהיגה שלי. היו לו פנים של בנאדם טוב. שמחתי שהתפללתי בשבילו.

"טוב, אולי אני יכול לתת לך רק אזהרה" הוא אמר לבסוף. "תגיד יש לך עבירות תנועה מהזמן האחרון?"

"אני? לא! אני אתפלא אם יש משהו מהשנים האחרונות", אמרתי, שמח שיש לי סוף סוף משהו חיובי לתרום לשיחה.

בזמן שהחבר שלו בדק במחשב, הוא שאל אותי.

"אז מה אתה עושה בחיפה בעצם?"

"כותב את הדוקטורט שלי" אמרתי. לא בטוח אם זה ירשים אותו או יעשה לו אנטגוניזם.

"וואלה? על מה?"

"אהמממ" התלבטתי אם להגיד לו, על 'על סמים פסיכדלים', אבל לא הייתי בטוח אם גם הוא יחשוב שזה ממש מגניב כמוני, אז הלכתי על "המחקר הפסיכיאטרי בשנות החמישים והשישים".

"וואלה, אחותי פסיכיאטרית. כמה כסף היא עושה. שיוואווה! שמעון, שמעת? זה פסיכיאטר! וואלה, אולי תבוא אלינו לתחנה יש כמה חברה' אצלנו שצריכים טיפול דחוף"

חייכתי ואמרתי שאעשה להם קפיצה כשהיה בסביבה, אבל שהם צריכים לדעת שאני רק חוקר על פסיכיאטרים. אני לא פסיכיאטר בעצמי.

הוא אמר שהם יקחו את זה בחשבון.

אז חיכיתי בתחנה. האוטובוס הגיע בזמן ועוד אפילו היו כמה מקומות פנויים. הייתי בשמיים! כשהתמקמתי, אמרתי שלום לבחורה שישבה לידי, אבל היא לא ענתה. לא הייתי בטוח אם היא שמעה, אז אמרתי לה עוד פעם שלום ואז היא הסתובבה, הסתכלה עלי כאילו אני איזה סוג של חייזר שנחת לה כרגע על הדשא בזמן שהיא אוכלת ארוחת ערב, והסתובבה חזרה. עשיתי גם עליה מדיטציית מטא.

באוטובוס ממרכזית המפרץ חזרה לשכונת הדר ישבו מולי אמא ובת. באיזשהו שלב האמא קיבלה טלפון. אפשר היה לשמוע שהיא ממש מתעצבנת מהשיחה שמה. היא התחילה לדבר ממש ברוגז לבנאדם בצד השני ואז היא פשוט קמה ממקומה, צעדה עם ביתה לחלקו האחורי של האוטובוס וקראה בעצבים לנהג "נהג, פתח את הדלת!" כאילו היא נותנת לו פקודה. ממש הרגשתי באותו רגע עלבון בשביל הנהג, שצריך לספוג את זה שמדברים אליו ככה כל מיני אנשים זרים. קיוויתי שהוא ניחן בדרגה הרוחנית גבוהה כזו שלא יקח את זה ללב, או אולי לפחות בעור של פיל, כי אני לא הייתי יודע איך להתמודד עם זה. אז ישר עשיתי בשבילו ובשבילה מדיטציית מטא.

ירדתי ליד הבית. עליתי במדרגות. השתדלתי להיות מיינדפול בזמן שעליתי אותן.

אחר כך יצאתי ל"תיכון", שם הייתה השקה לגיליון החדש של "מעיין" שצ'יקי כתב לי שיש שם סיפור עם דמות שקוראים לה "הרטוגזון". קראתי שם חלק מהסיפור. זה היה מאוד מבדח והתפוצצתי מצחוק אבל אחר כך הייתי שיכור מדי ושכחתי את הגיליון שם. החדשות הטובות הן שהצלחתי לבלות בחיפה עד שתיים בבוקר. זה אפשרי.

התעוררתי בבוקר עם הנג-אובר קטנטן, כשהיקום גוהר מעל מיטתי וצוחק בצחוק גדול. אני חושב שהצחוק הזה הוא מה שהעיר אותי. אמרתי לו: "היי יקום, בוקר טוב! אני עוד רגע קם ונמשיך לכייף ביחד. אוקיי?"

היקום גיחך ומלמטה שמעתי נער ונערה מדברים וצוחקים.

אני חושב שזו הייתה דרכו לברך אותי חזרה.

 

הפתרון הסופי לבעיה הממוחשבת – רשימות אחרונות בנושא הטכנולוגיה

1. פברואר 2010. כתבה שלא תכתב עוד.

דרך סדרת כתבות שהכנתי להארץ יצא לי להכיר את ארד אקיקוס, משיח המדיה האלקטרונית שהטריף את דעתי. משהו בדרך שארד דיבר הקסים אותי עוד מהשיחה הראשונה שלנו בטלפון. אקיקוס חוקר את הגרפים של המדיה האלקטרונית, תר אחרי הנוסחאות שמנחות את הדינמיקה של ג'ונגל האינטרנטי, אחר החוקים שהופכים דמויות מסוימות ברשת החברתית למוקדים, האופן שבו וידאו ויראלי מתפשט בתוך תיבות מייל ורשתות חברתיות או הגורמים שדנים את גורלם של הממים האינטרנטיים לחיים ולמוות. הוא מדבר על הגלאקסיה החברתית במושגים קוסמיים, נושאי השתמעויות איזוטריות כמעט. מיסטיקן רשת.

בערך באותה תקופה הכרתי גם את כרמל, ילדת ADD בת 20 ששולחת בממוצע 15 סמסים בשעה וחיה ברשתות חברתיות. התזזיתיות שלה מקסימה אותי, מכניסה אותי לתוך עולם מסתורי של דור חדש שפועל וחושב באופן שונה לחלוטין מדור המכרים שלי, שברובם נחשפו לאינטרנט בגיל ההתבגרות המאוחר.

כשאני פוגש בפעם הראשונה את אקיקוס הוא מסביר לי על הטוויטר. בזמן שהוא מדבר הוא לא מפסיק לבדוק ולשלוח הודעות בטוויטר. הוא מספר לי על אחד, משתמש שהוא מכיר שמדווח באופן שוטף כל כך מהחשבון שלו, שאם הוא נעלם מהשיחה ליותר מחצי שעה, אנשים כבר מתחילים לתהות מה קרה. כשאני שואל אותו על ADD הוא מודה שהוא ADD אבל גורס שה-ADD אינה הפרעת חשיבה, אלא צורת חשיבה חדשה, טוען בתוקף ש-ADD מסמל שלב חדש באבולוציה של האנושות ומכריז שה-ADD יציל את העולם.

אותו הערב אני שוקל לפתוח חשבון בטוויטר רק לזמן קצוב. לחודש. אני משתעשע ברעיון זמן קצר אבל לא לא מסוגל לעשות את הצעד המכריע. משהו מונע ממני. האפשרות לפתוח חשבון בטוויטר גורמת לי להרגיש כמו מישהו שמציעים לו בפעם הראשונה קראק או הירואין. סוג של אימה מהידיעה שזה עשוי להיות הצעד שיסתום עליך סופית את הגולל.

אני קורא על ה-ADD ומגלה שמדובר במגיפה שהתפתחה בעשורים האחרונים במקביל לעליית האינטרנט והמדיה האלקטרונית, שהיא כמעט לא ידועה בחברות פרה-אלקטרוניות ושהיא נפוצה במיוחד אצל אנשים צעירים ובמיוחד אצל משתמשים כבדים ברשת. ופתאום אני מבין שאם המדיום הוא המסר הרי שה-ADD הוא המסר העיקרי של הטכנולוגיה החדשה. פתאום אני מבין שה-ADD חרג מגבולות ההגדרה הפסיכיאטרית והפך להיות מצב תרבותי, מאפיין מרכזי של החברה האנושית החדשה.

אני מבין שה-ADD אינו תופעה חולפת. הוא תופעה שהולכת ומתגברת כל הזמן מהמייל, לצ'ט, לאינטסנט-מסג'ינג, לפייסבוק ולטוויטר. הוא התוצאה הבלתי נמנעת של עולם חדש אותו יצרנו. עולם שאתה מוקף בו כל הזמן באנשים. עולם שאין לך בו רגע אחד לבד. לא כי אתה לא יכול להיות לבד, אלא כי אתה לא תאפשר את זה לעצמך. עולם שבו המדיה החברתית מהווה את התרופה השטחית ביותר האפשרית לפחד הקדמוני להיות לבד.

אני חושב על כל הסקרים שמדווחים על כך שאנשים מבלים כיום את רוב שעות הערות שלהם מול מלבנים אלקטרונים זרחניים ואני מבין שהממשק של המחשב הולך והופך לממשק שלנו למציאות. הקשר למחשב הולך והופך אינטימי יותר: מהמיינפריים, למחשב האישי, למחשב הנייד, לאייפון. אני מבין שהטרנד הזה ילך ויחריף בעתיד, בעולם שבו Augmented Reality מקרינה לנו על המשקפיים או על האישון שכבה של מידע שנשארת עם המשתמש כל הזמן. ושברגע שזה יקרה, לא יהיה ניתן עוד להפריד בין הממשק של המחשב לבין המציאות כי הממשק של המחשב יהיה הממשק שלנו למציאות. או במילים האחרות הממשק הממוחשב יהפוך לחלק מושרש בממשק התודעה שלנו.

זה העולם שבו כולם סביבך כל הזמן. כל רגע ורגע. כשאתה בעבודה. כשאתה הולך ברחוב. כשאתה הולך לישון וכשאתה מתעורר. זרמים שוטפים וחסרי קץ של מידע על האישון. ואני מבין שבעולם הזה, יהיה יותר ויותר קשה למלט את עצמנו מהרשת. בעולם של ראשי ADD, שדפוסי השימוש שלהם במדיה האלקטרוניים נושאים מאפיינים נרקוטיים, המכורים יהיו אסירים מרצון. אי אפשר יהיה כבר לנסוע להודו, כי כולם יהיו על קצה האישון שלך כל הזמן.

משך זמן מסוים אני משתעשע ברעיון לכתוב דוקטורט, ספר או כתבה בנושא ואולי גם לעשות עליו סרט. אני אפילו סוגר עם עיתון גדול על כתבת מוסף נרחבת בנושא, אבל לא מצליח למצוא את הפנאי לכותבה. כמה חודשים מאוחר יותר אני מגיע לכתבה הזאת ומבסוט מזה שאיתי להט חסך לי את העבודה וכתב על הנושא בצורה מבריקה.

אני מחליט להמלט לפני שיהיה מאוחר מדי.

2. הבעיה במחשב

הבעיה עם המחשב היא שהוא מעסיק. הבעיה היא שפייסבוק וג'ימייל ממכרים יותר מקראק. הבעיה במחשב הוא שהכל הזמן רוצה תשומת לב. שהוא לא נותן לנו להיות עם עצמנו.

הבעיה במחשב היא שהוא מכווץ. שהוא כופה עלינו עיסוק מתמיד בממשק: בכלים ותפריטים. שהוא יוצר גוף סטטי ומתוח שנושם רק בקושי. לכן אנחנו זקוקים לממשק אחר. כזה שיאפשר לנו לחוש את ההורמונים שהגוף שלנו מייצר כשהוא בתנועה, כשהגוף שלנו חווה, וכשאנחנו נמצאים בתוך הגוף שלנו. כזה שיגרום לשרירים שלנו לנוע, לנשימה שלנו להתחזק ולהעמיק, שיאפשר לגוף שלנו להרגיש כמו חיה בג'ונגל במקום כמו חיה בכלוב. ממשק שיהפוך את העבודה עם המחשב לריקוד, לריגוש פיזי – כי כדי שהמחשב יהיה רוחני באמת הוא חייב קודם כל לשנות את הפיזיות שלו לפיזיות שתייצר חוויה כובשת, חוויה של טראנס.

3. ספר

אני אוהב את הקינדל החדש שלי. הוא טוב עשרות מונים מכל אייפד כי הוא מונו והמונו הוא הסטריאו החדש.

ויותר משאני אוהב את הקינדל שלי אני אוהב ספרים מנייר. יש לי רק חודשיים קינדל וזה כבר מרגיש כמו לחזור למאה ה-19 כשאני אוחז בספר מודפס. ובו בזמן אני יודע שהוא מושלם כל כך. שנים ביליתי בלבוז לאנשים שמתפייטים על הריח של הנייר, אבל עכשיו אני מבין שאני קוף שאוהב לפתח רגשות לאובייקטים כרוכים שאפשר להחזיק אותם ביד. שלספרים האהובים עלי יש ממשות שמתעלה על זו של קובץ מידע שאפשר להעביר ממחשב למחשב. דווקא הקינדל גרם לי להבין שהספר אינו רק ישות אידאית. הוא ישות פיזית והפיזיות שלו חשובה, לפחות לפליט מאה 19 שכמותי.

ככל שהפייסבוק מעמיק את האחיזה בישותי אני מעריך יותר את הספר, מעריץ אותו, אסיר תודה אליו, לאפשרות המילוט שהוא מעניק לי בעידן הזה. המונו הוא הסטריאו החדש. ובעידן ההיפר-פוליפוני של התודעה המולטי-טאסקית הספר מוצדק מתמיד. הוא כמו הזמנה לאהבת נפש בעולם שמלא רק בפלירטים בלתי מחויבים. הוא הזמנה לקחת דברים ברצינות, לחשוב ולחוש לעומק, אביר שלוקח אותך בידו, וגואל אותך מהכורח מלהיות עוד אחד זומבי קהה מרגשות עם חיוך אווילי וזקפה.

4. קללת התיעוד

ברגע שאתה תופס את המצלמה ומתחיל לצלם משהו הדברים המעניינים תמיד מפסיקים לקרות. ברגע שאתה תופס את המיקרופון ומתחיל להקליט, הדברים המעניינים מפסיקים להאמר. זה החוק קוסמי:  הברירה שאלוהים נותן לנו בחיים בעידן האלקטרוני: לחוות או לתעד. תארו לכם עד כמה העולם מוצלח יותר מכל מה שאנחנו רואים  בטלוויזיה? תארו לעצמכם כמה העולם היה יכול להיות מוצלח אם רק לא היינו מצלמים אותו?

5. כמה זמן מבוזבז

עוד שניה ועוד שניה ועוד דקה ועוד דקה, שעוברות ליד המחשב בציפיה לדף שיטען, לסרט שיעלה, לתוכנה שתפתח, לתוכנה שתסגר, למחשב שיפתח, למחשב שיתכבה. Technology, don’t keep me waiting. ככל שהמחשבים הופכים יותר מהירים, כך נדמה שאנו מעבירים יותר זמן בהמתנה להם.

אנושות שלמה מכלה את זמנה בהמתנה למחשבים, בציפיה לחישוב כלשהו שיסתיים. שוב שוכחת את עצמה בהמתנה למשהו שיקרה. השקר הגדול.

חיים שלמים שאובדים מול מסכים. למה? בשביל מה? גזר דין מוות שנגזר על דורות שלמים של בני אנוש, בדיוק כפי שחזה א.מ. פורסטר כבר ב-1909.

***

אני לוקח הפסקה מהטכנולוגיה. מלכתוב עליה, אבל בעיקר, מאוד בקרוב, מלחוות אותה, מלחיות בצילה. אני יודע. אני מוקף בטכנולוגיה. היא בתוכי. היא חלק ממי שאני. ובכל זאת אני מרגיש צורך למתוח שוב את הגבולות ביני לבינה. היי שלום. עוד אשוב.

מחשבות גרמניות


כשנכנסתי לגרמניה ברכבת מאמסטרדם לפני מספר שבועות ושמעתי את הקולות הרגשתי שוב בבית. קשה לי להסביר את זה, וקשה לי להתחמק מהניחוח הקשה והאפילו המכאיב של האירוניה ההיסטורית, אבל כל פעם שאני מגיע לגרמניה ושומע את הגרמנית סביבי אני מרגיש שהגעתי הביתה. עד כמה שזה מוזר לי, אני חש את גרמניה כסוג של מולדת שניה, משלימה למולדת הנוספת שלי בישראל.

***

הייתה לי תחושה שזה יקרה. עכשיו כשאני שוב באירופה, שוב בגרמניה, לראשונה בברלין למספר חודשים, המחשבות על גרמניה שבות ועולות. הן מזכירות לי תקופה אחרת בחיים שלי. תקופה שבה האירופאיות העסיקה אותי, לפני שהיא שעממה אותי והשלכתי אותה מעלי. עכשיו אני שוב פה, והיא שוב מעסיקה אותי, באופן דומה ושונה לאופן שבו העסיקה אותי בתחילת העשור הקודם כשחייתי פה בפעם הראשונה.

לא היה לי ספק שההגעה לאירופה תעשה פרובלמטיזציה מחודשת של לזהות היהודית והישראלית שלי. היה לי ספק אם זה יהיה מספיק כדי לגרום לי שוב לרצות לחזור בתשובה. בסרט הזה כבר הייתי. עכשיו אני פה, מרגיש את הזהות היהודית אבל מרגיש מספיק בנח עם הזהות היהודית שלי ועם הדברים שעברו עליה בעשור האחרון כדי לא להרגיש צורך למלא אותה בנופך דתי מאולץ.

***

אמסטרדם-3

באמסטרדם, במצב תודעה עילאי, שוכב על דשא מוריק, מביט על העלים המתבדרים שעל ענפי העץ ומאזין לקולות הילדים ההולנדים שמשחקים בכדור מאחורי פניתי בדברים לא', חברי האמסטרדמי היקר מישראל.

"האירופאים יצרו לעצמם גן עדן" (אמרתי את הדבר הזה חצי בציטוט למה שנאמר על טוקיו-3 באוונגליון – man has created a paradise”)

א' מחייך. "כן. אבל הוא לא יחזיק עוד הרבה זמן מעמד".

משברים כלכליים. אוכלוסיה מזדקנת. מתחים פנימיים. אירופה עדיין מוריקה ומושלמת. עדיין מציעה מפלט של חיים פשוטים, קלים ונוחים עד כמעט שעמום. אבל עד מתי?

***

פוסט-גזע

אני מבלה חלק נכבד מימי עם הנאצים שאיכשהו תמיד מתגנבים חזרה לחיי. גם זה סיפור אהבה-שנאה שהתחדש אחרי הרבה שנים. עכשיו כשאני קורא בביוגרפיה של אלפרד רוזנברג מאת ארנסט פיפר אני מעמיק לתוך האידאולוגיה של המפלגה הנאצית. רוזנברג בספרו "דרכה העתידית של פוליטיקת החוץ הגרמנית" מנתח כבר בשנות העשרים את הדרכים העומדות בפני פוליטיקת חוץ נציונל-סוציאליסטית עתידית. הוא מרגיש לא נח לגבי האפשרות של ברית עם האיטלקים כהי העור והשיער והיה מעדיף בהרבה את האנגליים, הנורדיים יותר. הוא מגבש תפיסת עולם שבה כל התפתחות תרבותית או היסטורית היא תוצאה של גזע ותפיסת העולם הזו הופכת לתפיסת עולם שסוחפת את אירופה כולה. האנטישמיים של אותה תקופה לא החביאו את האנטישמיות שלהם כמו אחמדינג'אד היום, נניח. הם נופפו בה בגאווה והקימו עמותות "אנטישמיות". תפיסת העולם הגזענית במוצהר כל כך הזו, המארגנת את המציאות כולה על פי חלוקות מפורטות לגזעים, נראית היום הזויה כל כך שקשה להאמין שמליוני אנשים החזיקו בה לפני 70 שנה.

כשאני מנסה לחשוב על זה במונחים היסטוריים רחבים יותר כל השיח של הגזע נראה לי לפתע כמו תגובת נגד לתהליך הגלובליזציה שהעולם עבר באותה תקופה כשהעירוב בין תרבויות על גבי הפלנטה הלך והפך בולט יותר – כשהרגע הזה שהעמים יעורו זה בזה (הדבר שהחל לקרות מיד אחרי המלחמה) החל להקרין לתוך התת-מודע התרבותי והחל להתברר ברור שהעם ההומוגני הוא רעיון אנכרוניסטי שדינו להכלות. ורגע לפני שהדבר הזה קרה, רגע לפני שכל הגזעים התערבבו זה בזה, קמה התנועה שניסתה בכל כוחה לעצור אותה בשם אידאולוגיה של גזע.

אבל היא נכשלה כשלון חרוץ וכשאתה מסתובב בערים הגדולות באירופה כיום אתה רואה את ימיו האחרונים של הגזע. עיר העולם מקבצת בתוכה אירופאים, שחורים, ערבים, אסיאתים ופליטים מכל ארצות העולם. בעתיד, הזהות "הגזעית" של תושביהן המקוריים של הערים הללו תהיה רק זכרון רחוק. קצת כמו שאנחנו זוכרים את מקורה של המילה "סולם" באכדית.

אני מפליג במחשבות הללו ונאלץ להזכיר לעצמי שאנחנו עדיין חיים בעולם שבו צבע העור והשיער שלנו הם עדיין מאפיין הזיהוי הבסיסי ביותר. כן, עוד לא התרחקנו כל כך מהגזע. האנושות עדיין במקום שבו צבע הפנים והשיער של מישהו מהווים דכון ביולוגי אומר לנו מאיפה הוא הגיע, מהו האיזור הגיאוגרפי והתרבות שהצמיחה אותו. אבל האינפורציה הזו הולכת ואובדת באנתרופיה – בתוך עירובי גזעים, הגירות וצירופים תרבותיים.

אבל לא בישראל, היכן ששרי ממשלה זוממים השכם וערב לגרש את ילדי הזרים. וזה מעציב אותי. כי כשאני כאן במקום הזה, מעורב הלאומים, שבו חיים העמים כולם, התחושה הפוסט-לאומית הזו מרגישה לי כמו זכות מפכחת שהאנושות הרוויחה אותם בעמל רב ושכל אדם זכאי לה. המסיבה פוסט-לאומית שמתרחשת פה גורמת לי להצטער כשאני נזכר בישראל ובזהות הלאומית האחידה של "אנחנו" שלעומתו מוצב "שאר עולם" ערטילאי ולא סימפטי ש"נגדנו" ושנוכח בעיקר בטלוויזיה. לא טוב לו היות העם לבדו – זה מעורר הזיות שווא. אם היינו לנו יותר זרים. אולי היינו קצת מתעודדים וקצת יוצאים מהזיות השווא של האובר-פרטיקולריזציה.

***

האדם ללא מקור

ברגע שיש לך זמן לחשוב על זהות אתה מבין שאתה כבר לא בישראל, שם אין לך זמן לחשוב על זהות. אתה עסוק מדי בלשרוד.

באמסטרדם הזהות הישראלית והיהודית שלי הציקה כמו לכלב ששמו על צווארו קולר והוא מנסה ללא תוחלת לנער אותו מעליו. שאלתי את עצמי למה הזהות היהודית-ישראלית הזו ממשיכה לרדוף אחרי גם לפה, והאם יש דרך לחיות בלעדיה. שאלתי שאלה: האם יתכן אדם ללא מקור? לא האיש מכוכב אחר של דיוויד בואי ולא איש המאדים שמגיע לכדוה"א כמו אצל היינלין – לא אאוטסיידר, מוחלט ככל שיהיה. אלא אדם חסר מקור שלא ניתן כלל למקמו.

ואז פגשתי את וונדה, התשובה שלי. וונדה הייתה אמסטרדמית זהובת שיער וכשהיא גילתה שאני מישראל היא סיפרה לי בהתרגשות ובעברית חצי-רצוצה שהתעוררה משינה ארוכת שנים, שחיה בארץ במעברה בין השנים 57 ל-66.

היא נולדה בפולין, ב-48, עלתה לישראל בגיל 9 כמו רבים אחרים אבל בניגוד אליהם היא לא נשארה שם. המשפחה שלה עזבה חזרה לאירופה ב-66 לפני המלחמה, ומאז היא מטיילת וחיה במקומות שונים בעולם: גרמניה, הולנד, המזרח הרחוק.

העיניים שלה נצצו כשהיא דיברה על המעברה ועל ישראל, כאילו נזכרה באיזה זכרון עתיק ששכחה מזמן שהוא חלק ממי שהייתה. אולי העיניים של וונדה כל כך זרחו כשסיפרה לי את הסיפור הזה גם בגלל שאני זרחתי כשהקשבתי לה –  היה משהו באישה הזו שנולדה ב-48 ועזבה את הארץ ב-66 שסימל בעיני את האלטרנטיבה המוחלטת לאפשרות המתבדלת של ישראל: היא הייתה הופעה בלתי צפויה של הצד העלום של הפרויקט הציוני, מי שהיה פה בהתחלה אבל החליט לעזוב עוד בתחילת הדרך , יצא לדרך משלו ולא עבר את כל מאורעות 67 הלאה. מי שבחר בקשר עם העולם על פני הקשר עם ישראל.

היה בוונדה משהו שהפך אותה לתשובה על השאלה ששאלתי על האדם ללא מקור. הסתכלתי עליה וניסיתי להבין: מה היא? פולניה? ישראלית? גרמנית? הולנדית? הבנתי שהשאלה הזו לא רלבנטית. היא אדם.

כששאלתי אותה איפה היא הכי מרגישה בבית היה חייכה ואמרה שבשום מקום ובכל מקום. כמאמר הרבי נחמן "כל מקום שאני הולך,אני הולך לארץ ישראל". האם זה המקום שאליו אני הולך? האם זה המקום שאליו אני רוצה ללכת? חיבקתי אותה. הצטלמנו ביחד. אמרתי לה תודה.

***

סמל הוורוולף הנאצי

וורוולף

נאצים נאצים כל היום. ס' השאירה לי בבית חוברת על תנועות הימין הקיצוני בגרמניה היום: סמלים, מותגים, ארגונים, מילות קוד, מושגים וכו'. זה קושר לי את מה שקרה פה לפני 70 שנה למה שמתחולל כאן עכשיו. וזה מזכיר לי שוב שהרגע שמלחמת העולם השניה מסתיימת בו בספרי ההיסטוריה הוא סך הכל תאריך שרירותי. ההיסטוריה אף פעם לא נגמרת. הנאצים לא נעלמו מהמציאות ב-8 במאי 1945.

אני נזכר בקטע הבלתי נשכח מתוך סרטו המופלא של לארס פון טרייר Zentropa (עדיין הסרט הטוב ביותר שלו, לטעמי) שבו מגלה קתרינה לליאופולד בלחישה מרטיטה "Ich bin Werwolf". הוורוולף, למי שלא יודע הוא ארגון מחתרת נאצי שגבלס הודיע על קיומו מעט לפני סיום מלחמת העולם השניה ושמטרתו המוצהרת הייתה להלחם כארגון גרילה מאחורי קווי בעלות הברית ועל פי גרסאות מסוימות אף להמשיך את המאבק גם לאחר מפלת הצבא הגרמני. הארגון שהיה מעורב לכאורה בשורה של פעולות טרור נאציות שהתרחשו לאחר סיום המלחמה הפך לאחד הארגונים הנאציים המיתיים ששמו מאיים בהרבה מהאפקט הזעום שהייתה לרוב לפעילותו.

אבל מאחורי המיתוס של הוורוולף, שעומד במרכז סרטו של פון טרייר, ניתן לזהות את הפראנויה שהנאצים עדיין שולטים בגרמניה מאחורי הקלעים, או שהם עדיין מתכננים מאחורי הקלעים את חזרתם הממשמשת ובאה.

החוברת שס' השאירה אצלי בבית נותרה כמו וירוס. אחרי שלמדתי לשלוט בסמלים הניאו-נאצים והסמי-נאצים אני לא מפסיק לזהות ברחוב חשודים מיידיים. השפה החזותית של השמאל הרדיקלי והימין הרדיקלי בגרמניה כל כך דומה שזיהוי מוחלט הוא במקרים רבים בלתי אפשרי, ובעיר רדיקלית כמו ברלין חלקים נרחבים מהאוכלוסיה עוטים על עצמם סמלים שיכולים להתפרש לשני הכיוונים. הפאראנויה הזו מגרה אותי באיזשהו אופן, כמו רכבת שדים נאצית. נאצים יש בכל מקום בכל מקרה. בברלין, בתל אביב, בתוך הנשמה שלי. וורוולפים לעולם אינם מתים, הם רק מתחלפים.

***

האלטרנטיבה האירופית

אירופה הישנה, כמו שרמספלד קרא לה מתישהו בתחילת שנות האלפיים, היא אולי החברה הבוגרת הראשונה בהיסטוריה. כלומר, החברה המודרנית והטכנולוגית הראשונה שהחליפה את החיפוש הקדחתני שאפיין עד כה את האנושות המודרנית בתפיסה של יציבות, שימור ומיצוי הקיים.

התרבות החומרית של אנשים בברלין שונה מאוד מזו של אנשים בארה"ב, בארץ, בדרום קוריאה או בפולין. ההשגיות מאוד נמוכה והדבר מתבטא לא רק בזה שאנשים מעדיפים להעביר את הזמן בניחותא, בשעות עבודה מינמליות וחופשות ארוכות, מאשר לעשות הרבה כסף. אנשים פה (לא כולם כמובן, אבל רבים) לא מרגישים את הצורך להחליף כל הזמן לחדש ביותר. אין להם בעיה להחזיק טלפון מלפני עשר שנים, טלוויזיה שמנה מלפני 15 שנה, לא להחזיק מכונית, ולרהט את הבית ברהיטים יד שניה או מהרחוב.

לאירופה הישנה יש מנטליות אחרת. פחות רצון לשנות את הכל ויותר רצון להנות ממה שיש. הפירות והירקות לא מהונדסים גנטית כי אנשים כאן לא מבינים למה צריך לשנות משהו בטבע. אנשים מאמינים שהדברים הם טובים מספיק כמו שהם ולא צריך לנסות כל הזמן לשנות ולשפר.

זאת לעומת חברות צעירות יותר כמו ישראל שבה יש יותר חברות סטארט-אפ מבכל גרמניה ואולי מבכל אירופה ביחד. לאנשים בישראל יש תאבון תמידי לשנות, להיות איש ההדר. פה באירופה הכל מבוגר וקשור במסורת יציבה. כולם פה זקנים. גם הצעירים. אין רצון לשנות את העולם מן היסוד (גם אם אומרים שכן), מתרכזים בלשמור על הנהר העירוני נקי ועל השטחים הפתוחים בעיר מהשתלטות התאגידים (ולעזאזל הפיתוח הכלכלי).

בגיל צעיר האדם רוצה לכבוש את העולם ולנסות את הכל. בגיל מבוגר הוא מנהל את האנרגיה שלו בחסכנות ומעדיף להנות בשלווה ממה שניתן לו. כזו היא אירופה הישנה, כפי שהיא משתקפת כאן בעיני. אבל לגיל המבוגר מתלווה לעיתים מפוכחות משתקת המלווה בחוסר חיות – כל הדברים הללו שמכים באירופה והופכים את ישראל להרבה יותר מעניינת מאירופה מבחינות רבות.

***

כל כך קל לחוש יהודי בגולה. כל כך קל לחוש יהודי בגרמניה. התחושות היהודיות מעמיקות מרגע לרגע. הן שוב אינטגרליות, אורגניות לקיום. היהדות חדלה לסמן קיום אלים וחוזרת לסמן אפשרות לקיום מוסרי ואינטלקטואלי. הדוגמה המפוארת של 2000 שנות גלות.

***

ישראל כבית חרושת ליהודים גלותיים

לא מזמן עשיתי חשבון וגיליתי שמתוך 12 חברים טובים שהיינו בגיל 20. 7 חיים היום בחו"ל. הססטיסטיקה המדהימה הזו (שמאפיינת בוודאי רק חלקים ספציפים בציבור הישראלי, אבל יש בה בכל זאת בשביל ללמד דבר או שניים) מספרת סיפור של דור שלם. היא מספרת על דור ישראלי שלם שהגיב למצב בישראל על ידי התפזרות על פני הפלנטה. כמעט גירוש ספרד מודרני.

גתה אמר שצריך לפזר את הגרמנים בעולם כמו את היהודים, כדי שיהפכו גם הם ליוצרים גלובליים. גורג' שטיינר (או ישעיהו לייבוביץ') אמר שיהודים זה כמו דשן – כשמפזרים אותם הם מביאים לצמיחה, וכשמרכזים אותם במקום אחד הם מסריחים.

מדינת ישראל לא ראויה לאנשים שחיים בתוכה. חיה בה כמות יוצאת דופן של אנשים מוכשרים בצורה בלתי רגילה. יותר מאשר במדינות גדולות ממנה עשרות מונים. אבל לאנשים האלה אין קהל, תמיכה, הערכה. אם האנשים הללו היו מפוזרים בעולם, הם היו יכולים לחולל מהפכות תרבותיות שהיו משנות את פני העולם. בישראל הם נאבקים בשביל לשרוד את החודש. פעם ראיתי עם חברים סרט על ז'אק דרידה שבו גילינו שבזמן שדרידה נשאר בצרפת אחיו של דרידה עלה לישראל והיה לפועל בנמל אשדוד. בשביל החברים הפוסט-ציונים שלי הקטע הזה היה הוכחה ניצחת לרשעותה של המדינה הציונית. אם דרידה היה גדל בארץ, היו עושים גם ממנו פועל בנמל אשדוד הם אמרו אז.

עשרות אלפי יהודים שהיו יכולים להיות מובילי תרבות גלובלית, אם היו חיים בגולה כאבותיהם, שורדים רק בקושי במדינת ישראל וזוכים להתעלמות ממסדית וציבורית. למדינת ישראל אין עניין להכיר ולפתח את האוצר התרבותי האנושי שיש ברשותה. ואולי, אין לה צורך או יכולת. אנחנו חיים במדינה של הציונות המדינית ולא זו של הציונות הרוחנית מבית מדרשו של אחד העם.

אבל מדינת ישראל היא גם בית הייצור היחיד ליהודים. בכל מקום אחר בעולם הם נבלעים, מתבוללים ונכחדים. כדי שתהיה המשכיות לקיום היהודי חייבת להתקיים ישראל. אחרת היהודים יעלמו תוך כמה דורות. לכן, אם רוצים ביהדות פלורליסטית ויוצרת, חייב להתקיים הכור השוביניסטי והמתבדל הזה שמייצר כמויות אדירות של יהודים שחלקם יכולים אחר כך לעזוב לגולה וליצור את דור חדש של יהודים גולתיים. בתהליך ההיזון החוזר הזה מדינת ישראל היא כור הייצור שמייצר את דור העתיד של יהודי הגולה.

***

למה לי יהדות עכשיו?

למה בעצם אכפת לי בכלל מהיהודים האלה? מה בעצם הקשר שלי ליהדות הזו? הדבר הזה חתום בבשר שלי, רשום בנפש ובנשמה שלי. הקשר שלי למשהו, כמעט איני יודע מה, שהעברתי שנים מחיי בטיפוחו השקדני, רק על מנת להשליך אותו בסופו של דבר מעלי בכעס רב, אבל שכל פעם כשאני יוצא מהבית אני מרגיש צורך לעטות אותו עלי, להחזיק אותו קרוב לפנים ולהריח את ניחוחות ההיסטוריה המשותפת שלנו בערגה.

יהדות אהובה. מפלצת אהובה. את מרתיעה ומרתקת. את מה שמפחיד אותי בעצמי ומה שמסקרן אותי בעצמי. מה שמגעיל בי ומה שאהוב בי. ככל שנלך יחדיו אדע שתיוותרי בלתי מובנת תמיד ולעולם.

***

הנאצי הפסיכדלי

האידאולוג הנאצי שהופיע לי בהזיה. אלפרד רוזנברג.

כל השבוע אני בבית עם אלפרד רוזנברג, ארכיטקט האידאולוגיה האנטישמית של המשטר הנאצי ועם צ'מברליין גאבינו, לאגארד, ולאפוג', האבות המייסדים של האנטישמיות המודרנית. ואז ס' ואני ביחד בחוויה פסיכדלית. אנחנו מביטים אחד לשני בעיניים ומחייכים. הכל יפהפה ומושלם עד שלפתע מגיח אלפרד רוזנברג מאחורי איזו מחשבה שלא שמתי לב שהסתתר בה כל הזמן ומדקלם לאוזני בגרמנית עם מבטא בלטי: "טוהר הגזע בסכנת ההרעלה השיטתית על ידי החדרת הגנים היהודיים". פתאום אני נתקף בחרדה עמוקה שמא אני מזהם את הגנים האריים של ס', בצורה שלא תמחה. אלפרד רוזנברג רושף ונושף בעורפי בזעם, מאיים לזנק מעל לקבר בבקפיצה נחשונית של 65 שנה ולנחות כשידיו על צווארי. אני מספר לס'. המבט שלה מלא חמלה ורכות. היא כורכת את זרועותיה סביבי ואלפרד רוזנברג מתפוגג כפי שהופיע. השילוב הנפיץ של נאציזם, פסיכדליה ורומנטיקה חייב להפסק.

***

רשימות שנכתבו בסיבוב הקודם שלי גרמניה

גרמניה ישראל – רשמי טיולו של פליט מלחמה – התפרסם באוקטובר 2000 מעט לפני יציאתי לגרמניה

כדי להתפלל צריך מניין – סיפור שנכתב בשלהי התקופה הגרמנית הקודמת

שלא כתמול שלשום – ראיון שנתפרסם בבלוג של אלכסנדר מאן ערב עזיבתי את גרמניה ביולי 2003.

גבולות הגזרה

הדבר הכי גרוע שאתה יכול לעשות זה לחשוב שאתה יודע את גבולות הגזרה. אם אתה חושב שאתה יודע את גבולות הגזרה סימן שנרדמת בשמירה.

 

אם חשבת שאתה יודע איך לחשוב על העולם, סימן ששכחת איך לחשוב על העולם

אם אתה חושב שאתה יודע מי נגד מי בעולם הקולנוע/מוזיקה/מילה/כל דבר אחר, סימן ששכחת מה זה קולנוע/מוזיקה/מילה כל דבר אחר.

אם חשבת שאתה יודע איזה רגשות אתה מסוגל להרגיש. סימן ששכחת מה זה להרגיש.

 

המוכר והידוע הוא האויב הגדול ביותר. המחשבה שאנחנו מכירים את העולם היא האויב הגדול ביותר של האדם החווה. אם העולם כבר מסודר לך במפה ואתה חושב שאתה עכשיו רק ממלא את הפרטים הקטנים כנראה שאתה הוזה לחלוטין.

 

האויב הגדול ביותר של ההתפתחות הוא רגע ההתרגלות לגבולות הגזרה. חקרת, הגעת: מרקסיזם, נצרות, יהדות, ציונות, קבלה, קוואנטים, ריצ'רד דוקינס, ג'יימס ג'ויס, אונרוה דה באלזאק, לארס פון טרייר, טרנטינו, הריף ראף, ברלין, תל אביב, עיצוב, מילים, גוף, אופנה, ריקוד, ליידי גאגא, פופ, ספורט, פשיזם, הומניזם, טרנס-הומניזם, ספיריטואליזם – דתות כל העולם. חקרת, הגעת, שקעת, סטגנאציה.

 

יגעת, מצאת, אל תאמין – תמשיך הלאה. תמשיך לחפש.

יגעת, מצאת, נשארת, פספסת.

 

זהו המסר של החוויה הפסיכדלית. כל הזמן להמשיך לחפש. לא לקבל שום תשובה בשום רגע כמוחלטת. כככל שחוויה מסיטה אותך יותר מתפיסת העולם שלך, ממה שחשבת שאתה יודע על העולם, ומהאופן שאתה תופס אותו באופן מורגל, כך היא פסיכדלית יותר. החוויה פסיכדלית יותר ככל שהיא מזרה את העולם עבורך. שקלובסקי והפורמליזם הרוסי דיברו על הזרה של המציאות כפונקציה של הספרות. הזרה של המציאות זה גם פונקציה של סמים.

 

אם אתה חושב שאתה יודע מה קורה,אם אתה נשאר באותו המקום וגיבשת לעצמך כבר מפה, סימן שהנפש שלך מתברגנת. זה טוב להעמיק, אבל חייבים לצאת ולחפש במקומות אחרים לחלוטין – בכל המקומות שחשבת שאף פעם לא תצא אליהם. תצא אליהם, אם לא תצא עכשיו אתה רק תפספס. אין שום דבר שלא שווה לנסות בחיים האלה. חשבת שאתה כבר יודע מה אתה אוהב. אין לך מושג את מה אתה אוהב. אתה אוהב הכל. אתם אדם גדול. אתה תאכל הכל. אתה תהיה הכל.

 

תהיה אלפים. תהיה רבבות. תהיה דורות. תהיה כל התקופות. תהיה ארט נובו. תהיה ארט-דקו. תהיה פסיכדלי. תהיה בארוקי. תהיה סימפוני. תהיה עוצי-עוצי. תהיה ברומן ותשים לב טוב טוב לפרסומות. תהיה הכל.

 

אל תכיר את הגזרה. תצא מהגזרה. תחתוך את הגזרה. אל תיתן לדברים להתקיף אותך, תתקיף אתה אותם. מה שאתה מכיר, הוא מה שכבר היית. מה שכבר היית לא שווה כבר להיות. תהיה דבר חדש. תהיה דבר אחר. תהיה דבר מפתיע. אל תהיה אתה. תהיה כל דבר אחר. תגלה כל דבר אחר. תגלה את עצמך באחר, בכל דבר אחר. תהיה כל דבר אחר. אתה תהיה הכל.

רשימת פרידה (זמנית)

זה הפוסט הראשון שאני כותב מאז שטכנומיסטיקה נחטף על ידי ההאקר התורכי Cilginkurt שביקש במחיקת הבלוג שלי ושלושה אתרים נוספים שלי (בלוג הוידאו הפסיכדלי המשתקם, האתר של מפלגת הגאולה ואתר הספר טכנומיסטיקה שעדיין לא שוקמו) למחות על אירועי המשט לעזה.

פרסמתי כאן לפני רגע את הפוסט שכתבתי באותו היום, כשהייתי נעול מחוץ לבלוג שלי, ממעמקי הדכאון הקשה שהייתי מצוי בו בשעות ההן כשחששתי שהבלוגים נמחקו לעד. היו כמה שעות שחשתי ערעור עמוק בשורשי קיומי, ואם מדברים על מקלוהן וכריתת איברים באמת חשתי כאילו חיסול הבלוג היה הטלת מום  בישותי.

באותן השעות חשבתי באמת ובתמים שאולי הגיע הזמן לעזוב את האינטרנט אחת ולתמיד, לפחות לכמה שנים. אני לא יודע כמה היה בזה רצינות אבל היה משהו משחרר בתחושה ההיא, במחשבה ההיא של לתת גט כריתות לרשת. לעזוב את הרשת היה כמו לעזוב את העולם. למחוק את הקיום האינטרנטי שלך בתגובה לאכזבה זה קצת כמו להתאבד אחרי שהעולם אכזב אותך. כי הקיום ברשת הוא סוג של יקום והעזיבה שלו היא התאבדות. אבל ברשת קל לקום לתחיה. אחרי שרצחו אותי, עשו לי ריסטור. המחשבות על מחיקה עצמית נדחו לזמן אחר, אם בכלל.

עכשיו אני עוזב, אבל לא את האינטרנט. היום בלילה אני יוצא לגרמניה, לסיבוב שני. שבע שנים אחרי שעזבתי אותה (חייתי שנתיים וחצי בקלן בשנים 2001-2003) אני יוצא להעביר את הקיץ בברלין ולהמשיך משם למסע לגילוי מחודש של עצמי, תוך כדי שאני עובד על הספר השני שלי.

הימים החמים כל כך האלה הם זמן טוב לעזוב. אני מבטיח לעדכן, אבל לא יודע מתי. אבל אני חושב שבמעבר של הבלוג מפורמט מחייב של פוסט בשבוע לפורמט ארעי יותר שתלוי בזמן הפנימי יש משהו מרענן בעידן הגלובלי המיידי והמתוקתק הזה שבו חייבים לעדכן ולהתעדכן כל הזמן, כי שכל הזמן מעודכנים אין זמן לתהליך עומק מענין באמת להתרחש ולהפתיע.

אני לא יודע מה יהיה, אבל יש לי תחושה שיהיה מענין.

גלישת אנחנואים

יוצא לחברה. מכיר אנשים חדשים. יש המון סוגים של אנשים בעולם הזה. המון סוגים שלא הכרתי, או שאף פעם לא התעמקתי בהם. החברה הכללית היא מוזרה- עולם שלם של אנשים שלא רואים את העולם כמוך.
 
כולנו באים מגטו זה או אחר בעולם, כל אחד והגטו שנולד לתוכו ושטיפח לעצמו – אנשים שאנחנו מכירים, שעובדים איפה שאנחנו עובדים, מבלים איפה שאנחנו מבלים, גרים איפה שאנחנו גרים, שבדרך כלל רואים את העולם פחות או יותר כמו שאנחנו רואים. האנשים האלה שסביבנו – אנחנו.
 
האנחנו הוא הסם האולטימטיבי. הוא יוצר את התודעה שלנו – תרבותית, פוליטית, רוחנית, גופנית – הוא קובע מה נשתה, ומה נאכל, מה נלבש ואיפה נגור, במה נאמין ובאיזה מפלגה נבחר.
 
לאורך החיים אנחנו נעים בין קבוצות אנחנו. וגם האנחנואים לא מפסיקים לזוז איתנו ומסביבנו. קבוצת אנחנו המורכבת מחברי ילדות צומחת לקבוצה של אנשים בוגרים, משנה דעות ודרכים; אופנות חברתיות ותרבותיות קמות ונופלות. כל אחד תורם לאנחנו ומעצב אותו וכל אחד מעוצב על ידי האנחנו. וכך, במהלך החיים אנחנו עוברים מכל מיני אנחנו לכל מיני אנחנואים אחרים. מהתנחלות לתל אביב, מתל אביב ליישוב אקולוגי בצפון, מפתח תקווה לתל אביב ומתל אביב לפתח תקווה. מהיפים ליאפים, מערסים לפנקיסטים, מבני עקיבא לאשרם בהודו, ממעמד נמוך לבינוני, מבינוני לעליון. מאמנים, לכותבים, לפרסומאים, לעורכי דין, למתכנתי מחשבים.
 
כשמכירים אנשים מסוגים חדשים, מכירים כל מיני סוגי אנחנו. לכל אנחנו יש דרכים משלו להגיב על שאלות כמו: איך להתלבש? במה להאמין פוליטית? באיזה ערוצי תקשורת לתקשר עם בני אדם? מה רואים מה שומעים ומה קוראים? האם קוראים? מאמינים או לא? ובמי? איך מחבקים? איך מנשקים? ומתי? מה אוכלים? ואיך אוכלים? זה לא נגמר. (וכמובן שמי שהאנחנו מזכיר לו את מושג ההביטוס של בורדייה לא ישגה שגיאה גסה.)
 
מסעות אנחנואים, האקט של המעבר היזום בין אנחנו לאנחנו, הם אחת החוויות המרתקות והמספקות ביותר שאני מכיר. זה כמו לנסוע לחו"ל, אבל החו"ל הוא חו"ל תודעתי. אתה נחשף לפתע לצורות מחשבה חדשות לחלוטין. אני חושב שבין הימים החשובים בחיי היו הימים שביליתי בלמידה בישיבות חרדיות, הימים שדילגתי על סלעים בגוש עציון בחברת נוער גבעות, הימים שהלכתי למסיבות טבע, הנסיעות לריינבואו, היציאות לרחובות לילינבלום ואפילו האנשים בבנין של גילמן. זה פשוט לא נגמר.
 
למעבר בין אנחנו לאנחנו יש פוטנציאל מעייף. אנחנו כמובן עושים אותו בלי להרגיש כל פעם שאנחנו עוברים בין האנחנו של המשפחה לאנחנו של החברים או של העבודה, מעברים שמתרחשים ללא הרף ביום יום שלנו, אבל לא כל מעבר בין אנחנו לאנחנו בא בטבעיות. אנחנואים דורשים עקומות למידה וגם עשויים לסתור זה את זה, לפחות לכאורה. לדוגמה, הקפיצה בין אנחנו היפי לאנחנו יאפי או להפך מצריכה מסע תודעתי ארוך שלרוב דורש שנים. לעבור בין שני האנחנו הללו, לקפוץ בין מצבי התודעה שלנו, באופן קבוע הוא משהו שדורש אימון רב ולא תמיד מתרחש בצורה חלקה.
 
אבל זו המטרה, אני חושב. לפחות מבחינתי. לגלוש את האנחנואים, לדלג על פני הקונבנציות, ללמוד הכל, כל דרך ואופן שאנשים מסתכלים על העולם וחיים את החיים. מחקר האנחנו הוא סוג של אנתרופולוגיה עצמאית, מסע תודעתי שמרתק את האנתרופולוג שבנו, אבל כזה שאינו מאפשר לנו להשאר בעמדה מרוחקת של חוקר אלא דורש מאיתנו לבצע אנתרופולוגיה משתתפת, להפוך לחלק מהקלאן. הוא מסע רוחני שמטרתו להפוך שוב ושוב לאחר, למה שחשבת שאתה לא ולעולם לא תהיה.
 
אנחנואים הם שדות של רעיונות ושל רגשות, עוד לא פגשתי אנחנו שאי אפשר ללמוד ממנו. אנחנואים מעצבים אותך, מסע בין אנחנואים הוא מסע פנימי, לשחק עם אנחנואים זה לשחק עם התודעה. לשחק עם אנחנואים זה לא משחק ילדים. אבל זה משחק שאם עושים אותו בתשומת לב, יכול להיות סוג של דרך חיים.
 
להיות בכל המקומות בו זמנית? להיות כל האנשים בו זמנית? לא, זה לא באמת אפשרי. אבל אפשר לנסות להתנסות בפעילות האורגזמטית הזו, המאמצת, הכיפית והמשתלמת.

 

גם אני סימור גלאס – כמה מילים לזכרו של ג.ד. סאלינג'ר, האיש שיילד אותי

ג'.ד. סלינג'ר מת וכל חובבי סלינג'ר יוצאים מהארון, כך שנראה שאין זמן טוב יותר גם עבורי להתוודות על הקשר שלי עם סלינג'ר.
 
זה ווידוי שציפיתי לו תקופה ארוכה, אולי אפילו שנים. לפני חודשיים בערך כשהייתי חולה עם 39 חום וצמרמורות מענגות סערו על עורי, קראתי ב-Seymour Introduction וב-Franny and Zooey בפעם החמש עשרה אולי (אל הספרים של סלינג'ר חזרתי בנערותי יותר פעמים משחזרתי לכל ספר אחר בחיי), ובפעם הראשונה מזה עשור. זו הייתה חוויה מרגשת של עימות עם המקורות התרבותיים והדתיים שלי ורציתי לכתוב עליה אז, אבל איכשהו הפוסט ההוא נתקע עם גרוטאות אחרות במוסך הפסקאות שלי. ויתרתי על הניסיון. עכשיו ג'.ד. סלינג'ר מת ואני נזכר בכל הרגעים המתוקים שלנו ביחד.
 
ג'.ד. סלינג'ר היה האליל שלי כנער צעיר. תחילה בגלל התפסן בשדה השיפון, אחר כך בגלל פראני וזואי ו-9 סיפורים, ולבסוף בגלל הרימו את קורת הגג נגרים וסימור: הקדמה.
 
הרבה אנשים מכירים ואוהבים את סלינג'ר בזכות התפסן, אבל אני אהבתי את סלינג'ר שוב ושוב בחלקים שונים בגיל ההתבגרות שלי, כל פעם מסיבות אחרות, כשכל פעם הוא כובש את ליבי מחדש. גם כשהתחלתי לאהוב את אתגר קרת בגיל 16 זה היה בגלל שהכתיבה שלו הזכירה לי את סלינג'ר. אחר כך, בגילאים 14-19 בערך סלינג'ר היה ההשפעה הגדולה ביותר על הכתיבה שלי. לאורך שנים ארוכות ניסיתי, בעקבות הקריאה בתפסן, לנכש מהכתיבה שלי את המילים גדולות – להפוך אותה לרזה ככל האפשר באוצר המילים שלה וגם הוספתי בדרך שפע של "מחורבן" ו"לעזאזל".
 
סלינג'ר היה המורה שלי לכתיבה. הוא גם היה המורה שלי לאנגלית והראשון שקראתי באנגלית. הרצון העז שלי לקרוא אותו בשפת המקור בגיל 17 גרם לי למלא מחברות שלמות במילים שלא הבנתי ולשנן אותן עד שלמדתי לקרוא אותו בלי מילון. בסופו של דבר אוצר המילים האנגלי שלי הפך במקרים רבים לסלינג'רי במובהק. עד היום תקועות לי בראש כל מיני מילים מוזרות שנתקלתי בהן לראשונה אצל סאלינג'ר, ולא עוד. lugubrious.
 
כל ספר של סלינג'ר היה משהו שונה עבורי. כל אחד מהם התאים לשלב אחר בחיים שלי. התפסן היה מופת של כתיבה מצחיקה וישירה שפגעה בקישקע של המתבגר חסר המנוח שהייתי, אבל אני חושב שדווקא הספרים האחרים של סלינג'ר היו אלו שגרמו לי להפוך לקנאי בעניינו – השיחות הארוכות באמבטיה מעלת האדים של זואי ובסי גלאס בפראני וזואי; נסיעת המונית המופלאה שעברה על באדי גלאס ביום החתונה של סימור אחיו הבכור כפי שהיא מופיעה בהרימו את קורת הגג נגרים; הפסקאות המפותלות והנפלאות שפותחות את סימור: הקדמה.
 
כל אחד מהספרים של סלינג'ר נשא בחובו תענוגות אחרים ושיעורים אחרים. היכולת של סלינג'ר להשתהות על פרטים יומיומיים ולהפוך כל מאורע לחומר לכתיבה, הייתה אחד הדברים המרשימים עבורי ככותב בתחילת דרכו. אני חושב שזה מה שגרם לי להתמכר לסלינג'ר ולכתיבה שלו, שממנה תמיד לא היה מספיק, תמיד מעט מדי. הצורך בעוד חומרים של סלינג'ר, שהתחיל להיות לוחץ אחרי שקראתי את ארבעת הספרים שלו שוב ושוב ושוב, הוביל לכך שכשהורים שלי נסעו לניו-יורק מתישהו בסוף שנות התשעים שלחתי אותם למשימה בספריה הציבורית של מנהטן, הם צילמו עבורי את כל הסיפורים המוקדמים שסלינג'ר פרסם במגזינים משנות הארבעים פלוס, וגם את Hapworth 16, 1924, הנובלה האחרונה של סלינג'ר, מ-1965 שעל תרגומה לעברית שקדתי לאחר מכן תקופה ארוכה. (אני עדיין תוהה איך צריך לתרגם, תוך שמירה על רוח המקור, את השימוש הסלינג'רי והסימור הגלאסי במילה Humorous).
 
מה שמוביל לשינוי שהתחולל בכתיבה של סלינג'ר בין שנות הארבעים לשנת 1965, הפעם האחרונה שקראנו יצירה פרי עטו (שפורסמה אז בניו-יורקר, מאוחר יותר נגנזה, כמעט התפרסמה בשנות התשעים, ואז נגנזה שוב). הקריאה בטקסטים של סלינג'ר מותירה רושם ברור של איזשהו תהליך של התפתחות הולכת וגוברת של הכותב שהובילה בסופו של דבר ליצירת מבנים ורבליים כמעט בלתי אפשריים ועד לגבול הקריסה פנימה של אמצעי המבע היצירתי.
 
בתחילת הדרך סלינג'ר עוד כתב בפשטות מאוד. הסיפורים הראשונים שלו, אלו שעסקו בדמויות ממשפחת קולדפילד וממשפחת גלאדוולר היו סיפורים ישירים, ונקיים מקישוטים. קו שאפיין גם את התפסן (1951). היה זה ביצירותיו הבאות פראני (1955), זואי (1957) [שניהם התפרסמו כספר אחד ב-1961], הרימו את קורת הגג נגרים (1959) וסימור הקדמה (1961) שבהן הורגשה אצל סלינג'ר הנטיה ההולכת וגוברת לסגנון כתיבה שהלך והפך מפותל, אידיוסינקרטי, שלא לומר מנייריסטי (מילה שמבקרים אוהבים להשתמש בה בהקשר של סלינג'ר, ובמידה מסוימת של צדק). סלינג'ר המאוחר היה סופר שהפסיק לדבר עם הזרם המרכזי של הספרות, שהלך ונעל את עצמו בתוך השושלת המדומיינות של משפחת גלאס. כשמשווים את היצירות המוקדמות של סלינג'ר ל-Hapworth 16, 1924, יצירתו האחרונה של סלינג'ר, שהיא מכתב בן כ-70 עמ' שכותב סימור גלאס המואר ובן ה-7 מקיטנת קיץ, ושכוללת מלבד מונולוגים בלתי נגמרים רשימות ארכניות של ספרים ופריטים שהגאון הצעיר מבקש שישלחו אליו, הדרך הארוכה שעשה סלינג'ר ככותב מתחוורת במלואה. התכונות שהפכו אותו לסופר מופלא כל כך ביצירות כמו "פראני", "זואי", ו"הרימו את קורת הגג", שהגיעו למלוא ההבשלה ואף לגוון מעט בשל מדי ב"סימור: הקדמה" כבר יוצרות פרגמנטציה אמיתית של הכתיבה שלו ב-Hapworth 16, 1924. אני מבין את מי שביקר את סלינג'ר המאוחר על המנייריזם הנרקסיסטי שלו. כן, היה בזה משהו. אבל גם יכולתי כל כך להזדהות איתו ולהבין למה
.
 

קדושים במנהטן

הוא היה מאוהב בדמויות שלו. ואיך אפשר שלא. אחרי הכל הוא יצר אותן על מנת שיתאהבו בהן, על מנת שישקעו בתוכן ויעריצו אותן, במיוחד סימור. במשך שנים ארוכות סימור גלאס היה הדוגמה המושלמת ביותר שהייתה לי לאדם קדוש, למישהו שהייתי רוצה ללמוד להיות כמותו. עד שהכרתי את התאום הספרותי שלו, הנסיך מישקין באידיוט של דוסטוייבסקי. מה שמביא אותי לפן הדתי של סלינג'ר ולקשר העמוק שאני תמיד חשתי שקיים בין סלינג'ר ודוסטוייבסקי, למרות שמבחינות רבות אחרות הם היו רחוקים אחד מהשני כמרחק מנהטן מסנט פטרסבורג. עבורי ההתעסקות של סלינג'ר עם דמות הקדוש בן זמננו (בסימור גלאס), בנסיון לתאר אדם שהוא טוב מוחלט על כל הפרדוקסליות שנמצאת במושג הזה, מתקשרת באופן עמוק עם הנסיונות החוזרים ונשנים של דוסטוייבסקי לעשות את הדבר הזה בספרות שלו עם דמויות כמו הנזיר טיחון או הישיש זוסימה ויותר הנסיך מישקין, שהיה הראשון והמרכזי ביותר מבין דמויות "האדם הקדוש" שפיתח דוסטוייבסקי בספרות המאוחרת שלו. לפני שדוסטוייבסקי כתב על מישקין ב-1866 הוא כתב במכתב לחברה שלקח על עצמו את המשימה הקשה ביותר שסופר יכול לקחת על עצמו: הנסיון לתאר את הטוב המוחלט, ליצור דמות שהיא טוב טהור. סלינג'ר עשה אותו הדבר כ-100 שנה מאוחר יותר ובמובנים רבים אפשר לומר שבעוד דוסטוייבסקי ניסה ליצור מחדש את דמותו של ישו כשהיא מתגלמת ברוסי בן המאה ה-19, סלינג'ר יצר את ישו מחדש כתושב מנהטן של שנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים.
 
הדתיות של סלינג'ר נראית במבט לאחור (במיוחד כשמסתכלים בביוגרפיה שלו) פשטנית ובלתי מאוזנת, אבל סימור תמיד ישאר עבורי מופת דתי, דמות שהאירה עבורי את הדרך הרוחנית כנער צעיר שאז עדיין לא האמין בכלום ושנתקל לפתע במשהו אחר. סלינג'ר היה הראשון שגרם לי להרגיש משהו כלפי המם הדתי, שגרם לי לחייך לעצמי באושר מסופק של מי שמרגיש למד דבר או שניים על העולם הזה, כי "הגברת השמנה תמיד שם ביציע, מקשיבה לך", כי אלוהים נמצא בכל.
 
ג'.ד. סלינג'ר מת. אולי הסופר הראשון שאהבתי אי פעם בחיי עד כלות הנשימה, שכתבתי לו כמתבגר מכתבים בלילות ופינטזתי שיום אחד אפגוש אותו ונשוחח מלב אל לב. עכשיו אולי יחפשו במחסנים שלו וימצאו את  היצירות שהוא עבד עליהן כל השנים הללו, או לפחות מה שלא נשרף עם הבית שלו בשריפה ההיא. זה נורא לחכות לכך שסופר שאתה אוהב ימות, מתוך חמדנות למילים שלו. אני אף פעם לא עשיתי את זה, ותמיד קיוויתי שיום אחד הוא עוד יצא מההסגר שכפה על עצמו ויגלה לנו מה הוא עשה כל השנים הללו, אבל עכשיו מכשנפטר, גם אני סקרן לראות מה יחשף. בין אם יהיו שם יצירות מופת או רק המשך הכרונולוגיה של הקריסה היצירתית של סלינג'ר המאוחר (שפורסם) לתוך עצמו, המקום של סלינג'ר בחיים שלי מובטח, כמי שלקח את הזעקה הפנימית הבלתי מוגדרת של ילד בן 13 ונתן לה תוכן וביטוי כשקראתי בו לראשונה בגיל 14 והפכתי לראשונה מתבגר.
 
סלינג'ר היה קו פרשת המים, בין הילד ההוא שהייתי, הילד שאותו אני זוכר היום רק מהתמונות, לבין התקופה החדשה, הרנסנס שהתחיל בגיל 14, כשהתחלתי להתבגר ולהשתנות – מה שאחר כך למדתי לראות אותו כשנת 1 בחיי האמיתיים, הסיבה שמשומה אני סופר את שנותי בכפילות ורואה עצמי כבן 17. הוא היה הנביא שספריו התדפקו על דלתות התודעה שלי וחזו את גיל ההתבגרות, את הדיבוק שלי שהופיע מאוחר יותר, לרגש הדתי, את החיבה לכתיבה שגורמת לך לרצות להתרפק. אבל אני לא רק בן 17, אני גם בן 31, הגיל שבו היה סימור גלאס כשהתאבד ביום נפלא לדגי הבננה. איכשהו היום הזה מרגיש גם קצת כמו שחרור, כי למרות שסימור היה המורה העליון שלי לגבי כל מה שצריך להיות, אני לא קרוב אפילו להתאבד היום בגיל 31. למעשה נדמה לי שאני מתחיל עכשיו את הספירה השלישית של החיים שלי.
 
סימור גלאס מת. ג'.ד. סלינג'ר מת. החיים ממשיכים. תודה לך אומן מילים יקר.
 
"פראני הייתה מבין הבחורות הראשונות שירדו מן הרכבת, מהקרון בצדו המרוחק והצפוני של הרציף. ליין זיהה אותה מיידית ולמרות נסיונותיו לשלוט בהבעת פניו, זרועו שנורתה באוויר הייתה האמת כולה. פראני ראתה אותה, ואותו ונופפה חזרה בנמרצות מופרזת. היא עטתה מעיל מפרוות דביבון וליין שהלך לקראתה במהירות אך עם פנים מאופקות חישב בינו לבין עצמו בהתרגשות שדיכא כלפי חוץ, שהוא היחיד על הרציף שבאמת הכיר את המעיל של פראני. הוא זכר שפעם אחת, במכונית מושאלת, אחרי שהתנשק עם פראני במשך חצי שעה או משהו כזה, הוא נישק אותה על דש מעילה, כאילו היה זה חלק נחשק ואורגני לגמרי שלה עצמה."
(תרגום שלי, כדרך של פרידה, מתוך עמ' 7 בפראני וזואי)

 

%d בלוגרים אהבו את זה: