טכנומיסטיקה

קובי מידן אירח אותי לא ממזמן בתכנית סוכן תרבות לשיחה על הרנסנס הפסיכדלי, יחד עם הפסיכיאטר אורי שוורצמן (מחבר הספר המומלץ 'רופא לבן, אלים שחורים') שדיבר על איבוגה באפריקה. היה מוצלח ומעניין, והצליח להעמיק עד כמה שניתן בפורמט של תכנית טלויזיה.

הטקסט פורסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט. 2016.

דניס מקנה, גייס בקיקסטארטר כסף לכתיבת ספר על אחיו, הסופר והמרצה הפסיכדלי המנוח טרנס מקנה. התוצאה הינה דיוקן מטלטל, מרגש ומאוד אנושי של האייקון הפסיכדלי החשוב ביותר של שלושים השנה האחרונות.

טרנס מקנה הוא כבר מזה שלושים שנה הסמל המפורסם והמזוהה ביותר של הקהילה הפסיכדלית הגלובלית. מהיום שטרנס עלה על הבמה בועידת הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983 והיפנט את הקהל בהרצאתו המיתולוגית על הקופים שגילו את ההייפרספייס,[1] קנה לעצמו טרנס שורה ארוכה של מעריצים. עליית האינטרנט, שמקנה היה מנביאיו הנלהבים, הפכה את מקנה, שנפטר בשנת אלפיים, לאלמותי – רוח רפאים יוטיובית שנודדת ברשת ומפיצה חזיונות נבואיים  וספוגי טריפטמינים. דרשותיו מנפיצות התודעה וקולו המאנפף הפכו אותו לדובר המסומפל ביותר בטראקים של מוזיקת הטראנס, כך שבעשורים האחרונים היווה מקנה את שער הכניסה הראשי לעולם המחשבה הפסיכדלי עבור אנספור פסיכונאוטים ברחבי העולם כולו.

אפשר היה לצפות שפרסומה של הביוגרפיה הנרחבת הראשונה של מקנה[2] שנכתבה על ידי אחיו, האתנובוטנאי והאתנופרמקולוג דניס מקנה, תוביל לחגיגה מחודשת של דמות הפסיכונאוט הנערץ. רחוק מכך: פרסום הביוגרפיה החדשה, שכללה כמה גילויים קשים לעיכול על מקנה, נתן את האות לבחינה מחודשת ולא פשוטה של אישיותו ומורשתו של מקנה בקרב הקהילה הפסיכדלית העולמית.

הביוגרפיה שכתב דניס ראתה אור בסוף 2012, פחות מחודש לפני ה-21 בדצמבר 2012, מועד שטרנס, ממציאה של תיאוריית הזמן הטיימוייב זירו, היה מהאחראים העיקריים להפיכתו למוקדה של מה שנודע עד לא מכבר כתנועת 2012, אותה תנועה שטענה שה-21 לדצמבר 2012 יהיה רגע אסכטולוגי וטרנספורמטיבי חסר תקדים שכללות ההיסטוריה האנושית עד כה הייתה צל של הוויתו המתקרבת. זה לא קרה. בדומה לשאר חישובי הקיצין שנתפרסמו לאורך דברי מי האנושות, גם זה חלף לו מבלי שהיקום יחרוג ממנהגו. אלא שפקיעת הנבואה המקנאית היתה הקטנה שבצרות מעריציו של מקנה בחצי השני של 2012. מספר חודשים לפני פרסום הספר של מקנה, באירוע מיוחד שנערך במכון איסלן הקליפורני, המקום שבו נערכו רבות מהרצאותיו וסדנאותיו האלמותיות של מקנה, הקריא ברוס דיימר קטעים מתוך הביוגרפיה החדשה, שחשפו לראשונה את הסוד הגדול והנורא של מקנה: האייקון הפסיכדלי המפורסם בעולם עבר בסוף שנות השמונים חוויה מטלטלת כל כך עם הפטריות שבעשור האחרון לחייו הוא נמנע לחלוטין מאכילת פטריות וצרך חומרים פסיכדלים אחרים כמו DMT ואיוואסקה רק לעיתים רחוקות, בחוסר רצון ובכמויות קטנות.

ההקראה באיסלן הייתה הוצאה ציבורית מן הקבר של הגוף החזיוני ששמו טרנס מקנה עבור ניתוח שלאחר המוות – רויזיוניזם היסטורי שנערך על במה בזמן אמת מול קהל המום ומזועזע. כמו "הנאום הסודי" שבו הוקיע חרושצ'וב לראשונה את פשעיו של סטאלין, היא חשפה לעולם הרחב את מה שחבריו הקרובים של האיש ידעו מזה שנים רבות: הפער הגדול בין דמותו הציבורית של מקנה לבין האיש עצמו. לדברי ברוס דיימר, האירוע תוכנן בכוונת מכוון לשבור את קשר השתיקה, הלחש המיסטי שאפף את דמותו של מקנה, ולהציג לקהל לראשונה את מקנה האדם, במקום את דמותו הקרטונית.

קשה להגזים בעוצמת ההלם והמהומה שהגילוי הזה חולל בקהילת מעריציו של האדם שהמליץ למאזיניו עד סוף ימי חייו להתנסות במנה הירואית של חמש גרם פטריות אך נמנע מכך בעצמו משך כל שנות התשעים. עבור חלק מאותם המעריצים, הגילוי החדש פגם בצורה אנושה בדמותו של הנביא הפסיכדלי. עבור אחרים הוא רק הפך אותה לאנושית יותר. בינתיים חתך דניס מקנה את הקטע השנוי במחלוקת מתוך הביוגרפיה מבלי להציע הסבר על המעשה, מה שעורר בתורו עוד תגובות נזעמות ממעריצי מקנה שראו כאן (באופן די מובן) ניסיון מיותר להחזיר את השד לבקבוק.

אנחנו עוד נחזור לסיפור הזה והשלכותיו בהמשך. בינתיים נעיר רק שהטלטלה שאחזה בקהילת מעריציו של מקנה בסוף 2012, מועד שבישר אולי יותר מכל את סוף הימים של התפיסה הישנה והנאיבית של דמותו של טרנס מקנה, והתפתחותה של תפיסה חדשה ומורכבת יותר של דמות הנביא המזוקן, הייתה כנראה מבורכת. דימויים קריקטוריסטים ושטוחים לעולם לא עושים צדק עם נושאיהם, וגם דמות הקומיקס של טרנס, השאמאן האלקטרוני הקורא לאנושות למהר על מנת להצטרף לתיבת הנח של התודעה – מופלאה ומעוררת השראה עד ככל שהייתה – עשתה חוסר צדק עם דמותו המורכבת יותר של טרנס האדם. במובן זה, הביוגרפיה של דניס מקנה, למרות ובגלל החלקים המפוכחים והביקורתיים שיש בה, היא הזמנה עבור מעריציו של מקנה לעזוב לרגע את האייקון של מקנה, למען הדמות המורכבת לעין ערוך של מקנה האדם.

מעיירה בקולורדו למעמקי האמזונס

הדבר הראשון שחשוב לדעת לפני שבאים לקרוא בביוגרפיה החדש של טרנס מקנה, הוא שזו אינה באמת ביוגרפיה של טרנס מקנה. למעשה מדובר באוטוביוגרפיה משותפת של האחים מקנה, שמסופרת מהפרספקטיבה של דניס וממוקדת בחייו של דניס. טרנס הוא הדמות השניה בחשיבותה בספר, ונעדר לעיתים לפרקי זמן ארוכים, אם כי הוא גם נוכח מאוד חלק ניכר מהזמן. ההתמקדות של דניס בעצמו עוררה אכזבה מסוימת בקרב חלק מהקוראים, שחשו שאין מספיק טרנס בספר הזה, ומצד שני היא אינה בהכרח דבר רע. אולי הגילוי המשמח ביותר בקריאה בספר הזה, הוא דמותו של דניס מקנה, מי שמצטייר בספר הזה כפסיכונאוט רציני ומלומד, בעל חשיבה מעמיקה ולב כנה. יש משהו מרענן בהכרות עם המקנה השני: האח הצעיר שהיה עם טרנס בחזית המיתולוגית של המפגש הפסיכדלי עם האחר החייזרי בלה צ'וררה, אך בילה את עשרות השנים האחרונות הרחק מאור הזרקורים, בביצוע מחקרים אתנובוטניים על איוואסקה וצמחים פסיכואקטיבים אחרים. הדמות של דניס מצטיירת כאן כמעניינת ואינטיליגנטית לא פחות מזו של אחיו הבוגר והכריזמטי יותר; חלק חסר ומכריע בפאזל שמרכיב את טרנס מקנה והמסתורין שנקשר בדמותו. למרבה השמחה, דניס מתגלה גם ככותב קולח, מדויק ומוכשר לא פחות ואף יותר מאחיו הגדול, שמוקד הכח האמיתי שלו היה תמיד במילה המדוברת ופחות בזו הכתובה. הספר הזה, הוא במובנים רבים הרבה יותר מרק ביוגרפיה. הוא מספק גם היסטוריה תרבותית מרתקת של שנות החמישים והשישים, ושורה של אבחנות מדויקות על החברה והתרבות בנות זמננו, והקשר של הפסיכדלים לכל זה.

הסיפור של האחים טרי ודני מתחיל מתחיל ב-1950 עם לידתו של דני לטרי בן הארבע. זה סיפור אישי, דרמטי, מדהים רצוף תהפוכות וגם טראגי, של זוג אחים שגדלו יחד בעיירה אמריקאית קטנה בקולורדו של שנות החמישים, גילו את הפסיכדליה בקליפורניה הסוערת של אמצע שנות השישים, ויצאו בתחילת שנות השבעים יחדיו ללב המאפליה של האמאזונס במסע הרפתקני נועז לחקר "הסוד" היקומי – מסע שלאחריו דבר לא ישאר כשהיה.

הדינמיקה רווית התהפוכות של היחסים בין שני האחים מתוארת לאורך הספר, ומספקת את השלד הדרמטי לסיפור. דניס מתאר את טרנס הקטן כילד חריף מחשבה, חד לשון ודומיננטי שעורר את הערצתם של הסובבים ושלט בהם בקלות. את בואו של אחיו הקטן והמופנם יותר קיבל טרנס כפגיעה בהגמוניה שלו, ועל כך העניש אותו לאורך העשור הראשון לחייו במסכת התעללויות סאדיסטית ויצירתית שדניס מתאר בספר בהרחבה. באותה תקופה היה טרנס "המענה" שדניס רק פילל ליום שיעוזבו במנוחה. מאוחר יותר, בתחילת שנות השישים, כשהאחים גדלו קצת, הם גילו סוף סוף זה את זה, והיחסים ביניהם רק התהדקו כשטרנס עזב לקליפורניה בגיל 17. בביקוריו בבית היה טרנס מביא עימו רעיונות חדשים ורדיקליים לחלוק עם אחיו הקטן, שהפך בינתיים לתולעת ספרים ומוח חריף בזכות עצמו. השניים הופכים לחוקרים נועזים של גלקסיית הידע ותודעה של המסורות המיסטיות וההוגים הגדולים, והקוראים זוכים על הדרך בקראש קורס פילוסופי שמעביר אותם דרך הסופרים וההוגים שעיצבו את תפיסת עולמם של האחים מקנה בנעוריהם ויהוו את הבסיס להמשך דרכם ההגותית. הפרקים שעוסקים במשנתם של ק.ג. יונג ומרצ'יאה אליאדה או בספרי המדע בדיוני של ארתור סי. קלארק ופיליפ ק. דיק מהווים הקדמות מדויקות, מרתקות ומענגות להגותם של הוגים אלו, שאם רק מעט מקוראי הביוגרפיה יגלו את כתביהם בעקבות הקריאה בספר זה, הרי שנצא כולנו נשכרים.

ב"קיץ האהבה" של 1967, טרנס כבר גר בקומונה על שדרת טלגרף שבמרכז ברקלי, מוקף ב"סצינה אקלקטית של פריקים בעלי מבט פראי, דילרים, מטיילים ודמויות אחרות מאזור המפרץ שחיפשו כיף, סקס, סמים וכל הרפתקאה אפשרית." כבר שם, מספר דניס, גילה טרנס את מתת הדיבור שהפכה אותו למפורסם כל כך. הוא היה מבלה שעות ארוכות עם קהל מסומם המסוגל בקוש לנוע או לזוז, אך נאחז בכל מילה ממילותיו. סביב אותה תקופה גם חנך טרנס את דניס לקנביס ולאסיד, גילויים עצומים שמשנים את חייהם של האחים ומחשלים עוד יותר את הקשר בין השניים.

החקירה האינטלקטואלית, הפסיכואקטיבית והקוסמית של האחים מגיעה לשיאה ב-1971, כשהאחווה הפסיכדלית יוצאת עם חבורה מוזרה למסע ללב האמזונס בחיפוש אחר חומר פסיכואקטיבי נעלם ומסתורי בשםoo-koo-he . כאן, במהלך מסע פסיכואקטיבי ואלכימי מעורר יראה והשראה, שמתרחש חודשים ספורים לאחר מותה של אימם ושיוודע לימים כ"הניסוי בלה צ'וררה", הוגה דניס "ניסוי" פסיכדלי רדיקלי שיבחן את גבולות המציאות. במהלך הניסוי הזה, שה"תוצאות" שלו קראו תיגר על מספר מחוקי הבסיסי של המדע המערבי, ניסו השנים להוביל ליצירתה של אבן הפילוסופים שתתממש כחומר בעל ארבע מימדים המגלם בצורה אקסטרנית את התודעה האנושית ושבאמצעותו ניתן להביא את ההיסטוריה לקצה.

הניסוי, אם תהיתם, הסתיים בהצלחה. מתוך עין הסערה הקוסמית, איזור קווי עוצמה הלוצינוגני ומעוות גרביטציה ששולח גלי הדף לתוך ההיסטוריה כולה, יכלו האחים מקנה במרץ 1971 לראות שההיסטוריה אכן מגיעה לסיומה. הם הפרו את חוקי הזמן חלל וחדרו לתוך אוקיאנוס תודעה שחיבר אותם עם כללות הידע האנושי. כפי שכותב טרנס בספרו True Hallucinations (1993) התחושה הייתה ש"ברחבי העולם כולו התנועה ובתי החרושת עצרו לפתע. אנשים עוזבים את בתיהם ובתי הספר על מנת להביט בשמיים, מבינים שמישהו, איפשהו, פרץ לצד האחר. שזה אינו יום שאר הימים."  ובמילותיו של דניס: "לאחר שניעורנו כילדים למסתורין של הקוסמוס, שכנענו את עצמנו כבני עשרה שביכולתנו אולי לפתור אותו; שנים ספורות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בגו'נגל הקולומביאני, מאמינים שכך בדיוק עשינו."

את העובדה שבימים שלאחר הניסוי הלך והתברר שההיסטוריה סרבה להרפות מצעדה, ביקש מקנה להסביר בתיאוריית הטיימוייב זירו שלו שעל פיה הניסוי בלה צ'וררה אכן הצליח והזמן הגיע לסיומו, אלא שמסיבה של אי-סינכרוניות מימדית כלשהי, מוקד ההדף האסכטולוגי המצופה ממתין עדיין בתאריך מסוים בתחילת העשור השני של המאה ה-21.

התקופה בלה צ'וררה של מרץ 1971 הייתה רצופה בהתרחשויות המאתגרות את ההיגיון – התרחשויות ששני האחים לא יצליחו לעולם להסבירן לעצמם. במהלך השבועות שלאחר הניסוי, מבלי שיביאו לקרבם כל חומר פסיכואקטיבי חדש, המשיכו האירועים המוזרים לרדוף זה לאחר זה. הקרבה בין בין האחים הגיעה לשיאה בתקופה של מספר שבועות שבמהלכם התאחדה התודעות שלהם לתודעה אחת כך שדניס יכל לשמוע את מחשבותיו של דניס ולענות לו מבלי שזה אמר מילה. ברגעים אחרים הוא מצטט לו במדויק קטעים מתוך שיחות אינטימיות שניהל טרנס לפני שנים בקטמנדו, ושאותן לא חלק מעולם עם איש. בקטע אחר, כשטרנס דורש ממנו, כהוכחה להצלחת הניסוי וביטול מגבלות הזמן-חלל, שיפיק לידיו מפתח כסף קטן וייחודי לתא הסודי בתיבת עץ שהייתה שייכת לסבם, ושאבד שנים רבות קודם לכן בילדותם –דניס הערום למחצה פותח את ידו ומחלץ משם לתדהמתו של טרנס את מפתח הכסף האבוד.

כפי שניתן להבין מאפיזודות אלו, במהלך הניסוי בלה שוררה, היה זה דווקא דניס שהעמיק צלול ביותר במסע התודעה שלו. דניס הוגה את הניסוי, מוביל את הדרך אליו, ונכנס לאחריו לתוך מצב תודעה מרחיק לכת כל כך, שהוא מוצא את עצמו נמתח עד קצה גבולות היקום מבלי יכולת לחזור ולמקם את הוויתו חזרה בגופו. במשך הזמן הזה טרנס הוא היחיד ששומר את אחיו ומגן עליו מהאחרים בחבורה שרוצים למלט את דניס בהקדם לבית חולים פסיכיאטרי בציביליזציה. טרנס שנמצא בנקודת ביניים בין עולמו האחר כל כך של דניס, לבין זה של האחרים, מתייחס אל דניס לא כאל אדם פסיכוטי אלא כאל מישהו שעובר התגלות עמוקה. באופן הזה, כפי שכותב דניס בספר, הוא כנראה הציל אותו ומנע ממנו את הנזק הפסיכולוגי העמוק שהיה נגרם לו כנראה אם היה נשלף לפתע מהג'ונגל ומאושפז בכפיה לצורך התערבות פסיכיאטרית שהייתה קוטעת באופן תרופתי ואלים את התהליך שעבר במשך אותם שבועות. כשדניס מתחיל לצאת למסעות ליליים שבמהלכם הוא צועד מרחקים ארוכים בלילה האפל ומבלה שעות בישיבה על צמרות של עצים, טרנס חדל מלישון ומבלה את הלילות במשמר על אחיו. הוא מבלה תשעה יממות קסומות ללא לישון לרגע, ובלי לחוש כל צורך בשינה – ימים שבהם הוא מגיע לפסגות רוחניות של שלמות כמותה לא הכיר עד אז.

לאחר לה צ'וררה

לה צ'וררה הייתה המקום שבו הגיעו טרנס ודניס לדרגה הקרבה האינטימית ביותר האפשרית לאחים: של שיתוף ואיחוד תודעה. היא הייתה הסיכום והשיא של מסע משותף שעברו מרגע לידתו של דניס ושהוביל אותם אל מרחבי תודעה ומציאות שאת קיומם יכלו קודם לכן רק לשער. לה צ'וררה גם תמשיך לעצב את חיי השניים עד סוף ימיהם, אבל בצורות שונות במובהק. בעוד שטרנס יצא מלה צ'וררה טעון בסקרנות ואנרגיה לחקור את משמעות הסודות שנגלו בלה צ'וררה, הרי שדניס חש עצמו מעורער עד היסוד מן החוויה ושמח להשאיר את ההרפתקאה המטלטלת מאחוריו. בשנים הבאות פנה לקריירה אקדמית כאתנובטונאי ואתנופרמקולוג, ותרם מאז תרומות רבות להבנתנו את המנגנונים העצביים שמאחורי פעולת האיוואסקה וצמחים אחרים.

לה צ'וררה הייתה גם נקודת מפנה ושבר ביחסים בין האחים. לאחר לה צ'וררה דניס יפצח בקריירה אקדמית ויתחיל בהתרחקות איטית מאחיו הגדול ורעיונותיו המשוגעים. בעשורים הבאים השניים ילכו ויתרחקו, אך לא לפני שיפרסמו במשותף שני ספרים משותפים ורבי השפעה שבקעו מתוך התקופה בלה צ'וררה.

הספר הראשון, The Invisible Landscape (1975), היה זה שבו חשף טרנס את תיאוריית הטיימווייב זירו שלו, תיאוריה קוסמית שהתיימרה לפענח את צפונות הזמן הפרקטלי שבהתאם לו מתנהל היקום. בקטע מרתק ומטלטל בספר מעתיק דניס את התיאוריה של אחיו לקונטקסט פסיכולוגי ואישי. העיסוק של טרנס בטיימווייב, הוא כותב, היה דרכו לבצע לו ולדניס רה-אינטגרציה חזרה מהמפץ התודעתי הגדול של לה צ'וררה, באמצעות בניה של תיאוריה חדשה של הזמן שתאפשר להם למקם את עצמם מחדש בזרם הזמן ולכוון עצמם כלפי אירוע העתיד האפוקליפטי שבסוף הטיימוויב. גם העניין הנרחב שגילה טרנס בסוף הזמנים זוכה לפירוש פסיכולוגיסטי מעט אכזרי אולי. בעיני דניס הוא מייצג את חוסר יכולתו של אחיו להתנתק לחלוטין מהמורשת היהודית-נוצרית ותפיסת הזמן הלינארית שלה (בניגוד לתפיסת הזמן המעגלי-נצחי של תפיסת העולם השאמאנית).

הספר השני של האחים מקנה היה פילוסופי פחות ופרקטי בהרבה. מדובר במדריך לגידול פטריות פסילוסיבין שפורסם ב-1976 ושהיה במובנים רבים השגם החשוב ביותר, בכך שסיפק לראשונה טכניקה פשוטה לגדל פטריות פסילוסיבין בעזרת אמצעים ביתיים וזמינים לכל. באופן זה הוא נתן את האות לצמיחתה של קהילת גידול פטריות בינלאומית שכוללת כיום רבבות מגדלים ברחבי העולם. עד פרסום הספר היה זה כמעט בלתי אפשרי למצוא פטריות בעולם המערבי. בעקבות פרסומו ותנועת הגידול הביתי שהתפתחה ממנו הפכו הפטריות בעשורים האחרונים לזמינות במידה גוברת.

במהלך שנות השמונים והתשעים הריחוק בין האחים גבר. בעוד שטרנס פיתח מוניטין כנביאה הרהוט של הקהילה הפסיכדלית, דניס היה עסוק בביצוע אנליזות כימיות ומחקרים מדעיים. הוא נמנע ככל יכולתו מתיאוריות קוסמיות מרחיקות לכת מהסוג בו עסק אחיו. במובנים רבים התחושה שעולה מן הספר היא שדניס ביקש להתרחק מההשפעה המערערת של אח גדול שרעיונותיו האקסצנטרים דחקו אותו עד גבולות השגעון. השניים לא חזרו להיות קרובים ממש עד החודשים האחרונים של חייו של טרנס, שבהם בילו ביחד זמן משותף, אך מבלי להשיג אי פעם השלמה של ממש. (הקטעים שבהם דניס שבו יושב לצד טרנס, שהמחלה כבר גזלה ממנו את כח הדיבור, מבקש ממנו סליחה ומציע לו את סליחתו, הם מהמרגשים שקראתי זמן רב).

הסוד הנורא

הבטחתי קודם שאחזור לסוגיית הסוד הגדול והנורא של טרנס מקנה. על פי הקטע שהקריא דיימר באירוע באיסלן ונשמט מהגרסה הסופית של הספר נקטע הקשר הסימביוטי בין טרנס והפטריות לאחר טריפ מטלטל במיוחד שעבר ב-1988 או 1989. מסיבה לא ברורה, טרנס הרגיש כאילו הפטריות הפנו לו עורף. הוא ניצב מול תהום אקזיסטנציאליסטית שאותה תיאר כ"העדר מוחלט של משמעות". החוויה טלטלה אותו כל כך שפסק מלאכול פטריות, וצרך פסיכדלים אחרים בחוסר רצון ולעיתים נדירות בלבד עד סוף ימי חייו.[3] אלא שהחלק העצוב והטראגי באמת בסיפור הזה הוא שבשלב שכל זה קרה טרנס היה בדיוק בשיא פריחתו המקצועית שהחלה באמצע שנות השמונים. הוא היה כעת אדם נשוי עם אישה ומשפחה לפרנס, והוא היה תלוי בפרסונה הציבורית שלו. המעריצים של טרנס דרשו לקבל את הסחורה, וטרנס לא יכל לגלות להם על הספקות הקיומיים שאחזו בו, לכוד בתדמית הנביא שלו. הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר בעקבות כך היה קשה מנשוא. הוא גרם לטרנס לפקפק בעצמו ובמקום שהוענק לו כנביא התרבות הפסיכדלית. "המעריצים שלו לא ידעו זאת, אבל טרנס ידע זאת והוא ידע שהייצוג הציבורי שלו היה בלתי כנה, ולזכותו יאמר שהדבר הטריד אותו. באופן בסיסי הוא רצה להיות כנה, אבל הוא לא יכל, והמעריצים שלו לא היו נותנים לו. זה לפחות מה שהאמין," כותב דניס בקטע שנשמט מהספר ומצוי ברשת. "טרנס הפך טוב כל כך בשטיק שלו שזה כבר לא שינה אם זו האמת או לא. זה נשמע נהדר. זה היה מה שאנשים רצו לשמוע, זה שילם את החשבונות, וזה הפך למלכודת שמתוכה לא יכל להחלץ."

 אין ספק שמדובר בבשורה מטלטלת. מקנה אולי לא רצח או אנס, אבל התגליות החדשות בהחלט גרמו לרבים ממי שהאזינו בהערצה לכל מילה ומילה של טרנס, שלא לדבר על אלו שהקשיבו להמלצות שלו לעשות טריפ הירואי של 5 גרם פטריות (לבד?) בחושך על בטן ריקה, להרגיש שהנביא שבטחו בו לא היה כנה איתם לחלוטין. דניס מספר שהיו לו במהלך שנות התשעים וויכוחים עם אחיו, בהם ניסה לשכנע אותו להתמסר שוב למורה שבפטריה, אבל זה לא היה מוכן להתעמת איתה שוב. ההשערה של דניס הייתה שטרנס ברח מהפטריה משום שהיא הראתה לו דברים על עצמו. טרנס, שהיה רגיל לבוא אל הפטריה עבור מפגש עם האחר המוחלט, עם חזיונות חייזריים ותורות שנגלו אליו, לא יכל לעמוד במראה שהציבה לו הפטריה. הוא לא אזר את האומץ לשוב ולהביט בה שוב עד סוף ימיו.

גם אם לא נדע מה בדיוק ראה שם טרנס בטריפ ההוא בסוף שנות השמונים, ששינה אותו לעד ועיצב את עשור חייו האחרון, אין ספק שההתמודדות של מקנה עם החזיון הזה, בצורה של נסיגה לאחור ואובדן אמון עצמי, היא מאכזבת. ועבור מי שציפה למצוא במקנה מורה רוחני בעל מידות תרומיות וחסרות רבב זו אכן אכזבה קשה. אלא שמקנה עצמו מעולם לא הציג את עצמו כמורה רוחני. הוא התנגד בצורה החריפה ביותר לכל צורותיו של הגוראיזם והיה מודע עד כאב למגרעותיו האנושיות. דניס מספר על אירוע שקיים טרנס בשנות התשעים יחד עם הגורו והפסיכונאוט לשעבר ראם דאס. במהלך הדיאלוג ביניהם הכריז ראם דאס "החיים שלך הם המסר שלך". מקנה, שהחיים שלו באותה תקופה היו כבר בתהליך התפרקות כואב, ענה בצורה מבריקה "החיים שלי הם בלאגן. המסר שלי הוא המסר שלי."

ואכן, גם אם דמותו של מקנה פגומה עד כאב, המסר שלו עומד במבחן הזמן. מקנה לא רק חזה בדיוק רבים מהכוחות ההיסטורים, הסוציולוגים והטכנולוגיים שממשיכים לעצב את העולם יותר מתריסר שנים לאחר מותו, הוא גם התנבא, כפי שעושה נביא אמיתי על פי הרמב"ם: לא על מה שיהיה, אלא מה על מה שראוי שיהיה. הקריאה שלו לאנושות לשוב אל הארכאי, אל הקשר לטבע ולקהילה, ולהחליף את הזהות המוגדרת ע"י צרכנות בעבור זהות שבוקעת מתוך יצירתיות וחוויה ישירה רלבנטית כיום אף יותר מביום שהגה אותה לראשונה על במה, לפני יותר מ-30 שנה. השיחות המטורפות של טרנס הגיעו בעשור האחרון דרך הרשת ליותר מאזינים מכפי שהגיעו כנראה בכל ימי חייו, והיו עבור רבים חשיפה ראשונה להשקפות מוזרות שאפשרו להם לערער על הנחות היסוד המדכאות והמייאשות של חברה גלובלית ששמה מבטחה במדע רדוקציוניסטי שמרוקן את העולם מתוכן, ובקונסומריזם הרסני, חסר רסן ופשר.

אז נכון, שהסיפור של טרנס הוא עצוב הרבה יותר ממה שחשבנו, אבל כמו שאמר ברוס דיימר טרנס מקנה החדש הוא אולי דמות טראגית, אבל הוא גם דמות מעניינת הרבה יותר. ואולי גם לסיפור הזה יש סוג של סוף טוב. על ערש דווי, כשמחצית מוחו כבר הפכה לגידול בצורת פטריה (דניס אומר שמאחר שטרנס לא שעה למסר של פטריה, היא חזרה אליו מבפנים), טרנס, כמו התיאולוג הדומיניקני הנודע תומס אקווינאס לפניו, זנח את דרך המילים והאינטלקט, התרומם ממיטת חוליו נרגש והכריז לפתע "זה הכל אהבה" (It’s all about love). בימים הבאים הוא חזר בורסיות שונות, כך דיימר, על המילים שביטאו את התובנה הזו שהדבר החשוב ביותר בחוויה הפסיכדלית אינו חזיונות חייזריים אלא פתיחת ערוצי האהבה. אולי בסוף הדרך, הנשמה של טרנס מקנה מצאה את מנוחתה.

[1]   את תרגום  הרצאתו של מקנה  "הקופים מגלים את ההייפר-ספייס" ניתן לקרוא באתר טכנומיסטיקה בכתובת: https://hartogsohn.com/2008/08/31/mckenna-hyperspace/

[2]  Machne Elves 101, ביוגרפיה קצרצרה ומאכזבת למדי של מקנה פורסמה ביולי 2012, בהוצאת האתר ריאליטי סנדביץ'.

[3]  יש לציין שמאז הפרסום, צץ לפחות דיווח אחד של מי שטוען שאכל פטריות עם טרנס בשנות התשעים, מה שהיה כנראה חלק מהסיבות שדניס חתך את הקטע המדובר מספרו. כך או כך, נראה שבתחילת שנות התשעים ההתנסות בפסיכדלים הייתה עבור טרנס בעיקר זכרון עבר.

כולם נשמעים טוב יותר כשהם מדברים במהירות כפול  1.5בספוטיפיי. זו השבחה של המציאות לעידן הדיגיטלי. גם אנשים שבלתי נסבל להאזין להם בשיחה ליייב נשמעים הרבה יותר חכמים כשהם מדברים בשטף של מהירות X1.5 או X2.

פונקציית ההאצה התרבותית של ספוטיפיי מאפשרת ליצור עולם מקביל בו כולם נשמעים חכמים יותר, כי כולם מדברים מהר יותר, וכולם יוצאים חכמים יותר, כולל המאזינים שמאמנים את עצמם לעקוב אחרי אנשים שמדברים בקצב כפול מהממוצע וכבר ניצבים חסרי סבלנות למול בני התמותה שמדברים בקצב הדיבור הרגיל ולא למדו עדיין להאיץ את עצמם בהתאם לנורמות החדשות שמכתיבה המדיה הדיגיטלית.

הספוטיפיי ותוכנות האזנה אחרות מתרגלות ומאמנות אותנו לקלוט אינפורמציה בקצבים שלא היינו רגילים אליהם בעבר, רק שווה לשים לב שלרגשות שלנו יש קצב אחר. אפשר אולי להאזין במהירות כפול 2 לביקורת מוצר ביוטיוב, אבל פחות מומלץ להאזין לאנה קרנינה מאבדת חייה בקצב הזה.

טכנולוגיות דיגיטליות כמו הספוטיפיי מאמנות סוגי אינטיליגנציה מסוימים ומכחידות סוגי אינטיליגנציה אחרים. פעם הייתי שואב הנאה רבה מנבירה בספריות של משתמשי סולסיק וגילוי של סגנונות מוזיקליים נידחים. כל גילוי של מוזיקאי או סגנון איזוטרי היה כמו גילוי של יבשת חדשה. חלק גדול מההנאה אפילו לא הגיע מהמוזיקה עצמה אלא מהמצלול של השם, מהדימויים הנלווים, ומההקשר התרבותי שהייתי קורא עליו בהנאה עצומה. היום אני אוסף לעצמי קטעים מהממים דרך הרשימות שמייצר אלגוריתם ה-Discover Weekly של הספוטיפיי, וכשמישהי שואלת אותי מה זה הטראק הזה אני אומר "ספוטיפיי משהו." אני בקושי זוכר את השמות של כל האמנים המדהימים שאני מגלה. ומי צריך בת'כלס? בפעמים הבודדות כשאני מחליט לחקור ולהאזין לאלבום השלם של איזשהו אמן מסתבר בדרך כלל שהאלגוריתם יודע יותר טוב ממני בדיוק איזה שירים אני אוהב.

למען ההגינות, הרגלי החקירה המוזיקלים שלי דעכו הרבה לפני הספוטיפיי (בהן צדקי, אני חושש לגורלם של הנפשות הרכות שמגלות את האלגוריתמים הללו לפני שהספיקו לפתח טעם אישי  משלהם). במובן הזה הספוטיפיי הוא כמו שירות סיכום הספרים בלינקסט, קביים אינטלקטואלים או תרבותיים לאנשים שאין להם זמן לעכל את היצירות התרבויות שלנו בקצב הראוי, מה שמחזיר אותנו להרצאות במהירות כפולה בספוטיפיי, ולתכניות של נטפליקס להשיק שירותי צפיה שיאפשרו גם לצפות בסרטים וסדרות במהירות כפולה — אופציה שצופים רבים בוודאי מצפים לה בכיליון עיניים למרות שהיא מכעיסה רבים מהיוצרים.

מה זה אומר על התרבות שלנו שאנחנו מרגישים שאפילו את תרבות הפנאי שלנו אנחנו צריכים לצרוך במהירות כפולה? מה זה עושה לחוויה ולטעם שלנו כשאנחנו צורכים דברים בצורות מתקוצרות ומואצות? איך זה משפיע על האיזון בין אינטלקט לרגש? ואיך זה משפיע על היחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו כשאנחנו מתרגלים לעולם בר-האצה?

חוקרי מח מפתחים שיטות חדשניות והיפר-יעילות לטפל בבעיות כמו התמכרות ודכאון. מה היחס בין פתרונות כאלה לבין רפואה פסיכדלית, ואיך עשויה ההופעה של דור של רפואה נוירו-מדעית לבעיות הנפש להשפיע על האופן שבו אנחנו חושבים על רפואה פסיכדלית?

***

פסיכדלים מתוארים לעיתים כתרופות עתיקות המשיגות באורח פלא תוצאות מרשימות יותר משל תרופות מודרניות. הכח האתי והנאראטיבי של החומרים האלה, העובדה שהריפוי שהם מציעים מבוסס על תהליך עומק טרנספורמטיבי במקום על טשטוש והדחקה של מצוקות, מקבל רוח גבית מכך שהם מצליחים לחולל שינוי והטבה במקומות שבהם הרפואה הקונבנציונלית נכשלת.

אבל מה יקרה לרפואה הפסיכדלית אם ישתנה משהו והנחת היסוד הזו תתברר כמשענת קנה רצוץ?

לבטל התמכרות בלילה של שינה מתוקה. חוקר המח מורן סרף.

מדעי המח שולפים בימינו שורה של פתרונות רדיקליים לבעיות עתיקות. כך למשל חוקר המח הישראלי-אמריקאי מורן סרף מספר על טיפול חדשני שמאפשר לעורר זכרונות של טעמים וריחות במהלך שינה ולהשפיע על ההכרה של אדם באופן תת הכרתי כך שההתמכרות שלו לחומר מסוים (סיגריות או אלכוהול, נניח) תעלם ותתחלף בדחיה אינטסטינקטיבית. כך הוא מתאר את זה:

"מעשנים מגיעים למעבדה והם רוצים  להפסיק לעשן. הם הולכים לישון לשעתיים והחוקרים מחכים לרגע הזה שבו המח שלהם במצב כזה שבו הוא כאילו מקשיב לעולם החיצוני ומעריך מחדש את החיים. ואז מרססים את הריח של ניקוטין לתוך  האף וגורמים למח לחשוב: 'אוקיי, מכל הזכרונות שיש לי, אני מתמקד עכשיו באלו שקשורים לעישון." ואז, מיד אחרי זה, מרססים את המח בריח של ביצים סרוחות, מה שגורם למח לחווט עצמו מחדש, ולחבר את הניקוטין עם חוויות שליליות. אתה עושה את זה כמה פעמים בזמן שהם ישנים. הם מתעוררים. אין להם מושג מה קרה. אבל אז פתאום הם אומרים 'אני לא ממש רוצה לעשן יותר.' הם משנים את ההתנהגות שלהם בלי לדעת מה קרה. הם פשוט הגיעו. תפסו תנומה, התעוררו והם לא רוצים לעשן יותר. (…) אתה תופס את הרגע, אתה הולם במח, משנה את החיווט והאדם מתעורר אדם אחר."

טיפולים נויו-פיזיולוגים חדשניים מהסוג שסרף מציע עשויים במאה ה-21 להפוך לאלטרנטיבה קלה, מהירה ואפקטיבית עוד יותר מטיפול פסיכדלי, ובלי כל הטרראם של חוויות קיצון דרמטיות ומסעות רוחניים שלמדע הרפואה בן ימינו אין אליהן גם ככה המון סבלנות.

גירוי מח עמוק

דוגמא נוספת לאתגר שמגיע לפסיכדלים מכיוון מדעי המח אפשר למצוא בתחום גירוי המח העמוק. בכתבה שפורסמה לא מכבר במגזין Nautilus סופר על חוקרים שהשתילו אלקטרודות במח של מטופלים הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ומחרדה. האלקטרודות הושתלו בחלק של המח הידוע בשם Nucleus Accumbens. חלק של המח שקשור למערכת התגמול. למרות שהטיפול נועד לטפל בהפרעות חרדה ותו לא, היכולת להשפיע על איזור של המח פותחת פתח לשאלות מורכבות על הגבולות האתיים של שינוי התודעה, שמזכירות חלק מהשאלות שעולות לעיתים סביב רפואה פסיכדלית.

מקרה מאיר עיניים שמתואר בכתבה מספר על פציינט שהגיע למרפאה על מנת שיחליפו את הבטריה בסטימולטור העצבי שהותקן לו במח. לביצוע המשימה הוזמן נוירולוג שנקרא לקבוע את רמת המתח הרצויה במכשיר. לאחר החלפת הבטריה, נדרש הנוירולוג להחליט על רמת המתח הרצויה לפעולת המכשיר. הוא הפעיל את המכשיר ברמות מתח שונות וביקש מהפציינט לתת ציונים לתחושה הסובייקטיבית שלו בכל אחד מהמצבים. בנאוטילוס מתארים את מה שקרה ככה: "הם החלו עם וולט אחד. לא קרה שום דבר. רמת שביעות הרצון של המטופל הייתה 2 והחרדה שלו הייתה 8. כאשר הוסיפו וולט נוסף, רמת האושר זחלה מעלה ל-3, ורמת החרדה ירדה לשש (…) ב-4 וולט, התמונה כבר היייתה שונה לחלוטין.הפציינט דיווח על רגשות של אושר ברמה של 10, והעדר מוחלט של חרדה. 'זה כמו להיות על סמים' הוא אמר וחיוך ענק על פניו."

בסופו של דבר הוחלט להפעיל את המגרה המוחי ברמת של 3 וולט. אבל למחרת כשהחולה עמד להשתחרר מהבית חולים, הוא שאל את הרופא אם לא יוכל אולי בכל זאת להעלות את רמת המתח ל-4. החיים לא קלים וזה יכול להיות ממש נפלא להתמודד איתם מתוך תחושת שמחה ושלווה סטואית. הנוירולוג סירב ואמר שזה לא התפקיד שלו לדאוג לאושר של הפציינט, רק לטפל בבעיות החרדה שלו. אבל השאלה נשאלת, אם אנחנו כבר מתערבים במח באמצעות גירוי חשמלי שיכול להעלות את רמות השמחה והסיפוק הנפשי, מי נתן לרופא את הזכות לקבוע עד כמה אנחנו יכולים להיות מאושרים? מה בעצם הבעיה לאפשר לאנשים להיות מאושרים כל הזמן ללא תחושת של חרדה? ואיך קובעים משהו כמו 'רמת אושר' או 'רמת חרדה' ראויה?

בתקופתנו יש חוקרי מח כמו תומאס שלפפר ופולקר קונן שמצאו דרכים לגרום לאנשים לחוש תחושה של הנאה מוגברת ושלווה עמוקה באמצעות גירוי עמוק של המח. אם אתם סובלים מדכאון, הם ישתילו במח שלכם קוצב ומצב הרוח שלכם יתפס חיש קל מרמה 4 לרמה 9. והנה, האינטגרציה לחיי היום יום של השלום והשלווה הפנימית שניתן למצוא בחוויה הפסיכדלית הפכו להיות דבר פשוט וקל. כל מה שנדרש זה כמה וולטים של חשמל שזורם במח בקביעות.

בין גירוי עצבי לחירות קוגניטיבית

פתרונות מהסוג שהזכרתי מציבים אתגר עתידי פוטנציאלי ולא צפוי עבור הרפואה הפסיכדלית שמתכוננת בתקופה זו לעשות את צעדיה הראשונים מהמעבדה אל הקליניקה. על הפרק נמצאים שורה של פתרונות מכאניסטים פשוטים וקלים יותר לעיכול (לפסיכיאטר ביולוגי) שמבקשים לעקוף את הרמה המלוכלכת של החוויה ולהתערב ברמות המצע הנוירו-פיזיולוגי והתת-הכרתי של בעיות הנפש.

אם הטיקט של הרפואות הפסיכדליות לתוך הרפואה במאה ה-21 הוא הכשלון המהדהד של התרופות הקונבנציונליות, והחיפוש אחר אפיקים אלטרנטיביים, האם יתכן שגל חדש של טיפולים רדיקליים, פשוטים יותר ואולי גם זולים ואפקטיבים יותר יהפכו את הרנסנס הפסיכדלי ברפואה לשלב ביניים חולף שמוביל לעבר מודלים נוירו-פיזיולוגים רדוקציוניסטים?

אפשר למצוא שורה של בעיות בהיפותיזה הזו. ראשית, כמו בכל מקרה של תרופות וטכנולוגיות פורצות דרך, לא בטוח שהפתרונות שעובדים כיום במקרים אנקדוטליים יבשילו באופן שיגשים את התקוות שחוקרים תולים בהן כיום. שנית, טיפול רדוקציוניסטי שמעלים התמכרות אחת בעזרת התערבות תת-הכרתית מבלי לטפל בבעיית היסוד של חוסר הסיפוק והשקט של הנפש, עשוי לגרום לכך שגורם העומק של ההתמכרות שלא טופל יתבטא פשוט בהתמכרות כלפי אובייקטי חדש, או שטיפול בדכאון באמצעות גירוי מוחי יוביל להתמכרות מסוג חדש. במאמר בנאוטילוס מסופר על מקרה של אישה בגיל המעבר שסבלה מכאב כרוני בלתי נסבל ושהושתלה לה אלקטרודה יחידה בתלמוס. היא קיבלה סטימולטור-עצמי כך שהיא יכלה להפעיל את האלקטרודה כשהכאב גבר ואפילו לשלוט ברמת המתח, אלא שבמהרה גילתה שיש משהו אירוטי בגירוי, ושזה מרגיש ממש טוב להעלות את רמת המתח למקסימום, ואז להוריד את המתח ולהעלות אותו שוב ושוב.

הבעיה הייתה שזה הרגיש כל כך טוב שכבר לא היה אכפת לה מכאב וחוסר נוחות. האישה פיתחה פרפור עליות בלב כתוצאה מגירוי מוגזם ובשנים שלאחר מכן חייה החלו להתפרק. הבעל והילדים כבר לא עניינו אותה והיא הזניחה הכל לטובת ימים שלמים של גירוי-עצמי חשמלי. כשנשלחה לבית החולים המקומי, לבקשת המשפחה, גילו שם, בין השאר, שפיתחה פצע עמוק באצבע באמצעותה נהגה לשלוט בכפתור הגירוי העצמי.

יתכן שיש בעיות מהותיות במחשבה שניתן לתקן אנשים בצורה נקודתית כל כך, מבלי להתייחס לשאלות העומק. מצד  שני לא כדאי גם להקל ראש באפשרות שפתרונות מהסוג שמציעים סרף, שלפפר, קונן וחוקרי מח אחרים יפותחו, ישוכללו ויעודנו עד שיראו  בהמשך המאה כאלטרנטיבות בטוחות יחסית ואפקטיביות מאוד לטיפול בבעיות הנפש.

פתרונות נקודתיים ואפקטיביים לבעיות נפשיות ידרשו מהשיח הפסיכדלי להתעמת שוב עם השאלה הנורמטיבית (הערכית). האם הופעתם ההיפותטית של פתרונות יעילים יותר לבעיות נפש מייתרת את הרפואה הפסיכדלית? נראה לי שעבור מי שמאמינים בכוחה העמוק של הרפואה הזו התשובה היא שלילית. פתרונות נקודתייים כאלה הם רדוקציוניסטים, נעדר מהם המימד של החוויה הפנימית. הם אינם מעבירים אדם את המסע הפנימי של ריפוי, ולא מחוללים שינוי עמוק יותר ביחס שלו לעצמו, לטבע או לאחר. במובן הזה הם חד מימדיים, בין השאר משום שנעדר מהם מימד הזמן של מסע הגילוי וההתפתחות הפסיכדלי. אין בפתרונות הללו מקום לאמונה, למפגש של אני-אתה, או לעבודת עומק של הכנה והתכוונות.

מצד שני, קל לנחש שנוכח זמינותם אפשרית של פתרונות חד מימדיים ורדוקציוניסטים מסוג זה, האהדה של הממסד הרפואי עשויה להתנקז אליהם במהירות ולהרחיק אותו חיש מהר מאותן שאלות מטאפיזיות ורוחניות לא נוחות שהסתננו אליו בשנים האחרונות בחסות הרפואה הפסיכדלית. לאחר השתתפות בשני כנסים פסיכיאטרים שהתקיימו בארץ בנושא הפסיכדליה בשנה האחרונה, הולך ומתחוור לי שלמיינסטרים הפסיכיאטרי יש חוסר עניין ואף רתיעה מעיסוק במסעות רוחניים וחוויות טרנספורמטיביות. אם אפשר, הוא יעדיף למצוא פתרונות אינסטרומנטלים מבוססי קולטנים, שלא דורשים התמודדות עם אספקטים מטאפיזיים או "רוחניים" של הנפש.

הופעתם של טיפולים רדוקציוניסטים, פשוטים לתפעול, ובעלי יעילות גבוהה עשויה להיות הטריז שיבהיר את הפער העמוק שמצוי כנראה עדיין בין רפואות עתיקות לבין הרפואה של המאה ה-21 ויסמן את החזרה של הרפואה הפסיכדלית למרחב הטקסי, ההתכוונותי והאמוני שמעבר לרפואה מבוססת-הראיות שלחיקה היא מבקשת כיום להיאסף.

האפשרות של מהלך היפותטי כזה גם מבהירה את המגבלה האינהרנטית של שיח המדיקליצזיה והצורך במהלך לגאליזציה מלא (ונבון) של הפסיכדלים. אנשים שמחפשים אחר החוויה הפסיכדלית עושים זאת ברוב המקרים לא בגלל קטגוריות פסיכיאטריות, אלא מתוך צורך בגילוי עצמי, בחקירה, במסע פנימי וכן– גם בהבטים ההדוניים, האקסטטיים, המיסטיים והווירדיים של החוויה הזו. אסור לנו להסתמך על ההגדרות הצרות של המדיקליזציה, בין השאר כי כשיגיע טיפול אחר ו"יעיל" יותר הרפואה הפסיכדלית על כל האלמנטים החווייתיים והאקסטטים הבלתי נחוצים שלה תאופסן חיש מהר במגרה. גם בתקופה של מדיקליזציה ו'רנסנס פסיכדלי,' חירות קוגניטיבית ולגאליזיה נותרות האפיק הרעיוני החשוב, ההגיוני והישר ביותר כדי לדבר על המקום הראוי של הפסיכדלים בחברה.