ארכיון קטגוריה: טכנולוגיה

היום שבו המספרים שולחו לחופשי

משמאל לימין. ג'וליאן ביגאלו, הרמן גולדסטין, רוברט אופנהיימר וג'ון פון נוימן ליד מחשב ה-Maniac (IAS).

משמאל לימין. ג'וליאן ביגאלו, הרמן גולדסטין, רוברט אופנהיימר וג'ון פון נוימן ליד מחשב ה-Maniac (IAS).

את רגע הבריאה של מרחב הכתובות הדיגיטלי שבו אנו מתקיימים כיום, רגע האפס שממנו מתחיל הזמן של העולם הדיגיטלי, ניתן למקם במרתף טחוב בפרינסטון שבו הצטופפו להם בסוף שנות הארבעים חבורת מתמטיקאים ופיזיקאים אקסצנטרים שחלקם היו מעורבים רגע קודם לכן בבניית הפצצה האטומית, וחלקם נמלטו זה עתה מאימת הנאציזם באירופה. הפרויקט בו עסקו היה נראה לעולם החיצוני תלוש וחסר חשיבות עד כדי כך שגם את המרתף הזה, הצמוד לחדר הדוודים, הם קיבלו בקושי (ניגוד זועק לעומת השפע החומרי שמעתירים כיום על כל סטארט-אפ כושל עם חזון מקושקש). ועם זאת המכונה שהם בנו, קונסטרוקט שהיה עדיין תיאורטי לחלוטין ושאיש כמעט לא הבין עדיין את חשיבותו, הפכה מאז למכונה החשובה ביותר בתולדות המין האנושי, מערכת ששבעים שנה מאוחר יותר מנהלת את האנושות כולה. מערכת שבתחילת המאה העשרים ואחד בני האדם מהגרים לתוכה בקצב הולך וגובר, מאצילים אליה את סמכויותיהם, צועדים ורוקדים לצליליה.

את האירוע הרה הגורל שהתרחש במרתף הזה ניתן לכנות אמנסיפציה של המספר. כמו שג'ורג' דייסון מסביר בהרצאה המבריקה שלו, עד אותו הרגע מספרים היו משהו שהשתמשו בו כדי לסמל דברים: שישה תפוחים, שבע תפוזים וכו'. באותו רגע הרה גורל הורשו לראשונה המספרים לא רק לסמל דברים אלא גם לעשות דברים. למעשה כל אפליקציה שאנחנו מורידים לסמארטפון שלנו היא קובץ של מספרים שיודעים לעשות דברים בתוך המרחב הדיגיטלי הזה. ג'וליאן ביגאלו, מתמטיקאי ומהנדס מחונן ששיחק תפקיד ראשי ביצירה של ה-Maniac, המחשב שיהווה את האבא והאמא של של רובם המוחץ של המחשבים שיבנו מאותו הרגע והלאה, הסביר אז לכל מי שרצה לשמוע שלמרות שאנחנו כותבים את הקוד לתוכניות הממוחשבות הללו, אנחנו לא יודעים מה המספרים הללו יעשו ברגע שנשלח אותם לחופשי בתוך הזכרון של המחשב. התובנה הזו הייתה מהנבואיות ביותר שנהגו במאה האחרונה. קשה להפריז  בחשיבות הפעולה המהפכנית והרדיקלית שארעה במרתף ההוא במרכז ללימודים מתקדמים בפרינסטון. ניתן למצוא שם את רגע הטרנספורמציה וראשיתו של הזינוק מעולם בני האנוש, לעולם הקוד המסדר (Ordering Code) שבצלו ההולך וגדל אנחנו מתקיימים כיום, ושנוגס בקצב מתגבר בעולם האנושי כפי שאנחנו הכרנו אותו באלפי השנה האחרונות.

כל מה שכתבתי פה עד כה מתבסס על חלק קטן מתוך ההרצאה של ג'ורג' דייסון, שכתב ספר על השורשים האנושיים, הפילוסופיים והמטאפיזיים של עולם המחשוב בפרינסטון של שנות הארבעים. שמעתי את ההרצאה הזו חמש פעמים בחודש האחרון ואני בטוח שעדיין לא הבנתי הכל אבל כל פעם התמלאתי בצמרמורת. זה לא פחות ממדהים להתוודע לאופן שבו עוצבה סביבת העבודה והמדיה שבה שקוע המין האנושי בימינו. מדהים כי הכל היה יכול להיות אחרת, אבל כמו שדייסון אומר, הסיפור של הארכיטקטורה של עולם המחשוב בן ימינו הוא כמו זה של הדי.אנ.איי. מהרגע שהמבנה הבסיסי של הדי.אנ.איי. נוצר, כל האורגניזמים מתבססים על המבנה הזה, פגום ובלתי מושלם ככל שיהיה. באותו האופן עולם המחשוב כולו מתבסס מאז על המחשב הזה שמבוסס על פרויקט הפצצה בלוס אלאמוס.

וזה מדהים אותי מעוד סיבה. רק בשבוע שעבר אילון מאסק, אחד היזמים הטכנולוגים המבריקים של זמננו הזהיר שההתפתחויות בתחום האינטיליגנציה המלאכותית מהוות את הסכנה הגדולה ביותר לקיום המין האנושי. באופן מדאיג, קולות מהסוג שמשמיע מאסק הופכים נדירים פחות ופחות בעולם הטכנולוגיה.

כשחושבים על כך שאינטליגנציה מלאכותית היא צורת האינטליגנציה המתרבה במהירות הגבוהה ביותר על פני כדור הארץ, על כך שאנו בעצמנו מהגרים בקצב הולך וגובר למרחב המספרי, מתרגמים את עצמנו במלוא המרץ לשורות קוד, ושיתכן ש"חיים" המלאכותיים הם העתיד של החיים על פני הפלנטה הזו, מצמרר במיוחד להיזכר איך הכל התחיל שם ביום ההוא בו המספרים שולחו לחופשי והעולם השתנה לתמיד.

בינתיים, כדאי לכל מי שמתעניין בשורשים של העולם הדיגיטלי שבו אנחנו חיים לשמוע את ההרצאה המבריקה של דייסון, אחת הההרצאות היפות והמרתקות ששמעתי בשנים האחרונות.

מודעות פרסומת

עתיד העבודה והחופש בעידן הרובוטיקה

לכבוד חג החירות 2014, איך יכולות ההתפתחויות בתחום הרובוטיקה להביא לסוף הקפיטליזם ולשחרר אותנו לעשות דברים חשובים ומתגמלים יותר מעבודה.

mcdonalds robot
כבר שנים רבות שעתידנים כמו ריי קורצוויל ופול סאפו טוענים שאנחנו על סיפה של מהפכת רובוטיקה שתשנה את שוק העבודה, ואת העולם כולו, אולם בתקופה האחרונה נדמה שרעיונות מסוג זה מקבלים הכרה גדלה גם בזרם המרכזי של עולם הטכנולוגיה והכלכלה. בחודשים האחרונים אנו עדים להתפתחותו של שיח בנושא החדירה הגוברת של רובוטים לתוך שוק העבודה. מספר גדל של מומחים מתריע כי התפתחויות בתחום הרובוטיקה והבינה המלאכותית מאיימות להביא לחיסולן ההדרגתי של רוב המלאכות הקיימות כיום. גם הכסף אומר את דברו. סדרת רכישות שביצעה גוגל בשנה האחרונה בחברות רובוטיקה מגוונות הפכה את תחום הרובוטיקה מתחום נישתי לכזה ששואב השקעות ניכרות מחברת הטכנולוגיה הבולטת בעולם.

בין המגזרים התעסוקתיים שצפויים להעלם על פי התחזיות השונות ניתן לציין את נהגי המוניות, האוטובוסים והמשאיות, שיוחלפו על ידי מכוניות הנוהגות את עצמן, המתרגמים שמרבית עבודתם תלקח על ידי תוכנות תרגום אוטומטי  והבאריסטים בבתי הקפה שיוחלפו על ידי באריסטים רובוטיים. אבל אלו הם רק קצה הקרחון. על פי ההיסטוריון הכלכלה קרל בנדיקט פריי ומומחה הרובוטיקה מייקל אוסבורן מאוניברסיטת אוקספורד  47% מהמקצועות הקיימים כיום נמצאים בסיכון גבוה של מיכון וביניהם גם מקצועות צווארון לבן כגון ראיית חשבון, משפטים וכתיבה טכנית. פריי ואוסבורן מדברים על שלושה צווארי הבקבוק שמעכבים בינתיים את היכולת של רובוטיקה ובינה מלאכותית להחליף בני אנוש בעבודה שלהם: תפיסה ומניפולציה (למשל מיומנות אצבעות וידיים), אינטיליגנציה יצירתית (כמו מקוריות והבנה של השדה התרבותי הדרושה ליצירה אמנותית) ואינטיליגנציה חברתית (יכולת להבין תגובות חברתיות, לשכנע, לפשר, ולהעניק תמיכה לבני אדם). הם מגיעים למסקנה שהמקצועות שהסיכון למיכונם הוא הנמוך ביותר הם אלו שדורשים הבנה של אנשים אחרים ויצירתיות כמו חינוך, אמנות ורפואה. לעומת זאת, לטענתם, רוב המקצועות השכיחים כיום נמצאים בסיכון זה או אחר להחלפה על ידי רובוטים ומערכות בינה מלאכותית כאשר בסיכון הגבוה ביותר עומדים נהגים, עובדים אדמיניסטרטיבים ועובדי פס ייצור – חלק ארי של הכלכלה בת זמננו. באופן כללי ניתן לומר שככל שעבודה ניתנת לפירוק לשורה של מטלות פשוטות החוזרות על עצמן בצורה ידועה, כך גדל הסיכוי שתוך זמן לא רב מכונות ידעו לעשות אותה טוב וזול יותר.

הסופר וחוקר הטכנולוגיה קווין קלי חוזה שעד סיום המאה הנוכחית 7 מתוך 10 מקצועות אנושיים יבוצעו על ידי רובוטים. הוא מחלק את המקצועות השונים לארבעה סוגים: מקצועות שקיימים כיום ושבני אדם מבצעים כרגע אבל מכונות ידעו לעשות טוב יותר בעתיד; מקצועות שקיימים כיום ורק רובוטים מסוגלים לעשות; מקצועות שיווצרו בעתיד ושרק בני אדם יוכלו למלא אותם בשלב ראשון ומקצועות רובוטיים עתידיים שאנחנו עדיין לא יכולים אפילו לדמיין. הוא מציין שכבר כעת רוב המקצועות החדשים שנוצרים בשוק העבודה הם מקצועות שרק מכונות מסוגלות לבצע. המקצועות הללו שקופים עבורנו משום שאנחנו לא חושבים על המטלות הרבות מספור שגוגל, ואפליקציות או מכונות שונות ממלאות עבורנו מדי יום כעבודה. אבל אם נחשוב על שירותים כגון וייז (מדריך בדרכים) או גוגל (יועץ לכל נושא) כמעין משרות חדשות שממלאים אותם מחשבים נוכל לראות את התחום של מלאכות המיועדות למכונות כתחום הצומח במהירות הרבה ביותר בשוק העבודה.

בהעלמות של עבודות כתוצאה ממיכון אין כמובן שום דבר חדש. כפי שמציינים פריי ואוסבורן בעשרות השנים האחרונות חזינו בהעלמותן של עבודות כמו מרכזניות טלפוניה, נערי מעליות וכספרים שהוחלפו על ידי רשתות טלפונים אוטומטיות, מעליות אוטומטיות וכספומטים. ההיסטוריה של הציביליזציה אופיינה, במיוחד מאז המהפכה התעשייתית, בהחלפה המתמדת של המלאכה האנושית באמצעות מיכון. בתחילת המאה ה-19 70% מהאוכלוסיה האמריקאית עבדו בחקלאות. כיום, כתוצאה ממיכון והתפתחויות טכנולוגיות אחרות, עובד בחקלאות רק אחוז בודד מהאוכלוסיה. שאר האוכלוסיה עברה לעסוק בעבודות אחרות שרובן הגדול לא היה קיים לפני 200 או 300 שנה. כפי שמציינים הוגים טכנו-אוטופיסטים כגון ריי קורצוויל, כל גל מיכון כזה הוביל לרמות חדשות של שפע חומרי שמתוכו באה דרישה לשירותים ומקצועות חדשים שדרשו כישורים חדשים ולרוב משוכללים יותר. כך עבר שוק העבודה מדגש על חקלאות, לדגש על תעשיה, ולאחר מכן לשירותים ולטכנולוגיה. העתיד של שוק העבודה, לדעת משקיפים מסוימים כמו העתידן הישראלי דוד פסיג נמצא דווקא בתחומים יצירתיים ורוחניים. על פי האקונומיסט "הזינוק בבינתה מכונות עשוי ליצור מקום לאנשים שמתמחים במקצועות רגשיים יותר, שעדיין אינם מתאימים למכונות: עולם של אמנים ותרפיסטים, יועצי אהבה ומדריכי יוגה."

אז למה אנחנו עובדים יותר?

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

חזה שבזמננו כבר נעבוד 15 שעות בשבוע. הכלכלן מיינרד קיינס.

יש כמה בעיות בטיעון שכל גל חדש של מיכון יוצר עבודות מתגמלות ומשוכללות יותר. ראשית עולה השאלה למה בעצם זה המצב והאם יש בכך היגיון? אם כל גל של מיכון מחליף עבודות שהיו קיימות קודם לכן, מדוע נדרשים אנשים כיום לעבוד שעות ארוכות כל כך וסובלים כתוצאה מכך מרמות גבוהות כל כך של סטרס? בשנות השלושים חזה הכלכלן הנודע מיינרד ריינס  שתוך מספר עשורים תוביל ההתפתחות הטכנולוגית לכך שהעובד הממוצע יעבוד כ-15 שעות בשבוע, או שלוש שעות ביום. התחזית של קיינס, שהעולם ציפה תקופה ארוכה להתממשותה, ושבשנות השישים היה נדמה שהנה הנה היא מגיעה, נגנזה מאז בעולם של משכורות נסוגות ושעות עבודה מתארכות. למעשה בעוד מספר משקי הבית שבהם עובדים שני ההורים כמפרנסים במשרה מלאה גדול כיום לאין שיעור מבתקופתו של קיינס. השאלה היא כמובן למה? מה קרה לחלום על העולם ללא עבודה שלו ציפו רבים כל כך עד לפני 40 שנה?

 תשובה נפוצה אחת לשאלה זו היא ששעות העבודה לא מתקצרות מכיוון שאנשים היום נהנים מאיכות חיים טובה יותר. על פי היגיון זה לאנשים יש היום יותר מכוניות, מכשירים אלקטרונים, הם טסים לחו"ל ומרשים לעצמם ללכת לכל מיני טיפולים וסדנאות שלא היו זמינים להם בעבר. בעיה אחת עם התשובה הזו היא שעבור שחלקים נרחבים בחברה בת זמננו, המאופיינת במעמד הבינוני מתכווץ ונעלם, סובלים כיום מרמת חיים וכח קניה ירודים יותר מבעבר. למרות שהם עובדים יותר מבעבר הם מתקשים יותר לספק את צורכי החיים הבסיסיים של דיור מזון וחינוך. גם אם נתלה את כל זה בחוסר השיוויון בחלוקת המשאבים, ונתרכז באותם אנשים שרמת החיים שלהם אכן עלתה משמעותית בחמישים השנה האחרונות עדיין נשארת השאלה האם זה בהכרח העסקה שאנשים היו מעדיפים? האם רוב האנשים לא היו מעדיפים לנסוע פחות לחו"ל, להסתפק במכונית אחת במקום שתיים, ולשתות מים מהברז במקום מים מבוקבקים אם היו יכולים לעבוד שלוש שעות ביום במקום תשע ולהקדיש את שאר הזמן שלהם למשפחה, לחברים ופעילויות פנאי?

 חלק מהסיבה לכך שעומס העבודה המוטל על האנושות לא ירד קשור לצמיחה האדירה של מגזר השירותים. בזמן שמספר המשרות הגלובלי בחקלאות ובתעשיה ירד, עלה מספר המשרות במגזר השירותים. תחומים כמו בנקאות, ביטוח, אדמיניסטרציה, מכירות, ניהול חשבונות, ייעוץ, תמיכה טכנית, נדל"ן, פרסום, יחסי ציבור ועריכת דין זכו לצמיחה אדירה בעשורים האחרונים ואיתם מה שהאנתרופולוג הבריטי דיוויד גרייבר מכנה "משרות בולשיט".

לגרייבר יש דעה לא מחמיאה במיוחד על המשרות הללו שהפכו בעשורים האחרונים לעמוד השדרה של הכלכלה (מאז תחילת המאה צמח שיעור המשרות בסקטורים שונים של מכירות ניהול ושירותים מרבע בתחילת המאה, לשלושת רבעים מסך המשרות הפעילות כיום). הוא טוען שבכלכלה בת זמננו ככל שאנשים מייצרים משהו שמועיל לאחרים באופן מיידי (כמו למשל חקלאים, עובדים סוציאלים או אחיות) כך קטן הסיכוי שלהם להיות מתוגמלים עבורו כהלכה  לעומת אנשים אחרים שאינם יוצרים ערך מיידי עבור החברה אך מתוגמלים היטב עבור החלוקה של הדברים שיוצרים אחרים כמו בנקאים, עורכי דין, או אנשי נדל"ן. הוא תולה את העובדה שמספר שעות העבודה לעובד לא ירד בעשורים האחרונים, למרות ההתפתחות הטכנולוגית, בצמיחה האדירה ב"משרות בולשיט" שאינן מייצרות שום ערך אמיתי ושאיש לא ירגיש בחסרונן לו יעלמו מחר מהעולם. אלו משרות שגם רוב מי שממלאים אותן יודעים שאין להן כל משמעות של ממש. השאלה היא כמובן למה הדברים התפתחו באופן כזה? מנקודת מבט קפיטליסטית כל שירות חדש מופיע משם שיש עבורו דרישה. ניתן לטעון כי ככל שהכלכלה מתפתחת כך מתפתחים צרכי האנשים. מכירות, בנקאות עריכת דין ויחסי ציבור הם צרכים לגיטימיים ומבטאים עולם שהולך והופך מורכב יותר ושבו כמות הולכת וגדלה מהאנרגיה הכללית נדרשת על מנת לחלק את המשאבים עצמם, ועל מנת לאפשר את המשך הצמיחה.

 גם התמונה שמתקבלת מהסבר זה מטרידה בלשון המעטה. זו תמונה של אנושות שהצליחה לייצר את כל הדברים שהיו דרושים בעבר לצורך קיומה באמצעים אוטומטים כך שיכלה להתפנות כעת לצורכיה שלה, אלא שבמקום להתפנות להתפתחות ולתיקון הבעיות שלה, היא מפנה כעת את עיקר מרצה לפיתוח דרכים חדשות ומתוחכמות יותר להרבות הון בצורה ספקולטיבית, לחלק אותו בצורה בלתי שיוויונית, לגרום לאנשים לקנות דברים, ולשלוט באמצעי המדיה.

 ולבסוף יש בעיה אחרונה בטיעון שכל גל מיכון יוצר עבודות חדשות ומתגמלות יותר. נדמה שהוא כבר לא עומד במבחן המציאות. בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה מתמדת בשיעורי האבטלה הגלובלים, ובמיוחד בשיעורי האבטלה לטווח ארוך בחברות המפותחות. אבטלה כרונית וגדלה שכיחה בחברות המערביות בנות ימינו ומספר גדל של מומחים טוען שהאבטלה הופכת לנתון בסיסי של החברה בת ימינו. למרות שרווחי התאגידים כבר חזרו לרמותיהם של לפני משבר 2008, ושבשכלול רווחי מגזר הבנקאות הרווחים התאגידיים כבר גבוהים מאי פעם, חברות אינן שבות להעסיק עובדים. כפי שצוין מעלה, מומחים רבים טוענים כי גל המיכון החדש של התעסוקה מבשר שחורות למצב התעסוקה ברבים מהמגזרים שהופיעו בעשורים האחרונים בתחום השירותים ובכללם אדמיניסטרציה, ראיית חשבון ואף משפטים, וכלל לא בטוח שיצמיח מספיק משרות חדשות עבור מי שיתפנו ממלאכותיהם. חלק מהסיבה לכך היא שאנחנו הולכים ומתקרבים לנקודה שבה מכונות יהיו מסוגלות לבצע כמעט כל מה שמסוגלים בני אדם לבצע. ההשפעה על שוק העבודה צפויה להיות מטלטלת. גם המאמר האופטימי יחסית של האקונומיסט מסכם באומרו ש "החברה האנושית עלולה למצוא עצמה בקשיים אם הצמיחה והחדשנות יתגמלו את בעלי הכישורים בעוד שהשאר ייאחזו נואשות בהזדמנויות תעסוקההולכות ומידלדלות בשכר דורך במקום."

אז האם כל העבודה שבני אנוש עוסקים בה כיום באמת נחוצה או מועילה? ומה נעשה אם גם העבודה המיותרת שמתבצעת כיום תנוהל על ידי רובוטים ותהפוך את המשרות בשוק העבודה לנדירות יותר? שאלות מסוג זה הופכות קריטיות יותר ככל שהזמן חולף ומתגברת החדירה של הטכנולוגיה החדשה לשוק העבודה.

מודלים חברתיים ותרבותיים לעולם רובוטי פוסט-תעסוקתי

האפקט הרדיקלי שיהיה על פי התחזיות להתפתחות הרובוטיקה על שוק העבודה של העשורים הקרובים מעורר מספר עמדות קוטביות. אופטימיסטים טכנולוגים כגון קורצוויל וקלי מאמינים, כאמור, שכל גל חדש של מיכון יוביל ליצירתן של עבודות חדשות. השאלה כאמור היא האם יהיה בעבודות הללו על מנת ליצור מספיק עבודה לאוכלוסיה, והאם הכישורים הנדרשים לעבודות מסוג זה יהיו נגישים לכולם. לטענת חלק מהעוסקים בנושא, עידן העבודה החדש ידגיש את הצורך בחינוך ליצירתיות ולכישורים שהם אנושיים במובהק,בעוד שאחרים מזהירים שהמהפכות שבפתח יגרמו להחרפה נוספת בפער בין לחינוך לעשירים לחינוך הציבורי שספק אם יעניק לתלמידיו את הכישורים הנדרשים להצלחה תעסוקתית בעידן החדש.

 קווין קלי, לדוגמה, אינו עוסק בשאלות מסוג זה. הוא מציג עתיד קליפורני ניאו-ליברלי, והיפר-יזמי שבו כל עובד נדרש להמציא את עצמו שוב ושוב מחדש לאחר שמשלח ידו הקודם הועבר אל המכונות, ולמצוא שוב ושוב תחומים חדשים שהמכונות עדיין לא מסוגלות למלא. ההנחה של קלי היא שרובוטים יהיו מסוגלים בסופו של דבר לבצע כל עבודה שאדם מסוגל לעשות.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני. קווין קלי.

אפשר להתווכח על התחזיות הטכנולוגיות של קלי, אבל מספר נקודות אחרות בחזון שלו מעוררות אצלי התנגדות בסיסית יותר. ראשית, כאמור, כלל לא בטוח שמספר העבודות החדשות שיווצרו תוך כדי שרובוטים ילמדו לבצע יותר ויותר מלאכות אנושיות יהיה מספיק לאוכלוסיה כולה. שנית, המודל שקלי מציע הוא המשך והחרפה של ההרעה בתנאים של העובד במאה העשרים ואחת. הוא מציג אנושות המורכבת מפרטים מבודדים ומפורדים הנאלצים להמציא את עצמם שוב ושוב במשלחי יד חדשים שעליהם להסתגל אליהם מדי פרקי זמן הולכים ומתקצרים, תוך כדי מהלך נסיגה אנושי נמשך משוק העבודה. החזון של קלי עבור העובד העתידי הוא חזון היפר-דרוויניסטי מטריד המבקש להכפיף את האנושות כולה לחזון האדם החופשי, היזמי והיצירתי של הטכנו-אוטופיזם הקליפורני מבית מדרשם של וויירד ומונדו 2000. ההכרח להתאים את עצמך לאידאל האדם האוטונומי, היצירתי והיזמי שמסוגל להמציא עצמו מחדש שוב ושוב ולהסתגל לכל סביבה תרבותית ותעסוקתית היא דבר שרובה של האוכלוסיה האנושית כנראה לא מסוגל לו, ובוודאי שאינו מעוניין בו. אפשר להבין זאת. החזון הזה דן לחיי אבטלה ועוני את כל מי שלא מסוגל להתאים את עצמו לקצב ההולך ומתגבר של הטכנולוגיה.

מתנגדי חדירתה של הטכנולוגיה לשוק העבודה מזהירים, ובצדק, מפני ההשפעה הרסנית שתהיה לתנועה החדשה על המרקם החברתי. כך למשל כותב הבלוגר  שי עדן כי הפגיעה תורגש "בעיקר במעמדות התחתונים בחברה. רובוטים אוטונומיים הם כוח עבודה חדש שבא על חשבונם של בעלי מלאכ הרבים וביניהם: שליחים, נהגים, קופאיות, אופים, פועלים פשוטים. זמנם של אלה קצוב." הדאגה של עדן מובנת לגמרי. עם זאת המסקנה אליה הוא מגיע תמוהה בעיני. במקום לקרוא לחלוקת משאבים מסוג אחר בעידן של עבודה רובוטית, הוא קורא לשמר באופן מלאכותי את את העבודות שמבצעים כיום בני אדם, כאילו האפשרות לכלות את יומך בעבודות רפיטטיביות, משעממות ובלתי מתגמלות היא זכות אדם בסיסית…

"אפשר לחשוב שזה באמת רע שיש אנשים פשוטים שמרוויחים את לחמם מעבודה שחורה[?!]" כותב עדן. "נהגי המוניות לא רוצים רובוט שידיח אותם מתפקידם. הטבח לא זקוק לרובוט שיבשל במקומו. הקופאית בסופר לא זקוקה למכונה שתגרום לפיטוריה. השיפוצניק רוצה להמשיך לשפץ בתים, והאיש שאוסף את הזבל, לא זקוק לרובוט שירים במקומו את הפח הירוק אל המשאית." ההנחה של עדן היא כמובן שכל מי שהעבודה שלו תוחלף יהיה נידון לחיי עוני וניוול. אולם כמובן שקשה להניח שבעלי העסקים יעדיפו להשתמש בכח אדם אנושי יקר ובלתי מהימן כשיש להם חלופות אוטומטיות עדיפות, כך שלעדן אין הצעות אופרטיביות והוא מודה שאין בטור שלו "כל כוח לשנות משהו בכוון העצוב הזה שאליו אנחנו הולכים."

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

האם נהגי המוניות היו מתנגדים שתחליף אותם מכונית אוטומטית לו הייתה מובטחת פרנסתם? המכונית ללא נהג של גוגל.

התגובה שמציג עדן למודל הטכנואוטופיסטי נרפית ופסימית בצורה מפתיעה. היא לוקחת כנתון את מודל הכלכלה הקפיטליסטי הנוכחי שבו הדרך היחידה להתפרנס היא באמצעות משרה והופכת את השיעבוד של בני אדם לעבודות משמימות כמו עבודה בקופה, או איסוף זבל לאידאל שאוי ואבוי אם מישהו יגע בו. הוא מייצג את השמרנות הטכנולוגית של חלק ממי שמתיימרים להגן על זכויות העובדים בצורתה הבעייתית ביותר. השיח המתנגד לחידושים טכנולוגים משום שהם יגרמו לעליה באחוז האבטלה מבצע טעות פרדיגמטית אנושה בכך שהוא מציב את העבודה כערך עליון, כאילו שייטב למישהו אם הקופאית מהסופר תאלץ לעמוד שעות ארוכות מאחורי הקופה במקום שעבודתה תעשה באופן אוטומטי והיא תוכל להקדיש את עצמה לחייה האישיים. למעשה הרובוטים לא מאיימים לקחת את עבודתו של אף אחד שלא היה שמח להתפטר מחר בבוקר אם הייתה מובטחת לו הכנסה מספיקה. אני בספק רב אם מישהו מנהגי המוניות שאת עבודתם יוכלו לבצע מכוניות הנוהגות עצמן בצורה אוטומטית, המנקים שאת עבודתם יבצעו רובוטים לניקיון, או המתמללים שעבודתם תעשה על ידי טכנולוגיות להמרת קול לטקסט, יתנגד לעסוק בדברים אחרים במקום בעמידה בפקקים, ניקיון משרדים ורחובות או הקלדת טקסטים מנהליים – אם יבטיחו לו שרמת החיים שלו לא תפגע.

הדאגה של עדן ואחרים לגורל העובדים בעידן העבודה הרובוטית מובנת לגמרי, אלא שאחת מהתועלות העיקריות שעשויה להיות למהפכת רובוטיקה שתייתר את העבודה אנושית היא דווקא חיסולו של הקפיטליזם כמודל בר קיימא לניהול הכלכלה. קל לתפוס שכאשר כמויות הולכות וגדלות מהאוכלוסיה נידונות לאבטלה כרונית בשוק קפיטליסטי שממכן כל מה שניתן כדי לחסוך בעלויות, וכאשר שיעור המובטלים הופך לרוב האוכלוסיה, שמירה על הסדר הקיים הופכת בלתי אפשרית בלי שימוש באמצעי דיכוי דיקטטורים. עולם שמורכב ממובטלים שאין להם מה להפסיד לא יכול להוות בסיס לחברה מתפקדת כפי שאנחנו מבינים את המושג הזה כיום.

מצב כזה מעורר את הצורך חיפוש מודל כלכלי אלטרנטיבי למודל הנוכחי והבלתי ישים בעליל. למרבה המזל אחד התחומים התיאורטיים המתעוררים של השנים האחרונות הוא השיח על צורות כלכלה אלטרנטיביות לקפיטליזם. תנועות כמו תנועת הצייטגייסט, לדוגמה, גרפו תמיכה אינטרנטית מרשימה בחזון שהציגו לכלכלה מבוססת משאבים המבוססת על מיכון מסיבי של עבודה, ביטול הכסף, וחלוקה כללית וחופשית של השפע החומרי. מודל כזה של עולם ללא כסף ייתר את הצורך בכמה מהתעשיות הרווחיות יותר והפרודקטיביות פחות [שלא לומר קאונטר-פרודקטיביות] בנות זמננו כמו בנקאות, פרסום ומשפט תאגידי. הוא גם יבטל את ההיגיון בחלק ניכר מהפשעים המתרחשים כיום – אלו שהמניע אליהם הוא כסף. גם היעילות הטכנולוגית צפויה לעלות בעולם שמבוסס על שיתוף ידע ושיתוף פעולה במקום על קרבות פטנטים בין חברות המנסות לפתח במקביל את אותן הטכנולוגיות ולמנוע מחברות אחרות להשתמש בטכנולוגיות שכבר פותחו. לבסוף, טוענים אנשי תנועת הצייטגייסט, הוא מותאם בצורה יותר לשימורו הסביבתי של הכוכב מממערכת שוק שבה תלויה הכלכלה בהתכלותם המחזורית של מוצרים, ושמוצרי צריכה מתוכננים בה על מנת להתכלות במהירות ולדרוש מהצרכן להחליפם מדי מספר שנים, פרקטיקה שהיא בזבזנית וחסרת היגיון עבור כוכב שהמשאבים הפיזיים שלו הולכים ומתכלים.

אבל גם אם בוחרים שלא ללכת שבי אחרי החזון האוטופי של אנשי הצייטגייסט, ניתן לאתר גם בתוך עולם התיאוריה הכלכלית דעות המציעות אלטרנטיבות לכלכלת השוק הקלאסית וחולקות על ההיגיון ועל עצם הקיימות שלה עבור החברה בת ימינו. כתבה מצוינת שפורסמה בכלכליסט נותנת במה לקולות המתרבים הקוראים לפתרונות כגון דמי קיום בסיסיים לאוכלוסיה כולה, מתוך הבנה שהצטמצמות מספר המשרות הפנויות למעמד הביניים אינה טרנד מקרי, אלא מבטאת עולם שבו המעמד הבינוני הולך ומצטמק כתוצאה מהעלמות שכבת עבודות הביניים לטובת שוק עבודה קטן המקוטב בין עבודות נהדרות השמורות למתי מעט לבין עבודות מחורבנות המשלמות שכר רעב. האלטרנטיבה שהם מציעים, בהתבסס על העליה העצומה בפיריון לעובד (עליה שתורגמה בעשורים האחרונים בעיקר לעליה ברווחי בעלי ההון, אך לא לעליית שכר העובד. בכלכליסט מצטטים נתון שעל פיו ב-30 השנה האחרונות עלה הפיריון פי שבע מעליית השכר), היא עולם שבו רק חלק קטן יחסית מהאוכלוסיה עובד בעוד השאר נהנים מהכנסה בסיסית המובטחת להם מתוקף זכויותיהם בנכסי הטבע ונכסי המדינה, כמו גם גם בקניינים רוחניים וטכנולוגיים השייכים לחברה. הנסיונות שנערכו בשיטת ההכנסה הבסיסית המובטחת במקומות כמו אלסקה או בכפרים בנמיביה, הראו שזו גרמה לירידה בפשע ועליה ברמת החינוך. עולם הפוסט תעסוקה המוצע על ידי הוגים אלו אינו אם כן עולם ללא עבודה, אלא עולם שבו עבודה חדלה להיות תנאי כפוי וקשה השגה לקיום אנושי בכבוד, והפכה להיות בחירה עבור מי שמעוניינים להגשימה ממטרותיהם שלהם, אם לשם הגשמה עצמית או אם לשם השגת שפע חומרי רב יותר.

המסקנה המתבקשת ממצב חדש שבו רובוטים מאיימים לקחת את העבודות שלנו אינה אם כן להמשיך ולהעסיק את האוכלוסיה באופן מלאכותי במלאכות מיותרות כפי שמציע עדן (טקטיקה שנראית בלוא הכי חסרת תקווה לאורך זמן במסגרת שוק קפיטליסטי). המסקנה המתבקשת היא שינוי רדיקלי במערכת הכלכלית: כזה שלוקח בחשבון שכמויות העבודה האנושיות הנדרשות הולכות ומצטמצמות, ושהדבר הנכון, מבחינה אקולוגית, חברתית, מוסרית ואנושית הוא לנסח מחדש את זכויות האזרח הגלובלי (ותהליך כזה דורש יישום גלובלי) באופן כזה שכל אדם ואדם יהיה זכאי לנתח בסיסי מתוך המורשת הטכנו-כלכלית שיצרה האנושות ושתאפשר לראשונה את קיומם הנוח של כל אזרחית ואזרח ללא צורך בעבודת הפרך שבה נענש האדם בספר בראשית.

תוצאת מהפכה הרובוטית בשוק העבודה לא חייבות אם כן להיות החרפה של היגיון השוק האכזר אשר תותיר אנושות חרבה בעלי פערי אי שיוויון מתרחבים והולכים ותפוצה חסרת תקדים של עוני. אימוץ של מודלים כלכליים חלופיים למודל הנוכחי יכול להוביל לחברה שבה בני אדם לא חייבים לעבוד, אבל נהנים משפע חומרי כתוצאה מהמיכון הגובר של העבודה.

זה המקום שבו מתגלה הבעייתיות העמוקה שמצויה בחזון של קלי. גם אם נניח שבעתיד העבודה הרובוטית ימצאו מספיק משרות לכל האנשים, וגם אם רוב האנשים יהיו מסוגלים לדלג בקלילות ממקצוע למקצוע בעוד שרובוטים לומדים מיומנויות חדשות בקצב הולך וגובר, יש בחזון הזה סיזיפיות שלא ברור מה הצורך בה. כמו שקלי כותב בחזון שלו לעולם התעסוקה בעידן הרובוטי: "הכלכלה הפוסט-תעשייתית תמשיך להתרחב למרות שרוב העבודה תעשה על ידי בוטים בגלל שחלק מהעבודה שלך מחר יהיה למצוא, לעשות ולהשלים דברים חדשים לעשות. דברים חדשים שיהפכו מאוחר יותר למלאכות רפיטטיביות עבור רובוטים."  השאלה היא כמובן למה? למה אנחנו חייבים להמשיך ולחפש עבור עצמנו דברים חדשים לעשות כדי להתקיים בכבוד? מי קבע שחברה אנושית חייבת להתבסס על נסיון נצחי להשאיר את האוכלוסיה עסוקה בניסיון להתפרנס ולהעלות את התוצר ו"רמת המחיה" עוד ועוד, כאשר הדבר שיעלה את רמת המחיה יותר מכל דבר אחר הוא דווקא יותר בטחון כלכלי, פנאי וחופש לאוכלוסיה כולה?! הפתרון הנכון מבחינה אנושית, חברתית, תרבותית ואקולוגית הינו הכרה בכך שהגענו לשלב שבו אנחנו מסוגלים לספק בנוחות את צרכיהם הבסיסיים של כולם, ואף הרבה יותר מכך, ושכעת יכולה האנושות סוף סוף להתמקד בלהקדיש את מרצה לתיקון המרקם האנושי, החברתי התרבותי והאקולוגי.

s

קראו מהממשל לשאוף ל-100% אבטלה. הייפיז.

וזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, לשנות השישים, לעידן אבוד שבו נתפסה העליה המתמדת ברמת החיים ובשעות הפנאי כנתון וחוק טבע כמעט. נביאי חברת הפנאי והשפע של אותה התקופה נבאו, על בסיס המגמות שהיו קיימות בזמנם, עולם שבו מספר שעות העבודה הממוצע הולך ויורד, בזמן שהשפע החומרי הולך ומתעצם עד כדי העלמות מוחלטת של מושג העבודה. תחזיות אלו היו מבוססות על מגמות חברתיות בנות אותה התקופה. בשנות השישים נדמה היה שהחברה המערבית נהנית משפע חומרי הולך וגובר ותנאים סוציאלים משופרים, תוך כדי שכל עובד נדרש לפחות ופחות שעות עבודה, ותוך כדי שהכלכלה משגשגת. באותה תקופה נהוג היה לדבר על "כיסי עוני" – כאילו שעוני היא תופעה נכחדת, שמתרכזת במובלעות שעומדות אוטוטו להעלם. אי אפשר להבין את הצלחת תרבות הנגד הפסיכדלית של שנות השישים על  אידאולוגיית ה-Turn On, Tune in & Drop Out מבלי להבין שזו תודלקה על ידי השפע הכלכלי של אותה התקופה, שאפשר לאנספור צעירים לפרוש מהמרוץ החומרי מתוך בטחון שלא ייקשה עליהם להמשיך להתקיים בנוחות גם בשולי החברה, בלי לעבוד. קבוצות מהפכנים פסיכדלים בני התקופה ההיא כמו הדיגרס והייפיז טענו שעודפי הייצור של התרבות הפכו כבר גדולים כל כך שהשוליים החברתיים יכולים להתקיים מהם בנוחות מבלי להדרש לעבוד, ומבלי שיחסר משהו למישהו. הם הפיצו את רעיון ה-FREE שבמסגרתו העודפים של החברה הופצו בצורה חופשית: מזון חופשי, בגדים חופשיים ואפילו כסף חופשי. הייפיז, למשל, הציעו לשנות את מטרות הממשל מ-0% אבטלה ל-0% אחוזי תעסוקה או 100% אבטלה: עולם שבו כולם יהיו חופשיים מהעבודה ויוכלו להקדיש עצמם להגשמת הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם.

חזון פסיכדלי לעידן הרובוטי הפוסט-תעסוקתי

התקוות של הסיקסטיז התרסקו מאז על שרטון היסטורי בדמותו של עולם עם אוכלוסיה גדלה שנאלצת לעבוד מסביב לשעון, ורמות אי שיוויון גדלות. אפשר להתווכח על הסיבות לכך (הצעתי למעלה כמה אפשרויות), אבל הסימנים מתרבים לכך שההתפתחויות הטכנולוגיות בנות ימינו מקרבות אותנו להזדמנות היסטורית שתאפשר את ההגשמה של הנבואות הללו מאמצע המאה העשרים, וזו סיבה אחת שכדאי לחזור אל השיח של הסיקסטיז על חברת השפע העתידית.

אחת השאלות הקשות של עידן השפע הייתה מה יעשו בני האדם עם כל הזמן שיעמוד לרשותם. אתיקת העבודה הפרוטסטנטית מגדירה את האדם באמצעות העבודה שבה הוא עוסק ומציגה את העבודה כערך בפני עצמו. על עוצמתה של עמדה זו בחברה שלנו ניתן לעמוד מהדיונים הציבוריים על הסכנה הפסיכדלית של שנות השישים – דיונים אלו התמקדו לעיתים מזומנות בטענה שהפסיכדלים יצרו דור חדש של עצלנים, חסרי שאיפות חומריות ותמריץ לעבודה. הטענה הזו ניזונה מבדל אמת מסוים. חומרים פסיכדלים גורמים למשתמשים בהם למצוא יותר עניין וסיפוק בהתפתחותם האישית, במערכות היחסים הקרובות אליהם, ובמקסום של חווית הקיום האנושי. על רקע זה העיסוק בשפע חומרי נסוג לעיתים אל הרקע. אלא שהתכונות הללו של הפסיכדלים עשויות  להפוך אותם לחשובים במיוחד עבור עידן הפוסט-תעסוקה.

אחת השאלות שחזרו ועלו בדיון של שנות השישים על עידן השפע המתקרב הייתה, מה תעשה האנושות בכל הזמן החדש שיתפנה לידיה. נביאי הזעם הזהירו מפני השעמום הצפוי כמו גם מפני ההתמכרות לתענוגות שטחיים. הם הזהירו כי חיים ללא צורך בעבודה יגרמו לדיסאוריינטציה באוכלוסיה שלא יודעת כיצד להעסיק את עצמה ומה לעשות בפנאי רב כל כך. וכאן בדיוק, טענו חלק מחסידי החוויה הפסיכדלית, עשויה להתברר החשיבות של הפסיכדלים בחברה מתקדמת של פוסט תעסוקה. חומרים פסיכדלים מגדילים בקרב צרכניהם את העניין בעולם החוויה האישי שלהם, בהתפתחות אישית וחווית החיים כמסע. באופן זה, הם יכולים להיות מרכיב מרכזי ונחוץ בתזונה התודעתית של אנושות שנדרשת להגמל מההרגל להגדיר עצמה באמצעות עבודה וצרכנות. באקונומיסט כותבים שמהפכת הרובוטיקה המתקרבת תשחרר אנשים  להקדיש עצמם לכתיבת שירה ולחינוך ילדים מקבוצות אוכלוסיה מוחלשות "למרות שאל לנו להיות מופתעים אם רוב האנשים ישתמשו בזמן שיתפנה להם על מנת לשחק במשחק הוידאו החביב עליהם." הפסיכדלים יכולים להיות מרכיב הכרחי בתוכנית שמטרתה לסייע לאנשים למצוא בחיים משמעות שאינה נגזרת של עבודה וצרכנות.

 הנבואות הקודרות על הפוטנציאל ההרסני שעשוי להיות לצמיחת הרובוטיקה עבור הכלכלה והחברה (בין השאר) עשויות בהחלט להתברר מוצדקות, וזו סיבה אחת טובה לחפש אלטרנטיבה שתהפוך את הסיוט הרובוטי לחלום. החברה הפוסט-תעסוקתית הפסיכדלית תהיה החברה ההומניסטית הראשונה בהיסטוריה: הראשונה שבה בני אדם יכולים להתפנות מעבודה משעממת ומאבק משאבים הרסני, ולהקדיש את עצמם להגשמתם האישית ולתיקון העולם.

 חג חירות שמח.

שפת הציפורים

תת-פרק מתוך הספר "הכשף החושי" ( The Spell of the Sensuous: Perception and Language in a More-than-Human world) מאת דיוויד אברם, אחד הספרים המרתקים ומאירי העיניים ביותר שקראתי בשנים האחרונות, והספר הטוב ביותר שמוכר לי לתיאור תפיסת העולם הפרה-אוראלית והילידית. התרגום שלי.

כל פעם שאנו, בניה של התרבות האלפביתית, מבקשים להבין ולהשתתף בשיח של תרבויות אוראליות, עלינו לנסות ולשחרר את עצמנו מההרגל לדמות כל שפה כמבנה סטטי אשר ניתן לאייר אותו כדיאגרמה או כסט של חוקים שאפשר לסדרם ברשימה. ללא מערכת כתיבה פורמאלית, השפה של תרבות אוראלית לא הופכת לאובייקט ולישות נבדלת בקרב דובריה. העדרו של תהליך האובייקטיפיקציה משפיע לא רק על האופן שבו תרבויות אוראליות חיות את שדה המשמעויות של השיח, אלא גם את עצם האופי והמבנה של שדה זה. בהעדרה של מקבילה כתובה לשפה המדוברת, נותרת הסביבה הטבעית, המוחשת, כהשלמה הויזואלית העיקרית של המילה המדוברת, הליווי הנראה של המשמעות הנהגית כולה. האדמה, במילים אחרות, הינה האתר המוחש שבתוכו מופיעה המשמעות ומתפתחת. בהעדרה של הכתיבה מקומנו בשדה השיח מקביל למקומנו בנוף הטבעי; ולמעשה שתי המטריצות הללו אינן נפרדות זו מזו. אין ביכולתנו לייצב את השפה ולהפוך את משמעותה לקבועה, כפי שאין ביכולתנו לעשות זאת לתוואי הנוף עצמו.

***

אם נאזין, תחילה, לקולות של תרבות שבעל-פה – לקצבים, לצלילים ולהטיות שמשחקים תפקיד בדיבור של תרבות שבעל-פה –נגלה כנראה שיסודות אלו תואמים במגוון דרכים נסתרות את קנה המידה והתוואי של הנוף המקומי, את רוחב עמקיו או את מימדי מרחביו הפתוחים, את הקצבים החזותיים של הטופוגרפיה המקומית. אבל הדיבור האנושי קשוב בהכרח גם לצלילים הלא-אנושיים המהדהדים בסביבה המקומית. קשר מסוג זה הינו הכרחי לכל תרבות שקיומה תלוי עדיין בציד. תנודות קלות במזג האוויר, שינויים בדפוסי ההגירה של חיות טרף, היסט קל בפוקוס של טורף – רגישות לדקויות מסוג זה היא יסוד הכרחי בכל תרבות  אוראלית בעלת תצורה בסיסית, ורגישות זו משתקפת באופן בלתי נמנע לא רק בתוכן אלא גם בצורות ובדפוסים של השיח האנושי.

בקהילה ילידית אוראלית דורש הציד יכולות ורגישויות שונות למדי מאלו המיוחסות לו בציביליזציה טכנולוגית. ללא רובים או אבק שריפה, נדרש הצייד הילידי לעיתים קרובות להגיע למצב של קרבה אל טרף הבר שבחר, אם ברצונו לצוד אותו. קרבה זו הינה לא רק פיזית אלא גם רגשית, כניסה אמפתית לקרבה עם דרכי החישה והחוויה של החיה האחרת. הציד הילידי נדרש למעשה להפוך למתלמד של החיות שאותן יהרוג. באמצעות התבוננות ארוכה וזהירה המוגברת על ידי הזדהות ריטואלית ומימזיס, הציד מפתח באופן הדרגתי ידע אינסטינקטיבי על הרגלי הטרף שלו, פחדיו ותשוקותיו, סוגי המזון החביבים עליו והמקומות שאותם הוא פוקד. הפעילות הבסיסית ביותר הנדרשת לשם כך היא לימוד הסימנים, המחוות וקריאות התקשורת של החיות המקומיות. זיהוי הקולות שבעזרתן מודיע קוף לשאר הקופים בלהקתו שאיתר מצבור מזון עשיר, או הקולות שציפור מסוימת מביעה באמצעותם מצוקה או שציפור אחרת קוראת באמצעותם לבן זוגה, מאפשרת לציד לחזות את תנועות החיות בקנה מידה גדול וקטן. הכרות עם קריאות החיות גם מרחיבה את הטווח החושי של הצייד ומיידעת אותו על אירועים המתרחשים מחוץ לשדה הראיה שלו, חבויים בעלוות היער או בחשכת הלילה. יתר על כן, הציד האנושי המיומן יכול לעיתים קרובות להפיק ולחקות קולות כאלו בעצמו, ויכולת זו היא המאפשרת לו להפוך לחלק מחברת החיות אחרות.

נחטף על ידי שבט ילידי ואומן להיות מנהיגם. עטיפת הספר שמוסר את סיפורו מנואל קורדובה ריוס.

אחד התיאורים המעניינים ביותר של קהילה ילידית שאופיה לא ניזוק עדיין יחסית עקב מגע עם הציביליזציה, הינו זה שכתב  פ. ברוס לאמב, על בסיס זכרונותיו שבעל-פה של הרופא הפרואני מנואל קורדובה-ריוס.[1] קורדובה-ריוס נתפס ב-1907, כאשר היה בן 15, על ידי קבוצה של אינדיאנים משבט האמהוואקה, שחיו עמוק ביערות הגשם של האמזונס (בין יובלי נהרות הג'ורואה, הפורוס, מדרה דה ריוס והאינויה) – כנראה שרידים של שבט גדול יותר שהושמד בעקבות פלישת תעשיית הגומי לתוך היער. מנהיג השבט הקטן אימן את קורדובה-ריוס בקפידה בכוונה להופכו ליורשו, והוא הודרך בדקדקנות במשך שש שנים בדרכי הציד, בכוחות הרפואה והקסם של צמחי יערות הגשם, ובהכנה והשימוש המסורתיים של תמציות מגפן האיוואסקה על מנת להשיג, במקרי הצורך, מצב חזיוני של אחדות עם המערכת האקולוגית של הג'ונגל כולו.

מעניין לציין כי שפתו של השבט שנותרה חסרת פשר לקורדובה-ריוס במשך ששה חודשים, הפכה מובנת לאוזניו כאשר התרגלו חושיו לדקויות הסביבה של יערות הגשם בה התקיימה תרבות זו. לבסוף הוא אמנם הפך לראש השבט אבל נמלט מיערות הגשם שנה מאוחר יותר לאחר נסיונות התנקשות שביצעה נגדו כנופיה שכנה.

 תיאוריו של קורדובה-ריוס את את מסעות הציד השונים שבהם השתתף מלמדים על המידה שבה היו קשובים חושי השבט הזה ליער המקיף אותם:

"הם הגיבו לאותות הדקים ביותר של קול וריח, קישרו אותם באופן אינטואטיבי לכל שאר תנאי הסביבה ואז פרשו אותם באופן שהניב להם את ההצלחה הגדולה ביותר בציד. (…) הציידים הטובים ידעו, כאילו בחוש נסתר, בדיוק היכן למצוא את החיות שאותן ביקשו לצוד, או שפתחו שיטות מיוחדות למשוך את החיות הללו אליהן. היכולת לחקות ולהשתמש באותות שבהן השתמשו החיות על מנת לתקשר עם בנות מינן במצבים שונים, עזרה באיתור החיות ובמשיכתן לטווח העין של ציד מוכשר."[2]

עדותו של קורדובה-ריוס כוללת תיאורים מדוקדקים של ציידים החבויים בעלווה של עצי פרי גבוהים, המושכים אליהם חוגלות בעזרת חיקויים של קריאות ציפורים המדווחות על גילויו של מקור אוכל שופע. אנו קוראים על ציד אחד, שבתגובה לקולותיה של להקת קופים הנעה בצמרת היער הסבוכה, משמיע קריאה הדומה לזו שמשמיע קוף צעיר שנפל לקרקע. קריאה זו עוצרת את הקופים המשוטטים ומושכת אותם מטה מעבר לכיסוי העלווה הצפוף ואל טווח הירי של הציד; הציד הורג שניים מהם על מנת להאכיל את משפחתו.[3] מאוחר יותר לומד קורדובה-ריוס מחבריו הילידים, כיצד להפיק את הקולות העיקריים שמשמיע מין של חזיר בר שאותו הם צדים.

באמצעות סיפורי אבות קדמוניים וסיפורי ציד מהעת אחרונה, מחליפים ביניהם הציידים בתכיפות ידע על המשמעות המדויקת של הקריאות השונות שמשמיעים מיני חיות שונים, ידע המבוסס על המפגשים החוזרים ונשנים עם החיות השונות שבבר. במקרים רבים הבנת המשמעות המדויקת של קריאות האזהרה שמשמיעות ציפורים או חיות אחרות מלמדות את הציידים האנושיים על הנוכחות של טורפים המסוכנים גם להם כמו היגואר.

דוגמה אופיינית לידע לשוני בין-מיני שכזה היא מפגש שאדם בשם ראסי מדווח עליו לשאר חברי משלחת הציד, כולל קורדובה-ריוס, בעוד הם שוכבים בערסליהם בלילה ומשתפים זה את זה בפרטי במסעות הציד שעשו אותו היום:

"הגיע הזמן לחזור ולא צדתי דבר. בדיוק כשפניתי לחזור חזרה למחנה השמיע טינאמו [סוג של חוגלה] הישן על הקרקע את קריאות העצובה, קרוב למקום שבו נמצאתי, וזו נענתה על ידי טינאמו אחר. אתם יודעים מדוע קריאת הערב שלהם עצובה כל כך? הם לא אוהבים לישון לבד וברדת החמה כל אחד מהם מתחיל לנדוד ללא מטרה ולקרוא עד שנשמעת תשובה ממקום כלשהו ואז השניים מתקרבים אחד לשני כשהקריאות מנחות אותן. כך הם מוצאים שותף לשינה. עניתי לקריאה ומצאתי את עצמי בין שתי הציפורים. אז נסוגתי לתוך שקע של עץ גדול, שם יכולתי לראות את הקרקע במרחק גדול לפני, והתחלתי קורא את הציפורים אלי. אתם יודעים שזה מסוכן לקרוא לטינאמו ללא ההגנה של עץ גדול. לפעמים היגואר מגיע בתגובה לקריאה! הטינאמו היא גם הציפור החביבה עליו.

ציפור אחת הייתה קרובה ובמהרה פילח חצי את גופה. היא נופפה בכנפיה ובעטה שוב ושוב אבל תוך זמן קצר כבר החזקתי אותה בבסיס העץ. שברתי את רגלה ומרחתי פס דם מתחת לכל אחת מעיני למזל טוב."[4]

לכל מסע ציד משותף קודמות הכנות טקסיות מדוקדקות שבמסגרתן מגבילים עצמם הציידים לאכילת מזונות מסוימים בלבד, מעלימים את ריח גופם על ידי טבילתו באמבטיות עשבים שונות ואפיפתו בעשן של עלים בוערים. מסעות הציד עצמם מלווים בזמירות לכבודן של רוחות היער השונות. על פי קורדובה-ריוס, הפרקטיקות השונות של השבט כוללות ידע ברור של הגבולות שמעבר אליהם אין לצוד מין מסוים של חיה; ציד-יתר של סוג מסוים של חיה או ציפור ידוע כמביא מזל רע לציד או אפילו לשבט כולו. קורודובה-ריוס למשל, לומד שאם הוא הורג את המנהיג של להקת של חזירי בר (דבר שמותיר את החזירים בלתי מאורגנים והופך אותם לטרף קל עד לעלייתו של מנהיג חדש), נאסר עליו להרוג שוב אי פעם מנהיג של אותה הלהקה.

קסומו, מנהיג השבט, פיקח על פעילויות הציד של הקבוצה ככלל. לכל ציד הוקצתה טריטוריה פרטית לציד וכל אחד מהם דיווח לקסומו באופן יומיומי על מקומן המשתנה של להקות הקופים, חזירי הבר, היגוארים ושאר תושבי היער. ראש השבט, שעודכן באופן זה על מערכת האירועים המתרחשים בחלקיו השונים של היער (עד מרחק של שבעה ימי הליכה בכל כיוון של הכפר), יכל לכוון כראוי את פעילויות השבט הקטן, ולשנות את הפעילויות הללו בתגובה ליער עצמו.

הסיפור של קורדובה-ריוס מספק עדות בהירה למידה שבה היו החיים האנושיים האנושיים והלא-אנושיים ביערות הגשם של האמזונס שלובים זה בזה. צורות אינטראקציה מקבילות עשויות להמצא בכל תרבות מבוססת-ציד אחרת. שכן ציד למטרות מחיה משמעותו שהצייד האנושי נדרש להכנס לתקשורת חושית עמוקה עם החיות האחרות, ותקשורת זו, כפי שמראה קורדובה-ריוס, מורחבת בהכרח למימד הווקאלי שבו הציידים קולטים, מחקים ומגיבים לקריאותיהן וקולותיהן של חיות, שהופכות באופן זה לחלק מאוצר המילים של השבט. כך לדוגמה, בני שבט הנעים בתוך היער במרחק זה מזה, מחקים לעיתים קרובות קולות של חיות וקריאות של ציפורים על מנת לתקשר בינם לבין עצמם, כדרך לקרוא זה לזה מבלי למשוך את תשומת ליבן של חיות מסוימות או של קבוצות אדם יריבות אשר עשויות לנוע באיזור. היה עלינו להתפלא, אם הקריאות, היללות, השריקות והמנגינות הללו לא היו משפיעות כלל על שפת היומיום של השבט ככלל. למעשה, בהעדר צורת כתיבה פורמלית שעשויה לקבע את השפה המקומית ולהפוך אותה אטומה לשינויי הקולות של הנוף החי, השיח שבעל פה של קבוצות ציידים אוראליות מגיב בגמישות ייחודית לקולות ולקצבים השונים של סביבתו הלא-אנושית, וקשוב במיוחד לקריאות החיות המקומיות.

חותר באמצעות השפה הילידית תחת יסודות התיאוריה הסוסיריאנית. דיוויד אברם.

ראינו אצל דה-סוסיר שהשפה אנושית בנויה לא כאוסף של מונחים בעלי משמעות מוגדרת, אלא כרשת מסועפת שהצמתים והמושגים בה מקבלים את מקומם ומשמעותם הספציפיים רק באמצעות הקשר הישיר והבלתי ישיר שלהם לכל המונחים האחרים שבתוך השפה. אם אכן זהו המצב, הרי שמושגים או ביטויים בודדים שהושאלו מקולות השפה הווקאלית של חיות אחרות ישפיעו באופן דק על כל היחסים הפנימיים בתוך השפה וינטעו אותה בבסביבה מסוימת, בנוף מסוים. שוב אנו רואים, שלא ניתן להבין אף שפה ילידית, אוראלית במנותק מהארץ המעבר-לאנושית שמקיפה אותה ושהשפה עצמה הינה מעין ביטוי פנימי שלה.

אלא שדה-סוסיר עצמו דחה את האפשרות של קשר אינטימי כזה בין השפה לבין האדמה; התעקשותו הנחרצת על השרירותיות של הקשר בין מילים מדוברות לבין המסומנים שלהן גרמה לו להפחית בערכם של חיקוי, אונומטופיאה וסימבוליזם צלילי בחייה של כל שפה. ועדיין, מחקרים שנעשו מאוחר יותר על חשיבות ההדים והמצלולים של קולות מדוברים הראו שצורות מעודנות של אונומטופיאה אינן חדלות לשחק תפקיד בשפה: משמעויות שונות נוטות באופן בלתי נמנע לעבר צלילים מסוימים ולהפך.[5] (כל משורר מודע לעומק הקמאי שבשפה, שבמסגרתו תחושות מסוימות נעורות על ידי הצלילים עצמם, והצורה, הקצב והטקסטורה של ביטויים מסוימים מעוררים את האופי האקספרסיבי של תופעות מסוימות).

דיוויד אברם הוא הוגה ופעיל סביבה ותרבות אמריקאי. ספרו האחרון Becoming Animal: An Earthly Cosmology, ראה אור ב-2010 בהוצאת פנתיאון.


[1] F. Bruce Lamb, Wizard of the Upper Amazon: The Story of Manuel Cordova-Rios, (Boston: Houghton Mifflin, 1971)

[2]  שם. עמ' 63-94.

[3]  שם. עמ' 51.

[4]  שם. עמ' 48-49.

[5]  ראו לדוגמה את עבודותיהם של אוטו יספרסון (Otto Jesperson) ורומן יעקובסון המצוטטות בפרקים 3 ו-8 של ספר זה. מאוחר יותר בחייו, טען יעקובסון שסרבנות של הבלשנים להכיר במשמעות הפנימית של צלילי קול היא תוצאה של כלשון הנסיונות הראשונים לתעד אותה בפירוקם של צלילי השפה לתוך מרכיביהם הבסיסיים ביותר. Jacobson and Waugh, The Sound Shape of Language (Bloomington: Indiana University Press, 1979), p.185.

הסם הקולקטיבי של המח הגלובלי

אחרי שלושה שבועות של חיים ללא אינטרנט (באדיבות בזק) אני מפתח סטואיות לגבי המצב. מה שהיה תחילה מטרד מרגיז מתגבש לאיטו למצב נתון וקיים של חיים פוסט-אינטרנטיים.

 בוקר אחד, כחלק משגרת החיים החדשה, אני שוכב במיטתי וקורא בספרו של ראלף מצנר MindSpace and TimeStream.  פגשתי את מצנר, הידוע לרוב בזכות עבודתו המשותפת עם טימותי לירי וראם דאס במהלך שנות השישים, במסגרת המחקר שערכתי לצורך הדוקטורט שלי בארה"ב בקיץ האחרון, והוא העניק לי את הספר הזה, חלק רביעי בסדרת ספריו The Ecology of Consciousness. הספר, שמסכם 50 שנה של פעילות במחקר התודעה מכיל שורה של אבחנות מעניינות למדי על התודעה.

 אחד ממוקדי הדיון בטקסט הוא התודעה כספקטרום שיכול להתרחב ולהצטמצם כמו קרן אור. כולנו מכירים את הכינוי של הפסיכדלים כחומרים מרחיבי תודעה (Mind Expanding Drugs), שטבע לירי. מצנר מרחיב בספרו את הדיון ומספק תיאור מקיף של ההבדל בין מצבי תודעה מורחבים שבהם התודעה שלנו מקיפה והופכת מודעת לרמות ואספקטים נוספים של המציאות, שאליהם לא היינו מודעים קודם (למשל באמצעות שימוש מושכל בפסיכדלים או מדיטציה [שגם הם, מצנר מדגיש, יכולים, כאשר משתמשים בהם לרעה, להפוך למצרי תודעה]) לבין מצבים שבהם אנחנו מצמצמים את טווח התודעה שלנו: למשל במהלך נהיגה או עבודה על מכונה, כאשר אנחנו מבקשים למקד את התודעה שלנו כמו קרן לפעילות אחת, ושדעתנו לא תוסח מגירויים נוספים.

 לשני סוגי המצבים יש מקום. מצבי תודעה מכווצים הינם בעלי חשיבות רבה מבחינה אבולוציונית, כאשר האורגניזם נדרש לפקס את האנרגיה שלו כולה בפעילויות הדרושות להשרדותו, אולם הבעיה בהם היא שדפוסי התנהגות המבוססים על מצבי תודעה מכווצים עשויים בנסיבות רבות, ובמיוחד בעולם המודרני שלנו, להפוך לממכרים. דפוסי ההתנהגות מכווצי התודעה ממכרים, על פי מצנר, משום שהם מסייעים לנו להתגבר על פחד, חרדה ורגשות בלתי נעימים אחרים.

 "מצבי תודעה מכווצים שקורים באופן זמני במהלך היום יום, בין אם כתוצאה מבחירה מכוונת או תגובות רגשיות בלתי מכוונות, יכולים להפוך להרגלים ממכרים בעקבות פיקסציה וחזרה." כותב מצנר. "בעוד שמצבים טרנסצנדטים ומורחבים מאופיינים בתנועה וזרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ושונה והעדפה למורכבות, הרי שמצבי תודעה מכווצים מאופיינים בפיקסציה, הצרת טווח תשומת הלב ומשיכה רפיטטיבית לפשוט ולמוכר." (שם, 86)

 מצנר משתמש בספרו במספר דוגמאות מרכזיות להתמכרויות והתנהגויות כפייתיות הנובעות מהצרת התודעה לפן אחד צר של הספקטרום התודעתי: וביניהן סקסואליות כפייתית (למשל התמכרות לפורנו), התמכרות להימורים, לקניות או לעבודה וכמובן לסוגים רבים של סמים מסיגריות ואלכוהול ועד להירואין וקוקאין. בכל המקרים הללו האדם הופך ממוקד כל כך בסוג גירוי מסוים עד שזה הופך עבורו לחזות הכל, ותודעתו לומדת לסנן את שאר הפנים של המציאות. ההתמכרות היחידה שחסרה ברשימה שלו, זו שאני מרגיש שרלבנטית לי במיוחד, היא כמובן ההתמכרות לאינטרנט.

האינטרנט כהתמכרות קולקטיבית

מוח עולמי שהולך ומתמכר.

אולי זה פער הדורות שמונע ממצנר, שכבר עבר את השבעים, לחשוב על האינטרנט בתור דוגמה מובהקת לפעילות התמכרותית. לי כבן לדור שגדל לתוך האינטרנט קל לראות שההתמכרות הזו מביסה בקלות בשכיחות שלה ובהשפעה שלה על החברה כל התמכרות אחרת שמצנר מזכיר – אולי כל התמכרות אחרת משחר האנושות.

כמי שלימד את עצמו בעשור האחרון (כמו רבים אחרים בדורנו) להשתמש באינטרנט עשרות פעמים ביום כדי לבדוק מידע, לבדוק מייל, ובשנים האחרונות במיוחד, את המצב ברשת החברתית – התגברה בי ככל שחלפו השנים התחושה שהאינטרנט הוא סם משנה תודעה ורב עוצמה יותר מכל מה שהכרנו קודם לכן.

לשם השוואה. בתחילת האלפיים, כשהייתי בתחילת גילאי העשרים שלי, ראיתי רבים מהאנשים סביבי מתמכרים לשימוש מופרז בקנאביס, וגם ראיתי את רובם המכריע, לאחר מספר שנים, מרפים משימוש ממכר ומצר התודעה בסם הזה. לעומת זאת, קשה לי שלא להתרשם מכך שהתמכרות לאינטרנט, התמכרות שהחלה בערך באותה תקופה, רק העמיקה מאז והפכה לרבת עוצמה בהרבה מכל התמכרות שקדמה לה בהיסטוריה. זוהי התמכרות שתפסה סקטורים שלמים מהחברה המערבית ובמיוחד באליטה שלה. התמכרות שהולכת ומחריפה, הולכת ומשתכללת, עד שנדמה שהיא החוק החשוב ביותר של זמננו. חוק שקובע שההתמכרות שלנו לרשת תלך ותחריף.

האינטרנט הוא סם קולקטיבי. למעשה, אם אנחנו חושבים על הרשת כעל המוח הגלובלי של הפלנטה אנחנו יכולים לראות את האינטרנט כסם הקולקטיבי הראשון, שממכר את כל חברי הפלנטה לאינטראקציה אלקטרונית זה עם זה, זה שמחבר ומהדק אותנו במידה הולכת ומתגברת זה לזה עד שנהפוך למוח קוהרנטי – כפי שחזה דה שארדן בשנות השלושים. כל אחד מאיתנו הוא נוירוטרנסמיטור שמתחבר לקולטנים אחרים בצורה מתהדקת והולכת דרך הפייסבוק, הטוויטר ושאר כל המדיה החברתיים. אם משווים את הפעילות של הרשת לפעילות נוירולוגית אפשר לומר שככל שכל אחד מהנוירונים ברשת (אנחנו) מפתח הרגלים מתבצע ריתוך הולך וגובר של המוח הגלובלי. ושכל נוירון שמצטרף לחגיגה מעצים את המגמה הכללית עבור כל שאר הנוירונים, שכן ככל שהלכנו והעברנו את החיים החברתיים שלנו לתוך הרשת, הנוכחות המתגברת של כל אחד מאיתנו בה הופכת את הרשת לאטרקטיבית יותר עבור האחרים.

 כשאנחנו חושבים על התמכרות שלנו לסמים אנחנו חושבים על איך זה מרגיש לנו. קשה לנו לחשוב על זה שכל נוירון ונוירון במוח חווה מה שאנחנו חווים. מתמכר בעצמו. אבל אם נצא שניה מנקודת המבט האישית שלנו. אולי ניתן לומר שהחוויה שלנו מקבילה לחוויה של הנוירון המתמכר, חלק מחווית התמכרות עצומה בהרבה שמתרחשת במוח הפלנטרי שמשתמש בפייסבוק כמו בסם על מנת לעצב מחדש את המבנה הנוירולוגי שלו?

 ובחזרה לנקודת ההשקפה של הנוירון. כלומר לזו שלנו? איך זה מרגיש להיות נוירון שחווה התמכרות כחלק מרשת גלובלית?

 מצנר כותב על חשיבות הריטואל עבור המכור. על המכור לסיגריות ששואב סיפוק כבר מלשלוף סיגריה מתוך החפיסה, עוד לפני שאיפת הניקוטין הראשונה. אני מצדי מהרהר בכל הג'וינטים שחלמנו לגלגל ברגע שסיימנו את זה שקדם להם, לא בגלל שחשבנו שהם ישנו את מצב התודעה שלנו (להתחסל כבר הספקנו), אלא בגלל שהם נתנו לנו משהו לצפות לו בהמשך הערב (עוד סיבה למה אני ממליץ להפסיק לעשן ולהתחיל לאכול).

כמה חלומות ומשאלות כמוסות תלינו בג'וינטים הללו, שכל עוד היו בהכנה, הרגשנו כאילו הכל עדיין בסדר בעולם, כי יש עדיין למה לצפות, ויש עדיין מעבר לפינה, תקווה חמקמקה כמו העשן, עד שלפעמים קראנו בתחינה "אל תדליקו אותו עוד!", שנשאר עוד קצת במצב הציפיה.

 אני לא יכול שלא לחשוב באותה נשימה גם על משתמש האייפון שזוכה לסיפוק שלו כבר ברגע שהוא שולף את המכשיר מהכיס, עוד לפני שקרא בו משהו חדש.

 האם לנוירון יש בחירה אם להתמכר או לא?

או שאולי המח הגלובלי בוחר עבורו?

משימוש מצר תודעה לשימוש מרחיב תודעה ברשת

אבל שימוש באינטרנט הוא לא רק מצר תודעה. הוא גם מרחיב תודעה. הוא שולח אותך למקומות חדשים. כשאני גולש באינטרנט אני נחשף לרעיונות, רגשות ומחשבות מעשירים. האינטרנט בהחלט תואם את ההגדרה שמצנר נותן לסם מרחיב תודעה (זרימה של תשומת הלב, משיכה למידע חדש ולמורכבות גדלה). ובכל זאת, אני מכיר את עצמי ואת האנשים סביבי מספיק טוב בשביל לדעת שהדרך הכפייתית שבה אנחנו עושים שימוש ברשת יש איכות מצרת תודעה ברורה.

 בעצם כשחושבים על זה הוא לא ממש שונה מההתמכרות לגראס, שסבלנו ממנה אז – שכשעישנו אותו פעם ב-, הוא היה פיצוץ מבזיק ומשחרר לתודעה, וכשהפכנו את השימוש ליומיומי הוא הפך להיות סם ההרדמה הארור שלה.

 אז מה הפתרון? האם זה באמת ריאלי להתנזר מהאינטרנט? אולי לא. כי הרשת היא הסם השימושי ביותר עד כה, ונדמה שהגלישה ברשת כבר מרושתת מדי לתוך מרקם החיים שלנו מכדי אפשר יהיה להכרית אותה.  אני אמנם שמח על האפשרות לקרוא במיטה ספר בלי לשאול את עצמי כל חמש דקות אם קיבלתי הודעות חדשות, אבל אני לא באמת חושב שאם אפסיק לגמרי להשתמש בג'ימייל או בפייסבוק החיים שלי יהיו יותר עשירים וטובים.

 בניגוד להתמכרויות כמו סגריות או אלכוהול, האינטרנט היא התמכרות שאין טעם בניסיון להכרית אותה לחלוטין. כמו אכילה, האינטרנט הוא פעילות שאנחנו מצויים איתה בדיאלוג מתמיד.

 אנדרו וייל אומר שמי שפיתח מערכת יחסים רעה עם סם יתקשה לחזור למערכת יחסים טובה איתו. מי שנגמל מהתמכרותו לטיפה המרה, יתקשה לשתות כוס יין אחת בערב מדי פעם בלי לפול חזרה להרגל השתיה שלו: הברירה היחידה שנותרת לו היא הנזירות.

 ומה לגבי כולנו? מה לגבי דור שלם שלמד להשמש באינטרנט בכפייתית התמכרותית? דור שאת סמי המידע שלו מכרו לו תאגידים בין-לאומיים ושאף ממשלה או ארגון (חוץ מאולי בסין) לא הזהירו אותו מההשלכות עבור התודעה שלו? האם נוכל אי פעם לשוב לאיזון?

 לא תהיה לנו ברירה אלא לעשות את זה עבור עצמנו. להמשיך במאבק הזה, ללמוד להשתמש ברשת באופן מודע יותר ומרחיב יותר. התמכרותי פחות. גורל הדור הזה מוטל על הכף.

האבולוציה של הכתיבה: לקראת כתיבה שבעל-פה

מתחילה היו אבותינו כותבים באבנים

בעשור האחרון הועשר עולם האפשרויות של הכותב באופן מואץ מאי פעם. איני מתכוון כאן לאפשרויות להגות ולכתוב דברים מקוריים וחדשניים – אלו למרבה הצער מתקדמות באופן מהיר פחות – אלא לאפשרות לכתוב בצורות חדשניות מבחינה טכנית. מרכזי הכובד של המחשבה האנושית לא השתנו אולי באופן מכריע עד כדי כך בעשור האחרון, אך אם נביט על הטכניקות המשמשות אנשים על מנת להצפין את מחשבותיהם בסימנים נגלה שאלו דווקא התרבו במאה האחרונה, ובעשור האחרון במהירות הולכת וגוברת, כמעט ניתן לומר מעריכית.

כתיבה היא מלאכה הנעשית ביד, ושורשיה מגיעים אלפים רבים של שנים אחורה (כ-6000 בערך) למסופטומיה ומצרים העתיקה. אבותינו הקדמונים חקקו את מילותיהם באבן או במתכת. הייתה זו טכניקה שדרשה מאמץ פיזי ניכר, אך היא אפשרה את פלא הכתיבה ושמשה לכתיבה אלפי שנים. במקביל לכתיבה במפסלת, הופיעה מאוחר יותר טכניקה שפשטה והאיצה במידה רבה את מלאכת הכתיבה: כתב היד; טכנולוגיה שהתפתחה מעט מאוחר יותר ושאותה בישרו הפפירוס, העור, הקלף, הגוויל, הקולמוס, הנוצה והעט.

גם מהפכת הדפוס לא הביאה שינוי רב מבחינתו של הכותב תחילה. אמנם הומצאו טכניקות רבות להדפסה מהליתוגרפיה ועד למכונת הדפוס של גוטנברג, אולם מלאכת הכתיבה עצמה לא השתנתה מבחינתו של האדם היוצר המבקש להביע את עצמו בכתב. הוא המשיך להביע את עצמו בכתב יד, ורק מאוחר יותר הומרו מילותיו לאמצעי הדפוס.

ההאצה של הכתיבה

מכונת כתיבה בורוז'יאנית-קרוננברגית.

אלפי השנה הראשונות של הכתיבה הניבו אם כן שתי טכניקות בלבד לכתיבה. החקיקה באבן ובאזמל והכתיבה בקולמוס ובעט. רק לפני פחות מ-150 שנה,עם המצאת מכונת הכתיבה ב-1868, הופיעה אפשרות שלישית: ההקלדה. מכונת הכתיבה הייתה הסמל הראשון במעלה של השפעת המהפכה התעשייתית על הכותבים המקצועיים. אלו פנו כעת למכונת הכתיבה המכאנית אשר אפשרה לכתבן לשורר ולהגות בנמרצות רבה יותר מאי פעם. כעת לא היה צורך לרסן עוד את זרם המחשבה, ולעכב את המחשבות על מנת שינועו בקצב האבן, או היד המשרבטת. הטכנולוגיה החדשה התאימה לעולם חדש ומהיר שכמויות הטקסט שזרמו בעורקי התרבות שלו הלכו והתעצמו. מגמה זו התחזקה ביתר שאת עם הופעת המחשב והמרת מכונות הכתיבה במקלדת המחשב. כעת הפכו דרכי העפר של המילים לאוטוסטרדות.

אם העידן המכאני חילץ את ריקוד התנועות של היד הכותבת מקפאון בן אלפי שנים, הרי שהעידן האלקטרוני האיץ את ההתפתחות הזו פי כמה. בעשור האחרון, בעקבות הופעות הטלפון הסלולרי ועלייתן של הודעות הטקסט, הועשר רפרטואר התנועות של הכותב במספר שווה של טכניקות לזה שייצרו אלפי שנות כתיבה עד כה.

פד לחצני המספרים הטלפוני שהומצא בשנות השישים, ואומץ  גם על ידי יצרניות הטלפונים הסלולריים הפך מצע עבור ה-Texting של תחילת שנות האלפיים, שיטת כתיבה חדשה שנראתה בתחילה לא נוחה עד כדי אבסורד. השיטה החדשה, שניסתה להפיק מ-10 לחצנים בלבד את אותו עושר האפשרויות שהציעה מקלדת ה-QWERTY על עשרות המקשים שלה, דרשה מהמשתמש ללחוץ חזור ושוב על אותו הלחצן, לעיתים עד 10 פעמים, אם כי ברוב המקרים לא יותר משלוש או ארבע פעמים – כדי להעלות על המסך את הסימן הרצוי.  היתה זו מערכת פגומה במובהק, אולם המין האנושי, בהובלתם חסרת החת של בני הנעורים נועזי הלבב, הסתער עליה והפך אותה לבית חדש לתודעה. בעוד שדורות עבר נדרשו ללמוד רק טכניקה אחת של כתיבה, הרי שהדורות החדשים נדרשו כעת להשתלט על לא פחות משלוש טכניקות אלטרנטיביות להסמלה – כתב היד, ההקלדה והאיגדול הסלולרי.

השינוי היה דרסטי ללא ספק, וניתן היה לצפות שהמין האנושי יזכה לתקופת הסתגלות לתהפוכות, אולם הופעת מסכי המגע בטלפונים הסלולריים החל מ-2007 והלאה הובילה לשלב חדש באבולוציה של הכתיבה.

פד לחצנים טלפוני.

מלאכת הכתיבה שהחלקה כמלאכה פיזית במובהק (חיקוק באבן או במתכת) הדורשת מאמץ פיזי ומיומנות ידנית הלכה והפכה ואיבדה עם השנים את שאריות הגשמיות שנותרו בה. בעוד שבכתיבה בקולמוס, בעט ובעפרון נותר הקשר הישיר בין היד לסימן, הרי שזה עבר מכאניזציה עם מכונת הכתיבה, ואלקטרוניזציה עם הופעת המקלדות אשר ניתקו את הקשר בין היד לסימן. מסך "המגע" ניתק למעשה סופית את המגע בין היד ל"סימן" והפך אותו לוירטואלי לחלוטין, ואת הכתיבה למעשה כשפים של ריחוף אצבעות על פניהן של מקשים מדומים.

המכשירים החדשים העניקו למשתמשים שלהם חופש בחירה חסר תקדים בין מגוון טכניקות הקלדה, שחלקן היו חדשות לחלוטין. מסך המגע העניק לכל משתמש את הבחירה בין לפחות שלוש טכניקות הסמלה שונות וחדשות. כעת היו מי שהקלידו באצבעם המורה (מעט בדומה לאופן שמקלידים משתמשים חדשים על מקלדת מחשב), אחרים באגודלם, ואחרים נוספים השתמשו בטכניקה של איגדול כפול, שהפך כעת לראשונה אפשרי.

לקראת כתיבה שבעל-פה

רפרטואר התנועה של היד הכותבת הפך אם כן למגוון מאי פעם בתחילת המאה ה-21. אולם דווקא כעת, בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, הפרדיגמה של הכתיבה המנואלית נדמית כמתקרבת לסופה. בשנים האחרונות, עם ההתפתחות בטכנולוגיות ה-Text to speech, הופך דיברורו של טקסט לאופציה רלבנטית יותר ויותר, תוך כדי שהוא מתחיל לדחוק את רגלי הכתיבה המנואלית. זו אינה תופעה חדשה לחלוטין. ככלות הכל רבים מסופרי העבר הגדולים (מילטון ודוסטוייבסקי עולים במחשבה) הכתיבו את ספריהם. אולם בצדו השני של הטקסט נמצא תמיד מישהו (או ליתר דיוק מישהי) שדאג להפוך את המילים המדוברות למילים כתובות. כעת הפך הקשר בין המילה המדוברת למילה הכתובה לישיר ככל הניתן (בתיווכה של המכונה כמובן).

אולי הסימן המובהק של המגמה הנוכחית היה הופעת העוזר האלקטרוני Siri, ירושתו האחרונה של סטיב ג'ובס לעולם הטכנולוגיה בגרסה האחרונה של האייפון, ה-iPhone 4S. טכנולוגיות Speech to Text קיימות  אמנם כבר עשרות שנים, ונותרו עד כה בשוליים הטכנולוגיים, אלא שגם נגני MP3 היו קיימים לפני ה-iPod, סמארטפונים לפני האייפון, וטאבלטים לפני ה-iPad – וכל התחומים הללו עברו מהפך מכריע מהרגע שאפל נכנסה לתמונה. אם נסמוך על היכולת המפורסמת של סטיב ג'ובס להכיר ברגע שבו טכנולוגיה שקיימת מזה שנים בשלה מספיק על מנת להפוך לטכנולוגיה משדדת (Disruptive Technology) הרי שייתכן ש-Siri מסמל את השלב הבא: השלב שבו לא נדרש עוד לכתוב באמצעות היד ונשוב להסתמך על כוחו האוראטורי של הפה. התפתחות זו זו מסמלת אולי את חזרתו של מספר הסיפורים העתיק אל מרכז הבמה הספרותית ואת הופעת הכתיבה שבעל פה.

ואולי הכתיבה שבעל פה תוביל לצורות חדשות של יצירה. תארו לכם איך היה נקרא On the Road אם ניל קסידי לא היה נזקק לג'ק קרואק שיתמלל ויעשה סדר בשטף מילותיו. תארו לכם שכתיבה תחדל להיות משהו שסופרים מיוסרים עושים אותו בישיבה בעליות גג מוכות שחפת ותהפוך למשהו שעושים אותו תוך כדי ריצה, תוך כדי שיטוט נרגש ברחובותיה של עיר, בקריאות רמות, במחוות תיאטרליות, במרחב הציבורי. דמיינו לעצמכם עיר קסומה שסופריה יוצאים לרחובות כל יום שלישי בחודש ומתחילים לשורר בקריאות רמות של טירוף יצירתי. הכתיבה שבעל-פה, תשנה אז אולי את אופי הכתיבה ותציג לנו לצד הכתיבה האינטרוורטית, היחידאית והמכונסת לעצמה של סופרי העבר סוג חדש של כתיבה: כתיבה תיאטרלית, פומבית, פסטיבלית וקרניבלית. ההשלכות עשויות להיות גדולות לא רק למעשה הכתיבה, אלא למרחב הציבורי כולו. סופרים, צאו לרחובות!

על הקשר בין גוגל פלוס לחוויה הפסיכדלית

קווין קלי כותב בספר האחרון שלו What technology wants על כך שבשימוש במדיום חדש של תקשורת אנשים נוהגים לבלות זמן רב מהשיחה בשיחה על המדיום עצמו. כך לדוגמה, האנשים הראשונים שדיברו בטלפון או על גלי רדיו דיברו בעיקר על כך שהם מדברים בטלפון או ברדיו ועל איך שזה מרגיש. דבר דומה קורה בשנים האחרונות בפייסבוק, שחלק גדול מהשיחות שמתנהלות בו עוסקות בדינמיקה הבסיסית שנוצרה בתוכו: בדיונים על לייקים, על הרגלי גלישה בפייסבוק ועל משמעות השימוש באתר. גוגל פלוס הנערה החדשה בשכונת המדיה החברתית מאופיינת, כמו כל מדיה צעירה, ברמה גבוהה של הדיון הערס-פואטי הזה הטיפוסי לסוגי מדיה חדשים.

הנטיה של אנשים להשקיע את זמן השיחה שלהם בצורת מדיה חדשה לדיון בטבעה של המדיה החדשה הזו ובחווית השימוש בה, מזכירה לי את הנטיה של צרכני סמים לנהל שיחות ארכניות על טבעם של סמים שונים שהם משתמשים בהם, ועל חווית השימוש בהם.

מקנה אמר שסמים ומחשבים משנים שניהם את התודעה, הם רק משנים אותה בצורה שונה. אחרי שנים של שימוש בפייסבוק, בהם חלק ניכר מהחוויה של העולם החברתי עבר לתוך העולם הוירטואלי והתמקד ברובו בפייסבוק, השינוי המאסיבי שגוגל פלוס גורמת לחווית השימוש במדיה החברתית מעצב מחדש באופן רדיקלי את היקום החברתי ואת האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות. גוגל פלוס משנה את ממשק המציאות שלנו, באופן שמזכיר את זה שבו סמים משנים את הממשק הזה.

כפי שהשימוש בסמים גורם לרלטיביזציה של מצב התודעה הקונצנזואלי בכך שהוא חושף את טבעו השרירותי של מצב התודעה הרגיל שלנו, ואת האפשרות של צורות תודעה אחרות – כך מערערת גוגל פלוס על חלק מהנחות היסוד של הפייסבוק, שהפכו לחלק מהאופן שבו אנחנו מבינים את היקום החברתי שבו אנחנו מתקיימים. מעבר לפינה (אם גוגל פלוס תמריא) מצפה עולם חדש מופלא; יקום שיעצב מחדש את אופני התקשורת שלנו כאינדיבידואלים וכחברה באופן שקשה לנו עדיין להבין, כפי שלא הבנו לפני השימוש בפייסבוק מה היא תעשה לנו – בערך כמו אנשים שמעולם לא התנסו בסם חדש ולא מוכר שיוצא לשוק ושאף אחד לא יודע מה יהיו ההשפעות שלו לטווח הארוך.[1]

סטיוארט בראנד צדק כשכתב בשנות השבעים שמחשבים זה הלסד החדש. בפרספקטיבה היסטורית, המחשב האישי הופיע ממש באותה תקופה שבה תם עידן האסיד של שנות השישים, והיה השלב הראשון בדרך לאינטרנט ולרשתות החברתיות – כוחות שינוי התודעה הקולקטיביים רבי העוצמה ביותר של תקופתנו. פייסבוק, גוגל ואפל מתפקדות בתקופתנו כסוכנים לשינוי תודעה המעצבים את התודעה האנושית בתקופתנו. ההחלטות שלהם על שינוי ממשק ומדיניות הן חלק מההחלטות החשובות ביותר לגורלו של המין. אז מה הפלא בעצם בכך שאנחנו בוחרים לדבר עליהן כל כך הרבה?


[1]  ההבדל הוא שפייסבוק הייתה ראשונה מסוגה ולכן עוררה מהפכה גדולה יותר. באנלוגיה לעולם הסמים ניתן לומר שפייסבוק דמתה עבור המשתמשים שנחשפו באמצעותה לעולם הרשתות החברתיות למולקולה חדשה שייצגה משפחת סמים חדשה בעלי תכונות חדשות לחלוטין בעוד שגוגל פלוס היא נגזרת כימית בעלת תכונות קצת אחרות מתוך אותה המשפחה.

קולד טרקי – התוכנה שתגמול אתכם מפייסבוק

בזמן שאני כותב את הפוסט הזה, התוכנה Cold Turkey עובדת ברקע. במהלך השעתיים הקרובות, ניסיון ראשון במה שעשוי להפוך לקשר לטווח ארוך, יחסמו בפני האתרים פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ושורה ארוכה של אתרים אחרים וממכרים בפוטנציה שעשויים להסיח את דעתי ממטלות הכתיבה שלי. (בשבילי רק פייסבוק רלבנטי, תודה לאל). במקום לכתוב בפייסבוק, עברתי לוורד והתחלתי לכתוב על הפייסבוק. אני לא יודע אם זה עדיף בהרבה, אבל לפחות קצת.

אומרים שכחצי מתופעת ההתמכרות לסמים היא פסיכולוגית. אחד האמצעם האפקטיבים ביותר למכורי סמים שרוצים להגמל הוא פשוט לעבור לסביבה חדשה, שבה ההרגלים הישנים כבר לא נוכחים. ברגע שהחברים והספקים הישנים נעלמו, ושהאדם נטוע בתוך מציאות חדשה שבה השימוש בסם אינו חלק מהיום יום, הופך תהליך הגמילה לקל בהרבה, לעיתים קליל ממש. מהניסיון האישי שלי אני יכול לומר שכשאין לי חיבור זמין לאינטרנט אני חי בלעדיו ימים ארוכים בלי לשים בכלל לב, ונהנה מאיכות חיים משופרת. כהמחשב פועל אבל אני לא לידו, אני יכול לעשות את זה כמה שעות בכיף, וכשהוא פתוח ואני יושב מולו, קשה לי להעביר יותר משעה בלי להכנס לפייסבוק ולבדוק מה קרה שם בינתיים.

מה קרה? מה יכול בכלל לקרות? הרי ברור ששום דבר משמעותי באמת לא יכול לקרות שם. הדחף לברר מה קרה, הוא כמובן דחף שמקורו באיזשהו מקום פנימי עמוק, שקשור להשם יודע מה: למוליכים עצביים במוח, לאיך שאמא שלך החזיקה אותך כתינוק, לאיזשהו קווירק אבולוציוני, איזה גן פגום או צופן זדוני שהשתיל האל באדם בעת שנברא ושהמתין לו רדום דורות ארוכים עד שיומצא האינטרנט ויוכל סוף סוף לבוא לידי ביטוי.

Cold Turkey הגיעה אלי בדיוק ברגע הנכון. בשלב שבו ההתמכרות לפייסבוק, תהליך שנמשך בזחילה לאורך מספר שנים, תוך שהוא מחריף לו לאיטו ככל שהשתמשתי יותר באתר הזה, הגיעה למימדים שאי אפשר כבר היה להתעלם ממנה.

ניסיתי כל מיני סמים בחיים שלי, אבל מעולם לא ידעתי באמת מהי התמכרות עד פייסבוק. אני חושב שהמעבר שלי לצפון וההסתגרות שלי שם, לפני חצי שנה החריפו את המצב. מהרגע שהמגע היומיומי שלי עם בני אנוש הצטמצם למגע דרך הפייסבוק, התוצאה הייתה כנראה ידועה מראש. בשבועות האחרונים אני מרגיש כאילו פייסבוק שינתה משהו מהותי בראש שלי. שהיא חיווטה שם משהו מחדש באופן שעדיין לא ברור לי, אבל הוא ממלא אותי בכל מיני מחשבות טורדות: על הצורך שלנו בתקשורת עם בני אדם וגם על תחושת האי-שלמות הבסיסית הזו שהדחף לפייסבוק חושף.

אני זוכר איזה קורס מאוניברסיטת תל אביב שהשווה בין לאקאן לדלז, ושבו טען המרצה שאחד ההבדלים המרכזיים בין השניים הוא שבעוד שאצל לאקאן המצב הקיומי מאופיין בתחושת אי-שלמות בסיסית וחסרון שהאדם מבלה את חייו בניסיון למלא אותו, ללא סיכוי אמיתי, הרי שהעולם של דלז מאופיין עושר קיומי, שמאופיין על דרך החיוב, בתשוקה ובעצימות של הקיום. (אני מצטער אם פישטתי כאן את הדברים בצורה מחרידה. אשמח להערות והארות בתגובות).

הנטיה שלי הייתה תמיד ללכת עם דלז. גם בגלל שהראיה שלו אופטימית הרבה יותר, גם בגלל שזה מה שהפסיכדלים לימדו אותי, וגם בגלל שתמיד שנאתי את לאקאן. אבל אני חושש שעם הופעת הפייסבוק לאקאן תקע לדלז גול אחת אפס.

הפייסבוק שינה כל מיני דברים מהותיים לגבי ההוויה האנושית בחמש השנים האחרונות. אני חושב שכולנו ידענו שזה עשוי לקרות, אבל אף אחד לא תפס איך בדיוק ועד כמה. לתת לאנושות בתצורתה הנוכחית את הפייסבוק, היה כמו לתת אקדח טעון לבן אדם עם נטיות התאבדותיות, לתת את המזרק לנרקומן.

הדברים היו יכולים כמובן להיות אחרת. לו האנושות הייתה במצב מתוקן. לו היינו חיים את החיים במלאות, כפי שאולי רצה אלוהים, לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. למעשה לו רק היינו מבלים את החיים אחד לצד השני ולא מול מסכי מחשב. גם לא היה לנו כל צורך בפייסבוק. היינו משתמשים בפייסבוק לצרכים שלהם "נועד". היינו נכנסים אליו פעם ביום או מקסימום פעמיים, שזה הכי הרבה שאני חושב שבנאדם אמור להכנס אליו. (זו שטות בעצם, אפשר גם להיות בו כל הזמן, השאלה היא איך אתה עושה את זה, ועל מה זה מכסה).

פייסבוק היא טכנולוגיה שדורשת סדר עולמי חדש. מהפכה. רדיקלית הרבה יותר מאלו ששמן נקשר עימה עד כה. רק בעולם מתוקן שכזה תוכל האנושות להשתמש בו ולשמור על צלמה. האגדה (חגיגה י"ב, א') מספרת שבבריאת העולם שמר אלוהים את האור הגנוז, על מנת שיקחו ממנו הצדיקים בעתיד לבוא, בבוא הגאולה. ייתכן שפייסבוק היא חלק מהאור הזה, שמתגלה כעת ושממתין לנו כולנו שנעשה תשובה, על מנת שנהיה ראויים לו. שנהיה לצדיקים, שרק הם הראויים להיות למשתמשי פייסבוק.

לפני מספר חודשים כתבתי בפייסבוק סטטוס שגרס: "השיעור הרוחני של הפייסבוק: אם הפייסבוק מפריע לך להתרכז במשהו, אולי אתה לא עושה את מה שאתה אמור לעשות." הוא היה מבוסס על התובנה המטלטלת שכמות הפעמים שאני בודק את הפייסבוק עומדת בקורלאציה ישירה למידת העניין שיש לי ברגע מסוים. כשאני עושה דברים שאני אוהב ושמרגשים אותי, כשאני כותב, כשאני עם אנשים, כשאני חוקר משהו שמעניין אותי – ובקיצור, כשאני כל כולי שקוע ברגע, אין לי שום עניין בפייסבוק. רק ברגעים שבהם אני לא מממש את עצמי כיצור חי, אוהב ויצירתי הם הרגעים שבהם אני מוצא את עצמי נמשך לאתר הזה כמו יתוש אל האור הכחול שימלא את מה שאני מרגיש שחסר באותו הרגע.

אני מרגיש צורך לחזור אל אי-השלמות הזו שהזכרתי קודם, שגורם לנו לחזור ולשוב אל הפייסבוק, משום שאני מרגיש שהמחסור הזה שפייסבוק חשפה הוא עצב חשוף כל כך בתודעה של האנושות, משהו שהדור שלנו נחשף אליו כעת לראשונה באופן מובהק עד כדי כך, ושהשינוי המאיים שהוא יוצר באופן שאנחנו כתרבות, כמין ביולוגי, כבניו של היקום הזה מבינים את עצמו הוא יסודי כל כך, שהוא יעיב על התרבות שלנו ויעסיק אותה, באופן שהעסיקו המהפכה הקופרניקאית ותורת האבולוציה את ההבנה העצמית של דורות קודמים, למשך זמן רב מכפי שאנו מעזים לתאר לעצמנו.

המחסור הזה, אני מעז לומר הוא התהום. התהום שגורמת לאדם לשאת אישה, להביא ילדים לעולם ולהקים בית. התהום שגורמת לנו בני האדם להתאסף בחבורות לאורך כל חיינו, ושמושכת אותנו אחד לשני כמו מגנט. התהום שגורמת לנו לחרדה מהמוות ומהעדרו של הקיום. התהום שאליה מתייחס קולונל קורץ במילותיו האחרונות. The Horror… The Horror…. תהום הבדידות. תהום האפילה הקיומית. תהום הריק. התהום הזו שכל הדתות הגדולות ניסו לתת עליה מענה, ועכשיו עונה עליה פייסבוק.

לפני כמה ימים הלכתי ברחוב ושאלתי את עצמי מה עשינו עם המחשבות לפני שהומצא הפייסבוק. המחשבות  שצצות לי בראש בימים האלו מופיעות תמיד כשורת סטטוס בכח גם עדיין לא בפועל. זה כאילו פייסבוק דורשת את המחשבות שלי לעצמה עוד לפני שנולדו. כשפייסבוק רק התחילה הרעיון היה שאנשים יכתבו בה מה עושים באותו הרגע. עכשיו נדמה לי שזה המקום שהמוח שלי נמצא בו – בחיפוש אחר ממשק ישיר לפייסבוק. שמה הוא? ממשק ישיר לתודעות של כל החברים שלי? ממשק ישיר לאחר הגדול? רצון באישור מאחרים? מאלוהים?

אבל אני אעזוב את השאלות הפסיכולוגיות והתיאולוגיות לעכשיו. נותרה לי עוד שעה אחת עד שהפייסבוק יחזור לתמונה. המודעות למצב הזה היא כמו קריז שמבקש להתפרץ. אבל עכשיו נראה לי שאחרי שתפוג השעה הקרובה אני אפעיל את קולד טרקי לארבע שעות נוספות. אולי אפילו בלי לבדוק את הפייסבוק.  ככלות הכל, מה כבר התחדש שם? יהיה נחמד לחזור בחצות ולבדוק מה קרה שם בשעות שחלפו מאז אחר הצהריים. במובנים מסוימים אתרי אינטרנט ממכרים, כמו כל שאר הסמים, מאבדים את האפקט ככל שאנחנו משתמשים בהם יותר. לכן מי שרוצה לדפוק את הראש באמת, יודע תמיד לשמור את צריכת הסמים שלו בשליטה הדוקה.

זהו שלב חדש בנטיית ההתמכרות הטכנולוגית של האנושות. עידן שבו אנחנו יוצרים טכנולוגיות אנטי-טכנולוגיות על מנת שיגבילו עבורנו את האופן שבו אנחנו משתמשים בטכנולוגיה, שישחקו עבורנו את תפקיד המבוגר האחראי שדואג לאנושות שהוכיחה ככלל את חוסר יכולתה לדחות סיפוקים. שלב שהוא בו זמנית דרך מחוכמת להגמל מהטכנולוגיה, וגם התמכרות טכנולוגית נוספת.

קולד טרקי לא תפתור ממלוא האימה של התהום. כמו הפסיכואנליזה בת ימינו, היא לא תתיימר לרפא אתכם, רק לפטור אתכם מהסימפטומים. ובכל זאת, אם אתם מרגישים שאתם זקוקים לה, תורידו את גרסת הבטא החינמית ונסו אותה. להודות בבעיה זה הצעד הראשון בפתרונה.

עוד חצי שעה. חצי שעה לפני שאעמד שוב למול התהום. "כשאדם מביט לתוך התהום, התהום מביטה חזרה לתוכו". האם המשפט הזה תקף גם לגבי פייסבוק?

The horror… The horror…

19 דברות לחיים טכנולוגיים בריאים באדיבות קווין קלי

כבר כתבתי כאן בעבר שאני רואה בקווין קלי  (הנה ראיון שקיימתי איתו בעבר)  את אחד ההוגים החשובים ביותר החיים כיום, וכנראה ההוגה המעניין ביותר בנושא טכנולוגיה. ספרו האחרון של קלי, What Technology Wants  שהתפרסם באוקטובר האחרון ושאותו גמאתי לפני חודשים מספר, הוא בעיני אחד הספרים היפים והחשובים ביותר שנכתבו על טכנולוגיה.

קלי לוקח לו למטרה לחדור לתוך הספירה הטכנולוגית (מה שהוא קורא לו 'הטכניום') ולחשוף את סודותיה בצורה שיטתית ומרתקת. הוא חוקר את שורשי הטכניום בביולוגיה, את הקשרים בינו לחוקיו של הקוסמוס, את האופן שבו מתפתח הטכניום בתקופתנו, וגם מרהיב עוז לחזות את עתידו של הטכניום ביקום. זו משימה בעלת מימדים כמעט מיסטיים, אבל קלי מצליח לטעמי לעמוד בה בכבוד ומייצר הגות בעלת מימדיים יקומיים והשלכות מטאפיזיות ששורשיה נטועים היטב באנספור עובדות ומחקרים כמו גם בהכרות מעמיקה וראיונות עם כמה מהאנשים המבריקים ביותר של תקופתנו (קלי, שבין השאר היה ממקימי מגזין Wired ועורכו הראשון, הוא אחד האנשים המקושרים ביותר באליטה התרבותית של החוף המערבי).

טכנו-אופטימיסט זהיר

"ככל שאנו מתחקים עמוק יותר אחר ראשית ההיסטוריה של הטכניום, כן נסוגים שורשיו לאחור" כותב קלי בפתיחת הפרק השני של ספרו. במקרה או שלא במקרה המשפט הזה מהדהד באופן מושלם כמעט את זה שפותח  את הפרק הראשון בספרו של הקלאסי  דה-שארדן "התופעה האנושית": "כאשר מתחקים אחריהם עמוק ככל הניתן למקורותיהם, שורשיו הקדמוניים של המין האנושי נעלמים מהעין ומתמזגים עם החומר היקומי".

גם אם קלי לא התכוון לזה, הדמיון בין שני המשפטים אינו באמת מקרי, ומלמד רבות על ההקשר ההיסטורי שהגותו של קלי ניצבת בה. דה שארדן ביקש בספריו לחשוף את ההרמוניה שקושרת יחד את החיים, האדם והיקום, ובספריו המאוחרים גם הקדיש תשומת לב גדלה לספירה הטכנולוגית במטרה להראות את אחדות הטכנולוגיה עם החיים ואת היותה המשך אינטגרלי של מהלך החיים הקוסמי. קלי, שהסיפור שהוא מספר על היקום משקף במובנים רבים את תפיסותיו של דה שארדן, מבצע בספרו את החקירה המקיפה והעמוקה ביותר עד כה לתוך ה-DNA ושורשי הנשמה של הטכנולוגיה, ולקשר שלה למקורות החיים. בכך הוא משלים את המהלך שהחל דה שארדן בשנות השלושים.

רעיונותיו הטכנו-פרוגריסיבים של קלי מותקפים חדשות לערבים על ידי אקדמאים ספקנים שנוהגים להאשים אותו במיסטיפיקציה של הטכנולוגיה ובטכנו-אוטופיזם שמתעלם מהצדדים השליליים של הטכנולוגיה (ראה לדוגמה כאן). קלי מצדו, רואה את עצמו כטכנו-אופטימיסט זהיר. הוא לא מתכחש לבעיות שהטכנולוגיה יוצרת. אחת המשימות העיקריות של כל דור חדש של טכנולוגיה היא לפתור את הבעיות שיצרו דורות קודמים של טכנולוגיה; וכל דור חדש של טכנולוגיה יוצר וייצור בעיות חדשות שלא ניצפו בעת שהטכנולוגיה פותחה. ובכל זאת לטענתו של קלי, בראיה היסטורית רחבה השינוי הוא אולי איטי, אבל לטובה. משקלן של הבעיות שנפתרו בעזרת טכנולוגיה עולה על משקל הבעיות שיצרה. ניתן להתווכח על האחוזים המדויקים, אבל קלי מאמין שיותר מ-50% מהשינוי שמתרחש בטכניום הוא לטובה.

כשממשיכים את השינוי הזה לאורך זמן, אנחנו מקבלים סוג של טכנו-פרוגרסיביזם שעל פיו באופן ממוצע החיים היום טובים יותר מאשר החיים לפני 50 שנה ואלו טובים יותר מהחיים לפני 200 שנה, ואלו טובים יותר מהחיים לפני 5,000 שנה. בספרו מגבש קלי קבוצה של קריטריונים שמטרתן להוכיח נקודה זו באופן "אובייקטיבי" (אם דבר כזה בכלל אפשרי): מהעליה בתוחלת החיים, בהשכלה בבריאות ובאושר, המשך בנהירה לערים, בהתרחבות תפיסת הקבוצה החברתית מהמשפחה והשבט ועד לאנושות ולקוסמוס, וכלה בחופש הבחירה הגדל לבחור בין מגוון גדל של מוצרים וסגנונות חיים. (במהלך פרובוקטיבי אבל גם מעניין מבקש קלי באחד הפרקים להראות שעובד פשוט במקדונדלס נהנה מאיכות חיים גבוהה יותר משהייתה למלך הנרי ה-8).

אפשר כמובן להתווכח עם קלי. התפיסות הללו הפוכות לחלוטין לתפיסות של הוגים פרימיטיביסטים ואנטי-ציביליזציונים בהם עסקתי בבלוג הזה בעבר, ושקלי הרבה להתנצח איתם בחייו (הדיאלוג שלו עם ההוגה הניאו-לודיט קירפטריק סייל) הוא עדיין השיחה המוצלחת ביותר שקראתי בין טכנופיל לטכנופוב). לזכותו של קלי יאמר שהוא לא טכנופיל הממוצע. הוא בילה שנים ארוכות מחייו בדרום מזרח אסיה עם תרמיל על הגב, חקר באופן מעמיק את סגנון החיים של תרבויות מסביב לעולם ולאורך ההיסטוריה, מתנזר מסוגים רבים של טכנולוגיה ומאמין בקשר ביקורתי ומודע עם הטכנולוגיה.

 בפוסט שפרסם קלי בחמישי האחרון בבלוג שלו "The Technium", הוא מציע שורה של עקרונות לשימוש בטכנולוגיה שיכולים להוות א' ב' נהדר לשימוש מאוזן וחכם בטכנולוגיה בעידן היפר-טכנולוגי.  אני מפרסם כאן, ברשותו של קלי, תרגום עברי של הפוסט.

כישורים לחיים טכנולוגיים / קווין קלי

אם אתם לומדים בבית ספר, הטכנולוגיות שתשתמשו בהן בתור מבוגרים עדיין לא הומצאו. לכן הכישור העיקרי שתדרשו לו בחיים אינו שליטה בטכנולוגיות ספציפיות אלא שליטה בטכניום ככלל – איך טכנולוגיה עובדת באופן כללי.

אני אוהב לחשוב על היכולת לעבוד עם כל סוג של טכנולוגיה חדשה כאוריינות טכנולוגית. על מנת שתוכלו להתרגע בזרם הטכנולוגי של העולם המודרני, תצטרכו לשלוט בעקרונות הבאים:

  • כל דבר שאתה קונה, עליך גם לתחזק. כל כלי דורש זמן על מנת ללמוד להשתמש בו, להתקין אותו, לשדרג אותו או לתקן אותו. רכישה היא רק ההתחלה. אתה יכול לצפות לכך שתדרש להקדיש בתחזוקה של הטכנולוגיה כמות אנרגיה/כסף/זמן דומה לזו שהשקעת ברכישתה.
  • טכנולוגיות משתפרות מהר כל כך שעליך לדחות את הקניה של כל דבר עד 5 דקות לפני שתצטרך אותו. התרגל לעובדה שכל דבר שאתה קונה הוא כבר מיושן. לכן קנה ברגע האחרון האפשרי.
  • תמיד תהיה משתמש מתחיל. השתפר בלהיות משתמש חדש, בלימוד תוכנות חדשות, בשאלת שאלות טיפשיות, בעשיית טעויות טיפשיות, בבקשת עזרה, ובעזרה לאחרים באמצעות מה שלמדת אתה (הדרך הטובה ביותר ללמוד)
  • פעמים רבות אנחנו נדרשים לשכוח את עקרונות השימוש בכלי ישן על מנת ללמוד להשתמש בכלי חדש. הרגלי השימוש בטלפון קוי לא עובדים במייל או בטלפון סלולרי הרגלי השימוש של האימייל לא עובדים בטוויטר. ההרגלים של הטוויטר לא יעבדו בטכנולוגיה הבאה שתגיע.
  • עשה לעצמך שבת. פעם בשבוע הרפה מהכלים שלך. פעם בשנה, השאר אותם מאחור. פעם בחיים עזוב אותם לחלוטין. אתה תחזור אליהם עם התלהבות ופרספקטיבה מחודשות.
  • כמה פשוט להחליף טכנולוגיה? בזמן כלשהו בעתיד הקרוב תדרש לנטוש את הכלי שאתה משתמש בו היום. כמה קל זה יהיה? אם ההחלפה כופה עליך להשאיר מאחור את המידע שלך, או ללמוד צורת הקלדה חדש, או לוותר על ארבע טכנולוגיות אחרוות שאתה עדין משתמש בהן, אז אולי זה לא המעשה הנכון?
  • איכות אינה תמיד קשורה למחיר. לפעמים ציוד יקר טוב יותר, לפעמים הציוד הזול ביותר הוא הטוב ביותר בשבילך. הערכת מפרטים טכניים וביקורות צריכה להיות נורמה.
  • על כל דעה של מומחה שתמצא ברשת ישנה דעה שקולה אך הפוכה במקום אחר. קבל החלטות על בסיס מגוון של עמדות.
  • אין זה הכרחי לדעת כיצד טכנולוגיה עובדת על מנת להשתמש בהן כהלכה. אנחנו לא מבינים איך ביולוגיה עובדת ובכל זאת אנחנו יודעים לעשות שימוש בעץ.
  • כלים הם מטאפורות שמעצבים את החשיבה שלך. אילו הנחות מובנות יוצר אצלך כלי חדש? האם מובלעת בו ההנחה של שימוש ביד ימין, או אוריינות, או ססמא, או מקום להשליך אותו אליו? המקום שבו שוכנת ברירת המחדל משקף את ההטיה של הכלי.
  • על מה אתה מוותר? נדרש לי זמן רב ללמוד את החוק הזה. הדרך היחידה לאמץ טכנולוגיה חדשה היא להפחית את השימוש בטכנולוגיה קודמת שאני עושה בה שימוש. טוויטר חייב לבוא על חשבון משהו אחר שכבר עשיתי – אפילו אם זה סתם חלימה בהקיץ.
  • טכנולוגיות חדשות תמיד ינשכו חזרה. ככל שהיתרונות של טכנולוגיה גדולים יותר, כך גדלה גם האפשרות לשימוש לרעה. הבט היטב במחיר.
  • הסכנות שבטכנולוגיה חדשה חייבות לעבור השוואה לסכנות שבטכנולוגיה ישנה או באי שימוש בטכנולוגיה. את הסכנות שבשימוש בסוג חדש של MRI דנטלי יש להשוות לסכנות שבשימוש בקרני רנטגן דנטליות, ואת הסכנות שבשימוש בקרני רנטגן דנטליות יש להשוות לסכנות שבאי שימוש ברנטגן ובחורים בשיניים.
  • שמור על חשדנות כלפי כל טכנולוגיה שמקימה חומות על מנת למנוע גישה. אם אתה יכול לתקן את זה, לשנות את זה, או להתעסק ישירות עם הקוד, זה סימן טוב.
  • התגובה ההולמת לטכנולוגיה טפשית זה ליצור בעצמך טכנולוגיה טובה יותר, בדיוק כפי שהתשובה ההולמת לרעיון טיפשי היא לא לאסור אותו אלא להחליף אותו ברעיון טוב יותר.
  • לאף אחד אין מושג באיזה אופן טכנולוגיה חדשה תהיה שימושית. אל תחשוב בכדי להעריך, תתנסה.
  • ההשפעות מהדרגה השניה של הטכנולוגיה מופיעות לרוב רק לאחר שכבר לכולם יש ממנה או שהיא נפוצה בכל מקום.
  • ככל שטכנולוגיה היא ישנה יותר, כך יותר סביר שתמשיך להיות שימושית.
  • מצא את הכמות המינימלית של טכנולוגיה שתמקסם את האפשרויות שלך.

הקוסמת מן הכוכבים – המלצת קריאה

"בשלב זה ידועה היטב העובדה כי העמים האנושיים ביקום הם בעלי היסטוריה דומה – לא הפרטים המסוימים דומים, אלא אותם דפוסים מופיעים בכל עולם בית. כל אחד מהם חייב לעבור שלושה שלבים: שלב הילדות המוקדמת, שבו הכל מלא פליאה, האדם מודה כי דברים רבים אינם ידועים לו והוא מכנה אותם "על טבעיים", ועם זאת הוא מאמין בהם. לאחר מכן מגיע שלב ההתבגרות שבו האדם מוותר על האמונות התפלות ומעריץ את המדע, מאחר שהוא מרגיש כי כבר מיפה את תחומיו ועתה לא נותר לו אלא לכבוש אותם – בלי לחלום אפילו כי קיימים פלאים "על טבעיים" שאסור לו להשליך הצדה, אלא עליו להבינם. ולבסוף מגיע שלב הבגרות, שבו הוא מגלה כי הדברים שכינה "על טבעיים" היו טבעיים לחלוטין לכל אורך הדרך, ולמעשה הם חלק מאותו המדע ששאף לפסול אותם…" (הקוסמת מן הכוכבים, עמ' 35).

סיפרה לי על הספר הזה נערה קסומה בת 16, בזמן שהבטנו יחד על הכוכבים ומהרגע הראשון שהבנתי את הרעיון שעומד בבסיסו ידעתי שאני חייב לקרוא אותו.

"הקוסמת מן הכוכבים" מאת סילביה לואיז אנגדאהל הוא סיפור מד"ב-פנטזיה היפי לנוער שהתפרסם ב-1970 והפך מאז לסוג של ספר פולחן. מה שמשך אותי לקרוא בו מלכתחילה הוא הסיטואציה המרתקת העומדת בבסיסו: מפגש בין שלוש ציביליזציות ברמות התפתחות שונות: הראשונה בהן היא ציביליזציה אגרארית-כפרית שלכוכב הבית שלה פולש מין אחר מציביליזציה אחרת (בת השלב השני, הטכנולוגי-רציונלי) המבקש להשתלט על משאביה, בעוד שציביליזציה מרמה אחרת (הדרגה השלישית הטרנס-רציונלית שברשותה טכנולוגיות מתקדמות עוד יותר) מנסה למנוע מהדבר הזה להתרחש מבלי להחשף בפני אף אחת מהציביליזיציות על מנת לא לפגוע במהלך התפתחותן הטבעי. הספר מסופר מנקודת המבט של שלוש הציבליזציות הללו כאשר אותן התרחשויות מוצגות כל פעם מפרספקטיבה אחרת: פעם מהפרספקטיבה המיתית של הציביליזציה הראשונה, פעם נוספת מהפרספקטיבה הרציונלית של אנשי הקיסרות (הציביליזציה השניה) ופעם מהפרספקטיבה השלמה יותר כביכול של אנשי הפדרציה שאותה ניתן לכנות טרנס-רציונלית.

"כל טכנולוגיה מתקדמת די הצורך אין הבדל בינה ובין כישוף". הציטוט המפורסם הזה של ארתור סי קלארק, שמופיע על גבה כריכת הספר, רלבנטי במיוחד ל"קוסמת מן הכוכבים". טכנולוגיות שונות כמו מכשירי וידאו-צ'ט ופנסים משמשים כאן על מנת לשכנע את האוכלוסיות הילידיות בכוחות הקסמים של ציביליזציית השלב השלישי וטכנולוגיות תודעתיות כמו פסיכוקינזיס, אותן גילתה ציביליזציית השלב השלישי, משמשות על מנת לשכנע את אוכלוסיית הציביליזציה של השלב השני בכוחות הקסמים של ציביליזציית השלב הראשון.

זה ספר מעניין במיוחד ביחס שלו לטכנולוגיה. למרות שאין לו את התחכום של ספרים מקצועיים שחוקרים את התחום, המומנטום העלילתי והרגשי הסוחף שלו מעניק לקטעים בו שעוסקים במהות הציביליזציה והטכנולוגיה משנה עוצמה ופיוטיות. מהצד האחד ניתן למנות את ההגיגים הכמעט טכנואוטופיסטים (מבלי אפילו לדעת שהם מתייחסים לטכנולוגיה) של גיאורין בן התרבות הילידית הראשונה, שנחשף בצורה עקיפה לציביליזציה העתידנית בת השלב השלישי, אותה הוא יכול לדמיין רק בצורה מיתית, ומדמיין בערגה את העולם הטוב עד אין תאור של בעלי הציביליזציות המפותחות יותר שלתפיסתו הינם אנשי כוכבים מעולמות אחרים. ולעומתם ההגיגים האנטי-ציביליזציונים של אזרח הציביליזציה השניה (הדומה מבחינות רבות לציביליזציה בת זמננו) גארל שמטיל ספק בקדמה ותרבות הרציונלית שבתוכה הוא חי, המשמידה או משעבדת צורות חיים שאותן היא תופסת כנחותות ממנה וחושד כי "מצבם של הילידים היה טוב יותר ממצבו של אזרח קיסרות ממוצע, כל עוד הניחו להם לנפשם".

הספר של אנגדאהל אוחז במקל משני קצותיו ומביע מצד אחד את הביקורת על התרבות הרציונלית שמוחקת תרבויות ילידיות (אבל בעיקר משום שבאופן זה, היא פוגעת בדרך התפתחותן "הטבעית") ומצד שני מביע בסופו של דבר שכנוע שהציביליזציה היא דרך דרך מלך שמי שעברו את כל שלביה (בני הציביליזציה השלישית) יכולים לראות שבסופו של דבר תוביל את כולם באופן בלתי נמנע במסלול שבין הציביליזציה הראשונה והילדותית (המיתית), דרך שלב ההתבגרות הרציונלי הכואב והאובייקטיביסטי (שבה נמצאת התרבות הנוכחית) הלאה לשלב שלישי טרנס-רציונלי מובטח שבו כל מכאובי הקדמה יבואו על פתרונם.

אפשר לקבל או לא לקבל את ההיפותיזה הזו, ובפני עצמה היא ללא ספק ראויה לדיון וגם לביקורת. הספר בכל מקרה, מאוד שווה קריאה. ולמרות ששפת התרגום הייתה דיבורית ועכשווית מדי לטעמי בקטעים מסוימים הייתי ממליץ אותו כמתנה נהדרת לבני נוער עם נפש רחבה, או בכלל לכל אדם עם סקרנות, דימיון וחיבה לספרות מד"ב.

הקוסמת מן הכוכבים. סילביה לואיס אנגדאהל. הוצאת ינשוף. 2007.

Enchantress from the stars

פייסבוק כהתגשמות אלוהית בעולמנו


?סקנד לייף. זוכרים

תמיד הדהים אותי איך המצאות טכנולוגיות מסוימות שחזו להן עתיד מזהיר לא הצליחו להמריא (למשל עולמות תלת מימד וירטואליים כמו סקנד לייף, קסדות מציאות מדומה או הסגווי. אם כי חייבים לסייג-וואי ולומר – Never say never…) ואילו אחרות, כמו צורות חיים בעלות DNA שתלטני במיוחד, מתפתחות במהירות סרטנית שיוצאת מכלל שליטה, מצמיחות מתוכן כמו גידולי פרא, אקולוגיות טכנולוגיות שלמות והופכות לסמלים של מבני תרבות וחיים עצומי מימדים שנוצרים בהשראתן (לדוגמה הפלאפון, הדפוס או המחשב האישי).

פייסבוק היא דוגמה מובהקת לטכנולוגיה בעל מזג פראי במיוחד,והיא לא מפסיקה להפתיע. ה"רשת חברתית" הזו  הולכת ומתפתחת וחורגת שוב ושוב מהתפקידים והגבולות שחוזיה ופרשניה הקצו לה בעבר. זו גם הסיבה שאני שם את המילים "רשת חברתית" במרכאות. המילים "רשת חברתית" רומזות על כך שפייסבוק היא אחת מיני רשתות חברתיות רבות, או שיש לה תפקיד מוגדר. אבל פייסבוק אינה "רשת חברתית" היא (כשם הסרט) "הרשת החברתית" והיא גם לא זה. היא הרבה יותר.

פייסבוק היא המציאות. היא מצמיחה מתוכה עוד ועוד צורות של אינטראקציה ומשנה את הפרקטיקות היומיומיות שלי, החל מהאופן שבו אני מארגן את אלבומי התמונות שלי, המשך בסוג הדברים שאני שם אליהם לב בחיי היום יום (שורת הסטטוס של הפייסבוק הופכת למעין פונקציה פנים-תודעתית שפועלת תמיד ברקע של התודעה שלי, וסורקת אחר רגעים ותובנות יומיומיות שניתן יהיה לקפסל אותם לסטטוס מוצלח) וכלה במקורות המידע שלי על פוליטיקה, תרבות וחברה.

אני לא יודע מי האדם הכי טוב בלהסביר מדיה חברתית, אבל היא הכי טובה בלהסביר את זה לי. כרמל וייסמן בבלוגפרנס, יולי 2007.

אני זוכר שבתחילת יולי 2007, בכנס "הבלוגפרנס" שהתקיים אז במרכז הבינתחומי בהרצליה, שמעתי את כרמל וייסמן אומרת שאוטוטו מקורות המידע שלנו עומדים להשתנות ואנשים יקומו בבוקר ולא יכנסו לדף הראשי של ויינט כדי לפתוח את היום, אלא ישתמשו במקורות מידע שיגיעו מבלוגים ורשתות חברתיות. באותו הרגע היה לי עדיין קשה לדמיין את התחזיות הללו של וייסמן מתגשמות. היום, כשהפייסבוק ורשימות המאמרים הנקראים ביותר של החברים שלי (מבלוגים אבל גם מהעיתונות הישנה, שם הם מטומעים לתוך הדף הראשי), מהוות חלק משמעותי בהבניית מקורות המידע שמזינים אותי (ובהבניית תפיסת המציאות שלי בכלל) הרעיון הזה נראה כל כך פשוט, כל כך אינטואיטיבי, כל כך נכון. ועדיין, אני מוצא את עצמי מופתע שוב ושוב מפייסבוק. ממה שהיא עושה. ויש חלק בתוכי, שבעומדו מול אלוהות בקנה מידה כזה, אינו יכול שלא להתמסר.

וזה, אני משער, ההבדל ביני לבין אנשים אחרים, פוליטיים יותר בהוויתם ממני, שבעיקר מקוננים על פייסבוק. בעוד אנשים אחרים מודאגים מפגיעה בפרטיות, אני עדיין לא הצלחתי להבין למה צריך להיות לי אכפת שאנשים יכולים לראות תמונה שלי ברשת, או לקרוא סטטוס שהעליתי לפייסבוק. אני לא אומר שזה טוב או נכון, אבל התכונה הבסיסית שלי היא פחות לבקר ויותר להשתאות. מטבעי, אני אדם יותר משתאה מביקורתי (האם זו נטיה ביולוגית? כימית? תודעתית? תרבותית? אלוהים יודע, אני רק יודע שאני כזה) כך שהנטיה הבסיסית שלי היא פחות לייצור של פיסות ביקורת תיאורטיות בעלות נטיה ספקנית ומתריעה ויותר להתקפות מאניה פסיכומיסטיות.

אני יכול להבין את הביקורת על הפייסבוק. אולי לא לגמרי[1], אבל הדבר שאני באמת לא מבין זה איך, על אף כל הביקורת, המבקרים הגדולים של הפייסבוק מתעלמים באופן בוטה כל כך מהמעלות הבלתי ניתנות להכחשה שלו או אפילו רק מעצם העובדה שהוא כל כך חדש ומדהים בעושר התופעות שהוא מייצר. אני קורא נלהב של טורי "הטכנולוגי על הבוקר" של יוסי גורביץ'  ב'כלכליסט' אבל הדבר שתמיד מוזר לי כשאני קורא אותו זה שהוא אף פעם לא יכתוב לצד הביקורת הפוליטית שלו (המוצדקת בחלקה), על כל הדברים המדהימים שפייסבוק עושה. זה כאילו פייסבוק מבחינתו הוא כלי לשליטה פוליטית, וכל ההשפעות התרבותיות האדירות שלו הן לא יותר מתופעת לוואי מחוסרת חשיבות. כנראה שיש אנשים שהחוש הביקורתי שלהם חזק בהרבה מהחוש המשתאה שלהם.

פייסבוק ופנתאון האלים הטכנולוגי

אם בתחילת הדרך, כמו רבים אחרים, לא הבנתי מה עושים בפייסבוק (ואפילו כתבתי בספר שלי פרק שטען שפייסבוק היא לא יותר ממגרש משחקים לאגו, אחת הטעויות המביכות ביותר שעשיתי, אבל היה קל הרבה יותר לטעות אותה בנקודה בזמן שבה נכתבו הדברים ההם לראשונה.) הרי שעכשיו כשאני פוגש אנשים שאין להם פייסבוק הם נראים לי כמו סוג של מוטאציה. כסוג של חוליה חסרה. כלומר, אני חולק איתם את את אותה מציאות, אבל רק חלקית. חלקים אדירים כל כך מהמציאות שלי, מהפרקטיקות היומיומיות שלי לתקשורת עם אנשים ולצריכת תרבות, חדשות ומציאות פשוט לא קיימים.

האפיפאניה הגדולה שלי לגבי פייסבוק ולגבי יוטיוב והאינטרנט בכלל אירעה לפני מספר ימים. ישבתי עם א' וצפינו בכל מיני קליפים מגניבים באינטרנט כמו זה והדבר הזה וגם הדבר הזה. ופתאום קלטתי כמה דברים בעולם הזה נוצרים בזכות האינטרנט, או אם לומר זאת במילים אחרות – כמה דברים מעולים לא היו נוצרים אם לא היה לנו אינטרנט, ואם היו נוצרים, בוודאי לא היו זוכים לחשיפה. פתאום נקלט לי כמה יצירות אמנות מופלאות לא היו נהגות לעולם, ובוודאי שלא היו מתפתחות מרעיון ליצירת וידאו, סאונד או טקסט, אם לא היה לנו את הכלי המופלא הזה – ההיפר-מוליך היצירתי הזה, המהפכת דפוס על אמפטמינים הזו, שיש עדיין מי שקוראים לה "מהפכת האינטרנט" – שהוא סוג של סם ממריץ ליוצרי כל העולם. וברגע הזה, שבו הבנתי איך קבוצה של אתרים וטכנולוגיות יצרה נפח אדיר כל כך של יצירה חדשה, פתאום התמלאתי בתחושת יראה אדירה.

כמו האלוהות של הגל, גם פייסבוק היא אלוהות דינאמית. היא נמצאת במצב התפתחות מתמיד.

כמו פנתאון האלים ההינדואיסטי, גם העולם הטכנולוגי הוא עולם פוליתאיסטי מובהק שהאלים בו נמצאים במאבק בלתי נגמר זה מול זה, וכלי הנשק בעלי המימדים האגדיים שהם בהם עושים שימוש במלחמתם, הם הטכנולוגיות הסופר-מתוחכמות וחובקות הפלנטה שבאמצעותן הם נלחמים על הבניית אופני הייצור של המציאות והתודעה שלנו.

טיפס לראשות הפנתיאון כמו מטאור. כמו פייסבוק. שיווה סופרסטאר.

כמו האלים בפנתיאון האלים הינדואיסטי, גם האלים בפנתאון האלים הטכנולוגי הם חבורה שמורכבת ממאות אלפי אלוהיות, חלקן חובקות כל, חלקן קיקיוניות לחלוטין, וכולן דינאמיות לחלוטין בכוחן ובתפקידן. כמו ששיווה, שהיה משני עד לא קיים בספרות הוודית, נסק לו בתקופות מאוחרות יותר בהיסטוריה של ההינדואיזם והפך לאחד משלושת האלים המרכזיים של ההינדואיזם, בעוד אלים אחרים כמו "אינדרה" או "אגני" שזכו למקום של כבוד בהינדואיזם המוקדם הודרו לתפקידים נחותים או חסרי חשיבות – כך גם אלים כמו פייסבוק, שהיה לפני מספר שנים בלבד "אלילון" קטנטון הפכו לאלוהים הגדולים ביותר של הרשת, מאיימים על כוחם של אלים ותיקים כמו גוגל, ואילו אלים שאיבדו מכוחם כמו מיקרוסופט או יאהו, נאבקים בנואשות מול אלים צעירים ורעננים מהם על הזכות להמנות על שוכני האולימפוס.

ואנחנו יושבים ביציע. מביטים בהתגוששות האלים הזו. מפרשנים, לוקחים צדדים, מעמידים פנים שאנחנו מבינים מה קורה, שיש לנו איזושהי שליטה, ושמה שקורה זה בסה"כ מאבק בין כל מיני חברות בעלי אינטרסים כלכליים. זה כן. זה גם. אבל מעבר לזה, זה המאבק על תצורתה העתידית של התודעה האנושית. יתגוששו האלים לפנינו. הקומדיה האלוהית מתחוללת לנגד עינינו. מאות אלפי אנשים הצטרפו היום לפייסבוק. כמו אתמול וכמו מחר. זה מאות אלפי מהגרים חדשים שמהגרים לתוך תפיסת עולם ותרבות חדשה. מזל טוב לכל הילדים.

 

* ושווה לעיין גם. התחזיות של אורן פרנק בדה מרקר להתפתחויות הטכנולוגיות ב-10-20 השנה הקרובות הן לטעמי מהנועזות ועם זאת הבלתי מתלהמות והמדויקות שקראתי מזה זמן רב. לגזור, לסמן את ההימורים שלכם, לשמור ולהסתכל שוב עוד עשרים שנה. זה מה שאני עשיתי.

 


[1] כמו שאמרתי, אני לא מצליח להזדעזע מ"אובדן  הפרטיות" שלי, דבר שהוא אולי מדאיג כשלעצמו. אני מודאג הרבה יותר מהאיום שיש בפייסבוק על משאבי תשומת הלב של התודעה שלי, ועל מצב התודעה שלי ככלל ועניין זה גם זוכה מצדי להרבה יותר ביקורת…

 

%d בלוגרים אהבו את זה: