ארכיון קטגוריה: חיים

בוקר

בוקר, דירה חדשה, בפלורנטין. חיים חדשים. הרבה זמן לא התחשק לי לכתוב לבלוג. הרבה זמן הרגשתי שאני רוצה להתרחק מהכתיבה. לא ברור מה גורם את זה. אולי הרצון להכנס פנימה. אולי רצון לעצור את התנועה ולנוח. אולי הרצון להפסיק לדבר כדי לחזור מאוחר יותר לשפה מתוך מקום חדש.
 
בוקר זה זמן טוב לכתוב. הרבה מהטקסטים הטובים יותר שכתבתי נכתבו מיד על הבוקר, לפני שאכלתי משהו, לפני שהספקתי לקרוא מיילים, לצחצח שיניים או לשים מוזיקה.
 
בבוקר יש משהו טהור. משהו זך ומזוקק. מין רגישות לכל צליל, מראה ומחשבה. רגישות שהולכת וקהה ככל שהיום עובר ושהצלילים, המראות והמחשבות עטים בשעטה על דלתות התודעה שלנו. יש משהו בתחושה הזאת של הבוקר שמזכיר לי את התחושה שמופיעה לאחר חוויה פסיכדלית: של יכולת מוגברת להתנהג בצורה טבעית, נינוחה ופשוטה. של קשר יותר ישיר לתחושה ולהוויה. זה מזכיר לי את התיאוריות שגורסות שכשאנחנו ישנים משתחרר לנו DMT (אחד מהחומרים הפסיכדליים החזקים ביותר) בתוך המח. כולנו עוברים כל לילה טריפ ארוך שאנחנו מתעוררים ממנו בבוקר בלי לזכור כלום. אולי זה מסביר למה הבוקר מרגיש כמו ה- Aftermath של חוויה פסיכדלית.
 
המכוניות ברחוב החדש שלי אוהבות לצפור. אני מנסה להקשיב לנהגים הצופרים מבלי לשפוט, בלי להתרגז, מתוך השלמה שקטה, מתוך הבנה מקבלת של המצוקה הנפשית שהם כנראה חשים כשהם צופרים. מנסה לשמוע את הצפירות שממלאות את חלל האוויר כציוצים של ציפורים. אבל אט אט הצפירות הללו בוקעות את החלל הקדוש שיצרה השינה בתוכי. הן קוראות לתוכי "תתעורר!", ומתריסות נגדי שאקפוץ קפיצת ראש לתוך היום החדש.
 
עוד מעט אפסיק לכתוב ואתחיל את היום. ובינתיים הנה לינק שהעביר לי אסי לוידאו מופלא של הפוליטיקאי ואמן המדיה היפני טוימה קויצ'י. קויצ'י (המתואר כאן בקליפ כאקטיביסט אנטי-ממסדי שמאלי קיצוני) רץ בבחירות של 2007 לראשות עיריית טוקיו במסגרת מפלגה שהיא הצהרה אמנותית כמו גם פוליטית, מה שכמובן הזכיר לי את מפלגת הגאולה, ונאום הבחירות שלו הוא פשוט מבריק.

 

מודעות פרסומת

יומה האחרון של הפטריה – דיווח מאמסטרדם

עכשיו בעיר הקודש אמסטרדם. עובד על כתבה על הימים האחרונים של פטריות הפסילוסיבין שהיום הוא היום האחרון שהן נמכרות כאן בסמרטשופס בעקבות החוק החדש כנגד ממכר Magic Mushrooms. החל ממחר יהיה בלתי אפשרי להשיג פטריות פסילוסיבין באופן חוקי באיזשהו מקום בעולם עד להודעה חדשה, מה שגורם למאורע הזה ללבוש לא רק מימדים היסטוריים אלא קוסמיים ממש. הסמרטשופס כאן מפוצצות באנשים שמגיעים במיוחד כדי להתנסות רגע לפני שזה הופך לבלתי אפשרי. אנשים יוצאים מהחנויות עם שקיות עמוסות בפטריות ואפילו מי שלא אכלו מעולם פטריות מגיעים כדי להספיק שיהיה מאוחר מדי.

 

 

 

תחרות עידו הרטוגזון לפרנסה טובה

איך שהזמן עובר. ב-18 ביוני הקרוב אחגוג את יום הולדתי השלושים. זהו זמן של חשבון נפש והתפכחות מעולם העיתונות וגם זמן מצוין בשביל לקחת את החיים בידיים ולדאוג לעתיד, ולכבוד אירוע משמח זה אני מכריז בזאת על תחרות שתתקיים לאורך חודש יוני בין קוראי הבלוג וכל מי שירצה לעזור– מי יוכל לעזור לי למצוא עבודה?
 
העבודה שאנחנו מדברים עליה צריכה לעמוד במספר תנאים בסיסיים:

1. לא להיות רעה יותר מדי לקארמה.

2. להיות יציבה במידה מינימלית.

3. לספק פרנסה סבירה.

4. במידת האפשר לאפשר מקום לעניין וליצירתיות ולעשיה טובה. וכל המרובה הרי זה משובח.

5. יתרון לעבודות בעלות אופק מקצועי.

ואציין שוב, עיתונאות לא נכללת ברשימת העבודות האפשריות. ניסיתי את זה, וזה מסובך וכפוי טובה מדי.
 
מה בא בחשבון?
עבודות בתחום המדיה, התוכן האינטרנטי, תרגום, עריכה, ארגון וניהול ועוד המון דברים שלא חשבתי עליהם ואולי אפילו לא שמעתי עליהם (כל דבר בעצם) אבל אני פתוח אליהם לגמרי עד הודעה חדשה.
 
מה יש לי להציע?
הרבה יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסה, יכולת ניתוח ארגון ואנליזה, סקרנות, רצון ויכולת למידה, יסודיות, אמינות, אחריות, ראיה מערכתית והרבה כוונות טובות. אנגלית וגרמנית מצוינות ועוד כמה שפות אחרות.
לאורך השנים כתבתי באתרים ובעיתונים הגדולים בארץ בנושאים של טכנולוגיה, תרבות ורוחניות. ביימתי והפקתי סרטים ואירועים תרבותיים מכל תחומי הקשת וגם השתתפתי בכמה יוזמות תרבותיות קצת אחרות. קורות חיים ישלחו על פי דרישה. 
 
הפרס
מי שיעזור לי למצוא עבודה שתענה על הדרישות הללו ושתתאים לי באופן כללי  יזכה בשלושה מאמרים פרי עטי שיכתבו לכבודו ובהתאם לבחירתו על כל נושא שירצה. מלבד זאת הוא יקבל תודה מיוחדת בבלוג הזה (מעין ספונסריות) ויזכה לתמוך בכתיבה העברית המקורית וללא מטרות רווח בתחומים של הטכנולוגיה, ביקורת התרבות וחקר התודעה, להבטיח את המשך פעילותו של הבלוג הזה ולהביא אותו למקומות חדשים.
 
איך משתתפים
מי שיש לו הצעה מוזמן לשלוח לי מייל בלינק "כתבו לי" שבצד הימני עליון של הדף. אפשר גם לעשות בריינסטורמינג בתגובות שבתחתית הדף. קורות חיים ישלחו על פי דרישה.
 
שלכם,
עידו

Welcome to Sarajevo

Now on the second part of my trip, sitting in an Internet Cafe at the beautiful city of Sarajevo after 3 amazing days on Banja Luka in Republika Serpska.

I was a bit worried before I came here, because this is the first time for me to visit a big muslim city outside of Israel, but the experience is absolutely awesome.

Sarajevo is a mystical city, one of the most beautiful and spiritual that i've been to, and it is a very good measure to clear everything that you thought you knew about Islam. I couldn't really imagine a European version of Islam before I got here. Staying in Banja Luka I was trying to picture to myself a muslim city full of blondes – that just didn't seem to fit in my mind.

Now in Sarajevo I find myself curiously at home. Surrounded by an extremely interesting mixture of European culture and Islam, musks and shick cafes. Yesterday night I visited a nice cafe that reminded me of some of Berlin's shickest and most trendy hangouts but also had heavy Islamic and balcan imagery, music and atmosphere. The visitors were everything from alternative looking people to devout looking muslims wearing Hijabs. For me, this kind of combination was far from trivial and as someone from Israel this gives me a new perspective on Islam and a new model model for a multicultural existence (Though one also has to remember of course the siege of 1992-1995).

התפוצצות רעיונית

הפוסט התחיל בכמה מחשבות על הקשר בין אורבניזציה לאתאיזם

קודם כל ולפני הכל צריך להיות ברור שיש פה את העצים והצמחים ושבזכותם כולנו חיים. כולנו – כל שאר צורות החיים על הכוכב הזה – טפילים שמתקיימים עליהם וזה נחמד מאוד, אבל כל מה שאנחנו עושים זכאי להתקיים רק כל עוד אנחנו לא מפריעים להם.

כל מיני אנשים שחיים בקוביות ועובדים בכל מיני עבודות משרדיות מכריזים על מותו של אלוהים. השבוע שמעתי מרצה שלי בבר אילן אומר שעד המאה ה-19 לא היו לנו אתאיסטים במובן שיש לנו היום. זה הקיום האורבני הרחק מהטבע שמאפשר לאנשים להפוך לאתאיסטים. כשאנשים חיים במנותק מהעצים והצמחים שמאפשרים את הקיום שלנו הם מתחיל לחוש מנותקים ומחוסרי שורשים בעולם ואז הם מתחילים לשאול שאלות כמו 'האם יש אלוהים'.
בגלל הסביבה האורבנית אנשים חשים מנותקים מהמציאות היקומית. הם רחוקים ממחזור הפעימה של הכוכב. אבל לו הם היו קרובים אליו הם היו זוכרים את מקור הפעימה הבלתי נגמר של הטבע. כשאתה בטבע אין שאלות כאלה – האדם פשוט רואה שהכל סביבו חי, שפלא הבריאה נמשך כל רגע ורגע.

העתיד הרוחני של המין האנושי קשור בקשר הדוק עם הטבע והעולם יכול להיות שייך לאדם ולצאצאיו רק אם התעשיה שלו תעבוד בהרמוניה שלמה עם הטבע. אנו זקוקים לטרנספורמציה שלמה לתעשיה ירוקה לחלוטין. זהו הג'ונגל הטכנולוגי.

 

והמשיך ברפלקסיה עצמית על טבעה של המחשבה (שלי)
אז עכשיו אני מתעניין בטבע? אני לא מבין איך מצפים שאני אתמקד במשהו אחד ואחקור רק אותו. החיים כל כך מעניינים ורק מציעים עוד ועוד. זה לא מפסיק להתפתח, עוד ועוד תעלומות, עוד ועוד שפע, עוד ועוד אספקטים, עוד ועוד מראות של מורכבות שמוסיפה להחשף וללבוש צדדים נוספים ומפתיעים כמו סיפור שנפרש עוד ועוד לעומק ולצדדים.

אבל החברה שלנו דורשת ממך להתמקד בדבר אחד, בין אם זה אקדמית או מקצועית. זו תמיד הייתה הבעיה שלי. איך להשאר במקום אחד. יש אנשים שקל להם להתחיל להתעניין במרקסיזם או באקולוגיה או בטכנולוגיה או ביהדות ולהמשיך לחשוב על זה עד סוף ימיהם. אצלי הכל פועל בפאזות מחזוריות שאני שולט עליהן בערך כמו שהירח שולט על זריחתו וגריעתו.

ביום ראשון השבוע הוקרן בסינימטק הסרט 'אובססיה' של אוהד מילשטיין שאני מופיע בו כאחד מהמרואינים. "האובססיה" שלי (אני לא קורא לזה אובססיה, אבל זה מופיע כך במסגרת הסרט ואני מכבד את זה) הוצגה כאובססיה לידע, לרעיונות, ליצירה או משהו בסגנון.

באותו יום התפרסמה גם במגזין של מעריב כתבה על הסרט שהתראיינתי בשבילה (ושהדברים שמופיעים בה בשמי קוצרו להחריד, נדחסו יחדיו והפכו בדרך למעין פרודיה עצמית). אבל היה עוד משהו חשוב בשיחה ההיא. כשדיברתי עם הכתבת ותיארתי בפניה קצת את המסלול האינטלקטואלי/רגשי/רוחני שעברתי בתריסר השנים האחרונות מתחומי המוזיקה, הקולנוע והספרות לעבר תחום היהדות, הניו-אייג', הטכנולוגיה והפסיכדליה הבנתי פתאום שגם העניין העכשווי שלי בפסיכדליה הוא לא סוף פסוק. אני זוכר תקופה לפני שנתיים שחשבתי שהדברים היחיד שיעניין אותי עד סוף ימי יהיה טכנולוגיה (כמו שחשבתי בעבר על דברים אחרים). כעת אני חושב שאולי גם התחום הזה של פסיכדליה שנראה כיום כל כך אינסופי ומגרה למחשבה הוא רק עוד שלב בצמיחה הזו של העצמי במסגרת הקיום.

אבל לאן אתה צומח?

ובו זמנית היה בזה מצד אחד משהו מרגיע, מעין חזרה של הפרספקטיבה. מה שלא סיפרתי בסרט של מילשטיין היה על הטלטלות האדירות שחווה אדם שתחומי העניין שלו נודדים בחדות מדי מספר חודשים/שנים. במובן מסוים זה קצת כמו לחיות עוד ועוד גלגולים, עוד ועוד סדרות של חיים בתור בן אדם חדש שוב ושוב. עברתי כל כך הרבה עולמות, עם כל כך הרבה פרספקטיבות ואני נולד שוב ושוב מחדש אבל תמיד מגיע הרגע שבו הדברים כולם נטרפים ומופיעה פרספקטיבה חדשה ומפתיעה לחלוטין על הדברים.

 

טריפים רעיוניים
יש משהו משכר במובן הבסיסי ביותר שיש בטריפים הרעיוניים האלה. אולי חלק מהגישה הליברלית שלי לחומרים פסיכואקטיבים שונים ומכך שאין לי בעיה להשוות אותם לתופעות אחרות וכביכול שונות לגמרי פחות (כמו מדיה או עמים או תודעות של חיות או אפילו שפעת) נובעת מכך שאני חווה ספרים ורעיונות כ-intoxication ברמה הבסיסית ביותר שיש, כסוג של טריפים. אני זוכר רגעים שבהם אני קורא בספרי תיאוריה והלב שלי דופק והולם כאילו הוא עומד להתפקע עוד רגע מהעוצמות הרגשיות שהרעיונות על הדף משחררים אצלי בלב ובמוח.

רעיונות משכרים אותי. זה מה שלא אמרתי למילשטיין בסרט. לא בגלל שלא רציתי לשתף פעולה, אלא כי לא חשבתי אז לעומק של התופעה הזו. רעיונות ולא חומרים אלו או אחרים שלפעמים מעניינים יותר ולפעמים פחות – רעיונות הם החומר המסוכן ביותר לתודעה שלי, והם אלו שמסיטים אותי שוב ושוב ומסובבים אותי בעולם הזה – ובו בזמן הם אלו שהופכים את החיים למרגשים כל כך.

הכניסה של רעיון חדש למערכת היא כמו כניסה של חומר חדש בשביל הג'אנקי. בהתחלה כל כמות זעירה של רעיון חדש היא משכרת. ככל שמתעסקים יותר עם הרעיונות הללו נכנסים לעולם אחר עד שבסופו של דבר מפתחים אליהם סוג של עמידות. כמובן שמה שעדיף ברעיונות על כל מיני חומרים  ממכרים שאנשים מתעסקים איתם בצורה חסרת אחריות היא שבסוף, לאחר שהעמידות הסופית התפתחה אתה לא מוצא את עצמך מכור ותלותי לרעיון, אתה פשוט עובר הלאה לרעיון הבא.

אבל הטוטאליות הזו של ההתחלה והאמצע היא הדבר הטוב והקשה ביותר. קשה לי כאן כמכור לרעיונות לתאר את העוצמות. כשרעיון חדש חודר למוח הוא כמו פצצה שמתפוצצת. כל הדברים כולם מופיעים כמו מתוך סחרור בעיניים חדשות לחלוטין. מצד אחד זה מרגש כל כך לקבל את היקום כל פעם מחדש, מזווית חדשה לחלוטין ומצד שני תופעת הלוואי הקשה היא שאתה מעורער על ידי נקודת ההשקפה החדשה, לתקופה מסויימת נראה כאילו היא הנקודה היחידה הקיימת כך שמתפתחת סכנה לסוג של קנאות ובמילים אחרות קשה כל כך לשמור על חוק ה-80/20 שכתבתי עליו כאן בעבר.

אלו תקופות קשות, שבהן אתה מסתכן בלהשמע לעצמך (ובמקרים הקשים באמת גם לאחרים) כמו סוג של מיסיונר. בסופו של דבר אני מוצא את עצמי מתעורר מתוך מעין טריפ אידאולוגי. האני מתגלה כקליפה שנעה בסערה של רעיונות ומאיימת להתהפך על כל מיני רעיונות. סיומו של הטריפ האידאולוגי מופיע כאשר כוחות האני חוזרים לנווט בתוך הסערה הרעיונית ומצליחים להשתלט או לאלף את הרעיון החדש הזה. בסופו של דבר נקודת המבט החדשה עוברת אינטגרציה לתוך המערכת, היא מוטמעת פנימה כחלק חדש מהגוף הרוחני של האדם, מתווספת לתוך שאר מערכות הפסיכו-אופטיות שהנשמה שלך כבר מחזיקה לגבי המציאות והופכת לאלמנט נוסף בתוך תפיסת עולם עשירה ומעודנת יותר.

איך להשמר מלהפוך לבנאדם נורא מרגיז (ובצדק)
ג'ים דקורנה טוען שהעולם מורכב מישויות על ארציות שניזונות מהאמונה האנושית ומהרצון האנושי. "מי יכול לומר שאמונה אינה צורה של אנרגיה, שאין היא מזון או דלק המשמשים במציאויות מופשטות יותר את הישויות שאותן תמיד תפסנו כאלים". אני לא בטוח אם אם אני מבין למה הוא מתכוון, אבל אני בוחר להבין את הדברים הללו כמתייחסים לאלי הרעיונות והאמונות ששולטים בחיים שלנו, או במילים אחרות לממים.

לראות את העולם דרך הפריזמות של הספרות, של היהדות, של הטכנולוגיה, של הפסיכדליה, של הניו-אייג' או של כל דבר אחר – אלו בסה"כ אלים שאתם נותן להם כח. כמו עדשות שאתה מלביש על שדה הראיה שלך והם בוראים סביבך עולמות אחרים (רעיונות זה הפסיכדליה האמיתית, כבר אמרתי). הבעיה היא שכשאתה מחזיק עדשה מסוימת קשה מאוד לזכור שזה לא העולם ככה, זה רק העדשה שלך.

כמובן כל אחד מחזיק עדשה. מישהו רואה את העולם דרך התפיסה הפוליטית של השמאל, אחר דרך התפיסה של הימין, אחר דרך זכויות הקהילה ההומולסבית ואחר דרך זכויות בעלי החיים. רק שאין דבר מרגיז יותר מאדם שחושב שהעדשה שלו היא הדרך היחידה לראות את העולם. בגלל זה חוק ה-80/20 חשוב כל כך, בשביל להשתדל לא להפוך לבנאדם מרגיז כל כך, בשביל להזכיר לך כל הזמן שאתה לא רואה את העולם באמת. אתה רק מביט דרך מסיכה אידאולוגית מסוימת שאתה לובש באותו הרגע. (כי כמו שטרנס מקנה אמר. לכל תיאוריה יש חלקים שקשה לבלוע, כי כל תיאוריה היא במידה מסוימת בולשיט. וזה משום שהאמת נמצאת בשתיקה וברגע שאתה מתרחק מהשתיקה אתה גם מתרחק מהאמת).

הדבר שהכי הייתי רוצה, שהיה הכי עוזר לי להפוך לאדם מאושר ושלם יותר היה להפנים קצת יותר את התובנה שאני בסה"כ עוד נוירון במוח של 6.5 מיליארד נוירונים. שהאמת שלי לא עדיפה בשקל על כל אמת אחרת של כל אחד אחר. שאפשר להלחם על הדברים שאתה מאמין בהם אבל לזכור בו זמנית שזה בסך הכל הדברים שאתה מאמין בהם.

זו אחת הסיבות שכעסתי על ינון לנדנברג ועל יוזמת ה'צבע אדום שלו'. כעסתי עליו כי היא הייתה אונס אידאולוגי שניסה לכפות עלינו עדשה מסוימת על המציאות. אני לא מתנגד לכך שאנשים יקדישו את כל האנרגיה ותשומת הלב שלהם לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני כן מתנגד לזה שיגידו לנו שזו המציאות, כי המציאות היא גם זה אבל היא גם אלף דברים אחרים. 

אבל איפה זה מותיר אותי? איפה מחזורי הגאות והשפל של המוח הניזון מרעיונות מותירים אותי? אני עדיין צמח פרא שמחפש ערוגה אבל גולש תמיד החוצה. כל ספר שאני כותב מאבד את הרלבנטיות שלו בשבילי עד שאני מסיים אותו, שלא לדבר על תואר אקדמי. המחשבות מתפתחות מהר מדי בשביל שאפשר יהיה לעקוב אחריהן בצורה כזו. לכן אני שמח כל כך על הבלוג הזה אולי. כי הוא משהו אחר מספר. הוא יצירה חיה שמתפתחת וממשיכה איתי ועם הקוראים ושמחזיקה יחסים דינאמיים עם עצמה – הוא קורה בזמן אמת.

אז האם הבלוג הזה הוא הביטוי המושלם למה שרציתי לעשות, לסוג היוצר שאני? האם אני חב הרבה כל כך לעידן הבלוגים. ואולי המדיום הוא המסר. אולי אני תוצר של הבלוג? עוד רעיון לחשוב עליו.

נורא נורא מתרגש

בעוד עשרים וחמש דקות אני אמור להתקשר ולדבר עם הבנאדם שאני מחזיק ממנו אחד האנשים החכמים ביותר שחיים בעולם כיום, אולי החכם ביותר, ובכל מקרה האדם שאני אישית הכי הייתי רוצה לדבר איתו מבין האנשים שחיים בזמננו.

מדובר בלא אחר מקווין קלי, אחד מהכותבים הוותיקים של ה- Whole Earth Catalog וגם אחד ממייסדי Wired. בחודשים האחרונים אני קורא אותו, ושומע פודקאסטים שלו ברשת ותמיד מתרגש מחדש.

ועכשיו יש לי את הזכות האדירה, הנוראה ממש, לדבר איתו אישית ואני מתרגש כמו ילד קטן. השאלות שלי אליו למרות שזה ראיון רשמי הן השאלות שהכי מטרידות את התודעה שלי ומי מי אם לא קווין קלי הגדול ידע לענות לי עליהן… 🙂

איך מדברים עם האדם שאתה מרגיש הכי יראת כבוד לדבר איתו בעולם. זה באמת סוג של ברכה מקוללת. אבל כנראה שזה קודם כל ברכה.

מי האדם מכל האנשים בעולם שהכי הייתי רוצה לפגוש ולשוחח עימו?

כשהייתי בן 15 זה היה ג'ימי הנדריקס. גם היום לא הייתי מתנגד לפגוש אותו.

בגיל 19 זה היה דוסטוייבסקי.

בגיל 22 הצטערתי שלייבוביץ' מת.

בגיל 27 הייתי נותן הכל כדי לשוחח עם תייאר דה שארדן (וגם היום).

והיום אני אדבר עם קווין קלי.

נראה לי שלדבר עם ג'ימי הנדריקס פחות היה מלחיץ אותי. וגם עם דה שארדן (אבל היינו צריכים אולי לשוחח בצרפתית).

בכל אופן זה עוד מעט קורה. הזמן אף פעם לא עוצר ועוד שעה גם זה יהיה מאחורי ואני אוכל לנוח על משכבי בשלום. הכל כבר כתוב, רק צריך מדי פעם לפלוט שני משפטים באנגלית ולהניח לו לשפוע עלי דברי חכמה. תחזיקו לי אצבעות.

טוב נשארה רק רבע שעה…

מתחתן הערב

עוד 10 שעות לחתונה שלי היום בערב. התעוררתי פעמיים בלילה, מה שמאוד לא רגיל. הפעם הראשונה קרתה לי שעה אחרי שהלכתי לישון. קמתי מהמיטה ובדקתי שלושה שעונים עד שהשתכנעתי שהשעה היא באמת רק אחת וחצי בבוקר. אני מרגיש דריכות, ציפיה, יראה, אהבה וגם קצת מבוכה – אולי ככה זה צריך להיות.
 
יש עוד המון מלאכות רוחניות לעשות היום, אבל אחת מהן שקלה לי יותר, ובאה לי יותר בדבקות ובאופן טבעי, היא לכתוב. אני יושב כאן ושומע מוזיקה מתוך Neon Genesis Evangelion, שתהיה גם בחתונה הערב. זה תענוג. ורציתי לכתוב כאן רגע לפני שזה קורה על ניסיון מעניין שחוויתי בשבוע האחרון.
 
אפרת, אישתי מהיום בערב, בעז"ה, היא חוזרת בתשובה ואנחנו מדקדקים יחסית בהכנות הרוחניות לחתונה שעל פי היהדות. אחד הדברים שאנחנו מקפידים בהם הוא המנהג האשכנזי שלא יראו החתן והכלה זה את זו שבוע לפני החופה.

מכיוון שבמשך שנים ארוכות שאפרת למדה במדרשה בירושלים ראיתי אותה בממוצע פעם בשבוע, אנחנו די רגילים למרווח הזה, ולכן הלכנו עם המחמירים יותר במנהג ואנחנו נמנעים גם משיחות טלפון. אנחנו מתקשרים רק בעזרת SMS, אימייל וגוגל-טוק.
 
מי שקורא את הבלוג הזה ואותי בעקביות כבר קיבל אולי מתוכם את הרעיון הזה שעובר לי כמו משאית רועשת בראש בתקופה האחרונה שהיהדות היא דת של ניסויי מדיה, ובעלת הרבה מודעות למדיות שסביבנו. השבת על פי תפיסה זו היא יום המוקדש למודעות למדיות והאופן שהן פועלות עלינו. אנחנו מנתקים את עצמנו ממדיות חיצוניות (כל אמצעי התקשורת והאלקטרוניקה המודרנים) ובאופן כזה מתחברים למדיה הפנימית של הנשמה היוצרת (ויש עוד הרבה מאוד מה לכתוב בנושא, שאני מקווה שאוכל עוד להוסיף בעתיד).
 
גם את חוקי הנידה והכשרות, שני הבסיסים האחרים של הבית היהודי על פי האורתודוקסיה ניתן לראות כסוג של ניסויי מדיה. הנידה והכשרות מתייחסות לתאוות המין ותאוות האוכל, שתי התאוות הגופניות הראשונות במעלה של האדם. הכוונה בחוקי הנידה והכשרות היא ליצור מעין וויסות ומחזוריות בתוך צריכת המדיות הללו.
 
על ידי ההפיכה של המין והמזון לדבר שמוגבל בשעות ובזמנים מסוימים אנחנו הופכים אתם לחלק ממחזור הטבע שאבד לנו בעידן המודרני [שבו הנקבה האנושית בניגוד לחיות בטבע, מוכנה תמיד לזיווג. ואילו הפירות והירקות בניגוד לטבע – זמינים תמיד בסופרמרקט, בכל עונות השנה] מה שמצוות הנידה והכשרות אומרות לנו הוא שהאדם אינו אמור לוותר על המדיות הללו אלא להפוך את הצריכה שלהן למודעת. שלא לקבל אותן כמובן מאליו ולשלוט בהן. היהדות, במובן הזה, היא סוג של תרופה לציבליזציה.
 
באופן דומה ניתן לראות גם את ההמנעות מקשר בין חתן ובין כלה בשבוע לפני החתונה. בעצם גוזרים על עצמם החתן והכלה המנעות מחמשת המדיומים שבאמצעותם הם צורכים את ה"תוכן" שנקרא האהבה. חמשת המדיומים הללו הם חמשת החושים. החתן והכלה אינם רואים זה את זה. הם אינם שומעים זה את זה. אינם מריחים זה את זה. אינם חשים זה את זה. ואינם טועמים זה את זה (אגב, מעניין לציין שחוש הטעם הוא החוש היחיד שהוא אקסקולוסיבי לחלוטין. כלומר, אנחנו שומרים אותו רק לאנשים שאותם אנחנו אוהבים).
 
בעצם המדיום היחיד שבעזרתו אנחנו צורכים את האהבה שלנו הופך להיות המדיום הטקסטואלי. התקשורת מתנהלת על בסיס טקסטואלי בלבד. זה מעניין כי זה יוצא מאוד יהודי (אף על פי שזה מנהג חדש, למיטב ידיעתי. בעבר לא היה SMS  וגוגל טוק, אם כי אולי השתמשו במכתבים ופתקים. אולי מישהו אחר יודע.).
 
הטקסט נחשב ביהדות למהות הרוחנית הגבוהה ביותר המנותקת לחלוטין מעולם החושים והצלם. זהו המדיום של אש שחורה על גבי אש לבנה שבו מופיעה המהות האלוהית. מעניין שהיהדות מגבילה את התקשורת בכל המדיומים מלבד הטקסט ובכך היא אוסרת על החתן והכלה לתקשר בשבוע של החתונה באף שפה אחרת מלבד שפת הנשמה.
 
ואתם שואלים אם זה עובד? בטח שזה עובד. במקום שהיינו ביחד כל השבוע לפני עסוקים בהמון סידורים ומרוטי עצבים – אני מלא בגעגועים וכיסופים. יש להם שכל לפעמים, ליהודים האלה.
 
בינתיים, עם זאת, הבטן מציקה לי (אני גם צם), והכתיבה עוזרת לשכוח מזה גם. גם הצום הוא כמובן ניסוי מדיומיאלי. בנוסף ל-5 צומות מהמדיומים של החושים אנחנו גם מנתקים את המדיה של האוכל. ההרגשה בהקשר הזה היא מאוד אוונגליונית (בהקשר היפני, לא הנוצרי), משהו בין חיה גוססת, לחיה שנלחמת על ההשרדות שלה לקראת טרנספורמציה לרמת מודעות חדשה.
 
זהו, בוקר טוב עולם. הלילה הנשמה שלי נולדת מחדש. זה נורא אוונגליוני כי אני מרגיש כאילו קורעים אותי מכל הכיוונים, ממש כמו בניאון ג'נסיס אוונגליון. ברגעים אלו הנשמה שלי משוגרת אל תוך רובוט האווה ועוד רגע אנחנו עומדים לעבור אומגה פוינט בזעיר אנפין [ומי שאין לו מושג על מה אני מדבר שירוץ לקחת את ניאון ג'נסיס אוונגליון מהאוזן דחוף!], תהליך קריעת ים סוף שבמהלכו תאחד האלוהות את הנשמות לכדי יישות חדשה.
 
התהליך הזה הוא לא רק תהליך גאולי כמו שנוהגים הרבנים לומר בהזדמנויות כאלו (ואמרתי גם אני בהזדמנות אחת שבה יצא לי לחתן). בדיוק כמו הגאולה עצמה (שהחתונה היא סמל לה) זהו גם תהליך אפוקליפטי. בדיוק כמו חוויות פסיכדליות אחרות החתונה מסמלת לנו שהמעבר לרמות תודעה גבוהות אינו נטול כאב הוא תהליך שבו מופשטות פיסות עור מתוך הגוף שלך ונקרעים מעליך האיברים הרוחניים והמדיומיאלים שלך על מנת לברוא אותך מחדש בגרסה חדשה. ישות 2.0
 
כל הכבוד לחוכמתו הגדולה יתברך, הבורא את האדם שוב ושוב במהלך ימי חייו
איחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בייסורים ואהבה הוא נקנה
לאיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
לאיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה
לאיחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה

Blogday 2007 – איך הפסקתי לפחד והתחלתי לאהוב בלוגים

הטקסט התפרסם היום באתר נענע10 לכבוד ה- Blogday

הרבה זמן התעצלתי לפתוח בלוג. בלוג היה מבחינתי דבר מגניב כזה שאנשים אחרים עושים. חוץ מזה שבתור עיתונאי, בלוגים יצרו אצלי משבר זהותי אמיתי. אם להאמין לתחזיות הזעם שהתפרסמו באופן תדיר בעיתונים, הרי בעידן הבלוגים שבו כל נודניק עם שלפוחית לוחצת בפה הופך להיות עיתונאי חובב, ימיו של מקצוע העיתונאי הם ספורים. למרות כל החיבה שלי לבלוגרים ולצרות שהם עושים לעיתונות הממוסדת לא יכולתי לשכוח שגם אני יושב על הענף הזה.
 
הפעם הראשונה ששקלתי לפתוח בלוג הייתה כשנפגשתי ערב אחד עם ההיפר-אולטרא-בלוגרית כרמל וייסמן. כבר ביקרתי כמה פעמים בבלוג של כרמל וכשכרמל סיפרה לי על איך שבלוג מאפשר לה ככותבת להתבטא בצורה חדשה, ובסגנון כתיבה ייחודי, וכשראיתי אצלה את הברק הזה בעיניים זה גרם לי לחשוב שאולי אני בכל זאת מפספס משהו. זה לקח לי עוד כמה שבועות של עצלות אבל בסופו של דבר פתחתי את הבלוג שלי בשכנות לכרמל באתר של רשימות.
 
אני לא חושב שהבנתי ממש מה זה בלוג כשפתחתי את הבלוג שלי. אני רציתי בעיקר שיהיה לי דף בית כזה עם לינקים לכל מיני דברים שכתבתי בכל מיני מקומות. לאורך השנים פיזרתי את הזרע שלי על פני דפים שונים ברשת ועכשיו רציתי ליצור לעצמי בית וירטואלי.
 
בהתחלה זה לא היה קל למצוא את הקול האישי שלי. הדברים שכתבתי נראו יותר מדי כמו כתבות, ופחות מדי כמו פוסטים. לכתוב בלוג היה נראה כמו עבודה נוספת, כאילו מעבר לכתבות שמצפים ממך לכתוב בעבודה, מצפים ממך עכשיו אנשים אחרים לכתוב עוד – אבל בחינם. איכשהו לא הבנתי למה אני צריך את זה.
 
ושוב פעם זו הייתה כרמל וייסמן שעשתה לי איזה סוויץ' בראש. בתחילת יולי, ביומיים הראשונים שלי בנענע נסעתי לכנס הבלוגרפנס ויצא לי לשמוע את כרמל מדברת על בלוגים ולדבר איתה על זה באופן אישי. היא אמרה לי שאנשים שכותבים לעצמם ולא מתקשרים עם הקהל שלהם לא באמת כותבים בלוג. ושבלוג זה יותר מסתם פורמט אינטרנטי – זה צורת תקשורת חדשה. בלב שלי ידעתי שגם אם היא לא התכוונה לזה ככה, בת'כלס היא מדברת עלי. כשאני כותבת בלוג זה לא כמו לכתוב מאמר, היא אמרה, זה כמו לספר משהו לחברה שלי. תנסה לכתוב כאילו אתה מסביר לחבר שלך משהו, הציעה לי.
 
חזרתי הביתה, וזה לקח עוד קצת זמן, אבל לאט לאט התחלתי לקלוט את הקצב החדש. זה לוקח זמן לקלוט שיש לך במה כל כך חופשית כדי לומר את מה שיש לך. אנחנו רגילים להיות מוגבלים על ידי עורכים, מגבלות מקום, מגבלות רייטינג, מגבלות החלוקה המדורית של עיתונים ועוד מליון גורמים אחרים.
 
אבל פתאום אפשר פשוט לכתוב. פתאום אפשר להפוךלתחנת שידור אינטרגלאקטית  שמשדרת לכל היקום. הדף הראשון בוורדפרס הפוסט הראשון מקבל באופן אוטומט את הכותרת Hello World, והוא משקף כל כך את התחושה הזו כשפותחים בלוג, כאילו הנה נולדת מחדש – כאילו אתה מצהיר לראשונה על נוכחותך בעולם.
 
כשאתה מתחיל לקלוט שאתה קיים ושאתה יכול להתבטא בחופשיות ואף אחד לא מצר את צעדיך נוצרים כל מיני פוסטים שכמותם לא הייתי כותב לעולם לעיתונות הממוסדת. כמו מצעד 5 הפרסומות המגעילות ביותר,
מניפסט המגדיר את התכנות כזכות יסוד של האדם, פוסט התוהה למה הילדים היום כל כך דוחים
למה הילדים היום כל כך דוחים או תוכניות מפורטות למעבר דירה עתידי לג'ונגל.
 
 אז בבלוג אולי לא סופרים את מספר הקוראים באלפים אלא במאות, אבל המאות הללו הם לפעמים יקרים לך לאין שיעור, כי הם לא נתקלו בדברים שלך במקרה סתם כי הם עברו באיזה אתר שהם נכנסים אליו לקרוא חדשות. אתה לא סתם כותב אנונימי מבחינתם. מתפתחת פה מערכת יחסים ייחודית בין כותב לקוראים, אינטימית הרבה יותר.
 
את הקוראים הללו אני יכול לאתגר בכל מיני בחינות שאני לא אעשה בעיתונות הממוסדת כי בחיים לא יתנו לי, ומצד שלי יש לנו מערכת יחסים שבה אני יכול ללמוד ולומד המון דברים חדשים מהקוראים שלי. הבלוג הופך לאיזשהו ערוץ לימודי משותף שאני אמנם מכוון אותו ברמה מסוימת אבל הוא גם יישות קולקטיבית משותפת של כל האנשים שמשתתפים בו. לאט לאט התחלתי להבין למה אנשים מספרים שהם מתמכרים לבלוגים שלהם.
 
בלוגים לא הולכים להחליף מחר את העיתונות הממוסדת. כפי שיותר ויותר אנשים שמו לב מאז אותם ימי ההפחדות של לפני שנתיים שלוש – הבלוגים הם עוד מדיה של תקשורת והמדיה הזו לא מחליפה מדיות קודמות אלא מוסיפה על שדה המדיה הקיים שלנו שכבה נוספת שמעשירה אותו. היא לא מחליפה כתבות, ולא מחליפה אימיילים – היא משהו אחר. דרך חדשה ומאוד חיה להתבטא. משהו שבין שיחה עם חבר לבין פרסום מאמר בעיתונות.
 
המדיה החדשה הזו מאפשרת מצד אחד העמקה, ומצד שני אינטימיות, היא מאפשרת חופש רב וגם קישוריות רבה. אני יודע שאני רק מתחיל להכיר אותה. אבל אני כבר יודע. אני אוהב אותה מאוד.

 

אגב, גם אתרשימת 5 הבלוגים שלי אפשר לקרוא בנענע. נראה לי שהשנה הלכתי יותר מדי על בטוח יחסית לחזון המקורי של הבלוגדיי. לא נורא, גם לזה לוקח זמן להתרגל.

גלוית ברכה אישית ממני לקוראי הבלוג

משונה, אבל עד עכשיו לא הספקתי עדיין ממש להציג את עצמי. לוקח לי זמן להתרגל למדיה הבלוגרית הזו, כלומר עדיין לא השתמשתי באפשרויות הכתיבה האישיות הזה שהמדיום הזה מאפשר, למרות שהן מקסימות אותי יותר מכל דבר אחר.
 
עברו כבר ארבעה פוסטים. ופתאום נזכרתי שלמרות שהזמן עובר עדיין לא ממש השקתי את הבלוג מבחינתי. כלומר, התייחסתי לבלוג כמשהו שעדיין בהרצה ואפילו לחברים לא שלחתי לינק. פתאום הרגשתי צורך לכתוב משהו אישי לקוראים של הבלוג, מי שלא יהיו. הרגשתי צורך לכתוב להם שזה כיף לי שיש לי מקום כזה כמו הבלוג הזה, שמזכיר לי את החדר שלי.
 
אני מוקף פה בלינקים שמזכירים לי את כל הדברים שעשיתי וכתבתי בשנים האחרונות. כשאני לא ברשת, הבלוג ממשיך להתקיים פה בשבילי ומספר לכולם מי אני. הבלוג הוא כמו דיאגרמה של האישיות שלי. אפשר לומר שהבלוג הוא אני. או למעשה הבלוג הוא מי שהייתי. הוא מסמל את כל מה שעשיתי, חוץ מאיך שאני מגיב עכשיו לדברים חדשים שקורים (למרות שזה בדיוק מה שהוא מנסה לעשות). ואני? אני רק מי שאני עכשיו. אני לא כל הדברים שהבלוג יודע לספר עלי יותר טוב משאני יודע לספר על עצמי: איפה הייתי לפני שנה או שנתיים או שלוש.
 
אז קוראים בבלוג, רציתי לציין שכיף לי במיוחד שאתם פה, כי כשאני כותב באתרים אחרים, זה כמו שאנחנו נפגשים באיזה פאב או אצטדיון. אבל פה אתם מבקרים בחדר שלי ומי שמכיר אותי יודע כמה שאני אוהב את החדר שלי. אז זה יהיה נחמד לדעת בין השאר מי אתם ומה אתם עושים פה, כי אני רואה מהנתונים באתר של ה-Admin שאתם אכן קיימים, ולא סתם נעלמים.
 
ובעוד אני משיל מעצמי את התדמית המקצוענית הרשו לי רק להורות לכם ולהבטיח, שגם אם אשמע אובייקטיבי, תיאורטי, ענייני או אפילו מלומד במהלך הפוסטים הבאים, בעצם אני בעיקר מכבד חיים וחיות. כלומר בעיקר מטריד אותי שאנשים לא יחשבו שאני איזה יצור קריר שחי בעולם אינטלקטואלי ותיאורטי. לא! אני חי ובכל הכוח. ואני מלא ברגשות ובתחושות שמאיימות לעיתים להכריע אותי.
 
כך שידידי, למרות שאני אאלץ בעתיד בפוסטים הקרובים והבאים לכתוב על עניינים תיאורטים שאינם קשורים אליכם ישירות ושבהם זה ישמע כאילו מה שמעסיק אותי בחיים זה כל מיני שאלות תיאורטיות, אני רוצה להבטיח לכם שאני שולח אליכם דרישת שלום חמה כל הזמן. ונו טוב, אני מנסה להתחמק מזה כבר חמש שורות. למעשה אני רוצה להבטיח לכם שאני אוהב אתכם. ועם הידיעה הזו אתם יכולים להרגיש עכשיו אולי טוב יותר כשאתם ממשיכים להסתובב בבלוג בעתיד. אתם יכולים להרגיש שזה בלוג שבו אתם מוקפים באהבה. ובאותו הזמן חלקכם יכולים לחשוב שהגזמתי לגמרי בקטע הרגשני הזה. פשוט לא רציתי שיהיו פה אנשים שיסתובבו בודדים באתר ויחשבו שאני אדיש אליהם רק כי הבלוג הזה מדבר על העולם. אני ממש לא. כי אתם בחדר שלי, ונחמד לי שאתם פה, אז אני מארח אתכם. רוצים בורגול?
 
ולעת עתה (ולמספר ומספר פוסטים) נעזוב את פינת ההגיגים והסנטימנטליות הוירטואלית. כי מסמנים לי פה מהצד שזה לא המטרה של הבלוג. רק רציתי שתדעו.
 
רק רציתי שתדעו שאני בנאדם.
נעים מאוד. תודה שאתם קיימים.
תודה שאתם פה.
נמשיך להתראות על גבי הרשת.
ברוכים הבאים לחדר שלי.
מכאן אני מתכוון להתחיל לשדר.
מחשבות שעולות לי במוח.
מכאן אני מתכוון לשדר
גלויות ברכה קוסמיות ליקום
חכו, חכו
זה עוד שניה מגיע.

%d בלוגרים אהבו את זה: