ארכיון קטגוריה: טכנולוגיה

האם חוק מור חי או מת ומה זה אומר עבור דת הסינגולריות?

singularity 4

הנביא של עמק הסיליקון. גורדון מור.

באפריל האחרון חגג חוק מור את חגיגות היובל למאמר המקורי שבו פרסם מייסד חברת אינטל גורדון מור את התחזית שלו שמספר הטרנזיסטורים במעגלים משולבים בעלות נתונה יכפיל את עצמו מדי 18 חודשים. מאז הפכה ההיפותיזה הזו שניפק מור לכמעט חוק טבע בעולם הטכנולוגיה שראה עצמו לעמוד בלוחות הזמנים שקבע החוק. חוק מור הפך לתחזית המגשימה את עצמה, ושהחברות השונות בתחום מתאמצות כדי לעמוד בה. על הדרך הוא הפך גם הבסיס לדת חדשה, דת הסינגולריות שעיקר האמונה הראשון והחשוב ביותר שלה הוא שהטכנולוגיה מתפתחת בקצב אקספוננטיאלי (מעריכי). משמעות הצמיחה המעריכית של הטכנולוגיה היא שאם כח המחשוב מכפיל את עצמו מדי 18 חודשים[1] הרי שמדי 15 שנה יכפיל את עצמו כח המחשוב בצ'יפ פי אלף, מדי 30 שנה יכפיל את עצמו פי מיליון, ומדי 45 שנה פי מיליארד. התוצאה של הצמיחה המעריכית הזו היא שב-2015 אדם מן היישוב מחזיק בכיסו טלפון סלולרי שלו כח מחשוב חזק רבבות מונים מזה שהיה למחשבי הענק העצומים והיקרים לאין שיעור שנדרשו לנאס"א על מנת להביא אדם לירח.

ספרים כמו The Singularity Is Near של ריי קורצווייל ביקשו להדגים באמצעות אנספור גראפים כי העקרון שבבסיס חוק מור נמצא בכל. הוא נוגע לא רק לעליית מספר הטרנזיסטורים בצ'יפ ולמהירות השעון בו אלא גם לעלותו של כל טרנזיסטור, לעלות של אחסון מידע, למהירויות התקשורת ברשת, לנפחי התקשורת באינטרנט, וכו'. הכל בתחום הטכנולוגיה מאיץ באופן מעריכי. זוהי הצמיחה המעריכית הזו שעומדת בבסיס התחזיות מרחיקות הלכת של תנועת הסינגולאריות על ההתפתחויות באנספור תחומים מרובוטיקה דרך ננו-טכנולוגיה, ועד זו שגורסת שעד שנת 2029 כבר נוכל להריץ סימולציה של מח אנושי על מחשב. משם, אליבא דקורצוויל, הדרך להעלאת התודעות שלנו אל הענן והמעבר לחיים וירטואלים כבר קצרה וכולנו נסתגל לעולם שבו חיי אלמוות וירטואלים הם אופציה הזמינה לכל אדם (או לפחות למי שיכול להרשות לעצמו).

עיכובים בחוק מור?

עיכובים בחוק מור?

אלא שחגיגות היובל של חוק מור נערכות על רקע דיונים נרחבים בשאלה האם הוא בכלל תקף עדיין או שהגיע כבר לסוף דרכו. כבר מזה זמן מה שישנן שמועות על כח שחוק מור מקרטע. מהירות השעון של מעבדי המחשב, למשל, הגיעה למבוי סתום כבר באמצע העשור הקודם. כבר ב-2002 הציגה אינטל דגם של פנטיום 4 הפועל במהירות 3 ג'יגה הרץ, מאז דרכה מהירות השעון במקום. המעבדים המהירים ביותר כיום, 13 שנה מאוחר יותר פועלים במהירות של כ-5 ג'יגה הרץ. כלומר, בזמן שהיינו אמורים להכפיל בו את מהירות השעון פי 500 (על פי התחזיות של קורצוויל, המדברות על הכפלה כל 12 חודשים, פי 64,000) מהירות המעבדים לא הכפילה את עצמה אפילו פעם אחת… מדדים אחרים החשובים להמשך הצמיחה המעריכית של כח המחשוב נתקעו גם הם מאז תחילת שנות האלפיים וביניהם מדד ה-ILP (כמות הפעולות המקבילות שתוכנית מחשב מסוגלת לבצע) והמדד של צריכת האנרגיה פר טרנזיסטור.

העתיד הלא ברור של חוק מור

אז האם חוק מור נפח נשמתו? ובכן, כאן העניינים מתחיל להסתבך, במאמר שפרסם לאחרונה דר' כריס מאק, מומחה לתחום הליתוגרפיה של שבבים , הוא טוען שלמעשה חוק מור אינו חוק אחד פשוט אלא שלושה חוקים. חוק מור 1.0 נגע למספר הטרנזיסטורים שאותם ניתן לשלב על צ'יפ אחד, תהליך שהוביל לתקופה של צמיחה בגודלם של הצ'יפים השונים (Scaling up) ונגע בעיקר למחשבי המיינפריים. חוק מור 2.0, לעומת זאת, מבוסס על חוק דנארד (Dennard Scaling) מ-1974  התבסס על עקרון המזעור וקבע שעל פיו ככל שטרנזיסטורים יהפכו לקטנים יותר כך תקטן צריכת האנרגיה שלהם כך שניתן יהיה להכניס מספרים גדלים של טרנזיסטורים לאותו צ'יפ בלי שתהיה צמיחה בצריכת האנרגיה. בעוד שחוק מור 1.0 הבטיח יותר טרנזיסטורים בשטח מסוים, חוק דנארד הבטיח שאלו ישארו קרירים ויצרכו פחות חשמל. חוק זה הוביל את הצמיחה בעידן המחשבים האישיים. קריסתו של חוק דנארד בתחילת שנות ה-2000 הובילה למעבר מהתמקדות בעליה במהירות השעון של המעבדים לדגש על שימוש במעבדים מקבילים. ההתקדמות בתחום נמדדה כעת בהורדת המחיר היחסי של הטרנזיסטור. ככל שהצליחו להכניס יותר טרנזיסטורים לפרוסת סיליקון יחידה כך ירד המחיר היחסי של טרנזיסטור. אלא שגם המגמה הזו מתחילה להגיע לסיומה, שכן העלויות של תהליך הליתוגרפיה שבאמצעותו מודפסים שבבי סיליקון הולכות וגדלות ככל שמתגברת מגמת המזעור, בין השאר משום שכפי שמתריעים רבים, אנחנו הולכים ומתקרבים לגבול המזעור של טכנולוגיית הסיליקון, כך שהחל משנת 2012 העלות פר טרנזיסטור החלה לעלות במקום לרדת (וראו גם כאן). חוק מור 3.0, צופה מאק, יתרכז בשילוב של רכיבים בלתי סטנדרטים ברכיבים, אבל גם הוא מודה שהנתיב הזה נראה מעורפל ולא בטוח הרבה יותר מזה שסיפקו חוק מור 1.0 ו-2.0.

הסתבכתם? לא נורא, בשורה התחתונה על פי בכיר התעשיה אלקס לידוב מה שזה אומר הוא ש"ללא שינוי במדיום המעבדים שבו אנחנו עושים שימוש כיום – כלומר הסיליקון – האפליקציות שאנחנו מצפים להוציא לשוק בזמן הקרוב ובהמשך לא יראו את אור היום."

במילים אחרות, זהו צו מעצר ועיכוב על תחזיותיו מרחיקות הלכת של קורצוויל, ועל רבות מההמצאות שעמק הסיליקון מתכנן להביא לשוק בשנים הבאות.

התוכנית הקוסמית הגדולה של הסינגולריות עד כה, אליבא דקורצוויל.

התוכנית הקוסמית הגדולה של הסינגולריות עד כה בטבלה מעריכית, אליבא דקורצוויל.

בינתיים יש גם דעות שונות הקוראות תיגר על התפיסה שחוק מור מת. יש, למשל, כאלה הטוענים שבתחום הטלפונים הסלולרים עדיין אפשר לראות את חוק מור בפעולה ואילו על פי ג'ואל רוסקה גם אם אנחנו רואים קרטועים בתחזיות הצמיחה בפרמטרים כגון מהירות שעון, צפיפות טרנזיסטורים ומדידות ביצועים, הרי שחוק מור כבר מזמן לא נמדד על ידי פרמטרים יבשים כאלה. על פי רוסקה, חוק מור הוא כיום מערכת משולבת של אנספור מדדים שבהם מתקיימת התפתחות מעריכית, ואם חלק מהם תקועים כרגע, הרי שאחרים ממשיכים לזנק. את הצמיחה המעריכית שניתן היה לראות בעבר במהירות השעון של מעבדים ניתן לראות כיום ברזולוציות משופרות, חיי סוללה משופרים ובמדדים טכניים נוספים – אם כי, גם הוא מודה, הצמיחה בביצועים עצמה כבר אינה בקצב שהיינו רגילים לו בעבר. בסופו של דבר רוסקה מציע שחוק מור עדיין מחזיק מעמד כקונספט משום שכבר לא מדובר בחוק יבש הנוגע לצמיחה בכח המחשוב "אלא משהו שהוא גדול בהרבה מהביצועים של טרנזיסטור או המאפייניים החשמליים של שער. חמישים שנה אחרי, חוק מור הפך בתרבותנו לשם נרדף לחדשנות עצמה."

יש משהו חשוד במהלך הזה של רוסקה שהופך את חוק מור מחוק טכני מוגדר היטב, לעקרון כללי ומופשט הרבה יותר. ישנם ללא ספק תחומים בעולם הטכנולוגיה שנהנים כיום מצמיחה מעריכית, אבל האם הצמיחה בחיי הסוללה וברזולוציית מסך מפצה על העיכובים בצמיחה בכח המחשוב עצמו? וכיצד כל זה ישפיע על תחזיות הסינגולריות ועל תקוות הטרנס-הומניסטים שאוטוטו הם משכפלים את תודעתם למדיה דיגיטלית, מהגרים לעולם הוירטואלי ונפטרים סוף סוף מגוף הבשר האלמותי והנפסד שלהם?

עמק הסיליקון לא מתכוון כמובן לוותר כל כך בקלות. במקביל לקשיים המתגברים בשימור חוק מור במסגרת הפרדיגמה הטכנולוגית הקיימת. יצרנים מסוימים מנסים לעבור ליצור צ'יפים תלת-מימדיים ורב שכבתיים שיאפשרו להמשיך להגדיל את מספר הטרנזיסטורים בצ'יפים למרות מגבלות הסיליקון. ויש גם כוונות לנטוש את הסיליקון ולעבור לחומר חדש לחלוטין שיהיה הבסיס לשבבי העתיד. כל עוד מילא הסיליקון את תפקידו הרשום בחוק מור, לא היה לתעשיית המוליכים למחצה חשק מיוחד להתנסות בהרפתקאות עם חומרים אלטרנטיביים. אבל כעת, כאשר הסיליקון הולך ומתגלה כסוס מת החיפושים אחר המחליף הולכים ומתגברים, ויש כבר מושיע בשער ושמו הוא גאליום ניטריד, מוליך מחצה שלפי הדיווחים מספק התקדמות משמעותית על פני הסיליקון בתחום הביצועים, העלות וצריכת החשמל.

חברות בתחום המוליכים למחצה מרכזות כעת מאמצי מחקר רבים בחומר הזה, ואלכס לידוב, אולי גדול האוונגליסטים של החומר החדש מעריך שזה יהיה החומר שישתלט בקרוב על תעשיית המוליכים למחצה, ויאפשר את המשכו של חוק מור בעשורים הקרובים. על פי לידוב, ביצועי הגאליום ניטריד עדיפים כבר כעת פי 10 על שבבי סיליקון ואנחנו רק בתחילת הדרך. מבחינת הפוטנציאל, הגאליום ניטריד, עומד על פי לידוב, באותו מקום שבו נמצא הסיליקון לפני 50 שנה – כשעתידו עוד לפניו.

ממחשוב האלקטרו-מכאני ועד לסיליקון. חלופי פרדיגמות קודמים בתחום עיבוד הנתונים.

ממחשוב האלקטרו-מכאני ועד לסיליקון. חלופי פרדיגמות קודמים בתחום עיבוד הנתונים.

כבר זמן מה שיש החוזים את סוף עידן הסיליקון. למעשה, למרות ששבבי סיליקון הם כיום שם נרדף לתעשיית המחשבים, זה לא יהיה שינוי הפרדיגמה הראשון במדיה שבה משתמשים בני האדם כדי לבצע חישובים. בספרו "הסינגולריות קרובה" מדבר קורצוויל על חמישה שינויי פרדיגמות עד כה מהמחשבים האלקטרו-מכאנים של תחילת המאה העשרים, למחשבי הממסר של שנות השלושים, לעידן צינורות הואקום של שנות שנות הארבעים והחמישים, עידן הטרנזיסטור של שנות השישים, ועידן השבבים המשולבים מבוססי הסיליקון. הגאליום ניטריד עשוי להיות הפרדיגמה השישית שזו אחרי הסיליקון: חוק מור ימשיך, עולם הטכנולוגיה כמנהגו ינהג, ורק השם עמק הסיליקון יהפוך לארכאי ויוחלף אולי בכינוי אחר, אולי עמק הגאליום ניטריד…

חבלי משיח או מותו?

אז האם חוק מור מת, או שאנחנו פשוט במהלכה של תקופה מעבר מפרדיגמה לפרדיגמה, כאשר בקרוב באמצעות מחשוב תלת ממדי או שימוש בחומרים כמו גאליום ניטריד תעשיית הטכנולוגיה תחזור להתקדם בקצב הצמיחה המצופה והמשיחי הקבוע בחוק?

נראה שעל מנת לתת תשובה סופית לשאלה זו נאלץ להמתין עוד מספר שנים. בינתיים אין ספק שמלבד תעשיית המוליכים למחצה עצמה, הקבוצה המושקעת ביותר בחוק מור ובציפיה להמשכיותו היא תנועת הסינגולריות, אותה תנועה טכנולוגית ספק דתית שצופה את גאולת האדם באמצעות הטכנולוגיה במהלך המאה ה-21, על ידי מיזוג האדם בטכנולוגיה והשגת חיי נצח במימד הוירטואלי. עבור תנועה זו הקרטועים בתעשיית המוליכים למחצה הם עיכובים בתהליך הגאולה, ובאופן פוטנציאלי משהו גדול בהרבה. כפי שצוין קודם, תקוות חסידי הסינגולריות מבוססות באופן ההדוק ביותר על חוק מור. עצם השם "סינגולריות" נוגע לנקודה הסינגולרית שאליה מוליכה כל פונקציה בעלת צמיחה מעריכית. הפסקת הצמיחה המעריכית של חוק מור משמעותה עיכוב ואף עצירה של תהליך הגאולה הטכנולוגית החזוי. משמעותו של מותו של חוק מור עבור תנועה הזו עשוי להיות דומה למשמעות שהייתה למותו של הרבי מלבוביץ' עבור חזון הגאולה המשיחי של חב"ד, או לנסיגות ישראל מאז 1967 עבור חסידי חזון הגאולה של הרב קוק.

על הדרך נחשף עוד משהו בסיסי בהרבה בנוגע למהותה של דת הסינגולריות. בעוד שעבור רוב הדתות הדבר החשוב הוא מעשי בני האדם שמובילים את העולם לגאולה או לכיליון ושהם הנותנים משמעות לעולם, הרי שבדת הסינגולריות גורלה של האמונה נקבע לא על ידי מעשי האדם, אלא על פי ההשגים הטכנולוגיים, ובאופן ספציפי יותר, על ידי יכולתה של תעשיית המוליכים למחצה להגשים את התחזיות הטכנו-משיחיות. בדת הטכנולוגיה העיכובים בתהליך הגאולה הינם תוצאה של קשיים טכניים והנדסיים, הכתבים הקדושים הם מפות הדרכים של תעשיית המוליכים למחצה, ואילו האוונגליסטים של טכנולוגיות מחשוב פורצות דרך הם הנביאים המובילים אותנו לפתחם של ימות משיח.

[1]  הגרסה המדברת על הכפלה מדי 18 חודשים היא הגרסה המקובלת של חוק מור המבוססת על מאמר של בכיר אינטל דייב האוס ב-1975. היא איטית יותר מהגרסה המקורית של מור עצמו שדיברה על הכפלה כל 12 חודשים ומהירה יותר מהגרסה המעודכנת והשמרנית יותר שפרסם מור עצמו ב-1975 שדברה על הכפלה כל 24 חודשים. ראו כאן.

מודעות פרסומת

המאבק הקריפטו-אנרכיסטי, דרך המשי ולמה זה נוגע לכולנו

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

נשפט למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. רוס אלבריכט.

המלחמה במלחמה בסמים מניבה בשנים האחרונות כמה מהסרטים הדוקומנטרים הנוקבים והמרשימים של התקופה. הסרט Deep Web נוגע בסיפור של משני תודעה והפסיכדליה באופן שולי כביכול, אבל למעשה הוא קריטי לכל דיון על הההשפעות של מלחמה בסמים על החברה שלנו ועל הסכנה שהיא מהווה לדמוקרטיה ולזכויות האזרח. "דיפ ווב" מספר את הסיפור של "דרך המשי" אתר מסחר הסמים ששגשג ברשת האפלה (Darknet) עד שנסגר על ידי ה- FBI ב-2013. זה סיפור מרתק על התארגנות קהילתית של קריפטו-אנרכיסטים אידאליסטים שביקשו ליצור צורת תקשורת אלטרנטיבית המאפשרת לאזרחים לעקוף את מנגנוני הפיקוח והמעקב הממשלתיים ההולכים ומתהדקים באינטרנט. בדרך הם הצליחו להוריד בצורה משמעותית את שיעור האלימות הקשורה בסמים ובכך השיגו יותר משהשיגו עשרות שנים ומאות מיליארדי דולרים שנשפכו על המלחמה בסמים. אלא שכאן, כמובן, נכנסו לתמונה מדיה היסטרית, פוליטיקאים דמגוגים, ומשטרה ומערכת המשפט שתפסו להם שעיר לעזאזל: מתמטיקאי צעיר ומחונן בעל עקרונות ליברטיאנים בשם ראס אולבריכט שהיה כנראה חלק מגרעין הקהילה שהפעילה את האתר. בעזרת שיטות מלוכלכות, שקרים, מניפולציות, ומשפט מכור שכלל שימוש בראיות שהושגו באופן לא חוקי, הם הצליחו לצייר את אולבריכט כברון סמים מפוקפק וגזרו עליו למאסר עולם בכלא ללא אפשרות לחנינה. השוטרים שהכניסו את אולבריכט לכלא הודו אגב מאוחר יותר בגניבה מהאתר של ביטקוינים בשווי של קרוב למליון דולר ובשיבוש תהליכי חקירה (עוד עובדה שהשופטת הכריזה עליה כבלתי רלבנטית למשפט).

הסיפור של דיפ ווב מטריד במיוחד כי הוא הרבה מעבר לסגירה של איזה שוק למסחר חופשי במשני תודעה. הוא סיפור על משטרה ומערכת משפט שלא עוצרות באדום ועל האופן שהמלחמה הכושלת בסמים משמשת כאמתלה עבור סלילת הדרך לחברת מעקב בסגנון 1984 שנזקיה לחברה גדולים לאין שיעור מהנזק פוטנציאלי שעשוי לכל לסם כלשהו. במסגרת התהליך שהוביל לאולבריכט, עברו החוקרים על התיקון הרביעי לחוקה האמריקאית, עובדה שבית המשפט התעלם ממנה ולא הסכים אפילו לעסוק באי החוקיות שלה. בכך נוצר תקדים המקדם ומכשיר חברת מעקב שבה כל תקשורת שאנחנו עושים ברשתות האלקטרוניות מנוטרת, ובה לממשלה יש זכות לעיין בכל דבר שאנחנו כותבים בין אם לאחרים ובין אם לעצמנו.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ  שהתאבד ב-2013 בעקבות תיק שנתפר לו באירוע של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

המתכנת וההאקטיביסט ארון שוורץ שהתאבד ב-2013 בעקבות חקירה של הממשל האמריקאי של Creative Commons בשנת 2008. תמונה: וויקיפדיה.

אבל יש לסיפור גם סוף אופטימי. כמו נאפסטר, שלאחר סגירתו הופיעו מגוון שירותים המחליפים אותו, גם לדרך המשי כבר צצו אנספור תחליפים מתוחכמים יותר. הקהילה האנרכו-קריפטוגרפית הבנלאומית מתמרצת את פעילותה ליצירת כלי רשת שיחזירו לגולשי הרשת את האנונימיות שלהם וימנעו עולם שבהם כל תקשורת אלקטרונית שלנו מנוטרת על ידי הממשלה.

כמו המתכנת והאקטיביסט האינטרנט החופשי ארון שוורץ', ששם נפשו בכפו ב-2013 לאחר שהממשלה האמריקאית תפרה לו תיק ונכנס מאוחר יותר להיכל התהילה של האינטרנט, כך גם רוס אולבריכט הוא גיבור של מלחמה הניטשת בתקופתנו על שחרור האינטרנט משליטתם של התאגידים והממשלות ועל זכויות האזרח בעידן שבו מערכות שיטור חדלו להגן על האוכלוסיה והפכו לבריונים שמטילים עליה את חיתתם. תצפו בדיפ ווב, ותשקלו לתרום למאבק משפט חוזר עבור ראס אולבריכטזה המאבק של כולנו.

פייסבוק כמאמן ספרותי

facebookwriteכל פעם כשאני כותב סטטוס לפייסבוק אני מקבל מהאתר פידבק לגבי כמה אנשים אהבו אותו או לא אהבו אותו. באופן הזה פייסבוק מבקש ללמד אותי מה מהדברים שנראים לי מעניינים באמת מעניינים אנשים אחרים. הוא מורה לי איזה דברים עלי לכתוב ואיזה דברים עדיף שאגנוז במגירה, מבחינתו. למעשה, אם לומר זאת במילים ישירות מעט יותר, הוא מנסה לאלף אותי ככותב, כמו שהוא מבקש לאלף את כל שאר הכותבים באתר. כשהערך של טקסט מסוים הוא מספר הלייקים שקיבל, אנחנו ככותבים (כלומר, כל מי שכותב בפייסבוק) מתחילים להתאים את עצמנו, וכמובן לא חסרות דוגמאות למי שששינו את סגנון הכתיבה שלהם על מנת שיתאים לרשת החברתית.

אפשר לראות בסיפור הזה צדדים חיוביים. פייסבוק יצר סדנת כתיבה אלגוריתמית לכותבים שמבצעת מקסימיזציה לאפקטיביות של הכתיבה והשיתוף של כל אחד. כל משתמש פייסבוק שמתחיל להעלות תכנים מתמקצע ולומד מה עובד ומה לא, על מה לכתוב ואיך לכתוב. אני גם לא בא לומר שהפייסבוק מונע מקולות ייחודיים לעלות ולבקוע. להפך, הפיד שלי מלא באנשים באנשים שפיתחו במסגרת הפייסבוק סגנון ואישיות ייחודיים שהיום נדמים לי כחלק בסיסי ומהותי באישיותם, למרות שלפני שהיה להם פרופיל בכלל לא תפסתי אותם ככה. ובכל זאת, יש בי איזה קול שתוהה, מה הם היו כותבים אם הפייסבוק לא היה מלמד אותם שככה אחרים אוהבים כשהם כותבים? מה הם היו כותבים אם היו כותבים באופן חופשי ממערכת משוב אלקטרונית שמורה להם מתי הם הצליחו ומתי הם נכשלו (תארו לכם למשל את פייסבוק בלי מנגנון הלייקים)? האם מערכת המשוב והדרוג הזו גם גורמת לנו לאבד משהו מהאותנטיות של הכתיבה? מה היה קורה אם דוסטוייבסקי וג'ויס היו כותבים בפייס? איך הם היו מתאימים את הסגנון שלהם לפלטפורמה הזו? האם זה היה מונע מהם לכתוב כמו דוסטוייבסקי וג'ויס? אולי הקיום של דוסטוייבסקי וג'ויס הוא תופעה ששייכת במהותה לעידן אחר שלפני הפייסבוק? אולי דוסטוייבסקי וג'ויס היום היו מפנים את המרץ שלהם לכתיבת סטטוסים בפייסבוק? הו, כמה עצוב זה היה. למרות הייתי שמח לקרוא את הסטטוסים האלה, אני עדיין חושב שזה היה בזבוז אדיר.

ואולי לא. אולי הם עדיין היו כותבים רומנים גדולים. ככלות הכל, גם היום יש סופרים שעושים את זה, פשוט לא בתוך הפייסבוק. ובתוך הפייסבוק הם היו כותבים פייסבוקית. פייסבוק, בסיכומו של עניין, היא סוגה ספרותית: כמו רומנים, סיפורים קצרים, כתבות עיתונאיות ושירי הייקו. התוכן שנוצר בה נוצק בדמות המדיום. יש אנשים שכותבים רומנים, יש אנשים שכותבים שירת הייקו, ויש אנשים שכותבים פייסבוק, ז'אנר כתיבה ששונה מהקודמים לו בראש ובראשונה בכך שהוא מחנך/מאלף את הכותבים בו להתמקצע ככותבי פייסבוק באמצעות מערכת קיברנטית של משוב בלתי פוסק מהאתר. הז'אנר הקיברנטי הזה פשוט הפך תוך שנים ספורות לז'אנר הספרותי הפופולרי בהיסטוריה, כזה שיותר אנשים מאי פעם שולחים בו יד, בזכות אמצעי ההפצה והדרוג שלו.

פייסבוק הוא סוג של מאמן ספרותי לכותבים שנותן לנו ציונים ברורים ומאתגר אותנו למתוח את הגבולות שלנו. המאמן הספרותי הזה מארגן לנו אצטדיון עם קהל צופים ומאפשר לנו לחמם ולאמן את השרירים הכתיבתיים שלנו מול קהל. יש אנשים שהמאמן הספרותי הזה מביא אותם לביצועים מרשימים. הם מפתחים סגנון ייחודי משלהם, בטיפוחו של הפייסבוק, וזוכים איתו להצלחה. אבל שמורה לי חיבה והערכה מיוחדת למי ששומרים על הסגנון שלהם בלי להתחשב במה שהקואצ'ר אומר, שממשיכים לפרסם את הסטטוסים הכושלים (סטטיסטית) שלהם בלי לספור כמה לייקים הם מקבלים, ולאלה שממשיכים להופיע מחוץ לאצטדיון רחוקים מתשואות הקהל. פעם כתיבה למגירה נבעה לרוב מחוסר ברירה, היום היא מסמלת איפוק ודיסקרטיות מסוג נדיר בחברה.

כפי שהרומן היה תוצר של המצאת הדפוס, כך הפייסבוק מייצר כיום ז'אנרים ספרותיים חדשים שעוד מוקדם להעריך ולאמוד. כשאנשים יבואו לכתוב את ההיסטוריה הספרותית של העידן הנוכחי, הכח של הפייסבוק יהיה משהו שחובה לקחת בחשבון: גם ככח טכנולוגי-תרבותי חדש שהעניק לציבור עצום את ההשראה לשלוח את ידם בכתיבה, גם ככח שעיצב את הכתיבה של כותבים חובבים ומקצועיים, וגם ככח שטשטש סופית את ההבחנה בין אלו לאלו – הסוגה הספרותית הראשונה שהובנתה בצורה קיברנטית-אלגוריתמית ולימדה בני אדם כיצד לכתוב בסביבת המדיה החברתית.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

24 יום ללא פייסבוק – צום הפייסבוק הגדול

?אמנות הסטטוס: או, מה אם לאנדי וורהול היה חשבון פייסבוק 

אלוהי הסטטוס, התשמע קול תחנוני?

ביקורת וראיון על הספר נטופיה, עם י.ג. לוימור (הישות המשותפת של יסמין לוי וגל מור)

קצת מאוחר לביקורת על הספר נטופיה. ככלות הכל הספר התפרסם לפני כשנה בערך, והקרקס הנודד של שיח התרבות כבר נע לו הלאה למחוזות חדשים. ובכל זאת, מכיוון שאני מאמין בצורך לטפח את העכשיו הארוך, ובכך שלתרבות יש אורך חיים עמוק ורחב יותר מזה שמתירים לה מוספי הסופ"ש, אולי יש גם יתרון מסוים במועד הפרסום המאוחר של הביקורת והראיון האלו.

על הספר נטופיה של יסמין לוי וגל מור שמעתי כבר כשיצא. למעשה אפילו הזדמן לי לעשות ביקור קצרצר במסיבת ההשקה שלו איזה ערב תל-אביבי קריר בחורף שעבר. הספר משך את תשומת לבי  מכמה סיבות. הראשונה היא שלא מתפרסמת בארץ הרבה ספרות מדע בדיוני, לפחות לא כזו שזוכה לחשיפה מהסוג לה זכה נטופיה (למרות שכן מתפרסמת יותר ספרות מד"ב ממה שנהוג לחשוב, כפי שאפשר לגלות מהסקירה המקיפה והמעניינת הזו של אלי אשד הבלתי נלאה). הסיבה השניה הייתה הנחת המוצא של הספר. כפי שנכתב על גב הספר נטופיה:

"בעולם העתידי שעליו מסופר בספר נטופיה, כל פנטזיה נהפכת למציאות תלת מימדית. האנשים המשתמשים ברשת המחשבות יכולים לבקר בכל מקום בעולם, להחיות מחדש זכרונות, לשתף רגשות מבלי לומר מילה ולהתאים את המציאות לטעמם האישי. הם יכולים לתזמן את השקיעות והזריחות, לברוא בעיני רוחם צמחייה טרופית צבעונית לאורך כביש מדברי ולהפוך קול צורמני לקול פעמונים. אם ירצו יוכלו אף להעלים מהסביבה אנשים ועצמים שהיו מעדיפים לא לראות. נשמע כמו עולם מושלם? ובכן, מסתבר שהנוחות האולטימטיבית הזו מוגשת בצירוף תג מחיר מצמרר."

netopia1

כמי שהרהר לא מעט על האפשרויות האוטופיות של עולם מהסוג שהפסקה מתארת, וגם על המגבלות התיאורטיות שלו (כאן תמצאו מאמר ישן וטכנואופטימי ברובו שנכתב ב-2007, בימי השיא של העולם הוירטואלי סקנד לייף, ושכותרתו "עולמות וירטואלים – הארץ המובטחת?") הנושא ריתק אותי מיד. ככלות הכל, יש לי היסטוריה אישית ארוכה של רצון להתעלות מעל הגוף והמציאות החומרית באמצעות טכנולוגיה. הרצון להתנשא מעל הגופני והחומרי אמנם זוכה כיום לתיוג גובר כ"התכחשות לגוף" במסגרת תגובת הבקלאש שלה זוכה תנועת הסינגולריות ושמבקש להחזיר את משקל הכובד אל הגוף, הכאן, העכשיו והמציאות הממשית – עם זאת, על אף כל הסכנות שבוירטואליזציה והביקורת עליה, ולמרות שסופיות וארעיות הגוף והתודעה זוכים כיום בחוגים אינטלקטואלים מסוימים ליחס אוהד מהסוג שלא זכור כמותו, כעוגן אחרון בעולם שהולך ומאבד מיציבותו, הרי שאין טעם להעמיד פנים שהאנושות עומדת להשליך אל הפח בקרוב את מגמת הוירטואליזציה של החיים.

 מכיוון שהאופציה הוירטואלית האוטופיסטית כל כך מפתה אותי עניין אותי לראות אותה קורמת עור וגידים במסגרתו של עולם בדיוני, וגם לראות מה הכשלים שיפגמו אותה במסגרת עולם כזה. מהבחינה הזו נטופיה אכזבה אבל גם קיימה. הדיסטופיה שבוקעת מתוך האוטופיה הוירטואלית הרשתית של נטופיה היא דיסטופיה שנובעת מפעילויות פושעות שנעשות במסגרת הרשת, לא מתכונות אינהרנטיות של הרשת עצמה, ולכן אכזבה. ומצד שני, לאורך כל הדרך הספר גם מציג את הבנאליזציה והריקנות התודעתית והפסיכולוגית שנוצרת באוטופיה וירטואלית, לפחות מהסוג שמתוארת בנטופיה, ומהבחינה הזו הספר קיים עבורי את ההבטחה.

כמו הסדרה מראה שחורה (שיצאה כשהספר נטופיה היה כבר בשלביו האחרונים), נטופיה מציג את המציאות הדיגיטלית בת זמננו על סטרואידים. הוא עושה זאת במסגרת של שורה של סיפורים קצרים המתארים את האופן בו המציאות הוירטואלית מעצבת את חייהם של דמויות שונות בעולם זה. סיפורים אלו מתחברים בסיכומו של דבר לקשת עלילתית שמתארת את השתלטות העולם הוירטואלי על עולם ממשי שהולך ונדחק לשוליים. תוך כדי כך נוגעים לוי וגל בשורה של נושאים ושאלות שמרחפות מעל המציאות הוירטואלית הנרקמת סביבנו כמו הדרוויניזם שעומד בבסיס שלטון האלגוריתמים המדרגים שמנהלים אתרים כמו גוגל, פייסבוק ואמזון, והשאלה איך נראה עולם שבו ההגיון האלגוריתמי המייעל נלקח אל הקצה; מקומו המעורער של הפרט במציאות רשתית המבוססת על אידאולוגיה ניאו-ליברלית, תכליתנית, מופרטת ומפורדת; האיום שבקולקטיביזציה של התודעה הגלובלית; וגם כמובן, הסכנות והבעייתיות שבהענקת המפתחות לשערי המציאות שלנו לחברות מסחריות.

בסופו של דבר נטופיה הוא מותחן אפקטיבי למדי, אבל לא זו הסיבה לקרוא אותו, אלא הדמיון העשיר שמאפיין את הכתיבה של לוי ומור. נטופיה מלא במגוון רעיונות מקוריים, יצירתיים ומרתקים על האופן שטכנולוגיות עתידניות של סינתוז מציאות וממשקי מח-מחשב יכולות להתגשם בקונטקסט של החברה הצרכנית, והאופן שבו טכנולוגיות כאלו עשויות לסלף את חיי הנפש ולרוקן את חיי האנוש מתוכן. למרות שהעולם הבדיוני של נטופיה סובל בנקודות מסוימות  מחוסר עקביות, כפי שהצביעו למשל בבלוג תודעה כוזבת, הרי שבסופו של דבר הוא יוצר תמונה ספקולטיבית שלמה, משכנעת ומטרידה של חברה אנושית בסביבה וירטואלית, והוא תוספת נכבדה, ראויה וחשובה למדף המצומצם אך המתרחב של המד"ב העברי.

netopia2

יסמין לוי וגל מור

והנה כמה שאלות ששלחתי בסיום הקריאה לי.ג. לוימור, הישות הכותבת המשותפת של יסמין לוי וגל מור, על נטופיה, תהליך הכתיבה שלו, מה שיש בו ומה שאין בו.

עידו: לא ציינתם שנה מסוימת שבה הספר מתרחש, ומופיעה בו ערבוביה רבגונית למדי של המצאות טכנולוגיות שחלקן עשויות להמצא מעבר לפינה וחלקן כנראה לא יתגשמו בעתיד הנראה לאין (מכוניות מעופפות או אסטרונאוט שנוחת על צדק, למשל). האם ביקשתם לשמור גם על קשר לתחזיות טכנולוגיות הנוכחיות ועד כמה הן היו נוכחות בתהליך הכתיבה? הספר נקרא כמו כתב אזהרה מעולם שמעבר לפינה, אבל האם הוא אכן מעבר לפינה או שמדובר בעיקר בתרגיל היפותטי על עולם בדיוני ובלתי מושג טכנולוגית? עד כמה לדעתכם התפתחויות מהסוג שאתם מתארים הן אפשריות ועד כמה זה עקרוני עבור המסר שמעביר הספר? כתבת בעבר (גל) שנטופיה למעשה כבר נוכחת כאן. באיזה אופן היא נוכחת כבר כאן וחלק מהמציאות שלנו?

י.ג. לוימור: בכוונה לא ציינו שנה כדי שלא יבואו אחר כך וינזפו בנו. לתת שנה זה עניין מחייב מדי. מה גם שקשה באמת לדעת מתי מה שנראה לנו שיקרה באמת יקרה. הטכנולוגיות מבוססות על מה שמתפתח כבר היום. מאז שכתבנו את הספר נתקלנו כל פעם בכתבה שמספרת על משהו ממה שכתבנו שבדרך לפיתוח, אפילו הנאו קאר. היה לנו חשוב לכתוב על המצאות שיכולות להתקיים מבחינה טכנית ופחות להצהיר מתי זה יהיה. לא רצינו להמציא משה מופרך. יש ביסוס לדברים, אפילו לרשת המחשבות יש ביסוס מחקרי שאנשים יכולים לתקשר מוחית ממדינות שונות. מה שכן נוכח כבר כאן זו התחושה שרשת חברתית היא בעצם כלכלית והניכור שניתן לחוש אם נפלטים ממערכת וירטואלית. הבדידות העוטפת את האנשים המחוברים והיכולת של הטכנולוגיה להרוס חיים או לבנות אותם.

עידו: יש בספר לא מעט עיסוק בפערים בן דוריים בין דור הורים שמחובר עדיין לערכים של עולם ישן ("ערכי הפרט הישן" למשל) ומתקשה להתרגל למציאות ההיפר-טכנולוגית שמשנה את העולם לבין צאצאיהם הצעירים שמבקשים להקים עולם חדש אלגוריתמי ומוכוון יעילות. האם זה משהו שאתה מכירים מהבית או מסיפורים של חברים? האם שאלות של טכנולוגיה והמקום שצריך להיות לה אצל ילדים ומתבגרים מעסיקות אתכם ומה עמדתכם בנושא?

י.ג. לוימור: אבא שלי למשל לא רוצה או צריך סמפרטפון חדש ולא מבין למה העיניים שלי נצנצו כשהחזקתי גלקסי 5 חדש. ברור לי שהרבה מבוגרים חוששים או לא צריכים את מה שהפך עבורנו לצורך מתמיד. דור ה-ז בכלל מחובר יותר מאיתנו כך שהם שולטים בטכנולוגיה אפילו יותר. רציתי להמחיש את הניכור של הורים אומללים אלה מול הפיתוחים הללו ולהדגיש קרע, גם אם לא ממש במודעות מוחלטת. גם ניתן להזדהות עם קני, אבין של דון ליטל שלא רוצה להוציא מכספו ברשת ולבסוף, משלם על כך מחיר. יש באנשים הללו משהו אמיתי ורמז לכך שאולי הקידמה אינה באמת קידמה והעולם הישן הוא איפשהו, טהור יותר. מה שכן, ביום יום אין זה באמת מעסיק אותי.

עידו: היזמים הטכנולוגיים שמניעים את העלילה של נטופיה (כריסטוף וסולי, למשל) הינם זכרים צעירים, אאוטסיידרים ומנותקים רגשית שמעצבים מחדש את העולם בהתאם לקשיי התקשורת האישיים שלהם ורעיונות קיצונים על האופן שיש לארגן מחדש את החברה כדי שתתאים לערכיהם. על מי מבוססות הדמויות הללו? האם זהו קו מנחה של יזמים בעולם הדיגיטלי לדעתכם? האם הממציאים של עולם התקשורת החדש הם אנשים שסבלו בעולם הישן מבעיות תקשורת עמוקות? יש לא מעט עיסוק באידאולוגיה של היעילות בספר (עבורי זה נקרא קצת כמו טיילוריזם לעידן הצרכנות הדיגיטילי). האם העיסוק באדאולוגיה של יעילות הוא משהו בדיוני או שאתם רואים אידאליזם מהסוג שמפגין כריסטוף באלגוריתמיזציה של המציאות כפי שמובילות אותה היום חברות כגון גוגל, אמזון ופייסבוק?

י.ג. לוימור: הדמויות לא מבוססות על אף אחד אבל אוכל לספר כשהשחקן פיליפ סימור הופמן מת משהו בי מת כי מעבר לכך שהוא שחקן אדיר קיוויתי שיגלם את סולי גריי והיה עוד אדם שבא ואמר לי שהוא חייב לגלם אותו. לא דמיינתי מישהו ספציפי כשכתבתי עליהם. אם נראה בהם גיקים אז ניתן לאפיין גיקים כאנשים שלפעמים טיפה מנותקים מהסביבה, היו אאוטסיידרים, חיו בבועה שלהם וכריסטוף באמת מנותק מעם. הוא תמיד חש מורם מכולם. סולי יותר רגשי מכריסטוף. הממציאים של עולם התקשורת החדש אינם בהכרח אנשים שסבלו בעולם הישן אלא אנשים מוכשרים מאוד שמזהים צורך ומגשרים עליו. הם יודעים שטכנולוגיה נועדה לייעל תהליכים, גם פשוטים לכאורה. הם אנשים שמבינים מה מפעיל אחרים ומספקים את הצורך הזה. טכנולוגיה טובה היא פשוטה לתפעול. האידיאולוגיה של כריסטוף נראית לי מאוד ריאליסטית בהתאם למציאות בה הם חיים. מי לא היה רוצה להעלים את הגורמים המעכבים בחיים? אני מודה שהאידיאולוגיה של כריסטוף קצת "נאצית" במידה מסויימת בכך שתורת האלגוריתם שלו מקדמת את מי שהוא רוצה ומדחיקה מחוץ לחברה את אלה שלא. בעיניו הוא הופך את החברה ל"טהורה ונקייה" יותר. החברות שציינת עדיין לא בעלות כוח כמו של כריסטוף, שמחליט גורלות בפועל על סמך שיתופיות ברשת "מיינדז". בניגוד לגוגל, אמזון ופייסבוק, כאן אם אינך מיישר קו אתה הופך לנברמיינד שזה הרבה יותר גרוע מלהיות רק ב"הייד" בפייסבוק. אנחנו כבר היום רואים אלגוריתמיזציה של החיים, וכפי שיש פייג'ראנק ואדג'ראנק, סביר להניח שיהיה מדד יעילות כללי לחיים של בן אדם כדי לדעת עד כמה הוא רלוונטי לאחרים ולעולם.

עידו: יש בספר לא מעט ביקורת על זרם תרבותי שמשלב בין טכנואוטפיזם לבין תובנות עידן חדש, ושמתגלם באופן הברור ביותר בדמותו של רובין נייס, או בדברים של סולי, שמבטיח לגולשי רשת מיינדז עולם חדש שבו "מחשבה יוצרת מציאות" (אחת הססמאות השגורות ביותר של העידן החדש). מהספר משתמע שאנשים נוטים לתלות תקוות בטכנולוגיה שתעביר אותם מהפכה תודעתית ורוחנית אבל שהתוצאה בסופו של דבר היא דווקא קונפורמיות, חוסר כנות, שטחיות תסכול וקנאה. מי ומה עמד לנגד עיניכם כשכתבתם על התנועה הזו של טכנואוטופיזם דיגיטלי ניו-אייג'י ודביק? מי מקדם את האג'נדה הזו בימינו ומה המאפיינים שלה? מה הצדדים השליליים שמסתיר הטכנואוטפיזם עידן חדש הזה, אם כן והאם יש לו גם צדדים חיוביים?

י.ג. לוימור: דמותו של רובין נייס מבוססת בהחלט על כל הז'אנר המקושקש וניו אייג'י הזה שמשגשג בימינו והפך לבדיחה. נכון, יש כמה אנשים שבאמת ניתן ללמוד מהם דבר או שניים אבל מצחיק איך סופרים מחרטטים משהו בסגנון של "גורלך בידך", מזיזים לך את הגבינה ועושים קופה כאילו מי ישמע מה גילו לעולם. ברשתות החברתיות קראתי לא מעט פוסטים מעפנים של "אור ואהבה", סיסמאות חלולות שזכו ללא מעט לייקים והם בהחלט השפיעו על דמותו. קמו מיליוני אנשים שעושים הון בלדקלם מנטרות עלובות וחסרות תוכן. מכאן שרובין מייצג את ההצלחה האדירה למרות שספריו רדודים ואפילו הוא נבוך מזה. במקרה רובין איפשהו מודע לעצמו והוא ההפך ממה שהוא מייצג כלפי חוץ אבל בחיינו ישנם אנשים גרועים ממנו – אלה שבאמת מאמינים לבולשיט שהם מוכרים. אין צדדים חיוביים בלספר לאנשים קלישאות שלא יעזרו להם באמת. אלא אם אתה נורא רוצה להתעשר.

עידו: בשנים האחרונים אפשר לשמוע יותר ויותר טכנואוטופיסטים לשעבר יוצאים באזהרות מההשפעות ההרסניות שיש לרשת על האדם והחברה (למשל ז'ארון לאניר ודאגלס ראשקוף). האם גם אתם כאנשי רשת עברתם תהליך התפכחות מהרשת? אם כן, כיצד הוא מתיישב עם הפעילות שלכם באתר חורים ברשת והתכנים שהוא מקדם? האם אתם חשים שניות בעבודה שלכם כאנשי רשת שתורמים לקידום תכנים ויראלים ולטיפוח הצרכנים ובו בזמן רואים את הבעייתיות שבעולם המרושת והצרכני. בביקורת על נטופיה בבלוג תודעה כוזבת נטען שבסיפור של רובין נייס נטען לשמוע את הזעקה המשותפת של הכותבים "על האופן שבו הם עצמם משתעבדים, מרצון לכאורה, לאישיות המקוונת שלהם, לצורך לספק עוד ועוד תוכן, להקרין איזו אופטימיות קיומית מתמדת." מה תגובתכם על הדברים?

י.ג. לוימור: אין ממה להתפכח באמת. ב"חורים ברשת" רק עלו מספר הגולשים ולולא פייסבוק לא היינו איפה שאנחנו היום. אי אפשר להסתכל על מציאות במובנים של שחור ולבן. לעתים רחוקות דבר הוא כולו טוב או כולו רע. אנחנו נהנים לספק תכנים ויראליים ברשת ואנחנו כותבים על מה שהלהיב אותנו באמת אין לנו בעיה לקדם מותגים וחברות כל עוד זה קורה באופן מעניין ושיש תוכן טוב שעומד בזכות עצמו ושקיפות מול הקהילה. התכנים שלנו רחבים ואנחנו לא מוגבלים לשום דבר. נכתוב על כל מה שיראה לנו מעניין, מצחיק, מרגש וחשוב. גם אין לי בעיה גורפת עם העולם הצרכני שאני חלק ממנו ונהנית ממוצריו. אבל אין זה אומר שאיני מודעת לדיכאון שהעולם הצרכני גם יוצר, לתסכול לתחושת ה"זה אף פעם לא מספיק", המבחר שלא נגמר, האופציות המרובות והמירוץ לעבר סיפוק מטריאליסטי שלא מגיע. ב"תודעה כוזבת" הוא אכן עמד בשמו ואיכזב באמת כשקבע זאת כי מה לעשות, לא חשבנו על עצמנו בכלל כשכתבנו על רובין. הפוסטים שלנו בוול ובאתר רחוקים מרחק שנות אור מכל ה"אור ואהבה". ראיתי את עצמי, אם כבר, קצת בכריסטוף. לא ברור לי מה האישיות המכוונת שלנו אבל לא באנו לרשת כדי לדכא אנשים. ועדיין, היו לנו גם לא מעט פוסטים עצובים ואפילו מרסקים באתר. פשוט מצאנו גם אלמנט מעורר השראה בסיפור. למשל, העלינו פוסט מרסק על צילומים של הורים עם התינוק המת שלהם. זה עצוב ביותר אבל התמונות מדהימות ונוגעות.

עידו: האם נטופיה היא כתב אזהרה? אם כן, ממה בדיוק היא מזהירה? מהטכנולוגיה עצמה או מהאופן שבה אנחנו מאמצים אותן? האם ניתן לראות אופן שבו הטכנולוגיות והרעיונות שמופיעים בספר יאומצו בצורה מטיבה או שהן כוללות בתוכן את האסון? אם יש אפשרות כזו, מה תהיה הדרך להבטיח שכך יהיה הדבר?

י.ג. לוימור: אם יש אזהרה, היא מפני האמונה העיוורת בפוליטיקה של הטכנולוגיה, חוסר ההבנה, למשל, שאתה נחשף לתכנים מסוימים בניוזפיד רק מפני שפייסבוק רוצה שתיחשף לתכנים כאלה ולא אחרים. אם היא תרצה להציג לך רק תכנים בנושא גלידה, למשל, היא תוכל, ואין ספק שזה יוביל לעליה במכירות הגלידה. הטכנולוגיה היא אובייקטיבית. אלה האנשים המפעילים אותה שמהם צריך להיזהר. הספר מזהיר אותנו מהאנשים שנהיה: קרים יותר, מרוחקים יותר, מנותקים רגשית יותר ויותר. כבר היום אנשים הפסיקו להביט בעיני השני כשהם מדברים כי הפרצוף שלהם תקוע במסך הסמפרטפון או האייפד. הוא מזהיר אותנו מפני המניפולציות שהטכנולוגיה תאפשר, שיכולות לבנות או להרוס אדם. הדמויות הן קורבנות הטכנולוגיה אבל אין זה אומר שהטכנולוגיה לא צריכה להתקיים. פשוט הפכנו בדרך לאנשים המכורים לסלפי, לייקים וצפיות ואם זה ימשיך ככה, כל זכר לימים בהם שיחקנו קלפים, קפצנו חבל, נפגשנו סתם לדבר עוד יעלם. אני פסימיסטית קצת מטבעי ומאמינה שהיכן שקיימים בני אדם, קיים רוע, הונאה, נוכלות, שקר, קנאה ושאר תכונות שתמיד יצוצו בכל פלטפורמה. לצערי, אי אפשר להבטיח דבר. אבל אשאל את כריסטוף מה דעתו.

עידו: אפשר לקרוא בספר הדים ללא מעט יצירות מד"ב. מ-1984 ועולם חדש מופלא ועד ויליאם גיבסון ומראה שחורה (שיצאה במקביל לספר ושקרובה לו ברוחה מבחינות רבות). עד כמה אתם חובבי מד"ב גם כקוראים? מי כותבי המד"ב החביבים עליכם ומי לקחתם איתכם לכתיבה של נטופיה?

י.ג. לוימור: נגעת בדיוק מה שקוראים אחרים אמרו לנו על הספר ואני רואה בכך מחמאה גדולה. ללא ספק, 1984 הייתה השראה, גם האקסלי, וצפינו ב"מראה שחורה" רק כשכבר שלחנו את הספר להוצאה. הספר שהשפיע עלי היה "המוות והפינגווין" והוא אינו מדע בדיוני אלא ספר אדיר עם הומור שחור וסאטירה. האיש שם מגדל פינגווין מתוק באמבטיה וכל האווירה חורפית וקרה. משהו מזה ליווה אותי בכתיבה. גם המיזנטרופיות הבאה לידי ביטוי בכתיבה של מישל וולבק השפיעה קצת על עיצוב דמותו של רובין נייס. איני קוראת ספרים כמו שאני צופה בסדרות וסרטים ובוהה באינספור צילומים יפים מבלוגים. אני אדם יותר ויזואלי וזה השפיע על הראייה האסתטית בספר.

עידו: איך כותבים ספר בשניים? האם אחד מכם היה אחראי על הרעיונות והשניה על הכתיבה עצמה? מתחלקים חצי חצי בפרקים? במשפטים? אחד כותב והשני מציץ מעבר לגב?

י.ג. לוימור: ישבנו קבוע על עלילת כל פרק בנפרד ואחר כך אני הלכתי לכתוב את הפרק. העברתי אותו לגל והוא הוסיף, ערך, שידרג. הוא החזיר לי והחזרתי לו שוב וכך בעצם התקדמנו מפרק לפרק עם לו"ז מאוד יסודי. היינו יעילים כמו שכריסטוף היה מעריך.

24 יום ללא פייסבוק: דברים שנכתבו מצידה השני של המראה

לפני שלושה שבועות, לאחר תקופה סוערת במיוחד ביחסי עם הפייסבוק ולאחר שהכרתי בתלות שפיתחתי בו, החלטתי לקחת הפסקה מהאתר כדי לבחון את היחסים שלי איתו, כחלק מתקופה שאני לוקח לעצמי כרגע לבחינת היחסים שלי עם כל מיני הרגלים וחומרים. זהו הדו"ח המלא של החוויות והמחשבות מהתקופה שקדמה למשבר הפייסבוקי שלי, ומהתקופה ללא פייסבוק. הרהורים אישיים על התודעה (שלי, ובכלל) בעידן הרשת החברתית שצריכים להתפרסם מחוץ לרשת החברתית.

***

פייסבוק ולחץ חברתי

שמתי לב שאת רוב של הדברים שאני רוצה להגיד לפייסבוק אני בוחר שלא לומר לו. לעיתים בגלל שאני חושש שלא ימצאו חן מספיק בעיניו, לעיתים בגללFacebook-addict1-600x4002
שאני חושש שיעוררו את זעמו, לעיתים בגלל שאני סתם לא בטוח בהם מספיק, לעיתים כי אני לא במצב רוח, לעיתים כי נח לי איפה שאני ולא בא לי לטפס על רכבת ההרים הרגשית הכרוכה עבורי בפרסום סטטוס. פעם חשבתי שאני אמיץ מספיק בשביל לומר כל מה שיש לי לומר, ואולי באמת הייתי, אבל פייסבוק מורט לי את העצבים בשיטות הדירוג והשיסוי שלו – במניפולציות ובסנקציות הפומביות שכרוכות בשימוש בו ושנוטות לטפח קונפורמיות ולעצב את הנאמר בתנאי השיח שהוא כופה. זה נכון שעבור אנשים מסוימים שחיים מפרובוקציה, זעזוע ועימות, פייסבוק יכול להיות כלי לטיפוח יצר הפרובוקציה, אבל עבור אנשים שחוששים לעמוד מול דעת הרוב בקבוצה החברתית שלהם, שאותה הפייסבוק מיטיב כל כך להורות, הוא מסמן את גבולות התודעה ואת גבולותיו של הניתן להאמר. עבור אנשים רבים פייסבוק הופך לבר שיח פנימי, חזק ושליט מדי מכדי שיוכלו לענות לו בגאון והופך  לכלי להכפפת תודעה קונפורמית מסוימת – לחיזוק ואשרור של דעות מקובלות (אלו של הקבוצה החברתית שלך) ולהרחקה מדעות בלתי מקובלות. בסה"כ, עם כל כמה שהוא פותח את הבמה לדיונים מושכלים או מתלהמים, פייסבוק מהווה בראש ובראשונה כלי למיצוקה של התודעה בתוך גבולותיה הנוכחיים.

ההשפעה המשתקת של של הסטטוס האסינכרוני על התודעה הסינכרונית

ויש עוד סיבה מרכזית שאני בוחר שלא לומר לפייסבוק את רוב הדברים שאני רוצה לומר לו. בגלל שהוא רודף אותך. בגלל שלדבר אל הפייסבוק זה לא כמו לדבר בשיחה עם חברים, ולשכוח מזה שלוש דקות מאוחר יותר. לדבר אל הפייסבוק זה לדבר אל תיבת תהודה שממשיכה להדהד את דבריך שוב ושוב שעות וימים אחרי שעזבת ויש אנשים שמגיעים ומדי פעם תוחבים אוזן לתוך התיבה ומאזינים למה שאמרת ולפעמים הם עונים לך חזרה, ולפתע הדבר הזה שאמרת מתעורר מחדש וכאילו אמרת אותו שוב, ואתה נדרש שוב לעמוד מאחוריו ולגונן על עמדתך. כל דבר שאתה אומר בפייסבוק הוא כמו אבן שנזרקת למים ויוצרת גלים, והגלים האלה נמשכים עוד זמן רב לאחר שהאבן כבר טבעה לקרקעית האגם. הם ממשיכים בפייסבוק, אבל חשוב מכך הם ממשיכים גם בתוך התודעה, כך שבזמן שאתה שואף לחשוב מחשבה אחרת או פשוט לשמור את המחשבה שלך צלולה, המחשבה הקודמת ממשיכה להתגלגל ולטלטל את הספינה.

פייסבוק והאסקפיזם

בסופו של דבר אני נכנס לפייסבוק לא בגלל שחשוב לי מאוד מה שיש בו, אני נכנס אליו כדי להמנע מדברים בחיים שלי שאני לא רוצה רוצה להתעמת איתם. הוא מספק הפוגה ובריחה מדברים שמפחידים אותי, מדברים שמשעממים אותי, מרגעים שלא מתחשק לי להשאר עם עצמי או עם תחושה/מטלה כלשהי שאיני רוצה להיות בה. מה עשו אנשים לפני שהיה הפייסבוק? האם הם פשוט כתבו את המאמר? פשוט עשו את העבודה שלהם? או שהם מצאו הסחות דעת אחרות? וכבר כתבתי בעבר שהשיעור של הפייסבוק זה שאם אתה מוצא את עצמך נורא רוצה להכנס לפייסבוק בזמן שאתה אמור לעשות דבר אחר, כנראה שאתה לא באמת אמור לעשות אותו.

מחזורי הגאות והשפל של הלייקfacebook-addict1

לפעמים זה מרגיש כאילו הלייקים מגיעים במחזורים של גאות ושפל, שלא ברור מה שולט בהם? כאילו יש ללייק היגיון שקשה לפענח את הקפריזיות שלו. רגע אחד לאחר פרסום איזה פוסט הלייקים מגיעים בחבורה אחד אחרי השני, ואז רגע מאוחר יותר הם עוצרים לדקות ארוכות. המח מראה שחורה שלי מביט במסך ולא מבין. ולפעמים אתה לא באתר שעות, אתה נכנס לראות אם קיבלת איזה לייק ונאדה. כלום. אבל אז ברגע שנכנסת, מגיעים לפתע הלייקים אחד אחרי השני, וזה מרגיש כאילו פייסבוק רוצה למשוך אותך אליו, כאילו הוא אומר: "תשאר כאן אצלי ותקבל יותר אהבה. אני מבטיח." אבל לפעמים דווקא כשאתה באתר זמן ארוך הלייק המיוחל לא מגיע, ואז כשאתה עוזב וחוזר אחרי זמן מה פתאום זכית בהמון לייקים לא צפויים – ואז אני חושב שאולי הפייסבוק דואג לי. אולי הוא דואג שאם אני אבלה יותר מדי זמן איתו, לא אמלא את המטלות שלי ולא אעמוד באתגרי החיים. אז הוא דואג לי. הוא אומר משהו כמו: "לך תעשה את הדברים שלך, אל תדאג לגבי האהבה, אני אאסוף לך אותה ואעניק לך אותה בזר גדול כשתחזור אלי." האם הכל מקרי בפייסבוק או הכל בהשגחה?  נסתרות דרכיו של הפייסבוק, מה משתי האופציות נכונה? ואולי שתיהן? ואולי אף אחת מהן? דבר אחד אני יודע בוודאות, מעולם בהיסטוריה לא הומצא מכשיר שמשקף בצורה אכזרית כל כך את ה- vanity האנושי כמו הפייסבוק. מכונת מראה שחורה לערעור הזהות העצמית ולטיפוח הצורך הכפייתי באשרורים.

נסיון כושל לדיאקטיביישן שעלה יפה מהמצופה

לאחר ימים סוערים ביחסי עם הפייסבוק התכוונתי לעשות דיאקטייביט לחשבון כדי לנסות קצת את החיים האחרים שמחוץ למסך, אבל אז גיליתי שאם אבחר לעשות דיאקטייביט לחשבון שלי זה יעצור את הפעילות בדפי הפייסבוק שאני מפעיל ויזרוק אותי מתפקיד האדמין בקבוצת הוידאו הפסיכדלים שאני מנהל. הבנתי שאי אפשר להפסיק. אני כבר לא יכול להפסיק. זה כמו מישהו שהקים משפחה והוא כבר לא יכול ללכת להזרק לו על חוף נידח כשבא לו. יש לו אחריות לאחרים. אז זהו, אני נשוי לפייסבוק ויש לנו ילדים. זוועה. תחושת חוסר האונים והזעם התגברה ככל שחשבתי על זה שמנוע ממני לחתוך את הקשר בינינו, ואז היא התגברה עוד יותר כשחשבתי על כך שהרצון העצמי שלי חלש כל כך שאני זקוק לתמיכה החיצונית הזו (מנגנון דיאקטיבייט) כדי לא להכנס לפייסבוק באופן כפייתי, ואז החלטתי לעשות דיאקטיבייט לעצמי. פשוט לא לפתוח את הפייסבוק שבוע. באופן מוזר זה עבד והפך להיות מדבק. מהרגע שהחלטתי שאני לא נכנס לפייסבוק חוץ מאשר לענות להודעות במסנג'ר, ובכל מקרה לא מפרסם סטטוסים או גולל את הניוזפיד, זה הפך להיות הרגל נעים שדי קל להחזיק. בלי ששמתי לב התקופה ללא פייסבוק הרחיבה את עצמה משבוע לשניים לשלושה, ואז ליותר עד שהחלטתי לנסות לחזור.

יתגדל וישתבח שמו

כשאנחנו כותבים לפייסבוק, למי אנחנו כותבים? האם אנחנו כותבים לאנשים מסוימים בתוכו? לחברים? לאיזה חברים? מהלימודים? מהעבודה? מהילדות? מהשכונה? מפה או משם? ואולי גם וגם? אבל אני נוטה לחשוב שבראש ובראשונה אנחנו כותבים לפייסבוק עצמו, כנמען העליון והנשגב של המכונה הגדולה. זה מזכיר לי את הפרק בסאות'פארק על ה-NSA שבו באטרס שומע שהממשלה צופה בכל דבר שאתה עושה ומתחיל להתפלל אליה, לסגוד לה ולבקש ממנה מחילה על חטאיו. במובנים מסוימים חברת המעקב היא אכן הגשמה של פנטזית ההשגחה האלוהית. יש לנו אבא שצופה בנו. האבא הזה פשוט איבד בינתיים את האופי המיסטי והנשגב שהיה לו והפך למכונת-על שצופה בכל מעשינו ושבפניה אנו מתוודים.

תקציר נמרץ למה רשתות חברתיות כל כך ממכרות

המוח של החיה האנושית, שבילתה את רוב ימי קיומה כציידת-לקטית פליאוליתית, התפתח באופן שמעניק תגמולים על פעולות המסייעות להשרדות כמו מציאת פרי מתוק שגדל על שיח, השגת מזון שומני, קיום יחסי מין או חשיפתה של פיסת רכילות עסיסית. הדרך של המח לתגמל על מאורעות כאלו ולגרום לנו לתור אחריהם הוא באמצעות תגמולים ביולוגיים: מוליכים עצביים כדוגמת הדופאמין שגורמים לנו תחושה טובה. אלו גורמים לנו להמשיך לתור אחר מנת הדופאמין המיוחלת על ידי המשך החיפוש אחר תותים טריים שאולי נמצא בשיח הבא. אלא שבעולם הציידי-לקטי מגוון ושפע הגירוים היה מצומצם בהרבה מבתקופתנו, כאשר כל לייק או הודעה במסנג'ר יכולים לשחרר מנת דופאמין ממכרת. הקצב הבלתי ניתן לחיזוי של מנות הדופאמין מתווכות הרשת מגביר עוד יותר את התלות בהן. חוקרים בחנו את האפקט שיש לגירויים לא צפוים על התמכרויות. כך למשל כאשר הם הופסקה הזרמת סמים לעכברים שכל פעם שלחצו על דוושה קיבלו לאחר מכן סם ממכר, העכברים התייאשו בשלב מסוים והפסיקו ללחוץ על הדוושה. לעומת זאת, כאשר אספקת הסם הופסקה אבל חודשה מדי פעם, לעיתים נדירות, העכברים פתחו דפוסי התנהגות כפייתיים. גם כשהאספקה פסקה לעשרות או מאות פעמים, תמיד הייתה תקווה שאולי בלחיצה הבאה יסופק הסם המיוחל, אז הם המשיכו ללחוץ וללחוץ. ככה גם אנחנו ברשת החברתית. לעולם אין לדעת מתי נקבל הודעה מחבר, מתי יגיע הלייק או מתי יענו לתגובה האחרונה שלנו, אז אנחנו לוחצים ולוחצים עד למנת הדופאמין המיוחלת שתגיע, וכמה זה נעים כשזה מגיע. אנחנו פשוט לא בנויים לדעת לנהל את ההרגל הזה. (וראו את הפסקה "מחזורי הגאות והשפל של הלייק". כאן. האם ייתכן שפייסבוק תשתמש או כבר משתמשת בטכניקות כאלה כדי להעצים את האופי הממכר של האפליקציה? כך או כך, מבחינה פסיכו-אבולוציונית נראה שזו טכניקה שעשויה בהחלט לעבוד…)

פייסבוק ושליטה בתודעה

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

מפגינים מתנועת זכויות האזרח עם כרטיסי ניקוב על צווארם לאות מחאה בברקלי 1964. (התמונה לקוחה מתוך הספר From Counterculture to Cyberculture).

בשנות החמישים, פסיכולוגים אמריקנים של המלחמה הקרה קיבלו מענקים נדיבים כדי ללמוד איך לצפות את התנהגות התודעה האנושית ולשלוט בה, הקשר שבתוכו גם שגשג מחקר הסמים הפסיכדלים של התקופה ההיא. פייסבוק מגשימה את הפרויקט הזה בצורה מושלמת ומסיבית הרבה יותר ממה שיכלו לחלום אותם פסיכולוגים של אמצע המאה העשרים. היא כלי מסיבי לחיזוי התודעה האנושית (למה תעשה לייק? ממה תבחר להתעלם? למה תגיב? עם מי תתחבר ועם מי לא?) ולשליטה המונית בתודעה האנושית (איך לקדם ברשת אלקטרונית פוסטים מסוימים על פי אינטרסים כלכליים או אחרים? איך לשלוט בתודעת ההמון בעזרת אלגוריתם הבוחר מה להראות ומה להסתיר ומתי?) שבו כולנו סטטיסטים קטנים וחסרי חשיבות. פייסבוק היא המקום שבו כולנו עוברים דה-הומניזציה בסיסית ויסודית – מתמסרים בשכרון חושים לביג-דאטה. סטודנטים בברקלי יצאו בשנות השישים, כשהמחשבים הראשונים החלו להופיע לאוניברסיטאות, להפגנות נגד הפיכתו של האדם לכרטיס המנוקב על ידי מחשב. היום כולנו כרטיסים מנוקבים היטב בתוך המכונה של הפייסבוק. חשים טוב מדי את הדחף ללחוץ על האייקון של האפליקציה כל פעם שמתפנה לנו איזה רגע, להקליד את האות הראשונה בשורה של הכתובת ולתת לדפדפן להשלים לנו את הכתובת המיוחלת שתיקח אותנו לרקיע הסרוטונין של לוסי בשמיים עם צוקרברג, לקחת אותנו לנבר נבר לנד של הלייקים והעדכונים האנסופיים. עכברים במעבדה פלנטרית שלוחצים בכפייתיות על לחצן שהוצב בפינת הכלוב שלנו כדי לקבל עוד מנה של דופאמין בתוך מרוץ מואץ וחסר קץ בגלגלת המסתובבת של  הפייסבוק. כלואים בתוך תא התודעה שלנו, שבו מתרחש הניסוי הגדול.

מצב חירום פייסבוקי

מדי פעם אני כמעט מצפה כבר שמישהו יכריז על מצב החירום. כמו בשנות השישים, כשלינדון ג'ונסון הכריז בפני האומה שחומרים משני תודעה הפכו סכנה לבריאות, לחיות ולכבוד העצמי של האומה האמריקאית, אני חולם כיצד ברק אובמה עולה לנאום מיוחד בפני האומה ומכריז שהנתונים מבהילים: מגפות הסמים של שנות השישים והשמונים היו היו תופעת שולית לעומת הזן החדש והאגרסיבי יותר של התמכרות למדיה חברתית. הסקרים, הוא יכריז בפני הציבור המזועזע, מצביעים על כך שעשרות אחוזים מהציבור האמריקאי כבר מכורים בצורה אנושה למדיה חברתית, וכמובן, כרגיל, אלו הם הצעירים, עתידה של האומה, שנפגעים יותר מכל. המכורים לא מסוגלים לתפקד בלי לעשות שימוש במדיה חברתית עשרות פעמים ביום, כדי לקבל עוד ממנת הדופמין שהורגלו אליה. הם איבדו את יכולתם לקיים זהות הנובעת מתוך עצמיותם ופיתחו תלות במערכות פידבק המספקות להן זרם בלתי נפסק של אישוררים אקסטרניים המזינים אותם דרך הרשת האלקטרונית. ללא האישרורים התכופים האלה שמכוונים את תחושותיהם באופן קיברנטי כמו פסי השוליים של התודעה, הם אינם מסוגלים לתפקד, לחשוב, להרגיש. המדיה החברתית, יכריז הנשיא, שללה מהאומה שלנו את האנושיות והכבוד העצמי שלה. היא הפכה אותנו למכורים נעדרי חוט שדרה. ואם הוא ירצה לקחת את זה למקום הקיצון, הוא ימשיך לאן שהמשיך ריצ'רד ניקסון, יקבע שרשתות חברתיות הן אויב הציבור מספר אחת ויכריז על המלחמה בהן כמלחמה החשובה ביותר של החברה האמריקאית בעידן הזה. יחידות מיוחדות ללוחמה בסמים אלקטרוניים יפשטו על משרדי ושרתי הרשתות החברתיות כדי להגן על האומה האמריקאית הנאצלת מפני ההתמכרות המבזה הזו שאחזה בלבבות האזרחים. זו כמובן רק פנטזיה, לרשתות חברתיות יש הרבה יותר כסף ולוביסטים משהיו ללסד או לקראק.

האם ראוי לכתוב נגד הפייסבוק בפייסבוק?

לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה קצת כמו לחלק כרוזים נגד הצאר באמצע מצעד חגיגי ברחוב ראשי ברוסיה שלפני המהפכה הבולשביקית, וזה גם מרגיש חסר כבוד עצמי, כי אף אחד לא מחייב אותך להיות בפייסבוק. כמו שטורחים להזכיר לנו אנשים מסוימים פייסבוק זה אתר מסחרי וכל מי שנכנס לשם בוחר לעשות את זה מרצונו החופשי. לכתוב נגד הפייסבוק בתוך הפייסבוק זה כמו לדבר נגד העישון תוך כדי כשאתה יונק מסיגריה שבזווית פיך (או כפי שילמדו הטוקבקיסטים: לבקר את ישראל מתוך ישראל. לך לפלסטין!). ומצד שני כמה ברירה יש לך כבר? כבר אמרנו בעבר שפייסבוק הוא כמו מדינת לאום פוסטמודרנית שאי אפשר באמת לעזוב אותה כי כל מי שיקר לך שם. כי בנית שם חיים. אפשר לדבר נגד הפייסבוק במקום אחר, אבל מי יקשיב? והאם אתה לא באמת רוצה שפייסבוק ישמע את מה שיש לך לומר לו?

ננעלו שערי שמיים: החיים מחוץ למח הקיבוצי

אני מסתובב ברחובות ואין לי אופציה להכנס לחשבון שלי. לא כי אני לא יכול, אלא כי אני לא מרשה לעצמי. זו הרגשה מעצימה. אני הולך ברחובות וגולשblackmirror את מציאות האוף-ליין אבל נשאר בלתי נראה לעולם הדיגיטלי שסביבי. בימינו מספיק שלא תתחבר לפייסבוק כדי להרגיש כאילו אתה חי אוף גריד. קצת כמו בסוף הכריסטמס ספיישל של מראה שחורה, אני מרגיש כאילו הדמות שלי שהולכת ברחוב שקופה לעולם שסביבי. לא לעולם הפיזי כמובן, אלא לעולם התקשורת האלקטרוני והבלתי נראה שאני יודע בוודאות שרוחש סביבי כל העת. להיות מחוץ לפייסבוק מרגיש ברגעים האקסטטיים האלה קצת כמו להבריז מהכיתה. המורה סגרה את הדלת מאחורי כולם במימד האלקטרוני, ואני מסתובב כאן לבדי במדבר של הממשי, ונחמד לי. כשאתה עוזב את הפייסבוק בשקט הוא עוזב אותך בשקט. פחות מחשבות טורדניות, פחות דחפים בלתי נשלטים. שקט מחוץ לנהמה המזמזמת של המח הקיבוצי, וזה נחמד ומצד שני יש גם אלמנטים של חרדה קיומית בקיום מחוץ להשגחה של הפייסבוק. לאחר שננעלו שערי שמיים של הרשת החברתית נשארת לבדך במציאות האוף-ליין הקרה והאכזרית, מחוץ לאלמוות של הפייסבוק.

געגועי לפייסבוק

אחרי 18 יום בלי פייסבוק אני כבר מרגיש היטב את הגעגועים. הדחף לבדוק את הפיד כל פעם שמתפנות לי כמה דקות ביום, או כל פעם שאני רוצה להמנע מלהתעמת עם דברים שעלי לעשות, ירד וכמעט נעלם. מה שכן מורגש זה הגעגועים. בגלל שלא עשיתי דיאקטיבייט ואני עדיין משתמש במסנג'ר כדי לתקשר דרך הפייסבוק, כל פעם שאני נכנס לאתר אני רואה ידיעה אחת ראשית, פוסט אחד נבחר שהפייסבוק חושב ברוב ערמומיותו שהוא החשוב ביותר מהימים האחרונים – זה שיגרום לי לפרוץ בבולמוס גלישה בלתי נשלט. זה מעניין להסתכל איזה פוסט זה. של מי ומה. כמו שד מסיפור שמבטיח ניסים ונפלאות כדי שיחלצו אותו מהבקבוק, כל פעם הפייסבוק שולף משפט של אחד מחברי הטובים כדי לפתות אותי להכנס חזרה לתוך הבקבוק. המסר של ז'רום לאניר על כך שברשתות החברתיות אנחנו המוצר שבו סוחרים מעולם לא היה בהיר יותר. הפייסבוק משווק לי בצורה ערמומית את החברים שלי כדי שארשה לעצמי להבלע שוב בחיבוקו הוירטואלי. האתגר הוא הוא לא לגלול. ללכת ישר לתיבת ההודעות הנכנסות בלי לגלול ובלי לעשות לייק שזה אתגר קשה עוד יותר. לא פחות משפייסבוק הופך אותנו לאנשים שזקוקים לאישרור, נדמה שהוא גם הופך אותנו לאנשים שזקוקים כרונית להעניק אישרורים לאחרים, אולי כי זו עוד דרך שלנו לאשרר את עצמנו. כשאני מביט בפוסט הבודד הזה שבפסגת העמוד אני מרגיש לפעמים אשמה כלפי מי שכתב אותו, כי אני לא יכול לעשות לו לייק בגלל תנאי החוזה הפנימי שעשיתי עם עצמי. זה כאילו שחבר מספר לך בדיחה או סיפור משעשע שקרה לו ולך אסור לצחוק או לחייך. חוויה מורטת עצבים. למרבה המזל כאן בפייסבוק זה קל יותר, אף אחד לא יודע איפה אני ואיפה אני לא, חוץ מהפייסבוק הגדול, הנשגב ויודע הכל. אבל מעבר לאשמה יש סקרנות, סקרנות לדעת מה כותבים שם כולם בעולם ההוא שנשארתי נעול מחוצה לו. לגזור על עצמך גלות מהפייסבוק היום זה לגזור על עצמך גלות מהעולם החברתי. במיוחד אם אתה לא גר באותה ארץ כמו החברים שלך, כמוני כרגע. אם אני חוזר לפייסבוק עכשיו זה למרות הפייסבוק ולא בגלל. את ההתמכרות המגונה לאתר הגרוע הזה אני מסוגל להפסיק, כך נראה. הדברים שאני מתגעגע אליהם זה האנשים שבתוכו. לפייסבוק אין שום דבר להציע לי, רק את מי שבתוכו.  זה רק מזל רע ודי אומלל, שבעידן ובסיטואציה הנוכחיים העולם החברתי שלי הפך להיות משהו שהגישה אליו מתווכת דרך מונופול מסחרי של המאה ה-21, שכולם עברו להתגורר בו. לא. זה יותר ממזל רע. זה מזעזע.

תעצרו את העתיד, אני רוצה לרדת

המחשבה שחוזרת ועולה בי בזמן שאני כותב את הפוסט הזה היא שבלי ששמנו לב אנחנו כבר בעתיד. אולי זה כי הגענו ל-2015  השנה הסימבולית שמייקל ג'יי פוקס ביקר בה בחזרה לעתיד 2, אבל מרגיש לי יותר ויותר שאנחנו כבר לא מדברים על העתיד. אנחנו בעתיד ממש. האם המציאות הנוכחית לא נשמעת כבסיס לגיטימי לספר סייברפאנק משנות השמונים? העולם מנוהל בתוך רשת אלקטרונית שאזרחי העולם מכורים לה וששולטת ברגשות ובידע שלהם באופן קיברנטי. עולם שבו המציאות החברתית הפכה להיות מתווכת מדיה, כך שכדי לתקשר עם החברים שלך אתה חייב להכנס לרשת חברתית חמדנית שסוחרת בזהויות שלך ושל חבריך בהתאם לצרכיה הכלכליים. תעצרו את העתיד אני רוצה לרדת.

סיכום ביניים

הניסוי מסתיים. עלי לחזור קצת לארץ הרשתות החברתיות, לפחות לזמן מה, כדי להבין מה קורה לי שם, ונדמה שהגיע הזמן לנסות לסכם את מה שעבר עלי בשבועות האחרונים, וזה יותר קשה ממה שציפיתי. האם משהו השתנה בי בשבועות האחרונים האלה, חוץ מזה שלא נכנסתי בפייסבוק. קשה לי לומר. ובכן, השבועות האחרונים היו טובים, יפים ומלאים באושר. אבל האם זה קשור רק בפייסבוק? אני לא בטוח. ומה עוד השתנה? אני מתרגז פחות ועסוק פחות באירועים בישראל שהיו מוציאים אותי משלוותי. זה כנראה קשור לפייסבוק בבירור. וכן, אני יותר פנוי להשתתף בעולם שנמצא בסביבתי המיידית. גם זה השפעה של הפייסבוק. מצד שני אני מרגיש מנותק ומבודד יותר מהעולם של חברי הפייסבוק שלי, שהתרגלתי שמלווה אותי לכל מקום. יש לזה יתרונות וחסרונות וכנראה שהחסרונות גדולים מספיק על מנת שאצפה לחזור לפייסבוק ולפחות לנסות אותו שוב. לראות איך זה הולך בינינו.

ומה בעצם אני מאחל לעצמי עכשיו כשאני חוזר לפייסבוק, אם החלטתי שאני לא רוצה לעזוב אותו לגמרי, אבל גם לא כל כך נוח לי להשאר בו? נהוג לומר בחקר ההתמכרות שברגע שפיתחת יחסים בעייתיים עם חומר או הרגל ממכר קשה לחזור ליחסים טובים איתו. אפשר לחתוך לחלוטין את היחסים איתו (להפסיק לגמרי לשתות אלכוהול למשל), אבל קשה בהרבה לפתח איתו יחסים חדשים (לחזור לשתות כוסית פה, כוסית שם, כמו בהתחלה). ובכל זאת, אני חושב שזו תהיה הבקשה שלי מהפייסבוק ומעצמי אחרי שלושה וחצי שבועות. לשמור בחוויה של הגלישה בפייסבוק את הצדדים המקרבים, המפתחים והמעצימים ולהצליח לשחרר מהצדדים הכפייתיים, הנזקקים והקטנוניים. לשמור את מה שמרחיב אותי, ולשחרר ממה שמצמצם. האם הדבר הזה אפשרי? במידה מסוימת כנראה שכן, במידה מסוימת המאבק על החירות התודעתית בתוך תודעה קיבוצית אלקטרונית שמאיימת לבלוע אותה כנראה יימשך כל עוד אני שם. זה אולי חלק מהדינמיקה הבסיסית של הקיום ברשת החברתית, שהפך להיות סמל מובהק כל כך של התקופה.

רשימות נוספות בנושא פייסבוק ורשתות חברתיות בבלוג טכנומיסטיקה

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מהפייסבוק

וידויו של מכור לעדכוני סטטוס בפייסבוק

הטלויזיה היא אופיאטית, האינטרנט הוא סטימולנטי

 

היום שבו המספרים שולחו לחופשי

משמאל לימין. ג'וליאן ביגאלו, הרמן גולדסטין, רוברט אופנהיימר וג'ון פון נוימן ליד מחשב ה-Maniac (IAS).

משמאל לימין. ג'וליאן ביגאלו, הרמן גולדסטין, רוברט אופנהיימר וג'ון פון נוימן ליד מחשב ה-Maniac (IAS).

את רגע הבריאה של מרחב הכתובות הדיגיטלי שבו אנו מתקיימים כיום, רגע האפס שממנו מתחיל הזמן של העולם הדיגיטלי, ניתן למקם במרתף טחוב בפרינסטון שבו הצטופפו להם בסוף שנות הארבעים חבורת מתמטיקאים ופיזיקאים אקסצנטרים שחלקם היו מעורבים רגע קודם לכן בבניית הפצצה האטומית, וחלקם נמלטו זה עתה מאימת הנאציזם באירופה. הפרויקט בו עסקו היה נראה לעולם החיצוני תלוש וחסר חשיבות עד כדי כך שגם את המרתף הזה, הצמוד לחדר הדוודים, הם קיבלו בקושי (ניגוד זועק לעומת השפע החומרי שמעתירים כיום על כל סטארט-אפ כושל עם חזון מקושקש). ועם זאת המכונה שהם בנו, קונסטרוקט שהיה עדיין תיאורטי לחלוטין ושאיש כמעט לא הבין עדיין את חשיבותו, הפכה מאז למכונה החשובה ביותר בתולדות המין האנושי, מערכת ששבעים שנה מאוחר יותר מנהלת את האנושות כולה. מערכת שבתחילת המאה העשרים ואחד בני האדם מהגרים לתוכה בקצב הולך וגובר, מאצילים אליה את סמכויותיהם, צועדים ורוקדים לצליליה.

את האירוע הרה הגורל שהתרחש במרתף הזה ניתן לכנות אמנסיפציה של המספר. כמו שג'ורג' דייסון מסביר בהרצאה המבריקה שלו, עד אותו הרגע מספרים היו משהו שהשתמשו בו כדי לסמל דברים: שישה תפוחים, שבע תפוזים וכו'. באותו רגע הרה גורל הורשו לראשונה המספרים לא רק לסמל דברים אלא גם לעשות דברים. למעשה כל אפליקציה שאנחנו מורידים לסמארטפון שלנו היא קובץ של מספרים שיודעים לעשות דברים בתוך המרחב הדיגיטלי הזה. ג'וליאן ביגאלו, מתמטיקאי ומהנדס מחונן ששיחק תפקיד ראשי ביצירה של ה-Maniac, המחשב שיהווה את האבא והאמא של של רובם המוחץ של המחשבים שיבנו מאותו הרגע והלאה, הסביר אז לכל מי שרצה לשמוע שלמרות שאנחנו כותבים את הקוד לתוכניות הממוחשבות הללו, אנחנו לא יודעים מה המספרים הללו יעשו ברגע שנשלח אותם לחופשי בתוך הזכרון של המחשב. התובנה הזו הייתה מהנבואיות ביותר שנהגו במאה האחרונה. קשה להפריז  בחשיבות הפעולה המהפכנית והרדיקלית שארעה במרתף ההוא במרכז ללימודים מתקדמים בפרינסטון. ניתן למצוא שם את רגע הטרנספורמציה וראשיתו של הזינוק מעולם בני האנוש, לעולם הקוד המסדר (Ordering Code) שבצלו ההולך וגדל אנחנו מתקיימים כיום, ושנוגס בקצב מתגבר בעולם האנושי כפי שאנחנו הכרנו אותו באלפי השנה האחרונות.

כל מה שכתבתי פה עד כה מתבסס על חלק קטן מתוך ההרצאה של ג'ורג' דייסון, שכתב ספר על השורשים האנושיים, הפילוסופיים והמטאפיזיים של עולם המחשוב בפרינסטון של שנות הארבעים. שמעתי את ההרצאה הזו חמש פעמים בחודש האחרון ואני בטוח שעדיין לא הבנתי הכל אבל כל פעם התמלאתי בצמרמורת. זה לא פחות ממדהים להתוודע לאופן שבו עוצבה סביבת העבודה והמדיה שבה שקוע המין האנושי בימינו. מדהים כי הכל היה יכול להיות אחרת, אבל כמו שדייסון אומר, הסיפור של הארכיטקטורה של עולם המחשוב בן ימינו הוא כמו זה של הדי.אנ.איי. מהרגע שהמבנה הבסיסי של הדי.אנ.איי. נוצר, כל האורגניזמים מתבססים על המבנה הזה, פגום ובלתי מושלם ככל שיהיה. באותו האופן עולם המחשוב כולו מתבסס מאז על המחשב הזה שמבוסס על פרויקט הפצצה בלוס אלאמוס.

וזה מדהים אותי מעוד סיבה. רק בשבוע שעבר אילון מאסק, אחד היזמים הטכנולוגים המבריקים של זמננו הזהיר שההתפתחויות בתחום האינטיליגנציה המלאכותית מהוות את הסכנה הגדולה ביותר לקיום המין האנושי. באופן מדאיג, קולות מהסוג שמשמיע מאסק הופכים נדירים פחות ופחות בעולם הטכנולוגיה.

כשחושבים על כך שאינטליגנציה מלאכותית היא צורת האינטליגנציה המתרבה במהירות הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ, על כך שאנו בעצמנו מהגרים בקצב הולך וגובר למרחב המספרי, מתרגמים את עצמנו במלוא המרץ לשורות קוד, ושיתכן ש"חיים" המלאכותיים הם העתיד של החיים על פני הפלנטה הזו, מצמרר במיוחד להיזכר איך הכל התחיל שם ביום ההוא בו המספרים שולחו לחופשי והעולם השתנה לתמיד.

בינתיים, כדאי לכל מי שמתעניין בשורשים של העולם הדיגיטלי שבו אנחנו חיים לשמוע את ההרצאה המבריקה של דייסון, אחת הההרצאות היפות והמרתקות ששמעתי בשנים האחרונות.

עתיד העבודה והחופש בעידן הרובוטיקה

לכבוד חג החירות 2014, איך יכולות ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה להביא לסוף הקפיטליזם ולשחרר אותנו לעשות דברים חשובים ומתגמלים יותר מעבודה.

mcdonalds robot
כבר שנים רבות שעתידנים כמו ריי קורצוויל ופול סאפו טוענים שאנחנו על סיפה של מהפכת רובוטיקה שתשנה את שוק העבודה, ואת העולם כולו, אולם בתקופה האחרונה נדמה שרעיונות מסוג זה מקבלים הכרה גדלה גם בזרם המרכזי של עולם הטכנולוגיה והכלכלה. בחודשים האחרונים אנו עדים להתפתחותו של שיח בנושא החדירה הגוברת של רובוטים לתוך שוק העבודה. מספר גדל של מומחים מתריע כי התפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית מאיימות להביא לחיסולן ההדרגתי של רוב המלאכות הקיימות כיום. גם הכסף אומר את דברו. סדרת רכישות שביצעה גוגל בשנה האחרונה בחברות רובוטיקה מגוונות הפכה את תחום הרובוטיקה מתחום נישתי לכזה ששואב השקעות ניכרות מחברת הטכנולוגיה הבולטת בעולם.

בין המגזרים התעסוקתיים שצפויים להעלם על פי התחזיות השונות ניתן לציין את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות, שיוחלפו על ידי מכוניות הנוהגות את עצמן, המתרגמים שמרבית עבודתם תלקח על ידי תוכנות תרגום אוטומטי  והבאריסטים בבתי הקפה שיוחלפו על ידי באריסטים רובוטיים. אבל אלו הם רק קצה הקרחון. על פי ההיסטוריון הכלכלה קרל בנדיקט פריי ומומחה הרובוטיקה מייקל אוסבורן מאוניברסיטת אוקספורד  47% מהמקצועות הקיימים כיום נמצאים בסיכון גבוה של מיכון וביניהם גם מקצועות צווארון לבן כגון ראיית חשבון, משפטים וכתיבה טכנית. פריי ואוסבורן מדברים על שלושה צווארי הבקבוק שמעכבים בינתיים את היכולת של רובוטיקה ובינה מלאכותית להחליף בני אנוש בעבודה שלהם: תפיסה ומניפולציה (למשל מיומנות אצבעות וידיים), אינטיליגנציה יצירתית (כמו מקוריות והבנה של השדה התרבותי הדרושה ליצירה אמנותית) ואינטיליגנציה חברתית (יכולת להבין תגובות חברתיות, לשכנע, לפשר, ולהעניק תמיכה לבני אדם). הם מגיעים למסקנה שהמקצועות שהסיכון למיכונם הוא הנמוך ביותר הם אלו שדורשים הבנה של אנשים אחרים ויצירתיות כמו חינוך, אמנות ורפואה. לעומת זאת, לטענתם, רוב המקצועות השכיחים כיום נמצאים בסיכון זה או אחר להחלפה על ידי רובוטים ומערכות בינה מלאכותית כאשר בסיכון הגבוה ביותר עומדים נהגים, עובדים אדמיניסטרטיבים ועובדי פס ייצור – חלק ארי של הכלכלה בת זמננו. באופן כללי ניתן לומר שככל שעבודה ניתנת לפירוק לשורה של מטלות פשוטות החוזרות על עצמן בצורה ידועה, כך גדל הסיכוי שתוך זמן לא רב מכונות ידעו לעשות אותה טוב וזול יותר.

הסופר וחוקר הטכנולוגיה קווין קלי חוזה שעד סיום המאה הנוכחית 7 מתוך 10 מקצועות אנושיים יבוצעו על ידי רובוטים. הוא מחלק את המקצועות השונים לארבעה סוגים: מקצועות שקיימים כיום ושבני אדם מבצעים כרגע אבל מכונות ידעו לעשות טוב יותר בעתיד; מקצועות שקיימים כיום ורק רובוטים מסוגלים לעשות; מקצועות שיווצרו בעתיד ושרק בני אדם יוכלו למלא אותם בשלב ראשון ומקצועות רובוטיים עתידיים שאנחנו עדיין לא יכולים אפילו לדמיין. הוא מציין שכבר כעת רוב המקצועות החדשים שנוצרים בשוק העבודה הם מקצועות שרק מכונות מסוגלות לבצע. המקצועות הללו שקופים עבורנו משום שאנחנו לא חושבים על המטלות הרבות מספור שגוגל, ואפליקציות או מכונות שונות ממלאות עבורנו מדי יום כעבודה. אבל אם נחשוב על שירותים כגון וייז (מדריך בדרכים) או גוגל (יועץ לכל נושא) כמעין משרות חדשות שממלאים אותם מחשבים נוכל לראות את התחום של מלאכות המיועדות למכונות כתחום הצומח במהירות הרבה ביותר בשוק העבודה.

בהעלמות של עבודות כתוצאה ממיכון אין כמובן שום דבר חדש. כפי שמציינים פריי ואוסבורן בעשרות השנים האחרונות חזינו בהעלמותן של עבודות כמו מרכזניות טלפוניה, נערי מעליות וכספרים שהוחלפו על ידי רשתות טלפונים אוטומטיות, מעליות אוטומטיות וכספומטים. ההיסטוריה של הציביליזציה אופיינה, במיוחד מאז המהפכה התעשייתית, בהחלפה המתמדת של המלאכה האנושית באמצעות מיכון. בתחילת המאה ה-19 70% מהאוכלוסיה האמריקאית עבדו בחקלאות. כיום, כתוצאה ממיכון והתפתחויות טכנולוגיות אחרות, עובד בחקלאות רק אחוז בודד מהאוכלוסיה. שאר האוכלוסיה עברה לעסוק בעבודות אחרות שרובן הגדול לא היה קיים לפני 200 או 300 שנה. כפי שמציינים הוגים טכנו-אוטופיסטים כגון ריי קורצוויל, כל גל מיכון כזה הוביל לרמות חדשות של שפע חומרי שמתוכו באה דרישה לשירותים ומקצועות חדשים שדרשו כישורים חדשים ולרוב משוכללים יותר. כך עבר שוק העבודה מדגש על חקלאות, לדגש על תעשיה, ולאחר מכן לשירותים ולטכנולוגיה. העתיד של שוק העבודה, לדעת משקיפים מסוימים כמו העתידן הישראלי דוד פסיג נמצא דווקא בתחומים יצירתיים ורוחניים. על פי האקונומיסט "הזינוק בבינתה מכונות עשוי ליצור מקום לאנשים שמתמחים במקצועות רגשיים יותר, שעדיין אינם מתאימים למכונות: עולם של אמנים ותרפיסטים, יועצי אהבה ומדריכי יוגה."

אז למה אנחנו עובדים יותר?

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

יש כמה בעיות בטיעון שכל גל חדש של מיכון יוצר עבודות מתגמלות ומשוכללות יותר. ראשית עולה השאלה למה בעצם זה המצב והאם יש בכך היגיון? אם כל גל של מיכון מחליף עבודות שהיו קיימות קודם לכן, מדוע נדרשים אנשים כיום לעבוד שעות ארוכות כל כך וסובלים כתוצאה מכך מרמות גבוהות כל כך של סטרס? בשנות השלושים חזה הכלכלן הנודע מיינרד ריינס  שתוך מספר עשורים תוביל ההתפתחות הטכנולוגית לכך שהעובד הממוצע יעבוד כ-15 שעות בשבוע, או שלוש שעות ביום. התחזית של קיינס, שהעולם ציפה תקופה ארוכה להתממשותה, ושבשנות השישים היה נדמה שהנה הנה היא מגיעה, נגנזה מאז בעולם של משכורות נסוגות ושעות עבודה מתארכות. למעשה בעוד מספר משקי הבית שבהם עובדים שני ההורים כמפרנסים במשרה מלאה גדול כיום לאין שיעור מבתקופתו של קיינס. השאלה היא כמובן למה? מה קרה לחלום על העולם ללא עבודה שלו ציפו רבים כל כך עד לפני 40 שנה?

 תשובה נפוצה אחת לשאלה זו היא ששעות העבודה לא מתקצרות מכיוון שאנשים היום נהנים מאיכות חיים טובה יותר. על פי היגיון זה לאנשים יש היום יותר מכוניות, מכשירים אלקטרונים, הם טסים לחו"ל ומרשים לעצמם ללכת לכל מיני טיפולים וסדנאות שלא היו זמינים להם בעבר. בעיה אחת עם התשובה הזו היא שעבור שחלקים נרחבים בחברה בת זמננו, המאופיינת במעמד הבינוני מתכווץ ונעלם, סובלים כיום מרמת חיים וכח קניה ירודים יותר מבעבר. למרות שהם עובדים יותר מבעבר הם מתקשים יותר לספק את צורכי החיים הבסיסיים של דיור מזון וחינוך. גם אם נתלה את כל זה בחוסר השיוויון בחלוקת המשאבים, ונתרכז באותם אנשים שרמת החיים שלהם אכן עלתה משמעותית בחמישים השנה האחרונות עדיין נשארת השאלה האם זה בהכרח העסקה שאנשים היו מעדיפים? האם רוב האנשים לא היו מעדיפים לנסוע פחות לחו"ל, להסתפק במכונית אחת במקום שתיים, ולשתות מים מהברז במקום מים מבוקבקים אם היו יכולים לעבוד שלוש שעות ביום במקום תשע ולהקדיש את שאר הזמן שלהם למשפחה, לחברים ופעילויות פנאי?

 חלק מהסיבה לכך שעומס העבודה המוטל על האנושות לא ירד קשור לצמיחה האדירה של מגזר השירותים. בזמן שמספר המשרות הגלובלי בחקלאות ובתעשיה ירד, עלה מספר המשרות במגזר השירותים. תחומים כמו בנקאות, ביטוח, אדמיניסטרציה, מכירות, ניהול חשבונות, ייעוץ, תמיכה טכנית, נדל"ן, פרסום, יחסי ציבור ועריכת דין זכו לצמיחה אדירה בעשורים האחרונים ואיתם מה שהאנתרופולוג הבריטי דיוויד גרייבר מכנה "משרות בולשיט".

לגרייבר יש דעה לא מחמיאה במיוחד על המשרות הללו שהפכו בעשורים האחרונים לעמוד השדרה של הכלכלה (מאז תחילת המאה צמח שיעור המשרות בסקטורים שונים של מכירות ניהול ושירותים מרבע בתחילת המאה, לשלושת רבעים מסך המשרות הפעילות כיום). הוא טוען שבכלכלה בת זמננו ככל שאנשים מייצרים משהו שמועיל לאחרים באופן מיידי (כמו למשל חקלאים, עובדים סוציאלים או אחיות) כך קטן הסיכוי שלהם להיות מתוגמלים עבורו כהלכה  לעומת אנשים אחרים שאינם יוצרים ערך מיידי עבור החברה אך מתוגמלים היטב עבור החלוקה של הדברים שיוצרים אחרים כמו בנקאים, עורכי דין, או אנשי נדל"ן. הוא תולה את העובדה שמספר שעות העבודה לעובד לא ירד בעשורים האחרונים, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, בצמיחה האדירה ב"משרות בולשיט" שאינן מייצרות שום ערך אמיתי ושאיש לא ירגיש בחסרונן לו יעלמו מחר מהעולם. אלו משרות שגם רוב מי שממלאים אותן יודעים שאין להן כל משמעות של ממש. השאלה היא כמובן למה הדברים התפתחו באופן כזה? מנקודת מבט קפיטליסטית כל שירות חדש מופיע משם שיש עבורו דרישה. ניתן לטעון כי ככל שהכלכלה מתפתחת כך מתפתחים צרכי האנשים. מכירות, בנקאות עריכת דין ויחסי ציבור הם צרכים לגיטימיים ומבטאים עולם שהולך והופך מורכב יותר ושבו כמות הולכת וגדלה מהאנרגיה הכללית נדרשת על מנת לחלק את המשאבים עצמם, ועל מנת לאפשר את המשך הצמיחה.

 גם התמונה שמתקבלת מהסבר זה מטרידה בלשון המעטה. זו תמונה של אנושות שהצליחה לייצר את כל הדברים שהיו דרושים בעבר לצורך קיומה באמצעים אוטומטים כך שיכלה להתפנות כעת לצורכיה שלה, אלא שבמקום להתפנות להתפתחות ולתיקון הבעיות שלה, היא מפנה כעת את עיקר מרצה לפיתוח דרכים חדשות ומתוחכמות יותר להרבות הון בצורה ספקולטיבית, לחלק אותו בצורה בלתי שיוויונית, לגרום לאנשים לקנות דברים, ולשלוט באמצעי המדיה.

 ולבסוף יש בעיה אחרונה בטיעון שכל גל מיכון יוצר עבודות חדשות ומתגמלות יותר. נדמה שהוא כבר לא עומד במבחן המציאות. בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה מתמדת בשיעורי האבטלה הגלובלים, ובמיוחד בשיעורי האבטלה לטווח ארוך בחברות המפותחות. אבטלה כרונית וגדלה שכיחה בחברות המערביות בנות ימינו ומספר גדל של מומחים טוען שהאבטלה הופכת לנתון בסיסי של החברה בת ימינו. למרות שרווחי התאגידים כבר חזרו לרמותיהם של לפני משבר 2008, ושבשכלול רווחי מגזר הבנקאות הרווחים התאגידיים כבר גבוהים מאי פעם, חברות אינן שבות להעסיק עובדים. כפי שצוין מעלה, מומחים רבים טוענים כי גל המיכון החדש של התעסוקה מבשר שחורות למצב התעסוקה ברבים מהמגזרים שהופיעו בעשורים האחרונים בתחום השירותים ובכללם אדמיניסטרציה, ראיית חשבון ואף משפטים, וכלל לא בטוח שיצמיח מספיק משרות חדשות עבור מי שיתפנו ממלאכותיהם. חלק מהסיבה לכך היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שבה מכונות יהיו מסוגלות לבצע כמעט כל מה שמסוגלים בני אדם לבצע. ההשפעה על שוק העבודה צפויה להיות מטלטלת. גם המאמר האופטימי יחסית של האקונומיסט מסכם באומרו ש "החברה האנושית עלולה למצוא עצמה בקשיים אם הצמיחה והחדשנות יתגמלו את בעלי הכישורים בעוד שהשאר ייאחזו נואשות בהזדמנויות תעסוקההולכות ומידלדלות בשכר דורך במקום."

אז האם כל העבודה שבני אנוש עוסקים בה כיום באמת נחוצה או מועילה? ומה נעשה אם גם העבודה המיותרת שמתבצעת כיום תנוהל על ידי רובוטים ותהפוך את המשרות בשוק העבודה לנדירות יותר? שאלות מסוג זה הופכות קריטיות יותר ככל שהזמן חולף ומתגברת החדירה של הטכנולוגיה החדשה לשוק העבודה.

מודלים חברתיים ותרבותיים לעולם רובוטי פוסט-תעסוקתי

האפקט הרדיקלי שיהיה על פי התחזיות להתפתחות הרובוטיקה על שוק העבודה של העשורים הקרובים מעורר מספר עמדות קוטביות. אופטימיסטים טכנולוגים כגון קורצוויל וקלי מאמינים, כאמור, שכל גל חדש של מיכון יוביל ליצירתן של עבודות חדשות. השאלה כאמור היא האם יהיה בעבודות הללו על מנת ליצור מספיק עבודה לאוכלוסיה, והאם הכישורים הנדרשים לעבודות מסוג זה יהיו נגישים לכולם. לטענת חלק מהעוסקים בנושא, עידן העבודה החדש ידגיש את הצורך בחינוך ליצירתיות ולכישורים שהם אנושיים במובהק,בעוד שאחרים מזהירים שהמהפכות שבפתח יגרמו להחרפה נוספת בפער בין לחינוך לעשירים לחינוך הציבורי שספק אם יעניק לתלמידיו את הכישורים הנדרשים להצלחה תעסוקתית בעידן החדש.

 קווין קלי, לדוגמה, אינו עוסק בשאלות מסוג זה. הוא מציג עתיד קליפורני ניאו-ליברלי, והיפר-יזמי שבו כל עובד נדרש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש לאחר שמשלח ידו הקודם הועבר אל המכונות, ולמצוא שוב ושוב תחומים חדשים שהמכונות עדיין לא מסוגלות למלא. ההנחה של קלי היא שרובוטים יהיו מסוגלים בסופו של דבר לבצע כל עבודה שאדם מסוגל לעשות.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

אפשר להתווכח על התחזיות הטכנולוגיות של קלי, אבל מספר נקודות אחרות בחזון שלו מעוררות אצלי התנגדות בסיסית יותר. ראשית, כאמור, כלל לא בטוח שמספר העבודות החדשות שיווצרו תוך כדי שרובוטים ילמדו לבצע יותר ויותר מלאכות אנושיות יהיה מספיק לאוכלוסיה כולה. שנית, המודל שקלי מציע הוא המשך והחרפה של ההרעה בתנאים של העובד במאה העשרים ואחת. הוא מציג אנושות המורכבת מפרטים מבודדים ומפורדים הנאלצים להמציא את עצמם שוב ושוב במשלחי יד חדשים שעליהם להסתגל אליהם מדי פרקי זמן הולכים ומתקצרים, תוך כדי מהלך נסיגה אנושי נמשך משוק העבודה. החזון של קלי עבור העובד העתידי הוא חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני מבית מדרשם של וויירד ומונדו 2000. ההכרח להתאים את עצמך לאידאל האדם האוטונומי, היצירתי והיזמי שמסוגל להמציא עצמו מחדש שוב ושוב ולהסתגל לכל סביבה תרבותית ותעסוקתית היא דבר שרובה של האוכלוסיה האנושית כנראה לא מסוגל לו, ובוודאי שאינו מעוניין בו. אפשר להבין זאת. החזון הזה דן לחיי אבטלה ועוני את כל מי שלא מסוגל להתאים את עצמו לקצב ההולך ומתגבר של הטכנולוגיה.

מתנגדי חדירתה של הטכנולוגיה לשוק העבודה מזהירים, ובצדק, מפני ההשפעה הרסנית שתהיה לתנועה החדשה על המרקם החברתי. כך למשל כותב הבלוגר  שי עדן כי הפגיעה תורגש "בעיקר במעמדות התחתונים בחברה. רובוטים אוטונומיים הם כוח עבודה חדש שבא על חשבונם של בעלי מלאכ הרבים וביניהם: שליחים, נהגים, קופאיות, אופים, פועלים פשוטים. זמנם של אלה קצוב." הדאגה של עדן מובנת לגמרי. עם זאת המסקנה אליה הוא מגיע תמוהה בעיני. במקום לקרוא לחלוקת משאבים מסוג אחר בעידן של עבודה רובוטית, הוא קורא לשמר באופן מלאכותי את את העבודות שמבצעים כיום בני אדם, כאילו האפשרות לכלות את יומך בעבודות רפיטטיביות, משעממות ובלתי מתגמלות היא זכות אדם בסיסית…

"אפשר לחשוב שזה באמת רע שיש אנשים פשוטים שמרוויחים את לחמם מעבודה שחורה[?!]" כותב עדן. "נהגי המוניות לא רוצים רובוט שידיח אותם מתפקידם. הטבח לא זקוק לרובוט שיבשל במקומו. הקופאית בסופר לא זקוקה למכונה שתגרום לפיטוריה. השיפוצניק רוצה להמשיך לשפץ בתים, והאיש שאוסף את הזבל, לא זקוק לרובוט שירים במקומו את הפח הירוק אל המשאית." ההנחה של עדן היא כמובן שכל מי שהעבודה שלו תוחלף יהיה נידון לחיי עוני וניוול. אולם כמובן שקשה להניח שבעלי העסקים יעדיפו להשתמש בכח אדם אנושי יקר ובלתי מהימן כשיש להם חלופות אוטומטיות עדיפות, כך שלעדן אין הצעות אופרטיביות והוא מודה שאין בטור שלו "כל כוח לשנות משהו בכוון העצוב הזה שאליו אנחנו הולכים."

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

התגובה שמציג עדן למודל הטכנואוטופיסטי נרפית ופסימית בצורה מפתיעה. היא לוקחת כנתון את מודל הכלכלה הקפיטליסטי הנוכחי שבו הדרך היחידה להתפרנס היא באמצעות משרה והופכת את השיעבוד של בני אדם לעבודות משמימות כמו עבודה בקופה, או איסוף זבל לאידאל שאוי ואבוי אם מישהו יגע בו. הוא מייצג את השמרנות הטכנולוגית של חלק ממי שמתיימרים להגן על זכויות העובדים בצורתה הבעייתית ביותר. השיח המתנגד לחידושים טכנולוגים משום שהם יגרמו לעליה באחוז האבטלה מבצע טעות פרדיגמטית אנושה בכך שהוא מציב את העבודה כערך עליון, כאילו שייטב למישהו אם הקופאית מהסופר תאלץ לעמוד שעות ארוכות מאחורי הקופה במקום שעבודתה תעשה באופן אוטומטי והיא תוכל להקדיש את עצמה לחייה האישיים. למעשה הרובוטים לא מאיימים לקחת את עבודתו של אף אחד שלא היה שמח להתפטר מחר בבוקר אם הייתה מובטחת לו הכנסה מספיקה. אני בספק רב אם מישהו מנהגי המוניות שאת עבודתם יוכלו לבצע מכוניות הנוהגות עצמן בצורה אוטומטית, המנקים שאת עבודתם יבצעו רובוטים לניקיון, או המתמללים שעבודתם תעשה על ידי טכנולוגיות להמרת קול לטקסט, יתנגד לעסוק בדברים אחרים במקום בעמידה בפקקים, ניקיון משרדים ורחובות או הקלדת טקסטים מנהליים – אם יבטיחו לו שרמת החיים שלו לא תפגע.

הדאגה של עדן ואחרים לגורל העובדים בעידן העבודה הרובוטית מובנת לגמרי, אלא שאחת מהתועלות העיקריות שעשויה להיות למהפכת רובוטיקה שתייתר את העבודה אנושית היא דווקא חיסולו של הקפיטליזם כמודל בר קיימא לניהול הכלכלה. קל לתפוס שכאשר כמויות הולכות וגדלות מהאוכלוסיה נידונות לאבטלה כרונית בשוק קפיטליסטי שממכן כל מה שניתן כדי לחסוך בעלויות, וכאשר שיעור המובטלים הופך לרוב האוכלוסיה, שמירה על הסדר הקיים הופכת בלתי אפשרית בלי שימוש באמצעי דיכוי דיקטטורים. עולם שמורכב ממובטלים שאין להם מה להפסיד לא יכול להוות בסיס לחברה מתפקדת כפי שאנחנו מבינים את המושג הזה כיום.

מצב כזה מעורר את הצורך חיפוש מודל כלכלי אלטרנטיבי למודל הנוכחי והבלתי ישים בעליל. למרבה המזל אחד התחומים התיאורטיים המתעוררים של השנים האחרונות הוא השיח על צורות כלכלה אלטרנטיביות לקפיטליזם. תנועות כמו תנועת הצייטגייסט, לדוגמה, גרפו תמיכה אינטרנטית מרשימה בחזון שהציגו לכלכלה מבוססת משאבים המבוססת על מיכון מסיבי של עבודה, ביטול הכסף, וחלוקה כללית וחופשית של השפע החומרי. מודל כזה של עולם ללא כסף ייתר את הצורך בכמה מהתעשיות הרווחיות יותר והפרודקטיביות פחות [שלא לומר קאונטר-פרודקטיביות] בנות זמננו כמו בנקאות, פרסום ומשפט תאגידי. הוא גם יבטל את ההיגיון בחלק ניכר מהפשעים המתרחשים כיום – אלו שהמניע אליהם הוא כסף. גם היעילות הטכנולוגית צפויה לעלות בעולם שמבוסס על שיתוף ידע ושיתוף פעולה במקום על קרבות פטנטים בין חברות המנסות לפתח במקביל את אותן הטכנולוגיות ולמנוע מחברות אחרות להשתמש בטכנולוגיות שכבר פותחו. לבסוף, טוענים אנשי תנועת הצייטגייסט, הוא מותאם בצורה יותר לשימורו הסביבתי של הכוכב מממערכת שוק שבה תלויה הכלכלה בהתכלותם המחזורית של מוצרים, ושמוצרי צריכה מתוכננים בה על מנת להתכלות במהירות ולדרוש מהצרכן להחליפם מדי מספר שנים, פרקטיקה שהיא בזבזנית וחסרת היגיון עבור כוכב שהמשאבים הפיזיים שלו הולכים ומתכלים.

אבל גם אם בוחרים שלא ללכת שבי אחרי החזון האוטופי של אנשי הצייטגייסט, ניתן לאתר גם בתוך עולם התיאוריה הכלכלית דעות המציעות אלטרנטיבות לכלכלת השוק הקלאסית וחולקות על ההיגיון ועל עצם הקיימות שלה עבור החברה בת ימינו. כתבה מצוינת שפורסמה בכלכליסט נותנת במה לקולות המתרבים הקוראים לפתרונות כגון דמי קיום בסיסיים לאוכלוסיה כולה, מתוך הבנה שהצטמצמות מספר המשרות הפנויות למעמד הביניים אינה טרנד מקרי, אלא מבטאת עולם שבו המעמד הבינוני הולך ומצטמק כתוצאה מהעלמות שכבת עבודות הביניים לטובת שוק עבודה קטן המקוטב בין עבודות נהדרות השמורות למתי מעט לבין עבודות מחורבנות המשלמות שכר רעב. האלטרנטיבה שהם מציעים, בהתבסס על העליה העצומה בפיריון לעובד (עליה שתורגמה בעשורים האחרונים בעיקר לעליה ברווחי בעלי ההון, אך לא לעליית שכר העובד. בכלכליסט מצטטים נתון שעל פיו ב-30 השנה האחרונות עלה הפיריון פי שבע מעליית השכר), היא עולם שבו רק חלק קטן יחסית מהאוכלוסיה עובד בעוד השאר נהנים מהכנסה בסיסית המובטחת להם מתוקף זכויותיהם בנכסי הטבע ונכסי המדינה, כמו גם גם בקניינים רוחניים וטכנולוגיים השייכים לחברה. הנסיונות שנערכו בשיטת ההכנסה הבסיסית המובטחת במקומות כמו אלסקה או בכפרים בנמיביה, הראו שזו גרמה לירידה בפשע ועליה ברמת החינוך. עולם הפוסט תעסוקה המוצע על ידי הוגים אלו אינו אם כן עולם ללא עבודה, אלא עולם שבו עבודה חדלה להיות תנאי כפוי וקשה השגה לקיום אנושי בכבוד, והפכה להיות בחירה עבור מי שמעוניינים להגשימה ממטרותיהם שלהם, אם לשם הגשמה עצמית או אם לשם השגת שפע חומרי רב יותר.

המסקנה המתבקשת ממצב חדש שבו רובוטים מאיימים לקחת את העבודות שלנו אינה אם כן להמשיך ולהעסיק את האוכלוסיה באופן מלאכותי במלאכות מיותרות כפי שמציע עדן (טקטיקה שנראית בלוא הכי חסרת תקווה לאורך זמן במסגרת שוק קפיטליסטי). המסקנה המתבקשת היא שינוי רדיקלי במערכת הכלכלית: כזה שלוקח בחשבון שכמויות העבודה האנושיות הנדרשות הולכות ומצטמצמות, ושהדבר הנכון, מבחינה אקולוגית, חברתית, מוסרית ואנושית הוא לנסח מחדש את זכויות האזרח הגלובלי (ותהליך כזה דורש יישום גלובלי) באופן כזה שכל אדם ואדם יהיה זכאי לנתח בסיסי מתוך המורשת הטכנו-כלכלית שיצרה האנושות ושתאפשר לראשונה את קיומם הנוח של כל אזרחית ואזרח ללא צורך בעבודת הפרך שבה נענש האדם בספר בראשית.

תוצאת מהפכה הרובוטית בשוק העבודה לא חייבות אם כן להיות החרפה של היגיון השוק האכזר אשר תותיר אנושות חרבה בעלי פערי אי שיוויון מתרחבים והולכים ותפוצה חסרת תקדים של עוני. אימוץ של מודלים כלכליים חלופיים למודל הנוכחי יכול להוביל לחברה שבה בני אדם לא חייבים לעבוד, אבל נהנים משפע חומרי כתוצאה מהמיכון הגובר של העבודה.

זה המקום שבו מתגלה הבעייתיות העמוקה שמצויה בחזון של קלי. גם אם נניח שבעתיד העבודה הרובוטית ימצאו מספיק משרות לכל האנשים, וגם אם רוב האנשים יהיו מסוגלים לדלג בקלילות ממקצוע למקצוע בעוד שרובוטים לומדים מיומנויות חדשות בקצב הולך וגובר, יש בחזון הזה סיזיפיות שלא ברור מה הצורך בה. כמו שקלי כותב בחזון שלו לעולם התעסוקה בעידן הרובוטי: "הכלכלה הפוסט-תעשייתית תמשיך להתרחב למרות שרוב העבודה תעשה על ידי בוטים בגלל שחלק מהעבודה שלך מחר יהיה למצוא, לעשות ולהשלים דברים חדשים לעשות. דברים חדשים שיהפכו מאוחר יותר למלאכות רפיטטיביות עבור רובוטים."  השאלה היא כמובן למה? למה אנחנו חייבים להמשיך ולחפש עבור עצמנו דברים חדשים לעשות כדי להתקיים בכבוד? מי קבע שחברה אנושית חייבת להתבסס על נסיון נצחי להשאיר את האוכלוסיה עסוקה בניסיון להתפרנס ולהעלות את התוצר ו"רמת המחיה" עוד ועוד, כאשר הדבר שיעלה את רמת המחיה יותר מכל דבר אחר הוא דווקא יותר בטחון כלכלי, פנאי וחופש לאוכלוסיה כולה?! הפתרון הנכון מבחינה אנושית, חברתית, תרבותית ואקולוגית הינו הכרה בכך שהגענו לשלב שבו אנחנו מסוגלים לספק בנוחות את צרכיהם הבסיסיים של כולם, ואף הרבה יותר מכך, ושכעת יכולה האנושות סוף סוף להתמקד בלהקדיש את מרצה לתיקון המרקם האנושי, החברתי התרבותי והאקולוגי.

s

קראו מהממשל לשאוף ל-100% אבטלה. הייפיז.

וזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, לשנות השישים, לעידן אבוד שבו נתפסה העליה המתמדת ברמת החיים ובשעות הפנאי כנתון וחוק טבע כמעט. נביאי חברת הפנאי והשפע של אותה התקופה נבאו, על בסיס המגמות שהיו קיימות בזמנם, עולם שבו מספר שעות העבודה הממוצע הולך ויורד, בזמן שהשפע החומרי הולך ומתעצם עד כדי העלמות מוחלטת של מושג העבודה. תחזיות אלו היו מבוססות על מגמות חברתיות בנות אותה התקופה. בשנות השישים נדמה היה שהחברה המערבית נהנית משפע חומרי הולך וגובר ותנאים סוציאלים משופרים, תוך כדי שכל עובד נדרש לפחות ופחות שעות עבודה, ותוך כדי שהכלכלה משגשגת. באותה תקופה נהוג היה לדבר על "כיסי עוני" – כאילו שעוני היא תופעה נכחדת, שמתרכזת במובלעות שעומדות אוטוטו להעלם. אי אפשר להבין את הצלחת תרבות הנגד הפסיכדלית של שנות השישים על  אידאולוגיית ה-Turn On, Tune in & Drop Out מבלי להבין שזו תודלקה על ידי השפע הכלכלי של אותה התקופה, שאפשר לאנספור צעירים לפרוש מהמרוץ החומרי מתוך בטחון שלא ייקשה עליהם להמשיך להתקיים בנוחות גם בשולי החברה, בלי לעבוד. קבוצות מהפכנים פסיכדלים בני התקופה ההיא כמו הדיגרס והייפיז טענו שעודפי הייצור של התרבות הפכו כבר גדולים כל כך שהשוליים החברתיים יכולים להתקיים מהם בנוחות מבלי להדרש לעבוד, ומבלי שיחסר משהו למישהו. הם הפיצו את רעיון ה-FREE שבמסגרתו העודפים של החברה הופצו בצורה חופשית: מזון חופשי, בגדים חופשיים ואפילו כסף חופשי. הייפיז, למשל, הציעו לשנות את מטרות הממשל מ-0% אבטלה ל-0% אחוזי תעסוקה או 100% אבטלה: עולם שבו כולם יהיו חופשיים מהעבודה ויוכלו להקדיש עצמם להגשמת הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם.

חזון פסיכדלי לעידן הרובוטי הפוסט-תעסוקתי

התקוות של הסיקסטיז התרסקו מאז על שרטון היסטורי בדמותו של עולם עם אוכלוסיה גדלה שנאלצת לעבוד מסביב לשעון, ורמות אי שיוויון גדלות. אפשר להתווכח על הסיבות לכך (הצעתי למעלה כמה אפשרויות), אבל הסימנים מתרבים לכך שההתפתחויות הטכנולוגיות בנות ימינו מקרבות אותנו להזדמנות היסטורית שתאפשר את ההגשמה של הנבואות הללו מאמצע המאה העשרים, וזו סיבה אחת שכדאי לחזור אל השיח של הסיקסטיז על חברת השפע העתידית.

אחת השאלות הקשות של עידן השפע הייתה מה יעשו בני האדם עם כל הזמן שיעמוד לרשותם. אתיקת העבודה הפרוטסטנטית מגדירה את האדם באמצעות העבודה שבה הוא עוסק ומציגה את העבודה כערך בפני עצמו. על עוצמתה של עמדה זו בחברה שלנו ניתן לעמוד מהדיונים הציבוריים על הסכנה הפסיכדלית של שנות השישים – דיונים אלו התמקדו לעיתים מזומנות בטענה שהפסיכדלים יצרו דור חדש של עצלנים, חסרי שאיפות חומריות ותמריץ לעבודה. הטענה הזו ניזונה מבדל אמת מסוים. חומרים פסיכדלים גורמים למשתמשים בהם למצוא יותר עניין וסיפוק בהתפתחותם האישית, במערכות היחסים הקרובות אליהם, ובמקסום של חווית הקיום האנושי. על רקע זה העיסוק בשפע חומרי נסוג לעיתים אל הרקע. אלא שהתכונות הללו של הפסיכדלים עשויות  להפוך אותם לחשובים במיוחד עבור עידן הפוסט-תעסוקה.

אחת השאלות שחזרו ועלו בדיון של שנות השישים על עידן השפע המתקרב הייתה, מה תעשה האנושות בכל הזמן החדש שיתפנה לידיה. נביאי הזעם הזהירו מפני השעמום הצפוי כמו גם מפני ההתמכרות לתענוגות שטחיים. הם הזהירו כי חיים ללא צורך בעבודה יגרמו לדיסאוריינטציה באוכלוסיה שלא יודעת כיצד להעסיק את עצמה ומה לעשות בפנאי רב כל כך. וכאן בדיוק, טענו חלק מחסידי החוויה הפסיכדלית, עשויה להתברר החשיבות של הפסיכדלים בחברה מתקדמת של פוסט תעסוקה. חומרים פסיכדלים מגדילים בקרב צרכניהם את העניין בעולם החוויה האישי שלהם, בהתפתחות אישית וחווית החיים כמסע. באופן זה, הם יכולים להיות מרכיב מרכזי ונחוץ בתזונה התודעתית של אנושות שנדרשת להגמל מההרגל להגדיר עצמה באמצעות עבודה וצרכנות. באקונומיסט כותבים שמהפכת הרובוטיקה המתקרבת תשחרר אנשים  להקדיש עצמם לכתיבת שירה ולחינוך ילדים מקבוצות אוכלוסיה מוחלשות "למרות שאל לנו להיות מופתעים אם רוב האנשים ישתמשו בזמן שיתפנה להם על מנת לשחק במשחק הוידאו החביב עליהם." הפסיכדלים יכולים להיות מרכיב הכרחי בתוכנית שמטרתה לסייע לאנשים למצוא בחיים משמעות שאינה נגזרת של עבודה וצרכנות.

 הנבואות הקודרות על הפוטנציאל ההרסני שעשוי להיות לצמיחת הרובוטיקה עבור הכלכלה והחברה (בין השאר) עשויות בהחלט להתברר מוצדקות, וזו סיבה אחת טובה לחפש אלטרנטיבה שתהפוך את הסיוט הרובוטי לחלום. החברה הפוסט-תעסוקתית הפסיכדלית תהיה החברה ההומניסטית הראשונה בהיסטוריה: הראשונה שבה בני אדם יכולים להתפנות מעבודה משעממת ומאבק משאבים הרסני, ולהקדיש את עצמם להגשמתם האישית ולתיקון העולם.

 חג חירות שמח.

שפת הציפורים

תת-פרק מתוך הספר "הכשף החושי" ( The Spell of the Sensuous: Perception and Language in a More-than-Human world) מאת דיוויד אברם, אחד הספרים המרתקים ומאירי העיניים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, והספר הטוב ביותר שמוכר לי לתיאור תפיסת העולם הפרה-אוראלית והילידית. התרגום שלי.

כל פעם שאנו, בניה של התרבות האלפביתית, מבקשים להבין ולהשתתף בשיח של תרבויות אוראליות, עלינו לנסות ולשחרר את עצמנו מההרגל לדמות כל שפה כמבנה סטטי אשר ניתן לאייר אותו כדיאגרמה או כסט של חוקים שאפשר לסדרם ברשימה. ללא מערכת כתיבה פורמאלית, השפה של תרבות אוראלית לא הופכת לאובייקט ולישות נבדלת בקרב דובריה. העדרו של תהליך האובייקטיפיקציה משפיע לא רק על האופן שבו תרבויות אוראליות חיות את שדה המשמעויות של השיח, אלא גם את עצם האופי והמבנה של שדה זה. בהעדרה של מקבילה כתובה לשפה המדוברת, נותרת הסביבה הטבעית, המוחשת, כהשלמה הויזואלית העיקרית של המילה המדוברת, הליווי הנראה של המשמעות הנהגית כולה. האדמה, במילים אחרות, הינה האתר המוחש שבתוכו מופיעה המשמעות ומתפתחת. בהעדרה של הכתיבה מקומנו בשדה השיח מקביל למקומנו בנוף הטבעי; ולמעשה שתי המטריצות הללו אינן נפרדות זו מזו. אין ביכולתנו לייצב את השפה ולהפוך את משמעותה לקבועה, כפי שאין ביכולתנו לעשות זאת לתוואי הנוף עצמו.

***

אם נאזין, תחילה, לקולות של תרבות שבעל-פה – לקצבים, לצלילים ולהטיות שמשחקים תפקיד בדיבור של תרבות שבעל-פה –נגלה כנראה שיסודות אלו תואמים במגוון דרכים נסתרות את קנה המידה והתוואי של הנוף המקומי, את רוחב עמקיו או את מימדי מרחביו הפתוחים, את הקצבים החזותיים של הטופוגרפיה המקומית. אבל הדיבור האנושי קשוב בהכרח גם לצלילים הלא-אנושיים המהדהדים בסביבה המקומית. קשר מסוג זה הינו הכרחי לכל תרבות שקיומה תלוי עדיין בציד. תנודות קלות במזג האוויר, שינויים בדפוסי ההגירה של חיות טרף, היסט קל בפוקוס של טורף – רגישות לדקויות מסוג זה היא יסוד הכרחי בכל תרבות  אוראלית בעלת תצורה בסיסית, ורגישות זו משתקפת באופן בלתי נמנע לא רק בתוכן אלא גם בצורות ובדפוסים של השיח האנושי.

בקהילה ילידית אוראלית דורש הציד יכולות ורגישויות שונות למדי מאלו המיוחסות לו בציביליזציה טכנולוגית. ללא רובים או אבק שריפה, נדרש הצייד הילידי לעיתים קרובות להגיע למצב של קרבה אל טרף הבר שבחר, אם ברצונו לצוד אותו. קרבה זו הינה לא רק פיזית אלא גם רגשית, כניסה אמפתית לקרבה עם דרכי החישה והחוויה של החיה האחרת. הציד הילידי נדרש למעשה להפוך למתלמד של החיות שאותן יהרוג. באמצעות התבוננות ארוכה וזהירה המוגברת על ידי הזדהות ריטואלית ומימזיס, הציד מפתח באופן הדרגתי ידע אינסטינקטיבי על הרגלי הטרף שלו, פחדיו ותשוקותיו, סוגי המזון החביבים עליו והמקומות שאותם הוא פוקד. הפעילות הבסיסית ביותר הנדרשת לשם כך היא לימוד הסימנים, המחוות וקריאות התקשורת של החיות המקומיות. זיהוי הקולות שבעזרתן מודיע קוף לשאר הקופים בלהקתו שאיתר מצבור מזון עשיר, או הקולות שציפור מסוימת מביעה באמצעותם מצוקה או שציפור אחרת קוראת באמצעותם לבן זוגה, מאפשרת לציד לחזות את תנועות החיות בקנה מידה גדול וקטן. הכרות עם קריאות החיות גם מרחיבה את הטווח החושי של הצייד ומיידעת אותו על אירועים המתרחשים מחוץ לשדה הראיה שלו, חבויים בעלוות היער או בחשכת הלילה. יתר על כן, הציד האנושי המיומן יכול לעיתים קרובות להפיק ולחקות קולות כאלו בעצמו, ויכולת זו היא המאפשרת לו להפוך לחלק מחברת החיות אחרות.

נחטף על ידי שבט ילידי ואומן להיות מנהיגם. עטיפת הספר שמוסר את סיפורו מנואל קורדובה ריוס.

אחד התיאורים המעניינים ביותר של קהילה ילידית שאופיה לא ניזוק עדיין יחסית עקב מגע עם הציביליזציה, הינו זה שכתב  פ. ברוס לאמב, על בסיס זכרונותיו שבעל-פה של הרופא הפרואני מנואל קורדובה-ריוס.[1] קורדובה-ריוס נתפס ב-1907, כאשר היה בן 15, על ידי קבוצה של אינדיאנים משבט האמהוואקה, שחיו עמוק ביערות הגשם של האמזונס (בין יובלי נהרות הג'ורואה, הפורוס, מדרה דה ריוס והאינויה) – כנראה שרידים של שבט גדול יותר שהושמד בעקבות פלישת תעשיית הגומי לתוך היער. מנהיג השבט הקטן אימן את קורדובה-ריוס בקפידה בכוונה להופכו ליורשו, והוא הודרך בדקדקנות במשך שש שנים בדרכי הציד, בכוחות הרפואה והקסם של צמחי יערות הגשם, ובהכנה והשימוש המסורתיים של תמציות מגפן האיוואסקה על מנת להשיג, במקרי הצורך, מצב חזיוני של אחדות עם המערכת האקולוגית של הג'ונגל כולו.

מעניין לציין כי שפתו של השבט שנותרה חסרת פשר לקורדובה-ריוס במשך ששה חודשים, הפכה מובנת לאוזניו כאשר התרגלו חושיו לדקויות הסביבה של יערות הגשם בה התקיימה תרבות זו. לבסוף הוא אמנם הפך לראש השבט אבל נמלט מיערות הגשם שנה מאוחר יותר לאחר נסיונות התנקשות שביצעה נגדו כנופיה שכנה.

 תיאוריו של קורדובה-ריוס את את מסעות הציד השונים שבהם השתתף מלמדים על המידה שבה היו קשובים חושי השבט הזה ליער המקיף אותם:

"הם הגיבו לאותות הדקים ביותר של קול וריח, קישרו אותם באופן אינטואטיבי לכל שאר תנאי הסביבה ואז פרשו אותם באופן שהניב להם את ההצלחה הגדולה ביותר בציד. (…) הציידים הטובים ידעו, כאילו בחוש נסתר, בדיוק היכן למצוא את החיות שאותן ביקשו לצוד, או שפתחו שיטות מיוחדות למשוך את החיות הללו אליהן. היכולת לחקות ולהשתמש באותות שבהן השתמשו החיות על מנת לתקשר עם בנות מינן במצבים שונים, עזרה באיתור החיות ובמשיכתן לטווח העין של ציד מוכשר."[2]

עדותו של קורדובה-ריוס כוללת תיאורים מדוקדקים של ציידים החבויים בעלווה של עצי פרי גבוהים, המושכים אליהם חוגלות בעזרת חיקויים של קריאות ציפורים המדווחות על גילויו של מקור אוכל שופע. אנו קוראים על ציד אחד, שבתגובה לקולותיה של להקת קופים הנעה בצמרת היער הסבוכה, משמיע קריאה הדומה לזו שמשמיע קוף צעיר שנפל לקרקע. קריאה זו עוצרת את הקופים המשוטטים ומושכת אותם מטה מעבר לכיסוי העלווה הצפוף ואל טווח הירי של הציד; הציד הורג שניים מהם על מנת להאכיל את משפחתו.[3] מאוחר יותר לומד קורדובה-ריוס מחבריו הילידים, כיצד להפיק את הקולות העיקריים שמשמיע מין של חזיר בר שאותו הם צדים.

באמצעות סיפורי אבות קדמוניים וסיפורי ציד מהעת אחרונה, מחליפים ביניהם הציידים בתכיפות ידע על המשמעות המדויקת של הקריאות השונות שמשמיעים מיני חיות שונים, ידע המבוסס על המפגשים החוזרים ונשנים עם החיות השונות שבבר. במקרים רבים הבנת המשמעות המדויקת של קריאות האזהרה שמשמיעות ציפורים או חיות אחרות מלמדות את הציידים האנושיים על הנוכחות של טורפים המסוכנים גם להם כמו היגואר.

דוגמה אופיינית לידע לשוני בין-מיני שכזה היא מפגש שאדם בשם ראסי מדווח עליו לשאר חברי משלחת הציד, כולל קורדובה-ריוס, בעוד הם שוכבים בערסליהם בלילה ומשתפים זה את זה בפרטי במסעות הציד שעשו אותו היום:

"הגיע הזמן לחזור ולא צדתי דבר. בדיוק כשפניתי לחזור חזרה למחנה השמיע טינאמו [סוג של חוגלה] הישן על הקרקע את קריאות העצובה, קרוב למקום שבו נמצאתי, וזו נענתה על ידי טינאמו אחר. אתם יודעים מדוע קריאת הערב שלהם עצובה כל כך? הם לא אוהבים לישון לבד וברדת החמה כל אחד מהם מתחיל לנדוד ללא מטרה ולקרוא עד שנשמעת תשובה ממקום כלשהו ואז השניים מתקרבים אחד לשני כשהקריאות מנחות אותן. כך הם מוצאים שותף לשינה. עניתי לקריאה ומצאתי את עצמי בין שתי הציפורים. אז נסוגתי לתוך שקע של עץ גדול, שם יכולתי לראות את הקרקע במרחק גדול לפני, והתחלתי קורא את הציפורים אלי. אתם יודעים שזה מסוכן לקרוא לטינאמו ללא ההגנה של עץ גדול. לפעמים היגואר מגיע בתגובה לקריאה! הטינאמו היא גם הציפור החביבה עליו.

ציפור אחת הייתה קרובה ובמהרה פילח חצי את גופה. היא נופפה בכנפיה ובעטה שוב ושוב אבל תוך זמן קצר כבר החזקתי אותה בבסיס העץ. שברתי את רגלה ומרחתי פס דם מתחת לכל אחת מעיני למזל טוב."[4]

לכל מסע ציד משותף קודמות הכנות טקסיות מדוקדקות שבמסגרתן מגבילים עצמם הציידים לאכילת מזונות מסוימים בלבד, מעלימים את ריח גופם על ידי טבילתו באמבטיות עשבים שונות ואפיפתו בעשן של עלים בוערים. מסעות הציד עצמם מלווים בזמירות לכבודן של רוחות היער השונות. על פי קורדובה-ריוס, הפרקטיקות השונות של השבט כוללות ידע ברור של הגבולות שמעבר אליהם אין לצוד מין מסוים של חיה; ציד-יתר של סוג מסוים של חיה או ציפור ידוע כמביא מזל רע לציד או אפילו לשבט כולו. קורודובה-ריוס למשל, לומד שאם הוא הורג את המנהיג של להקת של חזירי בר (דבר שמותיר את החזירים בלתי מאורגנים והופך אותם לטרף קל עד לעלייתו של מנהיג חדש), נאסר עליו להרוג שוב אי פעם מנהיג של אותה הלהקה.

קסומו, מנהיג השבט, פיקח על פעילויות הציד של הקבוצה ככלל. לכל ציד הוקצתה טריטוריה פרטית לציד וכל אחד מהם דיווח לקסומו באופן יומיומי על מקומן המשתנה של להקות הקופים, חזירי הבר, היגוארים ושאר תושבי היער. ראש השבט, שעודכן באופן זה על מערכת האירועים המתרחשים בחלקיו השונים של היער (עד מרחק של שבעה ימי הליכה בכל כיוון של הכפר), יכל לכוון כראוי את פעילויות השבט הקטן, ולשנות את הפעילויות הללו בתגובה ליער עצמו.

הסיפור של קורדובה-ריוס מספק עדות בהירה למידה שבה היו החיים האנושיים האנושיים והלא-אנושיים ביערות הגשם של האמזונס שלובים זה בזה. צורות אינטראקציה מקבילות עשויות להמצא בכל תרבות מבוססת-ציד אחרת. שכן ציד למטרות מחיה משמעותו שהצייד האנושי נדרש להכנס לתקשורת חושית עמוקה עם החיות האחרות, ותקשורת זו, כפי שמראה קורדובה-ריוס, מורחבת בהכרח למימד הווקאלי שבו הציידים קולטים, מחקים ומגיבים לקריאותיהן וקולותיהן של חיות, שהופכות באופן זה לחלק מאוצר המילים של השבט. כך לדוגמה, בני שבט הנעים בתוך היער במרחק זה מזה, מחקים לעיתים קרובות קולות של חיות וקריאות של ציפורים על מנת לתקשר בינם לבין עצמם, כדרך לקרוא זה לזה מבלי למשוך את תשומת ליבן של חיות מסוימות או של קבוצות אדם יריבות אשר עשויות לנוע באיזור. היה עלינו להתפלא, אם הקריאות, היללות, השריקות והמנגינות הללו לא היו משפיעות כלל על שפת היומיום של השבט ככלל. למעשה, בהעדר צורת כתיבה פורמלית שעשויה לקבע את השפה המקומית ולהפוך אותה אטומה לשינויי הקולות של הנוף החי, השיח שבעל פה של קבוצות ציידים אוראליות מגיב בגמישות ייחודית לקולות ולקצבים השונים של סביבתו הלא-אנושית, וקשוב במיוחד לקריאות החיות המקומיות.

חותר באמצעות השפה הילידית תחת יסודות התיאוריה הסוסיריאנית. דיוויד אברם.

ראינו אצל דה-סוסיר שהשפה אנושית בנויה לא כאוסף של מונחים בעלי משמעות מוגדרת, אלא כרשת מסועפת שהצמתים והמושגים בה מקבלים את מקומם ומשמעותם הספציפיים רק באמצעות הקשר הישיר והבלתי ישיר שלהם לכל המונחים האחרים שבתוך השפה. אם אכן זהו המצב, הרי שמושגים או ביטויים בודדים שהושאלו מקולות השפה הווקאלית של חיות אחרות ישפיעו באופן דק על כל היחסים הפנימיים בתוך השפה וינטעו אותה בבסביבה מסוימת, בנוף מסוים. שוב אנו רואים, שלא ניתן להבין אף שפה ילידית, אוראלית במנותק מהארץ המעבר-לאנושית שמקיפה אותה ושהשפה עצמה הינה מעין ביטוי פנימי שלה.

אלא שדה-סוסיר עצמו דחה את האפשרות של קשר אינטימי כזה בין השפה לבין האדמה; התעקשותו הנחרצת על השרירותיות של הקשר בין מילים מדוברות לבין המסומנים שלהן גרמה לו להפחית בערכם של חיקוי, אונומטופיאה וסימבוליזם צלילי בחייה של כל שפה. ועדיין, מחקרים שנעשו מאוחר יותר על חשיבות ההדים והמצלולים של קולות מדוברים הראו שצורות מעודנות של אונומטופיאה אינן חדלות לשחק תפקיד בשפה: משמעויות שונות נוטות באופן בלתי נמנע לעבר צלילים מסוימים ולהפך.[5] (כל משורר מודע לעומק הקמאי שבשפה, שבמסגרתו תחושות מסוימות נעורות על ידי הצלילים עצמם, והצורה, הקצב והטקסטורה של ביטויים מסוימים מעוררים את האופי האקספרסיבי של תופעות מסוימות).

דיוויד אברם הוא הוגה ופעיל סביבה ותרבות אמריקאי. ספרו האחרון Becoming Animal: An Earthly Cosmology, ראה אור ב-2010 בהוצאת פנתיאון.


[1] F. Bruce Lamb, Wizard of the Upper Amazon: The Story of Manuel Cordova-Rios, (Boston: Houghton Mifflin, 1971)

[2]  שם. עמ' 63-94.

[3]  שם. עמ' 51.

[4]  שם. עמ' 48-49.

[5]  ראו לדוגמה את עבודותיהם של אוטו יספרסון (Otto Jesperson) ורומן יעקובסון המצוטטות בפרקים 3 ו-8 של ספר זה. מאוחר יותר בחייו, טען יעקובסון שסרבנות של הבלשנים להכיר במשמעות הפנימית של צלילי קול היא תוצאה של כלשון הנסיונות הראשונים לתעד אותה בפירוקם של צלילי השפה לתוך מרכיביהם הבסיסיים ביותר. Jacobson and Waugh, The Sound Shape of Language (Bloomington: Indiana University Press, 1979), p.185.

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

האבולוציה של הכתיבה: לקראת כתיבה שבעל-פה

מתחילה היו אבותינו כותבים באבנים

בעשור האחרון הועשר עולם האפשרויות של הכותב באופן מואץ מאי פעם. איני מתכוון כאן לאפשרויות להגות ולכתוב דברים מקוריים וחדשניים – אלו למרבה הצער מתקדמות באופן מהיר פחות – אלא לאפשרות לכתוב בצורות חדשניות מבחינה טכנית. מרכזי הכובד של המחשבה האנושית לא השתנו אולי באופן מכריע עד כדי כך בעשור האחרון, אך אם נביט על הטכניקות המשמשות אנשים על מנת להצפין את מחשבותיהם בסימנים נגלה שאלו דווקא התרבו במאה האחרונה, ובעשור האחרון במהירות הולכת וגוברת, כמעט ניתן לומר מעריכית.

כתיבה היא מלאכה הנעשית ביד, ושורשיה מגיעים אלפים רבים של שנים אחורה (כ-6000 בערך) למסופטומיה ומצרים העתיקה. אבותינו הקדמונים חקקו את מילותיהם באבן או במתכת. הייתה זו טכניקה שדרשה מאמץ פיזי ניכר, אך היא אפשרה את פלא הכתיבה ושמשה לכתיבה אלפי שנים. במקביל לכתיבה במפסלת, הופיעה מאוחר יותר טכניקה שפשטה והאיצה במידה רבה את מלאכת הכתיבה: כתב היד; טכנולוגיה שהתפתחה מעט מאוחר יותר ושאותה בישרו הפפירוס, העור, הקלף, הגוויל, הקולמוס, הנוצה והעט.

גם מהפכת הדפוס לא הביאה שינוי רב מבחינתו של הכותב תחילה. אמנם הומצאו טכניקות רבות להדפסה מהליתוגרפיה ועד למכונת הדפוס של גוטנברג, אולם מלאכת הכתיבה עצמה לא השתנתה מבחינתו של האדם היוצר המבקש להביע את עצמו בכתב. הוא המשיך להביע את עצמו בכתב יד, ורק מאוחר יותר הומרו מילותיו לאמצעי הדפוס.

ההאצה של הכתיבה

מכונת כתיבה בורוז'יאנית-קרוננברגית.

אלפי השנה הראשונות של הכתיבה הניבו אם כן שתי טכניקות בלבד לכתיבה. החקיקה באבן ובאזמל והכתיבה בקולמוס ובעט. רק לפני פחות מ-150 שנה,עם המצאת מכונת הכתיבה ב-1868, הופיעה אפשרות שלישית: ההקלדה. מכונת הכתיבה הייתה הסמל הראשון במעלה של השפעת המהפכה התעשייתית על הכותבים המקצועיים. אלו פנו כעת למכונת הכתיבה המכאנית אשר אפשרה לכתבן לשורר ולהגות בנמרצות רבה יותר מאי פעם. כעת לא היה צורך לרסן עוד את זרם המחשבה, ולעכב את המחשבות על מנת שינועו בקצב האבן, או היד המשרבטת. הטכנולוגיה החדשה התאימה לעולם חדש ומהיר שכמויות הטקסט שזרמו בעורקי התרבות שלו הלכו והתעצמו. מגמה זו התחזקה ביתר שאת עם הופעת המחשב והמרת מכונות הכתיבה במקלדת המחשב. כעת הפכו דרכי העפר של המילים לאוטוסטרדות.

אם העידן המכאני חילץ את ריקוד התנועות של היד הכותבת מקפאון בן אלפי שנים, הרי שהעידן האלקטרוני האיץ את ההתפתחות הזו פי כמה. בעשור האחרון, בעקבות הופעות הטלפון הסלולרי ועלייתן של הודעות הטקסט, הועשר רפרטואר התנועות של הכותב במספר שווה של טכניקות לזה שייצרו אלפי שנות כתיבה עד כה.

פד לחצני המספרים הטלפוני שהומצא בשנות השישים, ואומץ  גם על ידי יצרניות הטלפונים הסלולריים הפך מצע עבור ה-Texting של תחילת שנות האלפיים, שיטת כתיבה חדשה שנראתה בתחילה לא נוחה עד כדי אבסורד. השיטה החדשה, שניסתה להפיק מ-10 לחצנים בלבד את אותו עושר האפשרויות שהציעה מקלדת ה-QWERTY על עשרות המקשים שלה, דרשה מהמשתמש ללחוץ חזור ושוב על אותו הלחצן, לעיתים עד 10 פעמים, אם כי ברוב המקרים לא יותר משלוש או ארבע פעמים – כדי להעלות על המסך את הסימן הרצוי.  היתה זו מערכת פגומה במובהק, אולם המין האנושי, בהובלתם חסרת החת של בני הנעורים נועזי הלבב, הסתער עליה והפך אותה לבית חדש לתודעה. בעוד שדורות עבר נדרשו ללמוד רק טכניקה אחת של כתיבה, הרי שהדורות החדשים נדרשו כעת להשתלט על לא פחות משלוש טכניקות אלטרנטיביות להסמלה – כתב היד, ההקלדה והאיגדול הסלולרי.

השינוי היה דרסטי ללא ספק, וניתן היה לצפות שהמין האנושי יזכה לתקופת הסתגלות לתהפוכות, אולם הופעת מסכי המגע בטלפונים הסלולריים החל מ-2007 והלאה הובילה לשלב חדש באבולוציה של הכתיבה.

פד לחצנים טלפוני.

מלאכת הכתיבה שהחלקה כמלאכה פיזית במובהק (חיקוק באבן או במתכת) הדורשת מאמץ פיזי ומיומנות ידנית הלכה והפכה ואיבדה עם השנים את שאריות הגשמיות שנותרו בה. בעוד שבכתיבה בקולמוס, בעט ובעפרון נותר הקשר הישיר בין היד לסימן, הרי שזה עבר מכאניזציה עם מכונת הכתיבה, ואלקטרוניזציה עם הופעת המקלדות אשר ניתקו את הקשר בין היד לסימן. מסך "המגע" ניתק למעשה סופית את המגע בין היד ל"סימן" והפך אותו לוירטואלי לחלוטין, ואת הכתיבה למעשה כשפים של ריחוף אצבעות על פניהן של מקשים מדומים.

המכשירים החדשים העניקו למשתמשים שלהם חופש בחירה חסר תקדים בין מגוון טכניקות הקלדה, שחלקן היו חדשות לחלוטין. מסך המגע העניק לכל משתמש את הבחירה בין לפחות שלוש טכניקות הסמלה שונות וחדשות. כעת היו מי שהקלידו באצבעם המורה (מעט בדומה לאופן שמקלידים משתמשים חדשים על מקלדת מחשב), אחרים באגודלם, ואחרים נוספים השתמשו בטכניקה של איגדול כפול, שהפך כעת לראשונה אפשרי.

לקראת כתיבה שבעל-פה

רפרטואר התנועה של היד הכותבת הפך אם כן למגוון מאי פעם בתחילת המאה ה-21. אולם דווקא כעת, בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, הפרדיגמה של הכתיבה המנואלית נדמית כמתקרבת לסופה. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות בטכנולוגיות ה-Text to speech, הופך דיברורו של טקסט לאופציה רלבנטית יותר ויותר, תוך כדי שהוא מתחיל לדחוק את רגלי הכתיבה המנואלית. זו אינה תופעה חדשה לחלוטין. ככלות הכל רבים מסופרי העבר הגדולים (מילטון ודוסטוייבסקי עולים במחשבה) הכתיבו את ספריהם. אולם בצדו השני של הטקסט נמצא תמיד מישהו (או ליתר דיוק מישהי) שדאג להפוך את המילים המדוברות למילים כתובות. כעת הפך הקשר בין המילה המדוברת למילה הכתובה לישיר ככל הניתן (בתיווכה של המכונה כמובן).

אולי הסימן המובהק של המגמה הנוכחית היה הופעת העוזר האלקטרוני Siri, ירושתו האחרונה של סטיב ג'ובס לעולם הטכנולוגיה בגרסה האחרונה של האייפון, ה-iPhone 4S. טכנולוגיות Speech to Text קיימות  אמנם כבר עשרות שנים, ונותרו עד כה בשוליים הטכנולוגיים, אלא שגם נגני MP3 היו קיימים לפני ה-iPod, סמארטפונים לפני האייפון, וטאבלטים לפני ה-iPad – וכל התחומים הללו עברו מהפך מכריע מהרגע שאפל נכנסה לתמונה. אם נסמוך על היכולת המפורסמת של סטיב ג'ובס להכיר ברגע שבו טכנולוגיה שקיימת מזה שנים בשלה מספיק על מנת להפוך לטכנולוגיה משדדת (Disruptive Technology) הרי שייתכן ש-Siri מסמל את השלב הבא: השלב שבו לא נדרש עוד לכתוב באמצעות היד ונשוב להסתמך על כוחו האוראטורי של הפה. התפתחות זו זו מסמלת אולי את חזרתו של מספר הסיפורים העתיק אל מרכז הבמה הספרותית ואת הופעת הכתיבה שבעל פה.

ואולי הכתיבה שבעל פה תוביל לצורות חדשות של יצירה. תארו לכם איך היה נקרא On the Road אם ניל קסידי לא היה נזקק לג'ק קרואק שיתמלל ויעשה סדר בשטף מילותיו. תארו לכם שכתיבה תחדל להיות משהו שסופרים מיוסרים עושים אותו בישיבה בעליות גג מוכות שחפת ותהפוך למשהו שעושים אותו תוך כדי ריצה, תוך כדי שיטוט נרגש ברחובותיה של עיר, בקריאות רמות, במחוות תיאטרליות, במרחב הציבורי. דמיינו לעצמכם עיר קסומה שסופריה יוצאים לרחובות כל יום שלישי בחודש ומתחילים לשורר בקריאות רמות של טירוף יצירתי. הכתיבה שבעל-פה, תשנה אז אולי את אופי הכתיבה ותציג לנו לצד הכתיבה האינטרוורטית, היחידאית והמכונסת לעצמה של סופרי העבר סוג חדש של כתיבה: כתיבה תיאטרלית, פומבית, פסטיבלית וקרניבלית. ההשלכות עשויות להיות גדולות לא רק למעשה הכתיבה, אלא למרחב הציבורי כולו. סופרים, צאו לרחובות!

%d בלוגרים אהבו את זה: