ארכיון קטגוריה: כלכלה

כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה: יומן קורונה 20.3.2020

 לפוסט הקודם בנושא הקורונה: פוסט בידוד

 בשלישי בצהריים התקנות הוחרפו שוב. הפעם נאסרה היציאה לטבע, השוטטות ברחובות וגם המפגשים אישיים עם חברים ובני  משפחה. עברנו למצב צבירה חדש. חברה שנצורה בבתים, מנותקים אחד את השני, בפיקוח השב"כ והמשטרה. כך זה קרה, צעד אחר צעד, הדלפה לאחר הדלפה, ותוך שבועיים נכנסנו למצב חדש שאיש לא יכל לדמיין אותו קודם. גם התקנות של שלישי היו רק שלב ביניים, לקראת הסגר המלא, שנכנס אתמול בלילה. אלו ימים חסרי תקדים ואנחנו עומדים בפתחה של מציאות חדשה שאנחנו רק מתחילים לחוש ולהבין את משמעויותיה.

 

.כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה

בשבועיים האחרונים המציאות השתנתה ללא הכר. בעוד הקורונה מגבירה הווליום, קרסו החוקים המוכרים בזה אחר זה: גבולות נסגרו, אירועים התבטלו, דפוסי התקשורת השתנו, וחירויות הפרט הוגבלו. הכל  קרה כל כך מהר ואנחנו נמצאים לפתע בפתחו של עולם חדש. והדבר המדהים ביותר הוא הפתאומיות הלא צפויה בה כל זה קרה. הפתאומיות בה מופיע ברבור שחור כזה שאף אחד לא צפה.**

מרתק להתבונן על מה שקורה לעולם ברגעים האלה: איך אובייקט לא צפוי מופיע משום מקום, מתנגש במסלול של ההיסטוריה, מסיט אותה ממסלולה וזורק אותה לכיוון חדש לחלוטין.

כשברבור שחור מתנגש בהסטוריה מופיעים סדקים במבנה המציאות. משהו במימד הזמן-חלל נפרם. צירי הסיבתיות, ההיגיון, והסדר שמחזיקים במקומו את העולם המוכר יוצאים לפתע ממקומם. מציאות שלמה שוקעת אל המעמקים, ובמקומה עולה אל פני השטח מציאות מסוג חדש.

כשברבור שחור מתנגש במציאות הכל תופס כיוון חדש: הכלכלה, החברה, התרבות. בין רגע התרבות כולה מקבלת דגשים חדשים: נושאים ומושגים איזוטרים (כמו ברבור שחור, אפדימיולוגיה, וירוס קורונה או בידוד) הופכים למשהו שכולם מדברים עליו. אנשים אחרים מקבלים נראות (מנכ"ל משרד הבריאות חשוב יותר משר הבטחון). פרקטיקות שקיבלנו כמובנות מאליהן, כמו לחיצת ידיים, נשיקה על הלחי עם מכרים או חיבוק לסבא וסבתא, הופכות לפשע נגד המוסר.

כשברבור שחור פוגע במציאות, הבלתי מתקבל על הדעת הופך להיות הנורמלי מחדש וכולם מסתגלים. המציאות כולה משנה את צורתה על מנת להכיל את המצב החדש. מוסדות תרבותייים כמו המשרד, בית ספר והאוניברסיטה עוברים כולם מטמורפוזה ונולדים מחדש במרחב הוירטואלי.

והכל כאילו ממשיך, אבל שונה. הפוליטיקאים ממשיכים לעשות פוליטיקה, והעסקים ממשיכים לעשות עסקים, והעבודה נמשכת וגם הלימודים לא נפסקים – אבל הכל אחרת, מנקודות בסיס אחרות, בשיפוע אחר. העסקים שמרוויחים והעסקים שמפסידים הם אחרים. הרעיונות הפוליטיים המתקבלים על הדעת, והרעיונות המגונים הם אחרים. במקום התרבות הישנה מופיעה תרבות קורונה: כתבות מה לבשל בבידוד, מה לצפות בבידוד, מה לעשות עם ילדים בבידוד ואיך לתחזק זוגיות בבידוד. הצגות שמתקיימות בבידוד, יצירו מחול ללא מגע.

בעצם זה המהלך הקלאסי של המד"ב והספרות הספקולטיבית. לוקחים מציאות מוכרת, משנים בה אלמנט אחד קריטי כמו הופעתו של וירוס מדבק, ובוחנים איך העולם כולנו מתעצב מחד על מנת להכיל את האלמנט החדש הזה: איך נראה עולם שניתן לצפות בו פשעים לפני שבוצעו? עולם שהרובוטים בו מפתחים תבונה? עולם שמופיעים בו מוטאנטים עם כוחות על טבעיים?

בניגוד לשפעת הספרדית או למגפת השחורה, וירוס הקורונה מופיע בחברה שיש לה עולם תרבותי עשיר של סרטי אסונות, סרטי מד"ב. כולנו עברנו הכנה מדוקדקת לאסון הזה באמצעות עשרות, מאות ואלפי שעות צפיה בסדרות ובסרטים הוליוודים. חלק ממה שהופך את הסיקור של הוירוס למהפנט כל כך הוא התחושה הסוריאליסטית שהמציאות הקולונועית והטלויזיונית שצפינו בה במשך עשורים כאילו פולשת לתוך חיי היום יום שלנו בבת אחת.

מה שקורה עם הקורונה מזכיר יותר מכל סדרה קיצונית או סרט אסונות. וירוס חדש מופיע על הכוכב: כל מערכת התעופה הגלובלית משתתקת, גבולות נסגרים, הרחובות מתרוקנים מאנשים, מסעדות ובתי קפה נסגרים בזה אחר זה, כל האוכלוסייה נכנסת לבידוד, משבר כלכלי אדיר מימדים מופיע באופק, בינתיים מדינות ממשיכות להתקוטט זו עם זו כהרגלן בזמן שהאנשים הקטנים תומכים זה בזה. ממשלות מטילות אמצעי מעקב חדשניים על אזרחים מפרי בידוד בעוד אחרים חוששים לעתיד הדמוקרטיה. בתי ספר ואוניבריסטאות עוברים ללימודים אונליין, מופעיי תאטרון ומחול עוברים לרשת וכולם מתגעגעים נורא לחזור להפגש ולגעת אחת בשני, דור חדש של ילדים גדל בבידוד מהעולם, בלי חברים או משפחה מורחבת ועם מאפיינים פסיכולוגיים חדשים ומוזרים. אולי יש להם כוחות על טבעיים? קליפהנגר. עונה 2.

 

מאקסטזה אפוקליפטית לדכאון חרדתי

ביום שלישי, כשהסגר הוטל לראשונה האסימון נפל סוף סוף. "אני לא יודעת אם אני מרגישה אקסטזה אפוקליפטית או דכאון חרדתי," היא אמרה. הצעד האחרון והקיצוני הזה הגיע אחר שבועיים של התרגשות הולכת וגוברת מההתקדמות המרשימה של צבאות הקורונה והנסיגה המבוהלת של כוחות הציביליזציה מהמרחבים הציבוריים.

הכל קורה כל כך מהר

שווה להזכר לרגע מה התרחש פה בשבועיים האחרונים וכמה מהר כל זה קרה. ברביעי ה-4 למרץ, הוכרזו מגבלות על השבים מאירופה ואיסור כנסים של מעל 5,000 איש. חמישה ימים מאוחר יותר, בשני ה-9 לחודש, הוכרז על בידוד לכל השבים מחו"ל (בשלב זה גם כנסים של 2,500 איש הפכו לבלתי לגיטמיים). ביום חמישי ה-12 לחודש הוכרז על ביטול הלימודים בבתי הספר ובאוניברסיטאות (ואיסור על התקהלויות של מעל 100 איש).  וביום שבת ה-14 לחודש הוכרז על סגירת כל בתי התרבות והעינוגים ממוזיאונים למסעדות ובתי קפה ומעבר למתכונת חירום שמצמצמת כל סוג של מגע חברתי: אפילו בקבוצות קטנות, ובתוספת הודעה על מעקב אחר תושבי המדינה. ביום שלישי ה-17 לחודש שוב קפצנו מדרגה – הפעם נאסר גם לצאת לגינות הציבוריות, לשוטט ברחובות, וגם לארח חברים או משפחה. אתמול בערב ה-19 לחודש הוטל הסגר המלא. אין לצאת מהבית ללא סיבות חיוניות.

כך, בתוך שבועייים, עברנו משגרת חיים שהקורונה היא בה עדיין שמועה רחוקה, למצב שבו הציביליזציה האנושית – בישראל ולא רק בה, מגיעה לכדי עצירה כמעט מלאה. והדרך לשם, לא נעים להודות, לא הייתה חפה מהנאה משונה של התרגשות.

שאלתי לא מעט אנשים בשבועות האחרונים וגיליתי שאני לא היחיד שחווה פרפורי בטן די נעימים מלצפות בקטסטרופה של הקורונה מתפתחת. זה עורר אצלי את הסקרנות, מה בעצם החלק הזה בנו שרוצה כל כך לראות את סוף העולם? מה מקור  החלק הזה שנהנה מההודעות הדרמטיות על בידודים, איסורי טיסה, מפולות בבורסה, ביטול של אירועים, סגירה מוסדות ציבוריים, ואיסור על התקהלויות אפילו שהוא עצמו נפגע מזה ישירות? מדוע אנחנו נהנים מדרמות אסוניות כאלה? מה החלק בפסיכולוגיה האנושית שנהנה מקטסטרופות, מאפוקליפסה, מדרמה?

אפוקליפסה וריגושיה

החלק שספג הנאה מעליית הקורונה, הוא בלתי רציונלי, אבל קשור בוודאי לתאוות הדרמה והאסכטולוגיה שתססה באנושות לאורך כל כך הרבה מההיסטוריה. זהו אותו החלק בפסיכולוגיה האנושית ששש אלי מלחמה, שהוביל את האירופאים ברינה ובדיצה אל מלחמת העולם הראשונה, ושמדביק אנשים לטלויזיה כל פעם כשיש מלחמה, מבצע צבאי, פיגוע טרור ספקטקולרי או מאורע דרמטי אחר.

הבעיה היא שבשלב מסוים ההתרגשות הילדותית מהחידוש מסתיימת, ומתחילה מלחמת החפירות. החלק המהנה בקורונה, הפרפרים בבטן שיודע לספק סוף העולם – כל זה הגיע השבוע לסופו, ככל שהתקרבנו לשלב של סגר מלא על אזרחי המדינה.

עוד רגע הצעדים הדרמטיים של ממשלות העולם יאבדו את אלמנט החדשנות המרגש שלהם. כולנו נשאר מבודדים, מקושרים רק דרך אפליקציות וירטואליות ומתגעגעים לעולם הישן.

גם הצהלה על קריסת הקפיטליזם התחלפה במהרה בהבנה שהקפיטליזם זה אנחנו, ובחוסר ודאות מטריד לגבי עתיד שבו מאות אלפי עובדים במשק מפוטרים בשבוע אחד. וברקע המחשבה מדוע כל זה הכרחי? האם זה מוצדק להעמיד את הציביליזציה כולה במשבר אנוש והאם צעדי החירום הננקטים אינם קשים מדי.

בפייסבוק כתב מישהו: "כשהאבק ישקע, יהיה מקום לשאול כמה מהקיצוניות של ההגבלות נבעו מכך שמנהיגינו סרבו להישר מבט ולומר: "יש מחיר שלא שווה לשלם בשביל ש-8%-10% מהאוכלוסייה מעל 70 (כשלעצמם פחות מ-1%) יוכלו לקבל מכשיר הנשמה אישי".

ניתן להזדעזע או לצקצק ביחס לשאלות כאלו, וגם להזכיר שלא רק המבוגרים צפויים להפגע ממגיפה. אבל תהיות מסוג זה בנוגע לצעדים שננקטים פה היום ביחס לנגיף לא יעלמו בקלות. ההחלטות הקשות שמתקבלות בתתקופה הזו נוגעות סוגיות ערכיות מהותיות אך לא מדוברות שמנהיגים וציבורים ברחבי העולם חוששים להעלות. האם החיים שהצילה התגובה הקיצונית הקורונה מצדיקה את הקרבת עתידו של דור הצעירים, ושל מיליארדים שיסבלו מהמשבר הכלכלי הקשה המסתמן. השאלה הזו לא פשוטה משום שהחברה המערבית שלנו לא מוכנה לקבל את הרעיון שיש מקרים שבהם המחיר של חיי אדם הוא גבוה מדי, ומצד שני אנחנו משלמים על הקורונה בבת אחת סכומים שאומות העולם לא חלמו להוציא על משבר האקלים החמור לאין ערוך. וזו שאלה לא פשוטה משום שדוקטרינת שיטוח העקומה קנתה לה מקום מבוסס בשיח הקורונה, אבל כפי שמצביעים רבים – שיטוח העקומה משמעותו הארכת המצב הקיים, והעמקת הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי שסובל הרוב המוחלט באוכלוסיה שימשיך לחיות פה אחרי הקורונה. איש לא יודע איך יראה העולם שלאחר הקורונה, אבל יש בו חשש לפגיעה אנושה שתהיה לא רק כלכלית אלא אנושית ותפגע בכל השורדים. האם אין לנו גם מחויבות לדאוג לעתיד של ה-99% האלה?

ככל שיימשך הבידוד, וככל שיעמיק הנזק הכלכלי, החברתי והפסיכולוגי תהדהד גם יותר השאלה האם באמת אין דרך אחרת? קווין קלי עשה השבוע סקר בזק בטוויטר: אם אפשר היה למנוע 5,000 עד 10,000 חיים מדי שנה כדי למנוע את השפעת העונתית, האם היה לנקוט בצעדים דרסטים מהסוג שנוקטים כרגע? וקיבל 55% תשובות חיוביות. תשובה אבסורדית, מאחר שצעדים מהסוג שאנחנו נוקטים כעת מחוללים נזק רחב לאין שיעור גם מבחינת מספרי החיים שיאבדו – לקריסה כלכלית תהיה השפעה דרמטית על מערכת הבריאות, על תוחלת החיים כמו גם על שפע של מדדי בריאות מדכאון וחרדה ועד התאבדויות. זו גם הזדמנות טובה להזכיר שמגפת הקורונה הרגה עד עתה פחות ממה שמתים על הפלנטה הזו ביום אחד אנשים מרעב (25,000) ושיש מי שטוענים שמספר החיים שינצלו מהפחתת זיהום האוויר אף גדול ממספר האנשים שימותו ממגיפה – העובדות הללו מקשות להצדיק בפה מלא את הצעדים שאנו נוקטים כרגע.

ומצד שני, הקורונה כן צומחת מעריכית, קשה יותר לחיזוי ולא ניתן גם לומר שצעדי הזהירות הקיצוניים מחוסרי הצדקה, משום שבתנאי חוסר הוודאות שבהם מופיע וירוס כמו הקורונה, לא כדאי לקחת סיכונים מיותרים כל עוד לא יודעים מול מה מתמודדים. בהמשך הדרך, ככל שיחלוף הזמן והציבור יתעיייף מהבידוד כך תעלנה ביתר שאת השאלה לגבי החלופות למדיניות הדרקונית של סגר.

החלק הבא בדרמה של הקורונה יהיה ארוך יותר מזה הנוכחי והדרמטי שמתקרב לסיומו בימים אלו. שלב זה יכלול תקופה ארוכה של דיונים ציבוריים וניסויים בתחום בריאות הציבור והכלכלה. אנחנו לא באמת יודעים מה יגיע אחריו. האם נצליח להחלים מהמיתון הצפוי ואיך ישתנו החברה התרבות שלנו. בשלב זה ניתן להעריך שהציבור והממשלות יאבדו את הסבלנות, הלחץ הציבורי לחידוש החיים יגבר. ממשלות המערב יאלצו לפזול למזרח למקומות למודי ניסיון כמו הונג קונג, טאיוואן וסינגפור, ויאמצו אלמנטים מהגישה האסיאתית להכלת מגיפות ולהמשך החיים. (עוד על הגישה האסיאתית בהמשך).

 

הפסיכולוגיה של הבידוד (2)

בעודנו נכנסים לתוך תקופה בעלת אורך לא ידוע של סגר כללי וכללי בידוד וריחוק חברתי שנאכפים בישראל ובעולם, מעניין לחשוב על האתגרים הפסיכולוגים של התקופה המתקרבת.

אנחנו יצורים סוציאלים, ואנחנו נטועים עמוקות בגוף. הקורונה מבליטה את שני הדברים הללו. נכון, הקורונה גורמת לנו להכיר תודה על מרחב האונליין שמאפשר לנו לשמור על החיבור בתקופה הזו. בזכותו אנחנו יכולים להיות יחד. מצד השני, הפער בין חווית האונליין לדבר שאנחנו רגילים אליו וכמהים לו גם מנכיח את הדלות המייסרת של הנוכחות הוירטואלית נעדרת הגוף.

קשה לנו, בוודאי בתרבות חמה כמו ישראל, לא להתחבק ולא לגעת לאורך זמן. בידוד ארוך, של מספר חודשים נניח (אבל אפילו "רק" עד סוף פסח) יכול להיות משהו עם השלכות נפשיות  חמורות לאוכלוסיה. הוא יכול למשל לעצב באופן דרמטי את התודעה של ילדים שגדלים תחת איום של וירוס לא ידוע, ושגדלים בריחוק סביבתי מחברתם – בלי לגעת.

קשה לנו עדיין להבין את ההשפעה הפסיכולוגית שתהיה לבידוד הזה על ילדים, קשישים, רווקים ועל כל מי שמתגוררים בגפם, אבל אסור להקל ראש בתופעות הנפשיות שבידוד כזה יגרום. בבתי הכלא שלנו אנחנו מענישים אסירים על ידי כך שאנחנו מבודדים אותם בתא. הבידוד עושה אותו דבר למיליארדים של אנשים על גבי הפלנטה – בתוספת הנטפליקס. מחקרים על מגע מראים שמגע פיזי הוא חשוב מאין כמוהו לבריאות הפיזית והנפשית של בני אדם, וכמובן שאין צורך להכביר על חשיבותם של קשרים קרובים לרווחתו של האדם.  אם אנחנו מנתקים אנשים ממגע פיזי וממגע אנושי אנחנו שמים מליונים ומיליארדים של אנשים במצב של פגיעות פיזיולוגית ונפשית בעל השלכות פוטנציאליות קשות.

בו בזמן, בידוד לא חייב להיות רק רע. יש בו גם פוטנציאל להתפתחות וצמיחה. הניתוק והבידוד הם מנת חלקם לא רק של האסיר אלא גם של הנזיר והמתבודד הרוחני. הכניסה למסע אישי, אינטרוספקטיבי של ניתוק מהעולם כוללת אפשרויות נרחבות ללימוד, והימים האלו עכשיו, שבהם אנחנו נכנסים לתוך  הבידוד הקולקטיבי הם מכריעים במיוחד. הכניסה לבידוד היא כמו כניסה לטריפ, וכמו בכל טריפ הסט והסטינג חשובים במיוחד. יש משמעות אדירה למיינדסט ולכוונות שלנו בשעה שאנחנו נכנסים לתוך החוויה המאתגרת הזו שאנשים עוברים אותה בעצמם או בחברת היקרים להם. אם היא תסייע לנו להאט את הקצב, להרהר כמה מעט אנחנו זקוקים, וכמה חשוב לנו הקשר האנושי שאנחנו לוקחים בדרך כלל כמובן מאליו, החוויה של הבידוד יכולה להפוך לחוויה מזככת. בניה של שגרה מיטיבה עם עוגנים חיוביים היא הכרחית כדי לשמור על הבריאות הפיזית והנפשית במהלך הבידוד. גם מתן כלים שימושיים להתמודדות עם המציאות החדשה והמוזרה זה משהו שמשרד הבריאות צריך לחשוב עליו.

בפוסט הקודם שלי כתבתי על האונליין כמרוויח העיקרי מהמגפה, וגם על האפשרות שהקורונה תגרום לנו להעריך הרבה יותר את מה שקיבלנו עד כה כמובן מאליו, את ההיות יחד. לאחר שבוע של מפגשים דיגיטליים, נראה שהקורונה לא רק הופכת את האונליין לשימושי אלא גם מבהירה כמה הוא רחוק מלספק. אני לא יודע לגבי אנשים שמבלים את ימיהם בעולמות וירטואלים סטייל לי אוף לג'נדס או סקנד לייף, אבל מבחינת האדם הממוצע שהיה ממושכת באונליין רק מבהירה עד כמה החוויה הזו דלה ולא מספקת בהשוואה לחוסר האמצעיות של הנוכחות המשותפת של הגוף הפיזי.

 

הקורונה כמדיום

גם וירוס זו טכנולוגיה

אם הראש שלך מלא עד הקצה במחשבות על אקולוגיית מדיה, כמו שלי, אפשר לחשוב גם על הקורונה כסוג של מדיום או טכנולוגיה חדשה שמופיעה בחברה ומשנה את הכללים.

גם וירוסים הם טכנולוגיות. יחידות RNA ו-DNA שיודעות לשכפל את עצמן. ישויות חייזריות שיודעות לחדור את מערכות ההגנה הביולוגיות, להתממשק אל גופם של קופים נבונים למחצה, ולגרום להם להתרסק.

וירוס הקורונה החדש הוא טכנולוגיה – הוא מדיה שמתווכת לנו את המציאות, שמעצבת מחדש את הסביבה, ויוצרת הדהוד שמחלחל לגוף, לנפש ולתודעה.

בהשפעת הטכנולוגיה חדשה שמדבקת בקלילות ומביאה בני אדם לסף מוות, החברה נאלצת להתארגן מחדש בהתאמה למאפייני המדיה של הנגיף.

תכונות כמו מהירות השכפול של הנגיף, מהירות ההפצה, ויכולת ההשרדות שלו בזמן הופכות מכריעות לאופן שבו מתארגנים החלל והזמן. המרחב הבינאישי מעוצב מחדש בהתאם לתכונות הנגיף – מידת ההדבקה שלו קובעת לאנשים את המרחק בו יעמדו זה מזה. היכולת שלו לשרוד על משטחים מעודדת אנשים לשנות הרגלים: לשטוף ידיים לעיתים תכופות ולהפסיק לגעת בפנים (הנגיף מופיע גם כהזדמנות לתרגול מודעות).

המדיום החדש של הנגיף משנה את האופן שבו אנחנו מסווגים בני אדם. במקום לחשוב עליהם כעשירים או עניים, אשכנזים או מזרחים, גברים או נשים, יהודים או ערבים, מציע הנגיף לחשוב על בני אדם בקטגוריות חדשות: כבריאים, מבודדים או נגועים.

הנגיף מעדיף א-סינכרוניות על פני סינכרוניות (השליח ישאיר את החבילה ליד הדלת, הלקוח יאסוף אותה לאחר שזה עזב).  יכולת השכפול שלו, תקבע אם יתפתח במהרה למוטציה (תמימה יותר או הרסנית יותר) מה שישפיע דרמטית על המאבק בנגיף.

הנגיף ותנאי הבידוד שהוא יוצר מעצבים סוג חדש של אנשים. הנגיף מעצב את דפוסי החברה והוויה. מקצועות מסוימים (אלו שדורשים קרבה פיזית) נעלמים בעוד מקצועות אחרים הופכים חיוניים מאי פעם. הנגיף מצוין לשליטה בהמון, ומשמש כזרז ליישומן של טכנולוגיות מעקב דיגיטליות. ובנוסף, הנגיף מערער על המרחב הפיזי. הכל קורה בעולם הוירטואלי אז מיקום  כבר לא משנה. כך נפתחת האופציה לעבודה רחוק מהבית, כך מאבד המיקום הפיזי מחשיבותו, ואם המשבר ימשך זמן רב גם יווצר פיחות במעמדן של הערים ונראה יותר ויותר אנשים שעובדים מרחוק.

 

חידת קורונה, מעקב ותיאוריות קונספירציות

משבר הקורונה הוא חידת היגיון מרובת משתנים לא ידועים שמתגלים מדי יום. הנימוקים להחלתה או פסילתה של מדיניות מסוימת מתפתחים ומשתנים ללא הרף ככל שמתגלים עוד ועוד פרטים על הקורונה, על מצב מערכת הבריאות שלנו, ועל האפשרויות העומדות בפנינו. ההבנה שלנו לגבי הדרך הנכונה לטפל בנגיף משתנה מדי יום ביומו, כאשר נימוקים שונים הולכים ומצטרפים זה בזה.

בשבועות האחרונים דילגנו כחברה בין עמדות ותובנות שונות לגבי הקורונה.  זה התחיל בבהלה הראשונית, המשיך כשגילינו שבקוריאה יש לנגיף רק 0.6% תמותה ותהינו למה נבהלנו בכלל. אלא שאז הבנו שבעצם כל זה תלוי בספיקת מערכת הבריאות – אנחנו לא רוצים להיות כמו איטליה! אז צריך לשטח את הגרף. אבל אולי בעצם אפשר לנסות את השיטה הבריטית?  לבודד רק את המבוגרים והפגיעים, לתת לשאר להדבק ולפתח חסינות עדר. אבל הנה ג'ונסון חוזר בו, וגם הולנד מתקפלת, וחוץ מזה יתכן שהנגיף משאיר נזק לטווח ארוך גם למחלימים. אז חייבים לשטח את הגרף. אבל לשטח את הגרף ולמתן את המגפה רק אומר שהיא תתמשך יותר זמן ונבלה פרק זמן ארוך יותר בבידוד, והנזק הכלכלי יעמיק עוד יותר… אז אולי אפשר ללמוד ממדינות אסיאתיות כמו הונג קונג, סינגפור וטאיוואן שמצליחות להחזיק את הוירוס ברצועה קצרה וגם  ממשיכות לתפקד. במדינות הללו, שסבלו ממגפת ה-SARS ב-2003 והפיקו את הלקחים, יש בתי חולים ייעודיים למקרי מגיפה, צוותי חקירה אפידמיולוגים מאומנים שמצליחים לבודד ולאתר את האנשים שנחשפים להדבקה ומטילים סגרים ממוקדים באיזורים ספציפיים בלי לשתק את המדינה. במדינות הללו גם יש תרבות מפותחת של חבישת מסכות בציבור, ואתוס לאומי שנחרט מזכרון המאבק ב-SARS ושמאחד את המדינה כולה למאבק בנגיפים.

הפתרון האסיאתי  נראה אטרקטיבי אבל הוא ידרוש התאמות מנטליות ויתכן שגם מידה של שימוש באמצעי מעקב דיגיטלי. וכאן טמון הכלב. ההכרזה של נתניהו על הפעלת מעקב דיגיטלי ואיכון של אזרחי ישראל זכתה בשבוע האחרון לביקורת רבה ומוצדקת. קשה לחשוב על סיטואציה נוחה יותר לשלטון טוטליטארי ממעקב דיגיטלי חופשי אחר אזרחים במצב בו החופש להפגש פנים אל פנים בוטל. מצד שני, השימושים באמצעים דיגיטליים מהסוג הזה יהיה כנראה חלק מרכזי בכל ניסיון לחקות את המודל האסיאתי שמאפשר לכלכלה של מדינות כמו טאיוואן, הונג-קונג וסינגפור להמשיך לתפקד בלי לראות נסיקה גדולה במספר המקרים.

לכן אני מסכים עם רועי צזנה ששימוש באמצעי מעקב דיגיטלים לצורך המאבק בקורונה יכול להיות רעיון טוב. הוא יאפשר לחברה שלנו לצאת מרמת ממצב החירום ולחזור לפעילות, אבל הוא צריך להתקיים בשקיפות מוחלטת. הבעיה בצעד של נתניהו לא הייתה הכיוון, אלא האופן שבו הצעד נעשה, בשליפה שנעשתה בטלויזיה ללא התייעצות עם הגורמים הרלבנטים ובלי מתן דגש לבלמים והאיזונים הקריטיים כל כך במקרה כזה, כפי שהתבטא בהנחיות הסופיות למשטרה שלא הגדירו מועד פקיעה לתקנה ולא הטילו עונשים ברורים וחמורים על שימוש פסול במידע שיאסף.

המצב החדש והמטורף הזה שכולל הבקעה מטרידה לכיוון המעקב הדיגיטלי הוא כמובן כר פורה לשפע תיאוריות קונספירציה. גם בעת המגיפה, תרבות הפייק ניוז ממשיכה לענות אותנו ולהפיץ רעיונות שווא כמו אלף תיאוריות לגבי המקור "האמיתי" של הנגיף או תרופות  סבתא שאומרות שלגרגר מים חמים או לעשן קנביס יכול לרפא מקורונה. עכשיו זה גם הזמן לדחות בבירור תיאוריות קונספירציה כאלה שמשמשות בעיקר כדי לזרוע חשדנות ופילוג.

את מה שאני חושב על תיאוריות קונספירציה כבר כתבתי כאן בבלוג (ותודה לרוברט אנטון ווילסון). קשה לפסול את ז'אנר תיאוריות הקונספירציה באופן גורף, כמו שלא ניתן לשלול את קיומו של דבר, וגם משום שבהיסטוריה אכן היו מקרים של קונספירציה. ועם זאת הריבוי מטיל הסחרחורת של תיאוריות קונספירציה שיוצרות קקופוניה רעיונית עם סתירות מרובות בוודאי אינה מעודדת אמון כלפי הז'אנר.

בגדול, תיאוריות מהסוג הזה הן לרוב עצלנות אינטלקטואלית שמתמודדת עם בעיות מורכבות באמצעות מתן הסבר פשוט, אשם אחד. בעולם שחוסר הודאות בו מתגבר ושהנסיונות להבין את שורשי הבעיות שלו הם מאתגרים ומעיייפים, תיאוריות קונספירציה מציעות הסבר קל, נח, ולעיתים גם משכנע.

מול המורכבות מרובת המימדים של הנגיף, שמשלבת שאלות קשות מתחומי הבריאות, הכלכלה, החברה והמוסר, תיאוריות קונספירציה מציעותדגמים פשוטים וקלים. מי שאחראי לנגיף הם יצרני הטלפונים, האמריקאים, הסינים או בעלי ההון שרוצים לעקוב אחרי כולנו.

האמת בדרך כלל פרוזאית הרבה יותר. כדי לחשוב שהמשבר הזה משרת מישהו, צריך להאמין שבעולם יושבים כל מיני Dr. Evil שרק זוממים איך להרוס לכולם. האמת היא שאם יש דבר אחד שמרגיע מהפחד שהסגר הזה ימשך לתקופה ארוכה

הוא שאף אחד לא רוצה להשאר במצב של סגר. ממשלות העולם לא מתות על המצב הזה בכלל, וגם לא הטייקונים. הוא רע לעסקים, ואף אחד לא אוהב לראות רחובות ריקים. אף אחד לא אוהב עולם בלי מסעדות, בתי קפה, בארים ומסיבות. אין לאף אחד אינטרס לשמר את המצב הזה שהסבלנות אליו בוודאי תפקע במהרה.

 

על מפחידנים ושיח ההיסטריה של הקורונה

פרופ' דוד פסיג היה מרצה שלי בתואר השני באוניברסיטת בר אילן. אני עוד זוכר את התחזיות התמוהות שלו כמו זו בה חזה בבטחון מפתיע שטורקיה תהיה המעצמה של המאה ה-21. פרופ' פסיג פולט קביעות פסקניות וסנסציוניות. בראיון שלו באתר "הזמן הזה" משבוע שעבר הוא חוזה קריסה של הציביליזציה, מעיץ לאנשים לא לאגור מזון כי בתיהם יהפכו מטרה לביזה, ומייעץ לנו לא להיות מפונקים ולא לצפות דבר מהמדינה שעומדת לקרוס בקרוב, לטענתו.

התחזיות האפוקלפיטיות של פרופ' פסיג היו יכולות להיות קוריוז משעשע אם לא הופיעו בתקופה שמפלס החרדה וחוסר הוודאות גואה כבר כך. הדיבור על תסריטי מקס זועם מהסוג שפרופ' פסיג טווה עבור הקורא הישראלי הוא לא רק סנסציונליזם חסר בסיס אלא גם חוסר אחריות ציבורי. בתקופה שצריך לדבר על סולידריות, הפרופ' מדבר על אנרכיה ציבורית כנמצאת מסביב לפינה, מעלה את מפלס החרדה והאיבה הכללי.

למרבה הצער השיח הציבורי על הקורונה בעיתונים ובמיוחד בשידורי הטלויזיה מחקה לעיתים קרובות מדי את דגם הפאניקה ההמונית שמפיץ פסיג. אריאנה מלמד כתבה בהארץ על התבהלה שמפיצים מגישי הטלויזיה כמו וירוס תודעתי. וירוס המדיה, כתב חבר בטוויטר, מתפשט מהר יותר כשאנשים לא נפגשים זה עם זה. המדיה שאמורה לחבר ולחזק מכניסה הציבור לטרפת ופאניקה שמכניסה את השווקים ואת התודעות לטלטלה. צריך לשים לב לא להשטף בוירוסים שיוצאים מהמדיה ואולי לחשוב איך יוצרים מערכת מדיה אחראית יותר וסנסציונית פחות. עדיף לכבות את הטלויזיה.

 

הקורונה היא בעיטה בבטן הרכה של הציביליזציה הטכנולוגית.

למרות שהתחזיות לקריסת הציביליזציה נמהרות, הקורונה בהחלט מציגה את חולשתה ופגיעותה של זו ברבים. למרות התרבות הסימנים המדאיגים לבעיות עמוקות בציביליזציה שלנו, הגישה האנושית הבסיסית בעשורים האחרונים הייתה סוג של היבריס. אמונה שיהיה בסדר, שהטכנולוגיה תציל אותנו ושאנחנו יכולים להתעלם מהאזהרות של מדענים ולהפקיד את העתיד שלנו בידי פופוליסטים כי בסוף, איכשהו, היד הנעלמה תסדר הכל.

חוסר המוכנות המהדהד של האנושות לאיום הוירוס הוא יום כיפור גלובלי שכמותו לא זכור בציביליזציה המודרנית.

תוך תקופה של פחות מחודשיים הצליח וירוס הקורונה להוריד את הציביליזציה אל ברכיה. הקורונה היא מטוס יירוט שמפיל כלכלות. הוא כופה על האנושות לסגת מהמרחבים החופשיים ולהסתתר מתחת לפני הקרקע במקלטים שלנו.  העובדה שמקורו המשוער של הוירוס הוא שוק בו סחרו בחיות בר רק מגביר את הסימבוליזם. הקורונה היא שיעור כואב בענווה לציביליזציה שלנו שרצתה להאמין שאנחנו יכולים להמשיך לזהם כאוות נפשנו, ומקסימום נעבור  למאדים, או נעשה upload לתודעה. הוירוס תפס את מערכות החיסון של הציביליזציה במצב חלש וחשף כמה מתחושת הבטחון והיציבות שהטכנולוגיה והשוק החופשי מייצרים היא סה"כ מגדל קלפים שיכול להתמוטט בכל רגע.

למעשה ניתן לטעון שדווקא רמת הקדמה של הציביליזציה שלנו היא שהפכה את פגיעת הקורונה לקשה עוד יותר. עופרי אילני עשה אבחנה חשובה כשכתב על כך שהסיבה שהקורונה קטלנית כל כך היא דווקא משום שמערכות הרפואה שלנו מתקדמות כל כך. "כשלעצמה קורונה היא באמת לא המחלה הכי קשה בעולם. אבל מה שאנחנו נתקלים בו עכשיו הוא מחלה של הציביליזציה. כל הנקודה היא שהציביליזציה פגיעה מדי.  וככה, גם כשמגיעה מגיפה שרחוקה מלהיות חמורה כמו הדבר השחור, המערכת יוצאת מאיזון. למשל, דווקא בגלל שהרפואה מאוד התקדמה ויכולה לתת הרבה מאוד טיפולים להרבה בעיות, מצב שבו בתי החולים מושבתים מורגש הרבה יותר."

סרטי המד"ב מלאים בסיפורים על וירוסים שעוברים אפילו באוויר, והורגים את כל מי שבא איתם במגע. בהשוואה לאלה הקורונה נראית כמו נמסיס עלוב למדי. נגיף שיכולת ההדבקה שלו היא גבוהה יחסית אבל לא יוצאת מגדר הרגיל ושיעור הקטלניות שלו כאשר הטיפול סביר הוא בין מחצית האחוז לאחוז.

הקורונה אולי לא אויב מאוד מרשים, אבל היא כמו מתאגרף זריז שקשה לפגוע בו ושמתיש את הציביליזציה תוך כדי הנסיונות לחסל אותו שמניבים מעט מהמצופה וגורמים ליגיעה.

אותן טכנולוגיות שהיו סמל העוצמה האנושית בעשורים האחרונים הפכו בהשפעת הקורונה לסמל פגיעותה. אחד מהנושאים שעלו כבר בשלב מוקדם של משבר הקורונה הוא שרשראות האספקה הארוכות שלנו, בנותיה של הגלובליזציה, המשנעות מוצרים לאורכה ולרוחבה של הפלנטה. שרשראות האספקה הרזות הללו, שהסתמכו על טכנולוגיות דיגיטליות היו דוגמה לניהול משאבים יעיל שמסוגל לשנע סחורה בדייקנות וחסכנות. במקום לשלם על סחורה שעומדת במחסנים, למדנו להסתמך על שרשראות אספקה לניהול הכלכלה הגלובלית. השרשראות הללו שהיוו אבן יסוד של הציביליזציה בתחילת האלף הנוכחי ספגו פגיעה קשה בעקבות מלחמות הסחר, וסופגות עכשיו מכה חמורה עוד יותר בעוד בתי חרושת מושבתים, גבולות נסגרים, והתיאום העדין בין ייצור לצריכה קורס. גם כאן, מה שהיה סמל לקדמה מתגלה כנקודת תורפה שהופכת את הציביליזציה שלנו לפגיעה עוד יותר.

הקורונה חושפת את בטן הרכה של האפראט הטכנולוגי שמניע את הציביליזציה. היא מנכיחה את הפגיעות של המערכות המתוחכמות שלנו ומהווה שיעור בענווה

עבור הציביליזציה הטכנולוגית שלנו. כמובן, לא כדאי להקל ראש ביכולת ההתאוששות של הציביליזציה גם מהמכה הזו. כפי שהגוף האנושי לומד לפתח נוגדנים לנגיף, כך גם הגוף הקולקטיבי שלנו מצמיח בימים אלו נוגדנים ככל שאנחנו לומדים את הנגיף ואת הדרכים להלחם בו ולהגביל את תפוצתו. אבל אם ניתן לקוות לתוצאה חיוביות ממשבר הקורונה, היא שתחושת הפגיעות החדשה של האנושות תסייע לה לחשוב בצורה ענווה יותר גם על סכנות אחרות שמאיימות עליה ובראשן, כמובן, משבר האקלים.

 

שותפות הגורל של הקורונה

בתוך הכאוס בשווקים ובמדינות העולם, ולמרות מנהיגים כמו טראמפ ושי ג'ינפינג שהופכים את הנגיף למשחק האשמות בינלאומי, יש במגפה גם תחושה של שותפות גורל. בקבוצות הוואטסאפ שלי חברים מרחבי העולם מדווחים על ההתפתחויות אצלם. פה בדיוק ביטלו את בתי הספר. שם הטילו קנס של 2000 יורו על מבקרים בגינות ציבוריות. פה הוציאו את כל העובדים לחל"ת.

החייזר הוא מורה. ניאון ג'נסיס אוונגליון

כולנו באותה סירה. כולנו עוברים את הקורונה ביחד. אין מקום שהמגיפה הזו לא משפיעה עליו כרגע. כולנו מתמודדים עם אותו דבר. כולנו בסירה אחת. פתאום לכולנו, באיראן, בסין, בארה"ב ובאיטליה יש אויב משותף. כולנו חווים יחד את אותן תחושות של בלבול וחרדה בעוד הקורונה הולכת ומתפשטת בעולם. ומתוך החוויה המשותפת של המאבק באויב משותף נוצקת גם האפשרות לשים את השנאות הישנות בצד ולהתחיל לשתף פעולה כדי לנצח את האויב המשותף.

הוירוס הוא חייזר. אנחנו מדמיינים כאילו אנחנו בני האדם היחידים כאן על הפלנטה, ואז מגיחה צורת חייים חייזרית שתוקפת את הציביליזציה שלנו וממוטטת אותה. אלא שיתכן שלחייזר הזה יש מה ללמד. האירועים הדרמטיים, האפיים, של המאבק הפלנטרי נגד נגיף שמאיים למוטט את הציביליזציה האנושית מזכירים לי ספרים וסרטים שבהם האנושות מתאחדת במאבקה נגד איזושהי חייזרות שהיא אחרות מוחלטת. אני חושב במיוחד על סדרות כמו ניאון ג'נסיס אוונגליון, שבה רובוטים ענקיים שהאנושות בונה נלחמים נגד חייזרי-מלאך שמופיעים משום מקום כאילו כדי להשמיד את האנושות, אבל בעצם כדי לגרום לה להרהור עמוק כדי שתבין משהו על עצמה. אני חושב גם על הספר (והסרט!) Starship Troopers, לפי הרומן הקלאסי של רוברט היינלין, שם יוצאת האנושות כולה יוצאת למלחמה בגזע חרקי ענק. ובמיוחד אני חושב על טרילוגיית "בעיית שלושת הגופים"  שם מאויימת האנושות על ידי מין חייזרי שרוצה להשתלט על כדור הארץ ויוצאת למאבק ארוך טווח שבו מתרחשות תפניות רבות, ושינויים בינלאומיים נרחבים שמאחדים את האנושות נגד החייזרים וגם משפיעים על כלכלה, וחברה, ועל הפסיכולוגיה של אנשים באופן שדי מזכיר לי את סוג האתגר שהקורונה מציב בפנינו עכשיו. בבעיית שלושת הגופים, האנושות עוברת למשל דרך תקופה של שנים של קריסה כלכלית ואובדן שליטה בעקבות איום חיצוני, ובחלק אחר של הספר עוברת כולה לחיים תת-קרקעיים.

בכל הסיפורים הללו, כשהאויב החיצוני מופיע, האנושות משלבת ידיים ויוצאת שלוב זרועות למאבק. גם בשיח על הוירוס הדימויים המלחמתיים מקבלים את החזית, אפילו במדינות אירופאיות ומיליטריסטיות הרבה פחות מאיתנו. למרבה הצער, בינתייםהתגובה הבינלאומית לנגיף מאוחדת הרבה פחות משהיינו רוצים. בתוך האנדרלמוסיה הכללית, כל מדינה דואגת לעצמה. אבל יש בנגיף הזה גם פוטנציאל למשהו אחר. הנגיף הזה הדגים כמה הגורלות של כולנו קשורים. הרבה יותר קל להבין כיום שכולנו באותה סירה ווהפוטנציאל להחלפת דיסקט, לתובנה שרק ביחד אנחנו מסוגלים לאתגרים של המאה ה-21 הוא ברור. הלוואי שנדע לאמץ את התובנה הזו כי היא קריטית להשרדות ולחיים טובים במאה ה-21, הרבה יותר מהסיפור הנקודתי של נגיף הקורונה.

 

קורונה, Degrowth ותנועת האיטיות

פעילים מתנועת האיטיות והתנועה להאטת הצמיחה (degrowth) מדברים כבר שנים על הצורך להאט את הקצב. הרעיונות שלהם התקיימו עד כה בשוליים, אבל ביאת הקורונה מבשרת את כניסתם לזרם המרכזי. חלק מהאפקט של חווית הבידוד וצמצום היצרנות של המשק היא תחושת הרווחה מהמרווח הפנימי שנוצר. התרבות שלנו, שסובלת מפומו ומנסה להספיק הכל, ומטפחת רמות לחץ וסטרס בלתי נסבלות, נדרשת לפתע להאט.

עבור רבים בימים האלה ההאטה הזו נחווית כמבורכת. כהזדמנות להורדת הילוך. אבל לא כולם שותפים לה. עבור מי שעובד מהבית העבודה נמשכת כרגיל, אלא שלעיתים העובדה הדבר רק מבליט את חוסר התוחלת של העבודה בתקופה כזו. ממשיכים כאילו כרגיל, אבל לאף אחד אין באמת ראש לעבודה עכשיו. קשה להתרכז כשסוף העולם מתרחש סביבך וקבוצות וואטסאפ לא מפסיקות לזמזם ברקע. לעומת המאורעות הרי הגורל המתרחשים, הרבה מהעבודות והפרויקטים נראים פתאום תלושים ומיותרים. למי אכפת מכנס שבוודאי יתבטל גם כך או מסטארט-אפ שאף אחד לא צריך. התחושה היא שהדבר הנכון הוא להרפות מכל ההדברים הללו ולתת לזמן הזה להיות זמן של התכנסות. זמן להיות עם המשפחה, עם אנשים קרובים ועם עצמך.

בינתיים שורה ארוכה של חברות ומוסדות פתחו את הארכיונים הדיגיטליים כדי לדאוג לנו לתעסוקה, כאילו שהיה חסר תוכן ברשת. באקדמיה מציעים להשתמש בזמן הזה כדי להגביר את התפוקה, לייצר יותר מאמרים, פורומים, פרויקטים. אני מעריך את זה ואת הרצון להמשיך לשמור על משמעות, להמשיך ליצור, לשמור על הגחלת. חלק מהיוזמות שמפגישות אנשים בימים הללו הן ממש מרגשות וחשובות. ועם זאת, חלק בי גם רוצה לומר, די חברים, אנחנו בימים של שינוי טקטוני מהסוג שמופיע רק פעם בכמה דורות. בואו נרגע. בואו נהיה ברפלקסיה ושקט במקום להזין עוד ועוד עצים לתוך המכונה.

אפשר להסתכל על הקורונה מצד החיוב ואפשר גם מצד השלילה. מצד אחד, הקורונה טובה למשבר האקלים (מורידה פליטות גזי חממה) ומורידה מכה קשה על הקפיטליזם. מצד שני הקפיטליזם זה כולנו, וכשכלכלת העולם סובלת סובלים כולנו. אין כמו הקורונה כדי לגרום לנו כמה אנחנו תלויים באקולוגיה הכלכלית שהקפיטליזם יוצר, ולגרום לאדם לפלל לשלומה. מצד שלישי, יש משהו בריא בהאטה הזו. היא מאפשרת לראשונה לחשוב ברצינות על מרוץ העכברים שהחברה שלנו נתונה בו.

הרגע שבו הוגדרו מהן העבודות החיוניות למשק היה גם הרגע בו נחתה ההכרה כמה הרבה מהעבודות השגרתיות שלנו לא באמת חיוניות. הן מה שדיוויד גרייבר קורא לו בולשיט ג'ובס. הן משמשות בעיקר כדי להמשיך להריץ את המכונה ולדאוג שלכולם יש מה לעשות. הקורונה מבהירה לנו כמה מעט אנחנו צריכים בסופו של יום, וכמה רוב העבודה שמלחיצה אנשים ביום יום היא מיותרת. כמעט כולם מסכימים שיש משהו חיובי בהאטה הזו. תחושה של בריאות ויציאה מהלחץ המוגזם של העולם שלנו. אלא שאנחנו לא באמת בטוחים איך להצמיח כלכלה שלא תהיה מבוססת על צמיחה ועל זה שכולם יעבדו וייצרו כל הזמן יותר ויותר. היום התקינו לנו סוף סוף מכונת כביסה חדשה אחרי שהישנה התקלקלה. קנינו את היקרה והאמינה ביותר כדי שלא תתקלקל, אבל הטכנאי הסביר שגם את המכונה היקרה והאמינה ביותר בונים כך שתתקלקל אחרי שמונה שנים – אחרת היצרן לא ירוויח מספיק כסף (בניגוד למכונות בעבר שהחזיקו 15-20 שנה). הנה סיבה אחת לכך שאנחנו עובדים הרבה יותר ממה שהכרחי. יתכן שבאמת צריך להקדיש את החופש של פיק הקורונה כדי להתעמק בספרות ה-Degrowth.

 

** כמובן שצפו, וידעו שמתישהו יגיע איזשהו ברבור שחור, אבל דיבור על מגיפה שתשתק את הציביליזציה היו, בוודאי מבחינת האדם הפשוט, ברמת התסריט הפרוע של מלחמה גרעינית, אסטרואיד אדיר שפוגע בכדור הארץ או ננוטכנולוגיה שיוצאת מכלל שליטה והופכת את כל העולם למהדקי נייר.

פוסט בידוד: מחשבות על קורונה, ברבורים שחורים, מדיה וקפיטליזם ביציאה מהבידוד

לפוסט נוסף על הקורונה: כשברבור שחור מתנגש בהיסטוריה

יצאתי בתחילת השבוע מבידוד של 14 יום. כמו לצאת ממערה ולגלות שכל העולם סביבך השתנה בינתיים. במהלך ה-14 יום הללו הסטטוס שלנו כמבודדים השתנה מתופעה אקזוטית ומסקרנת, לחזון נפרץ.

בתחילת בבידוד, כשחזרנו מתאילנד, עדיין לא היה בארץ חולה קורונה אחד. באותם ימים החברים שלנו היו משועשעים שאנחנו מחוסרי המזל הללו שסופר עליהם במדיה, שחזרו מארצות במזרח והושמו בבידוד. חברים התקשרו לבדוק מה קורה איתנו ולהציע עזרה. באותם ימים ראשונים אפילו מצאתי מעין גאוות ראשונים בבידוד שלנו. בתחושה פנימית ידעתי שהבידוד הזה עוד יגיע לרבים והרגשתי כאילו אנחנו מעין גששים של החוויה האנושית. חוקרי ארצות שהגיעו לחופם של רגעים חדשים בהיסטוריה, ששאר האנושות עדיין לא נחתה עליהם, למרות שברור כבר שכולנו עוד רגע נזרק על צוקיהם. ימי הקורונה.

 

ברבור שחור עם כתר על ראשו

וירוס הקורונה חדר לעולמנו בסערה, אבל סערה עם ספקות בשוליים. כזו שלא ברור אם היא אמיתית, מדומיינת ואיך צריך לחשוב עליה. הנסיעה לתאילנד בסוף ינואר כפתה עלי לאפוף את עצמי כבר אז בחדשות קורונה ולכתוב לחברים בוואטסאפ ש"אני לא מבין איך לא כולם מדברים רק על הקורונה כל הזמן." אלו היו ימי הזהר של הקורונה, התקופה שמספר הנדבקים הכפיל את עצמו מדי יום מ-1300 ל-2500 ומ-2500 ל-5000. איש לא ידע את שיעורי התמותה אבל אנשים זרקו מספרים כמו 10% וזה היה נראה שהקורונה עשויה להיות ה-Big one. בתקופה ההיא, כשהקורונה הייתה עדיין בשולי הדיווחים, היא הייתה עדיין אפופה במסתורין אדיר. אפשר היה לדמיין אותה כוירוס סוף הימים סטייל סרטים הוליוודים כמו 12 קופים או הסרט התפרצות, שמופיע בהם וירוס שממש מאייים להשמיד את האנושות.

אחר כך כבר הגענו בתאילנד והקורונה נכנסה לשלב השני. יציבות בסין, אבל היא עדיין לא התפרצה בשאר העולם. הייתה איזו שגרה, ומספר ההדבקות בסין ירד מדי יום למשך תקופה ארוכה לפני שהתחיל להמריא בשאר העולם. היה נראה שמשתלטים על זה. באותו הזמן גם חדרה ההכרה שהקורונה פוגעת בעיקר באוכלוסיה המבוגרת, ושלי ולרוב האנשים סביבי אין מה לחשוש מהקורונה עצמה. אלא שבאותה תקופה כבר חלחלה ההכרה שגם אם הקורונה עצמה לא קטלנית לרוב האוכלוסיה יש לה יכולת לשבש דברים מן היסוד. משרד הבריאות פרסם את ההנחיה לחוזרים מתאילנד להיות בבידוד, ולמרות שההוראה הזו נראתה לנו שרירותית ומחוסרת היגיון נוכח שיעור החולים הזעום בחולים בתאילנד* גילינו שאנחנו מפחדים מהנחיות משרד הבריאות יותר משאנחנו חוששים מהקורונה עצמה.

אין מה לחשוש מהקורונה, אבל יש מה לחשוש מהשפעותיה של הקורונה בעולם. זו ההכרה שהופיעה סביבי מאז. גם אם לך עצמך אין מה לחשוש שהקורונה תהרוג אותך,*** הרי ששאינך מוגן כלל מהשפעות הלוואי של הקורונה.

הקורונה הוא גיים צ'יינג'ר אבל קשה לדעת עד כמה הוא גיים צ'ייינג'ר ולכמה זמן, בגלל שכל כך הרבה מהאיום שהוא מייצג קשור למדיה, לייצוגים שלו במדיה, לקורונה המדומיין ולדמיון הקולקטיבי. רוב מהסכנות שהקורונה מחוללת אינן קשורות כלל לוירוס עצמו אלא לגלי ההדף שהוא מחולל בכלכלה ובפוליטיקה הגלובלית.

האם הסיפור הזה של הקורונה ישכח עוד כמה שבועות, או שהוא ילווה אותנו מעכשיו לאורך שנים?

"הסיפור הזה של הקורונה יהיה גדול יותר מה-11 לספטמבר," אמרתי לשני בתחילת פברואר. היא אמרה שהיא מגזים, ובאותה תקופה גם אני לא הייתי בטוח לגמרי.

מאז הפוטנציאל של הקורונה כאירוע גלובלי משבש הולך והתממש. לאט לאט ובבטחה, הקורונה עשתה את דרכה משולי החדשות למרכזן, תוך שהיא דוחקת משם נושאים פוליטיים ובטחוניים אחרים. 11 בספטמבר? הצחקתם אותה. ב-11 בספטמבר הטיסות נעצרו ליום וחצי. ב-2020 תעשיית התעופה הבינלאומית קורסת והכלכלה הגלובלית כולה על ברכיה.

הקורונה היא ברבור שחור עם כתר על ראשו. אירוע חסר תקדים, או כזה שהתקדימים (השפעת הספרדית, האבעבועות השחורות) שלו אירעו בתקופות רחוקות כל כך שהם נראים כמו סיפורי אגדות מיתיים. כמו הסיפור על עידן החורף הקודם שמספרים עליו במשחקי הכס.

 

הבידוד כריטריט

ביום הרביעי של הבידוד נסתם לנו הביוב בבית. זה לא משהו שלא קרה בעבר, אבל בפעמים קודמות בעל הבית שלנו הגיע לתקן. הפעם, כשלא הצלחנו לפתוח את הסתימה לבדנו, שאלנו את עצמנו מה נעשה כשאי אפשר להכניס לבית אנשים שיתקנו? כמה ימים לפני זה גילינו גם שמכונת הכביסה שלנו התקלקלה בלי שאפשר להזמין טכנאי. זה הרגיש כאילו המצב בבית יוצא משליטה. אני כבר דמיינתי אותנו עושים מקלחות בחצר, אבל שני אמרה שאין מה לדאוג ושברור שהכל יסתדר. היא צדקה כמובן.

גם זה חלק מהלימוד של הבידוד. ללמוד לשחרר. כשחזרנו לארץ היו לי כל מיני תוכניות: הרצאה בסינימטק, ביקורים של חברים מחו"ל, ועוד דברים שרציתי לעשות. בסופו של דבר הייתי צריך לשחרר, כמו שמליונים ומיליארדים של אנשים בעולם נדרשים לשחרר בתקופה הזו, דברים גדולים בהרבה. כל מדריכי הטיולים, המסעדנים, וסוכני הנסיעות שמשחררים מהפרנסה לחודשים הקרובים. כל האנשים שעמלו ושקדו על ארגון תצוגות וכנסים בינלאומיים נאלצים לשחרר מכל זה. כל האנשים שתכננו לעשות חופשה או לצאת לטיול, או לנסוע לבקר את ההורים הקשישים שלהם בחו"ל, או לפתוח עסק.

בהתחלה קוננתי על מר גורלי וקיללתי את המדיניות הפופוליסטית של משרד הבריאות שהכניס את תאילנד לרשימה שהיא לא שיייכת אליה, אבל אחרי כמה ימים חלחלה ההבנה שאין בה טעם. כשאתה מרפה לתוך הבידוד, ומקבל את הפרישות שנכפתה אליך, גם אם באופן שרירותי וכנגד רצונך, היא יכולה גם להיות ריטריט. ואכן, עבורנו הבידוד הפך להיות כמו ריטריט עם הרבה זמן איכות משפחתי. במקום לנסוע למקומות ולפגוש אנשים, יצאנו לשדה שמאחורי הבית. מתבודדים בטבע מחוץ לחברת בני האדם.

הבידוד עם כל התסכול שהוא מעורר, והקורונה עם כל הפחד שהיא מעלה, יכולים להתפרש גם כהזדמנות והזמנה. הקורונה היא הזמנה לפנות פנימה. לצאת מקדחת האקסטרוברטיות ששולחת אותנו לרדוף אחר הדברים שבחוץ. הפילוסוף הצרפתי בלייז פסקאל אמר שכל צרותיו של האדם נובעות מחוסר היכולת שלו לשבת עם עצמו לבד בחדר סגור. הקורונה מחנכת אותנו לשוב לבסיס. לרגעים בבידוד נדמה היה שהקורונה יכולה להיות הזדמנות למפנה פנימה של האנושות. מהלך אינטרוספקטיבי פלנטרי שבו כל אדם אדם בעולם מסתגר עם עצמו לריטריט של שבועיים או חודש, להרהר בסופיות הקיום, בשמחה שבהוויה ובשקריות עולם האשליה.

 

הקורונה היא סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית

הקורונה היא סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית. היא מעודדת אנשים לשמור על הכסף שלהם עמוק בכיס. מה שה-11 לספטמבר הצליח לעשות בקושי ליומיים (הפסקת טיסות) הקורונה מאיימת לעשות למשך חודשים ואולי שנים. ממשלות העולם מבקשות: אל תיסעו למקומות רחוקים, אל תקנו כרטיסים לקונצרטים או אירועי ספורט, אל תארגנו כנסים בינלאומיים ואל תעשו מסיבות. ההפך המוחלט מהבקשה של ג'ורג' בוש הבן לאמריקאים לצרוך כמה שיותר, לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. מה שרבבות פעילי אקלים לא הצליחו לעשות באלפי מחאות נואשות הקורונה מצליחה לבצע ביעילות ומהירות – לצמצם את פליטת הפחמן בסין שירדה במהירות. "בזכות" הקורונה יתכן שב-2020 אומות העולם יעמדו סוף סוף ביעדי פליטות הפחמן שלהן!

אבל בקצה המנהרה מבצבצת השאלה, מה יהיה וכיצד יגיבו כוחות השוק להאטה מתמשכת בפעילויותיהם?  האם יסכימו לעצור את הכלכלה הגלובלית למשך תקופה ארוכה כדי לשמור על מה שמסתמן כשבר אחוז מהאוכלוסיה הגלובלית שרובו ככולו מגיע מהאוכלוסיה הקשישה שלקפיטליזם יש בה גם ככה עניין מועט בלבד. הגיל הממוצע של קורבנות הקורונה באיטליה הוא מעל לשמונים. אנשים שגם ככה הגיעו לסוף חייהם  היצרניים ובהקשר זה טען בפני חבר שהקורונה נראית כמו קונספירציה של קרנות הפנסיה (תיאוריה לא רעה, אבל גם לא מושלמת מאחר שכלכלות העולם קפצו על הגדר כדי להגן על הקשישים, והפילו איתן את הקרנות).

קפיטליזם נגד גודזילה (קורונה)

באיזה שלב יחליטו כוחות השוק שמספיק זה מספיק? מה אם פיתוח חיסון לקורונה יארך שנים? האם יש רגע מסוים שבו הדור הצעיר יתמרד ויחליט שהגיע הזמן לחזור לשגרה? שאי אפשר להמשיך להקריב את הצמיחה הכלכלית והחיים על מזבח הפחד מהתפשטות המחלה? הקורונה מראה לנו שוב איך שאלות של סיכון הן קודם כל שאלות של ערכים ופוליטיקה. התגובות של מדינות וגופים שונים לקורונה שונות בתכלית ונעות מההיסטריה הציבורית הישראלית לקור רוח מפוכח במדינות כמו הולנד או ספרד שמסרבות להאטם בפני העולם גם ששיעור ההדבקה בהם עולה בתלילות. ברקע עולה השאלה: מי מחליט אילו סכנות ראויות לתשומת לב ציבורית ואילו מצדיקים צעדים מרחיקי לכת?

וכמו שאמר טראמפ השבוע, השפעת הורגת כל שנה רבבות אמרקאים והכלכלה ממשיכה כרגיל אנחנו לא עוצרים שום דבר – אז למה כאן אנחנו עושים את זה.

ובדברים הללו, הנוגעים ללב, של טראמפ ניתן היה לשמוע תסכול עמוק ביחס לאחד מהמאפייינים המרשימים ביותר של קדחת הקורונה העולמית. עוד לא נמצא הבנזונה שיעצור את הקפיטליזם, אבל הנה הוא נמצא. במשך שנים מספרים לנו ששום דבר לא יכול לאכול את הקפיטליזם. שהוא בולע כל דבר שמתנגד לו. והנה הדבר המרשים ביותר בקורונה הוא שהיא דורסת את הקפיטליזם וטוחנת אותו עד דק. כמה שלא מנסים לסובב את זה, וכמה שלא מנסים לחפש איך בעלי ההון הם עוד פעם הרעים אי אפשר להתעלם מכך שהדבר הזה לא טוב לבעלי ההון, לכלכלה או לקפיטליזם. בכלל לא טוב. ומה שמדהים הוא שזה לא היה אידאולוגיה, ולא צעדים רגולטורים. בסופו של דבר הכח שהכניע את הקפיטליזם הוא פחד – פחד שיגרום לאנשים לפחד לצאת מהבית, לפחד לצאת לחופשות, ולפחד ללכת לבלות.

 

הפסיכולוגיה של הבידוד – בידוד ומשטור עצמי

"העולם השתגע," אומרים אנשים. בחסות הקורונה מתרחשות התפתחויות שנראו עד לפני זמן קצר דמיוניות לחלוטין, כמו משהו מהתסריט של Years and Years. בידוד שמוטל על רבבות אנשים. עוצר שמוטל על מדינות שלמות. הגבלות על תנועת אנשים ממקום למקום. אין פלא שברשתות החברתיות יש מי שסחים שכל הקורונה הזו  היא בסה"כ הסחת דעת שמטרתה כינונה של איזושהי סוג של עריצות גלובלית וטוטליטארית מסוג חדש.

אבל הדבר שהרשים אותי יותר מכל בבידוד, היא כוחה הסימבולי של המגיפה והמידה שבה אנחנו לומדים למשטר את עצמנו במהירות וביעילות, ולאמץ את הנראטיב של המשטור הזה, אפילו כשאנחנו יודעים שמדובר בפיקציה.

כשהיינו בתאילנד והבידוד הוכרז עוד לא היינו בטוחים איך ועד כמה ננהג לפי הנחיות הבידוד. כשאתה נופש בשמש בתאילנד בין אנספור נופשים שהקורונה היא עבורם שמועה רחוקה, ההנחיות של משרד הבריאות נראו כמו הזיה שלא צריך לקחת ברצינות. תאילנד אמנם הייתה המדינה השניה שהקורונה הגיעה אליה (תיירים סינים שהגיעו לחגיגות ראש השנה הסיני בסוף ינואר), אבל הקורונה מעולם לא התפרצה באמת (שיעור החולים בה כרגע הוא בערך 10% משיעור החולים הנוכחי בישראל). ישראל היא המדינה היחידה בעולם שהטילה בידוד על שבים מתאילנד. בהנחיות לבידוד החוזרים מתאילנד לא היה שום היגיון.

רק כשחזרנו לארץ קלטנו את מימדי הפאניקה שהתפתחה כאן בינתיים והבנו שזה בכלל לא משנה כמה היגיון יש בהנחיות לבידוד השבים מתאילנד. התווית שהרשויות שמות עליך היא מותג הרה גורל שלא ניתן להמלט ממנו. הבנו שגם החברים שמנטלית הסכימו איתנו שגזרת הבידוד לשבים מתאילנד מופרכת מעדיפים לשמור מאיתנו מרחק של כמה מטרים כשהם משאירים לנו אוכל בחצר. לא בהכרח בגלל שהם עצמם מפחדים אלא בגלל שאולי מישהו בסביבתם מפחד. ובת'כלס, הבנו שגם אנחנו לא רוצים לבוא במגע עם אנשים אחרים, אם זאת הגישה. שלא יהיה על המצפון שלנו.

הבידוד הוא כלי סימבולי רב עוצמה שמייצר גבולות ומפריד בין הבריא לחולה, בין הכשר לטמא. הוא מזכיר לנו כמה מהר אנחנו מייצרים את האבחנות בין הטהור למזוהם, בין מי שאיתנו ומי שבצד השני.

הבידוד מעתיק את האדם למעמד אונתולוגי חדש, ולמישור קיומי נפרד. בוקר אחד נסענו ברכב כדי להתבודד בטבע. כל הנסיעה הייתה הזויה. תחושת הבועה שקיימת כבר כך בנסיעה ברכב התעצמה עוד יותר. היינו כאילו בתוך העולם אבל למעשה מחוצה לו. אנחנו רואים את העולם מקיף אותנו. ובכל זאת, גם אם מי שסביבנו לא ממש יודעים את זה, אנחנו יודעים שאין קשר בינם לבינינו. כל סוג של מפגש אינו אפשרי. אנחנו שקופים, נמצאים במרחב אחר שאין להפר אותו. כמו בסרט סוף עולם שנשארנו בו רק שלושתנו וכל השאר הם כמו רוחות רפאים שנעות מסביב. אמיתיות רק למראה, אך חיות במרחב אחר. כמו בחוויה פסיכדלית של מעבר למימד אחר, שתי המציאויות הללו – זו של הטהורים וזו של המבודדים קיימות זו לצד זו. הן כאילו קרובות אבל למעשה אין ביניהן שום קשר. הן מתקיימות במישורי הוויה אחרים.

וזה לא שינה בכלל שהאקט הזה של בידוד החוזרים מתאילנד הוא אקט שרירותי שמרתיח אותנו, שננקט רק במדינת ישראל, ושההסתברות לחטוף קורונה בתאילנד בזמן שהיינו שם הייתה אחת למיליונים. זה כמו בניסוי המפורסם שהפרידו אנשים רגילים בשרירותיות לשתי קבוצות ונתנו להם לשחק בסוהרים ואסירים – ושבוע מאוחר יותר החברים בשתי הקבוצות כבר קיבלו לחלוטין את התפקידים שלהם והתנהגו בדיוק כמו שהייתם מצפים מסוהרים או מאסירים.

ברגע שמקבלים את הסימבוליות של הבידוד, את עולם הסמלים והמשקלים הערכיים שהוא מעניק לדברים אתה חלק מרשת התודעה של הבידוד. שבה אנחנו בצד אחד וכל השאר בצד השני. אתה יכול להיות ישראלי או פלסטיני, לבן או שחור, גבר או אישה – ברגע שאתה על הרשת אתה מקבל את הזהות שלך ומתחיל להזדהות איתה.

הרגעים הכי מטלטלים במפגש של עם סימבוליקת הטומאה של הבידוד היו הרגעים בהם הכרתי כיצד היא חודרת לתוכי ולאופן שבו אני חווה את עצמי. לילה אחד כשישנתי בחדר השני, התעוררתי מהג'ט לג והתחשק לי לזחול למיטה ולחבק את שני ואת הבן שלנו. פתאום קלטתי שהתעורר בי פחד שאולי זה לא בטוח להכנס למיטה ולחבק אותם. בלי שהתכוונתי ובאופן בלתי מודע, משהו בתוכי אימץ את התווית שהפנו כלפיו מבחוץ והחל לתפוס את עצמו כמזוהם, מזהם, ונגיפי. יומיים קודם לכן עוד השתכשכנו ביחד בבריכה והכל הרגיש מלא בריאות ושמחה. שום דבר לא באמת השתנה בנו. אבל בסביבה הסימבולית החדשה אנחנו מוגדרים אחרת וההגדרה הזו חודרת פנימה. היא אפילו יוצרת סוג של אפקט נוסיבו שבו כמעט נדמה לך שאתה חולה מעצם תגובת הסביבה אליך. אני צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב שאני לא נגיף, ואפילו לא חולה. הבידוד הזה לא מגדיר את מי שאני.

להיות מבודד הרגיש קצת כמו להיות מצורע. באוקראינה אנשים תקפו אוטובוסים של אזרחים שפונו מסין, למרות שכלל לא היו חולים בנגיף [לינק]. סינים ובעלי חזות אסייאתית נתקלו בנחשול של תקריות גזעניות ומישהו כתב "אני בן אדם. אני לא נגיף." המגיפה אינה שעתה היפה של האנושות. היא מובילה לשנאה, לפחד ולחשדנות. כל אחד עשוי להיות נשא, ובוודאי מי שבבידוד. במובן הזה החוויה של הבידוד גרמה לי להזדהות עם החוויה של מיעוטים שנאלצים לשאת על עצמם תגיות לא לשבועיים אלא לחיים שלמים. לכל האנשים שתגיות של לאום, גזע, מגדר או דת מטילות עליהם סטיגמות ומגבלות. במקרה שלי זה תרגיל מעניין של פרישות כפויה וקצרת מועד שבסופה אחזור להיות אחד עם שאר בני האדם. אני אומר תודה על כך שהבידוד הזה מזכיר לי כמה אני בר מזל וכמה עלי לגלות חמלה עבור כל המיעוטים המדוכאים באמת. הבידוד הוא מורה.

 

קורונה והבדלים תרבותיים

יש לי חבר שחי בהולנד. שבוע שעבר התקשרתי אליו לשאול מה המצב שם ואם גם שם בפאניקה כמו בישראל.

"הכל שטויות, אחי," אמר וסיפר לי על משלחת של 900 תלמידים הולנדים שנסעה השבוע לטיול סקי בצפון איטליה, ועל ילד שבילה עם סבתא שלו שחולה בקורונה אבל הרופאים שלחו אותו חיש קל לגן הילדים.

"ולא מפחדים?" שאלתי.

"לא. ההולנדים הם קלוויניסטים. הם אומרים: טוב מאוד. לך, תתלכלך, תדבק, תעבור את זה ותחזור לעבודה."

"ומה עם ישראל?"

"ישראל זה להפך. כל ההתנהגות שם נגזרת מהטראומה של השואה. ברגע שמגיע כזה דבר אנשים ישר מסתגרים בתוך השטייטעל, וסוגרים את החומות בפני החיידק הגוי שלא יחדור."

בחלוף חודש להופעת משבר הקורונה בישראל זה מרגיש כאילו התחוללה בישראל מהפכה שלטונית, אבל שונה ממש שציפינו. שר הבריאות ביצע הפיכה. משרד הבריאות הפך לסמכות העליונה שמכתיבה את גבולות המותר והאסור, האפשרי והבלתי אפשרי. כמו ההיי-ספרו בעונה החמישית של משחקי הכס, זו מהפכה מפתיעה שאף אחד לא ציפה לה.

 

הקורונה ומשבר האקלים

"מספר החולים הוא 15 עכשיו, ובקרוב הוא יהיה קרוב לאפס," אמר טראמפ ב-26 לפברואר, בתקופה שבה ניסה עוד להכחיש את הקורונה ולטעון שמדובר בהונאה דמוקרטית (hoax). שבועיים מאוחר יותר הנשיא מרחיק הראות שב-2018 חיסל את המשרד שהיה אמור להיות אמון על הטיפול באיומי מגיפה מהסוג של הקורונה הצטדק ואמר "מי יכל לתאר לעצמו שמשהו כזה יתרחש".

"מי יכל לתאר לעצמו שמשהו כזה יתרחש" זו גם בדיוק סוג התשובה שאתם יכולים לצפות לה מטראמפ גם בנושא משבר האקלים אם עדיין יהיה פה באיזור עוד 30 שנה וידרש לתת דין וחשבון על המהלכים שהוביל לסיכול המאבק במשבר האקלים.

קל יותר להכחיש את משבר האקלים מאשר את משבר הקורונה, כאן אפילו הנשיא נאלץ בסופו של דבר להתייישר ולהתחיל לעסוק בסוגיה. אבל קוצר הראות של הנשיא הרפובליקני מציג באור חדש את התוצאות הצפויות לקוצר הראות של הפוליטיקה הפופוליסטית בטיפול במשבר האקלים החמור לעין ערוך ממשבר הקורונה.

הצרה היא שלמשבר האקלים אין כמובן יחסי ציבור טובים כמו למשבר הקורונה. משבר האקלים כבר משפיע באופן חמור על חיי מאות מליונים ברחבי העולם, אחראי להכחדותם של מיליוני מינים ביולוגים ומעמיד בסכנה את הסדר העולמי כולו, אבל חסר לו דבר אחד שיש לקורונה. הוא פחות קונקרטי ומיידי ולכן שקוף לנו הרבה יותר.

מחקרים בתחום תפיסת הסיכון מראים שוב ושוב שבני אדם שוגים דרמטית בהערכת הסיכון שלהם. הם מבצעים הערכת חסר לסיכונים ערטילאיים, מזדחלים או מוכרים, והערכת יתר לאיומים פתאומיים, חדשים ובלתי מוכרים. ההטיות אבולוציוניות של מערכת העצבים האנושית מכתיבות לנו צורות תפיסה והבנה מסוימות של העולם שבה קל לנו להתעלם מסכנות מסוימות ולנפח סכנות אחרות ללא קשר למידת האיום הסטטיסטית של כל אחת מהן.

המחשה של מספר המתים מקורונה לעומת מחלות אחרות. מהאתר informationisbeautiful

בסקאלת האיומים שבני אדם מסוגלים להתרגש מהם ולפעול מהם הקורונה נמצאת למעלה יחד עם אנרגיה גרעינית וחומרים פסיכדלים. משהו בלתי מוכר עם פוטנציאל לנזק פתאומי שלמרות שהנזקים שלו נדירים יחסית הוא תופס בתודעה מקום מאיים הרבה יותר מזה של סכנות בעלות השפעה ונזקים נרחבים בהרבה אבל מזדחלים כמו זיהום אוויר, אורח חיים ישבני או התחממות גלובלית.

השיח על הקורונה ברשתות החברתיות הוא מקוטב ומתלהם בחלקו הגדול, כמו השיח שם ובכלל. כל מי שמטיל ספק בהיגיון ההוראות הייחודיות והמקוריות של משרד הבריאות הישראלי מותקף חריפות. המיקרוביולוג פרופ אודי קידרון פרסם  בויינט טור דעה שהדהד את הדברים שאומר בראש חוצות גם פרופ' יורם לס מנכ"ל של משרד הבריאות לשעבר. קידרון ולס מהווים חלק מקול גדל שטוען שהפאניקה מהקורונה מייצרת צעדים פופוליסטים ולא הגיוניים  שפוגעים בכלכלה באופן לא פרופורציונאלי, שיש "לבטל את מרבית ההנחיות שיצאו ממשרד הבריאות," ולהתרכז בצעדי מניעה כמו חינוך לשטיפת ידיים ואי לחיצת ידיים.

הטוקבקיסטים שחטו את הפרופסור ואמרו שלא ניתן לשים תג מחיר על החיים. שהצלת חיי אדם מצדיקה גם  צעדים דרקוניים, למרות הפגיעה הכלכלה. אלא שהטענה שאין תג מחיר לחיים היא טענה פופוליסטית. יש תגי מחיר לחיים – הם פשוט גמישים ותלויי סיטואציה. אנחנו מצמידים תג מחיר לחיים כל פעם כשאנחנו מחליטים לקצץ בתקצוב של מעונים לנשים מוכות למרות שהסטטיסטיקה אומרת שהדבר יוביל לפגיעות בנפש, או לא לטפל בזיהום האוויר בארץ למרות שהוא אחראי לאלפי מקרי מוות בשנה, או לקצץ עוד במספר המיטות לנפש בבתי החולים. (הסקנדל האמיתי, הרי התרחש כבר בעבר, על קנה מידה של 40 שנה בהן  מספר המיטות ל-1000 תושבים בישראל ירד מ-3.3 ל-1.7 המחדל המזדחל ההוא הוא זה שמוביל כנראה את משרד הבריאות לנקוט בצעדים דרקוניים כדי להמנע מחשיפת ערוותה של מערכת הציבור הישראלית שמתקשה לעמוד בעומס כבר בימים כתקנם). בכל המקרים האלה יש לחיים תג מחיר ברור, והוא נמוך לאין שיעור מתג המחיר שמדינת ישראל מוכנה לשלם על נזקיה האפשריים של הקורונה. גם להשבתת הכלכלה עצמה יש קורבנות אגב. עליה בתמ"ג לנפש מקושרת עם עליה בתוחלת החיים, ועליה באבטלה מקושרת בעליה בדכאון, חרדה, ומצבים אחרים שמובילים גם הם לקיצור תוחלת החיים, כך שגם מיתון כלכלי עולה בחיי אדם. אבל כמובן שקל יותר לחשוב לטווח הקצר מאשר לארוך. כפי שנח יותר לחסוך קצת כסף על ידי השבתת מערכות בריאותיות שמאוחר יותר הופכות חיוניות ויכולות לחסוך כסף רב הרבה יותר, כך גם קל יותר לעצור את הכלכלה גם במחיר של פגיעה שעשויה להיות חמורה יותר בהמשך הדרך. הקורונה היא הנצחון של הפתאומי והדרמטי על המזדחל.****

הקורונה גם גוזרת מוסר מסוג חדש. כשזה נוגע לקורונה אנשים מוכנים להטלת צעדים קיצוניים כמו בידוד, ומי שמפר אותם נחשב כמי שמפר את הסדר הציבורי. אבל אנחנו לא מתיייחסים באופן כזה למי שאוכל בשר, טס הרבה, או נוהג ברכב שטח מזהם – למרות שהפעילויות הללו מציבות את כולנו בסכנה שההשלכות שלה מרחיקות לכת הרבה יותר מהקורונה.

ובכל זאת יש לקורונה גם השפעה חיובית על משבר האקלים. לראשונה מזה תחילת הסכמי האקלים, האנושות עשויה לעמוד השנה בהתחייבויות שלה לצמצום פליטת גזי חממה. הקורונה, סם ההרגעה של הכלכלה הגלובלית, מצליחה, נכון לעתה, להאט את הקטר שיצא מכלל שליטה ומאיים לחנוק את כולנו. פעילים סביבה מסוימים תהו האם הקורונה היא מעשה הגנה עצמית של הטבע נגד הקפיטליזם. אחרים תוהים בימים אלו האם הקורונה לא מביאה לנט-אפקט חיובי מבחינת הכוכב. הכל מורכב כשזה נוגע לקורונה, וההשפעות החיוביות והשליליות מתעררבות זו בזו: הקפיטליזם נפגע, אבל הכוכב מרוויח, אבל אנשים מבלים יותר זמן מול מסכים, ואנשים אמיתיים נפגעים, ובכלל, מי זה הקפיטליזם הזה שאנשים שמחים לראות אותו נופל על ברכיו? משבר הקורונה והמיתון המסתמן מזכירים לנו שכולנו מתפרנסים ממנו…

 

המרוויח הגדול של הקרונה – האונליין

כולם מפסידים מהקורונה. חברות התעופה והמסעדנים, הקולנוענים ובעלי בתי המלון, רופאי השיניים והקרקסנים. אבל יש כאלו שמפסידים יותר ויש כאלו שמפסידים פחות. ויש כאלו שאפילו עשויים עוד להרוויח.

ביום שבו הקורונה תעלם מהשטח נגלה שאנחנו חיים בעולם שונה מזה בו חייינו עד עתה. בזמן השקורונה היכתה בחברה, עצרה את התנועה בין מדינות, שלחה מליוני בני אדם לבידוד והטילה עוצר על איזורים שלמים, היה מגזר אחד במשק שהלך וצמח. תוך כדי התפתחות משבר הקורונה עברו מעסיקים רבים ברחבי העולם לעודד את העובדים שלהם לעבוד מהבית ואילו בבתי ספר ואוניברסיטאות עברו להוראה מרחוק.

בעוד המרחב הפיזי מאבד את מקומו, זכה המרחב הוירטואלי בהזדמנות יוצאת דופן להכנס  ולהשתלט על מרחבים חדש.

ככל שמרחבי המחיה הפיזיים מתרוקנים מחיים כך מתרבה הפעילות ברשת. כאירוע מדיה בינלאומי ורב התפתחויות, הקורונה מדביק את כולנו למסך. בשבועות מאז שחזרתי לארץ הספקתי לעשות שני דברים שנמנעתי מהם שני ארוכות: מנוי לניו-יורק טיימס, וחשבון בטוויטר. כעת אני מתמודד עם התוצאות.

כשהקורונה תעלם אנחנו עשויים לגלות שכל מיני דברים שחדרו בחסות הקורונה לתוך שגרת החיים שלנו, הספיקו לשבור מוסכמות ושינו מן היסוד את האופן שבו העולם מתנהל.

האם בשוך הקורונה יחזרו כולם למשרדים ולבתי הספר או שממשלות ובני אדם יראו שאפשר לעשות את אותם דברים זול וטוב יותר מהבית במרחב האונליין?

אם הדבר הזה יתרחש, הרי שההשפעה החשובה ביותר של הקורונה תהיה בכך שהפרידה בין בני האדם ונתנה פוש גורלי לטכנולוגיות הוירטואליות כדי לבצע זינוק שיממוטט את המוסדות עתיקי היומין של המשרד, המפעל, בית הספר והאוניברסיטה. המרוויחה הגדולה תהיה מציאות האונליין שצמחה והתרשתה בזמן שהעולם שבחוץ הלך והסתגר. ובכלל, כולנו נכיר תודה אדירה לרשת – כי מה היינו עושים לו הייתה המגיפה הזו פורצת 30 שנה קודם והיינו נאלצים להכנס לבידוד לפני האינטרנט והנטפליקס.

אבל יתכן גם שהתוצאה תהיה הפוכה. יתכן שבשוך הקורונה נבין שכל הקשקושים הוירטואלים הללו היו נחמא פורתא, ושהדבר האמיתי זה קשר אנושי אינטימי וקרוב -פיזית. יתכן שבשוך הקורונה כולנו נגלה עד כמה יקרה הכמיהה העמוקה שלנו כבני אדם לבלות יחדיו ולשהות זה במחיצתו של זה.

 

בשוך הקורונה

כשתלך הקורונה  תהיה שמחה אדירה. אנשים יהיו באקסטזה מכך ששוב אפשר להפגש ולבלות יחדיו. הם ינהרו לכיכרות, לבתי קפה, לאולמות הקולנוע ולחוף הים. זה יהיה כמו הבייבי-בום של הקורונה. חגיגות פוסט-נגיף אדירות שיסחפו את העולם. כולנו נקפוץ למזרקה בכיכר רבין, ולא נחשוש להדבק. בשוך הקורונה אנשים יגלו מחדש את השמחה של הביחד. הם יתקבצו זה עם זה ויחגגו את הנצחון הגדול באירוע פלנטרי אפי ומאחד כמו החגיגות בסיום מלחמת העולם השניה (למרבה הצער זה לא יהיה כך, אבל מותר לחלום).

 

** כשיצאנו מתאילנד היו שם כ-40 חולים במדינה של 70 מיליון, בקצב גידול של חולה חדש מדי כמה ימים (רוב החולים היו סינים שהגיעו למדינה לראש השנה הסיני בסוף ינואר). הבידוד מתאילנד נמשך עד הרגע שבו הוחלט על בידוד מוחלט מישראל, גם ששיעור חולי הקורונה היה גדול פי עשר בישראל מבתאילנד. בין אלפי השבים מתאילנד שנמצאו בבידוד לא אובחן לבסוף אפילו נשא קורונה אחד שיצדיק את המהלך מחוסר ההיגיון.

***על פי הנתונים הקוריאנים שהם הנתונים הנרחבים והמדויקים ביותר בשידינו שיעור התמותה של הקורונה הוא מעט יותר מחצי אחוז.

****כמובן יתכנו עוד הפתעות, הדעות עוד משתנות, ואת גזר הדין הסופי בשאלה מה הייתה מידת הבהלה. המתאימה לקורונה ניתן יהיה לגבש רק בהמשך. התקופה הנוכחית מתאפייינת בתנודתיות בין אלה שטוענים שהתגובה הציבורית אינה מספקת לאלה שטוענים שהיא מוגזמת בהחלט. האמת היא שזה מורכב, תלוי קונטקסט וידרש עוד זמן שיתגבש מידע נוסף ונוכל לבחון את ההבדלים בין האפקטיביות של מדינות שונות כמו סין, איראן, איטליה, דרום קוריאה, תאילנד, ארה"ב וישראל – ולהעריך מה עבד, מה היה חסר, ומה היה מיותר.

היד הקוסמית הנעלמה חוזרת כדי לפתור את בעיית שינויי האקלים

מה הסיכוי שבעיית ההתחממות הגלובלית תיפתר מעצמה ללא מאמצים הירואים מצד ממשלות העולם?  באופן כללי אני נוטה להיות פסימי בנושא שינוי האקלים, אך לאחרונה אני מתחיל להשתכנע שדווקא על רקע עידן טראמפ והניסיון לחבל ביוזמות להגנת הסביבה, יש עדיין סיכוי מסוים לשינוי דרמטי והוא נטוע ביד הנעלמה הקוסמית ונטיותיה להבליח במהלך ההיסטוריה האנושית ולאזן מחדש את הפרמטרים בצורה שתמלט את האנושות שוב ושוב מאסון קולוסאלי.

משבר הגללים של המאה ה-19

מה זאת היד הנעלמה הקוסמית הזו שאני מדבר עליה ומאיפה הקרצתי אותה? ובכן, עבור מי שעוקב אחר ההיסטוריה האנושית (והלא אנושית), היד הנעלמה הקוסמית היא דמות ארכיטיפית מופשטת של סופרמן קוסמי, מעין משיח בירוקרטי בעל סמכויות מופלגות, שכל פעם כשהוא רואה שדברים יוצאים מכלל שליטה יורד אל האדמה ומשנה את חוקי המשחק כדי שיוכל להמשך. זהו שם לא מדעי ולא מחייב לעקרון החוזר על עצמו, שבו משהו לא צפוי קורה ומתערב בעולם רגע לפני שדברים מתחרבנים בצורה סופית, לפעמים ממש באופן מילולי: בלונדון של סוף המאה ה-19, בעוד העיר נכנסת לתוך עיור ומודרניזציה מואצות, כמויות השתן והחרא שהצטברו ברחובות מהסוסים שנדרשו כדי לתמוך בתשתית של עיר מודרנית היו כה בלתי נסבלות שהיו מי שהזהירו שעוד רגע כולנו נטבע בחרא של הסוסים, אלא שאז הופיעו המכוניות והסוסים והזיהום הבלתי נסבל שגרמו הסוסים נעלם מהרחובות. זה היה מקרה קלאסי של היד הקוסמית הנעלמה, ה-Deus ex Machina של היסטוריה של קליפהנגרים שנוטים להסתיים בפעולה בירוקרטית ולא מאוד דרמטית של  היד הקוסמית הנעלמה ודואגת שהכל יסתדר איכשהו.

האיש שהציל הכי הרבה אנשים בעולם שהכי פחות אנשים מכירים. פריץ האבר

דוגמה נוספת ומשמעותית קצת יותר. בסוף המאה ה-19 נראה היה שהאנושות מתקרבת לקצה יכולת הפקת המזון של הכוכב. המומחים קבעו אז שלאפשרות ייצור המון על פני הכוכב יש גבול הקשור לכמות החנקן הזמינה צמחים, כך שהכוכב לא מסוגל לספק מזון ליותר ממיליארד או מיליארד וחצי אנשים, והתחזית היתה לרעב עולמי אם מגמת גידול האוכלוסין לא תפסק.  אלא שבתחילת המאה הצליח הכימאי הגרמני-יהודי פריץ האבר לקבע חנקן במה שנקרא מאז "תהליך האבר" והדבר פתח את הדרך להופעת דשן כימי, ולהכפלה פי כמה וכמה של פוטנציאל גידול המזון בכוכב. כיום הרוב המוחלט של המזון על פני הכוכב הוא כזה שמגודל באמצעות דשן כימי וגידולו היה בלתי אפשרי ללא ההמצאה של האבר שהיא שאפשרה את גידול האוכלוסין המהיר במאה ה-20. כמובן, בכך היא הכינה את הקרקע לקראת הבעיה הכדולה באה, ובשנות השבעים בספר "גבולות הצמיחה" כבר הזהירו כלכלנים שגידול האוכלוסין האקספוננטיאלי של האנושות (שהתאפשר בזכות תהליך האבר) מעמיד את כולנו בסכנה על גבי כוכב בעל משאבים מוגבלים, אלא שבינתיים התברר שככל שרמת החיים וההשכלה עולות, וככל שתמותת תינוקות יורדת כך גם קטנים באופן טבעי שיעורי הילודה. הגידול האקספוננטיאלי של האוכלסיה הגלובלית שהגיע לשיאו לקראת סוף המאה, התמתן ובמקומות רבים אף התהפך. כך שכיום בכמעט כל מקום שמתרחשים בו תהליכי עיור ומודרניזציה שיעורי הילודה צונחים, כולל כמובן אמריקה ואירופה אבל גם אסיה, המזה"ת ואפריקה. התחזית הדמוגרפית הפופולרית כיום היא שאוכלוסיית העולם תתייצב על כ-9 מיליארד בעוד כמה עשרות שנים, ומשם כנראה תרד באופן טבעי. אז אוקיי, זה משמעותית יותר אנשים ממה שכנראה היינו רוצים לראות על הכדור הזה כרגע, ובכל זאת התחזיות על כך שנמשיך להכפיל את עצמנו שוב ושוב ללא קץ התגלו כנבואות זעם חסרות הצדקה.

הופך להיות מקור האנרגיה הזול ביותר בכוכב. חשמל סולארי

איך כל זה קשור למשבר האקלים ואפקט החממה? ובכן, כיום אנשים שעיניהם בראשם מודאגים (ובצדק!) מנושא שינוי האקלים. הנושא מדאיג במיוחד משום שלשינויי האקלים יש פוטנציאל הרסני בקנה מידה תנ"כי, ומשום שלמרות הראיות לכך שהאחראית לכך הן פליטות של גזי חממה שמייצרת האנושות, רבים מהתאגידים שהעסק שלהם הוא לייצר את הפליטות הללו משקיעים כסף ומאמץ רב כדי לממן מחקרים שיאמרו אחרת, לבלבל את הציבור, להכחיש את הבעיה ולהפוך אותה לסוגיה פוליטית שנויה במחלוקת כדי לתקוע כל ניסיון לפתרון. תחת מתקפת האינטרסים הללו המנגנונים הפוליטיים שוב קורסים ומוכיחים עצמם כבלתי אפקטיביים לחלוטין. ובכל זאת, שוב יש סימנים לכך שהיד הנעלמת של הקוסמוס נכנסת לפעולה: שיעורי פליטת הפחמן במדינות רבות כבר נמצאות בירידה, פחות בגלל הסכמי אקלים לא מחייבים ויותר משום שהתפוקה של אנרגיה סולארית צמחה פי 50 רק בעשור האחרון ואילו עלויות הפקת אנרגיה סולארית צונחות מתחת לעלות השימוש בפחם. במקביל אנחנו מתקדמים גם לקראת גידול סינתטי של בשר שלא רק יפתור את הבעיות של טבעונים וכל מי שמוטרדים מהזוועות שמעוללים בני אדם לחיות אלא יצמצם דרסטית את פליטות גז ההחממה מתאן שידוע כמזיק פי כמה עשרות יותר מפחמן דו חמצני. גם כאן הפתרון צפוי להגיע באותו עקרון מוכר של צמיחה אקספוננטיאלית שעובד בינתיים לא רע בתחום הסולארי. הבשר הסינתטי יוזל באופן מעריכי עד שיהיה זול יותר מבשר שמקורו בחיה ובנקודה זו הצמיחה של תעשיית משק החי, שתורמת בצורה אדירה להתחממות הגלובלית תעצר ותחל לסגת. במקביל הסינים כבר מטילים את כל כובד המשקל על הוצאת רכבי הבנזין מהמחזור והחלפתם במכוניות חשמליות (שיוטענו בחשמל סולארי). כשמחברים את הנקודות האלה בשינויים שמתגבשים בין תעשיית האנרגיה, לתעשיית המזון והתחבורה אפשר להעלות על הדעת מצב שבו אפילו במציאות מייאשת של תאגידים פושעים וממשלות כושלות בעיית האקלים תפתר מעצמה, במידה מסוימת לפחות. זה לא יהיה פתרון מלא, משום שכפי שמתריעים רבים אנחנו רק מתחילים לחוש את השפעות גזי החממה שכבר לכודים באטמוספרה, ועוד נחוש אותן שנים רבות לתוך העתיד (כפי שאנחנו ממשיכים לחוש את תוצאות הילודה המוגברת בעשורים הקודמים). והשאלה הקריטית היא לא כמה גזי חממה אנחנו פולטים כרגע אלא כמה נמצאים באטמוספירה. כלומר יש שיאמרו ובמידה מסוימת של צדק שכל זה הוא כרגע בחזקת מעט ומאוחר מדי. ובכל זאת, זה עשוי להספיק כדי למנוע את האפקטים היותר קטסטרופלים שיש החוזים אותם במקרה שהאנושות תמשיך להעצים את פליטות גזי החממה.

כל מה שנכתב כאן לא נכתב כמובן כדי להפחית מעוצמת הדחיפות הנדרשת לשינוי ההרגלים .הסביבתיים הקיבוציים של האנושות, ומחשיבות עבודת הקודש שעושים כל האנשים שנאבקים לשם כך. המאבק להצלת הכוכב ותושביו מפירותיו הבאושים של הקפיטליזם התאגידי עוד יהיה ארוך וקשה, ובכלל לא בטוח שיצלח, ועם זאת משהו במערך הכוחות משתנה. כל עוד המאבק להצלת הכוכב נסמך על ממשלות לא אפקטיביות והרצון הטוב של אזרחים יחידאים שמתעניינים בנושא אך ניצבים מול ממערכות גדולות ואדישות עד עוינות לנושא האקלים, הכשלון נראה היה מובטח. יש משהו מעודד בכך שכוחות האבולוציה והההיסטוריה מתייצבים פעם נוספת מאחורי האנושות כדי לשנות כיוון רגע לפני ההתרסקות. הפעם, לא באופן מפתיע, הכוחות הקוסמיים הללו חברו עם השחקן החזק ביותר של העידן: הכסף. אנרגיה סולארית, בשר סינתטי ומכוניות חשמליות הופכים כולם לזולים וכדאיים יותר כלכלית מהטכנולוגיות הישנות והמזהמות של הפחם, הנפט, מנועי הבנזין ומשקי הבשר התעשייתיים. כשלוקחים בחשבון שההשפעה של הכוחות הכלכליים הללו, המתדלקים את השינוי המערכתי בצורה אפקטיבית לאין שיעור ממחויבות אישית, ואפילו מחויבות ממשלתית, אפשר להרשות לעצמנו לחוש לרגע חיבה, פליאה ואף תחושת קסם מסוימת נוכח הנוכחות החמקמקה של היד הקוסמית הנעלמה – הגרסה האבולוציונית הרכה והלא מובנת מספיק של ההשגחה הכללית בהיסטוריה האנושית.

איך להציל את תעשיית התרבות: מודלים כלכליים אלטרנטיביים לעידן הדיגיטלי

לא חסרות דוגמאות לדברים שלא עובדים בצורתה הנוכחית של השיטה הקפיטליסטית, ולא חסרות דוגמאות לכך שהקפיטליזם אינו מתגמל אנשים על פי ערכם ותרומתם לקיום החברה (השוו למשל את התגמול שמקבלים חקלאים, מורים ועובדות סוציאליות לעומת התגמול שמקבלים פרסומאים, בנקאים ועורכי דין תאגידיים למשל). אחת הדוגמאות הברורות בעיני לאופן שבו השווי הכלכלי של משהו בקפיטליזם שונה מאוד מערכו לחברה וחבריה היא נושא המודל המסחרי.

שומר על ערכו הייחודי. הספר

שומר על ערכו הייחודי. הספר

 מתישהו בעידן השעתוק הטכני של יצירות התרבות, ואז עוד פעם עם עליית הרשת והשכפול הדיגיטלי, ענפי התרבות השונים קיבלו כל אחד מודל מסחרי הייחודי לו. תחום האמנות למשל זכה במודל מסחרי מוצלח יחסית, שבו כל יצירה הורשתה לשמור על הילת המקוריות שלה, מה שאפשר לה לקיים ערך ייחודי, כך שמחירן של יצירות אמנות יכל לטפס לרבבות ואף מיליוני דולרים. תחום הקלטות המוזיקה, לעומת זאת, סבל מכך שבהקלטות מוזיקה אין מושג של הקלטה מקורית, ולכן ברגע שניתן היה להעתיק מוזיקה בקלות ו"בחינם" הקלטות מוזיקליות הפכו אובייקט לשכפול ואיבדו את ערכן. כיום אפשר לשמוע בבית בחינם את הסימפוניה החמישית של בטהובן בביצוע הפילהרמונית של ברלין, תזמורת שהפעלתה עולה ממון רב, בעוד שלהחזיק ציור של צייר מהמדרגה השלישית יכול לעלות סכום נאה. הסיבה שמוזיקאים כבר לא יכולים להרוויח ממוזיקה מוקלטת אינה קשורה לכך שאנשים כבר לא מאזינים למוזיקה מוקלטת, אלא לכך שהרווח ממוזיקה מוקלטת טיפס במעלה סולם האגרגטורים של הרשת. מהקלטות מוזיקה מרוויחים כיום לא המוזיקאים שטרחו עליהן אלא בעיקר רשתות כמו יוטיוב שסוחרות במוזיקה כסוג של פיתיון שמטרתו לקבץ גולשים ולאסוף עליהם נתונים המשמשים לביצוע ניתוחי שוק ולכיוון מדויק יותר של פרסומות. העובדה שהקלטות מוזיקליות יקרות להפקה הן חינמיות ואילו ציור מקורי יעלה לכם ממון רב לא אומרת שלשני יש ערך רב יותר – רק שהוא מוערך במסגרת מודל כלכלי שונה (כזה של מחסור, לעומת כזה של שכפול דיגיטלי). תחום הספרות, מצדו, זכה לגורל טוב במקצת מזה של הקולנוע והמוזיקה המשתכפלים מכיוון שלמרות השכפול נשמר בו במידה מסוימת הקשר לאובייקט הפיזי (אם כי לא כמו לאובייקט ייחודי ברמה של יצירת אמנות). למרות שקל הרבה יותר (מבחינת נפח הנתונים) לשכפל ספר מאשר תקליט או סרט, הקשר ששומר מוסד הספר לאובייקט הפיזי (משום שרבים עדיין מבכרים לקרוא ספרי נייר) מגן עליו מלאבד סופית את ערכו בעידן השכפול הדיגיטלי (ויש גם מי שמציעים לרתום את האיכות הבלתי-משתכפלת הזו של הספר ולהפוך אותו למוצר מחסור כדוגמת יצירת האמנות, כזה שיוצא במהדורות מוגבלות ומהודרות, כמו סדרת הדפסים של אמן).

בגדול, אם לשים בצד את ההבדלים בין ענפי התרבות השונים, אפשר לומר שכל תחום התרבות והמקצועות היצירתיים סבל קשות מהמהפכה הדיגיטלית. אם ברצונכם לראות מה לא עובד באופן שבו קפיטליזם מתגמל על עשיה בתחומים שונים, אחד המקומות להתבונן בהם הוא תעשיית התרבות ואובדן הערך המהיר שלה בעידן השכפול הדיגיטלי. אם מטרת השיטה הכלכלית שלנו היא לתגמל עבור יעילות, יצירתיות ויצירת ערך עבור בני האדם הרי שבכל הקשור לתחום התרבות היא נכשלת כשלון חרוץ.

אין תחום אנושי, חוץ מתחום הטכנולוגיה אולי, שמנקז אליו כל כך הרבה יצירתיות וכשרון, ושמפיק תוצרת בעלת חדשנות וערך על בסיס קבוע כל כך כמו בתחומי הקולנוע, הטלויזיה, המוזיקה והספרות. אם איכות השירות בתחום החשמל או המים הייתה משתפרת כמו שמשתפרת איכות ועלות הסדרות לצרכן היינו כבר חיים באוטופיה של חשמל ומים חופשיים לכל. אבל ה"קפיטליזם" בן זמננו בנוי על קרטלים, מונופולים וחסמים מלאכותיים, כך שתאגידי מים וחשמל מסורבלים ומסואבים יכולים לגבות מחירים מופקעים על שירותיהם הכושלים בעוד שעובדיה היצירתיים של תעשיית התרבות, גם האנשים המבריקים שמפיקים את הסרטים והסדרות פורצי הדרך שכולם צופים בהם באדיקות דתית, מתקשים לסגור את החודש.

מזהיר מאיון הכלכלה, ומציע מודל כלכלי חלופי שימנע אותו. ז'ארון לאניר

מזהיר מאיון הכלכלה, ומציע מודל כלכלי חלופי שימנע אותו. ז'ארון לאניר

תעשיית התרבות לא במצב ייחודי. היא רק מקדימה את זמנה. תחומים רבים בכלכלה בת זמננו נמצאים בסכנה של אינפורמטיזציה – תהליך שבמהלכו הם מתאיידים בעקבות טכנולוגיות מידע חדשות המייתרות מקצועות ותהליכי ייצור. בין הקורבנות האחרים ואלו הבאים בתור אפשר להזכיר את סוכני הנסיעות, אנשי המלונאות, נהגי מוניות ומשאיות, ובהמשך החקלאים, אחיות בתי החולים, הרופאים, רואי חשבון, עורכי דין, עובדי פס הייצור, המורים ורבים רבים אחרים. ככל שיותר תעשיות יהפכו לברות שכפול באמצעות מדעי האינפורמציה והרובוטיקה כך ייעלמו מגזרים נוספים מהכלכלה שלנו והפונקציות שלהן יועברו אחר כבוד למערכות מידע אוטומטיות מבוססות ביג דאטה ולמידה מלאכותית. בהמשך המאה, כאשר שיטות כמו הדפסה תלת ממדית וננוטכנולוגיה יאפשרו לשכפל בבית שורה מתרחבת של מוצרי צריכה תעשייתיים ממזון ותרופות ועד מכשירים אלקטרונים תחומים נוספים של הכלכלה יהפכו למיותרים ויעברו דה-מונטיזציה (Demonetization), תהליך שז'ארון לאניר מדבר עליו בהרחבה בספרו האחרון Who owns the future.

כבר שנים שאנשים כמו קאלה לאסן ואחרים מדברים על כך שהקפיטליזם הוא מכונת ההשמדה העצמית של הכוכב. אחרים מדברים על הצורך ב-Degrowth, נטישת הגישה שמשווה בין קדמה לבין הצמיחה הכלכלית שמכלה את משאבי כדור הארץ. הדיבור על Degrowth מגיע בדרך כלל מהחשודים המיידים: פעילים ירוקים, פעילים אנטי-קפיטליסטים ושוחרי איכות סביבה למיניהם, אלא שעל פי לאניר ה-Degrowth המדובר של הכלכלה יתרחש לא דווקא כתוצאה מפעילות של אידאליסטים סביבתניים אלא כתוצאה מהכלכלה הדיגיטלית והאופן שבו היא תשלוק את הערך מתוך יותר ויותר תחומים מהכלכלה בת ימינו.

בניגוד לפעילי ה-Degrowth שרואים בתהליך הזה תהליך שהכרחי כדי להגן על הכוכב ולהפוך את החיים לפשוטים יותר, על פי לאניר מדובר בתהליך שלילי שיעצים את הפערים החברתיים ואת ריכוז ההון בידי המעטים המחזיקים בבעלות על מערכות האינפורמציה שהחליפו את כולם בעבודות שלהם באמצעות התבססות על ביג-דאטה שהופק ממעקב אחר פעולות העובדים והמשתמשים. כדי שה-Degrowth הזה לא יוריד מנכסיהם את כל מי שאינם חלק מהאליטה הקטנטנה השולטת בטכנולוגיה לאניר מציע לחלק את רווחי השימוש ברשת ובאינטיליגנציות המלאכותיות בין התאגידים לבין המשתמשים, כך שכל פעם שחברה מרוויחה משימוש בדאטה שהופק מפעולותיהם של משתמשים/עובדים (למשל בשימוש באינטליגנציה מלאכותית מבוססת ביג-דאטה), מי שתרמו את הידע הזה, כלומר ציבור העובדים והציבור הרחב יתוגמלו עבור כך. זו שיטה מעניינת שלאניר מודה שהיא תכניס הרבה סיבוכים למערכת ושהיא לא נטולת חסרונות, אבל לטענתו היא עדיפה על המצב הקיים.

נעזוב את זה כאן, אם אתם רוצים לקרוא על זה עוד, אני יכול להמליץ בחום על הספר האחרון של לאניר Who owns the future, ואם אתם רוצים ללכת קצת פחות רחוק קראו את הפוסט שלי על עידן הרובוטיקה והפוסט-עבודה.

<span>%d</span> בלוגרים אהבו את זה: