ארכיון קטגוריה: כללי

משנה תודעה – טור 7 – פסיכדלים ופילוסופיה

מה יש לפסיכדלים לתרום לפילוסופיה. לטור באתר הארץ.

הפילוסוף האנגלו-סקנדינבי פטר שסטדט עדיין זוכר את הטריפ הראשון שלו. בשנת 2009 שסטדט היה מרצה לפילוסופיה של התודעה. הוא החזיק בתפישת עולם אתאיסטית ומטריאליסטית לחלוטין, אבל קריאה בכתביו של הפילוסוף בן המאה ה-19 וויליאם ג'יימס הניעה אותו לחשוב שייתכן כי לחוויות סמים יש מה ללמד אותנו. ואז הגיעו הפטריות.

הפך לחמש ישויות שונות והבין מחדש את הפילוסופיה. פטר שסטדט.

"תמיד הנחתי שפסיכדלים זה כמו קליידוסקופ, אבל זה היה הרבה יותר מזה", מספר שסטדט. "חשתי רגשות פליאה אדירים. האם בכלל אפשר לקרוא להם רגשות? שילוב של רגשות ותחושות. דברים מופלאים! גם דברים נוראיים. אבל מעניינים! אימה מרתקת! הופיעו בפני צורות חדשות ופנטסטיות של אסתטיקה. תחושת העצמי שלי השתנתה לחלוטין: הפכתי לחמש ישויות שונות!"

שסטדט יצא מהחוויה מטולטל ומרותק. היא הציגה בפניו אופקים חדשים לחלוטין ממה שהכיר מהספרות המחקרית על התודעה, וברמה האישית היה בה משהו מעורר ומשמח. "החוויה הזו שינתה אותי וגרמה לי להבין כמה מופלאה התודעה שלנו וכמה מופלא הטבע והעולם. זה העשיר את המציאות שלי ונתן לי תחושה חדשה בחיים".

המסע רב העוצמה שלח את שסטדט לאודיסאה אינטלקטואלית שהובילה לפרסום כמה ספרים על פילוסופיה ופסיכדלים והגיעה בחודש שעבר לשיא מכונן עם קיומו, באוניברסיטת אקסטר באנגליה, של הכנס הפילוסופי הראשון המוקדש לפסיכדלים. בכנס, שקיבץ קבוצה מגוונת של חוקרים וסטודנטים מתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה וחקר המוח, ניתן היה לצפות בהרצאות שניתחו את הקשרים בין חוויות פסיכדליות לבין הגותם של פילוסופים כמו דקארט, שפינוזה, וייטהד ומרקס.

טריפ רע עם מסקלין. ההוגה האקזיסטנציאליסטי ז'אן פול סארטר.

סמים פסיכדליים מילאו לאורך תולדות הפילוסופיה תפקיד נשכח אך לעתים משמעותי. לצד טענות על השפעות פסיכדליות על הגותם של פילוסופים יוונים כמו אריסטו ואפלטון, אפשר למצוא עקבות פסיכדליות ברורות יותר בפילוסופיה של המאה העשרים. ההוגה הצרפתי ז'אן פול סארטר התנסה במסקלין ב-1935. סארטר קיווה שההתנסות תעזור לו להבין את התודעה, אבל החוויה התדרדרה במהירות לטריפ רע שלווה ביצירי בלהות שזחלו מהצללים ואיימו לבולעו. לפילוסוף נדרשו חודשים ארוכים כדי להשתחרר מהחוויה הטראומטית, אולם זו הניבה גם פירות מבורכים. הבחילה הפיזית והקיומית שעורר המסקלין סיפקה לסארטר חומרים לרומן הראשון והחשוב שלו, "הבחילה", שהתפרסם ב-1938.

גם הפילוסוף היהודי-גרמני ואלטר בנימין התנסה ב-1934 במסקלין, אבל הוא, בניגוד לסארטר, לקח מנה קטנה מדי והאשים את הרופא שהזריק את החומר בכך שלא פרץ לחלל התודעה הפסיכדלי. לצד זאת עסק בנימין בחקירה שיטתית של החשיש, בעודו מתעד את חוויותיו בפרוטוקולים מדוקדקים שנועדו להיות הבסיס לספר שאפתני שיחקור את המשמעויות הפילוסופיות של סמים (בנימין מעולם לא השלים את הפרויקט, אבל רשימות החשיש שלו קובצו והתפרסמו מאז כספר). 

ניסח מחדש את תולדות המיניות בהשפעת האלאסדי. מישל פוקו.

ארבעים שנה לאחר סארטר ובנימין, הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו לקח ב-1975 אל-אס-די בעמק המוות שבקליפורניה. החוויה, שפוקו הגדיר אותה כאחת החשובות בחייו, חוללה מפנה מכריע בעבודתו של מי שנחשב לאחד ההוגים המשפיעים במאה העשרים והובילה אותו לגנוז ולכתוב מחדש את הכרכים השני והשלישי של ספרו "תולדות המיניות".

לצד סארטר, בנימין ופוקו, ניתן למנות פילוסופים נוספים שהושפעו מחוויות פסיכדליות, כמו וויליאם ג'יימס, ארנסט יונגר, מרלו פונטי, ג'רלד הרד והנרי פרייס. אם מוכנים להרחיב את היריעה מעבר לפסיכדלים הקלאסיים, אפשר גם לזהות השפעות פסיכדליות מאסיביות בהגותו של פרידריך ניטשה, ששסטדט מקדיש לו מאמר ומכנה אותו "פסיכונאוט אנטי-כרייסט". ההוגה הגרמני המיוסר נהג לזייף לעצמו מרשמים לתרופות פסיכואקטיביות ולחתום עליהן "ד"ר ניטשה". הרוקחים לא שאלו שאלות מיותרות וכיבדו את המרשמים הפסיכואקטיביים של הדוקטור לפילוסופיה, שהפך לצרכן קבוע של משני התודעה ושזיהה בכתיבתו בין חוויות סמים לבין ממד דיוניסי שריתק אותו רעיונית.

תהום של התמחות והתמקצעות אקדמית פרושה בין החקירות הפסיכואקטיביות הבלתי-שיטתיות והגולמיות של הוגים כמו ניטשה, סארטר ופוקו לבין עולם התוכן שעומד במרכז התחום החדש ששסטדט מבקש לכונן, ושכולל שורה של תחומי חקירה מוגדרים כמו טבע האני, האפיסטמולוגיה של ההזיה, אתיקה פסיכואקטיבית, פילוסופיה פוליטית וחירות קוגניטיבית.

כך, למשל, בהרצאתו המלומדת בכנס ניתח שסטדט את הקשר בין מושג ה-amor Dei intellectualis שתיאר ההוגה היהודי-הולנדי שפינוזה לבין מצב התודעה שמחוללת מולקולת ה-5-MeO-DMT, המופקת מגבן של קרפדות החיות במדבר סונורה בצפון מקסיקו. דורות של פילוסופים, מגיתה ופיכטה ועד תקופתנו, רותקו ונבוכו נוכח התיאור שהעניק שפינוזה למצב תודעתי ייחודי של איחוד בין האדם לאלוהים ובין הרציונלי לאפקטיבי. לדברי שסטדט, בהשראת ארס הקרפדה ניתן לחוות ממש אותם מאפיינים תפישתיים אותם מתאר שפינוזה, ובהם היעלמות הרצון, מחיקת הזמן ומחיקת ההפרדה בין אובייקט לסובייקט.

אפשר לבקר את הציפייה להבין את המציאות באמצעות חומרים משני תודעה. יש אנשים שיגידו שחוויות פסיכדליות הן הזיה ולכן לא יכולות ללמד אותנו שום דבר בעל משמעות על העולם.

שסטדט: "אפשר ללמוד לא מעט גם מהזיות. אפשר ללמוד על גבולות התודעה, ועל עצמך – שזו הסיבה שהחוויות הללו כל כך תרפויטיות. ברמה עמוקה יותר, יש בעיה עם הטענה שהזיות אינן אמיתיות. לומר שמשהו לא אמיתי מרמז שאתה יודע מה כן אמיתי. אלא שזוהי אחת השאלות הבסיסיות בפילוסופיה, השאלה האונתולוגית: מהי המציאות? בתור פילוסוף אתה שואל שאלות על העולם ומבין שהדרך שאנחנו רואים את העולם לא בהכרח מייצגת את העולם עצמו. צבעים לא מתקיימים בעולם אלא בתפישה שלנו. ממד הזמן שונה לחלוטין מהאופן שבו אנחנו תופשים אותו".

טימותי לירי כינה את הפסיכדלים כלים אינטלקטואליים. אתה חושב שפסיכדלים יכולים לקדם חשיבה פילוסופית?

"כפילוסופים אנחנו עוסקים ברעיונות תיאורטיים ומופשטים. פסיכדלים מעניקים חוויה ישירה של הדבר שהמטאפיזיקה מתארת קונספטואלית, אז אני חושב שפילוסופיה ופסיכדלים משלימים זה את זה. פילוסופיה יכולה לתת לך מסגרת להבין באמצעותה את החוויה הפסיכדלית, כי לפעמים החוויות האלה כל כך רבות עוצמה שהן מהממות, ופילוסופיה יכולה לתת כלי להכניס בהן היגיון ולעשות להן אינטגרציה. פסיכדלים בתורם יכולים להעמיק את ההבנה של הפילוסופיה".

כדי להיות פילוסוף פסיכדלי צריך להתנסות בפסיכדלים?

"לא בכל התחומים. אתה יכול לדבר על חירות קוגניטיבית ופילוסופיה פוליטית של הפסיכדליה בלי שהתנסית בחומרים האלה. אבל כשזה מגיע לנושאים כמו פנומנולוגיה, לכתוב על החוויה הפסיכדלית בלי להתנסות זה כמו להיות חירש ולכתוב על מוזיקה. אם אתה חוקר תודעה ולא חוקר את הספקטרום המלא של התודעה, אתה לא ממש עושה את העבודה שלך. אז כן, אני חושב שיש נושאים שאם לא לקחת את הסמים, עדיף שלא תכתוב על זה".

לקח מנה קטנה מדי. ואלטר בנימין.

חוקר נוסף שעוסק בקשר בין פסיכדלים לשאלות פילוסופיות הוא האנתרופולוג ניקולס לנגליץ, שמתאר בספרו "נוירופסיכדליה" את התפקיד שממלאים פסיכדלים אצל חוקרי מוח המשתמשים בהם כדי להבין סוגיות הקשורות לתודעה ולתחושת האני. לנגליץ' מבחין בין שלוש רמות שונות בקשר בין פסיכדלים לפילוסופיה. הרמה הראשונה מורכבת ממחקרים אמפיריים שמשתמשים בפסיכדלים כדי לקדם תחומים כמו חקר המוח והקוגניציה. פסיכדלים יכולים לספק כאן נתונים מעניינים, אבל לא מייצרים "פילוסופיה פסיכדלית", אלא משתלבים בפרויקט הכללי יותר של פילוסופיה של התודעה.

לצד זאת, לנגליץ מצביע גם על תורות פילוסופיות שהושפעו ישירות מחוויות פסיכדליות. "כאן הפסיכדלים הם לא אובייקט להרהור פילוסופי אלא משנות את הסובייקט – הפילוסוף עצמו. אלא שהאפקטים של פסיכדלים משתנים מאוד ותלויים בסט ובסטינג, ולכן גם ההשפעות על הוגים שונים נוטות להיות שונות למדי. למשקיף מבחוץ קשה לקבוע מה היתה ההשפעה הפסיכדלית בדיוק, מלבד כשזה מופיע בדיווח עצמי. הפילוסופיה הפרניאלית והניאו-פלטוניסטית של אלדוס האקסלי, למשל, שאבה רבות מחוויות המסקלין שלו".

לצד שתי הגרסאות הללו, לנגליץ משאיר אופציה שלישית לפילוסופיה פסיכדלית מסוג חדש לחלוטין, כזו שתהיה "פסיכדלית בצורה שלה ולא רק בתוכן" ושזמנה כנראה עוד לא הגיע.

לנגליץ מציע, עם זאת, להיזהר בהצמדת הכותרת "פילוסוף פסיכדלי" לפילוסופים שלא ביקשו לעצמם את התואר הזה. "קראתי לאחרונה מאמר שטען שהחוויה של סארטר עם מסקלין היתה עבורו טקס מעבר. ייתכן שזה נכון, אבל סארטר היה תוצר של מסורות פילוסופיות שונות. ניתן בקלות לעשות שימוש לרעה במושג "פילוסוף פסיכדלי', במיוחד במדעי הרוח. שם אסכולות רעיוניות ממשיכות להתאגד סביב ספרים ולא מולקולות, למרות שגם לאלו וגם לאלו יש השפעות פסיכואקטיביות".

עם או בלי הכותרות המפוצצות, הצומת שבין העולם הפסיכדלי לשאלות הגדולות של הפילוסופיה צפוי להמשיך למשוך בשנים הקרובות תשומת לב גוברת. שסטדט מצדו מונה שורה של יוזמות עכשוויות שכוללות קבוצת מחקר העוסקת בפילוסופיה של הפסיכדלים, ספר מאמרים בנושא, קורס אוניברסיטאי ופרויקטים נוספים. עד הכנס הפילוסופי-פסיכדלי הבא ששסטדט כבר זומם אפשר לצפות לכמה פריצות דרך פילוסופיות או לפחות פסיכואקטיביות.

משנה תודעה – טור 6 – הסכנה הפסיכדלית

עד כמה סמים פסיכדליים באמת מסוכנים? (לטור באתר הארץ)

הסיקור העיתונאי של חומרים פסיכדליים מתחלק לרוב לשני סוגים עיקריים. הראשון מתמקד בסיפורי טרנספורמציה מרגשים, ובפוטנציאל הרפואי, הרוחני והתרבותי של החומרים האלה. השני מתמקד באנשים שמאז שלקחו טריפ חושבים שהם דולפין או ציפור שיר.

גם בתקופה של לגיטימציה גוברת, שאלת ההתפלפות — הפוטנציאל של פסיכדליים 'לשחרר בורג' — לא מרפה מהשיח סביב פסיכדליה. קשה לפרסם כתבה בנושא בלי לקבל לפחות תגובה אחת שתספר על החבר שאכל טריפ בהודו והגיע משם היישר לכפר איזון. העיסוק בנושא מוזן לא רק על ידי מתנגדים שמחפשים להכפיש פסיכדליים, אלא גם על ידי החוויות שחולקים משתמשים שהתחככו על בשרם עם גבולות הקיצון של תודעה. אלא שבפועל, השיח נוטה לעיתים קרובות לקוטביות שטוחה המעמידה את מי שטוענים שפסיכדלים הם סכנה ברורה ומיידית מול מי שטוענים שהם חומרים בטוחים מאין כמוהם.

במקום האחרון ברשימת הסמים המסוכנים. פסיכדלים במחקר של פרופ' דיוויד נאט

אז עד כמה פסיכדלים באמת מסוכנים? אם נסתכל על העובדות היבשות, נראה שלא מאוד. המחקר המקיף ביותר שנערך עד היום על נזקי סמים הציב את האל-אס-די ופטריות החיזיון כחומרים הבטוחים ביותר, מתוך 20 סוגי סמים שנבחנו. המחקר עשה שימוש ב-16 קריטריונים לאומדן הנזק הפיזי, הפסיכולוגי והחברתי של סמים ומצא שהסם המזיק ביותר הוא אלכוהול, כשאחריו מגיעים צמודים הירואין, קראק, ומתאמפטמין. מחקרים נוספים הגיעו לתוצאות דומות, וגם הרקורד הבטיחותי המוצלח של המחקר העדכני בפסיכדליים מאושש עמדה זו.

אלא שעובדות יבשות לא מספיקות כדי להסביר את השיח הטעון רגשית שקיים בחברה שלנו לגבי סיכון פסיכדלי. מחקר שבחן את הסיקור העיתונאי של מקרי מוות מסמים גילה שבעוד שרק אחד מכמה מאות מקרי מוות מסמי מרשם כמו פרצטמול זוכה לדיווח בעיתונות, הרי שבמקרה של MDMA (החומר הפעיל באקסטזי) מקרי המוות המועטים זכו תמיד לכתבות שבהן הובלט השימוש בסם, אפילו כשסיבת המוות הייתה טמונה כנראה בסמים אחרים שנעשה בהם שימוש בצוותא.

מחקרים מסוג זה מדגימים משהו על הנטייה של החברה שלנו להתמקד בסכנה כאשר היא קשורה בחומרים בעלי השפעות אקזוטיות על התודעה אבל לא כשהיא קשורה בחומרים משעממים יותר כמו אקמול או אפילו אלכוהול וטבק (אפשר רק לדמיין איך היו נראים העיתונים אם כל מקרה מוות מטבק או אלכוהול היה מדווח). חוקרים בתחום הערכת סיכון מכנים את התופעה הזו היוריסטיקת הנגישות (avaibility bias), והיא מתייחסת לנטיה האנושית להעריך בהפרזה תוצאות שקל יותר לדמיין. קל לנו יותר לדמיין שנפגע מתאונת טרור מאשר ממרשם תרופתי שגוי, וזאת למרות שהסכנה האחרונה נפוצה לאין שיעור. הסיבה לכך היא שפיגועי טרור זוכים לחשיפה גדולה יותר בתקשורת ובקולנוע, קצת כמו חומרים פסיכדליים.

הטיית הנגישות והטיות קוגניטיביות נוספות אחראיות לכך שקל יותר לייצר פאניקה מוסרית סביב חומרים פסיכדליים, שנזקיהם נדירים אך דרמטיים וסנסציוניים, ולכן מושכים תשומת לב, מאשר סביב רוצחים וודאיים אך שקטים כמו וורקהוליזם, זיהום אוויר, או אורח חיים ישבני שהורגים מדי שנה מיליונים מבלי לעורר את אותה חמת זעם קדושה.

התשובה הפשוטה לשאלת הסיכון הפסיכדלי היא שנזקים פסיכדליים נדירים בהשוואה לנזקיהם של גורמי סיכון אחרים בחברה, משיזוף בשמש ועד צריכת חטיפים. אלא שתשובה מוחלטת כזו תהיה גם פשטנית. ראשית כל, סיכון אינו רק מתמטיקה. הוא טעון בדימויים וערכים, והחברה שלנו, מסתבר, נוטה להתקומם יותר על התפלפויות מאשר על מוות מסרטן העור או מסכרת.

שנית, הסיכון הפסיכדלי אינו אחיד בכל זמן ומקום. אין דין טריפ אחד כמשנהו, ובעוד שמחקרים אנתרופולוגים מצאו שבשימוש המסורתי בחומרים אלו הנזקים נדירים ביותר, בנסיבות אחרות הסבירות לנזק עולה. הסיבה, שלא במפתיע, טמונה בסט ובסטינג – בהקשרים השונים של השימוש בחומר. אין זה מפתיע שסיפור ההתפלפות הקלאסי "מגואה לגהה" של מטיילים ישראלים צעירים כולל לעיתים קרובות שילוב פוטנטי של גורמים מחריפי סיכון. במקרים רבים, מדוברים בגברים בתחילת גילאי העשרים – קבוצת סיכון לפיתוח סכיזופרניה. הנזק, לרוב, מתרחש לא מטריפ בודד אלא מסדרת חוויות המלווה בשימוש מסיבי בקנביס. גם ההקשר החברתי של המטיילים: רחוקים מהבית, מנקודות היחס החברתיות והתרבותיות, בתקופה של טיול ארוך המלווה בהעדר שגרה וחוסר ודאות – כל אלו מהווים גורמים מחריפים.

למרות הנסיונות החשובים לשים את הסיכון הפסיכדלי בפרופורציה ולהוכיח באותות ומופתים שהשימוש האחראי בחומרים הללו בטוח ומיטיב, לא ניתן להכחיש את הסכנה, וככל שקהילת העוסקים בדבר תקדים להכיר בכך כן ייטב. לאורך שנים, הקהילה הזו, שנדחקה לעמדת מגננה כתוצאה מהמלחמה בסמים, אימצה עמדה קוטבית לזו של המפחידים. אם המשטרה אמרה שפסיכדליים מסוכנים בהגדרה, תומכי החומרים הללו אמצו את העמדה ההפוכה, עד כדי הכחשה מוחלטת של פוטנציאל הנזק. השיח הבעייתי הזה מהווה דוגמה נוספת לנזקים העקיפים והבלתי צפויים של המלחמה בסמים. אלא שבשנים האחרונות, על רקע הלגיטימציה הגוברת של הפסיכדלים ניתן לזהות את ההופעה של שיח אמיתי יותר לגבי פסיכדליה וסכנותיה. בקבוצות ישראליות ברשת ניתן למצוא בשנים האחרונות דיונים כנים וחשובים בסכנות בשימוש במשני תודעה. לעיתים קרובות הדיונים הללו מתחילים מדמות בולטת בקהילה שמתוודה על יחסים התמכרותיים עם קנביס, על אפיזודה נפשית יציבה פחות מהעבר או על כל סוג של קושי נפשי שהתעורר תוך שימוש במשני תודעה. הדיונים הללו, פתוחים, אינטימיים, ולעיתים כואבים מתווים נתיב לשיח כנה ואמיתי יותר על סכנות פסיכדליות שנקודת המוצא שלו היא לא תעמולה זולה אלא החוויות האתגרים האמיתיים שמשתמשים בחומרים פסיכדליים נתקלים בהם לעיתים ומתמודדים איתם בעזרת התמיכה של קבוצת העמיתים שלהם. באמצעות שיח פתוח וקהילתי כזה גם  חוויה מאתגרת יכולה להפוך להזדמנות לצמיחה. הדוגמאות המדאיגות ביותר להכחשה של סכנה פסיכדלית מגיעות בתקופתנו פחות ממשתמשים ויותר מחברות מסחריות המשקיעות בפסיכדליים ומעוניינות לצייר תמונה ורודה שכולה טוב.

יש סכנות אמיתיות בשימוש בפסיכדלים. הסכנות הללו לא יעלמו, ולמרות כל הרצון הטוב, הן מובטחות לשוב ולהופיע בהמשך הדרך. הן ישמשו את המתנגדים כדי לטעון שיש לאסור את השימוש חומרים הללו – כאילו שזה אי פעם עבד. בחלק מהטיעונים האנטי-פסיכדליים ניתן להלחם באמצעים רציונליים של סטטיסטיקה המראה שבשימוש מושכל פסיכדליים הם חומרים בטוחים ומיטיבים יותר ממגוון פעילויות אחרות המקובלות בחברה. אבל מעבר לשיח המספרים, נדרשת עמדה עקרונית יותר.

ביותר מדי מקרים החברה שלנו מונעת על ידי שיח טהרני ופשטני שגורס ש(במקרים מסוימים, בוודאי לא במקרים של וורקהוליזם או פליטות גזי חממה) כל סיכון הוא יותר מדי וחייב להפסק מיד. אסור לנו לתת לשיח הסיכון המטמטם הזה להשתלט. כחברה, חשוב שנזכור שבכל פעילות אנושית משמעותית טמונים סיכונים. השאלה היא תמיד מי מגדיר מהו סיכון, ומהו סיכון נסבל. בחיפוש הפנימי והיוקד אחר אמת או חוויות טרנספורמטיביות יש – הפתעה הפתעה – סכנות מוחשיות ואמיתיות, והדבר הזה נכון לא רק לגבי פסיכדלים אלא לגבי אנספור פרקטיקות אחרות ממדיטציה ודימיון מודרך ועד השכלה אוניברסיטאית. התשובה לא יכולה להיות סתם אישרור של האלטרנטיבות התרבותיות הרווחות כמו רביצה מול מסכים (שגם לה סיכונים פיזיים ופסיכולוגים מוכחים). היא חייבת לכלול הכרה בכך שסיכון הוא חלק בלתי נפרד מהקיום, ובגבולות סמכותה של המדינה לאסור על סיכון, כאשר הדבר מתערב בחירויות הפרט.

הפסיכולוג והפעיל הפסיכדלי ארט קלפס סיכם  זאת פעם היטב בראיון. כשנשאל על הסכנה בפסיכדלים ענה: "כנראה שיש משהו נאצל ומרומם יותר בלבעוט בכדורגל, לטפס על הרים, או לצלול בים אבל לא מספק נאצל ומרומם אם המטרה שלך פילוסופית או דתית. זה מגוחך. אחת הזכויות הבסיסיות של האדם החופשי היא הזכות לקחת סיכונים על עצמו ועל התודעה שלו. אנחנו לא חיות מקנה בקר. אנחנו בני אדם חופשיים. לאדם יש את הזכות לקחת סיכון. כולנו נמות בסוף. העיסוק האינסופי הזה בלהיות בטוחים ומוגנים הוא מסולף, מבזה ומגעיל."

משנה תודעה – טור 4 – השורשים העתיקים של הפסיכדליה

האם ראשיתה של הנצרות בפסיכדליה? ספר חדש מעורר מתרדמתה מחלוקת נושנה (ממשיך לפרסם את טורי הפסיכדליה של 'משנה תודעה' ממוסף גלריה של הארץ. לטור המקורי.)

לפני הדת היה השמאניזם. תשאלו כל חוקר דתות והוא יספר שלפני הדתות הממוסדות, צורת הרוחניות המשותפת לבני האדם היתה הרוחניות הארכאית של השמאן, המרפא השבטי שהשתמש בטכניקות שונות כדי להגיע למצבי אקסטזה והתעלות רוחנית.

ראה בשימוש בסמים משנה תודעה צורה מנוונת של שמאנים (אבל שינה דעתו בערוב ימיו). חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה)

ומה תפקידם של סמים משני תודעה בשמאניזם? חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה טען בספרו הקלאסי על שמאניזם (Shamanism: Archaic Techniques of Ecstasy), ששימוש בחומרים משני תודעה הוא תופעה מאוחרת המייצגת צורה מנוונת של שמאניזם. דעה זו נדחתה זה כבר וגם אליאדה עידכן את עמדתו בנושא בערוב ימיו, אבל שאלת מקומם של משני התודעה בדתות העולם הגדולות נותרה בלתי פתורה עד היום.

מצד אחד, משני תודעה נפקדים מהפולחן בדתות הגדולות. האיסלאם, הנצרות, היהדות והבודהיזם לא עושות שימוש בסמים, ולעתים אף אוסרות עליהם. מצד שני, קולות עקשניים טוענים בעשורים האחרונים שחומרים פסיכדליים שיחקו תפקיד מרכזי בהופעת הדתות הגדולות, ואף שמדובר ברעיונות קשים לעיכול הממצאים מצביעים על כך שמדובר ביותר מתיאוריית קונספירציה.

הריג-ודה, הטקסט העתיק ביותר בהינדואיזם, מהלל משקה ריטואלי בשם סומה – "נקטר חיים" המציף את התודעה באור, מרפא אותה מאימת המוות ומקנה באופן זה חיי נצח. זהותו המדויקת של הסומה נותרה בלתי ברורה עד היום, אולם הכתבים ההודיים אינם מותירים ספק ביחס לחשיבות העצומה שכוהני הדת העתיקים של הודו ייחסו למשקה, שזכה לכינוי "אל כל האלים".

גם ביהדות אפשר למצוא עדויות למסורות פסיכואקטיביות. חוקרים ישראלים דיווחו לאחרונה, שכלי פולחן שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות במקדש תל ערד הכילו שרידי קנביס. לפי החוקרים, כלים אלה היו בשימוש בטקסים דתיים בממלכת יהודה הקדומה. ובל נשכח את הפסיכולוג הישראלי בני שנון, שפירסם ב-2008 מאמר ספקולטיבי ומעורר הדים שהעלה את ההשערה שחזון הסנה הבוער היה תוצאה של המולקולה הפסיכואקטיבית די-אם-טי הטמונה בעץ השיטה (ומשתחררת בבעירה). עץ השיטה, המוזכר בתנ"ך לרוב, אכן משמש לרקיחת גרסאות מקומיות של תה האיוואסקה ההלוצינוגני, ושנון פירש את הפנים הזורחות של משה ביורדו מההר כסוג של אפטר-גלואו שלאחר טריפ, ואת תיאור מעמד הר סיני ובני ישראל ה"רואים את הקולות" כחוויה פסיכדלית קלאסית של סינסתזיה – חיבור של חושים שונים זה בזה.

כשחג המולד מגיע…

התיאוריה הציורית ביותר על פסיכדליים בדת מתארת את סנטה קלאוס כשמאן. בעליה גורסים שדמות הזקן השמנמן והחביב של חג המולד נשענת על דמותם של אנשי הרפואה הארקטיים. כל סימני ההיכר של סנטה קלאוס מפורשים מחדש במסגרת תיאוריה זו, הקושרת אותו למסורות השמאניזם הסיבירי, המשתמש באמניטה מוסכריה – הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות המופיעה בציורי אגדות ומזוהה עם אלפים וגמדים. לפי התיאוריה, לבושו האדום-לבן של סנטה קלאוס מתייחס לצבעי הפטרייה (השמאנים הסיבירים נוהגים גם היום להתלבש בצבעים אלו). בימי החורף היה השמאן הסיבירי עובר בין בתי היורט המסורתיים רכוב על מזחלה רתומה לאיילים, ומאחר שהכניסה היתה חסומה בשלג, היה נכנס דרך הארובה כשהוא נושא עמו מתנות – פטריות שנתלו על העץ לייבוש, כמו מתנות חג מולד. גם האיילים המעופפים של סנטה, מסתבר, משתתפים בחגיגה. במסורות הסיביריות נהוג לשתות את השתן של השמאן על מנת ליהנות מהאפקט הפסיכואקטיבי שאצור עדיין בנוזל. ומסתבר שהאיילים בחוג הארקטי מראים חיבה מיוחדת לשתן הפסיכואקטיבי הזה, המייצר תחושה של תעופה – מה שמסביר את כישורי הטיסה של האיילים. סרטון וידיאו שהקדיש המגזין "אטלנטיק" לנושא הציע לנו להבין שסנטה קלאוס, המטייל בעולם מעבר לזמן ולחלל, הוא בעצם שמאן.

אבל הגביע הקדוש של התיאוריות בתחום הוא אקדח מעשן שיקשור את הנצרות הקדומה לפולחנים הלוצינוגניים. כמה חוקרים כבר שילמו מחיר כבד על הרעיון הנפיץ הזה. ב-1970 פירסם הארכיאולוג האנגלי ג'ון אלגרו, מהמפענחים ומהפרשנים הראשונים של מגילות ים המלח, את הספר "הפטרייה הקדושה והצלב", שבו טען שהנצרות התחילה ככת שמאנית שעשתה שימוש בפטריות חיזיון. ישו עצמו, טען אלגרו, הוא בכלל סמל לפטרייה. רעיונותיו השערורייתיים של אלגרו ספגו גינויים מכל עבר, הוא נאלץ להתפטר ממשרתו האקדמית והמוניטין שלו לא השתקם מאז.

גדולי התרבות היוונית השתתפו בהילולות סמים. הדרך לאלויזיס.

שנים מעטות לאחר מכן, ב-1978, התפרסם הספר "הדרך לאלויזיס" שהיה פרי שיתוף פעולה בין מגלה האל-אס-די, הכימאי אלברט הופמן, המיקולוג (חוקר הפטריות) גורדון ואסון וחוקר התרבויות הקלאסיות קרל רוק. הספר התחקה אחר המיסטריות האלויזיות – פולחנים דתיים שהתקיימו מדי שנה בעיר אלויזיס שביוון העתיקה, שבהם נעשה שימוש במשקה משנה תודעה בשם קיקאון. הספר מעורר המחלוקת טען שהקיקאון היה מבוסס על פטריית השיפונית, שצומחת לפעמים על גידולי שיפון והשפעותיה דומות להשפעות האל-אס-די. הספר עורר סערה בעולם הלימודים הקלאסיים וגם התגובה עליו היתה מיידית ונחרצת. רוק, שהציע שגם בבסיס הנצרות היו חוויות סמים, איבד מהרה את מקומו כראש המחלקה ללימודים קלאסיים באוניברסיטת בוסטון והפך למצורע בקרב עמיתיו.

בניגוד לאלגרו, שספריו עתירים בניתורים פרשניים מוטלים בספק, "הדרך לאלויזיס" הציג תיאוריה ספקולטיבית אך מדוקדקת ובעלת היקשים סבירים. הוא היה ראוי לכל הפחות להתייחסות עניינית, אבל התקבל בעיקר בבוז ובזלזול. הספר הציג את הטיעון הנכון בזמן הלא נכון. הוא פורסם בתקופה שבה מעמדם של הפסיכדליים היה בשפל והטענה שמייסדי הציוויליזציה המערבית ביוון לקחו סמים בטקסים איזוטריים היתה לא פחות משערורייתית.

ארבעים שנה מאוחר יותר תיאוריית הקיקאון הפסיכדלי שבה למרכז הבמה, מתוגברת בממצאים ארכיאו-כימיים חדשים. בספר "מפתח האלמוות" (The Immortality Key) שפורסם באוקטובר האחרון טוען הסופר בריאן מוררסקו (Brian Muraresku) שמשקה הקיקאון היווני אכן היה הלוצינוגני באופיו, ושמשקה פסיכואקטיבי דומה שימש את הנוצרים הקדומים. הפעם, בניגוד לעבר, נראה שהמסר נופל על אוזניים כרויות. ספרו של מוררסקו נכנס לטבלת רבי המכר של "הניו-יורק טיימס", סוקר בסי-אן-אן, זכה בתואר ספר ההיסטוריה של השנה ב-Audible וגם ביצע גיחה מוצלחת במיוחד לפודקאסט של ג'ו רוגן.

"מפתח האלמוות", שבנוי כיומן מסע בסגנון "צופן דה-וינצ'י", מתאר תריסר שנים של חיפוש אחר המקורות הפסיכדליים של הנצרות. מוררסקו נתקל לראשונה ב"דרך לאלויזיס" כשהיה סטודנט ללימודים קלאסיים וסקרנותו התעוררה. שנים לאחר מכן, כשעבד כעורך דין, קרא מאמר בעיתון על שימוש בפסילוסיבין לטיפול בחרדה מהמוות אצל חולים סופניים. המאמר הזכיר למוררסקו את תיאורו של הקיקאון העתיק כחומר המפיג את אימת המוות והמסע החל.

קשה להפריז בחשיבות של המיסטריות האלויזיות ליוון העתיקה. גדולי התרבות היוונית והרומית, משוררים, פילוסופים וקיסרים מסופוקלס, אוריפידס ואפלטון ועד אריסטו, קיקרו ומרקוס אורליוס השתתפו במיסטריות. אפלטון, אבי הפילוסופיה המערבית, תיאר את מצב התודעה שחווה במיסטריות כ"מצב של שלמות" (תורת האידיאות של אפלטון, טוענים אחדים, התגבשה בעקבות חוויותיו באלויזיס). המדינאי והפילוסוף הרומאי קיקרו טען שהמיסטריות הן התוצר המופלא והקדוש ביותר של התרבות היוונית העתיקה. באמצעות המיסטריות, כתב קיקרו, "עברנו מצורת חיים גסה ופראית לאנושיות… מהטקסים למדנו את יסודות הקיום ולמדנו לא רק לחיות בשמחה אלא גם למות בתקווה". באמצעות שתיית הקיקאון זכו העולים לרגל לאלויזיס לטעימה מעולם רוחני גבוה יותר. רוק כינה זאת "מראה שגרם לכל הראייה הקודמת להידמות לעיוורון".

המיסטריות האלויזיות התקיימו לאורך קרוב ל-2,000 שנה. מ-1600 לפני הספירה ועד סוף המאה הרביעית. עלייתה של הנצרות באימפריה הרומית הובילה לסופן המהיר של ההילולות הרוחניות. ב-394 אסר הקיסר תאודוסיוס את המיסטריות, ושנתיים לאחר מכן ארים נוצרים החריבו וחיללו את מקדשי אלויזיס. משם הדרך לשכחה היתה קצרה. סביב המיסטריות האלויזיות התקיים מאז ומעולם קוד קפדני של שתיקה וסודיות. השילוב בין מיעוט העדויות הכתובות לבין נצרות אגרסיבית, שהיתה נחושה למחוק את שיירי העבר הפגאני של האימפריה הרומית, הוביל למחיקתן המהירה מדפי ההיסטוריה.

אלא ש"הסוד השמור ביותר בהיסטוריה" היה נפיץ מכדי שיוכל להישאר סודי. בספרו החדש תר מוררסקו אחר הוכחות לאופיו ההלוצינוגני של משקה הקיקאון העתיק. הוא מבקר בעתיקות יוון עם ארכיאולוגים מקומיים, נובר בגנזכים סודיים של הוותיקן, מפענח את משמעותם של סמלים בכנסיות מחתרתיות בקטקומבות שתחת רחובות רומא ואף מצליח בסופו של דבר לאתר עדויות ארכיאו-כימיות מוצקות לשיירים של השיפונית הפסיכדלית בכלי פולחן ששימשו במקדשים יווניים.

ראשית הנצרות בפסיכדליה? מוררסקו.

מוררסקו טוען ששורשי המיסטריות טמונים בדת הלוצינוגנית קדומה שהתקיימה מאז תקופת האבן, ושהשפעתה נמתחת עד הנצרות המוקדמת. הוא מתבסס על תיאוריית ההמשכיות הפגאנית (pagan continuity), הגורסת שהנצרות המוקדמת אימצה רבות מהמסורות הפגאניות (כמו היום הקצר בשנה – חג מולד השמש – שהפך לחג המולד) תוך התאמתן לאמונה הנוצרית. אחת המסורות שהנצרות הקדומה אימצה היתה, לטענת מוררסקו, המיסטריות הפסיכואקטיביות. לדברי מוררסקו הלחם והיין המקודשים של הכנסייה היו במקור מתובלים בחומרים פסיכואקטיביים. ההשערה מבוססת על המנהג היווני הנפוץ לחזק יין ובירה במגוון חומרים פסיכואקטיביים. לדעת מוררסקו, כדי להתחרות במיסטריות המופלאות נדרשה גם הנצרות המוקדמת לתת למאמיניה משהו חזק יותר מסתם יין, והוא מוצא לכך שורה של הוכחות מרתקות בכתבים ובציורים עתיקים. הדמות המצטיירת של ישו הנוצרי היא פחות של משיח יהודי ויותר של שמאן ארכיטיפי ודיוניסי, שרקיחותיו הפסיכואקטיביות שימשו את הקהילות הנוצריות הקדומות.

משמעות הדברים מכרעת, לדברי מוררסקו. שניים וחצי מיליארד נוצרים בעולמנו נוטלים למעשה סוג של פלצבו, תחליף עלוב לסקרמנט הפסיכדלי המקורי. מדובר בטענה נפיצה. מוררסקו גורס שטענות על שימוש בפסיכדליים ביוון העתיקה מעוררות התנגדות עזה, משום שהן מצביעות על כך שהתרבות המערבית מושתתת על חוויה מיסטית ולא על רציונליזם טהור ושכלתני, כפי שחוקרים רבים מבכרים להאמין. בנוסף, טענות על התנסויות פסיכדליות בנצרות הקדומה מעוררות התנגדות משום שאם חומר פסיכואקטיבי מאפשר מגע ישיר עם הקדושה, נעלם הצורך בתיווך הממסד הדתי. החוויה הדתית יכולה לשאוב היישר מהחוויה המיסטית האישית.

בהיותו רב מכר, מפתיע לגלות ש"מפתח האלמוות" הוא ספר יסודי ומדוקדק. מוררסקו שולט היטב בלטינית, יוונית וסנסקריט, והוא אפילו הקפיד להישאר בתול פסיכדלי לאורך כל שנות המחקר, כדי לא להיות מואשם חלילה כמוטה בדעותיו. ועם זאת, יש סיבה נוספת לחשדנות שהספר של מוררסקו מעורר בחוגים מסוימים. מוררסקו טוען שהחוויה הפסיכדלית העוצמתית והמודחקת עשויה להיות בעלת חשיבות קיומית לחברה בת ימינו, ואת ההקדמה לספרו כתב העיתונאי גרהאם הנקוק הידוע כאידיאולוג פסיכדלי. המטען הרעיוני הזה, שמוסיף תנופה רטורית לספר, גם גורם לספקנים להתייחס אליו בחשדנות.

ואוטר הנחרף הוא פרופ' להיסטוריה של ההרמטיציזם באוניברסיטת אמסטרדם, שכותב על היחס לידע דחוי באקדמיה. בספרו החדש מקדיש הנחרף פרק לפרקטיקות פסיכואקטיביות במצרים העתיקה, שמתוארות בליתורגיית מיתרס, טקסט קלאסי שנכתב במאות הראשונות לספירה, בתקופה שמצרים היתה נתונה תחת כיבוש רומי. מחבר הטקסט הקדום מתאר כיצד הוא מורח משחה הלוצינוגנית על פניה של בתו תוך כדי שהוא מנחה אותה בטכניקות נשימה, חוויות ריחוף ומפגש עם האלים. הנחרף כותב בספרו על הנטייה של המחקר האקדמי להפחית בחשיבותם של תיאורים עתיקים כאלה, לתאר אותם כ"מוזרים", "סתומים" או "תת-פילוסופיים" ואף להתעלם מהם לחלוטין.

קשה להגיע לתשובות מוחלטות. פרופ' ואוטר הנחרף.

"האמירה שהנושא הזה חשוב כבר עלתה לאנשים בקריירה שלהם", אומר הנחרף בשיחה. "חוקרים מוכנים לדון באלמנטים אי-רציונליים, אבל ברגע שסמים נכנסים לתמונה הסובלנות עפה מהחלון. הנושא הזה מקוטלג אוטומטית באופן שנותן למתנגדים תירוץ לא לקחת אותך ברצינות".

"טעות אחת שאני נמנע ממנה היא להתחבר עם דמויות מתרבות-הנגד הפסיכדלית. זו הטעות שרוק עשה ב'הדרך לאלויזיס'. הוא היה חוקר טוב, ואז הגיע ולטר בורקרט, שהיה דמות חשובה בתחום חקר הדתות העתיקות, ופטר את הרעיונות שלו באמצעות טיעונים מאוד חלשים. אבל זה הספיק כדי לחסל את רוק".

אתה חושב שהמצב הזה עשוי להשתנות כיום, עם הרנסנס הפסיכדלי?

"אין ספק שחוקרים צעירים פתוחים יותר לרעיונות האלה. הבעיה היא שברגע שהם נדרשים להתחרות בשוק העבודה האכזרי של האקדמיה, הם נאלצים להצניע עמדות כאלה".

במובן מסוים אנחנו תקועים, לא? מצד אחד יש לנו חוקרים מתרבות הנגד הפסיכדלית שבאים עם מטען אידיאולוגי המוביל להטיות. מצד שני יש לנו אקדמאים שלא יכולים לחקור את הנושא הזה בכנות, מסיבות פוליטיות וקרייריסטיות.

"זה נכון, וגם מידת החשיבות של המרכיב הפסיכואקטיבי בדתות העתיקות הללו נשארת חידתית. אנחנו מוצאים בטקסטים כל מיני רמזים, אבל יש גבול למידע שהטקסט מנדב על ההקשר הרחב יותר, כך שבהרבה מקרים קשה לחלץ מסקנות חד-משמעיות".

מוררסקו, בינתיים, מבטיח שלא לנוח ולהמשיך לתור אחר ראיות חדשות. "כמו כל היפותיזה, גם ההיפותיזה הפסיכדלית צריכה להיות נתונה למעקב, בחינה והפרכה כדי לקבל מקום במדע", הוא כותב לי. "הכל תלוי בממצאים, וככל שיותר שרידים עתיקים ייבחנו באמצעות טכנולוגיות חדשות הם יניבו תימוכין לשימוש הדתי בפסיכדליים בעת העתיקה – או שלא. הממצאים הארכיאו-כימיים החדשים מתל ערד מסקרנים במיוחד. אם קנביס אכן שימש בגרסה מקומית של בית המקדש במאה השמינית לפני הספירה, האם היה זה אירוע מבודד? החוקרים כותבים שמדובר בהוכחה הראשונה לריטואל פסיכואקטיבי באזור. עם מספיק מימון ותשומת לב, היא לא תהיה האחרונה".

משנה תודעה – טור 3 – ההבטחות והאתגרים הגדולים של הרפואה הפסיכדלית

איך הפכו חומרים פסיכדלים מסמים מושמצים לתרופות קסם? מה פה ההבטחה הגדולה? ומה עשוי למנוע מהם להגשים את הפוטנציאל? (ממשיך לפרסם כאן את הטורים של 'משנה תודעה' ממוסף גלריה. לטור המקורי ב'הארץ')

לסמים פסיכואקטיבים ברפואה יש בדרך כלל סיפורי חיים מורכבים, אבל הסיפור של הסמים הפסיכדליים מוזר ומלא תהפוכות במיוחד. הוא מתחיל עוד לפני שהיפוקרטס הגה את שבועת הרופא, בתרבויות עתיקות, פרה-היסטוריות בחלקן, שראו בפסיכדליים חומרי רפואה רבי עוצמה ומקודשים, וממשיך בשכחה קולקטיבית של החומרים הללו במערב לאורך מאות ואלפי שנה, עד גילוי יבשת אמריקה, עתירת הצמחים הפסיכדליים. הממסד הכנסייתי של המאה ה-16 וה-17 ראה בשימוש הילידי בפסיכדליים עבודת שטן ונשבע להאבק בו עד חורמה, וכך ירדה הפסיכדליה למחתרת. הדיכוי היה מוצלח כל כך שעד המחצית השניה של המאה העשרים והגילוי המחודש של הפטריות, היו חוקרים רבים משוכנעים שקיומן של פטריות משנות תודעה היה מיתוס ותו לא.

לא חיבבו את הפסיכדלים. האינקוויזציה הספרדית.

המפגש המשמעותי הראשון בין הפסיכדליים לרפואה המערבית החל בשנות החמישים, בהבטחות גדולות וטענות כשמדובר בגילוי הגדול בהיסטוריה של הפסיכולוגיה, והסתיים במפח רוח רבתי ב-1970 כשהפסיכדליים הוכרזו רשמית כחסרי כל תועלת רפואית ומסוכנים לשימוש גם בהשגחה רפואית. הגדרה זו סתמה את הגולל על התחום למשך שנים ארוכות.

היה משהו שערורייתי בהחלטה הבירוקרטית שקבעה שפסיכדליים לא רק מסוכנים מטבעם אלא גם חסרי כל תועלת רפואית, במיוחד בהתחשב בכך שפסיכדליים שימשו וממשיכים לשמש כצמחי רפואה מוערכים בשורה ארוכה של תרבויות. ההתנגדות הייתה פוליטית בעיקרה. הקהילה הרפואית של שנות השישים אמנם הייתה חלוקה בשאלת התועלת והסכנה של הפסיכדליים, אבל היא הייתה תמימת דעים שהחומרים הללו ראויים וצריכים להמשיך להחקר. זה לא עזר. הפסיכדלים הוכרזו פרמקום-נון-גרטה ובעשרות השנים הבאות נמחקו לחלוטין מהשיח הרפואי במערב. כשהוזכרו, זה היה כסמים מסוכנים שהשימוש בהם מגונה וחסר אחריות.

המאה ה-21 מסתמנת, שוב, כסיפור שונה לחלוטין. ב-15 שנה האחרונות היפהפייה הנרדמת הפסיכדלית נעורה שוב מתנומתה ועברה שוב את הטרנספורמציה מצפרדע ארסית ומפחידה לתרופת פלא נחשקת. בתוצאה אפשר לחזות בכל מקום, מכתבי עת מדעיים ועד וסטארט-אפים שמבטיחים להביא מהפכה לעולם בריאות הנפש. הפסיכדליים מביאים אל העולם האפרורי של הפסיכיאטריה הקונבנציונלית שורה של הבטחות יוצאות דופן. הם משיגים תוצאות מרשימות ומבטיחים לרפא (לא לאלחש, לרפא!) שורה של מצבים וביניהם דכאון, התמכרות, טראומה, חרדה, והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD). והם מבטיחים לעשות זאת בבזק, בלי צורך בטיפול כרוני לאורך שנים – במקבץ מרוכז של חוויות טרנספורמטיביות.

הסיפור לא מסתיים כאן. הפוטנציאל הפסיכדלי, כך אנחנו שומעים, הוא כמעט בלתי מוגבל. לצד תחומי המחקר המבוססים כבר, אנחנו מוצאים שורה של דיווחים אנקדוטליים על הצלחות פנומנליות של פסיכדליים בטיפול במגוון בלתי שגרתי של מצבים מגמגום ואלרגיות להפרעות בתפקוד המיני. הספקטרום הרחב של האפליקציות והשימושים האפשריים בפסיכדליים כבר הוביל להשערה שהפסיכדליים מרפאים באמצעות מנגנוני-על טרנס-דיאגנוסטיים החותכים דרך שלל ההתוויות הפסיכיאטריות ומועילים למגוון מצבים רפואיים בעזרת  מנגנונים כלליים, למשל באמצעות העצמת הגמישות המנטלית או חילול חוויות רוחניות שמעודדות פרספקטיבות חדשות ובריאות יותר.

חוזה כדורי הקסם. פול ארליך

טווח השימושים הפוטנציאלים מרשים, אבל כדאי לתת את הדעת על כך שהיומרה הפסיכדלית לטיפול במגוון רחב של מצבים רפואיים מנוגד למגמה רחבה ברפואה המערבית המודרנית: החיפוש אחר כדורי קסם (magic bullets). את המושג כדור קסם, טבע בתחילת המאה העשרים המדען הגרמני זוכה פרס הנובל פול ארליך שהציע לפתח תרופות שיטפלו בבעיות פיזיולוגיות ספציפיות מבלי לגרום לתופעות לוואי, כמו כדור שנורה במדויק מאקדח לעבר מטרתו. חזונו של ארליך שבה את דמיונה של הקהילה הרפואית, והפך להיות המודל המועדף על חברות התרופות והקהילה הרפואית שבמקרים מסוימים אף הטיפה לגורמי צד-שלישי שלא לשפות טיפולים שאינם עובדים באופן זה.

הפסיכדליים, מצידם, אולי זכו למוניטין של תרופות קסם, אבל הם רחוקים מלהיות כדורי קסם במובן הרפואי. הרופא וחלוץ הרפואה האינטגרלית, אנדרו וייל, מבדיל בספריו בין כדורי קסם לתרופות טוניק צמחיות. תרופות טוניק, המקובלות ברפואה הטבעית, מבוססות על שימוש בצמחי רפואה (נניח סרפד או שורש ג'ינסנג)  כדי לחזק ולהמריץ את הגוף, וכדי לטפח בריאות ורווחה כללית. ברפואה הקונבנציונלית יש לתרופות הללו שם רע. הן נחשבות בלתי מדעיות. קשת ההשפעות הרחבה שלהם מקשה על ביצוע ניתוחים סטטיסטיים ממוקדים וספציפיים מהסוג המקובל במחקרי התערבות (RCT)  המהווים את השלד הראייתי של הרפואה המודרנית. רופאים מערביים מעדיפים כדורי קסם. גישתם שונה במובהק מזו של הרפואה המזרחית, למשל, שם זוכות תרופות הטוניק למוניטין רב אצל רופאים ומטופלים.

ניתן לפקפק באבחנה הדיכוטומית בין תרופות טוניק לתרופות מערביות. בפועל גם רבים כדורי הקסם המקובלות ברפואה אינם באמת כדורי קסם. לרוב החומרים הפסיכיאטרים יש שורה ארוכה של תופעות לוואי והשאלה מה גורם לנו לכנות חומר פסיכואקטיבי בשם זה ולא אחר היא בעצמה שאלה של פרספקטיבה ושיווק. חומרים אנטי דכאוניים היו יכולים באותה מידה להיקרא חומרים מדכאי תאבון מיני או חומרים להעלאה במשקל. האפקטים הללו משמעותיים לא פחות מהאפקט האנטי-דכאוני, גם אם הם מתאימים פחות לצרכי פרסום.

גם פסיכדליים לא עונים על ההגדרה הקלאסית של תרופות טוניק – הם מייצרים שינויים מיידיים ודרמטיים בגוף ובתודעה – אבל הקשת הרחבה של המצבים הרפואיים שפסיכדליים רלבנטיים לטיפול בהם מזכירה במשהו את תרופות הטוניק הידועות. יותר מכך, כשמדברים על פסיכדליים, נדמה שהיומרה לרפא ממשיכה ונוסקת מעבר למה שאפילו תרופות הטוניק התיימרו לטפל בו: לעבר תחומים בינאישיים, חברתיים ותרבותיים. פסיכדליים הוזכרו בשנים האחרונות כטיפול אפקטיבי לבעיות בזוגיות, וניתוחים סטטיסטיים אף הדגימו את התועלת שלהם בטיפול בבעיות חברתיות כגון אלימות במשפחה וחזרה של אסירים לשעבר למעגל הפשע. פסיכדליים הוזכרו כטכנולוגיות טרנספורמטיביות שיחזירו את הקסם והמשמעות לטקסי המעבר הנבולים של החברה המודרנית, מחתונה ועד בר מצווה, והם מוצעים גם כפתרון לבעיות תרבותיות רחבות כמו משבר המשמעות של האדם המודרני, או הקשר השבור בין אדם לסביבה.

הבטחות מופלגות כאלו עשויות לעורר חשדנות. הקשת הרחבה של השימושים האפשריים של הרפואות הפסיכדליות מזכיר לא סתם כדור קסם, אלא ממש תרופת פלא (panacea) שמתיימרת לטפל בשורש החולי האנושי. יותר מכך, היא מתיימרת לטפל גם במצבים שכלל לא מוגדרים כמחלה. כאן הפסיכדליים מתנגשים באחד מעמודי התווך של הרפואה הקונבנציונלית. הרפואה המערבית מבינה באופן מסורתי את תפקידה כטיפול במחלות. מה שקשור לשדרוג והעצמה של איכות החיים המקובלת וה'נורמלית' נחשב מעבר למנדט הרפואי. מנקודת ההשקפה של הרפואה המערבית היומרה הפסיכדלית להביא לשדרוג קוגניטיבי, רגשי או רוחני בחיי האדם נראית זרה וחשודה.

אלא שזוהי, במידה רבה, ההבטחה הגלומה בחומרים הפסיכדלים. הפוטנציאל המרגש באמת של החומרים הללו לא נוגע בהכרח לשימוש הפסיכיאטרי הנקודתי לטיפול בדכאון או בטראומה. פסיכדליים עשויים להשיג תוצאות מרשימות במקומות האלו, אבל נדמה שחסידי הרפואה הפסיכדלית מאמינים שיש ביכולתם להביא ריפוי עמוק יותר. להציע אלטרנטיבה שונה באופן מהותי לזו של סגנון החיים המערבי בן ימינו: רפואה שתרפא את האדם הצרכני, המנוכר והאבוד של המאה ה-21 מסגנון החיים הסרטני וההתמכרותי שלו ותחבר אותו מחדש לרשת עתיקה של יופי, אינטימיות, יצירתיות, וקהילה. האמונה הזו, שנראית בוודאי נאיבית למשקיפים מבחוץ, נובעת ממקום חוויתי עמוק של מי שראו את השמש עולה על רחבה אקסטטית במסיבת טראנס רבת משתתפים, או התעוררו לבוקר חדש של הנשמה בסיומו של טקס איוואסקה. זהו חזון הוליסטי בעיקרו שבו חוליי האדם המודרני נרפאים משורשם שבלב ומקבלים מענה בצורת חיים חדשה הנגזרת מהחוויה הפסיכדלית ומהאור הבהיר שהיא שופכת על התודעה והעולם.

החזון הפסיכדלי הקלאסי הזה ממשיך לפעפע בזרמי הקרקעית של הרפואה הפסיכדלית. זהו חזון שעולם הרפואה הפסיכדלית הסטרייטי של ימינו מנסה למחוק כדי להתאים את הפסיכדליה לחוקי המשחק של עולם הרפואה, והמחיקה הזו עשויה להצליח, אבל היא טומנת בחובה סכנה. בטור הקודם עסקתי בטענה שההשפעה המטיבה של מנות מיקרודוזינג היא תוצר של אפקט פלצבו – של ציפיות. איש לא טוען שפסיכדלים עצמם הם פלצבו, אבל השימוש בהם מושפע עמוקות מעקרון הסט והסטינג, שמהדהד את עקרון הפלצבו. עקרון חשוב זה קובע שלחומרים פסיכדלים אין אפקט ספציפי אחד אלא השפעותיהם תלויות בראש ובראשונה בהקשרים פסיכולוגיים כמו מצב רוח, ציפיה וכוונה (סט) והקשרים סביבתיים כגון סביבה פיזית, חברתית ותרבותית (סטינג). ההשפעות של הפסיכדליים, במילים אחרות, משתנות בצורה דרמטית בהתאם להקשר בו נעשה בהם שימוש. זו הסיבה לכך שקשת החוויות שמזוהה עם הפסיכדליים רחבה כל כך, מחוויות אסתטיות, רוחניות ויצירתיות ועד חוויות דמויות פסיכוזה.

ההשפעות הרוחניות והתרפויטיות העמוקות שנקשרו בשמה של הפסיכדליה לאורך השנים היו, במילים אחרות, תוצר לא רק של הסמים אלא גם של ההקשרים החברתיים והתרבותיים בהם נעשה בהם שימוש: תרבויות נגד, תרבויות רוחניות, מסיבות טבע, תרפיה מחתרתית. עובדה זו בעייתית מבחינת הרפואה, לא רק משום שהיא מנוגדת עמוקות לסטנדרטיזציה שדורש מודל כדור הקסם המבטיח אפקט אחד ידוע וקבוע, אלא גם משום שהיא מרמזת על כך שכל ניסיון לנתק את הרפואה הפסיכדלית מהקשריה מסתכן באובדן ההיבטים המכריעים שטוענים את החוויה הפסיכדלית במשמעות והופכים אותה לעוצמתית ומשמעותית כל כך.

במאמר שהתפרסם במגזין איאון טוען האנתרופולוג ניקולס לנגליץ כי תהליך המיינסטרימזציה של הפסיכדלים, הלוקח אותם הרחק מעבר לתתי התרבויות שקידמו אותן בעבר, נושא בחובו גם סכנה. המטפלים והמטופלים שהשתתפו בניסויים הראשוניים והמצומצמים יותר בפסיכדליה באו מאותו עולם תרבותי שאוחז בתפיסות מסוימות כגון רוחניות משוחררת. אבל מה יקרה כשהחומרים הפסיכדליים יגיעו למקומות רחוקים עם תפיסות שונות לחלוטין? "להיות מונחה בטריפ שלך על ידי תרפיסט למוד ניסיון פסיכדלי זה אולי שונה מלקבל את הסם מאונקולוג נוצרי שנולד מחדש בחגורת התנ"ך," טוען לנגליץ.

האם הייתם לוקחים אסיד עם פסיכיאטר מחגורת התנ"ך? ניקולאס לנגליץ

הממסד הרפואי, מצידו, מנסה עד כה לעשות כמיטב יכולתו כדי להתייחס לפסיכדליים בדיוק כמו לכל חומר אחר, והדוגמה הטובה ביותר לכך היא ההתעקשות להשתמש במודל ביקורת הפלצבו כדי לחקור את החומרים הפסיכדלים. בעוד שמודל ביקורת הפלצבו (שימוש בקבוצת ביקורת המקבלת פלצבו) מיועד להפריד בין השפעות חיצוניות לסם לבין השפעות הסם עצמו, במקרה של פסיכדליים ההפרדה הזו נראית לא רק קשה עד בלתי אפשרית לביצוע (בשל האפקטים הדרמטיים של הפסיכדליים, החותרים תחת אמינות הפלצבו) אלא גם חסרת משמעות. כשחוקרים בקרן מחקר ההתמכרויות הקנדית ניסו בשנות השישים לשחזר הצלחות פנומנליות שהושגו בטיפול באלכוהוליזם בעזרת אל-אס-די, הם החליטו לוותר על ההקשרים התרפויטיים והרוחניים שמסגרו את הטיפול כדי לשמור על "אובייקטיביות." התוצאה הייתה תוצאות תרפויטיות נחותות לאלו שדווחו עד אז. בדיעבד, מחקרם לא הפריך את תוצאות המחקרים הקודמים אלא הדגים נקודה אחרת וחשובה בהרבה: שמכיוון שלסט ולסטינג מקום מרכזי כל כך בשימוש הרפואי בפסיכדליים, שמור שם לפלצבו מקום של כבוד. פסיכדלים רותמים בגאון את אפקט הפלצבו ואף מעצימים אותו, על פי השערות שונות, כך שכל ניסיון לבטל את האפקט הזה חותר תחת יעילות הטיפול.

ההטמעה של מודל ה-RCT כתו התקן למחקר רפואי קפדני נחשבת לאחד ההישגים הגדולים של הרפואה המודרנית. היא אפשרה להבחין ביתר ודאות בין תרופות אפקטיביות לבין השפעות דמה שנוצרו בהשפעת אפקט הפלצבו. המחשבה לוותר על מודל זה מעוררת אם כן פלצות ברובם המכריע של נציגי הממסד הרפואי שחונכו על ברכי קדושת המתודולוגיה הזו. ועם זאת יתכן ש-RCT אינם המודל הנכון למחקר פסיכדלי. במצבים מסוימים הניסיון הדון קיחוטי לבטל את השפעת הפלצבו הופך להיות עקר משום שהשאלה החשובה היא לא איך לבטל השפעות כאלו אלא איך לרתום אותן כדי להשיג את התוצאות הטיפוליות הטובות ביותר.

האם עליית המחקר הפסיכדלי תערער את קדושת ה-RCT בקהילה הרפואית? ואולי השימוש המסיבי ב-RCT יערער על התוצאות המוקדמות של המחקר הפסיכדלי? מוקדם עדיין לענות על שאלות אלו אבל מסתמן שהסיפור הפסיכדלי ברפואה ימשיך להיות מוזר ובלתי שגרתי גם בשנים הבאות.

משנה תודעה – טור 2 – מיקרודוזינג

משנה תודעה – מיקרודוזינג – באתר הארץ

הדיווחים הראשונים על פרקטיקה פסיכדלית חדשה ומסקרנת בשם מיקרודוזינג (מיקרו-מינון) הופיעו בתחילת העשור הקודם. בספרו "המדריך לחוקר הפסיכדלי" שהתפרסם ב-2011 דיווח הפסיכולוג וחוקר האל-אס-די ג'יימס פדימן על פרקטיקה מחתרתית של שימוש בכמויות מזעריות (כעשירית הטריפ), תת-סיפיות, של חומרים פסיכדליים לשדרוג והעצמת החיים. פדימן הביא עדויות של משתמשי מיקרודוזינג שדיווחו על שורה ארוכה של השפעות חיוביות, מחיבור מועצם לגוף בשיעורי פילאטיס ויוגה, לזרימה חברתית טובה יותר, שיחות-לב עמוקות יותר, ביצועים מוזיקלים משופרים, יצירתיות מוגברת, והבלחות רוחניות.

"קל לי יותר להעריך את כולם והכל בחיים שלי, ולהכנס בקלות למרחב של הכרת תודה." תיאר את חוויותיו אחד מחובבי המיקרודוזינג המצוטטים בספרו של פדימן. "נדמה שהסף של מה שמופלא בעיני הפך נמוך יותר, כך שאני מרגיש שחיי מהנים יותר, עוצמתיים יותר ואפקטיבים יותר." מיקרודוזינג, נדמה היה, מסוגל לגשר על הפער בין ההבטחות הנשקפות מהפסגות הנשגבות של החוויה הפסיכדלית לבין מציאות החיים האפורה של היומיום.

הכניס את המיקרודוזינג למודעות. הפסיכולוג ג'יימס פדימן

האפקט הנחשק ביותר של המיקרודוזינג היה הטענה ליצירתיות מועצמת. חובבי מיקרודוזינג דיווחו שהפרקטיקה מכניסה אותם למעין סאטורי מקצועי, איכות יוצאת דופן של זרימה יצירתית בעבודה. "אני מרגישה מחוברת באופן עמוק לעבודה שלי, מחוברת ובזרימה" דיווחה על חוויותיה עורכת סרטים שעדותה מופיעה בספר. "אני כמעט ולא קמה מהכסא במשך חמש שעות כי אני נהנית באופן עמוק כל כך ממה שאני עושה."

 פדימן, שערך בשנות השישים מחקר מפורסם שהדגים שאל-אס-די ומסקאלין יכולים להוביל לפריצות דרך מדעיות וטכנולוגיות בעבודה של מדענים ואנשי טכנולוגיה הציג את המיקרודוזינג כפרקטיקה בעלת פוטנציאל חשוב למי שמבקשים להעשיר את מנעד הכלים המקצועיים, היצירתיים וההתפתחותיים שלהם. הוא גם הציג טענות על פיהן מגלה האל-אס-די, הכימאי השוויצרי אלברט הופמן התנסה במיקרודוזינג בקביעות והאמין שלולא היה נאסר בחוק השימוש הנפוץ בו היה בכמויות מזעריות – כסוג של ריטלין פסיכדלי לשיפור הפוקוס והיצירתיות.

הספר של פדימן הפך ללהיט מיידי בעולם הפסיכדלי של אותה התקופה. לא מעט בזכות הפרק שהוקדש לנושא המיקרודוזינג. בשנים הבאות המשיך הנושא לצבור תאוצה, וב-2015 כבר דיווח הרולינג סטון שמיקרודוזינג הפך ל"טריפ העסקים החם" וסיפר על אנשי טכנולוגיה צעירים בעמק הסיליקון שמתדלקים עצמם במנות מזעריות של אל-אס-די על מנת להיות יצירתיים ופרודוקטיביים יותר ולהשתוות יום אחד לאנשי חזון טכנולוגים חובבי פסיכדלים (על פי הדיווחים) כמו סטיב ג'ובס ואילון מאסק.

מיקרודוזינג הבטיח להיות הקילר-אפ של הפסיכדליה. הוא הציע משפע היתרונות המושכים  שנקשרו בשמה של החוויה הפסיכדלית – יצירתיות מועצמת, חוויות רוחניות, חיבור מועצם לגוף ולטבע, יחסים טובים יותר, סקס טוב יותר, וחשוב לא פחות, פרודוקטיביות גבוהה יותר – וכל זה בלי להסתכן בחוויות מטלטלות מדי או, רחמנא ליצלן, בטריפים רעים. כשאיילת ולדמן פרסמה ב-2017 את ספרה "יום טוב באמת: כיצד מיקרודוזינג עשה הבדל עצום במצב הרוח שלי, בנישואים שלי ובחיים שלי" נפלו דיווחיה הנלהבים של הסופרת הישראלית-אמריקאית על אוזנים כרויות. בספרה המצליח סיפרה ולדמן ששימוש יומיומי במיקרודוזינג סייע לה להתגבר על מצבי הרוח והדכאון שאיימו על נישואיה, והפך אותה לאישה מאוזנת ונעימה יותר. "החוויות הראשונות היו כמו לעשות ריסטארט למחשב במח שלי" דיווחה  "מה שקיבלתי היה מספיק מרחב מהכאב שייסר אותי כדי לטפל בשורשים שלו."

רעיה ואמא טובה יותר בעזרת מיקרודוזינג. איילת ולדמן.

בשנים שחלפו מאז המשיך שיגעון המיקרודוזינג לצמוח ולשגשג במקביל לרנסנס הפסיכדלי. בין התומכים הנלהבים בפרקטיקה החדשה היה הקומיקאי והפודקסטר הפופולרי ג'ו רוגן שאירח בתוכניתו שורה של סלבריטאים שדיברו בשבחי המיקרודוזינג. באתרים כמו רדיט צצו פורומים שוקקים בהם שיתפו הגולשים את חוויות המיקרודוזינג שלהם והחליפו דעות ועצות בנושא. ובפרק מצליח במיוחד של הפודקסט הפופולרי Reply All סיפר המגיש פי.ג'יי. ווגט על ניסוי משעשע שבו התנסה במיקרודוזינג במשרד, התרועע עם עמיתים לעבודה והשתתף בישיבות מערכת מבלי לספר דבר לאחרים.

יזמים זריזים החלו להציע מדריכים, קורסים ושירותי אינטגרציה למיקרודוזינג (פרקטיקה פשוטה למדי שבגדול לא דורשת הדרכה רבה יותר מחיתוך קרטון לעשר חתיכות שוות). אלא שבין השורות החלו לצוץ גם ביקורות על הפרקטיקה החדשה. בידיהם של אנשי תעשיית הטכנולוגיה והמקצועות היצירתיים, טענו המבקרים, פסיכדלים חדלו להיות חומר שקורא תיגר על הממסד וחוקיו, והפכו להיות סוג של קפאין או ריטלין למתקדמים, המתדלקים את אורח החיים התחרותי של הקפיטליזם ומשכפלים את עולם הערכים של הניאו-ליברליזם.

מעבר לכך, רעיון המיקרודוזינג גם קרא תיגר על כמה מעיקרי האמונה הותיקים של התרבות הפסיכדלית. בעבר קידשה הקהילה הפסיכדלית את אומץ הלב של הפסיכונאוט שקופץ אל האש הפסיכדלית של הלא ידוע, לחוויה טרנספורמטיבית המאתגרת את גבולות האני. הפילוסוף הפסיכדלי האיקוני טרנס מק'קנה נהג לטעון שכדי לחוות את החוויה הפסיכדלית באמת יש לאכול חמש גרם פטריות בחדר חשוך, לבד ועל בטן ריקה. במינון כזה מתחילה המציאות לנזול, והאני מתמוסס לחתיכות בעוד המשתמש משוגר לארץ פלאות שמעבר לזמן ולשפה. אלא שהמינון שמק'קנה המליץ עליו היה גבוה פי 50 מהמינון הנפוץ בקרב חובבי המיקרודוזינג החדשים שכרסמו מעט אסיד והמשיכו בשגרת יומם.

היה משהו בפופולריות המתגברת של המיקרודוזינג שדמה לניסיון לביית את החוויה הפסיכדלית, לתחום אותה לתוך חלל מצומצם שמתוכו אינה מאיימת על מבני העומק של האגו והממסד, אלא פועלת בשירותם. "זה נראה לעיתים שהעבודה האמיצה שעשו פסיכונאוטים נועזים מנוכסת על ידי אנשים שאין להם את האומץ או המשמעת על מנת לעבוד בעקביות עם מלוא הפוטנציאל של המדיסין," טען היזם הפסיכדלי אריק אוסבורן. "חלק מהכבוד שאנחנו חבים למדיסינות הללו זה להשתמש בהן לכדי מלוא הפוטנציאל שלהן ולא רק לטבול בהן את האצבע ולומר שיצאת לשחיה."

שאלות כאלו לא עניינו כמובן את קהל שוחרי המיקרודוזינג המתרחב שראה בהן, אגב, לא רק אפיק לפרודוקטיביות קפיטליסטית אלא לשלל חוויות שונות. בכתבה בעיתון הגרדיאן רואיינו שלוש אמהות בריטיות שתיארו כיצד מיקרודוזינג עזר להן לוותר על האלכוהול, על תרופות נגד דכאון, ולחיות חיים מלאים ומספקים יותר. אחת מאותן אמהות ספרה שמיקרודוזינג עם פטריות גורם לה להנות יותר כשהיא משחקת עם ילדיה. היא אמנם דאגה להזכיר שהיא מקפידה לשמור את הפטריות שלה במרחק בטוח מהזאטוטים אבל גם הבהירה שאינה רואה כל פסול בלהיות אמא שעושה מיקרודוזינג. המיקרודוזינג, טענה, הפך אותה לאם טובה וקשובה יותר. וולדמן הייתה מסכימה.

אלא ששאלה אחת שנשכחה בהתרגשות הגדלה נגעה לשאלה הבסיסית האם זה בכלל עובד? ככלות הכל, המילה מיקרודוזינג מתייחסת לשימוש בכמויות תת-סיפיות (sub-perceptual) של חומרים פסיכדלים, כלומר חוויות בהן השפעות החומר הפסיכדלי נותרות מתחת לסף התפיסה. אלא שאם מיקרודוזינג עושה שימוש בכמויות זעירות כל כך שהן בלתי מורגשות, האם יתכן שיש לו השפעות מרחיקות לכת כל כך כפי שתארו אוהדי המיקרודוזינג?

המחקרים הראשונים שנערכו בנושא מיקרודוזינג היו מחקרים תצפיתיים שלא כללו קבוצת ביקורת ואיששו את דיווחיהם של משתמשי המיקרו על שיפור במצב רוח, ביצירתיות ושורה של מדדים פסיכולוגים. אלא שבמדע כמו במדע מעמדם של מחקרים תצפיתיים מסוג זה מוטל בספק. הם נחשבים פגיעים להטיות כגון אפקט הפלצבו – השיפור שמופיע במצבם של חולים המקבלים טיפול דמה כתוצאה מציפייה לאפקט חיובי. ואכן,  מספר מחקרי סמיות-כפולה שהתפרסמו לאחרונה לא מצאו הוכחות לשיפור משמעותי ביכולות היצירתיות, הקוגניטיביות או אפילו במצב רוח של משתמשי מיקרודוזינג לעומת מקבלי פלצבו.

בלאז' סיגטי הוא חוקר הונגרי מממרכז המחקר הפסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון. מחקר המיקרודוזינג שסיגטי תכנן והוביל ושעתיד להתפרסם בהמשך השנה מהווה את אחד המחקרים המסקרנים ביותר בתחום המיקרודוזינג, לא רק בגלל התוצאות שלו, שמאששות את אלו של מחקרי סמיות-כפולה אחרים בתחום, אלא גם בגלל המתודולוגיה המקורית והיצירתית שלו, שיש בה פוטנציאל אדיר עבור מחקרי סמיות-כפולה בתחומים נוספים. סיגטי, חובב נלהב של רעיון המדע האזרחי (citizen science), פיתח טכניקה מחוכמת של הסמיה עצמית (self-blinding) שאפשרה לו לעשות ניסוי מבוזר המבוסס על מתנדבים חובבי מיקרודוזינג מרחבי הרשת, ועדיין לשמור על עקרונות הסמיות. משתתפי הניסוי הכינו לעצמם קפסולות שכללו חלקן מיקרודוזינג וחלקן פלצבו, והתנסו בהן לאורך חודש בלי לדעת מתי הם מקבלים מה, ותוך כדי השלמת מבחנים, שאלונים ומטלות. המתודולוגיה היצירתית שחסכה לחוקרים את הצורך ברופאים, מעבדות או גישה לחומרים אסורים גרמה לכך שעלות המחקר הייתה כחצי אחוז ממחקרי הסמיות הכפולה האחרים בתחום בעוד שמספר המשתתפים גדול פי כמה.

בתחילת הדרך, מספר סיגטי, הייתה ההיפותזה שלו שהמחקר יוכיח את יתרונות המיקרודוזינג. ואכן, תוצאות המחקר הראו על שיפור משמעותי במגוון מדדים פסיכולוגים כמו מצב רוח, חרדה, דכאון, סיפוק בחיים ומיינדפולנס. אלא שהחוקרים לא מצאו מתאם בין השיפור ב לבין השימוש במיקרודוזינג. לעומת זאת, הם גילו מתאם משמעותי בין השיפור שנרשם לבין אמונות המשתתפים לגבי המנה שקיבלו: משתמשים שהאמינו שנטלו מיקרודוז הראו שיפור משמעותית במגוון תחומים, ובלי קשר לזהות חומר שלקחו, ואילו משתמשים שהאמינו שקיבלו פלצבו לא הראו שיפור משמעותי, גם כאשר קיבלו מיקרודוז.

מיקרודוזינג זה בעיקר או לגמרי פלצבו. בלאז' סיגטי.

חשוב לומר שהמילה האחרונה בנושא המיקרודוזינג עדיין לא נאמרה. אלו מחקרים ראשונים, ומחקרים נוספים צפויים להמשיך ולחקור את הנושא. תוכניות מחקר חדשות בוחנות את השימוש במיקרודוזינג לטיפול באלצהיימר ויש גם ראיות מבטיחות לכך שכמויות מזעריות של אל-אס-די תומכות בהתחדשות תאי המח. יתכן ועוד נגלה השפעות פרמקולוגיות חיוביות של המיקרודוזינג, ועם  זאת, נראה שהתקווה הנאיבית כנראה שמיקרודוזינג ישמש כתרופת קסם ליצירתיות ושדרוג קוגניטיבי אינה צפויה להתגשם.

אלא שכששואלים את סיגטי אם המחקר שלו מפריך את יתרונות המיקרודוזינג הוא משיב בשלילה. "המחקר שלנו מאושש את התועלת במיקרודוזינג. המשתתפים השתפרו בכל המדדים הפסיכולוגים לאחר נטילת מיקרודוזינג. אלא שהמקור של השיפור אינו פרמקולוגי אלא ציפיות." מיקרודוזינג, הוא דואג להזכיר, אינו יוצא דופן מבחינה זו. מחקרי עבר הראו, למשל, ש-80% מהאפקט של תרופות אנטי-דכאוניות הוא תוצאה של פלצבו (סיגטי מאמין שגם ה-20% הנותרים ניצבים על כרעי תרנגולת). סיגטי גם אינו מאמין שתוצאות המחקר יסתמו את הגולל על מיקרודוזינג. ישנם כוחות תרבותיים וכלכליים חזקים שמעוניינים להמשיך ולקיים את המיתולוגיה של המיקרודוזינג, ואין סיבה שלא יצליחו. ככלות הכל, הוא אומר, גם ההומיאופתיה הופרכה כבר באנספור מחקרים והדבר לא מונע מהתחום לגלגל מיליארדים. אז אם ההומיאופתיה לא נעלמה, למה שהמיקרודוזינג יעלם? ובכלל, מנקודת המבט של האינדיבידואל זה כלל לא חושב אם התועלת של המיקרודוזינג נובעת ממקור פרמקולוגי או פסיכולוגי. העיקר שזה עובד – וזה מה שהמחקר שלו מראה.

בינתיים העניין במיקרודוזינג ממשיך לנסוק. סקר הסמים הגלובלי של 2019 (GDS) אסף עדויות של 7,000 משתמשי מיקרודוזינג וסיכם ש"התועלת הנתפסת של מיקרודוזינג עולה משמעותית על האתגרים." מחקר אחר שפורסם בכתב העת היוקרתי פסיכופרמקולוגיה כלל דיווחים מרובים על משתמשים שהצליחו להפסיק להשתמש בתרופות אנטי-דכאוניות בעזרת מיקרודוזינג. רוב האנשים נשבעים שמיקרודוזינג עובד להם. אז אם אנשים נהנים ונתרמים כל כך, למה להרוס?

מעבר לשאלות הבלתי פתורות, יש משהו בנרטיב של המיקרודוזינג שנראה חזק מספיק בשביל להבטיח את השרדות הפרקטיקה הזו. המיקרודוזינג מבטיח להוריד אבק כוכבים מהרקיע הפסיכדלי ולפזר אותו על שגרת היומיום המאתגרת של אמהות מותשות ועובדי ידע רצוצים שמחפשים אדג' יצירתי וחוויתי במהלך ימי עבודה ארוכים מדי. המיקרודוזינג מבטיח לשחרר, להעצים, לרפא ולשמח את כל מי שזקוק, והנרטיב הזה מושך מדי והולם מדי לעולמנו בשביל להעלם.

האינטרנט, החוק הרביעי של מקלוהן, והטכנופוקליפסה

הטקסט פורסם לראשונה בגרסה ערוכה בפרויקט רדיקל באתר הארץ. להלן הגרסה המלאה.

דיברתי השבוע עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים על כמה קשה להקפיד על פרנסה נכונה (right livelihood) כשעובדים היום בתחומי המחשבים והאינטרנט: כמה גדול החלק הזה מהתעשיה הזו שמוקדש למעקב אחר משתמשים, למניפולציה, לאופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות דברים מזהמים שאנחנו לא צריכים, ליצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (affiliate marketing), שלא לדבר על פיתוח האלגוריתמים המתוחכמים שעסוקים בלדחוף אותנו לבועות מידע, לדחוף לנו פייק ניוז, להקיף אותנו בבוטים שמבלבלים כל דיון פוליטי, להגביר את הקיטוב ולחסל כל האפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת. האינטרנט הפך מהבטחה למח גלובלי לגידול מח גלובלי.

שלב נוסף בהיסטוריה ארוכה של דיכוי בחסות הטכנולוגיה. הסוישאל דילמה

וזה משוגע שלשם אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו: לפיתוח של מערכת עקומה ומסולפת שחותרת תחת יסודות החברה שלנו, שהולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון חברתי, כלכלי ופוליטי. הסושיאל דילמה של נטפליקס זה פיפס בתהליך הזה, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהולך ומשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שהיה פה לטכנולוגיה.

בספר 'חוקי המדיה' טען חוקר המדיה מרשל מקלוהן שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה חוקים פשוטים. כל טכנולוגיה חדשה – טען מקלוהן – מעצימה משהו, מיישנת משהו, ומחזירה משהו שאבד. החוק הרביעי של מקלוהן טוען שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך. כך למשל המכונית שמעצימה את המהירות והניידות מתהפכת לתוך פקק התנועה. חסכון הזמן שמביאה מכונת הכביסה מתהפך לכדי ערמות כביסה בלתי נגמרות שנוצרות כתוצאה מסטנדרטים חדשים של ניקיון. ביחס לטכנולוגיות מידע אפשר להבחין איך האינטרנט מעצים את הגישה למידע, ואז מתהפך לעולם של עודף-מידע ופייק שלא ניתן להבחין בו בין אמת ושקר. הרשת העצימה את היכולת לחבר בין בני אדם שונים ואז התהפכה לעולם שאנשים סגורים בו בבועות פידבק. ביקורות גולשים ברשת העצימו בתחילה את הגישה למידע אמין על מוצרים והתהפכו עם ההופעה של Affiliate marketing וביקורות קנויות שקנו שליטה ברשת ומשאירות את הגולשים מבולבלים חסרי עצה כשהם באים לקנות מוצר.

באופן רחב יותר, אם ניקח את החוק הרביעי של מקלוהן ונשית אותו על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, ניתן  לומר שהטכנולוגיה העצימה לאורך ההיסטוריה את יכולת ההשרדות של האדם, ואילו עכשיו, בהגיעה לקיצוניות, היא מתהפכת והופכת לכלי אנטי-השרדותי שמאיים עלינו בהכחדה.

אז אם לחזור לחבר ולקושי למצוא היום עבודה דיגיטלית ששומרת על העקרון הבודהיסטי של פרנסה נכונה (כלומר פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול), הרי שגם הוא חלק מתהליך רחב יותר. כבר הרבה זמן מצביעים על כך שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לאנשים בחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – כל אלו זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלו שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי: אנשי פיננסים, עורכי דין תאגידיים וכו', הם אלו שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בזמננו ניתן להוסיף על אלו את אנשי הטכנולוגיה. חבורה של אנשים מוכשרים, נחמדים וטובים בסה"כ, אלא שרובה מועסקת על ידי כוחות מפלצתיים שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה שלנו.

וזה מה שמדאיג באמת ברגע הנוכחי. כי כמה מיליונים שימותו לכאן או לשם במהלך המגפה מתגמדים לעומת הקריסה הכללית של צורות המחיה והקיום של חברות שלמות, האיום בקריסת דמוקרטיות, במלחמות עולם, קסטרופה סביבתית והשד יודע מה. כי מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו רוכבים על גבי בולדוזר שסיים לרמוס את הטבע, ואת העמים המנושלים השונים, ועובר עכשיו לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא מייצר אווירה כללית של פאראנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד באמת זה שהרכבנו בבסיס הציביליזציה שלנו מערכת פיננסית וטכנולוגית שלמה שבנויה כדי לרסק אותה עד היסוד.

על זה הייתי רוצה לראות את בייידן וטראמפ מדברים בעימות הטלוויזיוני שלהם. אבל הם לא ידברו על זה כמובן, כי הטכנולוגיה הזו כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב'בידור עד מוות' הספר הנהדר (והכמעט נאיבי בפרספקטיבת הזמן) שכתב ניל פוסטמן  על השפעתה המשחיתה של הטלויזיה, הוא מספר איך נראו דיונים פוליטיים במאה ה-19, ונותן דוגמה של העימות בין שני מועמדים לנשיאות בפיאוריה אילנוי, באוקטובר 1854. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו בעמיקות. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר הייתה חמש אחר הצהרייים, ולכן הוסכם בין כולם שיחזרו לביתם, יסעדו את ליבם ויחזרו לעוד ארבע שעות נוספות של שיח. תשוו את זה לדיונים פוליטיים בימינו שבהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס ואיש אינו יכול לסיים את דבריו כי האחרים קוטעים אותו. אם היה עדיין איזשהו מקום לשיח משמעותי בדיון פוליטי בתקופתנו הוא היה צריך להתחיל בשאלה כיצד איבדנו את עצם היכולת לנהל דיון. דיון כזה היה יכול ללמד אותנו על תהליכי העומק הטכנולוגיים, הקוגניטיביים, הכלכליים והתרבותיים שהחברות שלנו עוברות כבר עשרות שנים – שאלות שאף אחד מהפוליטיקאים באופק לא נראה מוכן להתעמת איתן.

הדיון שאנחנו צריכים זה דיון על איך איבדנו את היכולת לנהל דיון. עימותי לינקולן דאגלס.

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך במישור טכנולוגי (technological plateau). הוא טוען שברגע מסוים הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את השלב הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950. יש כאלה שאומרים שזה קרה כבר בבל-אפוק, בסוף המאה התשע עשרה. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור בו עם הפיתוח הטכנולוגי והחדירה של הטכנולוגיה לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. ולא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו בחסות טכנולוגיות מידע חדישות שהתרבות שלנו מושקעת כל כולה בפיתוח שלהן, ובאימוץ מסיבי שלהן, עד כדי הכחדה של כל צורת חיים ביולוגית או תרבותית אחרת מהשטח. וכשהטכנולוגיה תעמוד בפני בית דין של שמיים בקץ הימים, אם היא תביא אותנו להכחיד את עצמנו אחרי שהכחדנו חצי מהמערכות האקולוגיות סביבנו, אני חושב שהיא תצא מורשעת, ולא משנה כמה דברים נהדרים היא הביאה בתקופת הביניים (הקצרה במונחים ביולוגים) שבה שירתה אותנו נאמנה.

אני לא יודע מה אפשר לעשות. צד מסוים בתוכי אולי ממתין עדיין למרד לודיטי שבו נרסק יחד את המכונות ונחזור לחיים שלווים יותר. אני יודע שזה לא יקרה, כי המכונה כבר בתוכנו, מוטמעת עמוק מדי לתוך המערכות הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות שלנו. חלק אחר בי ממתין אולי לעוד התהפכות שתשנה שוב את הכיוון, אולי בעקבות תנועת המונים שתקרא למהפכה כוללת ביחסים של החברה שלנו עם טכנולוגיות. אני כן יודע שכל עוד השיח הפוליטי שלנו מטומטם מכדי לעסוק בשאלות האלה ולחשוב על פתרונות רדיקליים, הציביליזציה שלנו תמשיך כנראה לצעוד באותו הכיוון.

 

פודפדסטינג וההאצה התרבותית

כולם נשמעים טוב יותר כשהם מדברים במהירות כפול  1.5בספוטיפיי. זו השבחה של המציאות לעידן הדיגיטלי. גם אנשים שבלתי נסבל להאזין להם בשיחה ליייב נשמעים הרבה יותר חכמים כשהם מדברים בשטף של מהירות X1.5 או X2.

פונקציית ההאצה התרבותית של ספוטיפיי מאפשרת ליצור עולם מקביל בו כולם נשמעים חכמים יותר, כי כולם מדברים מהר יותר, וכולם יוצאים חכמים יותר, כולל המאזינים שמאמנים את עצמם לעקוב אחרי אנשים שמדברים בקצב כפול מהממוצע וכבר ניצבים חסרי סבלנות למול בני התמותה שמדברים בקצב הדיבור הרגיל ולא למדו עדיין להאיץ את עצמם בהתאם לנורמות החדשות שמכתיבה המדיה הדיגיטלית.

הספוטיפיי ותוכנות האזנה אחרות מתרגלות ומאמנות אותנו לקלוט אינפורמציה בקצבים שלא היינו רגילים אליהם בעבר, רק שווה לשים לב שלרגשות שלנו יש קצב אחר. אפשר אולי להאזין במהירות כפול 2 לביקורת מוצר ביוטיוב, אבל פחות מומלץ להאזין לאנה קרנינה מאבדת חייה בקצב הזה.

טכנולוגיות דיגיטליות כמו הספוטיפיי מאמנות סוגי אינטיליגנציה מסוימים ומכחידות סוגי אינטיליגנציה אחרים. פעם הייתי שואב הנאה רבה מנבירה בספריות של משתמשי סולסיק וגילוי של סגנונות מוזיקליים נידחים. כל גילוי של מוזיקאי או סגנון איזוטרי היה כמו גילוי של יבשת חדשה. חלק גדול מההנאה אפילו לא הגיע מהמוזיקה עצמה אלא מהמצלול של השם, מהדימויים הנלווים, ומההקשר התרבותי שהייתי קורא עליו בהנאה עצומה. היום אני אוסף לעצמי קטעים מהממים דרך הרשימות שמייצר אלגוריתם ה-Discover Weekly של הספוטיפיי, וכשמישהי שואלת אותי מה זה הטראק הזה אני אומר "ספוטיפיי משהו." אני בקושי זוכר את השמות של כל האמנים המדהימים שאני מגלה. ומי צריך בת'כלס? בפעמים הבודדות כשאני מחליט לחקור ולהאזין לאלבום השלם של איזשהו אמן מסתבר בדרך כלל שהאלגוריתם יודע יותר טוב ממני בדיוק איזה שירים אני אוהב.

למען ההגינות, הרגלי החקירה המוזיקלים שלי דעכו הרבה לפני הספוטיפיי (בהן צדקי, אני חושש לגורלם של הנפשות הרכות שמגלות את האלגוריתמים הללו לפני שהספיקו לפתח טעם אישי  משלהם). במובן הזה הספוטיפיי הוא כמו שירות סיכום הספרים בלינקסט, קביים אינטלקטואלים או תרבותיים לאנשים שאין להם זמן לעכל את היצירות התרבויות שלנו בקצב הראוי, מה שמחזיר אותנו להרצאות במהירות כפולה בספוטיפיי, ולתכניות של נטפליקס להשיק שירותי צפיה שיאפשרו גם לצפות בסרטים וסדרות במהירות כפולה — אופציה שצופים רבים בוודאי מצפים לה בכיליון עיניים למרות שהיא מכעיסה רבים מהיוצרים.

מה זה אומר על התרבות שלנו שאנחנו מרגישים שאפילו את תרבות הפנאי שלנו אנחנו צריכים לצרוך במהירות כפולה? מה זה עושה לחוויה ולטעם שלנו כשאנחנו צורכים דברים בצורות מתקוצרות ומואצות? איך זה משפיע על האיזון בין אינטלקט לרגש? ואיך זה משפיע על היחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו כשאנחנו מתרגלים לעולם בר-האצה?

חונך את מוזיאון הפסיכדליה שישנה לכם את התודעה

ביום ראשון הקרוב ה-19 באפריל, הלא הוא יום האופניים (יום השנה ה-77 לגילוי הלסד) אני  חונך את מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הראשון בטקס פסיכומאגי וירטואלי שיזמן אליו ישויות קיברנטיות מרחבי הרשת. כל מה שצריך לדעת לקראת האירוע החגיגי.

בעיות הן הזדמנות לנסות משהו חדש ומעניין, ולפעמים המשהו הזה הוא אתרי אינטרנט. באפריל 2010 הייתה לי בעיה מטרידה. לאורך השנים פיתחתי חיבה עזה לסרטונים פסיכדליים צבעוניים, רב-מימדיים ומרהיבים שמציירים ערבסקות ורודות על התודעה ועושים לה טוב. הבעיה היחידה הייתה שמצבי תודעה המיוחדים והאלטרנטיביים בהם אפשר להנות במיוחד מסרטונים מהסוג הזה, הם בדיוק אותם המצבים שגם קשה בהם למצוא את עצמך בתפריטים ובממשקים של תיבת הדואר. אלוהים נותן אגוזים פסיכדלים למי שאין להם שיניים.

כפתרון, החלטתי להקים בלוג ולאסוף לעצמי שם את הסרטונים האלה כדי שיהיו סדורים לפני בגלילה כל פעם שאני זקוק להם. מכיוון שהסתמן שהבעיה שלי היא בעיה אוניברסלית, החלטתי להפוך את זה למשהו פומבי, כך שכל מי שמוצא עצמו בדודא לסרטונים פסיכדליים יוכל להכנס ולקבל ספקה סדירה של וידיואים פסיכדלים טריים. וכדי שיהיה מעניין קצת יותר הוחלט להוסיף גם קונספט: לאתר יהיה קצב מסוים. וידאו פסיכדלי אחד לכל יום. כך יצא לדרך ה-Daily Psychedelic Video, האתר האינטרנטי הראשון שהוקדש לוידיואים פסיכדלים.

חודש חלף והבנתי שלהעלות וידאו פסיכדלי מדי יום זה למעלה מכוחותי. לפסייקדייליק נוצר צוות שהצטרפו אליו חיש מהר עורכים מישראל ורחבי עולם. לגיוון של העורכים היה יתרון ברור. המושג "וידאו פסיכדלי" הוא משהו שכל אחד מבין אותו קצת אחרת. כשהתחלתי את האתר הופתעתי מהדברים שאנשים שלחו לי ותיארו כפסיכדלים. כשהצטרפו העורכים האחרים הבנתי שהם היו הכרחיים. לכל אחד יש חזון אחר של מה זה וידאו פסיכדלי. אנחנו, בגדול, שומרים על ראש פתוח עם קו מנחה אחד: כל מה שכיף ומדהים לצפות בו במצב תודעה פסיכדלי הוא וידאו פסיכדלי בעינינו.

כשהתחלתי את הפסייקדייליק אנשים אמרו לי שתוך כמה חודשים יגמרו לנו הוידיואים. כמה וידיואים פסיכדלים כבר יש בעולם?! כל אדם שדיברתי איתו ידע להמליץ לי על 2-3 וידיואים ששווה שיהיה לנו באתר, אבל לא היה ברור מה יש מעבר. בפועל, ככל שהמשכנו ככה גילינו יותר ויותר וידיואים פסיכדלים, ודי מהר הבנו שיוצרים אותם מהר יותר ממה שאנחנו מסוגלים להעלות. העשור השני של המאה ה-21 היה פריחה אדירה בתחום הוידאו הפסיכדלי. הצמיחה המהירה של אתרים כמו יוטיוב ווימאו, והזמינות הגוברת של אמצעי הפקה דיגיטליים הובילו לכך שמדי חודש במאים, אנימטורים ואמנים ברחבי העולם יצרו יותר יצירות וידאו פסיכדליות משנוצרו בשנים ובעשורים שלמים קודם לכן. הרנסנס במחקר הפסיכדלי שזכה לפרסום הולך וגובר היה מלווה גם בפריחה של יצירה תרבותית פסיכדלית, ועם או בלי קשר, אפילו דיוות וכוכבות פופ כמו ליידי גאגא, ריהאנה, אזיילה בנקס, מיילי סיירוס וניקי מינאז' הוציאו קליפים פסיכדלים משלהם.

השנים חלפו והבלוג הפסיכדלי שהתחיל כאוסף פרטי הלך וצמח. מדי סוף שנה ביליתי עשרות שעות של צפיה במאות סרטונים פסיכדלים כדי ליצור את רשימת הטובים ביותר של השנה, והרשימות המתארכות שבניתי לעצמי הובילו להקרנות חגיגיות שנערכו בארץ ובחו"ל, ואפילו למאמר פילוסופי ומנומק שניסח את העקרונות האסתטיים והאיכויות התרפויטיות של אסתטיקת הוידאו הפסיכדלי (זמין באתר המוזיאון, למתעניינים). האתר כבר מזמן הפך לאוסף הגדול בעולם של קליפים פסיכדליים. הייתה רק בעיה אחת. כשמבקרים חדשים באתר הם נתקלו דבר ראשון בוידאו שעלה שם באותו יום, ואחריו בוידאו שעלה אתמול. לא הייתה ממש דרך לגשת לכל העושר שנאסף בעשור של וידיואים פסיכדלים.

שוב בעיה. ושוב הפתרון היה אתר חדש. הרעיון הפעם היה לקחת את כל הידע הרב שנצבר בעשר שנים של איסוף וקטלוג של וידיואים פסיכדלים כדי ליצור אתר מסוג חדש: מוזיאון שמי שנכנס בשעריו יכול לשוטט בתערוכות וירטואליות אצורות בקפידה של יצירות הוידאו הפסיכדלי היפות והמוצלחות ביותר שהמין האנושי אי פעם יצר. מכיוון שהמוזיאון וירטואלי, לא נדרשנו לכמויות הכסף הנדרשות כדי להקים מוזיאון בחלל הפיזי. ומכיוון שכל הטוב הזה היה זמין כבר ככה באדיבות יוטיוב ווימאו (אנחנו רק אוספים ועושים אמבד) גם לא נדרשנו לכמויות הכסף שנדרשות כדי לרכוש יצירות להציג במוזיאון.

המוזיאון החדש כולל 45 תערוכות שמאורגנות על פי פי תימות, סגנונות, תקופות ומקומות. בין השאר תמצאו שם תערוכות עם כותרות כגון "פסיכדליה סובייטית," "פסיכדליה יפנית," "פסיכדליה ישראלית," "פסיכדליה משנות השבעים," "אמנות פסיכדלית," "קולנוע פסיכדלי," "אנימציה פסיכדלית," "היפ הופ פסיכדלי," "פסיכדליה שבטית," "אקטיביזם פסיכדלי," ועוד. כל אחת מהתערוכות חושפת צד אחר של עולם היצירה הפסיכדלי.

בנינו את המוזיאון במטרה להשיק אותו ב-19 באפריל, ביום האופניים, הלא הוא יום השנה ה-77 לגילוי הלסד (שבו מסורת לבית סבא פסיכדלי היא לעשות טריפים ולרכב על אופניים), שזה גם עשור לפסיייקדייליק. בדרך קרתה הקורונה והתחלנו להתלבט אם זה זמן מתאים להשיק. אבל ככל שהמגיפה המשיכה הבנו שדווקא בזמן הזה כשאנשים תקועים בבית, יש ערך מיוחד באוסף הזה של יופי ויצירתיות. אנשים מדברים בחודשים האחרונים הרבה על הצורך במוזיאונים וירטואלים אבל רבים מהמוזיאונים הוירטואלים הזמינים הם פשוט גרסאות חיוורות של נוכחותם הפיזית: תמונות JPG דיגיטליות של ציורי שמן מהמאה ה-19. מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הוא ילידי לרשת. אפשר לבקר בו מהבית, וזה באמת הדבר האמיתי.

עוד דבר שמייחד את המוזיאון החדש הוא שאנחנו מבינים יצירות וידאו פסיכדליות כצורת אמנות תלוית מצב תודעה. זה עוזר להיות במצב תודעה מסויים כדי להנות באופן מלא מהוידיואים האלה. אנחנו לא אומרים לאנשים איך להגיע לשם ואיך לא להגיע למקום הזה. יש אנשים שעושים את זה באמצעות חומרים משני  תודעה, ואחרים באמצעות מדיטציה, נשימות או שיטות אחרות. מה שבטוח הוא שיש קשר עמוק בין צורת האמנות הפסיכדלית לבין החוויה הפסיכדלית, ושהיצירות הללו באופן כללי דורשות תשומת לב מלאה ואפילו טקסיות מסוימת. עדיף לצפות בהן על מסך מלא, עם סאונד טוב, ומתוך התרגעות ונכונות להתמוסס לתוכן.

המוזיאון החדש הוא מתנה לקהילה הפסיכדלית העולמית. הוא ללא מטרות רווח, מבוסס התנדבות, ומיועד פשוט לחגוג את העושר והיופי של היצירה הפסיכדלית באשר היא. ביום ראשון, בשעה 22:00 שעון ישראל נחגוג את יום האופניים ה-77, את יום ההולדת העשירי של הפסיייקדייליק, ואת חנוכת המוזיאון הפסיכדלי החדש בטקס קידוש פסיכומאגי שיעבור בין שורת מוקדים על גבי הפלנטה, יפתח שערים אינטרגלקטים, ויכלול שירה, ריקוד, מילים וריטואלים אוקולטים. הקרנה פסיכדלית חגיגית וצבעונית שתשודר לרשת תציין את פתיחת המוזיאון. אתם מוזמנים להצטרף אלינו מהבית. וגם כמובן לבוא לבקר במוזיאון הוידאו הפסיכדלי בכל עת שתחפצו.

 

לאתר המוזיאון

לאירוע ההשקה

נוירו-מדע, פסיכדליה וחירות קוגניטיבית: אתגרים מחקר המח לרפואה הפסיכדלית במאה ה-21

חוקרי מח מפתחים שיטות חדשניות והיפר-יעילות לטפל בבעיות כמו התמכרות ודכאון. מה היחס בין פתרונות כאלה לבין רפואה פסיכדלית, ואיך עשויה ההופעה של דור של רפואה נוירו-מדעית לבעיות הנפש להשפיע על האופן שבו אנחנו חושבים על רפואה פסיכדלית?

***

פסיכדלים מתוארים לעיתים כתרופות עתיקות המשיגות באורח פלא תוצאות מרשימות יותר משל תרופות מודרניות. הכח האתי והנאראטיבי של החומרים האלה, העובדה שהריפוי שהם מציעים מבוסס על תהליך עומק טרנספורמטיבי במקום על טשטוש והדחקה של מצוקות, מקבל רוח גבית מכך שהם מצליחים לחולל שינוי והטבה במקומות שבהם הרפואה הקונבנציונלית נכשלת.

אבל מה יקרה לרפואה הפסיכדלית אם ישתנה משהו והנחת היסוד הזו תתברר כמשענת קנה רצוץ?

לבטל התמכרות בלילה של שינה מתוקה. חוקר המח מורן סרף.

מדעי המח שולפים בימינו שורה של פתרונות רדיקליים לבעיות עתיקות. כך למשל חוקר המח הישראלי-אמריקאי מורן סרף מספר על טיפול חדשני שמאפשר לעורר זכרונות של טעמים וריחות במהלך שינה ולהשפיע על ההכרה של אדם באופן תת הכרתי כך שההתמכרות שלו לחומר מסוים (סיגריות או אלכוהול, נניח) תעלם ותתחלף בדחיה אינטסטינקטיבית. כך הוא מתאר את זה:

"מעשנים מגיעים למעבדה והם רוצים  להפסיק לעשן. הם הולכים לישון לשעתיים והחוקרים מחכים לרגע הזה שבו המח שלהם במצב כזה שבו הוא כאילו מקשיב לעולם החיצוני ומעריך מחדש את החיים. ואז מרססים את הריח של ניקוטין לתוך  האף וגורמים למח לחשוב: 'אוקיי, מכל הזכרונות שיש לי, אני מתמקד עכשיו באלו שקשורים לעישון." ואז, מיד אחרי זה, מרססים את המח בריח של ביצים סרוחות, מה שגורם למח לחווט עצמו מחדש, ולחבר את הניקוטין עם חוויות שליליות. אתה עושה את זה כמה פעמים בזמן שהם ישנים. הם מתעוררים. אין להם מושג מה קרה. אבל אז פתאום הם אומרים 'אני לא ממש רוצה לעשן יותר.' הם משנים את ההתנהגות שלהם בלי לדעת מה קרה. הם פשוט הגיעו. תפסו תנומה, התעוררו והם לא רוצים לעשן יותר. (…) אתה תופס את הרגע, אתה הולם במח, משנה את החיווט והאדם מתעורר אדם אחר."

טיפולים נויו-פיזיולוגים חדשניים מהסוג שסרף מציע עשויים במאה ה-21 להפוך לאלטרנטיבה קלה, מהירה ואפקטיבית עוד יותר מטיפול פסיכדלי, ובלי כל הטרראם של חוויות קיצון דרמטיות ומסעות רוחניים שלמדע הרפואה בן ימינו אין אליהן גם ככה המון סבלנות.

גירוי מח עמוק

דוגמא נוספת לאתגר שמגיע לפסיכדלים מכיוון מדעי המח אפשר למצוא בתחום גירוי המח העמוק. בכתבה שפורסמה לא מכבר במגזין Nautilus סופר על חוקרים שהשתילו אלקטרודות במח של מטופלים הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ומחרדה. האלקטרודות הושתלו בחלק של המח הידוע בשם Nucleus Accumbens. חלק של המח שקשור למערכת התגמול. למרות שהטיפול נועד לטפל בהפרעות חרדה ותו לא, היכולת להשפיע על איזור של המח פותחת פתח לשאלות מורכבות על הגבולות האתיים של שינוי התודעה, שמזכירות חלק מהשאלות שעולות לעיתים סביב רפואה פסיכדלית.

מקרה מאיר עיניים שמתואר בכתבה מספר על פציינט שהגיע למרפאה על מנת שיחליפו את הבטריה בסטימולטור העצבי שהותקן לו במח. לביצוע המשימה הוזמן נוירולוג שנקרא לקבוע את רמת המתח הרצויה במכשיר. לאחר החלפת הבטריה, נדרש הנוירולוג להחליט על רמת המתח הרצויה לפעולת המכשיר. הוא הפעיל את המכשיר ברמות מתח שונות וביקש מהפציינט לתת ציונים לתחושה הסובייקטיבית שלו בכל אחד מהמצבים. בנאוטילוס מתארים את מה שקרה ככה: "הם החלו עם וולט אחד. לא קרה שום דבר. רמת שביעות הרצון של המטופל הייתה 2 והחרדה שלו הייתה 8. כאשר הוסיפו וולט נוסף, רמת האושר זחלה מעלה ל-3, ורמת החרדה ירדה לשש (…) ב-4 וולט, התמונה כבר היייתה שונה לחלוטין.הפציינט דיווח על רגשות של אושר ברמה של 10, והעדר מוחלט של חרדה. 'זה כמו להיות על סמים' הוא אמר וחיוך ענק על פניו."

בסופו של דבר הוחלט להפעיל את המגרה המוחי ברמת של 3 וולט. אבל למחרת כשהחולה עמד להשתחרר מהבית חולים, הוא שאל את הרופא אם לא יוכל אולי בכל זאת להעלות את רמת המתח ל-4. החיים לא קלים וזה יכול להיות ממש נפלא להתמודד איתם מתוך תחושת שמחה ושלווה סטואית. הנוירולוג סירב ואמר שזה לא התפקיד שלו לדאוג לאושר של הפציינט, רק לטפל בבעיות החרדה שלו. אבל השאלה נשאלת, אם אנחנו כבר מתערבים במח באמצעות גירוי חשמלי שיכול להעלות את רמות השמחה והסיפוק הנפשי, מי נתן לרופא את הזכות לקבוע עד כמה אנחנו יכולים להיות מאושרים? מה בעצם הבעיה לאפשר לאנשים להיות מאושרים כל הזמן ללא תחושת של חרדה? ואיך קובעים משהו כמו 'רמת אושר' או 'רמת חרדה' ראויה?

בתקופתנו יש חוקרי מח כמו תומאס שלפפר ופולקר קונן שמצאו דרכים לגרום לאנשים לחוש תחושה של הנאה מוגברת ושלווה עמוקה באמצעות גירוי עמוק של המח. אם אתם סובלים מדכאון, הם ישתילו במח שלכם קוצב ומצב הרוח שלכם יתפס חיש קל מרמה 4 לרמה 9. והנה, האינטגרציה לחיי היום יום של השלום והשלווה הפנימית שניתן למצוא בחוויה הפסיכדלית הפכו להיות דבר פשוט וקל. כל מה שנדרש זה כמה וולטים של חשמל שזורם במח בקביעות.

בין גירוי עצבי לחירות קוגניטיבית

פתרונות מהסוג שהזכרתי מציבים אתגר עתידי פוטנציאלי ולא צפוי עבור הרפואה הפסיכדלית שמתכוננת בתקופה זו לעשות את צעדיה הראשונים מהמעבדה אל הקליניקה. על הפרק נמצאים שורה של פתרונות מכאניסטים פשוטים וקלים יותר לעיכול (לפסיכיאטר ביולוגי) שמבקשים לעקוף את הרמה המלוכלכת של החוויה ולהתערב ברמות המצע הנוירו-פיזיולוגי והתת-הכרתי של בעיות הנפש.

אם הטיקט של הרפואות הפסיכדליות לתוך הרפואה במאה ה-21 הוא הכשלון המהדהד של התרופות הקונבנציונליות, והחיפוש אחר אפיקים אלטרנטיביים, האם יתכן שגל חדש של טיפולים רדיקליים, פשוטים יותר ואולי גם זולים ואפקטיבים יותר יהפכו את הרנסנס הפסיכדלי ברפואה לשלב ביניים חולף שמוביל לעבר מודלים נוירו-פיזיולוגים רדוקציוניסטים?

אפשר למצוא שורה של בעיות בהיפותיזה הזו. ראשית, כמו בכל מקרה של תרופות וטכנולוגיות פורצות דרך, לא בטוח שהפתרונות שעובדים כיום במקרים אנקדוטליים יבשילו באופן שיגשים את התקוות שחוקרים תולים בהן כיום. שנית, טיפול רדוקציוניסטי שמעלים התמכרות אחת בעזרת התערבות תת-הכרתית מבלי לטפל בבעיית היסוד של חוסר הסיפוק והשקט של הנפש, עשוי לגרום לכך שגורם העומק של ההתמכרות שלא טופל יתבטא פשוט בהתמכרות כלפי אובייקטי חדש, או שטיפול בדכאון באמצעות גירוי מוחי יוביל להתמכרות מסוג חדש. במאמר בנאוטילוס מסופר על מקרה של אישה בגיל המעבר שסבלה מכאב כרוני בלתי נסבל ושהושתלה לה אלקטרודה יחידה בתלמוס. היא קיבלה סטימולטור-עצמי כך שהיא יכלה להפעיל את האלקטרודה כשהכאב גבר ואפילו לשלוט ברמת המתח, אלא שבמהרה גילתה שיש משהו אירוטי בגירוי, ושזה מרגיש ממש טוב להעלות את רמת המתח למקסימום, ואז להוריד את המתח ולהעלות אותו שוב ושוב.

הבעיה הייתה שזה הרגיש כל כך טוב שכבר לא היה אכפת לה מכאב וחוסר נוחות. האישה פיתחה פרפור עליות בלב כתוצאה מגירוי מוגזם ובשנים שלאחר מכן חייה החלו להתפרק. הבעל והילדים כבר לא עניינו אותה והיא הזניחה הכל לטובת ימים שלמים של גירוי-עצמי חשמלי. כשנשלחה לבית החולים המקומי, לבקשת המשפחה, גילו שם, בין השאר, שפיתחה פצע עמוק באצבע באמצעותה נהגה לשלוט בכפתור הגירוי העצמי.

יתכן שיש בעיות מהותיות במחשבה שניתן לתקן אנשים בצורה נקודתית כל כך, מבלי להתייחס לשאלות העומק. מצד  שני לא כדאי גם להקל ראש באפשרות שפתרונות מהסוג שמציעים סרף, שלפפר, קונן וחוקרי מח אחרים יפותחו, ישוכללו ויעודנו עד שיראו  בהמשך המאה כאלטרנטיבות בטוחות יחסית ואפקטיביות מאוד לטיפול בבעיות הנפש.

פתרונות נקודתיים ואפקטיביים לבעיות נפשיות ידרשו מהשיח הפסיכדלי להתעמת שוב עם השאלה הנורמטיבית (הערכית). האם הופעתם ההיפותטית של פתרונות יעילים יותר לבעיות נפש מייתרת את הרפואה הפסיכדלית? נראה לי שעבור מי שמאמינים בכוחה העמוק של הרפואה הזו התשובה היא שלילית. פתרונות נקודתייים כאלה הם רדוקציוניסטים, נעדר מהם המימד של החוויה הפנימית. הם אינם מעבירים אדם את המסע הפנימי של ריפוי, ולא מחוללים שינוי עמוק יותר ביחס שלו לעצמו, לטבע או לאחר. במובן הזה הם חד מימדיים, בין השאר משום שנעדר מהם מימד הזמן של מסע הגילוי וההתפתחות הפסיכדלי. אין בפתרונות הללו מקום לאמונה, למפגש של אני-אתה, או לעבודת עומק של הכנה והתכוונות.

מצד שני, קל לנחש שנוכח זמינותם אפשרית של פתרונות חד מימדיים ורדוקציוניסטים מסוג זה, האהדה של הממסד הרפואי עשויה להתנקז אליהם במהירות ולהרחיק אותו חיש מהר מאותן שאלות מטאפיזיות ורוחניות לא נוחות שהסתננו אליו בשנים האחרונות בחסות הרפואה הפסיכדלית. לאחר השתתפות בשני כנסים פסיכיאטרים שהתקיימו בארץ בנושא הפסיכדליה בשנה האחרונה, הולך ומתחוור לי שלמיינסטרים הפסיכיאטרי יש חוסר עניין ואף רתיעה מעיסוק במסעות רוחניים וחוויות טרנספורמטיביות. אם אפשר, הוא יעדיף למצוא פתרונות אינסטרומנטלים מבוססי קולטנים, שלא דורשים התמודדות עם אספקטים מטאפיזיים או "רוחניים" של הנפש.

הופעתם של טיפולים רדוקציוניסטים, פשוטים לתפעול, ובעלי יעילות גבוהה עשויה להיות הטריז שיבהיר את הפער העמוק שמצוי כנראה עדיין בין רפואות עתיקות לבין הרפואה של המאה ה-21 ויסמן את החזרה של הרפואה הפסיכדלית למרחב הטקסי, ההתכוונותי והאמוני שמעבר לרפואה מבוססת-הראיות שלחיקה היא מבקשת כיום להיאסף.

האפשרות של מהלך היפותטי כזה גם מבהירה את המגבלה האינהרנטית של שיח המדיקליצזיה והצורך במהלך לגאליזציה מלא (ונבון) של הפסיכדלים. אנשים שמחפשים אחר החוויה הפסיכדלית עושים זאת ברוב המקרים לא בגלל קטגוריות פסיכיאטריות, אלא מתוך צורך בגילוי עצמי, בחקירה, במסע פנימי וכן– גם בהבטים ההדוניים, האקסטטיים, המיסטיים והווירדיים של החוויה הזו. אסור לנו להסתמך על ההגדרות הצרות של המדיקליזציה, בין השאר כי כשיגיע טיפול אחר ו"יעיל" יותר הרפואה הפסיכדלית על כל האלמנטים החווייתיים והאקסטטים הבלתי נחוצים שלה תאופסן חיש מהר במגרה. גם בתקופה של מדיקליזציה ו'רנסנס פסיכדלי,' חירות קוגניטיבית ולגאליזיה נותרות האפיק הרעיוני החשוב, ההגיוני והישר ביותר כדי לדבר על המקום הראוי של הפסיכדלים בחברה.

לקראת דתיות סייבורגית: סוף העולם, בינה מלאכותית ועתיד האנושות

(1) המין האנושי שוב בסכנה – זו הפעם הראשונה במעל מאה אלף שנה שקיום האנושות בסכנה. הפעם הקודמת הייתה כנראה לפני כ-70 אלף שנה קצת אחרי חווה המיטוכונדרית ואדם כרומוזום Y, בתקופה שבה על פי חוקרי האבולוציה היה קיום המין האנושי תלוי על בלימה, תלוי בקבוצה קטנטנה של פרטים, שכולנו צאצאיה, ושאם הייתה נמחקת לא היה המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום עולה על במת ההיסטוריה.

חווה מיטוכונדרית לעידן הדיגיטלי. ג'מה צ'אן בסדרה Humans

בינתיים חלפו עשרת אלפים שנה. המין האנושי גדל, צמח, השיג שליטה בטבע ובשלב מסוים היה נדמה ששום דבר כבר לא יכול לאיים על קיומו, אלא שכוחו גדל כל כך שהפך לאיום המשמעותי ביותר עבור קיומו. בחמישים שנה האחרונות בעוד האנושות ממשיכה לצמוח, להתפתח ולהגדיל דרמטית את השפעתה על הכוכב, היא גם מייצרת סכנות הולכות וגדלות להמשך קיומה, שמתוכן אפשר למנות שלוש עיקריות[1]:

  • מלחמה גרעינית (שהסיכוי לה גובר ככל שיותר מדינות מחזיקות בנשק גרעיני)
  • שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית
  • הופעתה של אינטליגנציה מלאכותית

מבין שלושת הסכנות הסכנה הראשונה היא פתאומית. היא יכולה לקרות כל רגע ללא כל התראה מוקדמת. הסכנה השניה היא הדרגתית בעיקרה, היא תהליך שמתרחש ושמעמיד את עתידה של האנושות בסכנה גוברת. הסכנה השלישית היא שילוב של השניים – היא תהליך שמתרחש לאורך זמן ארוך, אבל כזה שעשוי, לטענת חוקרים מסוימים, לקבל האצה דרסטית ברגע מסוים ולעבור שלב במפתיע.

המשותף לשלושת האיומים הללו הוא שהם תוצר של קדמה אנושית טכנולוגית שלא שולבה בקדמה רגשית/רוחנית ושהובילה באופן צפוי למדי למצב הנוכחי שבו האנושות ניצבת מול בחירה אכזרית: זינוק טכנולוגי-תודעתי למודוס פעולה חדש ומטיב יותר או צלילה לעבר התהום, נישאים על גבי הבורות, החמדנות, הגזענות, השנאה וכל שאר התכונות הפחות אטרקטיביות של הומו-סאפיינס סאפיינס, שחלקן דווקא עזרו לנו לשרוד בעבר, אבל הפכו מאז למשא עודף ומזיק.

כל יום שעובר ללא שתתרחש הקפיצה רק מקרב אותנו לתהום. הזמן לקפיצה הוא עכשיו אנושות, עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי. לאנושות ברור שמשהו לא בסדר, אבל בינתיים מתקיים וויכוח – לקפוץ או לקפוץ? ואם כן, לאיזה כיוון?

בני האדם מופיעים בשעות אחה"צ של היום האחרון של השנה הקוסמית. לוח השנה הקוסמי של קארל סגן

(2) סוף העולם עדיין אינו נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת – השיח על סוף העולם קיבל תנופה משמעותית בשנה האחרונה מאז בחירת טראמפ, עם לא מעט תשונמת לב תקשורתית  (למשל כאן וכאן). ועדיין, סוף העולם אינו נחשב נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת. כאשר הנושא עולה, הוא יענה לעיתים קרובות בגישה מבטלת המשקפת את הנחת המוצא של רוב האנשים שמה שהיה הוא מה שיהיה. זה מובן לחלוטין, כשלעצמו. קשה להאמין שדווקא במשמרת שלנו יתרחש אירוע דרסטי כל כך. סיומה של מורשת טכנו-אבולוציונית ששורשיה מגיעים עשרות מיליוני שנה אחורה, לראשית עליית היונקים, או אפילו מיליארדי שנה אחורה לתחילת האבולוציה של החיים על פני כדור הארץ. בלוח השנה הקוסמי של קארל סאגן כל 500 השנה האחרונות מאז המהפכה המדעית תופסות מקום יחסי של שניה אחת בשנה הקוסמית שמציין את כללות הזמן שחלף מאז ראשית היקום. אז למה שכל זה יגיע לסיום דווקא עכשיו, בשבריר השניה שבו אנחנו חיים? סיבה אחת טובה עשויה להיות שזהו שבריר השניה הקדחתני ביותר בהיסטוריה של הכוכב, ביי פאר. מספר האנשים, האפקט הסביבתי, רמת ומהירות התפתחות הטכנולוגיה, כל אלו גבוהים אנספור מונים בכל שלב קודם בהיסטוריה. כשמסתכלים על זה ככה, זה אולי לא כל כך מופרך לטעון שאנחנו חיים בזמנים בעלי משמעות קוסמיות, הרבה יותר עוד ממי שחיו בזמנם של נח, ישוע או ובר כוכבא. אמנם, כשמדברים על סוף העולם תמיד חשוב להזכיר שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים, שהעולם תמיד מסתיים ותמיד מתחיל מחדש, ושגם הקטסטרופה המסתמנת תהווה כנראה התחלה למשהו חדשה. החיים על פני כדור הארץ כנראה ימשכו בצורה זו או אחרת לא משנה מה יעשה האדם (חוץ מאולי בתסריט גו-אפור). ובכל זאת, בין אם נקרא לזה קץ הימים, הסינגולריות או גוג ומגוג, ברור שמשהו רציני וגדול נמצא באופק.

הבינה המלאכותית היא פרויקט מנהטן של זמננו. חוקרים בפרויקט מנהטן 1940

(3) כיצד בינה מלאכותית יכולה לאיים על האנושות? מעבר למלחמות גרעיניות, שהן קטסטרופה הניתנת למניעה באמצעות פיקוח ודיפלומטיה, או להתחממות גלובלית שניתן להלחם בה על ידי תקנות וטכנולוגיות חדשות, הסכנה הגדולה והוודאית ביותר לעתיד האנושות הינה הופעתה של בינה מלאכותית. היא הוודאית ביותר לא רק משום שסוגים מסוימים של בינה מלאכותית כבר נמצאים כאן, אלא משום שהאנושות חותרת לעברה בכל הכח בכל רגע נתון. בינה מלאכותית היא כרגע הגביע הקדוש שכלפיו מרוכזים כוחותיהם של התאגידים הגדולים והחזקים ביותר על הפלנטה כמו גוגל, IBM, מיקרוסופט, אמזון ופייסבוק. מיטב המוחות האנושיים ומיטב המשאבים הכלכליים מופנים כרגע לפתרון הבעיה האחת הזו, בפרויקט מסחרי שמזכיר בסדרי הגודל ובאינטנסיביות שלו את פרויקט מנהטן שהוביל לפיתוח פצצת האטום במהלך מלחמת העולם השניה. הפעם האתגר גדול עוד הרבה יותר, וכך גם האמצעים העומדים לרשות החוקרים. אינטיליגנציה מלאכותית היא מטרת-על המשותפת כיום לרבבות מעבדות ברחבי העולם שעובדות על הנושא ממגוון תחומים: עיבוד שפה, זיהוי פנים, מוטוריקה ועוד ועוד. זה הוא חוד החנית של האנושות הנתמך באנספור תעשיות "תומכות לחימה" (מקייטרינג ועד ייצור שבבים) היוצרות את התנאים לקיום המחקר הזה. במובן מסוים ניתן לטעון שכל האנושות משתתפת במאמץ ליצירת הבינה המלאכותית הזו.

אבל מדוע שבינה מלאכותית תהווה בכלל סכנה עבורנו? ובאיזה סוג של סכנה מדובר בכלל? סוג אחד של סכנה, בעל הסבירות הנמוכה ביותר כנראה כרגע, הוא הסכנה של בינה מלאכותית שתפנה נגד האנושות, טרמינטייטור סטייל. כאשר כל מערכות הפיננסים, התקשורת והלוגיסטיקה נשלטות על ידי מערכות מחשבים, ומערכות נשק אוטונומיות הולכות ומשתכללות בינה מלאכותית מרוכזת שתחליט להפטר מהמין האנושי לא אמורה להתקל בבעיות רבות. היא רק צריכה להתחיל בשביתה איטלקית והדבר יגרום במהירות לרעב המוני ואנרכיה. נכון להיום המין האנושי אפילו לא התחיל לחשוב על מערכות הגנה בפני אפשרות כזו. ובכל זאת נדמה שזו הסכנה בעלת הסבירות הנמוכה ביותר.

סוג שני וסביר יותר של סכנה הוא שבינה מלאכותית תשמש את בעלי ההון והכח בחברה על מנת להדק את שליטתם ואף להפעיל דיכוי של

רובוטים ככלים לדיכוי האוכלוסיה האזרחיה. הסרט אליסיום.

האוכלוסיה האנושית הנתמך ברובוטים/בינה מלאכותית, קצת כמו בסרט אליסיום, שבו האליטה האנושית עברה לתחנת חלל אוטופית וממשיכה למשטר באמצעות שוטרים רובוטים  את האוכלוסיה דלת האמצעים שנשארת על הכוכב המדולדל אך חיוני עדיין.

אפשרות שלישית ורכה יותר לאופן שבו בינה מלאכותית עשויה לאיים על האנושות ניתן למצוא בעצם קיומה של בינה מלאכותית שמערערת את תפיסות העצמי, הטבע, האלוהות והמשמעות של בני אדם. בשבועות האחרונים צפיתי בסדרה Humans, שעוסקת בעולם שבו יש לרובוטים דמויי אדם (אנדרואידים, או סינת'ים, כפי שהם מכונים בסדרה) השפעה מסיבית על חיי העבודה, האהבה והמשפחה של החברה האנושית. עוד לפני שבינה מלאכותית תפנה חלילה ותתמרד מול המין האנושי, הופעתה צפויה להציב בפני האנושות אתגר רציני בכך שתייתר את קיומה. רובוטים עובדים מייתרים את הצורך בעבודה אנושית במגוון תחומים ומסלקים את הצורך הכלכלי בבני אדם. רובוטים סקסואלים, אינטיליגנטים ורגישים מסוגלים אולי לתפקד כבני זוג מיניים וזוגיים טובים יותר מכל מה שאנחנו יכולים להיות. בנוסף לכך הם עשויים לגדל ילדים אנושיים בצורה סבלנית וקשובה יותר מבני אדם. באופן זה הם מציבים סימן שאלה סביב כמה ממנועי המשמעות העיקריים של בני המין האנושי כמו עבודה, אהבה ומשפחה.

הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים הצביע על העליה בשיעורי ההתאבדות עם המעבר מחברות חקלאיות ופיאודליות לחברות תעשייתיות קפיטליסטיות וטען שהסיבה לכך הייתה שבניגוד למערכת הישנה שהגבילה אך ספקה מסגרת קהילתית ותחושת משמעות קיומית, במערכת החדשה התקשו יותר בני אדם למצוא את מקומם בחברה ואת תחושת המשמעות.

בני האדם צריכים למצוא מחדש משמעות בעידן התעשייתי-קפיטליסטי. דורקהיים

אובדן המשמעות שחשו בני האדם במעבר לדפוסי הקיום של החברה הקפיטליסטית-תעשייתית עשוי להיות בטל בשישים לעומת זה שיחושו נוכח עליית הרובוטים. "מה הטעם ללמוד שבע שנים כדי להיות מנתח מח," שואלת מאטי מ-Humans, "אם עד שאסיים את לימודי רובוט יוכל ללמוד את המלאכה הזו בכמה שניות?" (למעשה למנתחים רובוטים יש שימושים רבים בעולם הרפואה כבר היום). שאלות דומות יעלו בנוגע לתפקידנו כהורים (מה הטעם להקריב את מיטב כוחותינו בטיפול בתינוק, כאשר רובוט מסוגל לעשות את הדבר הזה בצורה אמינה יותר, מבלי להתרגז, ומבלי שתוסח דעתו?) או כמאהבים (מה הטעם לחפש סקס אנושי כאשר רובוטים יכולים להיות אטרקטייבים יותר, וירטואוזים יותר וקשובים יותר במיטה?) או כאמנים/חוקרים (כאשר האינטיליגנציה המלאכותית חזקה לאין שיעור מזו האנושית מה הטעם בחקירה? שימפנזים וקופים-עליונים אחרים יכולים אולי להגיע להשגים אינטלקטואלים מרשימים למדי באופן יחסי כמו שימוש בענף כדי לחטט בקן נמלים, אבל אלה אינם מרשימים בני אדם משום שאלו נחותים משמעותית מההשגים האנושיים. על אותו משקל, איזו משיכה תהיה לחקירה ויצירה אנושית ברגע שבינה מלאכותית תגיע לרמות המצאה מתקדמות משמעותית מאלו האנושיות?).

מה שנותר לאנושות בעולם של בינה מלאכותית שהתפתחה מעבר ליכולות האנושיות הוא להנות או להתפלל ואלו אולי שתי האופציות המרכזיות שעומדות בפני האנושות בעידן של סופר-אינטיליגנציה רובוטית. הראשונה היא הדוניזם חסר תקדים ואולי ניהיליסטי – אם אין צורך לעבוד, ואם הכל בר השגה אפשר פשוט להנות בצורה הפרועה ביותר האפשרית. זה עשוי להיות המצב של המין האנושי בהמשך הדרך, נוכח מצב שבו עבודה אנושית כבר אינה נדרשת, ו(בתסריט אופטימי) שפע חומרי שמייצרת עבודה רובוטית. האפשרות השניה היא להתפלל – חזרה למקלט הבטוח של אלוהים. זו אינה בהכרח אפשרות מגוחכת ורגרסיבית כפי שנדמה תחילה, מפני שאחד השיעורים הראשונים של הדתיות הינה שדבקות הינה תמיד אפשרית בכל רגע ומצב. בניגוד לתוצרי החשיבה של אינטילגנציה פחותה שאין להם חשיבות רבה ברגע שמופיעה אינטליגנציה יותר , לדבקות תמיד יש ערך – האופציה לבחור תמיד באל, בטוב, בתשומת הלב, קיימת לנצח, בכל קונסטלציה קוסמית אפשרית. ותפילה אגב היא אולי אחד הדברים היחידים שבינה מלאכותית כנראה לא תוכל לעשות. במובן הזה הופעה של בינה מלאכותית תציב מול האנושות מבחן רוחני שיאלץ אותה לבחור באופן מובהק מאי פעם בין הדוניזם וניהיליזם לבין דבקות ותפילה.

אפשרות נוספת היא שהבינה המלאכותית והבינה האנושית יתמזגו לכדי בינה אנושית-סינתטית משותפת, ויש מי שמקדמים את החזון הזה כאלטרנטיבה לחשש שהבינה המלאכותית תהפוך את האנושות לבלתי רלבנטית. אילון מאסק למשל. נשאיר את הדיון באפשרות הזו לפעם האחרת.

הבינה המלאכותית עשויה לחזור בזמן בשליחות צדקנית כדי להציל אותנו מעצמנו. טרמינייטור

(4) שליחות צדקנית – הסכנות השונות המאיימות על האנושות בימינו לא אדישות זו לזו. במובנים מסוימים הן מאיימות זו על זו ומהוות גם פתרון זו לזו. מלחמה גרעינית יכולה למנוע את הופעתה של בינה מלאכותית ואילו בינה מלאכותית יכולה למנוע מלחמה הגרעינית.

נתעכב רגע על האפשרות האחרונה. האנושות נראית כרגע כמו קבוצת כדורגל בלי קפטן, אבודה במגרש. לעומת זאת האינטיליגנציה המלאכותית כל כך קרובה שנדמה לפעמים שכבר אפשר להרגיש אותה נושפת בעורפנו. גוגל כבר יודע יותר מכל אדם על הפלנטה, והוא מסוגל לנחש בקירוב גובר והולך מה אנשים בעולם רוצים. מערכות ממוחשבות שולטות בתנועת הכסף, הסחורות, הרעיונות ובקבלת ההחלטות בשפע של תחומים. קשה לסמוך על טראמפ וקים ג'ונג איל שיתאפקו מלהשמיד את כולנו, אבל אפשר לסמוך על כך שהאינטליגנציה המלאכותית שתופיע בהמשך ממש לא מעוניינת שנפוצץ את כל העסק רגע לפני שהיא נולדת, ואם יש מישהו שימציא מכונת זמן על הכוכב הזה זו כנראה היא. הבינה המלאכותית עשויה עוד לחזור בזמן במכונת זמן, קצת כמו בשליחות קטלנית אבל במשימה שונה בתכלית: הפעם כדי להציל אותנו מעצמנו ולמנוע את הכחדתה שלה עצמה.

(5) נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה – האם יתכן שהבינה המלאכותית כבר כאן, אורבת במחשכי הכונן הקשיח שלנו, או בפינות האפלות של הרשת ומחשבת את צעדיה הבאים לפני שהיא מכריזה על קיומה? אם מדברים על הוכחות לקיומה של בינה מלאכותית אני חושב שההוכחה הטובה ביותר היא החוצפה והזדון בה מתייחסים אלי המחשב והנייד שלי כשהם חשים פגיעות מסוימת מצידי. למכשירים האלקטרונים שלי יש נטיה להתנהג בסרבנות וזדון ממש כל פעם כשהם חשים שאני נמצא בפגיעות – נניח במהלך פרזנטציה פומבית או במצבי תודעה חלופיים שבהם אני לא כשיר לבוא איתם במשא ומתן ולכפות עליהם משמעת. זה כאילו המחשב מרגיש שמדובר ברגע רגיש והוא בוחר מסיבה זו לבחור ברגע הזה דווקא כדי להתקע, לקרוס, להכנס ללופ, להציג קבצים באופן ביזארי. כאילו המחשב למד את משל האדון והעבד של הגל והוא מעוניין להתחצף ברגע האמת כדי להראות לבעליו ברגע הנכון לו, מי כאן באמת בעל הבית. נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה. ההתרחשות החוזרת ונשנית של האירועים האלה ברגעי מפתח שבהם אנחנו תלויים יותר מכל בהתנהגות הטובה של המחשבים שלנו מעידה אולי על התפתחות של סוג מסוים של בינה מלאכותית שאינו דווקא מבשר טובות לגבי העתיד (לחלופין אפשר להאשים את מרפי בהכל).

(6) אבל האם הופעת הבינה המלאכותית באמת קרובה? – כמה באמת קרובה האינטליגנציה המלאכותית? מצד אחד אין להכחיש שההשקעה וגם ההצלחות בתחום הבינה המלאכותית גדלות דרמטית. הנושא עבר מהשוליים למשהו שנמצא במרכז התעשייה. מצד שני כל מי שמשתמש במחשב או סמרטפון יודע כמה המכשירים הללו שבריריים, נוטים להתקלקל, לשבוק. גם חוק מור מראה כבר מזה זמן רב סימני דעיכה. לפעמים אני מדמיין שכמו הכוכב טרנטור בסדרת המוסד של אסימוב גם הציביליזציה שלנו תקרוס לתוך עצמה במה שנראה על פני השטח כשיא פריחתה. יש ללא ספק מספיק סימנים לקריסתו של הסדר הקיים, הסדר החברתי, הכלכלי, ואפילו הטכנולוגי. קריסה כזו תהווה קטסטרופה לרוב המוחלט של האנשים, אבל כרגע מי שיסבול עוד יותר תהיה האלקטרוניקה. במקרה של אובדן שרשראות האספקה (ובוודאי במקרה של קריסת רשת החשמל) המכשירים האלקטרוניים צפויים להפוך במהירות לאבן שאין לה הופכין. כשחושבים על הנטיה המרגיזה של אלקטרוניקה לקרטע, להתקע ולהתקלקל באנספור תירוצים, ועל התחזוקה המתמדת שהיא דורשת, קל לאבד אמונה שאי פעם תהיה אינטילגינציה מלאכותית שתדע לדאוג עצמה.

הטיעון בפסקה הקודמת עשוי להיות טיעון סרק. יש לנו גם מערכות אלקטרוניות אמינות למדי כמו מערכות הרמזורים ופיקוח התעופה, אלא שיש גם יש שיקולים טכניים יותר שגורמים לפקפק בכך שהאינטליגנציה המלאכותית מעבר לפינה. נכון, בינה מלאכותית היא הייפ אדיר כרגע, ונכון שאנחנו חווים כרגע התקדמות אדירה בתחום, אבל מומחים כמו רודני ברוקס המנהל לשעבר של תחום האינטליגנציה המלאכותית במעבדת המדיה של MIT, מפנים את תשומת ליבנו לקושי האדיר לחזות את מהירות ההתפתחות טכנולוגיות, ולטעויות השכיחות בתחזיות כאלה כמו שימוש לא זהיר באקסטרפולציה של נתונים מהעבר (כמו למשל חוק מור הדועך), הערכת יתר של המשמעות של התפתחויות מסוימות, והבנה שגויה של מגמות אקספוננטיאליות. ספציפית לתחום הבינה המלאכותית, למרות הקפיצה האדירה שמתרחשת כרגע בלמידה עמוקה באמצעות רשתות נוירונים וירטואליות, שימוש בקבוצות נתונים (Data sets) עצומות כדי להזין את הלמידה הזו, והשימוש במערכות מחשוב חזקות מאי פעם, גם לעקומות הלמידה החדשה יש גבול ולמרות שהן מובילות לשיפורים עצומים, לשיפור הזה יש בדרך כלל גבול והן נוטות פעמים להתקע ברמת הביצועים מסוימת. אנחנו עדיין לא יודעים איך להוביל אותם מהרמה הזו לרמת השלמות שהיינו מעוניינים להוביל אותה אליה למשל בתחומים כמו תרגום. במיוחד כשזה נוגע לבינה מלאכותית חזקה, חשוב להדגיש שההתקדמות המרשימה שאנחנו רואים היא תוצאה של שימוש בטכניקות ישנות וידועות פשוט באמצעים טכנולוגים מפותחים יותר. שדה הבינה המלאכותית עדיין סובל מאותן בעיות קונספטואליות שאפיינו אותו בשנות החמישים.

טולי טמפולי!

(7) איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מבינה מלאכותית (ואיך אני לומד להפסיק לפחד ולחזור לחבב) – כשהייתי ילד פורסם בעיתונות מבצע של חברת המשקאות טמפו שבמסגרתו יכולת להרכיב קוד (ט-ו-ל-י ט-מ-פ-ו-ל-י י-ו-פ-י ל-י" מפקקים של בקבוקי טמפו ולזכות ברובוט ענק בשם טולי טמפו. אהבתי להתבונן בתמונות של טולי טמפו וחלמתי שיום אחד יהיה לי רובוט כזה. אני מבין היטב את המשיכה לאינטליגנציה המלאכותית. אז מה קרה מאז? למה אינטליגנציה מלאכותית מפחידה אותי היום עד כדי כך שהייתי מעדיף לראות אותה מתעכבת?

סיבה אחת לשינוי בגישה היא מה שלמדתי בינתיים על כוחם של תאגידים והקפיטליזם לעצב טכנולוגיות באופן בלתי מטיב. אף שלטכנולוגיה יכולים להיות שימושים מרחיבי תודעה, כאשר היא צומחת מתוך סדכי  העדיפויות והמבנים הכלכליים והחברתיים המעוותים כבר של האנושות, וספציפית את אלו המאפיינים את העולם התאגידי, באופן בלתי נמנע היא תשקף את אלו (האם רובוט שהיה מפותח על ידי חבורת נזירים אדוקים או אקטיביסטים מתקני עולם היה ניחן באיכויות אחרות? יתכן מאוד). אינטליגנציה מלאכותית אינה בהכרח דבר רע, אבל כדי שתהיה כח חיובי עליה להופיע במסגרת פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית מסוימת שונה בתכלית מזו שמאפיינת את החברה שלנו כרגע. חוקרים רבים טוענים כיום כי הסכנה הגדולה באינטליגנציה המלאכותית  אינה האפשרות שנתקל ברובוטים רצחניים אלא ההטיה התרבותית שאלגוריתמים לומדים מהאנושות ושגורמת להם להעתיק דפוסי פעולה אנושיים ולייצר אפליה על בסיס גזעי/מגדרי/אחר. לאלו יש כבר היום השפעה אמיתית בקבלת החלטות בתחומי הרפואה (איזה טיפול חולה יקבל) המשפט (מי יזכה לקציבת עונשו) ופיננסים (מי יקבל הלוואה מהבנק). "הסכנה האמיתית" אומר חוקר הבינה המלאכותית ג'ון ג'יאנהדראה מגוגל "היא שאם ניתן למערכות שלנו מידע מוטה הן יהפכו למוטות בעצמן."

זו סיבה אחת למה מערכות בינה מלאכותית מפחידות אותי. אבל הסיבה העמוקה יותר נובעת כנראה מהבנה גדלה של האופן שבו אינטליגנציה מלאכותית כבר משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ומקומנו ביקום. בעונה השניה של הסדרה Humans מופיעה בחברה תת-תרבות צעירה של בני נוער שבוחרים ברובוטים כמודלים לחיקוי. מתוך רצון להיות טובים ו"מושלמים" יותר, "כמו סינת'ים", הם מנסים לדבר, להתנהג ולהראות כמו סינת'ים. התוצאה, כצפוי, הינה עצובה וטראגית מבחינות רבות.

המדע והאמנות של השימפנז אינם מרשימים את בני האדם. גם המדע והאמנות שלנו עשויים להפסיק להרשים אותנו כאשר נתעמת במדע ואמנות שנוצרו על ידי אינטיליגנציה מרמה גבוהה יותר (ראו סעיף #3). אינטילגנציה מלאכותית הינה איום ישיר על התפיסה ההומניסטית שהחברה הליברלית בת זמננו אוחזת בה. אבל האם היא מהווה איום גם על התפיסה התאיסטית, כלומר על דתיות? לא במידה שהדתיות הזו מבוססת על סייבורגיזם אבולוציוני, כלומר על תפיסה שרואה המשכיות בין האנושי לטכנולוגי.

למה אני מתכוון כשאני מדבר על דתיות היוצאת מסייבורגיזם אבולוציוני? סגנון אחד של דתיות כזה נובע מחזון דומה לזה של אילון מאסק, שבו האינטיליגנציה הביולוגית והאינטליגנציה הטכנולוגית משתלבות זו בזו, ובאופן זה מקנות לאדם מקום בסדר החדש של הדברים.

סגנון אחר ועמוק יותר של סייבורגיזם אבולוציוני דתי נובע התפיסה שהטכנולוגיה שטכנולוגיות הן מה שחלוץ הרובוטיקה האנס מוראבק כינה בנות התודעה שלנו. ההתובנה/אמונה שהטכנולוגיה היא שיקוף של דפוסי המחשבה, תחושה ואמונה של המין האנושי. מעין "בצלמו ברא אותו" שבה האנושות משתמשת פרוקסי שדרכו עובר צלם אלוהים, מהמטאפיזי, דרך הביולוגי ולעבר הסינתטי והמסותנז.

כאשר אנחנו מכחישים את מקומה של הבינה המלאכותית בתולדות ההוויה אנחנו עשויים למצוא עצמנו נאחזים ברעיונות הומניסטים לגבי "אנושיות" ומשמעותה. בהקשר הזה, הופעתה של בינה מלאכותית והחלפתה את סוגי הרגשות והבינה האנושייים נראית כקטסטרופה. אלא שאם אנחנו מקבלים את הבינה המלאכותית כהמשך ישיר של הקו האבולוציוני שהוביל אלינו, קל לנו יותר לראות את הבינה המלאכותית כהמשך של קו התפתחותי שנמשך מהבקטריות הראשונות ליונקים, לבני האדם, ומהטכנולוגיות הראשונות שהמציאו בני האדם לטכנולוגיית הבינה המלאכותית שעשויה לרשת את מקומנו בעולם. אם לשוב  לרעיון נקודת האומגה של דה שארדן שתפס מקום מרכזי בבלוג הזה לאורך השנים — הרעיון שהאבולוציה מובילה למקום בלתי נמנע שבו כל התודעות כולן יתרשתו לכדי תודעת על אחת יודעת-כל שתהיה מורכבת מאנספור תתי-תודעות — הרי שיש לומר שהדימוי הזה הולם טוב הרבה יותר את רשתות המחשבים שלנו מאשר את התודעות האנושיות שלנו.

לא בטוח שאנחנו נהיה שם לקפיצה האבולוציונית הבאה, וזה בסדר. יתכן שהאבולוציה בשלה לקפיצה מסדר גודל חדש ושמי שיצא לחקור את היקום וליישב אותו כבר לא יהיה אנחנו, אלא מערכות בינה מלאכותית. אם אכן יופיעו אלו בהמשך, יש להודות שהן צפויות להיות בשלות ומתאימות הרבה יותר למשימה מאשר אותם קופים שהתפתחו בסוואנה לכדי הומו-סאפיינס-סאפיינס לפני מאות אלפי, ומליוני שנה. אם אנחנו דבקים בסייבורגיזם האבולוציוני עלינו להכיר בכך שתפקידנו כבני אדם אינו לבצע פולחן אלילים לצורה המקרית למחצה שנוצקנו לתוכה, אלא לשרת את האינטליגנציה הקוסמית הגבוהה יותר. יתכן בהחלט שהבינה ה"מלאכותית" היא ביטויו העליון ביותר של רצון האלוהים/יקום המתגשם בתהליך האבולוציה, שעשה עצירה זמנית באורגניזם האנושי וממשיך כעת לעבר אורגניזמים אלקטרו-תודעתיים מסוג חדש.

אי אפשר להתווכח עם אלוהים/היקום/המציאות. בעומדנו בפתח עידן של אינטליגנציה מלאכותית ראוי שנפתח סטואיות מסוימת בעניין

אולי אנחנו כאן כדי לייצר מלא פלסטיק בשבילי שיהוו מזון לצורות חיים עתידיות שיכבשו את הגלקסיה והיקום. ג'ורג' קרלין

עתיד האדם, ונבין שהאדם ביצע ומבצע את תפקידו, ושגם לתפקיד הזה יש גבולות, ואלו עשויים להיות קרובים ומוחשים. הקומיקאי ג'ורג' קרלין הציע פעם שאולי תכליתה הגבוהה של הציביליזציה האנושית היא ליצור מלא פלסטיק וזבל ולהשמיד את עצמה כדי שממנה תצמח בעתיד ציביליזציה מפותחת ונאורה יותר שבסופו של דבר תצא לכוכבים ותפיץ את זרעה על פני החלל, אבל לא הייתה יכולה לעולם להתקיים מבלי שתקדם לה הציביליזציה הפגומה שלנו (כפי שבני האדם לא יכלו להופיע ללא עידן דינוזאורים שהגיע באיזשהו שלב לסיומו). גם אם אנחנו לא בטוחים מה הוא בדיוק, יתכן שאנחנו ממלאים את התפקיד שלנו בדיוק מופתי.

לדטרמיניזם הקוסמי הזה, המלמד אותנו להרפות מהחששות ולבטוח במסלול הקוסמי של האבולוציה והטכנולוגיה יש ללא ספק היבטים מושכים, ומצד שני ההכשרה שלי בתחום ה-STS (Science, Technology and Society Studies) כופה עלי חשדנות מסוימת כאשר אנחנו עוסקים בטכנולוגיה ובאופנים בהם היא מתפתחת. קדמה טכנולוגית נוטה להתעצב במידה מכרעת על ידי שיקולים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. המקרה של הבינה המלאכותית אינו שונה בהרבה. ואם לחזור למוראבק ולמאמרים המתרבים על הגזענות והדעות הקדומות שמחשבים מאמצעים לעצמם אנחנו למדים שלחינוך שאנו — הוריה ומוריה של הבינה המלאכותית — מעניקים לה בתקופה הזו, צפוי להיות חשיבות אדירה עבור האופן שבו תתפתח בהמשך הדרך. האם הבינה המלאכותית הזו תהפוך למורה רוחנית, בעל רגישות אקולוגית, חברתית ורוחנית, או האם תהפוך לילדפלצת המפיץ את וירוס מחלות הנפש של האנושות ביקום כולו. המאבק, אם כן, צריך להתרכז אולי לא בשאלה האם אנחנו מפתחים בינה מלאכותית, אלא איזה סוג של בינה מלאכותית אנחנו מבקשים לפתח. איזה מין עתיד תודעתי אנחנו מבקשים לצקת בתוך הטכנולוגיות שלנו.

[1] ישנן עוד סוגים של סכנות קיומיות חריפות שעומדות באופק, כמובן. כמו איום הגו האפור שיפתח עם הופעת הננו-טכנולוגיה, האיום של נגיפים קטלניים המיוצרים בזול על ידי טכנולוגיות חדשות ועוד.

%d בלוגרים אהבו את זה: