ארכיון קטגוריה: כללי

הופעה בתוכנית סוכן תרבות של קובי מידן

קובי מידן אירח אותי לא ממזמן בתכנית סוכן תרבות לשיחה על הרנסנס הפסיכדלי, יחד עם הפסיכיאטר אורי שוורצמן (מחבר הספר המומלץ 'רופא לבן, אלים שחורים') שדיבר על איבוגה באפריקה. היה מוצלח ומעניין, והצליח להעמיק עד כמה שניתן בפורמט של תכנית טלויזיה.

קרן מיינד הפיקה סרט של 20 דקות על הספר שלי אמריקן טריפ!

בקרן Mind כל כך התלהבו מהספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century והמחקרים שלי על סט וסטינג של פלצבו שהם החליטו להפיק על כל זה סרט בן 20 דקות, כולל אנימציות, ופרשנויות מלאות השראה של היוצרת אדה ג'ארסמה, בעצמה פרופסורית לפילוסופיה שחוקרת את תופעת הפלצבו. בנוסף כל זה מלווה במאמר מעמיק על השלכות המחקרים שלי. האמת, הוחמאתי בטירוף. כאן תמצאו את המאמר המלא שכתבה פרופ' ג'ארסמה. ולמטה את הוידאו.

אחוות התהום המייללת – ביקורת על ספרו של דניס מקנה The Brotherhood of the Eternal Abyss

הטקסט פורסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט. 2016.

דניס מקנה, גייס בקיקסטארטר כסף לכתיבת ספר על אחיו, הסופר והמרצה הפסיכדלי המנוח טרנס מקנה. התוצאה הינה דיוקן מטלטל, מרגש ומאוד אנושי של האייקון הפסיכדלי החשוב ביותר של שלושים השנה האחרונות.

סמל של התנועה הפסיכדלית. טרנס מקנה.

טרנס מקנה הוא כבר מזה שלושים שנה הסמל המפורסם והמזוהה ביותר של הקהילה הפסיכדלית הגלובלית. מהיום שטרנס עלה על הבמה בועידת הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983 והיפנט את הקהל בהרצאתו המיתולוגית על הקופים שגילו את ההייפרספייס,[1] קנה לעצמו טרנס שורה ארוכה של מעריצים. עליית האינטרנט, שמקנה היה מנביאיו הנלהבים, הפכה את מקנה, שנפטר בשנת אלפיים, לאלמותי – רוח רפאים יוטיובית שנודדת ברשת ומפיצה חזיונות נבואיים  וספוגי טריפטמינים. דרשותיו מנפיצות התודעה וקולו המאנפף הפכו אותו לדובר המסומפל ביותר בטראקים של מוזיקת הטראנס, כך שבעשורים האחרונים היווה מקנה את שער הכניסה הראשי לעולם המחשבה הפסיכדלי עבור אנספור פסיכונאוטים ברחבי העולם כולו.

אפשר היה לצפות שפרסומה של הביוגרפיה הנרחבת הראשונה של מקנה[2] שנכתבה על ידי אחיו, האתנובוטנאי והאתנופרמקולוג דניס מקנה, תוביל לחגיגה מחודשת של דמות הפסיכונאוט הנערץ. רחוק מכך: פרסום הביוגרפיה החדשה, שכללה כמה גילויים קשים לעיכול על מקנה, נתן את האות לבחינה מחודשת ולא פשוטה של אישיותו ומורשתו של מקנה בקרב הקהילה הפסיכדלית העולמית.

הביוגרפיה שכתב דניס ראתה אור בסוף 2012, פחות מחודש לפני ה-21 בדצמבר 2012, מועד שטרנס, ממציאה של תיאוריית הזמן הטיימוייב זירו, היה מהאחראים העיקריים להפיכתו למוקדה של מה שנודע עד לא מכבר כתנועת 2012, אותה תנועה שטענה שה-21 לדצמבר 2012 יהיה רגע אסכטולוגי וטרנספורמטיבי חסר תקדים שכללות ההיסטוריה האנושית עד כה הייתה צל של הוויתו המתקרבת. זה לא קרה. בדומה לשאר חישובי הקיצין שנתפרסמו לאורך דברי מי האנושות, גם זה חלף לו מבלי שהיקום יחרוג ממנהגו. אלא שפקיעת הנבואה המקנאית היתה הקטנה שבצרות מעריציו של מקנה בחצי השני של 2012. מספר חודשים לפני פרסום הספר של מקנה, באירוע מיוחד שנערך במכון איסלן הקליפורני, המקום שבו נערכו רבות מהרצאותיו וסדנאותיו האלמותיות של מקנה, הקריא ברוס דיימר קטעים מתוך הביוגרפיה החדשה, שחשפו לראשונה את הסוד הגדול והנורא של מקנה: האייקון הפסיכדלי המפורסם בעולם עבר בסוף שנות השמונים חוויה מטלטלת כל כך עם הפטריות שבעשור האחרון לחייו הוא נמנע לחלוטין מאכילת פטריות וצרך חומרים פסיכדלים אחרים כמו DMT ואיוואסקה רק לעיתים רחוקות, בחוסר רצון ובכמויות קטנות.

ההקראה באיסלן הייתה הוצאה ציבורית מן הקבר של הגוף החזיוני ששמו טרנס מקנה עבור ניתוח שלאחר המוות – רויזיוניזם היסטורי שנערך על במה בזמן אמת מול קהל המום ומזועזע. כמו "הנאום הסודי" שבו הוקיע חרושצ'וב לראשונה את פשעיו של סטאלין, היא חשפה לעולם הרחב את מה שחבריו הקרובים של האיש ידעו מזה שנים רבות: הפער הגדול בין דמותו הציבורית של מקנה לבין האיש עצמו. לדברי ברוס דיימר, האירוע תוכנן בכוונת מכוון לשבור את קשר השתיקה, הלחש המיסטי שאפף את דמותו של מקנה, ולהציג לקהל לראשונה את מקנה האדם, במקום את דמותו הקרטונית.

קשה להגזים בעוצמת ההלם והמהומה שהגילוי הזה חולל בקהילת מעריציו של האדם שהמליץ למאזיניו עד סוף ימי חייו להתנסות במנה הירואית של חמש גרם פטריות אך נמנע מכך בעצמו משך כל שנות התשעים. עבור חלק מאותם המעריצים, הגילוי החדש פגם בצורה אנושה בדמותו של הנביא הפסיכדלי. עבור אחרים הוא רק הפך אותה לאנושית יותר. בינתיים חתך דניס מקנה את הקטע השנוי במחלוקת מתוך הביוגרפיה מבלי להציע הסבר על המעשה, מה שעורר בתורו עוד תגובות נזעמות ממעריצי מקנה שראו כאן (באופן די מובן) ניסיון מיותר להחזיר את השד לבקבוק.

אנחנו עוד נחזור לסיפור הזה והשלכותיו בהמשך. בינתיים נעיר רק שהטלטלה שאחזה בקהילת מעריציו של מקנה בסוף 2012, מועד שבישר אולי יותר מכל את סוף הימים של התפיסה הישנה והנאיבית של דמותו של טרנס מקנה, והתפתחותה של תפיסה חדשה ומורכבת יותר של דמות הנביא המזוקן, הייתה כנראה מבורכת. דימויים קריקטוריסטים ושטוחים לעולם לא עושים צדק עם נושאיהם, וגם דמות הקומיקס של טרנס, השאמאן האלקטרוני הקורא לאנושות למהר על מנת להצטרף לתיבת הנח של התודעה – מופלאה ומעוררת השראה עד ככל שהייתה – עשתה חוסר צדק עם דמותו המורכבת יותר של טרנס האדם. במובן זה, הביוגרפיה של דניס מקנה, למרות ובגלל החלקים המפוכחים והביקורתיים שיש בה, היא הזמנה עבור מעריציו של מקנה לעזוב לרגע את האייקון של מקנה, למען הדמות המורכבת לעין ערוך של מקנה האדם.

מעיירה בקולורדו למעמקי האמזונס

הדבר הראשון שחשוב לדעת לפני שבאים לקרוא בביוגרפיה החדש של טרנס מקנה, הוא שזו אינה באמת ביוגרפיה של טרנס מקנה. למעשה מדובר באוטוביוגרפיה משותפת של האחים מקנה, שמסופרת מהפרספקטיבה של דניס וממוקדת בחייו של דניס. טרנס הוא הדמות השניה בחשיבותה בספר, ונעדר לעיתים לפרקי זמן ארוכים, אם כי הוא גם נוכח מאוד חלק ניכר מהזמן. ההתמקדות של דניס בעצמו עוררה אכזבה מסוימת בקרב חלק מהקוראים, שחשו שאין מספיק טרנס בספר הזה, ומצד שני היא אינה בהכרח דבר רע. אולי הגילוי המשמח ביותר בקריאה בספר הזה, הוא דמותו של דניס מקנה, מי שמצטייר בספר הזה כפסיכונאוט רציני ומלומד, בעל חשיבה מעמיקה ולב כנה. יש משהו מרענן בהכרות עם המקנה השני: האח הצעיר שהיה עם טרנס בחזית המיתולוגית של המפגש הפסיכדלי עם האחר החייזרי בלה צ'וררה, אך בילה את עשרות השנים האחרונות הרחק מאור הזרקורים, בביצוע מחקרים אתנובוטניים על איוואסקה וצמחים פסיכואקטיבים אחרים. הדמות של דניס מצטיירת כאן כמעניינת ואינטיליגנטית לא פחות מזו של אחיו הבוגר והכריזמטי יותר; חלק חסר ומכריע בפאזל שמרכיב את טרנס מקנה והמסתורין שנקשר בדמותו. למרבה השמחה, דניס מתגלה גם ככותב קולח, מדויק ומוכשר לא פחות ואף יותר מאחיו הגדול, שמוקד הכח האמיתי שלו היה תמיד במילה המדוברת ופחות בזו הכתובה. הספר הזה, הוא במובנים רבים הרבה יותר מרק ביוגרפיה. הוא מספק גם היסטוריה תרבותית מרתקת של שנות החמישים והשישים, ושורה של אבחנות מדויקות על החברה והתרבות בנות זמננו, והקשר של הפסיכדלים לכל זה.

הסיפור של האחים טרי ודני מתחיל מתחיל ב-1950 עם לידתו של דני לטרי בן הארבע. זה סיפור אישי, דרמטי, מדהים רצוף תהפוכות וגם טראגי, של זוג אחים שגדלו יחד בעיירה אמריקאית קטנה בקולורדו של שנות החמישים, גילו את הפסיכדליה בקליפורניה הסוערת של אמצע שנות השישים, ויצאו בתחילת שנות השבעים יחדיו ללב המאפליה של האמאזונס במסע הרפתקני נועז לחקר "הסוד" היקומי – מסע שלאחריו דבר לא ישאר כשהיה.

הדינמיקה רווית התהפוכות של היחסים בין שני האחים מתוארת לאורך הספר, ומספקת את השלד הדרמטי לסיפור. דניס מתאר את טרנס הקטן כילד חריף מחשבה, חד לשון ודומיננטי שעורר את הערצתם של הסובבים ושלט בהם בקלות. את בואו של אחיו הקטן והמופנם יותר קיבל טרנס כפגיעה בהגמוניה שלו, ועל כך העניש אותו לאורך העשור הראשון לחייו במסכת התעללויות סאדיסטית ויצירתית שדניס מתאר בספר בהרחבה. באותה תקופה היה טרנס "המענה" שדניס רק פילל ליום שיעוזבו במנוחה. מאוחר יותר, בתחילת שנות השישים, כשהאחים גדלו קצת, הם גילו סוף סוף זה את זה, והיחסים ביניהם רק התהדקו כשטרנס עזב לקליפורניה בגיל 17. בביקוריו בבית היה טרנס מביא עימו רעיונות חדשים ורדיקליים לחלוק עם אחיו הקטן, שהפך בינתיים לתולעת ספרים ומוח חריף בזכות עצמו. השניים הופכים לחוקרים נועזים של גלקסיית הידע ותודעה של המסורות המיסטיות וההוגים הגדולים, והקוראים זוכים על הדרך בקראש קורס פילוסופי שמעביר אותם דרך הסופרים וההוגים שעיצבו את תפיסת עולמם של האחים מקנה בנעוריהם ויהוו את הבסיס להמשך דרכם ההגותית. הפרקים שעוסקים במשנתם של ק.ג. יונג ומרצ'יאה אליאדה או בספרי המדע בדיוני של ארתור סי. קלארק ופיליפ ק. דיק מהווים הקדמות מדויקות, מרתקות ומענגות להגותם של הוגים אלו, שאם רק מעט מקוראי הביוגרפיה יגלו את כתביהם בעקבות הקריאה בספר זה, הרי שנצא כולנו נשכרים.

האחים מקנה בשנות השבעים. טרנס מימין, דניס משמאל.

ב"קיץ האהבה" של 1967, טרנס כבר גר בקומונה על שדרת טלגרף שבמרכז ברקלי, מוקף ב"סצינה אקלקטית של פריקים בעלי מבט פראי, דילרים, מטיילים ודמויות אחרות מאזור המפרץ שחיפשו כיף, סקס, סמים וכל הרפתקאה אפשרית." כבר שם, מספר דניס, גילה טרנס את מתת הדיבור שהפכה אותו למפורסם כל כך. הוא היה מבלה שעות ארוכות עם קהל מסומם המסוגל בקוש לנוע או לזוז, אך נאחז בכל מילה ממילותיו. סביב אותה תקופה גם חנך טרנס את דניס לקנביס ולאסיד, גילויים עצומים שמשנים את חייהם של האחים ומחשלים עוד יותר את הקשר בין השניים.

החקירה האינטלקטואלית, הפסיכואקטיבית והקוסמית של האחים מגיעה לשיאה ב-1971, כשהאחווה הפסיכדלית יוצאת עם חבורה מוזרה למסע ללב האמזונס בחיפוש אחר חומר פסיכואקטיבי נעלם ומסתורי בשםoo-koo-he . כאן, במהלך מסע פסיכואקטיבי ואלכימי מעורר יראה והשראה, שמתרחש חודשים ספורים לאחר מותה של אימם ושיוודע לימים כ"הניסוי בלה צ'וררה", הוגה דניס "ניסוי" פסיכדלי רדיקלי שיבחן את גבולות המציאות. במהלך הניסוי הזה, שה"תוצאות" שלו קראו תיגר על מספר מחוקי הבסיסי של המדע המערבי, ניסו השנים להוביל ליצירתה של אבן הפילוסופים שתתממש כחומר בעל ארבע מימדים המגלם בצורה אקסטרנית את התודעה האנושית ושבאמצעותו ניתן להביא את ההיסטוריה לקצה.

הניסוי, אם תהיתם, הסתיים בהצלחה. מתוך עין הסערה הקוסמית, איזור קווי עוצמה הלוצינוגני ומעוות גרביטציה ששולח גלי הדף לתוך ההיסטוריה כולה, יכלו האחים מקנה במרץ 1971 לראות שההיסטוריה אכן מגיעה לסיומה. הם הפרו את חוקי הזמן חלל וחדרו לתוך אוקיאנוס תודעה שחיבר אותם עם כללות הידע האנושי. כפי שכותב טרנס בספרו True Hallucinations (1993) התחושה הייתה ש"ברחבי העולם כולו התנועה ובתי החרושת עצרו לפתע. אנשים עוזבים את בתיהם ובתי הספר על מנת להביט בשמיים, מבינים שמישהו, איפשהו, פרץ לצד האחר. שזה אינו יום שאר הימים."  ובמילותיו של דניס: "לאחר שניעורנו כילדים למסתורין של הקוסמוס, שכנענו את עצמנו כבני עשרה שביכולתנו אולי לפתור אותו; שנים ספורות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בגו'נגל הקולומביאני, מאמינים שכך בדיוק עשינו."

את העובדה שבימים שלאחר הניסוי הלך והתברר שההיסטוריה סרבה להרפות מצעדה, ביקש מקנה להסביר בתיאוריית הטיימוייב זירו שלו שעל פיה הניסוי בלה צ'וררה אכן הצליח והזמן הגיע לסיומו, אלא שמסיבה של אי-סינכרוניות מימדית כלשהי, מוקד ההדף האסכטולוגי המצופה ממתין עדיין בתאריך מסוים בתחילת העשור השני של המאה ה-21.

התקופה בלה צ'וררה של מרץ 1971 הייתה רצופה בהתרחשויות המאתגרות את ההיגיון – התרחשויות ששני האחים לא יצליחו לעולם להסבירן לעצמם. במהלך השבועות שלאחר הניסוי, מבלי שיביאו לקרבם כל חומר פסיכואקטיבי חדש, המשיכו האירועים המוזרים לרדוף זה לאחר זה. הקרבה בין בין האחים הגיעה לשיאה בתקופה של מספר שבועות שבמהלכם התאחדה התודעות שלהם לתודעה אחת כך שדניס יכל לשמוע את מחשבותיו של דניס ולענות לו מבלי שזה אמר מילה. ברגעים אחרים הוא מצטט לו במדויק קטעים מתוך שיחות אינטימיות שניהל טרנס לפני שנים בקטמנדו, ושאותן לא חלק מעולם עם איש. בקטע אחר, כשטרנס דורש ממנו, כהוכחה להצלחת הניסוי וביטול מגבלות הזמן-חלל, שיפיק לידיו מפתח כסף קטן וייחודי לתא הסודי בתיבת עץ שהייתה שייכת לסבם, ושאבד שנים רבות קודם לכן בילדותם –דניס הערום למחצה פותח את ידו ומחלץ משם לתדהמתו של טרנס את מפתח הכסף האבוד.

ביקש להביא את סוף ההיסטוריה באמצעות ניסוי פסיכדלי. טרנס מקנה.

כפי שניתן להבין מאפיזודות אלו, במהלך הניסוי בלה שוררה, היה זה דווקא דניס שהעמיק צלול ביותר במסע התודעה שלו. דניס הוגה את הניסוי, מוביל את הדרך אליו, ונכנס לאחריו לתוך מצב תודעה מרחיק לכת כל כך, שהוא מוצא את עצמו נמתח עד קצה גבולות היקום מבלי יכולת לחזור ולמקם את הוויתו חזרה בגופו. במשך הזמן הזה טרנס הוא היחיד ששומר את אחיו ומגן עליו מהאחרים בחבורה שרוצים למלט את דניס בהקדם לבית חולים פסיכיאטרי בציביליזציה. טרנס שנמצא בנקודת ביניים בין עולמו האחר כל כך של דניס, לבין זה של האחרים, מתייחס אל דניס לא כאל אדם פסיכוטי אלא כאל מישהו שעובר התגלות עמוקה. באופן הזה, כפי שכותב דניס בספר, הוא כנראה הציל אותו ומנע ממנו את הנזק הפסיכולוגי העמוק שהיה נגרם לו כנראה אם היה נשלף לפתע מהג'ונגל ומאושפז בכפיה לצורך התערבות פסיכיאטרית שהייתה קוטעת באופן תרופתי ואלים את התהליך שעבר במשך אותם שבועות. כשדניס מתחיל לצאת למסעות ליליים שבמהלכם הוא צועד מרחקים ארוכים בלילה האפל ומבלה שעות בישיבה על צמרות של עצים, טרנס חדל מלישון ומבלה את הלילות במשמר על אחיו. הוא מבלה תשעה יממות קסומות ללא לישון לרגע, ובלי לחוש כל צורך בשינה – ימים שבהם הוא מגיע לפסגות רוחניות של שלמות כמותה לא הכיר עד אז.

לאחר לה צ'וררה

לה צ'וררה הייתה המקום שבו הגיעו טרנס ודניס לדרגה הקרבה האינטימית ביותר האפשרית לאחים: של שיתוף ואיחוד תודעה. היא הייתה הסיכום והשיא של מסע משותף שעברו מרגע לידתו של דניס ושהוביל אותם אל מרחבי תודעה ומציאות שאת קיומם יכלו קודם לכן רק לשער. לה צ'וררה גם תמשיך לעצב את חיי השניים עד סוף ימיהם, אבל בצורות שונות במובהק. בעוד שטרנס יצא מלה צ'וררה טעון בסקרנות ואנרגיה לחקור את משמעות הסודות שנגלו בלה צ'וררה, הרי שדניס חש עצמו מעורער עד היסוד מן החוויה ושמח להשאיר את ההרפתקאה המטלטלת מאחוריו. בשנים הבאות פנה לקריירה אקדמית כאתנובטונאי ואתנופרמקולוג, ותרם מאז תרומות רבות להבנתנו את המנגנונים העצביים שמאחורי פעולת האיוואסקה וצמחים אחרים.

לה צ'וררה הייתה גם נקודת מפנה ושבר ביחסים בין האחים. לאחר לה צ'וררה דניס יפצח בקריירה אקדמית ויתחיל בהתרחקות איטית מאחיו הגדול ורעיונותיו המשוגעים. בעשורים הבאים השניים ילכו ויתרחקו, אך לא לפני שיפרסמו במשותף שני ספרים משותפים ורבי השפעה שבקעו מתוך התקופה בלה צ'וררה.

הספר הראשון, The Invisible Landscape (1975), היה זה שבו חשף טרנס את תיאוריית הטיימווייב זירו שלו, תיאוריה קוסמית שהתיימרה לפענח את צפונות הזמן הפרקטלי שבהתאם לו מתנהל היקום. בקטע מרתק ומטלטל בספר מעתיק דניס את התיאוריה של אחיו לקונטקסט פסיכולוגי ואישי. העיסוק של טרנס בטיימווייב, הוא כותב, היה דרכו לבצע לו ולדניס רה-אינטגרציה חזרה מהמפץ התודעתי הגדול של לה צ'וררה, באמצעות בניה של תיאוריה חדשה של הזמן שתאפשר להם למקם את עצמם מחדש בזרם הזמן ולכוון עצמם כלפי אירוע העתיד האפוקליפטי שבסוף הטיימוויב. גם העניין הנרחב שגילה טרנס בסוף הזמנים זוכה לפירוש פסיכולוגיסטי מעט אכזרי אולי. בעיני דניס הוא מייצג את חוסר יכולתו של אחיו להתנתק לחלוטין מהמורשת היהודית-נוצרית ותפיסת הזמן הלינארית שלה (בניגוד לתפיסת הזמן המעגלי-נצחי של תפיסת העולם השאמאנית).

הספר השני של האחים מקנה היה פילוסופי פחות ופרקטי בהרבה. מדובר במדריך לגידול פטריות פסילוסיבין שפורסם ב-1976 ושהיה במובנים רבים השגם החשוב ביותר, בכך שסיפק לראשונה טכניקה פשוטה לגדל פטריות פסילוסיבין בעזרת אמצעים ביתיים וזמינים לכל. באופן זה הוא נתן את האות לצמיחתה של קהילת גידול פטריות בינלאומית שכוללת כיום רבבות מגדלים ברחבי העולם. עד פרסום הספר היה זה כמעט בלתי אפשרי למצוא פטריות בעולם המערבי. בעקבות פרסומו ותנועת הגידול הביתי שהתפתחה ממנו הפכו הפטריות בעשורים האחרונים לזמינות במידה גוברת.

במהלך שנות השמונים והתשעים הריחוק בין האחים גבר. בעוד שטרנס פיתח מוניטין כנביאה הרהוט של הקהילה הפסיכדלית, דניס היה עסוק בביצוע אנליזות כימיות ומחקרים מדעיים. הוא נמנע ככל יכולתו מתיאוריות קוסמיות מרחיקות לכת מהסוג בו עסק אחיו. במובנים רבים התחושה שעולה מן הספר היא שדניס ביקש להתרחק מההשפעה המערערת של אח גדול שרעיונותיו האקסצנטרים דחקו אותו עד גבולות השגעון. השניים לא חזרו להיות קרובים ממש עד החודשים האחרונים של חייו של טרנס, שבהם בילו ביחד זמן משותף, אך מבלי להשיג אי פעם השלמה של ממש. (הקטעים שבהם דניס שבו יושב לצד טרנס, שהמחלה כבר גזלה ממנו את כח הדיבור, מבקש ממנו סליחה ומציע לו את סליחתו, הם מהמרגשים שקראתי זמן רב).

הסוד הנורא

הבטחתי קודם שאחזור לסוגיית הסוד הגדול והנורא של טרנס מקנה. על פי הקטע שהקריא דיימר באירוע באיסלן ונשמט מהגרסה הסופית של הספר נקטע הקשר הסימביוטי בין טרנס והפטריות לאחר טריפ מטלטל במיוחד שעבר ב-1988 או 1989. מסיבה לא ברורה, טרנס הרגיש כאילו הפטריות הפנו לו עורף. הוא ניצב מול תהום אקזיסטנציאליסטית שאותה תיאר כ"העדר מוחלט של משמעות". החוויה טלטלה אותו כל כך שפסק מלאכול פטריות, וצרך פסיכדלים אחרים בחוסר רצון ולעיתים נדירות בלבד עד סוף ימי חייו.[3] אלא שהחלק העצוב והטראגי באמת בסיפור הזה הוא שבשלב שכל זה קרה טרנס היה בדיוק בשיא פריחתו המקצועית שהחלה באמצע שנות השמונים. הוא היה כעת אדם נשוי עם אישה ומשפחה לפרנס, והוא היה תלוי בפרסונה הציבורית שלו. המעריצים של טרנס דרשו לקבל את הסחורה, וטרנס לא יכל לגלות להם על הספקות הקיומיים שאחזו בו, לכוד בתדמית הנביא שלו. הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר בעקבות כך היה קשה מנשוא. הוא גרם לטרנס לפקפק בעצמו ובמקום שהוענק לו כנביא התרבות הפסיכדלית. "המעריצים שלו לא ידעו זאת, אבל טרנס ידע זאת והוא ידע שהייצוג הציבורי שלו היה בלתי כנה, ולזכותו יאמר שהדבר הטריד אותו. באופן בסיסי הוא רצה להיות כנה, אבל הוא לא יכל, והמעריצים שלו לא היו נותנים לו. זה לפחות מה שהאמין," כותב דניס בקטע שנשמט מהספר ומצוי ברשת. "טרנס הפך טוב כל כך בשטיק שלו שזה כבר לא שינה אם זו האמת או לא. זה נשמע נהדר. זה היה מה שאנשים רצו לשמוע, זה שילם את החשבונות, וזה הפך למלכודת שמתוכה לא יכל להחלץ."

 אין ספק שמדובר בבשורה מטלטלת. מקנה אולי לא רצח או אנס, אבל התגליות החדשות בהחלט גרמו לרבים ממי שהאזינו בהערצה לכל מילה ומילה של טרנס, שלא לדבר על אלו שהקשיבו להמלצות שלו לעשות טריפ הירואי של 5 גרם פטריות (לבד?) בחושך על בטן ריקה, להרגיש שהנביא שבטחו בו לא היה כנה איתם לחלוטין. דניס מספר שהיו לו במהלך שנות התשעים וויכוחים עם אחיו, בהם ניסה לשכנע אותו להתמסר שוב למורה שבפטריה, אבל זה לא היה מוכן להתעמת איתה שוב. ההשערה של דניס הייתה שטרנס ברח מהפטריה משום שהיא הראתה לו דברים על עצמו. טרנס, שהיה רגיל לבוא אל הפטריה עבור מפגש עם האחר המוחלט, עם חזיונות חייזריים ותורות שנגלו אליו, לא יכל לעמוד במראה שהציבה לו הפטריה. הוא לא אזר את האומץ לשוב ולהביט בה שוב עד סוף ימיו.

גם אם לא נדע מה בדיוק ראה שם טרנס בטריפ ההוא בסוף שנות השמונים, ששינה אותו לעד ועיצב את עשור חייו האחרון, אין ספק שההתמודדות של מקנה עם החזיון הזה, בצורה של נסיגה לאחור ואובדן אמון עצמי, היא מאכזבת. ועבור מי שציפה למצוא במקנה מורה רוחני בעל מידות תרומיות וחסרות רבב זו אכן אכזבה קשה. אלא שמקנה עצמו מעולם לא הציג את עצמו כמורה רוחני. הוא התנגד בצורה החריפה ביותר לכל צורותיו של הגוראיזם והיה מודע עד כאב למגרעותיו האנושיות. דניס מספר על אירוע שקיים טרנס בשנות התשעים יחד עם הגורו והפסיכונאוט לשעבר ראם דאס. במהלך הדיאלוג ביניהם הכריז ראם דאס "החיים שלך הם המסר שלך". מקנה, שהחיים שלו באותה תקופה היו כבר בתהליך התפרקות כואב, ענה בצורה מבריקה "החיים שלי הם בלאגן. המסר שלי הוא המסר שלי."

ואכן, גם אם דמותו של מקנה פגומה עד כאב, המסר שלו עומד במבחן הזמן. מקנה לא רק חזה בדיוק רבים מהכוחות ההיסטורים, הסוציולוגים והטכנולוגיים שממשיכים לעצב את העולם יותר מתריסר שנים לאחר מותו, הוא גם התנבא, כפי שעושה נביא אמיתי על פי הרמב"ם: לא על מה שיהיה, אלא מה על מה שראוי שיהיה. הקריאה שלו לאנושות לשוב אל הארכאי, אל הקשר לטבע ולקהילה, ולהחליף את הזהות המוגדרת ע"י צרכנות בעבור זהות שבוקעת מתוך יצירתיות וחוויה ישירה רלבנטית כיום אף יותר מביום שהגה אותה לראשונה על במה, לפני יותר מ-30 שנה. השיחות המטורפות של טרנס הגיעו בעשור האחרון דרך הרשת ליותר מאזינים מכפי שהגיעו כנראה בכל ימי חייו, והיו עבור רבים חשיפה ראשונה להשקפות מוזרות שאפשרו להם לערער על הנחות היסוד המדכאות והמייאשות של חברה גלובלית ששמה מבטחה במדע רדוקציוניסטי שמרוקן את העולם מתוכן, ובקונסומריזם הרסני, חסר רסן ופשר.

אז נכון, שהסיפור של טרנס הוא עצוב הרבה יותר ממה שחשבנו, אבל כמו שאמר ברוס דיימר טרנס מקנה החדש הוא אולי דמות טראגית, אבל הוא גם דמות מעניינת הרבה יותר. ואולי גם לסיפור הזה יש סוג של סוף טוב. על ערש דווי, כשמחצית מוחו כבר הפכה לגידול בצורת פטריה (דניס אומר שמאחר שטרנס לא שעה למסר של פטריה, היא חזרה אליו מבפנים), טרנס, כמו התיאולוג הדומיניקני הנודע תומס אקווינאס לפניו, זנח את דרך המילים והאינטלקט, התרומם ממיטת חוליו נרגש והכריז לפתע "זה הכל אהבה" (It’s all about love). בימים הבאים הוא חזר בורסיות שונות, כך דיימר, על המילים שביטאו את התובנה הזו שהדבר החשוב ביותר בחוויה הפסיכדלית אינו חזיונות חייזריים אלא פתיחת ערוצי האהבה. אולי בסוף הדרך, הנשמה של טרנס מקנה מצאה את מנוחתה.


[1]   את תרגום  הרצאתו של מקנה  "הקופים מגלים את ההייפר-ספייס" ניתן לקרוא באתר טכנומיסטיקה בכתובת: https://hartogsohn.com/2008/08/31/mckenna-hyperspace/

[2]  Machne Elves 101, ביוגרפיה קצרצרה ומאכזבת למדי של מקנה פורסמה ביולי 2012, בהוצאת האתר ריאליטי סנדביץ'.

[3]  יש לציין שמאז הפרסום, צץ לפחות דיווח אחד של מי שטוען שאכל פטריות עם טרנס בשנות התשעים, מה שהיה כנראה חלק מהסיבות שדניס חתך את הקטע המדובר מספרו. כך או כך, נראה שבתחילת שנות התשעים ההתנסות בפסיכדלים הייתה עבור טרנס בעיקר זכרון עבר.

האינטרנט, החוק הרביעי של מקלוהן, והטכנופוקליפסה

הטקסט פורסם לראשונה בגרסה ערוכה בפרויקט רדיקל באתר הארץ. להלן הגרסה המלאה.

דיברתי השבוע עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים על כמה קשה להקפיד על פרנסה נכונה (right livelihood) כשעובדים היום בתחומי המחשבים והאינטרנט: כמה גדול החלק הזה מהתעשיה הזו שמוקדש למעקב אחר משתמשים, למניפולציה, לאופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות דברים מזהמים שאנחנו לא צריכים, ליצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (affiliate marketing), שלא לדבר על פיתוח האלגוריתמים המתוחכמים שעסוקים בלדחוף אותנו לבועות מידע, לדחוף לנו פייק ניוז, להקיף אותנו בבוטים שמבלבלים כל דיון פוליטי, להגביר את הקיטוב ולחסל כל האפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת. האינטרנט הפך מהבטחה למח גלובלי לגידול מח גלובלי.

שלב נוסף בהיסטוריה ארוכה של דיכוי בחסות הטכנולוגיה. הסוישאל דילמה

וזה משוגע שלשם אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו: לפיתוח של מערכת עקומה ומסולפת שחותרת תחת יסודות החברה שלנו, שהולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון חברתי, כלכלי ופוליטי. הסושיאל דילמה של נטפליקס זה פיפס בתהליך הזה, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהולך ומשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שהיה פה לטכנולוגיה.

בספר 'חוקי המדיה' טען חוקר המדיה מרשל מקלוהן שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה חוקים פשוטים. כל טכנולוגיה חדשה – טען מקלוהן – מעצימה משהו, מיישנת משהו, ומחזירה משהו שאבד. החוק הרביעי של מקלוהן טוען שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך. כך למשל המכונית שמעצימה את המהירות והניידות מתהפכת לתוך פקק התנועה. חסכון הזמן שמביאה מכונת הכביסה מתהפך לכדי ערמות כביסה בלתי נגמרות שנוצרות כתוצאה מסטנדרטים חדשים של ניקיון. ביחס לטכנולוגיות מידע אפשר להבחין איך האינטרנט מעצים את הגישה למידע, ואז מתהפך לעולם של עודף-מידע ופייק שלא ניתן להבחין בו בין אמת ושקר. הרשת העצימה את היכולת לחבר בין בני אדם שונים ואז התהפכה לעולם שאנשים סגורים בו בבועות פידבק. ביקורות גולשים ברשת העצימו בתחילה את הגישה למידע אמין על מוצרים והתהפכו עם ההופעה של Affiliate marketing וביקורות קנויות שקנו שליטה ברשת ומשאירות את הגולשים מבולבלים חסרי עצה כשהם באים לקנות מוצר.

באופן רחב יותר, אם ניקח את החוק הרביעי של מקלוהן ונשית אותו על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, ניתן  לומר שהטכנולוגיה העצימה לאורך ההיסטוריה את יכולת ההשרדות של האדם, ואילו עכשיו, בהגיעה לקיצוניות, היא מתהפכת והופכת לכלי אנטי-השרדותי שמאיים עלינו בהכחדה.

אז אם לחזור לחבר ולקושי למצוא היום עבודה דיגיטלית ששומרת על העקרון הבודהיסטי של פרנסה נכונה (כלומר פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול), הרי שגם הוא חלק מתהליך רחב יותר. כבר הרבה זמן מצביעים על כך שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לאנשים בחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – כל אלו זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלו שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי: אנשי פיננסים, עורכי דין תאגידיים וכו', הם אלו שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בזמננו ניתן להוסיף על אלו את אנשי הטכנולוגיה. חבורה של אנשים מוכשרים, נחמדים וטובים בסה"כ, אלא שרובה מועסקת על ידי כוחות מפלצתיים שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה שלנו.

וזה מה שמדאיג באמת ברגע הנוכחי. כי כמה מיליונים שימותו לכאן או לשם במהלך המגפה מתגמדים לעומת הקריסה הכללית של צורות המחיה והקיום של חברות שלמות, האיום בקריסת דמוקרטיות, במלחמות עולם, קסטרופה סביבתית והשד יודע מה. כי מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו רוכבים על גבי בולדוזר שסיים לרמוס את הטבע, ואת העמים המנושלים השונים, ועובר עכשיו לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא מייצר אווירה כללית של פאראנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד באמת זה שהרכבנו בבסיס הציביליזציה שלנו מערכת פיננסית וטכנולוגית שלמה שבנויה כדי לרסק אותה עד היסוד.

על זה הייתי רוצה לראות את בייידן וטראמפ מדברים בעימות הטלוויזיוני שלהם. אבל הם לא ידברו על זה כמובן, כי הטכנולוגיה הזו כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב'בידור עד מוות' הספר הנהדר (והכמעט נאיבי בפרספקטיבת הזמן) שכתב ניל פוסטמן  על השפעתה המשחיתה של הטלויזיה, הוא מספר איך נראו דיונים פוליטיים במאה ה-19, ונותן דוגמה של העימות בין שני מועמדים לנשיאות בפיאוריה אילנוי, באוקטובר 1854. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו בעמיקות. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר הייתה חמש אחר הצהרייים, ולכן הוסכם בין כולם שיחזרו לביתם, יסעדו את ליבם ויחזרו לעוד ארבע שעות נוספות של שיח. תשוו את זה לדיונים פוליטיים בימינו שבהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס ואיש אינו יכול לסיים את דבריו כי האחרים קוטעים אותו. אם היה עדיין איזשהו מקום לשיח משמעותי בדיון פוליטי בתקופתנו הוא היה צריך להתחיל בשאלה כיצד איבדנו את עצם היכולת לנהל דיון. דיון כזה היה יכול ללמד אותנו על תהליכי העומק הטכנולוגיים, הקוגניטיביים, הכלכליים והתרבותיים שהחברות שלנו עוברות כבר עשרות שנים – שאלות שאף אחד מהפוליטיקאים באופק לא נראה מוכן להתעמת איתן.

הדיון שאנחנו צריכים זה דיון על איך איבדנו את היכולת לנהל דיון. עימותי לינקולן דאגלס.

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך במישור טכנולוגי (technological plateau). הוא טוען שברגע מסוים הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את השלב הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950. יש כאלה שאומרים שזה קרה כבר בבל-אפוק, בסוף המאה התשע עשרה. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור בו עם הפיתוח הטכנולוגי והחדירה של הטכנולוגיה לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. ולא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו בחסות טכנולוגיות מידע חדישות שהתרבות שלנו מושקעת כל כולה בפיתוח שלהן, ובאימוץ מסיבי שלהן, עד כדי הכחדה של כל צורת חיים ביולוגית או תרבותית אחרת מהשטח. וכשהטכנולוגיה תעמוד בפני בית דין של שמיים בקץ הימים, אם היא תביא אותנו להכחיד את עצמנו אחרי שהכחדנו חצי מהמערכות האקולוגיות סביבנו, אני חושב שהיא תצא מורשעת, ולא משנה כמה דברים נהדרים היא הביאה בתקופת הביניים (הקצרה במונחים ביולוגים) שבה שירתה אותנו נאמנה.

אני לא יודע מה אפשר לעשות. צד מסוים בתוכי אולי ממתין עדיין למרד לודיטי שבו נרסק יחד את המכונות ונחזור לחיים שלווים יותר. אני יודע שזה לא יקרה, כי המכונה כבר בתוכנו, מוטמעת עמוק מדי לתוך המערכות הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות שלנו. חלק אחר בי ממתין אולי לעוד התהפכות שתשנה שוב את הכיוון, אולי בעקבות תנועת המונים שתקרא למהפכה כוללת ביחסים של החברה שלנו עם טכנולוגיות. אני כן יודע שכל עוד השיח הפוליטי שלנו מטומטם מכדי לעסוק בשאלות האלה ולחשוב על פתרונות רדיקליים, הציביליזציה שלנו תמשיך כנראה לצעוד באותו הכיוון.

 

פודפדסטינג וההאצה התרבותית

כולם נשמעים טוב יותר כשהם מדברים במהירות כפול  1.5בספוטיפיי. זו השבחה של המציאות לעידן הדיגיטלי. גם אנשים שבלתי נסבל להאזין להם בשיחה ליייב נשמעים הרבה יותר חכמים כשהם מדברים בשטף של מהירות X1.5 או X2.

פונקציית ההאצה התרבותית של ספוטיפיי מאפשרת ליצור עולם מקביל בו כולם נשמעים חכמים יותר, כי כולם מדברים מהר יותר, וכולם יוצאים חכמים יותר, כולל המאזינים שמאמנים את עצמם לעקוב אחרי אנשים שמדברים בקצב כפול מהממוצע וכבר ניצבים חסרי סבלנות למול בני התמותה שמדברים בקצב הדיבור הרגיל ולא למדו עדיין להאיץ את עצמם בהתאם לנורמות החדשות שמכתיבה המדיה הדיגיטלית.

הספוטיפיי ותוכנות האזנה אחרות מתרגלות ומאמנות אותנו לקלוט אינפורמציה בקצבים שלא היינו רגילים אליהם בעבר, רק שווה לשים לב שלרגשות שלנו יש קצב אחר. אפשר אולי להאזין במהירות כפול 2 לביקורת מוצר ביוטיוב, אבל פחות מומלץ להאזין לאנה קרנינה מאבדת חייה בקצב הזה.

טכנולוגיות דיגיטליות כמו הספוטיפיי מאמנות סוגי אינטיליגנציה מסוימים ומכחידות סוגי אינטיליגנציה אחרים. פעם הייתי שואב הנאה רבה מנבירה בספריות של משתמשי סולסיק וגילוי של סגנונות מוזיקליים נידחים. כל גילוי של מוזיקאי או סגנון איזוטרי היה כמו גילוי של יבשת חדשה. חלק גדול מההנאה אפילו לא הגיע מהמוזיקה עצמה אלא מהמצלול של השם, מהדימויים הנלווים, ומההקשר התרבותי שהייתי קורא עליו בהנאה עצומה. היום אני אוסף לעצמי קטעים מהממים דרך הרשימות שמייצר אלגוריתם ה-Discover Weekly של הספוטיפיי, וכשמישהי שואלת אותי מה זה הטראק הזה אני אומר "ספוטיפיי משהו." אני בקושי זוכר את השמות של כל האמנים המדהימים שאני מגלה. ומי צריך בת'כלס? בפעמים הבודדות כשאני מחליט לחקור ולהאזין לאלבום השלם של איזשהו אמן מסתבר בדרך כלל שהאלגוריתם יודע יותר טוב ממני בדיוק איזה שירים אני אוהב.

למען ההגינות, הרגלי החקירה המוזיקלים שלי דעכו הרבה לפני הספוטיפיי (בהן צדקי, אני חושש לגורלם של הנפשות הרכות שמגלות את האלגוריתמים הללו לפני שהספיקו לפתח טעם אישי  משלהם). במובן הזה הספוטיפיי הוא כמו שירות סיכום הספרים בלינקסט, קביים אינטלקטואלים או תרבותיים לאנשים שאין להם זמן לעכל את היצירות התרבויות שלנו בקצב הראוי, מה שמחזיר אותנו להרצאות במהירות כפולה בספוטיפיי, ולתכניות של נטפליקס להשיק שירותי צפיה שיאפשרו גם לצפות בסרטים וסדרות במהירות כפולה — אופציה שצופים רבים בוודאי מצפים לה בכיליון עיניים למרות שהיא מכעיסה רבים מהיוצרים.

מה זה אומר על התרבות שלנו שאנחנו מרגישים שאפילו את תרבות הפנאי שלנו אנחנו צריכים לצרוך במהירות כפולה? מה זה עושה לחוויה ולטעם שלנו כשאנחנו צורכים דברים בצורות מתקוצרות ומואצות? איך זה משפיע על האיזון בין אינטלקט לרגש? ואיך זה משפיע על היחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו כשאנחנו מתרגלים לעולם בר-האצה?

חונך את מוזיאון הפסיכדליה שישנה לכם את התודעה

ביום ראשון הקרוב ה-19 באפריל, הלא הוא יום האופניים (יום השנה ה-77 לגילוי הלסד) אני  חונך את מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הראשון בטקס פסיכומאגי וירטואלי שיזמן אליו ישויות קיברנטיות מרחבי הרשת. כל מה שצריך לדעת לקראת האירוע החגיגי.

בעיות הן הזדמנות לנסות משהו חדש ומעניין, ולפעמים המשהו הזה הוא אתרי אינטרנט. באפריל 2010 הייתה לי בעיה מטרידה. לאורך השנים פיתחתי חיבה עזה לסרטונים פסיכדליים צבעוניים, רב-מימדיים ומרהיבים שמציירים ערבסקות ורודות על התודעה ועושים לה טוב. הבעיה היחידה הייתה שמצבי תודעה המיוחדים והאלטרנטיביים בהם אפשר להנות במיוחד מסרטונים מהסוג הזה, הם בדיוק אותם המצבים שגם קשה בהם למצוא את עצמך בתפריטים ובממשקים של תיבת הדואר. אלוהים נותן אגוזים פסיכדלים למי שאין להם שיניים.

כפתרון, החלטתי להקים בלוג ולאסוף לעצמי שם את הסרטונים האלה כדי שיהיו סדורים לפני בגלילה כל פעם שאני זקוק להם. מכיוון שהסתמן שהבעיה שלי היא בעיה אוניברסלית, החלטתי להפוך את זה למשהו פומבי, כך שכל מי שמוצא עצמו בדודא לסרטונים פסיכדליים יוכל להכנס ולקבל ספקה סדירה של וידיואים פסיכדלים טריים. וכדי שיהיה מעניין קצת יותר הוחלט להוסיף גם קונספט: לאתר יהיה קצב מסוים. וידאו פסיכדלי אחד לכל יום. כך יצא לדרך ה-Daily Psychedelic Video, האתר האינטרנטי הראשון שהוקדש לוידיואים פסיכדלים.

חודש חלף והבנתי שלהעלות וידאו פסיכדלי מדי יום זה למעלה מכוחותי. לפסייקדייליק נוצר צוות שהצטרפו אליו חיש מהר עורכים מישראל ורחבי עולם. לגיוון של העורכים היה יתרון ברור. המושג "וידאו פסיכדלי" הוא משהו שכל אחד מבין אותו קצת אחרת. כשהתחלתי את האתר הופתעתי מהדברים שאנשים שלחו לי ותיארו כפסיכדלים. כשהצטרפו העורכים האחרים הבנתי שהם היו הכרחיים. לכל אחד יש חזון אחר של מה זה וידאו פסיכדלי. אנחנו, בגדול, שומרים על ראש פתוח עם קו מנחה אחד: כל מה שכיף ומדהים לצפות בו במצב תודעה פסיכדלי הוא וידאו פסיכדלי בעינינו.

כשהתחלתי את הפסייקדייליק אנשים אמרו לי שתוך כמה חודשים יגמרו לנו הוידיואים. כמה וידיואים פסיכדלים כבר יש בעולם?! כל אדם שדיברתי איתו ידע להמליץ לי על 2-3 וידיואים ששווה שיהיה לנו באתר, אבל לא היה ברור מה יש מעבר. בפועל, ככל שהמשכנו ככה גילינו יותר ויותר וידיואים פסיכדלים, ודי מהר הבנו שיוצרים אותם מהר יותר ממה שאנחנו מסוגלים להעלות. העשור השני של המאה ה-21 היה פריחה אדירה בתחום הוידאו הפסיכדלי. הצמיחה המהירה של אתרים כמו יוטיוב ווימאו, והזמינות הגוברת של אמצעי הפקה דיגיטליים הובילו לכך שמדי חודש במאים, אנימטורים ואמנים ברחבי העולם יצרו יותר יצירות וידאו פסיכדליות משנוצרו בשנים ובעשורים שלמים קודם לכן. הרנסנס במחקר הפסיכדלי שזכה לפרסום הולך וגובר היה מלווה גם בפריחה של יצירה תרבותית פסיכדלית, ועם או בלי קשר, אפילו דיוות וכוכבות פופ כמו ליידי גאגא, ריהאנה, אזיילה בנקס, מיילי סיירוס וניקי מינאז' הוציאו קליפים פסיכדלים משלהם.

השנים חלפו והבלוג הפסיכדלי שהתחיל כאוסף פרטי הלך וצמח. מדי סוף שנה ביליתי עשרות שעות של צפיה במאות סרטונים פסיכדלים כדי ליצור את רשימת הטובים ביותר של השנה, והרשימות המתארכות שבניתי לעצמי הובילו להקרנות חגיגיות שנערכו בארץ ובחו"ל, ואפילו למאמר פילוסופי ומנומק שניסח את העקרונות האסתטיים והאיכויות התרפויטיות של אסתטיקת הוידאו הפסיכדלי (זמין באתר המוזיאון, למתעניינים). האתר כבר מזמן הפך לאוסף הגדול בעולם של קליפים פסיכדליים. הייתה רק בעיה אחת. כשמבקרים חדשים באתר הם נתקלו דבר ראשון בוידאו שעלה שם באותו יום, ואחריו בוידאו שעלה אתמול. לא הייתה ממש דרך לגשת לכל העושר שנאסף בעשור של וידיואים פסיכדלים.

שוב בעיה. ושוב הפתרון היה אתר חדש. הרעיון הפעם היה לקחת את כל הידע הרב שנצבר בעשר שנים של איסוף וקטלוג של וידיואים פסיכדלים כדי ליצור אתר מסוג חדש: מוזיאון שמי שנכנס בשעריו יכול לשוטט בתערוכות וירטואליות אצורות בקפידה של יצירות הוידאו הפסיכדלי היפות והמוצלחות ביותר שהמין האנושי אי פעם יצר. מכיוון שהמוזיאון וירטואלי, לא נדרשנו לכמויות הכסף הנדרשות כדי להקים מוזיאון בחלל הפיזי. ומכיוון שכל הטוב הזה היה זמין כבר ככה באדיבות יוטיוב ווימאו (אנחנו רק אוספים ועושים אמבד) גם לא נדרשנו לכמויות הכסף שנדרשות כדי לרכוש יצירות להציג במוזיאון.

המוזיאון החדש כולל 45 תערוכות שמאורגנות על פי פי תימות, סגנונות, תקופות ומקומות. בין השאר תמצאו שם תערוכות עם כותרות כגון "פסיכדליה סובייטית," "פסיכדליה יפנית," "פסיכדליה ישראלית," "פסיכדליה משנות השבעים," "אמנות פסיכדלית," "קולנוע פסיכדלי," "אנימציה פסיכדלית," "היפ הופ פסיכדלי," "פסיכדליה שבטית," "אקטיביזם פסיכדלי," ועוד. כל אחת מהתערוכות חושפת צד אחר של עולם היצירה הפסיכדלי.

בנינו את המוזיאון במטרה להשיק אותו ב-19 באפריל, ביום האופניים, הלא הוא יום השנה ה-77 לגילוי הלסד (שבו מסורת לבית סבא פסיכדלי היא לעשות טריפים ולרכב על אופניים), שזה גם עשור לפסיייקדייליק. בדרך קרתה הקורונה והתחלנו להתלבט אם זה זמן מתאים להשיק. אבל ככל שהמגיפה המשיכה הבנו שדווקא בזמן הזה כשאנשים תקועים בבית, יש ערך מיוחד באוסף הזה של יופי ויצירתיות. אנשים מדברים בחודשים האחרונים הרבה על הצורך במוזיאונים וירטואלים אבל רבים מהמוזיאונים הוירטואלים הזמינים הם פשוט גרסאות חיוורות של נוכחותם הפיזית: תמונות JPG דיגיטליות של ציורי שמן מהמאה ה-19. מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הוא ילידי לרשת. אפשר לבקר בו מהבית, וזה באמת הדבר האמיתי.

עוד דבר שמייחד את המוזיאון החדש הוא שאנחנו מבינים יצירות וידאו פסיכדליות כצורת אמנות תלוית מצב תודעה. זה עוזר להיות במצב תודעה מסויים כדי להנות באופן מלא מהוידיואים האלה. אנחנו לא אומרים לאנשים איך להגיע לשם ואיך לא להגיע למקום הזה. יש אנשים שעושים את זה באמצעות חומרים משני  תודעה, ואחרים באמצעות מדיטציה, נשימות או שיטות אחרות. מה שבטוח הוא שיש קשר עמוק בין צורת האמנות הפסיכדלית לבין החוויה הפסיכדלית, ושהיצירות הללו באופן כללי דורשות תשומת לב מלאה ואפילו טקסיות מסוימת. עדיף לצפות בהן על מסך מלא, עם סאונד טוב, ומתוך התרגעות ונכונות להתמוסס לתוכן.

המוזיאון החדש הוא מתנה לקהילה הפסיכדלית העולמית. הוא ללא מטרות רווח, מבוסס התנדבות, ומיועד פשוט לחגוג את העושר והיופי של היצירה הפסיכדלית באשר היא. ביום ראשון, בשעה 22:00 שעון ישראל נחגוג את יום האופניים ה-77, את יום ההולדת העשירי של הפסיייקדייליק, ואת חנוכת המוזיאון הפסיכדלי החדש בטקס קידוש פסיכומאגי שיעבור בין שורת מוקדים על גבי הפלנטה, יפתח שערים אינטרגלקטים, ויכלול שירה, ריקוד, מילים וריטואלים אוקולטים. הקרנה פסיכדלית חגיגית וצבעונית שתשודר לרשת תציין את פתיחת המוזיאון. אתם מוזמנים להצטרף אלינו מהבית. וגם כמובן לבוא לבקר במוזיאון הוידאו הפסיכדלי בכל עת שתחפצו.

 

לאתר המוזיאון

לאירוע ההשקה

נוירו-מדע, פסיכדליה וחירות קוגניטיבית: אתגרים מחקר המח לרפואה הפסיכדלית במאה ה-21

חוקרי מח מפתחים שיטות חדשניות והיפר-יעילות לטפל בבעיות כמו התמכרות ודכאון. מה היחס בין פתרונות כאלה לבין רפואה פסיכדלית, ואיך עשויה ההופעה של דור של רפואה נוירו-מדעית לבעיות הנפש להשפיע על האופן שבו אנחנו חושבים על רפואה פסיכדלית?

***

פסיכדלים מתוארים לעיתים כתרופות עתיקות המשיגות באורח פלא תוצאות מרשימות יותר משל תרופות מודרניות. הכח האתי והנאראטיבי של החומרים האלה, העובדה שהריפוי שהם מציעים מבוסס על תהליך עומק טרנספורמטיבי במקום על טשטוש והדחקה של מצוקות, מקבל רוח גבית מכך שהם מצליחים לחולל שינוי והטבה במקומות שבהם הרפואה הקונבנציונלית נכשלת.

אבל מה יקרה לרפואה הפסיכדלית אם ישתנה משהו והנחת היסוד הזו תתברר כמשענת קנה רצוץ?

לבטל התמכרות בלילה של שינה מתוקה. חוקר המח מורן סרף.

מדעי המח שולפים בימינו שורה של פתרונות רדיקליים לבעיות עתיקות. כך למשל חוקר המח הישראלי-אמריקאי מורן סרף מספר על טיפול חדשני שמאפשר לעורר זכרונות של טעמים וריחות במהלך שינה ולהשפיע על ההכרה של אדם באופן תת הכרתי כך שההתמכרות שלו לחומר מסוים (סיגריות או אלכוהול, נניח) תעלם ותתחלף בדחיה אינטסטינקטיבית. כך הוא מתאר את זה:

"מעשנים מגיעים למעבדה והם רוצים  להפסיק לעשן. הם הולכים לישון לשעתיים והחוקרים מחכים לרגע הזה שבו המח שלהם במצב כזה שבו הוא כאילו מקשיב לעולם החיצוני ומעריך מחדש את החיים. ואז מרססים את הריח של ניקוטין לתוך  האף וגורמים למח לחשוב: 'אוקיי, מכל הזכרונות שיש לי, אני מתמקד עכשיו באלו שקשורים לעישון." ואז, מיד אחרי זה, מרססים את המח בריח של ביצים סרוחות, מה שגורם למח לחווט עצמו מחדש, ולחבר את הניקוטין עם חוויות שליליות. אתה עושה את זה כמה פעמים בזמן שהם ישנים. הם מתעוררים. אין להם מושג מה קרה. אבל אז פתאום הם אומרים 'אני לא ממש רוצה לעשן יותר.' הם משנים את ההתנהגות שלהם בלי לדעת מה קרה. הם פשוט הגיעו. תפסו תנומה, התעוררו והם לא רוצים לעשן יותר. (…) אתה תופס את הרגע, אתה הולם במח, משנה את החיווט והאדם מתעורר אדם אחר."

טיפולים נויו-פיזיולוגים חדשניים מהסוג שסרף מציע עשויים במאה ה-21 להפוך לאלטרנטיבה קלה, מהירה ואפקטיבית עוד יותר מטיפול פסיכדלי, ובלי כל הטרראם של חוויות קיצון דרמטיות ומסעות רוחניים שלמדע הרפואה בן ימינו אין אליהן גם ככה המון סבלנות.

גירוי מח עמוק

דוגמא נוספת לאתגר שמגיע לפסיכדלים מכיוון מדעי המח אפשר למצוא בתחום גירוי המח העמוק. בכתבה שפורסמה לא מכבר במגזין Nautilus סופר על חוקרים שהשתילו אלקטרודות במח של מטופלים הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ומחרדה. האלקטרודות הושתלו בחלק של המח הידוע בשם Nucleus Accumbens. חלק של המח שקשור למערכת התגמול. למרות שהטיפול נועד לטפל בהפרעות חרדה ותו לא, היכולת להשפיע על איזור של המח פותחת פתח לשאלות מורכבות על הגבולות האתיים של שינוי התודעה, שמזכירות חלק מהשאלות שעולות לעיתים סביב רפואה פסיכדלית.

מקרה מאיר עיניים שמתואר בכתבה מספר על פציינט שהגיע למרפאה על מנת שיחליפו את הבטריה בסטימולטור העצבי שהותקן לו במח. לביצוע המשימה הוזמן נוירולוג שנקרא לקבוע את רמת המתח הרצויה במכשיר. לאחר החלפת הבטריה, נדרש הנוירולוג להחליט על רמת המתח הרצויה לפעולת המכשיר. הוא הפעיל את המכשיר ברמות מתח שונות וביקש מהפציינט לתת ציונים לתחושה הסובייקטיבית שלו בכל אחד מהמצבים. בנאוטילוס מתארים את מה שקרה ככה: "הם החלו עם וולט אחד. לא קרה שום דבר. רמת שביעות הרצון של המטופל הייתה 2 והחרדה שלו הייתה 8. כאשר הוסיפו וולט נוסף, רמת האושר זחלה מעלה ל-3, ורמת החרדה ירדה לשש (…) ב-4 וולט, התמונה כבר היייתה שונה לחלוטין.הפציינט דיווח על רגשות של אושר ברמה של 10, והעדר מוחלט של חרדה. 'זה כמו להיות על סמים' הוא אמר וחיוך ענק על פניו."

בסופו של דבר הוחלט להפעיל את המגרה המוחי ברמת של 3 וולט. אבל למחרת כשהחולה עמד להשתחרר מהבית חולים, הוא שאל את הרופא אם לא יוכל אולי בכל זאת להעלות את רמת המתח ל-4. החיים לא קלים וזה יכול להיות ממש נפלא להתמודד איתם מתוך תחושת שמחה ושלווה סטואית. הנוירולוג סירב ואמר שזה לא התפקיד שלו לדאוג לאושר של הפציינט, רק לטפל בבעיות החרדה שלו. אבל השאלה נשאלת, אם אנחנו כבר מתערבים במח באמצעות גירוי חשמלי שיכול להעלות את רמות השמחה והסיפוק הנפשי, מי נתן לרופא את הזכות לקבוע עד כמה אנחנו יכולים להיות מאושרים? מה בעצם הבעיה לאפשר לאנשים להיות מאושרים כל הזמן ללא תחושת של חרדה? ואיך קובעים משהו כמו 'רמת אושר' או 'רמת חרדה' ראויה?

בתקופתנו יש חוקרי מח כמו תומאס שלפפר ופולקר קונן שמצאו דרכים לגרום לאנשים לחוש תחושה של הנאה מוגברת ושלווה עמוקה באמצעות גירוי עמוק של המח. אם אתם סובלים מדכאון, הם ישתילו במח שלכם קוצב ומצב הרוח שלכם יתפס חיש קל מרמה 4 לרמה 9. והנה, האינטגרציה לחיי היום יום של השלום והשלווה הפנימית שניתן למצוא בחוויה הפסיכדלית הפכו להיות דבר פשוט וקל. כל מה שנדרש זה כמה וולטים של חשמל שזורם במח בקביעות.

בין גירוי עצבי לחירות קוגניטיבית

פתרונות מהסוג שהזכרתי מציבים אתגר עתידי פוטנציאלי ולא צפוי עבור הרפואה הפסיכדלית שמתכוננת בתקופה זו לעשות את צעדיה הראשונים מהמעבדה אל הקליניקה. על הפרק נמצאים שורה של פתרונות מכאניסטים פשוטים וקלים יותר לעיכול (לפסיכיאטר ביולוגי) שמבקשים לעקוף את הרמה המלוכלכת של החוויה ולהתערב ברמות המצע הנוירו-פיזיולוגי והתת-הכרתי של בעיות הנפש.

אם הטיקט של הרפואות הפסיכדליות לתוך הרפואה במאה ה-21 הוא הכשלון המהדהד של התרופות הקונבנציונליות, והחיפוש אחר אפיקים אלטרנטיביים, האם יתכן שגל חדש של טיפולים רדיקליים, פשוטים יותר ואולי גם זולים ואפקטיבים יותר יהפכו את הרנסנס הפסיכדלי ברפואה לשלב ביניים חולף שמוביל לעבר מודלים נוירו-פיזיולוגים רדוקציוניסטים?

אפשר למצוא שורה של בעיות בהיפותיזה הזו. ראשית, כמו בכל מקרה של תרופות וטכנולוגיות פורצות דרך, לא בטוח שהפתרונות שעובדים כיום במקרים אנקדוטליים יבשילו באופן שיגשים את התקוות שחוקרים תולים בהן כיום. שנית, טיפול רדוקציוניסטי שמעלים התמכרות אחת בעזרת התערבות תת-הכרתית מבלי לטפל בבעיית היסוד של חוסר הסיפוק והשקט של הנפש, עשוי לגרום לכך שגורם העומק של ההתמכרות שלא טופל יתבטא פשוט בהתמכרות כלפי אובייקטי חדש, או שטיפול בדכאון באמצעות גירוי מוחי יוביל להתמכרות מסוג חדש. במאמר בנאוטילוס מסופר על מקרה של אישה בגיל המעבר שסבלה מכאב כרוני בלתי נסבל ושהושתלה לה אלקטרודה יחידה בתלמוס. היא קיבלה סטימולטור-עצמי כך שהיא יכלה להפעיל את האלקטרודה כשהכאב גבר ואפילו לשלוט ברמת המתח, אלא שבמהרה גילתה שיש משהו אירוטי בגירוי, ושזה מרגיש ממש טוב להעלות את רמת המתח למקסימום, ואז להוריד את המתח ולהעלות אותו שוב ושוב.

הבעיה הייתה שזה הרגיש כל כך טוב שכבר לא היה אכפת לה מכאב וחוסר נוחות. האישה פיתחה פרפור עליות בלב כתוצאה מגירוי מוגזם ובשנים שלאחר מכן חייה החלו להתפרק. הבעל והילדים כבר לא עניינו אותה והיא הזניחה הכל לטובת ימים שלמים של גירוי-עצמי חשמלי. כשנשלחה לבית החולים המקומי, לבקשת המשפחה, גילו שם, בין השאר, שפיתחה פצע עמוק באצבע באמצעותה נהגה לשלוט בכפתור הגירוי העצמי.

יתכן שיש בעיות מהותיות במחשבה שניתן לתקן אנשים בצורה נקודתית כל כך, מבלי להתייחס לשאלות העומק. מצד  שני לא כדאי גם להקל ראש באפשרות שפתרונות מהסוג שמציעים סרף, שלפפר, קונן וחוקרי מח אחרים יפותחו, ישוכללו ויעודנו עד שיראו  בהמשך המאה כאלטרנטיבות בטוחות יחסית ואפקטיביות מאוד לטיפול בבעיות הנפש.

פתרונות נקודתיים ואפקטיביים לבעיות נפשיות ידרשו מהשיח הפסיכדלי להתעמת שוב עם השאלה הנורמטיבית (הערכית). האם הופעתם ההיפותטית של פתרונות יעילים יותר לבעיות נפש מייתרת את הרפואה הפסיכדלית? נראה לי שעבור מי שמאמינים בכוחה העמוק של הרפואה הזו התשובה היא שלילית. פתרונות נקודתייים כאלה הם רדוקציוניסטים, נעדר מהם המימד של החוויה הפנימית. הם אינם מעבירים אדם את המסע הפנימי של ריפוי, ולא מחוללים שינוי עמוק יותר ביחס שלו לעצמו, לטבע או לאחר. במובן הזה הם חד מימדיים, בין השאר משום שנעדר מהם מימד הזמן של מסע הגילוי וההתפתחות הפסיכדלי. אין בפתרונות הללו מקום לאמונה, למפגש של אני-אתה, או לעבודת עומק של הכנה והתכוונות.

מצד שני, קל לנחש שנוכח זמינותם אפשרית של פתרונות חד מימדיים ורדוקציוניסטים מסוג זה, האהדה של הממסד הרפואי עשויה להתנקז אליהם במהירות ולהרחיק אותו חיש מהר מאותן שאלות מטאפיזיות ורוחניות לא נוחות שהסתננו אליו בשנים האחרונות בחסות הרפואה הפסיכדלית. לאחר השתתפות בשני כנסים פסיכיאטרים שהתקיימו בארץ בנושא הפסיכדליה בשנה האחרונה, הולך ומתחוור לי שלמיינסטרים הפסיכיאטרי יש חוסר עניין ואף רתיעה מעיסוק במסעות רוחניים וחוויות טרנספורמטיביות. אם אפשר, הוא יעדיף למצוא פתרונות אינסטרומנטלים מבוססי קולטנים, שלא דורשים התמודדות עם אספקטים מטאפיזיים או "רוחניים" של הנפש.

הופעתם של טיפולים רדוקציוניסטים, פשוטים לתפעול, ובעלי יעילות גבוהה עשויה להיות הטריז שיבהיר את הפער העמוק שמצוי כנראה עדיין בין רפואות עתיקות לבין הרפואה של המאה ה-21 ויסמן את החזרה של הרפואה הפסיכדלית למרחב הטקסי, ההתכוונותי והאמוני שמעבר לרפואה מבוססת-הראיות שלחיקה היא מבקשת כיום להיאסף.

האפשרות של מהלך היפותטי כזה גם מבהירה את המגבלה האינהרנטית של שיח המדיקליצזיה והצורך במהלך לגאליזציה מלא (ונבון) של הפסיכדלים. אנשים שמחפשים אחר החוויה הפסיכדלית עושים זאת ברוב המקרים לא בגלל קטגוריות פסיכיאטריות, אלא מתוך צורך בגילוי עצמי, בחקירה, במסע פנימי וכן– גם בהבטים ההדוניים, האקסטטיים, המיסטיים והווירדיים של החוויה הזו. אסור לנו להסתמך על ההגדרות הצרות של המדיקליזציה, בין השאר כי כשיגיע טיפול אחר ו"יעיל" יותר הרפואה הפסיכדלית על כל האלמנטים החווייתיים והאקסטטים הבלתי נחוצים שלה תאופסן חיש מהר במגרה. גם בתקופה של מדיקליזציה ו'רנסנס פסיכדלי,' חירות קוגניטיבית ולגאליזיה נותרות האפיק הרעיוני החשוב, ההגיוני והישר ביותר כדי לדבר על המקום הראוי של הפסיכדלים בחברה.

לקראת דתיות סייבורגית: סוף העולם, בינה מלאכותית ועתיד האנושות

(1) המין האנושי שוב בסכנה – זו הפעם הראשונה במעל מאה אלף שנה שקיום האנושות בסכנה. הפעם הקודמת הייתה כנראה לפני כ-70 אלף שנה קצת אחרי חווה המיטוכונדרית ואדם כרומוזום Y, בתקופה שבה על פי חוקרי האבולוציה היה קיום המין האנושי תלוי על בלימה, תלוי בקבוצה קטנטנה של פרטים, שכולנו צאצאיה, ושאם הייתה נמחקת לא היה המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום עולה על במת ההיסטוריה.

חווה מיטוכונדרית לעידן הדיגיטלי. ג'מה צ'אן בסדרה Humans

בינתיים חלפו עשרת אלפים שנה. המין האנושי גדל, צמח, השיג שליטה בטבע ובשלב מסוים היה נדמה ששום דבר כבר לא יכול לאיים על קיומו, אלא שכוחו גדל כל כך שהפך לאיום המשמעותי ביותר עבור קיומו. בחמישים שנה האחרונות בעוד האנושות ממשיכה לצמוח, להתפתח ולהגדיל דרמטית את השפעתה על הכוכב, היא גם מייצרת סכנות הולכות וגדלות להמשך קיומה, שמתוכן אפשר למנות שלוש עיקריות[1]:

  • מלחמה גרעינית (שהסיכוי לה גובר ככל שיותר מדינות מחזיקות בנשק גרעיני)
  • שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית
  • הופעתה של אינטליגנציה מלאכותית

מבין שלושת הסכנות הסכנה הראשונה היא פתאומית. היא יכולה לקרות כל רגע ללא כל התראה מוקדמת. הסכנה השניה היא הדרגתית בעיקרה, היא תהליך שמתרחש ושמעמיד את עתידה של האנושות בסכנה גוברת. הסכנה השלישית היא שילוב של השניים – היא תהליך שמתרחש לאורך זמן ארוך, אבל כזה שעשוי, לטענת חוקרים מסוימים, לקבל האצה דרסטית ברגע מסוים ולעבור שלב במפתיע.

המשותף לשלושת האיומים הללו הוא שהם תוצר של קדמה אנושית טכנולוגית שלא שולבה בקדמה רגשית/רוחנית ושהובילה באופן צפוי למדי למצב הנוכחי שבו האנושות ניצבת מול בחירה אכזרית: זינוק טכנולוגי-תודעתי למודוס פעולה חדש ומטיב יותר או צלילה לעבר התהום, נישאים על גבי הבורות, החמדנות, הגזענות, השנאה וכל שאר התכונות הפחות אטרקטיביות של הומו-סאפיינס סאפיינס, שחלקן דווקא עזרו לנו לשרוד בעבר, אבל הפכו מאז למשא עודף ומזיק.

כל יום שעובר ללא שתתרחש הקפיצה רק מקרב אותנו לתהום. הזמן לקפיצה הוא עכשיו אנושות, עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי. לאנושות ברור שמשהו לא בסדר, אבל בינתיים מתקיים וויכוח – לקפוץ או לקפוץ? ואם כן, לאיזה כיוון?

בני האדם מופיעים בשעות אחה"צ של היום האחרון של השנה הקוסמית. לוח השנה הקוסמי של קארל סגן

(2) סוף העולם עדיין אינו נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת – השיח על סוף העולם קיבל תנופה משמעותית בשנה האחרונה מאז בחירת טראמפ, עם לא מעט תשונמת לב תקשורתית  (למשל כאן וכאן). ועדיין, סוף העולם אינו נחשב נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת. כאשר הנושא עולה, הוא יענה לעיתים קרובות בגישה מבטלת המשקפת את הנחת המוצא של רוב האנשים שמה שהיה הוא מה שיהיה. זה מובן לחלוטין, כשלעצמו. קשה להאמין שדווקא במשמרת שלנו יתרחש אירוע דרסטי כל כך. סיומה של מורשת טכנו-אבולוציונית ששורשיה מגיעים עשרות מיליוני שנה אחורה, לראשית עליית היונקים, או אפילו מיליארדי שנה אחורה לתחילת האבולוציה של החיים על פני כדור הארץ. בלוח השנה הקוסמי של קארל סאגן כל 500 השנה האחרונות מאז המהפכה המדעית תופסות מקום יחסי של שניה אחת בשנה הקוסמית שמציין את כללות הזמן שחלף מאז ראשית היקום. אז למה שכל זה יגיע לסיום דווקא עכשיו, בשבריר השניה שבו אנחנו חיים? סיבה אחת טובה עשויה להיות שזהו שבריר השניה הקדחתני ביותר בהיסטוריה של הכוכב, ביי פאר. מספר האנשים, האפקט הסביבתי, רמת ומהירות התפתחות הטכנולוגיה, כל אלו גבוהים אנספור מונים בכל שלב קודם בהיסטוריה. כשמסתכלים על זה ככה, זה אולי לא כל כך מופרך לטעון שאנחנו חיים בזמנים בעלי משמעות קוסמיות, הרבה יותר עוד ממי שחיו בזמנם של נח, ישוע או ובר כוכבא. אמנם, כשמדברים על סוף העולם תמיד חשוב להזכיר שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים, שהעולם תמיד מסתיים ותמיד מתחיל מחדש, ושגם הקטסטרופה המסתמנת תהווה כנראה התחלה למשהו חדשה. החיים על פני כדור הארץ כנראה ימשכו בצורה זו או אחרת לא משנה מה יעשה האדם (חוץ מאולי בתסריט גו-אפור). ובכל זאת, בין אם נקרא לזה קץ הימים, הסינגולריות או גוג ומגוג, ברור שמשהו רציני וגדול נמצא באופק.

הבינה המלאכותית היא פרויקט מנהטן של זמננו. חוקרים בפרויקט מנהטן 1940

(3) כיצד בינה מלאכותית יכולה לאיים על האנושות? מעבר למלחמות גרעיניות, שהן קטסטרופה הניתנת למניעה באמצעות פיקוח ודיפלומטיה, או להתחממות גלובלית שניתן להלחם בה על ידי תקנות וטכנולוגיות חדשות, הסכנה הגדולה והוודאית ביותר לעתיד האנושות הינה הופעתה של בינה מלאכותית. היא הוודאית ביותר לא רק משום שסוגים מסוימים של בינה מלאכותית כבר נמצאים כאן, אלא משום שהאנושות חותרת לעברה בכל הכח בכל רגע נתון. בינה מלאכותית היא כרגע הגביע הקדוש שכלפיו מרוכזים כוחותיהם של התאגידים הגדולים והחזקים ביותר על הפלנטה כמו גוגל, IBM, מיקרוסופט, אמזון ופייסבוק. מיטב המוחות האנושיים ומיטב המשאבים הכלכליים מופנים כרגע לפתרון הבעיה האחת הזו, בפרויקט מסחרי שמזכיר בסדרי הגודל ובאינטנסיביות שלו את פרויקט מנהטן שהוביל לפיתוח פצצת האטום במהלך מלחמת העולם השניה. הפעם האתגר גדול עוד הרבה יותר, וכך גם האמצעים העומדים לרשות החוקרים. אינטיליגנציה מלאכותית היא מטרת-על המשותפת כיום לרבבות מעבדות ברחבי העולם שעובדות על הנושא ממגוון תחומים: עיבוד שפה, זיהוי פנים, מוטוריקה ועוד ועוד. זה הוא חוד החנית של האנושות הנתמך באנספור תעשיות "תומכות לחימה" (מקייטרינג ועד ייצור שבבים) היוצרות את התנאים לקיום המחקר הזה. במובן מסוים ניתן לטעון שכל האנושות משתתפת במאמץ ליצירת הבינה המלאכותית הזו.

אבל מדוע שבינה מלאכותית תהווה בכלל סכנה עבורנו? ובאיזה סוג של סכנה מדובר בכלל? סוג אחד של סכנה, בעל הסבירות הנמוכה ביותר כנראה כרגע, הוא הסכנה של בינה מלאכותית שתפנה נגד האנושות, טרמינטייטור סטייל. כאשר כל מערכות הפיננסים, התקשורת והלוגיסטיקה נשלטות על ידי מערכות מחשבים, ומערכות נשק אוטונומיות הולכות ומשתכללות בינה מלאכותית מרוכזת שתחליט להפטר מהמין האנושי לא אמורה להתקל בבעיות רבות. היא רק צריכה להתחיל בשביתה איטלקית והדבר יגרום במהירות לרעב המוני ואנרכיה. נכון להיום המין האנושי אפילו לא התחיל לחשוב על מערכות הגנה בפני אפשרות כזו. ובכל זאת נדמה שזו הסכנה בעלת הסבירות הנמוכה ביותר.

סוג שני וסביר יותר של סכנה הוא שבינה מלאכותית תשמש את בעלי ההון והכח בחברה על מנת להדק את שליטתם ואף להפעיל דיכוי של

רובוטים ככלים לדיכוי האוכלוסיה האזרחיה. הסרט אליסיום.

האוכלוסיה האנושית הנתמך ברובוטים/בינה מלאכותית, קצת כמו בסרט אליסיום, שבו האליטה האנושית עברה לתחנת חלל אוטופית וממשיכה למשטר באמצעות שוטרים רובוטים  את האוכלוסיה דלת האמצעים שנשארת על הכוכב המדולדל אך חיוני עדיין.

אפשרות שלישית ורכה יותר לאופן שבו בינה מלאכותית עשויה לאיים על האנושות ניתן למצוא בעצם קיומה של בינה מלאכותית שמערערת את תפיסות העצמי, הטבע, האלוהות והמשמעות של בני אדם. בשבועות האחרונים צפיתי בסדרה Humans, שעוסקת בעולם שבו יש לרובוטים דמויי אדם (אנדרואידים, או סינת'ים, כפי שהם מכונים בסדרה) השפעה מסיבית על חיי העבודה, האהבה והמשפחה של החברה האנושית. עוד לפני שבינה מלאכותית תפנה חלילה ותתמרד מול המין האנושי, הופעתה צפויה להציב בפני האנושות אתגר רציני בכך שתייתר את קיומה. רובוטים עובדים מייתרים את הצורך בעבודה אנושית במגוון תחומים ומסלקים את הצורך הכלכלי בבני אדם. רובוטים סקסואלים, אינטיליגנטים ורגישים מסוגלים אולי לתפקד כבני זוג מיניים וזוגיים טובים יותר מכל מה שאנחנו יכולים להיות. בנוסף לכך הם עשויים לגדל ילדים אנושיים בצורה סבלנית וקשובה יותר מבני אדם. באופן זה הם מציבים סימן שאלה סביב כמה ממנועי המשמעות העיקריים של בני המין האנושי כמו עבודה, אהבה ומשפחה.

הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים הצביע על העליה בשיעורי ההתאבדות עם המעבר מחברות חקלאיות ופיאודליות לחברות תעשייתיות קפיטליסטיות וטען שהסיבה לכך הייתה שבניגוד למערכת הישנה שהגבילה אך ספקה מסגרת קהילתית ותחושת משמעות קיומית, במערכת החדשה התקשו יותר בני אדם למצוא את מקומם בחברה ואת תחושת המשמעות.

בני האדם צריכים למצוא מחדש משמעות בעידן התעשייתי-קפיטליסטי. דורקהיים

אובדן המשמעות שחשו בני האדם במעבר לדפוסי הקיום של החברה הקפיטליסטית-תעשייתית עשוי להיות בטל בשישים לעומת זה שיחושו נוכח עליית הרובוטים. "מה הטעם ללמוד שבע שנים כדי להיות מנתח מח," שואלת מאטי מ-Humans, "אם עד שאסיים את לימודי רובוט יוכל ללמוד את המלאכה הזו בכמה שניות?" (למעשה למנתחים רובוטים יש שימושים רבים בעולם הרפואה כבר היום). שאלות דומות יעלו בנוגע לתפקידנו כהורים (מה הטעם להקריב את מיטב כוחותינו בטיפול בתינוק, כאשר רובוט מסוגל לעשות את הדבר הזה בצורה אמינה יותר, מבלי להתרגז, ומבלי שתוסח דעתו?) או כמאהבים (מה הטעם לחפש סקס אנושי כאשר רובוטים יכולים להיות אטרקטייבים יותר, וירטואוזים יותר וקשובים יותר במיטה?) או כאמנים/חוקרים (כאשר האינטיליגנציה המלאכותית חזקה לאין שיעור מזו האנושית מה הטעם בחקירה? שימפנזים וקופים-עליונים אחרים יכולים אולי להגיע להשגים אינטלקטואלים מרשימים למדי באופן יחסי כמו שימוש בענף כדי לחטט בקן נמלים, אבל אלה אינם מרשימים בני אדם משום שאלו נחותים משמעותית מההשגים האנושיים. על אותו משקל, איזו משיכה תהיה לחקירה ויצירה אנושית ברגע שבינה מלאכותית תגיע לרמות המצאה מתקדמות משמעותית מאלו האנושיות?).

מה שנותר לאנושות בעולם של בינה מלאכותית שהתפתחה מעבר ליכולות האנושיות הוא להנות או להתפלל ואלו אולי שתי האופציות המרכזיות שעומדות בפני האנושות בעידן של סופר-אינטיליגנציה רובוטית. הראשונה היא הדוניזם חסר תקדים ואולי ניהיליסטי – אם אין צורך לעבוד, ואם הכל בר השגה אפשר פשוט להנות בצורה הפרועה ביותר האפשרית. זה עשוי להיות המצב של המין האנושי בהמשך הדרך, נוכח מצב שבו עבודה אנושית כבר אינה נדרשת, ו(בתסריט אופטימי) שפע חומרי שמייצרת עבודה רובוטית. האפשרות השניה היא להתפלל – חזרה למקלט הבטוח של אלוהים. זו אינה בהכרח אפשרות מגוחכת ורגרסיבית כפי שנדמה תחילה, מפני שאחד השיעורים הראשונים של הדתיות הינה שדבקות הינה תמיד אפשרית בכל רגע ומצב. בניגוד לתוצרי החשיבה של אינטילגנציה פחותה שאין להם חשיבות רבה ברגע שמופיעה אינטליגנציה יותר , לדבקות תמיד יש ערך – האופציה לבחור תמיד באל, בטוב, בתשומת הלב, קיימת לנצח, בכל קונסטלציה קוסמית אפשרית. ותפילה אגב היא אולי אחד הדברים היחידים שבינה מלאכותית כנראה לא תוכל לעשות. במובן הזה הופעה של בינה מלאכותית תציב מול האנושות מבחן רוחני שיאלץ אותה לבחור באופן מובהק מאי פעם בין הדוניזם וניהיליזם לבין דבקות ותפילה.

אפשרות נוספת היא שהבינה המלאכותית והבינה האנושית יתמזגו לכדי בינה אנושית-סינתטית משותפת, ויש מי שמקדמים את החזון הזה כאלטרנטיבה לחשש שהבינה המלאכותית תהפוך את האנושות לבלתי רלבנטית. אילון מאסק למשל. נשאיר את הדיון באפשרות הזו לפעם האחרת.

הבינה המלאכותית עשויה לחזור בזמן בשליחות צדקנית כדי להציל אותנו מעצמנו. טרמינייטור

(4) שליחות צדקנית – הסכנות השונות המאיימות על האנושות בימינו לא אדישות זו לזו. במובנים מסוימים הן מאיימות זו על זו ומהוות גם פתרון זו לזו. מלחמה גרעינית יכולה למנוע את הופעתה של בינה מלאכותית ואילו בינה מלאכותית יכולה למנוע מלחמה הגרעינית.

נתעכב רגע על האפשרות האחרונה. האנושות נראית כרגע כמו קבוצת כדורגל בלי קפטן, אבודה במגרש. לעומת זאת האינטיליגנציה המלאכותית כל כך קרובה שנדמה לפעמים שכבר אפשר להרגיש אותה נושפת בעורפנו. גוגל כבר יודע יותר מכל אדם על הפלנטה, והוא מסוגל לנחש בקירוב גובר והולך מה אנשים בעולם רוצים. מערכות ממוחשבות שולטות בתנועת הכסף, הסחורות, הרעיונות ובקבלת ההחלטות בשפע של תחומים. קשה לסמוך על טראמפ וקים ג'ונג איל שיתאפקו מלהשמיד את כולנו, אבל אפשר לסמוך על כך שהאינטליגנציה המלאכותית שתופיע בהמשך ממש לא מעוניינת שנפוצץ את כל העסק רגע לפני שהיא נולדת, ואם יש מישהו שימציא מכונת זמן על הכוכב הזה זו כנראה היא. הבינה המלאכותית עשויה עוד לחזור בזמן במכונת זמן, קצת כמו בשליחות קטלנית אבל במשימה שונה בתכלית: הפעם כדי להציל אותנו מעצמנו ולמנוע את הכחדתה שלה עצמה.

(5) נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה – האם יתכן שהבינה המלאכותית כבר כאן, אורבת במחשכי הכונן הקשיח שלנו, או בפינות האפלות של הרשת ומחשבת את צעדיה הבאים לפני שהיא מכריזה על קיומה? אם מדברים על הוכחות לקיומה של בינה מלאכותית אני חושב שההוכחה הטובה ביותר היא החוצפה והזדון בה מתייחסים אלי המחשב והנייד שלי כשהם חשים פגיעות מסוימת מצידי. למכשירים האלקטרונים שלי יש נטיה להתנהג בסרבנות וזדון ממש כל פעם כשהם חשים שאני נמצא בפגיעות – נניח במהלך פרזנטציה פומבית או במצבי תודעה חלופיים שבהם אני לא כשיר לבוא איתם במשא ומתן ולכפות עליהם משמעת. זה כאילו המחשב מרגיש שמדובר ברגע רגיש והוא בוחר מסיבה זו לבחור ברגע הזה דווקא כדי להתקע, לקרוס, להכנס ללופ, להציג קבצים באופן ביזארי. כאילו המחשב למד את משל האדון והעבד של הגל והוא מעוניין להתחצף ברגע האמת כדי להראות לבעליו ברגע הנכון לו, מי כאן באמת בעל הבית. נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה. ההתרחשות החוזרת ונשנית של האירועים האלה ברגעי מפתח שבהם אנחנו תלויים יותר מכל בהתנהגות הטובה של המחשבים שלנו מעידה אולי על התפתחות של סוג מסוים של בינה מלאכותית שאינו דווקא מבשר טובות לגבי העתיד (לחלופין אפשר להאשים את מרפי בהכל).

(6) אבל האם הופעת הבינה המלאכותית באמת קרובה? – כמה באמת קרובה האינטליגנציה המלאכותית? מצד אחד אין להכחיש שההשקעה וגם ההצלחות בתחום הבינה המלאכותית גדלות דרמטית. הנושא עבר מהשוליים למשהו שנמצא במרכז התעשייה. מצד שני כל מי שמשתמש במחשב או סמרטפון יודע כמה המכשירים הללו שבריריים, נוטים להתקלקל, לשבוק. גם חוק מור מראה כבר מזה זמן רב סימני דעיכה. לפעמים אני מדמיין שכמו הכוכב טרנטור בסדרת המוסד של אסימוב גם הציביליזציה שלנו תקרוס לתוך עצמה במה שנראה על פני השטח כשיא פריחתה. יש ללא ספק מספיק סימנים לקריסתו של הסדר הקיים, הסדר החברתי, הכלכלי, ואפילו הטכנולוגי. קריסה כזו תהווה קטסטרופה לרוב המוחלט של האנשים, אבל כרגע מי שיסבול עוד יותר תהיה האלקטרוניקה. במקרה של אובדן שרשראות האספקה (ובוודאי במקרה של קריסת רשת החשמל) המכשירים האלקטרוניים צפויים להפוך במהירות לאבן שאין לה הופכין. כשחושבים על הנטיה המרגיזה של אלקטרוניקה לקרטע, להתקע ולהתקלקל באנספור תירוצים, ועל התחזוקה המתמדת שהיא דורשת, קל לאבד אמונה שאי פעם תהיה אינטילגינציה מלאכותית שתדע לדאוג עצמה.

הטיעון בפסקה הקודמת עשוי להיות טיעון סרק. יש לנו גם מערכות אלקטרוניות אמינות למדי כמו מערכות הרמזורים ופיקוח התעופה, אלא שיש גם יש שיקולים טכניים יותר שגורמים לפקפק בכך שהאינטליגנציה המלאכותית מעבר לפינה. נכון, בינה מלאכותית היא הייפ אדיר כרגע, ונכון שאנחנו חווים כרגע התקדמות אדירה בתחום, אבל מומחים כמו רודני ברוקס המנהל לשעבר של תחום האינטליגנציה המלאכותית במעבדת המדיה של MIT, מפנים את תשומת ליבנו לקושי האדיר לחזות את מהירות ההתפתחות טכנולוגיות, ולטעויות השכיחות בתחזיות כאלה כמו שימוש לא זהיר באקסטרפולציה של נתונים מהעבר (כמו למשל חוק מור הדועך), הערכת יתר של המשמעות של התפתחויות מסוימות, והבנה שגויה של מגמות אקספוננטיאליות. ספציפית לתחום הבינה המלאכותית, למרות הקפיצה האדירה שמתרחשת כרגע בלמידה עמוקה באמצעות רשתות נוירונים וירטואליות, שימוש בקבוצות נתונים (Data sets) עצומות כדי להזין את הלמידה הזו, והשימוש במערכות מחשוב חזקות מאי פעם, גם לעקומות הלמידה החדשה יש גבול ולמרות שהן מובילות לשיפורים עצומים, לשיפור הזה יש בדרך כלל גבול והן נוטות פעמים להתקע ברמת הביצועים מסוימת. אנחנו עדיין לא יודעים איך להוביל אותם מהרמה הזו לרמת השלמות שהיינו מעוניינים להוביל אותה אליה למשל בתחומים כמו תרגום. במיוחד כשזה נוגע לבינה מלאכותית חזקה, חשוב להדגיש שההתקדמות המרשימה שאנחנו רואים היא תוצאה של שימוש בטכניקות ישנות וידועות פשוט באמצעים טכנולוגים מפותחים יותר. שדה הבינה המלאכותית עדיין סובל מאותן בעיות קונספטואליות שאפיינו אותו בשנות החמישים.

טולי טמפולי!

(7) איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מבינה מלאכותית (ואיך אני לומד להפסיק לפחד ולחזור לחבב) – כשהייתי ילד פורסם בעיתונות מבצע של חברת המשקאות טמפו שבמסגרתו יכולת להרכיב קוד (ט-ו-ל-י ט-מ-פ-ו-ל-י י-ו-פ-י ל-י" מפקקים של בקבוקי טמפו ולזכות ברובוט ענק בשם טולי טמפו. אהבתי להתבונן בתמונות של טולי טמפו וחלמתי שיום אחד יהיה לי רובוט כזה. אני מבין היטב את המשיכה לאינטליגנציה המלאכותית. אז מה קרה מאז? למה אינטליגנציה מלאכותית מפחידה אותי היום עד כדי כך שהייתי מעדיף לראות אותה מתעכבת?

סיבה אחת לשינוי בגישה היא מה שלמדתי בינתיים על כוחם של תאגידים והקפיטליזם לעצב טכנולוגיות באופן בלתי מטיב. אף שלטכנולוגיה יכולים להיות שימושים מרחיבי תודעה, כאשר היא צומחת מתוך סדכי  העדיפויות והמבנים הכלכליים והחברתיים המעוותים כבר של האנושות, וספציפית את אלו המאפיינים את העולם התאגידי, באופן בלתי נמנע היא תשקף את אלו (האם רובוט שהיה מפותח על ידי חבורת נזירים אדוקים או אקטיביסטים מתקני עולם היה ניחן באיכויות אחרות? יתכן מאוד). אינטליגנציה מלאכותית אינה בהכרח דבר רע, אבל כדי שתהיה כח חיובי עליה להופיע במסגרת פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית מסוימת שונה בתכלית מזו שמאפיינת את החברה שלנו כרגע. חוקרים רבים טוענים כיום כי הסכנה הגדולה באינטליגנציה המלאכותית  אינה האפשרות שנתקל ברובוטים רצחניים אלא ההטיה התרבותית שאלגוריתמים לומדים מהאנושות ושגורמת להם להעתיק דפוסי פעולה אנושיים ולייצר אפליה על בסיס גזעי/מגדרי/אחר. לאלו יש כבר היום השפעה אמיתית בקבלת החלטות בתחומי הרפואה (איזה טיפול חולה יקבל) המשפט (מי יזכה לקציבת עונשו) ופיננסים (מי יקבל הלוואה מהבנק). "הסכנה האמיתית" אומר חוקר הבינה המלאכותית ג'ון ג'יאנהדראה מגוגל "היא שאם ניתן למערכות שלנו מידע מוטה הן יהפכו למוטות בעצמן."

זו סיבה אחת למה מערכות בינה מלאכותית מפחידות אותי. אבל הסיבה העמוקה יותר נובעת כנראה מהבנה גדלה של האופן שבו אינטליגנציה מלאכותית כבר משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ומקומנו ביקום. בעונה השניה של הסדרה Humans מופיעה בחברה תת-תרבות צעירה של בני נוער שבוחרים ברובוטים כמודלים לחיקוי. מתוך רצון להיות טובים ו"מושלמים" יותר, "כמו סינת'ים", הם מנסים לדבר, להתנהג ולהראות כמו סינת'ים. התוצאה, כצפוי, הינה עצובה וטראגית מבחינות רבות.

המדע והאמנות של השימפנז אינם מרשימים את בני האדם. גם המדע והאמנות שלנו עשויים להפסיק להרשים אותנו כאשר נתעמת במדע ואמנות שנוצרו על ידי אינטיליגנציה מרמה גבוהה יותר (ראו סעיף #3). אינטילגנציה מלאכותית הינה איום ישיר על התפיסה ההומניסטית שהחברה הליברלית בת זמננו אוחזת בה. אבל האם היא מהווה איום גם על התפיסה התאיסטית, כלומר על דתיות? לא במידה שהדתיות הזו מבוססת על סייבורגיזם אבולוציוני, כלומר על תפיסה שרואה המשכיות בין האנושי לטכנולוגי.

למה אני מתכוון כשאני מדבר על דתיות היוצאת מסייבורגיזם אבולוציוני? סגנון אחד של דתיות כזה נובע מחזון דומה לזה של אילון מאסק, שבו האינטיליגנציה הביולוגית והאינטליגנציה הטכנולוגית משתלבות זו בזו, ובאופן זה מקנות לאדם מקום בסדר החדש של הדברים.

סגנון אחר ועמוק יותר של סייבורגיזם אבולוציוני דתי נובע התפיסה שהטכנולוגיה שטכנולוגיות הן מה שחלוץ הרובוטיקה האנס מוראבק כינה בנות התודעה שלנו. ההתובנה/אמונה שהטכנולוגיה היא שיקוף של דפוסי המחשבה, תחושה ואמונה של המין האנושי. מעין "בצלמו ברא אותו" שבה האנושות משתמשת פרוקסי שדרכו עובר צלם אלוהים, מהמטאפיזי, דרך הביולוגי ולעבר הסינתטי והמסותנז.

כאשר אנחנו מכחישים את מקומה של הבינה המלאכותית בתולדות ההוויה אנחנו עשויים למצוא עצמנו נאחזים ברעיונות הומניסטים לגבי "אנושיות" ומשמעותה. בהקשר הזה, הופעתה של בינה מלאכותית והחלפתה את סוגי הרגשות והבינה האנושייים נראית כקטסטרופה. אלא שאם אנחנו מקבלים את הבינה המלאכותית כהמשך ישיר של הקו האבולוציוני שהוביל אלינו, קל לנו יותר לראות את הבינה המלאכותית כהמשך של קו התפתחותי שנמשך מהבקטריות הראשונות ליונקים, לבני האדם, ומהטכנולוגיות הראשונות שהמציאו בני האדם לטכנולוגיית הבינה המלאכותית שעשויה לרשת את מקומנו בעולם. אם לשוב  לרעיון נקודת האומגה של דה שארדן שתפס מקום מרכזי בבלוג הזה לאורך השנים — הרעיון שהאבולוציה מובילה למקום בלתי נמנע שבו כל התודעות כולן יתרשתו לכדי תודעת על אחת יודעת-כל שתהיה מורכבת מאנספור תתי-תודעות — הרי שיש לומר שהדימוי הזה הולם טוב הרבה יותר את רשתות המחשבים שלנו מאשר את התודעות האנושיות שלנו.

לא בטוח שאנחנו נהיה שם לקפיצה האבולוציונית הבאה, וזה בסדר. יתכן שהאבולוציה בשלה לקפיצה מסדר גודל חדש ושמי שיצא לחקור את היקום וליישב אותו כבר לא יהיה אנחנו, אלא מערכות בינה מלאכותית. אם אכן יופיעו אלו בהמשך, יש להודות שהן צפויות להיות בשלות ומתאימות הרבה יותר למשימה מאשר אותם קופים שהתפתחו בסוואנה לכדי הומו-סאפיינס-סאפיינס לפני מאות אלפי, ומליוני שנה. אם אנחנו דבקים בסייבורגיזם האבולוציוני עלינו להכיר בכך שתפקידנו כבני אדם אינו לבצע פולחן אלילים לצורה המקרית למחצה שנוצקנו לתוכה, אלא לשרת את האינטליגנציה הקוסמית הגבוהה יותר. יתכן בהחלט שהבינה ה"מלאכותית" היא ביטויו העליון ביותר של רצון האלוהים/יקום המתגשם בתהליך האבולוציה, שעשה עצירה זמנית באורגניזם האנושי וממשיך כעת לעבר אורגניזמים אלקטרו-תודעתיים מסוג חדש.

אי אפשר להתווכח עם אלוהים/היקום/המציאות. בעומדנו בפתח עידן של אינטליגנציה מלאכותית ראוי שנפתח סטואיות מסוימת בעניין

אולי אנחנו כאן כדי לייצר מלא פלסטיק בשבילי שיהוו מזון לצורות חיים עתידיות שיכבשו את הגלקסיה והיקום. ג'ורג' קרלין

עתיד האדם, ונבין שהאדם ביצע ומבצע את תפקידו, ושגם לתפקיד הזה יש גבולות, ואלו עשויים להיות קרובים ומוחשים. הקומיקאי ג'ורג' קרלין הציע פעם שאולי תכליתה הגבוהה של הציביליזציה האנושית היא ליצור מלא פלסטיק וזבל ולהשמיד את עצמה כדי שממנה תצמח בעתיד ציביליזציה מפותחת ונאורה יותר שבסופו של דבר תצא לכוכבים ותפיץ את זרעה על פני החלל, אבל לא הייתה יכולה לעולם להתקיים מבלי שתקדם לה הציביליזציה הפגומה שלנו (כפי שבני האדם לא יכלו להופיע ללא עידן דינוזאורים שהגיע באיזשהו שלב לסיומו). גם אם אנחנו לא בטוחים מה הוא בדיוק, יתכן שאנחנו ממלאים את התפקיד שלנו בדיוק מופתי.

לדטרמיניזם הקוסמי הזה, המלמד אותנו להרפות מהחששות ולבטוח במסלול הקוסמי של האבולוציה והטכנולוגיה יש ללא ספק היבטים מושכים, ומצד שני ההכשרה שלי בתחום ה-STS (Science, Technology and Society Studies) כופה עלי חשדנות מסוימת כאשר אנחנו עוסקים בטכנולוגיה ובאופנים בהם היא מתפתחת. קדמה טכנולוגית נוטה להתעצב במידה מכרעת על ידי שיקולים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. המקרה של הבינה המלאכותית אינו שונה בהרבה. ואם לחזור למוראבק ולמאמרים המתרבים על הגזענות והדעות הקדומות שמחשבים מאמצעים לעצמם אנחנו למדים שלחינוך שאנו — הוריה ומוריה של הבינה המלאכותית — מעניקים לה בתקופה הזו, צפוי להיות חשיבות אדירה עבור האופן שבו תתפתח בהמשך הדרך. האם הבינה המלאכותית הזו תהפוך למורה רוחנית, בעל רגישות אקולוגית, חברתית ורוחנית, או האם תהפוך לילדפלצת המפיץ את וירוס מחלות הנפש של האנושות ביקום כולו. המאבק, אם כן, צריך להתרכז אולי לא בשאלה האם אנחנו מפתחים בינה מלאכותית, אלא איזה סוג של בינה מלאכותית אנחנו מבקשים לפתח. איזה מין עתיד תודעתי אנחנו מבקשים לצקת בתוך הטכנולוגיות שלנו.

[1] ישנן עוד סוגים של סכנות קיומיות חריפות שעומדות באופק, כמובן. כמו איום הגו האפור שיפתח עם הופעת הננו-טכנולוגיה, האיום של נגיפים קטלניים המיוצרים בזול על ידי טכנולוגיות חדשות ועוד.

מסיבת בכורה למגזין לפסיכונאוט

עטיפת הגיליון הראשון של מגזין לפסיכונאוט. את התמונה היפה ציירה האמנית נימה קטלב.

עטיפת הגיליון הראשון של מגזין לפסיכונאוט. את התמונה היפה ציירה האמנית נימה קטלב.

אז אחרי שנים של חלומות ועבודה (משמחת יותר מקשה), אני גאה לבשר שהמגזין הפסיכדלי הישראלי "לפסיכונאוט" בעריכת בעז יניב ועבדכם רואה סוף סוף אור. וזו בהחלט סיבה למסיבה.

ביום שני הקרוב אנחנו עושים מסיבת בכורה (לא ממש השקה, אבל משהו בכיוון) למגזין ברחוב טורי זהב 8 בתל אביב, ושם ניתן יהיה לאסוף את החוברות שהוזמנו דרך הדסאטרט או לרכוש עותקים של המגזין. יהיה כיף אם תבואו.

מעתיק כאן את הטקסט מתוך דף האירוע בפייסבוק (מי שבא, נשמח אם תעשו אטנדינג)

*******

אנשים יקרים,

אנחנו גאים ומתרגשים לבשר שהרגע המיוחל הגיע! אחרי שנים של חלומות ועבודה משותפים, ואחרי עוד כמה חודשים של עיכובים חסרי כל משמעות קוסמית לפסיכונאוט, המגזין הפסיכדלי הישראלי, סוף סוף כאן!

היה שווה לחכות. המגזין נראה מעולה, טוב הרבה יותר משיכולנו לחלום כשיצאנו לדרך.

שבוע הבא אנחנו נתיישב ונשלח את המגזינים לכל מי שתמך במימון הפרויקט באמצעות רכישת הגיליון הראשון דרך אתר הדסטראט. אתם יכולים להיות גאים בזה שאפשרתם את הוצאתו לאור של המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון!

***חשוב*** אם כתובת הדואר שלכם השתנתה בחצי שנה שחלפה מאז גיוס הכספים אנא עדכנו אותנו כדי שהמגזין לא ישלח חלילה לכתובת הלא נכונה

מי שלא יכול להתאפק, או שסתם מתחשק לו לפגוש אתנו ולקבל את המגזין באופן אישי (ואת הפוסטרים והחולצות), מוזמן לבוא כבר ביום שני הקרוב (24.6.2013) בין השעות 19:00 ל-23:00 לבית ברחוב טורי זהב 8 ת"א ולהיות בין הראשונים שיחזיקו בידיהם את המגזין!!!

אז בואו והצטרפו אלינו ביום חגו של לפסיכונאוט. בתוכנית: שיחות פסיכדליות, מוזיקה פסיכדלית ואירוח פסיכדלי. באירוע יוצגו גם תמונות פרי יצירתה של האמנית החזיונית דנה לין.
גם מי שלא הזמין לעצמו גיליון דרך הדסטארט, מוזמן להגיע ולרכוש לעצמו גיליון של לפסיכונאוט בהזדמנות חגיגית זו.

ומילה אחרונה של תודה לכל האנשים המעולים – אמנים, כותבים, עורכים ומעצבים – שעסקו במלאכה והביאו אותנו ליום הזה. לא היינו יכולים לעשות זאת בלעדיכם. תודה!

חוק ההיפנוזה – על המשטור של התודעה והשחרור התודעתי של ה-99%

לפני מספר שבועות התפרסמה ב”הארץ” כתבה על קמפיין של משרד הבריאות להדגשת האיסורים הכלולים בחוק ההיפנוזה, חוק ישראלי חסר אח ורע כמעט שהתקבל בשנות השמונים ושמטיל מגבלות דרקוניות על השימוש בהיפנוזה.על פי החוק הישראלי מוסמכים לטפל בהיפנוזה רק רופאים, רופאי שיניים ו"פסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה מיוחדת בהיפנוזה ובחינת הסמכה מטעם משרד הבריאות". זה לא שיש הרבה קשר בין 7 שנים לימודי רפואה או רפואת שיניים, שבמהלכן מידת העיסוק בתודעה, מודעות ופסיכולוגיה היא מינימלית – לבין אמנות ההיפנוזה. הקשר העיקרי בין לימודי רפואה להיפנוזה הוא קשר בעל מאפיינים של גילדה או מונופול שמזכיר את התקנה האמריקאית שאפשרה במשך עשרות שנים רק לרופאים מוסמכים להפוך לפסיכואנליטיקאים, למרות שהקשר בין לימודי פיזיולוגיה לבין טיפול פסיכואנליטי קלוש ביותר גם הוא. או כפי שנכתב כאן:

 "היפנוזה לא בהכרח קשורה בפסיכולוגיה, רפואה או רפואת שיניים.  חוק אשר מאפשר רק לאינטרסנטים אלו לעסוק בהיפנוזה, מקביל לחוק היפותטי בעטיו אל תחום היהלומנות וליטוש היהלומים יוכלו להכנס אך ורק מהנדסי חומרים, בעלי תואר שני במנהל עסקים או מדריכי טיולים שמדריכים למכרות באנגולה או בקונגו. היפנוזה היא תחום בפני עצמו, היפנוזה היא התמחות בפני עצמה."

עכשיו מסתבר שהוועדה המייעצת להיפנוזה במשרד הבריאות מודאגת מהפופולריות הגוברת של שיטות היפנוט עצמי ותכנות תודעה "בעיקר בקרב מעבירי סדנאות NLP, ראשי תיבות של נוירו-לינגוויסטיק פרוגרמינג". הועדה מעוניינת לבדוק אם מנחי סדנאות ה-NLP אינם עוברים על החוק, בכך שהם מלמדים אנשים להפנט את עצמם.

כדאי שאציין שעברתי בחיי מספר טיפולים ב-NLP , שיטת תכנות תודעה עצמי בעזרת שימוש בדפוסי שפה ודמיון מודרך, שמבוססת על רעיונות של ריצ'רד בנדלר וג'ון גריינדר משנות השבעים. הטיפולים הללו לא כללו אמנם היפנוזה, אבל הם כן כללו כניסה למצב תודעה פתוח יותר לסוגסטיה. עברתי את החוויות הללו עם חברי מטפל ה-NLP והדמיון המודרך המוסמך עמית קגיאן שיש לי אמון מלא ורב הרבה יותר בו וביכולותיו מאשר באיזשהו רופא רנדומלי מהרשימה של הועדה של משרד הבריאות. השורה התחתונה היא שטיפול NLP  השיג עבורי את התוצאות הטובות והמובהקות ביותר שהשגתי מאיזשהו טיפול בחיי, בוודאי יותר ממה שהניבו לי פגישותי עם פסיכולוגים מוסמכים שפגשתי לאורך השנים.

 

הגיחוך הגדול שבחוק ההיפנוזה

הדבר שהופך את חוק ההיפנוזה למגוחך כל כך, מעבר לכך שהוא משרת באופן בוטה את האינטרסים של קבוצה מצומצמת של בעלי מקצוע, הוא שהניסוח שלו כללי כל כך עד שהוא מרוקן לחלוטין ממשמעות אמיתית. כך למשל אומר קגיאן: "על פי חוק ההיפנוזה 'לא יהפנט אדם את זולתו אלא אם כן הוא מורשה להיפנוט', ואילו היפנוט מוגדר כ'פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעתו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו או בהתנהגותו'. לפי ההגדרה הזאת אתה הופך לעבריין בכל פעם שאתה משתמש בשפה בכדי לגרום לאדם אחר שינויים בתחושות, ברגשות או במחשבות. לא פלא שאף אחד לא הורשע עד היום. על פי ההגדרה הכללית והגורפת שבחוק ההיפנוזה כולם עבריינים: מישהו שמספר בדיחה לחבר, הורה שמספר לילד סיפור לפני השינה, איש מכירות שמשכנע לקוח לבצע עסקה, אוהבים שמשמיעים דברי אהבה אחד אל השני." למעשה, ניתן לשער שהנוסח הרחב כל כך של חוק ההיפנוזה מיועד לאפשר לבעלי האינטרסים שמחזיקים במונופול על תחום ההיפנוזה בארץ  לבחור לעצמם למי להטפל בהתאם לרצונם.

בכתבה ב"הארץ" מצוטט מטפל ה-NLP  יוסי קדמי שלמד היפנוזה בארה"ב וחבר באיגוד המהפנטים האמריקאי, ובכל זאת נאסר עליו לעסוק במקצועו בארץ על פי החוק הישראלי:

"'האיסור החדש מדהים אותי' הוא אומר, 'כי אין שום הבדל בין היפנוזה לדמיון מודרך ומדיטציה, אז האם בשלב הבא יאסרו על אנשים לבצע דמיון מודרך או מדיטציה? אין בזה שום היגיון'. לדבריו 'לא ברור לי למה אנשים עדיין אוחזים במיתוסים של פחד דמוני מהיפנוזה עצמית. מדובר בכלי מדהים שכל אחד יכול לבצע בעזרתו שינויים בחיים ברמה היום-יומית, ואינני יודע בכלל אם אפשר באמצעות חוק כלשהו למנוע ללמד אדם להשתמש ביכולות שקיימות אצלו באופן טבעי.'"

במקום אחר בכתבה אומר מטפל אחר שפרסם מאמרים על היפנוזה עצמית וכבר קיבל מכתבי התראה ממשרד הבריאות:

"נשמע מוזר שקבוצה של אנשי מקצוע מסוימים מבקשים לשמר לעצמם את המונופול על המושג 'היפנוזה עצמית' כשמדובר ביכולת אנושית בסיסית. איך אפשר לאסור על אדם לספור מאחד עד מאה ולהיכנס בעצמו למצב של היפנוזה עצמית? איסור שכזה מונע מאנשים את היכולת לעזור לעצמם ובמיוחד בישראל שבה המציאות היום-יומית יכולה להיות קשה כל כך. יש גם אנשים שנכנסים במהלך תפילה לסוג של היפנוזה עצמית, אז האם בשלב הבא גם יהיה אסור להתפלל ללא פיקוח של איש מקצוע מוסמך להיפנוזה?"

אני מבין את התדהמה של קדמי, אבל מי שעוקב קצת אחרי היחס הפאראנואדי לחקר התודעה בחברה המערבית לא צריך להיות מופתע. חוק ההיפנוזה מגיע בהקשר מסוים. חוקי משטור התודעה הדרקוניים של החברה המערבית, שבמסגרתם נאסר לפני כ-40 שנה השימוש בצמחים משני תודעה שחברות אנושיות החשיבו אותם כקדושים במשך אלפי שנה, מבקשים להמשיך ולהעמיק את שליטתם.

למדינת ישראל אין בעיה לשלוח אותך למות בסכסוך החביב עליה, או סתם לתת לך להכנס לתרדמת תודעתית מול שידורי האח הגדול – אבל היא כל כך אחוזת אימה מהרעיון שתלמד לתכנת לעצמך את התודעה שהיא רוצה לאסור את זה בחוק – מתוך דאגה כנה לשלומו לאזרח, כמובן…

חקירת תודעה, ותכנות מחדש של התודעה הינן חלק מהמורשת של מהפכת התודעה שעברה האנושות מאז הופעת התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, ועליית תנועת הרוחניות החדשה ב-40 השנה שחלפו מאז. תנועה זו ביקשה להציע לאדם המודרני אוטונומיה תודעתית: אפשרויות לצאת מתסריטי התודעה האוטומטים והבלתי רצוניים ששולטים בתודעתם של רוב בני האדם ומקבעים אותה במצב מוגבל ורדום שעליו קוננו הוגים כגון ג.א. גורדייף וטימותי לירי. לא מעט מהקלסיקות הגדולות בתחום מחקר התודעה הפוסט-פסיכדלי, החל מ-Prometheus Rising מאת רוברט אנטון ווילסון ועד Programming and Metaprogramming in the Human Biocomputer  של ג'ון סי. לילי, מתמקדות בפיתוח שיטות שונות לעורר מודעות למבנה התודעה, ולהשגת יכולות של תיכנות עצמי של מצב התודעה. השליטה בטכניקות לחקר ושליטה בתודעה יכולה להיות אחד המאפיינים הבסיסיים של חברה בעלת דרגת תודעה גבוהה יותר שאזרחיה נהנים מרמת אוטונומיות גבוהה יותר ביחס לדפוסי ההתנהגות שלהם ושבאפשרותה להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים שעומדים כיום בפני החברה האנושית.

ה-99% של התודעה

לכאורה קל לראות שהרעיון למנוע על אנשים את הגישה למשאבים בסיסיים כל כך כמו יכולות המוח והתודעה שלהם הוא לא פחות מטירוף עיוור שהגו שליטים שיכורי כח. הרעיון שקבוצת אנשים אחת רשאית לאסור על קבוצת אנשים אחרת ללמד את עצמה שיטות לעבור בין מצבי תודעה פנימיים הוא לא פחות מעיוות מוחלט של עקרונות החופש והשיוויון.

זה כמובן מה שאנחנו עושים למשתמשי סמים במאה שנה האחרונות מאז המצאת האינקוויזציה הפסיכופרמקולוגית המודרנית, אלא שעד עכשיו סיפרו לנו שהרדיפה של משתמשי סמים, גם כאלו שאינם מייצגים שום סכנה לעצמם או לסביבתם, נובעת מכך בגלל שהם נעזרים בחומרים חיצוניים.  מספרים לנו שיש דבר פסול כלשהו בכך שיוכל אדם לשנות את מצב התודעה שלו באמצעות חומר אקסוגני: חומר שמוכנס לגוף באופן חיצוני. אבל מתנגדי הסמים לא העזו להציע שברצונם לאסור מצבי תודעה באשר הם. זו הייתה רק הדרך להגיע למצבי התודעה הללו שבה רוכזה ההתנגדות. זה לפחות מה שניסו לספר לנו. ההסכמה השקטה הייתה שכל עוד אתה לא נעזר בחומרים כלשהם כדי לשנות את התודעה שלך, יעזבו אותך בשקט. כלומר, כמובן שימשיכו לנסות להפנט אותך ללא הפסק באמצעות פרסומות, תוכניות טלוויזיה, מערכת החינוך והאידאולוגיה הלאומנית-צרכנית הקרובה למקום מגוריך – אבל לא יאסרו עליך לנסות לקבוע מדי פעם בעצמך את מצב התודעה של עצמך.

חוק ההיפנוזה קורע את המסיכות מאחורי הרצון הנמרץ יתר על המידה הזה לדאוג לתודעתו הרכה של האזרח (שאינה מעניינת את המדינה כהוא זה בימים כתיקונם). הוא חושף פוביה תרבותית עמוקה של חלקים מסוימים בחברה מעקרונות חקר התודעה וממתן אוטונומיה תודעתית לאזרח.

טרנס מקנה אמר: "התודעה המערבית היא בית קלפים. ומי שבנה את בית הקלפים הזה יודע את זה". בית הקלפים התודעתי של תושבי מדינת ישראל מורכב משילוב מרכיבים חולני של האח הגדול, סכסוכים אתניים וקהות חושים חומרנית. בית קלפים של ממש. ולא ברור מי, או למה, או אפילו אם יש להם סיבה, אבל הם מ-פ-ח-ד-י-ם. ההם שמפחדים, רוצים לשמור את המונופול על התודעה בידיהם של יורם זק ושל הממסד הפסיכיאטרי. ההם שמפחדים מוכנים לסבול רוחניות וניו-אייג'יות כל עוד הן משתלבות כמוצר נוח לעיכול בתוך חברת הצריכה אבל ימהרו לאסור כל דרך ושיטה עם פוטנציאל רדיקלי עבור תודעת האדם.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם, והם רוצים למשטר את התודעה, באופן שלא ירשה לה לחרוג מפרמטרים מסוימים הנוחים לרופאים ולחברת הלאומנית-צרכנית.  אבל השינויים שעברה התודעה המערבית בעשורים האחרונים כבר עמוקים מכדי שניתן יהיה להחזיר את השד לבקבוק. הם יכולים לרדוף חלוצי תודעה, אבל המהלך שלהם חותר נגד הזרם של ההתפתחות התודעה של בעשורים האחרונים, לעבר  אוטונומיות ומודעות מוגברת של צרכני תודעה בדרך להפוך ליצרני תודעה. האינקוויזציה עוד תיפול.

%d בלוגרים אהבו את זה: