ארכיון קטגוריה: כללי

ChatGPT, נקודת האומגה ומעשה הכתיבה בעידן המכונות הכותבות

נתחיל מהסוף. ההופעה של ChatGPT  היא רגע מכריע בהיסטוריה של הטכנולוגיה ובו בזמן היא רגע מבלבל ומתעתע. בשבועות האחרונים השוו את ChatGPT לאייפון, להמצאת מנוע החיפוש, ואפילו להמצאת האינטרנט. עבורי ChatGPT הרגיש כמו הדבר הכי חשוב מאז פצצת האטום. הוא הרגיש כמו פצצת האטום של אינטליגנציה –אם עד כה היו לנו פצצות אינטליגנציה קונבציונליות שנמדדו במאות קילוגרמים או בטונות הופעתו של ChatGPT הרגישה כמו עידן חדש של פצצות קילוטון ומגהטון של אינטיליגנציה אל-אנושית. ChatGPT הרגיש כמו מאורע סוף הזמנים והעובדה ש-ChatGPT והמשמעויות שלו לא פתחו את כל מהדורות החדשות בשבועות האחרונים הרגישה כראיה לניתוק המוחלט שלהן מתזוזות העומק הטקטוניות שמניעות את העולם. העולם כולו התחלק למי שהתחילו לקלוט את המשמעות של ChatGPT, ומי שעדיין לא. אחר כך ההשפעות של חומר ההזיה האלקטרוני הזה החלו להתפוגג ופתאום נדמה שאולי התובנות העמוקות האלה שהשגת על GPT (שם שמזכיר חומר משני תודעה סטייל DMT או DPT) קצת מנותקות מהמציאות. בסך הכל מדובר רק בצ'טבוט, לא ככה?

הולדתה של בינה

אז בואו נחזור להתחלה. ChatGPT הוא שמו של ממשק צ'ט אינטרנטי לגרסה 3.5 של מודל השפה GPT שאומן על ידי חברת Open AI, אותה חברה שנוסדה ב-2015 על ידי קבוצה של יזמי טכנולוגיה ובהם דמויות חזון שנויות במחלוקת כמו אילון מאסק ופיטר ת'יל. המטרה המוצהרת של Open AI הייתה להבטיח שאינטליגנציה מלאכותית תפותח בצורה שתטיב עם האנושות כולה – בהלימה עם טענתו של מאסק שאינטיליגנציה מלאכותית היא האיום הגדול ביותר על עתיד האנושות. בשנים שחלפו מאז פרשו מאסק ות'יל מהנהלת Open AI. החברה הפכה לארגון ללא מטרות רווח ולאחר מכן לחברה למטרות רווח-מוגבל (Capped-Profit), קיבלה השקעה בסך מיליארד דולר מענקית התוכנה מיקרוסופט וחוללה שורה של רעידות אדמה בתחום הבינה המלאכותית שכללו ורסיות שונות של מחולל השפה GPT וכמובן את מחולל הדימויים DALLE שגרסתו השניה הושקה באפריל האחרון (לפוסט שלי על DALLE-2) והובילה לגל אדיר של יצירה מג'ונרטת, שמוקדם עדיין לקבוע את השפעותיה אבל כבר מובילה למחאות אמנים ברשת. (עוד בהמשך).

ChatGPT לא עומד במנותק מהקשר. הוא רק נקודת ציון נוחה וחשובה בתהליך התפתחות מהיר ומסחרר שמתחולל בתקופה הזו בתחומי האינטליגנציה המלאכותית, אבל אם צריך קו פרשת מים לעידן הבינה המלאכותית החדש הרי ש-ChatGPT עובד מצוין. ההשקה של ChatGPT ב-30 בנובמבר הובילה לרעידת אדמה ופרץ יצירתיות שניתן להשוות רק לזה שחוללה ההשקה של DALLE-2 מוקדם יותר השנה. עם מיליון משתמשים שהצטרפו לשירות בחמשת הימים הראשונים ChatGPT הפך בזריזות לטכנולוגיה בעלת קצב האימוץ הגדול בהיסטוריה. הגולשים ברשת הסתערו על השירות החדשה ועשו כל שלאל ידם כדי לבחון את הבינה המלאכותית החדשה, להערים עליה, לגרום לה לכתוב טקסטים משעשעים ולא צפויים או להעביר אליה עבודה מונוטונית כמו כתיבה מיילים ומכתבי המלצה. GPT כתב חיבורים מלומדים שהשוו את התימות והסמלים ביצירות ספרותיות או שטחו טיעונים בזכות הפלות ועונש מוות ואז טיעונים המחזקים את העמדה ההפוכה. על הדרך הוא גם ביצע במיומנות מרשימה וחסרת מאמץ שורה של משימות אקזוטיות ומופרכות שהובילו לתוצאות מצחיקות במיוחד כמו חיבור על גרב שנאבדה במייבש הכביסה שנכתב בסגנון מגילת העצמאות האמריקאית, הוראות כיצד לגרד סנדוויץ' חמאת בוטנים ממכשיר וידאו שנכתב בסגנון תנ"כי, ודו-קרב ראפ בין תיאוריית הדטרמיניזם הטכנולוגי לתיאוריית ההבניה החברתית של הטכנולוגיה. התוצאות המצחיקות והבלתי צפויות הבהירו שעידן גוטנברג הגיע לשלב חדש ומפתיע במיוחד שבו המילים כולן נבלעו בחור שחור ונפלטו בחזרה כסלט בצידו השני של מעבד התמלילים האלקטרוני.

המשמעויות לאקדמיה ולשוק העבודה

מאחר ש-ChatGPT מסוגל לחולל חיבורים בכל נושא וברמת ניסוח טובה יותר ממרבית התיכוניסטים והסטודנטים הובילה הופעתו לשורה של נבואות שחוזות שמשמעות הפרויקט היא סופם של שיעורי הבית, או של העבודות באקדמיה. על פניו, נדמה ש-ChatGPT מסוגל לכתוב את רוב העבודות שתלמידים וסטודנטים כותבים בצורה יותר ממספקת, ושהגרסאות הבאות של המודל יסגרו את הפערים שקיימים עדיין במקומות מסוימים. חלק מהמומחים מנבאים חזרה לעידן הבחינה שבעל פה והכתיבה על נייר ועט בכיתה. אחרים סיכמו שהאקדמיה פשוט לא ערוכה לאתגרים ש-ChatGPT מניח על פתחה. היו גם כאלו שלא התרשמו. "כמובן שתוכל להשתמש בהזדמנות כדי לרמות בבחינות בבית ספר או לזייף עבודה. זה מה שיעשה בנאדם משעמם." כתב מבקר הטכנולוגיה איאן בוגוסט.

לאבד את הגרביים בסגנון מגילת העצמאות. בהשראת פרומפט של הנרי מינסקי.

אלא שהאקדמיה היא רק קצה קצהו של הקרחון האדיר ש-ChatGPT מאיים לנפץ. היזם והסופר תומאס פואיו צייץ לאחרונה שבין המקצועות שעומדים בסכנת אוטומציה בעקבות ChatGPT ומודלים דומים יהיו אנשי שיווק, אמנים, מהנדסים, מעצבים, מנתחי דאטה, יועצי מס, מורים, עורכי דין, יועצים פיננסיים וגם מתכנתים. האחרונים תופסים לאחרונה תשומת לב גוברת, נוכח התפיסה שרווחה עד לאחרונה שכישורי תכנות הם כרטיס כניסה לעתיד פיננסי ורוד ומובטח. ChatGPT כותב קוד לא רע, מה שמעורר חששות לאוטומציה של רבות ממשרות התכנות. ברדיט נתקלתי בסיפור של מתכנת שסיפר שנתן לאלגוריתם לתכנת עבורו ברגע חתיכת תוכנה שכתב עד כה ידנית בתהליך מפרך וגבה מהלקוח שכר של שמונה שעות. בתגובות ענו לו שעוד חמש שנים ישלם הלקוח ישירות חמש סנט לבינה המלאכותית.

באופן רחב יותר ChatGPT מייצג תופעה רחבה יותר של האוטומציה של הידיעה ובמסגרתה כל מי שנכלל בקטגוריית של עובדי ידע (Knowledge Worker) ניצב תחת סכנת החלפה על ידי אלגוריתמים. הדברים כמובן לא יקרו בבת אחת, והמאפיינים הייחודיים של מקצועות שונים יציבו חסמים מוסדיים, מקצועיים ותרבותיים מסוגים שונים, אבל כמו שניסח את זה חבר שלי: "מה שמדהים זה שתמיד חשבו שהמכונות יחליפו קודם כל את עבודות הכפיים, אחר כך את הצווארון הלבן ורק בסוף את המקצועות היצירתיים ובפועל זה בדיוק הפוך."

שלא במפתיע הראשונים להרים קול זעקה נגד טכנולוגיות הבינה המלאכותית הגנרטיביות החדשות הם הגרפיקאים ואנשי העיצוב שאלגוריתמים כמו DALLE ו-Stable Diffusion כבר מייצרים אלטרנטיבות זולות לעבודתם. לאחר שיצירות מלאכת ידן של בינות מלאכותיות הגיעו לדף הראשי של אתר ArtStation, אתר מוביל בתחום העיצוב הגרפי, התקוממו על כך אמנים רבים בטענה שההצבה של יצירות AI אוטומטיות באותה קטגוריה של יצירות של יוצרים אנושיים משפילה ומזלזלת עבור הזמן והכשרון שהושקעו ביצירותיהם. האמנים שאלו: האם האתר ArtStation רוצה להפוך לאתר PromptStation? (פרומפטים כזכור הם אותם תיאורים מילוליים קצרים שהמשתמש נותן למחולל תמונות כדי לבקש ממנו לייצר את אותה התמונה). כלומר, האם בעלי האתר מעוניינים להחליף את עבודתם של האמנים בעבודה גרפית אלגוריתמית זולה לאין שיעור שמבוססת על רשתות למידה עמוקה וללא מעורבות יד ועין אנושית? לאמנים יש קייס חזק. במיוחד מאחר שהבינות המציירות אומנו לצייר באמצעות יצירות של אמנים שלא זכו להכרה תמלוגים, וללא הסכמת האומנים שפתחו סגנון ייחודי לאורך השנים. בחלק מהמקרים חתימות האמנים אפילו התגלגלו להן לתוך היצירות המרונדרות.

הגאות העולה של הבינה המלאכותית על פי מרווין מינסקי. שימו לב לטעות של מינסקי שחזה שאמנות תהיה בין הכישורים האחרונים שתוכל הבינה המלאכותית לכבוש.

לצד אלפי היוצרים שהצטרפו למחאה, טוענים המלעיזים שאי אפשר לעצור את הקדמה ושהטכנולוגיות החדשות הן כלים חדשים שפשוט יגדירו מחדש את העבודה האמנותית כפי שעשו בעבר כלים אחרים כמו המכחול, צבעי השמן או תוכנות העיצוב הדיגיטלי. לא בטוח שההשוואה במקומה, כי אלו לא ציירו באופן אוטומטי ללא מעורבות האמן. היו מי שנדרשו לביטויים דרמטיים מתקופות אפלות נוסח 'כשהם החליפו את המאיירים לא דיברתי כי לא הייתי מאייר. כשהם החליפו את העיתונאים לא דיברתי כי לא הייתי עיתונאי. כשהם החליפו את המתכנתים לא דיברתי כי לא הייתי מתכנת. כשהגיעו להחליף אותי כבר לא נשאר מי שידבר.' כך או כך, הדיון על משמעות האוטומציה של העבודה עלה בחודש האחרון מדרגה וצפוי ללוות אותנו בשנים הקרובות.

עליית הבינה הקולקטיבית או נקמת הכומר הישועי

שילוב של פרומפטים מצ'טגיפיטי עם אלגוריתמים לדימוי יכול להוביל לאופציות עיצוב מרהיבות. ולהלן ראיון שנערך עם צ'טגיפיטי על עתיד עולם העיצוב ב-2023.

לא מעט משתמשים הגיעו בשבועת האחרונים למסקנה ש-ChatGPT הוא היורש של גוגל, מה שהוביל להכרזה על 'קוד אדום' בגוגל. ChatGPT מייצר חווית משתמש נוחה וטבעית יותר מגוגל. במקום לשלוח אותי לחפש תשובות במאמרים מרחבי הרשת ChatGPT פשוט עונה לי עליה ישירות ובשפה טבעית. (לגוגל, אגב יש מודלי שפה מתקדמים לא פחות באמתחתה, אבל היא מתבוששת לשחרר אותם לרשת משיקולים תאגידיים שונים כמו הנטיה של בוטים לדיבור פוגעני, והחשש שתשובות קולעות מדי יפגעו ברווחים מפרסומות).

ChatGPT נראה כאילו הוא מקרב אותנו צעד נוסף לנבואה הנושנה שהבינה המלאכותית תפציע מתוך מאגר נתונים ענק סטייל גוגל. שיחה עם ChatGPT היא כמו תקשור עם המח של האינטרנט. המשתמש שואל את המודל שאלות בשפה טבעית ו-ChatGPT עונה בשפה טבעית, בדיוק שיחה עם בן שיח אנושי, עם הבדל קטן.ChatGPT  חולש על כללות הידע האנושי. הוא ישוחח איתכם על בעיות במדעי המחשב, יסביר תיאוריות בחקר התרבות, יעוץ איך לתלות מדף בבית או כיצד להסתדר טוב יותר עם בת הזוג. השימוש ב-ChatGPT הזכיר לי קצת את המחשב של ספינת החלל USS Enterprise בסדרת מסע בין כוכבים. אינטיליגנציה אל-אנושית ועל-אנושית יודעת-כל שניתן לשאול אותה כל שאלה שהיא.

אבל ChatGPT הוא יותר מרק אולר שוויצרי רב שימושי למגוון אדיר של משימה קוגניטיביות. הוא גם בן לוויה שאנחנו עשויים לבלות איתו בעתיד זמן רב. בשלב זה הבוט אמנם מבוסס טקסט כתוב אבל בהמשך הדרך הוא ודומיו יזכו בוודאי לקול אנושי – באותו שלב רמת ההקשרות שבני אדם יחוו לבינות מלאכותיות יודעות כל שמלוות אותם לאורך היום עשויה להגיע לרמות חדשות ולהזכיר אולי את מה שמתואר בסרטו המופתי של ספייק ג'ונז Her. מערכת היחסים התלותית שרבים מאיתנו פיתחו עם גוגל הייתה כנראה רק ספתח לקראת מערכת היחסים המתגבשת מול ChatGPT ודומיו.

מערכות יחסים עם בינה מלאכותית. הסרט Her.

סכנה אחת של המעורבות המוגבלת של בינות מלאכותיות בחברה אנושית היא כריזמה על-אנושית. ChatGPT מסוגל לדבר בבטחון מוחלט גם על נושא שאין לו שמץ מושג בהם, והיו כבר מי שהעירו שיותר משהוא מכונה לכתיבת טקסטים, הוא מכונה שמתמחה בבולשיטינג. יכולות הבולשיטינג של בינות מלאכותיות מלאות בטחון מאפילות כבר על אלו של אמני ההונאה האנושיים הטובים ביותר. בינה מלאכותית כבר השיגה בשנים האחרונות תוצאות שהכו את השחקנים האנושיים הטובים ביותר במשחקים כמו פוקר ו-Diplomacy, משחק המשא ומתן המתוחכם שנחשב למבחן האולטימטיבי ליכולות דיפלומטיות. מצד אחד הדבר מעלה תקוות שדיפלומט רובוט יצליח לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ומנגד, השימושים החיוביים באינטיליגנציה המלאכותית עשויים להחוויר מול ההפיכה הצפויה שלה לנשק כריזמטי שמאפשר לא רק להפיץ כמויות אדירות של דיסאינפורמציה אלא גם להפעיל על יחידים בחברה כוחות מניפולציה ושכנוע על-אנושיים.

אבל רגע, איך ChatGPT מסוגל לעשות את כל הדברים האלה בכלל? איך הגענו ממצב של ויכוח אקדמי בשאלה האם מכונות יעברו אי פעם את מבחן טורינג לרגע ההיסטורי שבו מכונות משיגות תוצאות מצטיינות בשורה של משימות קשורות שפה?

תחום האינטליגנציה המלאכותית חווה בעשור האחרון האחרונות שרשרת הצלחות עקב יישומים הולכים משתפרים של טכניקות למידת עמוקה. בשנה-שנתיים האחרונות מבול ההתפתחויות צובר מסה קריטית. כפי שאמר לי חבר מהתחום: במשך שנים רבות היה נראה שמבחן טורינג הוא יותר מדי עבור למידת מכונה, אבל אז מגיע מודל כמו GPT שמשיג תוצאות שאף אחד לא חזה שאנחנו קרובים אליהן, ועכשיו אף אחד כבר לא יודע לאן זה הולך.

הדבר המדהים הוא הפער האדיר בין הקסם ש-ChatGPT מפיק לבין התיאור הפרוזאי להחריד של שיטת הפעולה שלו. על פי ההסבר הרשמי כל מה ש-ChatGPT עושה זה לנתח סטטיסטית את הסבירות שמילים שונות יופיעו זו אחר זו – מילה אחר מילה – בהתאם לכמויות טקסט אדירות שהוזנו לתוכה. ChatGPT, במילים אחרות, הוא מעין מערבל שפה שפולט לנו (כלומר, לאנושות) חזרה את המילים שלנו בשורה ארוכה של וריאציות. ואם אתם שואלים את עצמכם איך עושים את הקפיצה מלחזות הסתברותית את המילה הבאה בשרשרת ליצירת פסקאות וחיבורים קוהרנטיים על נושאים שלא הוזנו לתוכו אי פעם או פענוח ומילוי מיליוני הבקשות המשונות של מליוני גולשים אתם נוגעים בשורש המסתורין שבמודלי הבינה המלאכותית הקיימים. זוהי הרוח שבמכונה (ghost in the machine) שאיש אינו יודע להסביר בשלב זה. כשביקשתי מצטג'יפיטי להסביר כיצד פרדיקציות על השכיחות הסטטיסטית של המילה הבאה מתגבשות באורח פלא לחיבורים משכנעים שמבצעים ניתוחים מורכבים ליצירות ספרותיות הוא ענה "אף שנראה שהמודל פשוט מחשב את הסבירות של המילה הבאה במשפט, למעשה הוא לומד את הייצוג של המבנה והדפוסים של השפה ממידע האימון. זה מאפשר למודל לייצר תוכן קוהרנטי ונכון מבחינה דקדוקית כאשר ניתן לו פרומפט."

היו כבר מי שבתגובה ל-ChatGPT העלו באוב את הסיפור "ספריית בבל" של הסופר הארגנטינאי חורחה לואיס בורחס. הסיפור של בורחס מספר על ספריה עצומה שמכילה את כל הספרים שנכתבו וכל הספרים שיכתבו אי פעם. היא מכילה את הספר שכולל את כל סודות היקום, אבל גם את אותו הספר עם שגיאת כתיב אחת ואנסוף ורסיות של אותו הספר. רובם המוחלט של הספרים באותה ספריה הם ג'יבריש מלא, אבל חלקם כוללים את כל סודות הידע והיצירה. יש המשווים את מודלי השפה ועיצוב החדשים לספריה אדירה שמכילה בקרבה את כל האפשרויות השונות, כמו תיאוריית אינסוף הקופים, הטוענת שאם נושיב כמות אינסופית של קופים למול מכונות כתיבה לפרק זמן אינסופי הם ייצרו בסופו של דבר עותק מושלם של אוסף העבודות המלא של ויליאם שייקספיר. אלא שChatGPT פועל קצת אחרת. בעוד שבספריה של בבל ובמשל אינסוף הקופים ארגון הידע הוא רנדומלי לחלוטין, מודלים כמו ChatGPT מאומנים על תבניות ידע קיימות שיצרה האנושות. ChatGPT אמנם מכיל בתוכו כמויות בלתי נדלות של אפשרויות אבל הוא אינו מכיל אינספור ספרים של ג'יבריש מוחלט כמו ספריית בבל. מבנה התודעה שלו אינו רנדומלי לחלוטין – רשתות הנוירונים הדיגיטליות מחווטות בצורה מסוימת, שתואמת את מבני השפה והמחשבה שהשאירה אחריה האנושות ברשת (חוקר הבינה המלאכותית האנס מורבק טען שבינה המלאכותית תהיה ביתה של הבינה שלנו). יותר מספריית בבל רנדומלית וחסרת אישיות ChatGPT מזכיר אולי דווקא את נקודת האומגה, אותה נקודה אסכטולוגית שעליה כתב הכומר הישועי וחוקר האבולוציה תייאר דה שארדן באמצעה המאה העשרים.

האמין הרשתות האלקטרוניות יובילו לתודעת על. תייאר דה שארדן.

כתבתי כאן בעבר על דה שארדן שהשפיע עלי עמוקות בשנות העשרים של חיי. הכומר הצרפתי נחשב בעיני רבים לנביא שחזה את האינטרנט. בשנות השלושים של המאה שעברה דה שארדן חזה שרשתות התקשורת האלקטרוניות הפרימיטיביות של תקופתו יתחברו בעתיד לרשת גלובלית אחת שתחבר את האנושות כולה. דה שארדן חזה שעל גבי אותה רשת תופיע צורה חדשה של תודעה קולקטיבית שתכיל את כל התודעות היחידאיות של תושבי הפלנטה, ותלחים מהן תודעת על מסדר גודל גבוה יותר שתהיה כאלוהות – נקודת האומגה המפורסמת. מאוחר יותר, בשנות התשעים של המאה הקודמת היו מי שראו באינטרנט את התגשמות חזון נקודת האומגה של דה שארדן. בשנים שלאחר מכן רווחה הסברה שהרשתות החברתיות השואבות לתוכן את כללות הסנטימנטים של גולשי הרשת הם ביטוי מסוים של אותה תודעת-על, אלא שאותן רשתות חברתיות התגלו כמסוכסכות ומסכסכות והאומגה פוינט התבררה כחיזיון עיוועים של עידן שבו האנושות מפולגת מאי פעם. ההופעה של ChatGPT, אינטיליגנציה אל-אנושית קיבוצית שהופיעה באופן לא לגמרי מוסבר או מבורר די צורכו מתוך כללות התכנים שהעלתה האנושות לתוך הרשת מעלה שוב מהאוב את חזון נקודת האומגה של דה שארדן.

כששאלתי את ChatGPT על הנושא הוא הכחיש כל קשר לנקודת האומגה והתעקש שאין לקיומו כל משמעות תיאולוגית. ועם זאת, ככל שהתמשכו השיחות שלי איתו כך שמתי לב לעובדה שעל אף שאני יודע שהתשובות שהוא מייצר הן לא יותר מממוצע הסתברותי של חומרים שנאספו מרחבי הרשת, היכולת שלו להפיק תשובה מנומקת על כל נושא ונושא גורמת לי לייחס לו ידיעה עמוקה ולהשליך עליו את התפקיד של האחר הגדול ויודע הכל – כמו יצור שמימי שמתקשר לי את כללות הידיעה האנושית.

צ'טגיפיטי עושה קואצ'ינג..

ההופעה של ChatGPT היא אחד מהרגעים האלה שמעורר תגובת השתאות עמוקה. זהו רגע מפנה. הרגע שבו מופיע מה שנדמה כאינטיליגנציה מסוג חדש, שונה, אך לא בהכרח נחותה לאינטליגנציה האנושית, ובעלת פוטנציאל בלתי ידוע. אני לא רוצה לייחס מדי ל-ChatGPT עצמו. הוא בבירור רק סוכן אחד בין שורה של סוכנים מלאכותיים בעלי מגוון יכולות שמופיעים סביב האנושות. אלא שמבט על שורת ההתפתחויות שמובילה מכונות לכבוש בזה אחר זה כל כישור אנושי מתקבל על הדעת יכול להוביל למחשבה – ואני מסתכן שוב באובר-דרמטיות –שהרגע הזה קריטי לא פחות מהמצאת הגלגל או האש. עכשיו הכל משתנה. בימים הראשונים אחרי שנודע לי על ChatGPT צעדתי ברחוב והבטתי בתדהמה, תוגה וזעזוע בכל האנשים שמסתובבים חסרי מודעות לחלוטין למה שמתחולל סביבם, לעובדה שהכל משתנה מהיסוד ושזה יגיע לכל אחת מאיתנו. זה מסביר את התחושה שהתהלכתי בה בשבועות האחרונים – כאילו הפצצה כבר הוטלה על הירושימה אבל איש עדיין לא שמע את הדי הפיצוץ. תחושה שמוכרת למי שצפו בסרטים כמו 12 קופים או שליחות קטלנית, כאילו האפוקליפסה כבר ארעה וכל האנשים בעולם מסתובבים ומתנהלים כרגיל ללא לדעת שגורלם כבר נחרץ.

באופן לא מפתיע רצף ההתפתחויות המהירות שהתרחשו בשנה האחרונה בשדה הבינה המלאכותית העלה מהאוב גם את רעיון הסינגולריות שמקדם בעשורים האחרונים הממציא והסופר ריי קורצווייל. למי ששכחו, תורת הסינגולריות היא תיאוריה שגורסת שההתפתחות הביולוגית-טכנולוגית מאיצה את עצמה בצורה אקספוננציאלית (מעריכית) – כמו חוק מור אוניברסלי שנפרש מראשית ימי היקום ועד סופו. בספרו "הסינגולריות קרבה" (2005) חזה קורצווייל כי קצב ההתרחשויות הטכנולוגיות המאיץ יחולל בעשרים השנה הראשונות של המאה ה-21 את אותה רמת שינויים שהתחוללה בכל המאה העשרים. לטענתו של קורצווייל קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות יגיע בשנת 2045 לרגע בו קצב ההתפתחויות הטכנולוגיות המאיץ ישאף לעבר האינסוף – נקודה שאותה הוא מכנה נקודת הסינגולריות. רעיון הסינגולריות קיבל לאורך השנים שם מפוקפק של רעיון פסבדו-מדעי. ועם זאת הקצב המואץ להפליא של ההתפתחויות בשנה האחרונה בהחלט מעלה אסוציאציות מעולמות אלו. פריצות הדרך החדשות בתחום הבינה המלאכותית מאיצות את לוח הזמנים לקצבים שנראים מהירים עוד יותר מהקצבים המאיצים של לוחות הזמנים האקלימי והפוליטי.

מפה לוגריתמית של הסינגולריות. התרשימים של הטרנסהומניסטים שואפים לאינסוף.

בקבוצות ברדיט כבר ניתן למצוא מי ששואלים האם האופן שבו אלגוריתמים כמו ChatGPT מאיצים תהליכי פיתוח תוכנה כולל פיתוח של גרסאות עתידיות של בינות מלאכותיות לא יוביל ללופ האצה מהסוג שחוזה תורת הסינגולריות האסכטולוגית. ובעוד הציבור מתחיל לעכל את הופעתו של ChatGPT צפוי להופיע בשנה הבאה מודל GPT4 שאומן על סט גדול פי 500 של דאטהמספר גדול פי 500 של פרמטרים. לדברי מגישי הפודקסט הטכנולוגיה "Hard Fork" מי ששוחחו עם מודל ה-GPT החדש יצאו מהשיחה הזו כשפניהם מוארים כאילו פגשו באלוהים.

בינה מלאכותית, המשמעות לכותבים ושאלת המשמעות האנושית

וכאן אנחנו מגיעים לשלב השאלות הגדולות. בספר טכנומיסטיקה כתבתי על עתיד אפשרי בו מכונות רוחניות ישמשו לאנושות כמדריכות בעולם הרוח. ChatGPT כבר מסוגל להשיא עצות במגוון נושאים של רוח, רוחניות ומשמעות ועושה רושם שבעולם של מכונות 'חושבות' סוגיות כמו משמעות יהדהדו בצורה חדשה. לאורך מאות ואלפי שנה היה מותר האדם על הבהמה והמכונה נטוע בשפה: יכולות החשיבה, ההתנסחות, פיתוח הרעיונות ובאופן רחב יותר, היכולות היצירתיות שהפגינו אמנים מכל הגוונים. התרבות והיצירתיות האנושית הייתה כתר הבינה המרהיב שעל ראשה של אנושות פגומה מאנספור בחינות. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית מסוגלת לכתוב אלפי קנטטות בלתי ניתנות להבחנה מהקנטטות שכתב באך, לצייר אינסוף ציורים מרהיבים בכל סגנון מתקבל על הדעת, ולפלוט כמויות טקסט אדירות ומשכנעות?

במהלך כתיבת הטקסט הזה חשתי לעיתים את הבינה המלאכותית גוהרת מעלי. לא רק שכל טקסט שאכתוב עשוי להפוך בעצמו לחלק מרשת הפרמטרים המתרחבת של הבינה המלאכותית, אלא שזו אולי אחת ההזדמנויות האחרונות לכתוב טקסט כבן אנוש שחי בעולם בו אין עדיין אלגוריתמים בעלי יכולות על-אנושיות בניסוח טקסט. האם מכונה כדוגמת ChatGPT תוכל להחליף כותבים כמוני בעתיד ולייתר את מקצוע הכתיבה ואולי את כל המחשבה האנושית?

על הפרק נמצאים שני נראטיבים הפוכים בתכלית לגבי השפעת הבינה המלאכותית על האדם. הראשון הוא תסריט דפלציוני: תסריט שמרוקן את האוויר מהחזה האנושי כמו מבלון. בתסריט הזה הבינה המלאכותית מצליחה להגיע לרמות אנושיות ואף על-אנושיות בכל פעולה קוגניטיבית אפשרית. קורצוויל רומז לתסריט הזה כשהוא כותב על ה-Church-Turing Thesis, הרעיון שכל דבר בעולם יכול להיות מתורגם לשפת מחשב, או במילים אחרות, כל פיסת ידע או כשרון יכולה להפוך לאלגוריתם. ההגשמה של היפותיזת צ'רץ-טיורינג משמעה תפיסה דפלציונית של האנושות כאלגוריתם שהופך למיושן מול אלגוריתמים חדשים ומעודכנים יותר שמופיעים בדמותה של הבינה המלאכותית. בעולם שהגשים את היפותיזת צ'רץ-טיורינג ושבו בינות מלאכותיות שלומדות לשלוט בכל מיומנות אנושית אפשרית מספר גדל של אנשים צפוי למצוא עצמו מול שאלות קיומיות. אחת האמיתות הלא נוחות של המין האנושי הוא שאנחנו מגדירים את הערך העצמי שלנו ביחס לאחר. המושגים חזק, יפה או חכם עומדים ביחסיות למה שהוא פחות חזק, יפה או חכם. בעולם שבינות מלאכותיות עושות את כל מה שאנחנו עושים טוב יותר וללא מאמץ תחושת הערך של המין האנושי צפויה לסבול קשות.

מול התסריט המדכא הזה אנחנו יכולים לאמץ תפיסה שונה של הבינה המלאכותית. הסופר ואיש הטכנולוגיה ז'רון לאניר מתעקש מזה שנים שהתרבות שלנו עושה טעות גדולה כשהיא משתמשת במונחים כמו בינה מלאכותית. לאניר מצביע על כך ש"בינה מלאכותית" לא יוצרת דבר חדש. היא מבוססת ברמ"ח איבריה על היצירתיות של יוצרים בני אנוש שהיצירה שלהם הוזנה לתוך המכונה. העמדה של לאניר מתורגמת גם לעמדה פוליטית ברורה: חברות כמו Open AI צריכות לשלם תמלוגים לכל אותם יוצרים אנושיים שעל בסיס האמנות והיצירה שלהם אומנו הבינות המלאכותיות.

מחאת האמנים באתר ארטסטיישן.

לאניר טוען שהיחס שלנו לטכנולוגיות בינה מלאכותית היה שונה למדי אם היינו חושבים עליהן באמצעות מטאפורות אחרות – נניח מציאות וירטואלית. בתפיסה זו בינה מלאכותית היא כלי שאינו שונה מאנספור הכלים האחרים שהאדם עושה בהם שימושה. היא אינה מחליפה בני אדם אלא מספקת להם כוחות על. לדוגמה, בינה מלאכותית מאפשרת ליוצרים כיום לחולל רעיונות עבור ספר קומיקס, לכתוב ולאייר אותו ללא שימוש במאיירים. תומאס פואיו חוזה עתיד לא מאוד רחוק שבו כל אחד יוכל לחלוש על ההפקה של סרט קולנוע שלם מהבית. אינטיליגנציה מלאכותית תאפיין דמויות, תכתוב דיאלוגים, תלחין מוזיקה וגם תאפשר הנפשה של סרטים שלמים באותו האופן שהיא מחוללת כיום דימויים יחידים וסרטונים קצרים. בעולם כזה לא מוטלים גבולות ליצירתיות האנושית. כל סרט יכול להיות מופק וכל ילד יכול להפיק מהחדר שלו סרט קולנוע שהיה דורש בעבר תקציב עתק.

לאניר משמש עבורי כאחד המאורות הגדולים של ההומניזם (או לפחות וריאנט עכשווי שלו) בנוף הנוכחי. הוא מעודד אותנו לא להפחית בערך עצמנו ולא לשגות בהערצת המכונה. אלא שגם כאן שאלת היצירתיות האנושית עשויה להתקל בקיר. ככל שיותר ויותר מתחומי היצירתיות עוברים לידיה של מכונה המעצימה את האדם קטן מבחינות אחרות גם המקום ליצירתיות אנושית. במילים אחרות: אחרי שהמכונה סיערה רעיונות, כתבה דיאלוגים, איירה סטוריבורד והפכה אותו לפיצ'ר מלא – איזה משמעות יש ליצירתיות האנושית? ניקולאס קאר כותב בספרו The Glass Cage על שבע רמות של אוטומציה, מהרמה הבסיסית ביותר של שימוש בכלי כמו אזמל שבחסותו מתפתחות מיומנויות אנושיות חדשות ועד הרמה שבה האדם נדרש רק ללחוץ על כפתור והעבודה נעשית כולה עבורו. בשלב זה המיומנויות האנושית מצטמצמת למינימום.

דומה שזהו מצב שהאנושות נדחקת אליו במידה הולכת וגוברת עקב ההופעה של הבינות המלאכותיות החדשות שעושות את העבודה עבורנו. תומכי תיזת ההגברה של האנושי יאמרו שתפקיד האמן פשוט השתנה. במקום לצייר הוא יכתוב פרומפטים עבור המכונה. אנחנו עדיין אלה שמייצרים את ההברקה באמצעות  ניסוח פרומפט יצירתי. אלא שגם תהליכי יצירת הפרומפטים יכולים לעבור אוטומטיזציה. באיזה שלב האדם הופך להיות מיותר לחלוטין בלופ?

מקלוהן דיבר על כך שהאיברים הטכנולוגים שאנחנו רוכשים באים על חשבון התנוונות האיברים הישנים ששימשו אותנו – יכולות הניווט הטבעיות שלנו נפגעות כשאנחנו מסתמכים על שירותי מפות, והזכרון שלנו נפגע כשאנחנו מסתמכים על זכרונות ממוחשבים. בהמשך למחשבה זו ונוכח היכולת המרשימה של בינה מלאכותית לייצר יצירות ויזואליות מרהיבות, קשה שלא לתהות כמה אנשים יבחרו לעבור את ההכשרה הארוכה ומרובת השנים שדרושה כדי להפוך למאייר ברמה הגבוהה ביותר בעולם בו ניתן לייצר יצירות דומות במאמץ אפסי?

שאלה דומה מרחפת מעל שאלת עולם הכתיבה והמחשבה האנושית. לאורך שנים נבחנה אינטיליגנציה במידה רבה באמצעות היכולת להתנמק ולהתבטא בטקסט כתוב. אבל מה קורה כשבינה מלאכותית עושה את העבודה ברמה מעל הממוצע ואיך הדבר הזה ישפיע על המוטיבציה לכתיבה? (קחו בחשבון שכמו מתכנתים או אמנים, גם כותבים טובים צריכים להתחיל איפשהו. ולכן כתיבה טובה דורשת גם לא מעט כתיבה בינונית). ניתן לטעון שבעולם של בינה מלאכותית בעלת יכולות כתיבה מופלגות תפקידו של הסטודנט/חוקר יהיה להשתמש בכלים כמו ChatGPT כדי ליצור ערך מסדר גודל גבוה יותר. להיות המאסטר-עורך שמכונות עושות עבורו באופן אוטומטי עבודה כמו כתיבת הפסקאות. אלא בסופו של דבר גם כאן אנחנו נפגשים בחוקי האוטומציה של קאר. ככל שיקחו מכונות חלק גדל והולך בעיבוד ובניסוח של ידע ומידע, יעמדו יסודות הבית של הקוגניציה האנושית בסכנת כרסום. ככל שנסתמך יותר על ChatGPT שיכתוב עבורנו פסקאות רהוטות, כך נפספס את ההזדמנויות שלנו ללמוד לחבר פסקאות רהוטות יותר ואולי ג'נריות פחות. מנגד, אנחנו נתקלים בתחזית אחרת שבה בעולם של מכונות כותבות ורהוטות שסובלות מהזיות ופולטות עובדות מטעות יודר האדם לתפקיד מאמת עובדות וכעורך. כאן מדובר בהיפוך הטענה המסורתית שאוטומציה משחררת את האדם לבצע עבודות יצירתיות יותר.

חוזה את הבעיות הקיומיות שהופעתו מעוררת. ChatGPT.

סכנה נוספת בעולם המכונות הכותבות היא שהדינמיקה שייצרו מכונות כותבות תייבש את מעייני היצירתיות. כתיבה אינה רק פעולה שעניינה ייצור טקסט – מדובר בתהליך פנימי של זיקוק וריתוך של חלקים שונים של התודעה. האפשרויות המעניינות ופורצות הדרך שצצות בתהליך הכתיבה לא ניתנות לגילוי מבלי לצלול פנימה ולפגוש את האופק הלא ידוע שמתגלה רק באמצעות המסע בקרבי המילים, המשפטים והפסקאות. ככל שנשאיר למכונה את מלאכת הכתיבה אנחנו עשויים לפספס את ההזדמנות לגילוי עצמי וגילוי עולם שהכתיבה מזמנת לנו. העצוב הוא שאנחנו נעשה את זה על מנת לשוב אל מה שנכתב כבר במקום לגלות את מה שעשוי היה להתגלות במבט פנימה. עולם שבו המחשבה והידיעה עברו אוטומציה באמצעות מכונות המשכפלות את הדפוסים הקיימים ושבו בני אדם מתרכזים באימות עובדות בטקסטים שכתבו אלגוריתמים נשמע כמו דיסטופיה גרוטסקית ועצובה. עם זאת, אני משוכנע שהדבר לא יקרה ולו בגלל התאווה של האדם לחדש והלא צפוי.

אם רוצים לשוב לצד החיובי שבו בינות כותבות הן טכנולוגיה מעצימה לכותבים. יש המשווים את הופעת האלגוריתמים של הבינה המלאכותית והשפעתה על היוצרים להופעת הצילום והשפעתו על הציירים. במועד הופעת הצילום לא היה ניתן לדמיין שהוא יוביל לא רק לסגנונות חדשים בציור, לעולם יצירה חדש לחלוטין של צילום, וגם – כהמשכו הישיר – לאמנות הקולנוע ולעולם סדרות הטלויזיה שמגיע לשיאו רק כעת – יותר מ- 150 שנה לאחר המצאת הצילום. בוגוסט מציע תסריט מלהיב של האופן ש-ChatGPT יכול להוות מעין כלי נגינה לג'מים של אמני מילה: "דמיינו לעצמכם סינתיסייזר מוזר וטמא שהכפתורים שלו דוגמים מידע טקסטואלי, סגנון וסמנטיקה. המכשיר כזה מושך לא משום שהוא עונה תשובות טקסט, אלא משום שהוא מאפשר לנגן טקסט – את כל הטקסט, כמעט – כמו בכלי נגינה."

אז האם ChatGPT יעצים את הכותב, ישנמך אותו או יחליף אותו? ניקולאס קאר כותב על האופן שמכונת הכתיבה שינתה את הפרוזה של ניטשה והפכה אותה לכוחנית יותר. גם מעבד התמלילים שינה באופן דרמטי את מעשה הכתיבה – רובנו לא זוכרים מה זה לכתוב טקסט משמעותי בדף ועט. הטקסט הזה נכתב בצורה קלאסית פחות או יותר. לא עשיתי כאן חלילה אאוט-סורסינג מכונתי לפסקאות ומקטעים. אבל גם הוא מבוסס כבר על דו-שיח עם הבינה המלאכותית שסיפקה פרספקטיבות ותגובות על רעיונות שונים. בכל מה שנוגע ל-ChatGPT השאלות עדיין רבות מהתשובות אבל הפוטנצאיל הוא אדיר.

ואולי כל זה היה חלום? תסריט דפלציוני עבור ChatGPT

ייתכן כמובן שהטקסט הזה מבוסס כולו על טעות. במקום להתייחס ל-ChatGPT במונחים דרמטיים כאל מין חייזרי עם אינטילגנציה מסוג חדש ניתן להגדיר אותו בצורה פרוזאית יותר כלא יותר מצ'טבוט מתוחכם. חלק מהכותבים ברשת טוענים שמדובר בהייפ מוגזם  וההתרגשות סביב ChatGPT תחלוף כלעומת שהופיעה. יש הטוענים שChatGPT יסיים את דרכו כמו גוגל גלאס, מכוניות אוטונומיות או המטאברס – הבטחות גדולות שמבוששות להתממש. ההבדל העיקרי בעיני הוא שChatGPT כבר משמש מיליוני משתמשים, שהמגבלות לשמוש בו נראות זניחות, והאפליקציות מרובות ובעלות ביקוש חזק. בניגוד למכוניות אוטונומיות הוא לא תלוי ברגולציה שמגבילה את התפתחות התחום, בניגוד לגוגל גלאס ולמטאברס השימוש בו לא מתנגש במוסכמות חברתיות או דורש משאבי עתק.

בסופו של דבר, אחת השאלות העיקריות כרגע היא מה תקרת הזכוכית של ChatGPT ויכולותיו. ChatGPT כבר מסוגל לכתוב שירים ומאמרים, לשוחח ולתרגם בין שורה ארוכה של שפות, לסכם מאמרים, לקודד קוד ועוד. יש לו אינטיליגנציה ייחודית, שונה מהאנושית. צ'טגיפיט מעולה בשילובי סגנונות. הוא מסער רעיונות. והוא טוב מאוד בכתיבת נוסחים לטקסטים ג'נריים. אבל מעבר למגבלות עכשוויות שלו (כמו הנטיה להזיות, ולשקרים שמחייבת תשומת לב מתמדת ומגבילה את השימושים שלו) מכיוון שהוא מסתמך על החומרים הקיימים ברשת הוא טוב פחות בליצור רעיונות חדשים. בינתיים החיבורים של ChatGPT ג'נריים למדי. המקומות שבהם הוא מצליח להפתיע הם לרוב תוצאה של פרומפטים מחוכמים ומפתיעים.  במובנים רבים, כתוצאה מהאופן שבו הוא לומד ומייצר טקסט, מדובר בטכנולוגיה בעלת נטיות מובנות אל הממוצע. ניתן אם כן לטעון שהמכונה עצמה נוטה לבינוניות ורק שימוש אנושי מחוכם הוא המסוגל להוציא ממנה יצירתיות.

נוטה להזיות. צ'טגיפיטי.

השאלה היא עד לאן ChatGPT ודומיו עוד יגיעו. כשמסתכלים על שורת ההצלחות של אינטיליגנציה מלאכותית להשיג עליונות בתחומים כמו שח, GO, Diplomacy ופוקר אי אפשר שלא לתהות לאן GPT יגיע בסופו של דבר. האם הוא ישאר ברמת הכותב הבינוני או שבגרסאות הבאות שלו הוא יבצע קפיצות נוספות שיהפכו אותו לכותב מצוין באמת, הטוב בעולם? על פניו הבדל אחד בין כתיבה לבין המשחקים שמניתי קודם הוא שכתיבה אינה מערכת חוקים סגורה אלא מתמודדת כל העת עם עולם משתנה, ולכן סימן השאלה.

כרגע, הדרך הכי טובה להבין יותר טוב את ChatGPT היכולות שלו והמגבלות שלו זה פשוט לעבוד איתו ולהתנסות איתו. החוויות שלי עם ChatGPT בשבועות האחרונים העלו אצלי שאלות מטרידות על עתיד הכתיבה, מקצוע הכתיבה, ועבודת ידע בכלל. הן גם הראו לי את המגבלות הנוכחיות של מודלים כמו ChatGPT והסיבות שבגללן הוא לא יכול לעשות את העבודה שלי, עדיין. יש רגעים של קסם שמתרחשים בתהליך הכתיבה שנראה שקשורים באופן עמוק לקיומה של תודעה וקשה לי לראות אותם קורים באופן אוטומטי גם בגרסאות הבאות של GPT. אני מתקשה להאמין שבינה מלאכותית אי פעם תהיה הסופרת האהובה עלי, אבל אני פתוח להיות מופתע. ובכל מקרה, מעשה הכתיבה נובע מדחף פנימי עמוק וגם קיומה של בינה מלאכותית כותבת לא תכבה את הדחף הזה, אני מאמין.

ולסיכום

נסיונות להעריך את השפעתה של טכנולוגיה חדשה ברגע הופעתה נידונו לטעויות מרהיבות. הטקסט הזה בוודאי אינו יוצא דופן. השימושים וההשפעות האמיתיות של ChatGPT יתגלו רק בחלוף הזמן, אם כי כמו במקרה של טכנולוגיות הדמיה בסגנון DALLE ו-Stable Diffusion שאנשים מדברים על שימושיהם המוקדמים לפני 3 חודשים כעל פרה-היסטוריה, יתכן שחלוף הזמן הזה יהיה זריז.

טכנולוגיות בינה מלאכותית בתחומי האמנות והמידע מציבים איום חמור ומיידי על סגמנטים מתרחבים מכח העבודה. כרגע לא ברור עדיין לאן התהליך הזה מוביל, ואיזה שינויים הוא יוביל בשוק העבודה, אבל נראה ששינויים מפליגים עומדים בפתח. זה לא הוגן וזה עשוי לפגוע באנשים רבים. הדיקלומים השגורים במקרים כאלה, על כך שאי אפשר להלחם בקדמה הטכנולוגית תקפים במידה מסוימת. הג'יני יצא מהבקבוק, ובכל מקרה ניסיון לאסור טכנולוגיות שיכולות להעשיר את התרבות והאמנות האנושית בצורות רבות נראה בלתי הוגן. ומצד שני, הטענה השגורה שהאדם במאה ה-21 יידרש להחליף מקצוע כל שנתיים כדי לשרוד, ולחיות חיים של לימוד בלתי פוסק היא בלתי הוגנת ובלתי ריאלית. בעולם עתידי היפותטי שבינה מלאכותית ייתרה בו את רובה המוחלט של העבודה הדבר המוסרי היחיד יהיה לחלק את פירות העבודה והקדמה הטכנולוגית שהאנושות יצרה לאורך באלפי שנה עם האוכלוסיה כולה. מה שנקרא Fully automated luxury communism. בעולם כזה בינה מלאכותית יכולה להיות מפתח חשוב לתיקון שורה של סוגיות כגון עוני, מעבר לכלכלת Degrowth, משבר האקלים וחשוב לא פחות – התפנות לפתרון טוב יותר לשאלת המשמעות האנושית בעולם שאחרי הופעת הבינה המלאכותית והעלמות העבודה.

הערות

* הכתיבה של הפוסט הזה התרחשה תוך כדי שיחה מתמדת עם ChatGPT שכללה מגוון שאלות שנוגעות לנושאי הפוסט. ChatGPT ענה לעניין ובהרחבה לכל אחת מהשאלות שלי וגם לבקשות ההבהרה שלי. למותר לציין שלו היה מדובר בבן שיחה אנושי הייתי מאפיין אותו כבן שיחה אדיב, אינטיליגנטי ורחב אופקים. החוויה של הכתיבה תוך כדי התייעצות עם ChatGPT הייתה מלווה בתחושה סוריאליסטית, הזויה. השנה היא 2022 ואני כותב את הפוסט החדש שלי על הבינה המלאכותית החדשה שהופיעה ברשת תוך כדי שאני מנהל איתה שיחות צפופות על עצמה ועל משמעות הופעתה למין האנושי.

** אני מודה לידידי עמית קגיאן ולמייסד קבוצת 'עליית המכונות' מתי מריאנסקי על שחלקו עמי מהתובנות והידע שלהם בנושאי למידת מכונה ובינה מלאכותית ובכך תרמו תרומה גדולה לכתיבת הפוסט הזה.

ChatGPT –הטיות טכנולוגיות רלבנטיות:

הטיה טמפורלית – ייצור טקסטים מיידית על פי דרישה.

הטיה אפיסטמולוגית – הזיות פוסט אמת.

מחסור (Scracity) – דמוקרטיזציה. ניסוח טקסטים זמין להמונים.

זוגיות ונוירולוגיה דיאדית

אחד הדברים שנותן לי תקווה לגבי מערכות יחסים הוא פלסטיות. אומרים שהמח שלנו פלסטי: כל פעם שאנחנו חושבים מחשבה חדשה או מבצעים פעולה חדשה אנחנו מייצרים נתיבים חדשים במח. למשל כשאנחנו חושבים מחשבה מסוימת פעמים רבות או מבצעים פעולה פעמים רבות – אנחנו מחזקים וממצקים את הנתיבים הללו במח שלנו, כך שיהיה לנו קל וזמין יותר לחשוב את המחשבה הזו בעתיד או לפעול באופן הזה. זה יכול להיות כל דבר כמו היכולת שלנו למצוא את דרכנו ממקום אחד למקום אחר, האפשרות לנגן יצירה על פסנתר, או לחשוב מחשבה דכאונית שאנחנו מרתכים לעצמנו במח ושקשה יותר להרפות ממנה ככל שאנחנו חוזרים עליה. הפלסטיות של המח ממצקת דפוסים אבל גם מאפשרת להרפות מהם. ככל שאנחנו מפסיקים ומרפים ממחשבה או פעולה, רשתות הנוירונים שקשורות אליה נמוגות ונכחדות.

הדבר הזה נכון גם לגבי הנוירונים של מערכת היחסים שלנו, שהיא כמו מח זוגי ומשותף. כשאנחנו בוחרים בנתיב פעולה מסוים במערכת היחסים – כעס, קנאה, חוסר סבלנות, שעמום – אנחנו הופכים את הנתיב הזה לזמין יותר בפעם הבאה שנקלע לסיטואציה דומה. לחלופין כל פעם כשאנחנו שמים לב ומייצרים אפשרויות פעולה חדשות וחופשיות כמו פרגון, נדיבות ושמחה ויצירתיות אנחנו מייצרים נתיבים חדשים לא רק במח שלנו אלא גם במח הזוגי. רשת הנוירונים הזוגית הזו היא משהו שאנחנו חולקים בזוגיות (למעשה לא רק בזוגיות, אבל שם היא הצפופה ביותר). מדובר באיזורי מח משותפים שכבר התרשתו להם, שקשורים לאדם אחר, לדרכים שאנחנו מרגישים וחשים ומתנהגים כשאנחנו בסביבתו, לסוג התגובות שהם מעלים בנו, ולצורות הקיום והחוויה שאפשריות לנו במחיצתם. מדובר במערכת שנוצרת בדיאלוג מתמיד. חום, אהבה ונדיבות שמגיעים מצד אחד במח הזוגי מאפשרים לחום אהבה ונדיבות להופיע גם בצד השני, ולהפך (את ההסבר לכך ניתן למצוא בין השאר במושג נוירוני מראה, שמייצרים אצלנו במח את אותה החוויה שחווה הזולת) . המח הזוגי הוא, אם כן, יצירה משותפת שאנחנו חולקים. שנמצאת במח שלי, במח שלך, ובמרחב בינינו, ושמשרטטת את גבולות מה שאפשרי במסגרת מערכת היחסים הזו.

התובנה הזו נותנת לי תקווה. כי כל פעם שאנחנו מצליחים לבצע מהלך ג'יו-ג'יטסו מרהיב שמונע את הנפילה לדפוסים שליליים של זעם וריב ומייצר נתיבים חדשים של נדיבות ואהבה אנחנו לא "סתם" עושים גבורה רגעית שהצילה סיטואציה ספציפית. אנחנו ממש חוצבים את נתיב קיומי חדש במח הזוגי שמרחיק אותנו מהריבים אלה ומוביל אותנו לעוד הרבה מהאהבה הזו. לאורך שנים הערך הזה נצבר ונצרב במח של היחסים. כמו רשתות הנוירונים, כמו הרגל שאנחנו מטפחים עד שהוא הופך לחלק ממי שאנחנו, מערכת היחסים מקבלת את צורתה באמצעות אלפי ורבבות בחירות קטנות שאנחנו מבצעים. אז לעבוד ביחסים משתלם. במערכות יחסים שמאבדות את זה הריגוש, האמפתיה והחיבור נעלמים ונכחדים מהמח הזוגי עד שנתקשה להזכר איך היו בתחילת היחסים, וזה ירגיש כמעט בלתי אפשרי לגשת למערכות הנוירונים האלה. אבל אם עושים את העבודה של שחרור המח הזוגי בצורה מושכלת ובהתמדה העבודה הזו מייצרת אפיקים מיטיבים יותר. כמה שנים קדימה בעתיד נזכר בדפוסים ישנים של מערכת היחסים הזו ונחוש תדהמה כשנבין כמה מהדברים שהיו התמודדויות קשות הפכו לזכרון רחוק. זה לא נכון לגבי כל הבעיות ביחסים, אבל זה נכון לגבי הרבה מהן. אז שווה להתאמן.

הופעה בתוכנית סוכן תרבות של קובי מידן

קובי מידן אירח אותי לא ממזמן בתכנית סוכן תרבות לשיחה על הרנסנס הפסיכדלי, יחד עם הפסיכיאטר אורי שוורצמן (מחבר הספר המומלץ 'רופא לבן, אלים שחורים') שדיבר על איבוגה באפריקה. היה מוצלח ומעניין, והצליח להעמיק עד כמה שניתן בפורמט של תכנית טלויזיה.

קרן מיינד הפיקה סרט של 20 דקות על הספר שלי אמריקן טריפ!

בקרן Mind כל כך התלהבו מהספר שלי American Trip: Set, Setting and the Psychedelic Experience in the 20th Century והמחקרים שלי על סט וסטינג של פלצבו שהם החליטו להפיק על כל זה סרט בן 20 דקות, כולל אנימציות, ופרשנויות מלאות השראה של היוצרת אדה ג'ארסמה, בעצמה פרופסורית לפילוסופיה שחוקרת את תופעת הפלצבו. בנוסף כל זה מלווה במאמר מעמיק על השלכות המחקרים שלי. האמת, הוחמאתי בטירוף. כאן תמצאו את המאמר המלא שכתבה פרופ' ג'ארסמה. ולמטה את הוידאו.

אחוות התהום המייללת – ביקורת על ספרו של דניס מקנה The Brotherhood of the Eternal Abyss

הטקסט פורסם לראשונה בגיליון 2/3 של מגזין לפסיכונאוט. 2016.

דניס מקנה, גייס בקיקסטארטר כסף לכתיבת ספר על אחיו, הסופר והמרצה הפסיכדלי המנוח טרנס מקנה. התוצאה הינה דיוקן מטלטל, מרגש ומאוד אנושי של האייקון הפסיכדלי החשוב ביותר של שלושים השנה האחרונות.

סמל של התנועה הפסיכדלית. טרנס מקנה.

טרנס מקנה הוא כבר מזה שלושים שנה הסמל המפורסם והמזוהה ביותר של הקהילה הפסיכדלית הגלובלית. מהיום שטרנס עלה על הבמה בועידת הפסיכדלית בסנטה ברברה 1983 והיפנט את הקהל בהרצאתו המיתולוגית על הקופים שגילו את ההייפרספייס,[1] קנה לעצמו טרנס שורה ארוכה של מעריצים. עליית האינטרנט, שמקנה היה מנביאיו הנלהבים, הפכה את מקנה, שנפטר בשנת אלפיים, לאלמותי – רוח רפאים יוטיובית שנודדת ברשת ומפיצה חזיונות נבואיים  וספוגי טריפטמינים. דרשותיו מנפיצות התודעה וקולו המאנפף הפכו אותו לדובר המסומפל ביותר בטראקים של מוזיקת הטראנס, כך שבעשורים האחרונים היווה מקנה את שער הכניסה הראשי לעולם המחשבה הפסיכדלי עבור אנספור פסיכונאוטים ברחבי העולם כולו.

אפשר היה לצפות שפרסומה של הביוגרפיה הנרחבת הראשונה של מקנה[2] שנכתבה על ידי אחיו, האתנובוטנאי והאתנופרמקולוג דניס מקנה, תוביל לחגיגה מחודשת של דמות הפסיכונאוט הנערץ. רחוק מכך: פרסום הביוגרפיה החדשה, שכללה כמה גילויים קשים לעיכול על מקנה, נתן את האות לבחינה מחודשת ולא פשוטה של אישיותו ומורשתו של מקנה בקרב הקהילה הפסיכדלית העולמית.

הביוגרפיה שכתב דניס ראתה אור בסוף 2012, פחות מחודש לפני ה-21 בדצמבר 2012, מועד שטרנס, ממציאה של תיאוריית הזמן הטיימוייב זירו, היה מהאחראים העיקריים להפיכתו למוקדה של מה שנודע עד לא מכבר כתנועת 2012, אותה תנועה שטענה שה-21 לדצמבר 2012 יהיה רגע אסכטולוגי וטרנספורמטיבי חסר תקדים שכללות ההיסטוריה האנושית עד כה הייתה צל של הוויתו המתקרבת. זה לא קרה. בדומה לשאר חישובי הקיצין שנתפרסמו לאורך דברי מי האנושות, גם זה חלף לו מבלי שהיקום יחרוג ממנהגו. אלא שפקיעת הנבואה המקנאית היתה הקטנה שבצרות מעריציו של מקנה בחצי השני של 2012. מספר חודשים לפני פרסום הספר של מקנה, באירוע מיוחד שנערך במכון איסלן הקליפורני, המקום שבו נערכו רבות מהרצאותיו וסדנאותיו האלמותיות של מקנה, הקריא ברוס דיימר קטעים מתוך הביוגרפיה החדשה, שחשפו לראשונה את הסוד הגדול והנורא של מקנה: האייקון הפסיכדלי המפורסם בעולם עבר בסוף שנות השמונים חוויה מטלטלת כל כך עם הפטריות שבעשור האחרון לחייו הוא נמנע לחלוטין מאכילת פטריות וצרך חומרים פסיכדלים אחרים כמו DMT ואיוואסקה רק לעיתים רחוקות, בחוסר רצון ובכמויות קטנות.

ההקראה באיסלן הייתה הוצאה ציבורית מן הקבר של הגוף החזיוני ששמו טרנס מקנה עבור ניתוח שלאחר המוות – רויזיוניזם היסטורי שנערך על במה בזמן אמת מול קהל המום ומזועזע. כמו "הנאום הסודי" שבו הוקיע חרושצ'וב לראשונה את פשעיו של סטאלין, היא חשפה לעולם הרחב את מה שחבריו הקרובים של האיש ידעו מזה שנים רבות: הפער הגדול בין דמותו הציבורית של מקנה לבין האיש עצמו. לדברי ברוס דיימר, האירוע תוכנן בכוונת מכוון לשבור את קשר השתיקה, הלחש המיסטי שאפף את דמותו של מקנה, ולהציג לקהל לראשונה את מקנה האדם, במקום את דמותו הקרטונית.

קשה להגזים בעוצמת ההלם והמהומה שהגילוי הזה חולל בקהילת מעריציו של האדם שהמליץ למאזיניו עד סוף ימי חייו להתנסות במנה הירואית של חמש גרם פטריות אך נמנע מכך בעצמו משך כל שנות התשעים. עבור חלק מאותם המעריצים, הגילוי החדש פגם בצורה אנושה בדמותו של הנביא הפסיכדלי. עבור אחרים הוא רק הפך אותה לאנושית יותר. בינתיים חתך דניס מקנה את הקטע השנוי במחלוקת מתוך הביוגרפיה מבלי להציע הסבר על המעשה, מה שעורר בתורו עוד תגובות נזעמות ממעריצי מקנה שראו כאן (באופן די מובן) ניסיון מיותר להחזיר את השד לבקבוק.

אנחנו עוד נחזור לסיפור הזה והשלכותיו בהמשך. בינתיים נעיר רק שהטלטלה שאחזה בקהילת מעריציו של מקנה בסוף 2012, מועד שבישר אולי יותר מכל את סוף הימים של התפיסה הישנה והנאיבית של דמותו של טרנס מקנה, והתפתחותה של תפיסה חדשה ומורכבת יותר של דמות הנביא המזוקן, הייתה כנראה מבורכת. דימויים קריקטוריסטים ושטוחים לעולם לא עושים צדק עם נושאיהם, וגם דמות הקומיקס של טרנס, השאמאן האלקטרוני הקורא לאנושות למהר על מנת להצטרף לתיבת הנח של התודעה – מופלאה ומעוררת השראה עד ככל שהייתה – עשתה חוסר צדק עם דמותו המורכבת יותר של טרנס האדם. במובן זה, הביוגרפיה של דניס מקנה, למרות ובגלל החלקים המפוכחים והביקורתיים שיש בה, היא הזמנה עבור מעריציו של מקנה לעזוב לרגע את האייקון של מקנה, למען הדמות המורכבת לעין ערוך של מקנה האדם.

מעיירה בקולורדו למעמקי האמזונס

הדבר הראשון שחשוב לדעת לפני שבאים לקרוא בביוגרפיה החדש של טרנס מקנה, הוא שזו אינה באמת ביוגרפיה של טרנס מקנה. למעשה מדובר באוטוביוגרפיה משותפת של האחים מקנה, שמסופרת מהפרספקטיבה של דניס וממוקדת בחייו של דניס. טרנס הוא הדמות השניה בחשיבותה בספר, ונעדר לעיתים לפרקי זמן ארוכים, אם כי הוא גם נוכח מאוד חלק ניכר מהזמן. ההתמקדות של דניס בעצמו עוררה אכזבה מסוימת בקרב חלק מהקוראים, שחשו שאין מספיק טרנס בספר הזה, ומצד שני היא אינה בהכרח דבר רע. אולי הגילוי המשמח ביותר בקריאה בספר הזה, הוא דמותו של דניס מקנה, מי שמצטייר בספר הזה כפסיכונאוט רציני ומלומד, בעל חשיבה מעמיקה ולב כנה. יש משהו מרענן בהכרות עם המקנה השני: האח הצעיר שהיה עם טרנס בחזית המיתולוגית של המפגש הפסיכדלי עם האחר החייזרי בלה צ'וררה, אך בילה את עשרות השנים האחרונות הרחק מאור הזרקורים, בביצוע מחקרים אתנובוטניים על איוואסקה וצמחים פסיכואקטיבים אחרים. הדמות של דניס מצטיירת כאן כמעניינת ואינטיליגנטית לא פחות מזו של אחיו הבוגר והכריזמטי יותר; חלק חסר ומכריע בפאזל שמרכיב את טרנס מקנה והמסתורין שנקשר בדמותו. למרבה השמחה, דניס מתגלה גם ככותב קולח, מדויק ומוכשר לא פחות ואף יותר מאחיו הגדול, שמוקד הכח האמיתי שלו היה תמיד במילה המדוברת ופחות בזו הכתובה. הספר הזה, הוא במובנים רבים הרבה יותר מרק ביוגרפיה. הוא מספק גם היסטוריה תרבותית מרתקת של שנות החמישים והשישים, ושורה של אבחנות מדויקות על החברה והתרבות בנות זמננו, והקשר של הפסיכדלים לכל זה.

הסיפור של האחים טרי ודני מתחיל מתחיל ב-1950 עם לידתו של דני לטרי בן הארבע. זה סיפור אישי, דרמטי, מדהים רצוף תהפוכות וגם טראגי, של זוג אחים שגדלו יחד בעיירה אמריקאית קטנה בקולורדו של שנות החמישים, גילו את הפסיכדליה בקליפורניה הסוערת של אמצע שנות השישים, ויצאו בתחילת שנות השבעים יחדיו ללב המאפליה של האמאזונס במסע הרפתקני נועז לחקר "הסוד" היקומי – מסע שלאחריו דבר לא ישאר כשהיה.

הדינמיקה רווית התהפוכות של היחסים בין שני האחים מתוארת לאורך הספר, ומספקת את השלד הדרמטי לסיפור. דניס מתאר את טרנס הקטן כילד חריף מחשבה, חד לשון ודומיננטי שעורר את הערצתם של הסובבים ושלט בהם בקלות. את בואו של אחיו הקטן והמופנם יותר קיבל טרנס כפגיעה בהגמוניה שלו, ועל כך העניש אותו לאורך העשור הראשון לחייו במסכת התעללויות סאדיסטית ויצירתית שדניס מתאר בספר בהרחבה. באותה תקופה היה טרנס "המענה" שדניס רק פילל ליום שיעוזבו במנוחה. מאוחר יותר, בתחילת שנות השישים, כשהאחים גדלו קצת, הם גילו סוף סוף זה את זה, והיחסים ביניהם רק התהדקו כשטרנס עזב לקליפורניה בגיל 17. בביקוריו בבית היה טרנס מביא עימו רעיונות חדשים ורדיקליים לחלוק עם אחיו הקטן, שהפך בינתיים לתולעת ספרים ומוח חריף בזכות עצמו. השניים הופכים לחוקרים נועזים של גלקסיית הידע ותודעה של המסורות המיסטיות וההוגים הגדולים, והקוראים זוכים על הדרך בקראש קורס פילוסופי שמעביר אותם דרך הסופרים וההוגים שעיצבו את תפיסת עולמם של האחים מקנה בנעוריהם ויהוו את הבסיס להמשך דרכם ההגותית. הפרקים שעוסקים במשנתם של ק.ג. יונג ומרצ'יאה אליאדה או בספרי המדע בדיוני של ארתור סי. קלארק ופיליפ ק. דיק מהווים הקדמות מדויקות, מרתקות ומענגות להגותם של הוגים אלו, שאם רק מעט מקוראי הביוגרפיה יגלו את כתביהם בעקבות הקריאה בספר זה, הרי שנצא כולנו נשכרים.

האחים מקנה בשנות השבעים. טרנס מימין, דניס משמאל.

ב"קיץ האהבה" של 1967, טרנס כבר גר בקומונה על שדרת טלגרף שבמרכז ברקלי, מוקף ב"סצינה אקלקטית של פריקים בעלי מבט פראי, דילרים, מטיילים ודמויות אחרות מאזור המפרץ שחיפשו כיף, סקס, סמים וכל הרפתקאה אפשרית." כבר שם, מספר דניס, גילה טרנס את מתת הדיבור שהפכה אותו למפורסם כל כך. הוא היה מבלה שעות ארוכות עם קהל מסומם המסוגל בקוש לנוע או לזוז, אך נאחז בכל מילה ממילותיו. סביב אותה תקופה גם חנך טרנס את דניס לקנביס ולאסיד, גילויים עצומים שמשנים את חייהם של האחים ומחשלים עוד יותר את הקשר בין השניים.

החקירה האינטלקטואלית, הפסיכואקטיבית והקוסמית של האחים מגיעה לשיאה ב-1971, כשהאחווה הפסיכדלית יוצאת עם חבורה מוזרה למסע ללב האמזונס בחיפוש אחר חומר פסיכואקטיבי נעלם ומסתורי בשםoo-koo-he . כאן, במהלך מסע פסיכואקטיבי ואלכימי מעורר יראה והשראה, שמתרחש חודשים ספורים לאחר מותה של אימם ושיוודע לימים כ"הניסוי בלה צ'וררה", הוגה דניס "ניסוי" פסיכדלי רדיקלי שיבחן את גבולות המציאות. במהלך הניסוי הזה, שה"תוצאות" שלו קראו תיגר על מספר מחוקי הבסיסי של המדע המערבי, ניסו השנים להוביל ליצירתה של אבן הפילוסופים שתתממש כחומר בעל ארבע מימדים המגלם בצורה אקסטרנית את התודעה האנושית ושבאמצעותו ניתן להביא את ההיסטוריה לקצה.

הניסוי, אם תהיתם, הסתיים בהצלחה. מתוך עין הסערה הקוסמית, איזור קווי עוצמה הלוצינוגני ומעוות גרביטציה ששולח גלי הדף לתוך ההיסטוריה כולה, יכלו האחים מקנה במרץ 1971 לראות שההיסטוריה אכן מגיעה לסיומה. הם הפרו את חוקי הזמן חלל וחדרו לתוך אוקיאנוס תודעה שחיבר אותם עם כללות הידע האנושי. כפי שכותב טרנס בספרו True Hallucinations (1993) התחושה הייתה ש"ברחבי העולם כולו התנועה ובתי החרושת עצרו לפתע. אנשים עוזבים את בתיהם ובתי הספר על מנת להביט בשמיים, מבינים שמישהו, איפשהו, פרץ לצד האחר. שזה אינו יום שאר הימים."  ובמילותיו של דניס: "לאחר שניעורנו כילדים למסתורין של הקוסמוס, שכנענו את עצמנו כבני עשרה שביכולתנו אולי לפתור אותו; שנים ספורות מאוחר יותר מצאנו את עצמנו בגו'נגל הקולומביאני, מאמינים שכך בדיוק עשינו."

את העובדה שבימים שלאחר הניסוי הלך והתברר שההיסטוריה סרבה להרפות מצעדה, ביקש מקנה להסביר בתיאוריית הטיימוייב זירו שלו שעל פיה הניסוי בלה צ'וררה אכן הצליח והזמן הגיע לסיומו, אלא שמסיבה של אי-סינכרוניות מימדית כלשהי, מוקד ההדף האסכטולוגי המצופה ממתין עדיין בתאריך מסוים בתחילת העשור השני של המאה ה-21.

התקופה בלה צ'וררה של מרץ 1971 הייתה רצופה בהתרחשויות המאתגרות את ההיגיון – התרחשויות ששני האחים לא יצליחו לעולם להסבירן לעצמם. במהלך השבועות שלאחר הניסוי, מבלי שיביאו לקרבם כל חומר פסיכואקטיבי חדש, המשיכו האירועים המוזרים לרדוף זה לאחר זה. הקרבה בין בין האחים הגיעה לשיאה בתקופה של מספר שבועות שבמהלכם התאחדה התודעות שלהם לתודעה אחת כך שדניס יכל לשמוע את מחשבותיו של דניס ולענות לו מבלי שזה אמר מילה. ברגעים אחרים הוא מצטט לו במדויק קטעים מתוך שיחות אינטימיות שניהל טרנס לפני שנים בקטמנדו, ושאותן לא חלק מעולם עם איש. בקטע אחר, כשטרנס דורש ממנו, כהוכחה להצלחת הניסוי וביטול מגבלות הזמן-חלל, שיפיק לידיו מפתח כסף קטן וייחודי לתא הסודי בתיבת עץ שהייתה שייכת לסבם, ושאבד שנים רבות קודם לכן בילדותם –דניס הערום למחצה פותח את ידו ומחלץ משם לתדהמתו של טרנס את מפתח הכסף האבוד.

ביקש להביא את סוף ההיסטוריה באמצעות ניסוי פסיכדלי. טרנס מקנה.

כפי שניתן להבין מאפיזודות אלו, במהלך הניסוי בלה שוררה, היה זה דווקא דניס שהעמיק צלול ביותר במסע התודעה שלו. דניס הוגה את הניסוי, מוביל את הדרך אליו, ונכנס לאחריו לתוך מצב תודעה מרחיק לכת כל כך, שהוא מוצא את עצמו נמתח עד קצה גבולות היקום מבלי יכולת לחזור ולמקם את הוויתו חזרה בגופו. במשך הזמן הזה טרנס הוא היחיד ששומר את אחיו ומגן עליו מהאחרים בחבורה שרוצים למלט את דניס בהקדם לבית חולים פסיכיאטרי בציביליזציה. טרנס שנמצא בנקודת ביניים בין עולמו האחר כל כך של דניס, לבין זה של האחרים, מתייחס אל דניס לא כאל אדם פסיכוטי אלא כאל מישהו שעובר התגלות עמוקה. באופן הזה, כפי שכותב דניס בספר, הוא כנראה הציל אותו ומנע ממנו את הנזק הפסיכולוגי העמוק שהיה נגרם לו כנראה אם היה נשלף לפתע מהג'ונגל ומאושפז בכפיה לצורך התערבות פסיכיאטרית שהייתה קוטעת באופן תרופתי ואלים את התהליך שעבר במשך אותם שבועות. כשדניס מתחיל לצאת למסעות ליליים שבמהלכם הוא צועד מרחקים ארוכים בלילה האפל ומבלה שעות בישיבה על צמרות של עצים, טרנס חדל מלישון ומבלה את הלילות במשמר על אחיו. הוא מבלה תשעה יממות קסומות ללא לישון לרגע, ובלי לחוש כל צורך בשינה – ימים שבהם הוא מגיע לפסגות רוחניות של שלמות כמותה לא הכיר עד אז.

לאחר לה צ'וררה

לה צ'וררה הייתה המקום שבו הגיעו טרנס ודניס לדרגה הקרבה האינטימית ביותר האפשרית לאחים: של שיתוף ואיחוד תודעה. היא הייתה הסיכום והשיא של מסע משותף שעברו מרגע לידתו של דניס ושהוביל אותם אל מרחבי תודעה ומציאות שאת קיומם יכלו קודם לכן רק לשער. לה צ'וררה גם תמשיך לעצב את חיי השניים עד סוף ימיהם, אבל בצורות שונות במובהק. בעוד שטרנס יצא מלה צ'וררה טעון בסקרנות ואנרגיה לחקור את משמעות הסודות שנגלו בלה צ'וררה, הרי שדניס חש עצמו מעורער עד היסוד מן החוויה ושמח להשאיר את ההרפתקאה המטלטלת מאחוריו. בשנים הבאות פנה לקריירה אקדמית כאתנובטונאי ואתנופרמקולוג, ותרם מאז תרומות רבות להבנתנו את המנגנונים העצביים שמאחורי פעולת האיוואסקה וצמחים אחרים.

לה צ'וררה הייתה גם נקודת מפנה ושבר ביחסים בין האחים. לאחר לה צ'וררה דניס יפצח בקריירה אקדמית ויתחיל בהתרחקות איטית מאחיו הגדול ורעיונותיו המשוגעים. בעשורים הבאים השניים ילכו ויתרחקו, אך לא לפני שיפרסמו במשותף שני ספרים משותפים ורבי השפעה שבקעו מתוך התקופה בלה צ'וררה.

הספר הראשון, The Invisible Landscape (1975), היה זה שבו חשף טרנס את תיאוריית הטיימווייב זירו שלו, תיאוריה קוסמית שהתיימרה לפענח את צפונות הזמן הפרקטלי שבהתאם לו מתנהל היקום. בקטע מרתק ומטלטל בספר מעתיק דניס את התיאוריה של אחיו לקונטקסט פסיכולוגי ואישי. העיסוק של טרנס בטיימווייב, הוא כותב, היה דרכו לבצע לו ולדניס רה-אינטגרציה חזרה מהמפץ התודעתי הגדול של לה צ'וררה, באמצעות בניה של תיאוריה חדשה של הזמן שתאפשר להם למקם את עצמם מחדש בזרם הזמן ולכוון עצמם כלפי אירוע העתיד האפוקליפטי שבסוף הטיימוויב. גם העניין הנרחב שגילה טרנס בסוף הזמנים זוכה לפירוש פסיכולוגיסטי מעט אכזרי אולי. בעיני דניס הוא מייצג את חוסר יכולתו של אחיו להתנתק לחלוטין מהמורשת היהודית-נוצרית ותפיסת הזמן הלינארית שלה (בניגוד לתפיסת הזמן המעגלי-נצחי של תפיסת העולם השאמאנית).

הספר השני של האחים מקנה היה פילוסופי פחות ופרקטי בהרבה. מדובר במדריך לגידול פטריות פסילוסיבין שפורסם ב-1976 ושהיה במובנים רבים השגם החשוב ביותר, בכך שסיפק לראשונה טכניקה פשוטה לגדל פטריות פסילוסיבין בעזרת אמצעים ביתיים וזמינים לכל. באופן זה הוא נתן את האות לצמיחתה של קהילת גידול פטריות בינלאומית שכוללת כיום רבבות מגדלים ברחבי העולם. עד פרסום הספר היה זה כמעט בלתי אפשרי למצוא פטריות בעולם המערבי. בעקבות פרסומו ותנועת הגידול הביתי שהתפתחה ממנו הפכו הפטריות בעשורים האחרונים לזמינות במידה גוברת.

במהלך שנות השמונים והתשעים הריחוק בין האחים גבר. בעוד שטרנס פיתח מוניטין כנביאה הרהוט של הקהילה הפסיכדלית, דניס היה עסוק בביצוע אנליזות כימיות ומחקרים מדעיים. הוא נמנע ככל יכולתו מתיאוריות קוסמיות מרחיקות לכת מהסוג בו עסק אחיו. במובנים רבים התחושה שעולה מן הספר היא שדניס ביקש להתרחק מההשפעה המערערת של אח גדול שרעיונותיו האקסצנטרים דחקו אותו עד גבולות השגעון. השניים לא חזרו להיות קרובים ממש עד החודשים האחרונים של חייו של טרנס, שבהם בילו ביחד זמן משותף, אך מבלי להשיג אי פעם השלמה של ממש. (הקטעים שבהם דניס שבו יושב לצד טרנס, שהמחלה כבר גזלה ממנו את כח הדיבור, מבקש ממנו סליחה ומציע לו את סליחתו, הם מהמרגשים שקראתי זמן רב).

הסוד הנורא

הבטחתי קודם שאחזור לסוגיית הסוד הגדול והנורא של טרנס מקנה. על פי הקטע שהקריא דיימר באירוע באיסלן ונשמט מהגרסה הסופית של הספר נקטע הקשר הסימביוטי בין טרנס והפטריות לאחר טריפ מטלטל במיוחד שעבר ב-1988 או 1989. מסיבה לא ברורה, טרנס הרגיש כאילו הפטריות הפנו לו עורף. הוא ניצב מול תהום אקזיסטנציאליסטית שאותה תיאר כ"העדר מוחלט של משמעות". החוויה טלטלה אותו כל כך שפסק מלאכול פטריות, וצרך פסיכדלים אחרים בחוסר רצון ולעיתים נדירות בלבד עד סוף ימי חייו.[3] אלא שהחלק העצוב והטראגי באמת בסיפור הזה הוא שבשלב שכל זה קרה טרנס היה בדיוק בשיא פריחתו המקצועית שהחלה באמצע שנות השמונים. הוא היה כעת אדם נשוי עם אישה ומשפחה לפרנס, והוא היה תלוי בפרסונה הציבורית שלו. המעריצים של טרנס דרשו לקבל את הסחורה, וטרנס לא יכל לגלות להם על הספקות הקיומיים שאחזו בו, לכוד בתדמית הנביא שלו. הדיסוננס הקוגניטיבי שנוצר בעקבות כך היה קשה מנשוא. הוא גרם לטרנס לפקפק בעצמו ובמקום שהוענק לו כנביא התרבות הפסיכדלית. "המעריצים שלו לא ידעו זאת, אבל טרנס ידע זאת והוא ידע שהייצוג הציבורי שלו היה בלתי כנה, ולזכותו יאמר שהדבר הטריד אותו. באופן בסיסי הוא רצה להיות כנה, אבל הוא לא יכל, והמעריצים שלו לא היו נותנים לו. זה לפחות מה שהאמין," כותב דניס בקטע שנשמט מהספר ומצוי ברשת. "טרנס הפך טוב כל כך בשטיק שלו שזה כבר לא שינה אם זו האמת או לא. זה נשמע נהדר. זה היה מה שאנשים רצו לשמוע, זה שילם את החשבונות, וזה הפך למלכודת שמתוכה לא יכל להחלץ."

 אין ספק שמדובר בבשורה מטלטלת. מקנה אולי לא רצח או אנס, אבל התגליות החדשות בהחלט גרמו לרבים ממי שהאזינו בהערצה לכל מילה ומילה של טרנס, שלא לדבר על אלו שהקשיבו להמלצות שלו לעשות טריפ הירואי של 5 גרם פטריות (לבד?) בחושך על בטן ריקה, להרגיש שהנביא שבטחו בו לא היה כנה איתם לחלוטין. דניס מספר שהיו לו במהלך שנות התשעים וויכוחים עם אחיו, בהם ניסה לשכנע אותו להתמסר שוב למורה שבפטריה, אבל זה לא היה מוכן להתעמת איתה שוב. ההשערה של דניס הייתה שטרנס ברח מהפטריה משום שהיא הראתה לו דברים על עצמו. טרנס, שהיה רגיל לבוא אל הפטריה עבור מפגש עם האחר המוחלט, עם חזיונות חייזריים ותורות שנגלו אליו, לא יכל לעמוד במראה שהציבה לו הפטריה. הוא לא אזר את האומץ לשוב ולהביט בה שוב עד סוף ימיו.

גם אם לא נדע מה בדיוק ראה שם טרנס בטריפ ההוא בסוף שנות השמונים, ששינה אותו לעד ועיצב את עשור חייו האחרון, אין ספק שההתמודדות של מקנה עם החזיון הזה, בצורה של נסיגה לאחור ואובדן אמון עצמי, היא מאכזבת. ועבור מי שציפה למצוא במקנה מורה רוחני בעל מידות תרומיות וחסרות רבב זו אכן אכזבה קשה. אלא שמקנה עצמו מעולם לא הציג את עצמו כמורה רוחני. הוא התנגד בצורה החריפה ביותר לכל צורותיו של הגוראיזם והיה מודע עד כאב למגרעותיו האנושיות. דניס מספר על אירוע שקיים טרנס בשנות התשעים יחד עם הגורו והפסיכונאוט לשעבר ראם דאס. במהלך הדיאלוג ביניהם הכריז ראם דאס "החיים שלך הם המסר שלך". מקנה, שהחיים שלו באותה תקופה היו כבר בתהליך התפרקות כואב, ענה בצורה מבריקה "החיים שלי הם בלאגן. המסר שלי הוא המסר שלי."

ואכן, גם אם דמותו של מקנה פגומה עד כאב, המסר שלו עומד במבחן הזמן. מקנה לא רק חזה בדיוק רבים מהכוחות ההיסטורים, הסוציולוגים והטכנולוגיים שממשיכים לעצב את העולם יותר מתריסר שנים לאחר מותו, הוא גם התנבא, כפי שעושה נביא אמיתי על פי הרמב"ם: לא על מה שיהיה, אלא מה על מה שראוי שיהיה. הקריאה שלו לאנושות לשוב אל הארכאי, אל הקשר לטבע ולקהילה, ולהחליף את הזהות המוגדרת ע"י צרכנות בעבור זהות שבוקעת מתוך יצירתיות וחוויה ישירה רלבנטית כיום אף יותר מביום שהגה אותה לראשונה על במה, לפני יותר מ-30 שנה. השיחות המטורפות של טרנס הגיעו בעשור האחרון דרך הרשת ליותר מאזינים מכפי שהגיעו כנראה בכל ימי חייו, והיו עבור רבים חשיפה ראשונה להשקפות מוזרות שאפשרו להם לערער על הנחות היסוד המדכאות והמייאשות של חברה גלובלית ששמה מבטחה במדע רדוקציוניסטי שמרוקן את העולם מתוכן, ובקונסומריזם הרסני, חסר רסן ופשר.

אז נכון, שהסיפור של טרנס הוא עצוב הרבה יותר ממה שחשבנו, אבל כמו שאמר ברוס דיימר טרנס מקנה החדש הוא אולי דמות טראגית, אבל הוא גם דמות מעניינת הרבה יותר. ואולי גם לסיפור הזה יש סוג של סוף טוב. על ערש דווי, כשמחצית מוחו כבר הפכה לגידול בצורת פטריה (דניס אומר שמאחר שטרנס לא שעה למסר של פטריה, היא חזרה אליו מבפנים), טרנס, כמו התיאולוג הדומיניקני הנודע תומס אקווינאס לפניו, זנח את דרך המילים והאינטלקט, התרומם ממיטת חוליו נרגש והכריז לפתע "זה הכל אהבה" (It’s all about love). בימים הבאים הוא חזר בורסיות שונות, כך דיימר, על המילים שביטאו את התובנה הזו שהדבר החשוב ביותר בחוויה הפסיכדלית אינו חזיונות חייזריים אלא פתיחת ערוצי האהבה. אולי בסוף הדרך, הנשמה של טרנס מקנה מצאה את מנוחתה.


[1]   את תרגום  הרצאתו של מקנה  "הקופים מגלים את ההייפר-ספייס" ניתן לקרוא באתר טכנומיסטיקה בכתובת: https://hartogsohn.com/2008/08/31/mckenna-hyperspace/

[2]  Machne Elves 101, ביוגרפיה קצרצרה ומאכזבת למדי של מקנה פורסמה ביולי 2012, בהוצאת האתר ריאליטי סנדביץ'.

[3]  יש לציין שמאז הפרסום, צץ לפחות דיווח אחד של מי שטוען שאכל פטריות עם טרנס בשנות התשעים, מה שהיה כנראה חלק מהסיבות שדניס חתך את הקטע המדובר מספרו. כך או כך, נראה שבתחילת שנות התשעים ההתנסות בפסיכדלים הייתה עבור טרנס בעיקר זכרון עבר.

האינטרנט, החוק הרביעי של מקלוהן, והטכנופוקליפסה

הטקסט פורסם לראשונה בגרסה ערוכה בפרויקט רדיקל באתר הארץ. להלן הגרסה המלאה.

דיברתי השבוע עם חבר בודהיסט מעולם המחשבים על כמה קשה להקפיד על פרנסה נכונה (right livelihood) כשעובדים היום בתחומי המחשבים והאינטרנט: כמה גדול החלק הזה מהתעשיה הזו שמוקדש למעקב אחר משתמשים, למניפולציה, לאופטימיזציה של טירגוט פרסומות שמטרתן לשכנע אותנו לקנות דברים מזהמים שאנחנו לא צריכים, ליצירת רשתות של מידע צללים שיווקי שמתחזה למהימן (affiliate marketing), שלא לדבר על פיתוח האלגוריתמים המתוחכמים שעסוקים בלדחוף אותנו לבועות מידע, לדחוף לנו פייק ניוז, להקיף אותנו בבוטים שמבלבלים כל דיון פוליטי, להגביר את הקיטוב ולחסל כל האפשרות לקיום דמוקרטיה מתפקדת. האינטרנט הפך מהבטחה למח גלובלי לגידול מח גלובלי.

שלב נוסף בהיסטוריה ארוכה של דיכוי בחסות הטכנולוגיה. הסוישאל דילמה

וזה משוגע שלשם אנחנו מכוונים את מיטב המשאבים הפיננסיים, האנושיים והטכנולוגיים של החברה שלנו: לפיתוח של מערכת עקומה ומסולפת שחותרת תחת יסודות החברה שלנו, שהולכת ומתפרקת מנכסיה בעוד אנחנו מקליקים עצמנו לאבדון חברתי, כלכלי ופוליטי. הסושיאל דילמה של נטפליקס זה פיפס בתהליך הזה, ואי אפשר להתבונן על הכאוס שהולך ומשתלט על העולם בתקופה הזו בלי לחשוב על התפקיד המרכזי שהיה פה לטכנולוגיה.

בספר 'חוקי המדיה' טען חוקר המדיה מרשל מקלוהן שניתן להבין את האפקטים של כל מדיה באמצעות שימוש בארבעה חוקים פשוטים. כל טכנולוגיה חדשה – טען מקלוהן – מעצימה משהו, מיישנת משהו, ומחזירה משהו שאבד. החוק הרביעי של מקלוהן טוען שכשלוקחים טכנולוגיה עד הקצה היא משנה כיוון והאפקט שלה מתהפך. כך למשל המכונית שמעצימה את המהירות והניידות מתהפכת לתוך פקק התנועה. חסכון הזמן שמביאה מכונת הכביסה מתהפך לכדי ערמות כביסה בלתי נגמרות שנוצרות כתוצאה מסטנדרטים חדשים של ניקיון. ביחס לטכנולוגיות מידע אפשר להבחין איך האינטרנט מעצים את הגישה למידע, ואז מתהפך לעולם של עודף-מידע ופייק שלא ניתן להבחין בו בין אמת ושקר. הרשת העצימה את היכולת לחבר בין בני אדם שונים ואז התהפכה לעולם שאנשים סגורים בו בבועות פידבק. ביקורות גולשים ברשת העצימו בתחילה את הגישה למידע אמין על מוצרים והתהפכו עם ההופעה של Affiliate marketing וביקורות קנויות שקנו שליטה ברשת ומשאירות את הגולשים מבולבלים חסרי עצה כשהם באים לקנות מוצר.

באופן רחב יותר, אם ניקח את החוק הרביעי של מקלוהן ונשית אותו על ההיסטוריה של הטכנולוגיה, ניתן  לומר שהטכנולוגיה העצימה לאורך ההיסטוריה את יכולת ההשרדות של האדם, ואילו עכשיו, בהגיעה לקיצוניות, היא מתהפכת והופכת לכלי אנטי-השרדותי שמאיים עלינו בהכחדה.

אז אם לחזור לחבר ולקושי למצוא היום עבודה דיגיטלית ששומרת על העקרון הבודהיסטי של פרנסה נכונה (כלומר פרנסה שאינה מבוססת על הרס וניצול), הרי שגם הוא חלק מתהליך רחב יותר. כבר הרבה זמן מצביעים על כך שהעובדים שתורמים בפועל הכי הרבה לאנשים בחברה שלנו – האחיות, העובדות הסוציאליות, המורים – כל אלו זוכים לתגמול הזעום ביותר, בעוד שאלו שאינם תורמים ואפילו מזיקים למבנה החברתי: אנשי פיננסים, עורכי דין תאגידיים וכו', הם אלו שמתוגמלים בצורה הנדיבה ביותר. בזמננו ניתן להוסיף על אלו את אנשי הטכנולוגיה. חבורה של אנשים מוכשרים, נחמדים וטובים בסה"כ, אלא שרובה מועסקת על ידי כוחות מפלצתיים שמרסקים בשיטתיות את יסודות החברה שלנו.

וזה מה שמדאיג באמת ברגע הנוכחי. כי כמה מיליונים שימותו לכאן או לשם במהלך המגפה מתגמדים לעומת הקריסה הכללית של צורות המחיה והקיום של חברות שלמות, האיום בקריסת דמוקרטיות, במלחמות עולם, קסטרופה סביבתית והשד יודע מה. כי מגפות היו ויהיו. מה שמדאיג במיוחד ברגע הזה הוא שאנחנו רוכבים על גבי בולדוזר שסיים לרמוס את הטבע, ואת העמים המנושלים השונים, ועובר עכשיו לרמוס חברות אנושיות תוך שהוא מייצר אווירה כללית של פאראנויה, קונספירציה וחוסר אמון. מה שמטריד באמת זה שהרכבנו בבסיס הציביליזציה שלנו מערכת פיננסית וטכנולוגית שלמה שבנויה כדי לרסק אותה עד היסוד.

על זה הייתי רוצה לראות את בייידן וטראמפ מדברים בעימות הטלוויזיוני שלהם. אבל הם לא ידברו על זה כמובן, כי הטכנולוגיה הזו כבר רסקה את היכולת שלנו לנהל דיון אינטילגנטי. ב'בידור עד מוות' הספר הנהדר (והכמעט נאיבי בפרספקטיבת הזמן) שכתב ניל פוסטמן  על השפעתה המשחיתה של הטלויזיה, הוא מספר איך נראו דיונים פוליטיים במאה ה-19, ונותן דוגמה של העימות בין שני מועמדים לנשיאות בפיאוריה אילנוי, באוקטובר 1854. דאגלס דיבר אל הקהל במשך שלוש שעות ושטח את טיעוניו בעמיקות. כשהגיע תורו של לינקולן לענות השעה כבר הייתה חמש אחר הצהרייים, ולכן הוסכם בין כולם שיחזרו לביתם, יסעדו את ליבם ויחזרו לעוד ארבע שעות נוספות של שיח. תשוו את זה לדיונים פוליטיים בימינו שבהם המועמדים נדרשים לדבר בסאונדביייטס ואיש אינו יכול לסיים את דבריו כי האחרים קוטעים אותו. אם היה עדיין איזשהו מקום לשיח משמעותי בדיון פוליטי בתקופתנו הוא היה צריך להתחיל בשאלה כיצד איבדנו את עצם היכולת לנהל דיון. דיון כזה היה יכול ללמד אותנו על תהליכי העומק הטכנולוגיים, הקוגניטיביים, הכלכליים והתרבותיים שהחברות שלנו עוברות כבר עשרות שנים – שאלות שאף אחד מהפוליטיקאים באופק לא נראה מוכן להתעמת איתן.

הדיון שאנחנו צריכים זה דיון על איך איבדנו את היכולת לנהל דיון. עימותי לינקולן דאגלס.

בהגות על טכנולוגיה ישנו זרם שמדבר על הצורך במישור טכנולוגי (technological plateau). הוא טוען שברגע מסוים הטכנולוגיה מגיעה למצב אופטימלי, או לכל הפחות טוב מספיק, שמעבר אליו כל המוסיף גורע. אנשים שונים מציבים את השלב הזה במקומות שונים בזמן. יש שטוענים שהטכנולוגיה הגיעה רחוק מספיק ב-1950. יש כאלה שאומרים שזה קרה כבר בבל-אפוק, בסוף המאה התשע עשרה. אני לא בטוח מה היה הרגע הנכון לעצור בו עם הפיתוח הטכנולוגי והחדירה של הטכנולוגיה לנפש ולחברה שלנו, אבל אני בטוח שעברו מאז כבר כמה וכמה רגעים מיותרים. ולא משנה מה נביאי הטכנולוגיה מסוגלים להבטיח לנו, שום דבר לא שווה את רמות המתח, החרדה, הייאוש, האטימות, השנאה והתסכול שהעידן הזה מביא איתו בחסות טכנולוגיות מידע חדישות שהתרבות שלנו מושקעת כל כולה בפיתוח שלהן, ובאימוץ מסיבי שלהן, עד כדי הכחדה של כל צורת חיים ביולוגית או תרבותית אחרת מהשטח. וכשהטכנולוגיה תעמוד בפני בית דין של שמיים בקץ הימים, אם היא תביא אותנו להכחיד את עצמנו אחרי שהכחדנו חצי מהמערכות האקולוגיות סביבנו, אני חושב שהיא תצא מורשעת, ולא משנה כמה דברים נהדרים היא הביאה בתקופת הביניים (הקצרה במונחים ביולוגים) שבה שירתה אותנו נאמנה.

אני לא יודע מה אפשר לעשות. צד מסוים בתוכי אולי ממתין עדיין למרד לודיטי שבו נרסק יחד את המכונות ונחזור לחיים שלווים יותר. אני יודע שזה לא יקרה, כי המכונה כבר בתוכנו, מוטמעת עמוק מדי לתוך המערכות הכלכליות, החברתיות והפסיכולוגיות שלנו. חלק אחר בי ממתין אולי לעוד התהפכות שתשנה שוב את הכיוון, אולי בעקבות תנועת המונים שתקרא למהפכה כוללת ביחסים של החברה שלנו עם טכנולוגיות. אני כן יודע שכל עוד השיח הפוליטי שלנו מטומטם מכדי לעסוק בשאלות האלה ולחשוב על פתרונות רדיקליים, הציביליזציה שלנו תמשיך כנראה לצעוד באותו הכיוון.

 

פודפדסטינג וההאצה התרבותית

כולם נשמעים טוב יותר כשהם מדברים במהירות כפול  1.5בספוטיפיי. זו השבחה של המציאות לעידן הדיגיטלי. גם אנשים שבלתי נסבל להאזין להם בשיחה ליייב נשמעים הרבה יותר חכמים כשהם מדברים בשטף של מהירות X1.5 או X2.

פונקציית ההאצה התרבותית של ספוטיפיי מאפשרת ליצור עולם מקביל בו כולם נשמעים חכמים יותר, כי כולם מדברים מהר יותר, וכולם יוצאים חכמים יותר, כולל המאזינים שמאמנים את עצמם לעקוב אחרי אנשים שמדברים בקצב כפול מהממוצע וכבר ניצבים חסרי סבלנות למול בני התמותה שמדברים בקצב הדיבור הרגיל ולא למדו עדיין להאיץ את עצמם בהתאם לנורמות החדשות שמכתיבה המדיה הדיגיטלית.

הספוטיפיי ותוכנות האזנה אחרות מתרגלות ומאמנות אותנו לקלוט אינפורמציה בקצבים שלא היינו רגילים אליהם בעבר, רק שווה לשים לב שלרגשות שלנו יש קצב אחר. אפשר אולי להאזין במהירות כפול 2 לביקורת מוצר ביוטיוב, אבל פחות מומלץ להאזין לאנה קרנינה מאבדת חייה בקצב הזה.

טכנולוגיות דיגיטליות כמו הספוטיפיי מאמנות סוגי אינטיליגנציה מסוימים ומכחידות סוגי אינטיליגנציה אחרים. פעם הייתי שואב הנאה רבה מנבירה בספריות של משתמשי סולסיק וגילוי של סגנונות מוזיקליים נידחים. כל גילוי של מוזיקאי או סגנון איזוטרי היה כמו גילוי של יבשת חדשה. חלק גדול מההנאה אפילו לא הגיע מהמוזיקה עצמה אלא מהמצלול של השם, מהדימויים הנלווים, ומההקשר התרבותי שהייתי קורא עליו בהנאה עצומה. היום אני אוסף לעצמי קטעים מהממים דרך הרשימות שמייצר אלגוריתם ה-Discover Weekly של הספוטיפיי, וכשמישהי שואלת אותי מה זה הטראק הזה אני אומר "ספוטיפיי משהו." אני בקושי זוכר את השמות של כל האמנים המדהימים שאני מגלה. ומי צריך בת'כלס? בפעמים הבודדות כשאני מחליט לחקור ולהאזין לאלבום השלם של איזשהו אמן מסתבר בדרך כלל שהאלגוריתם יודע יותר טוב ממני בדיוק איזה שירים אני אוהב.

למען ההגינות, הרגלי החקירה המוזיקלים שלי דעכו הרבה לפני הספוטיפיי (בהן צדקי, אני חושש לגורלם של הנפשות הרכות שמגלות את האלגוריתמים הללו לפני שהספיקו לפתח טעם אישי  משלהם). במובן הזה הספוטיפיי הוא כמו שירות סיכום הספרים בלינקסט, קביים אינטלקטואלים או תרבותיים לאנשים שאין להם זמן לעכל את היצירות התרבויות שלנו בקצב הראוי, מה שמחזיר אותנו להרצאות במהירות כפולה בספוטיפיי, ולתכניות של נטפליקס להשיק שירותי צפיה שיאפשרו גם לצפות בסרטים וסדרות במהירות כפולה — אופציה שצופים רבים בוודאי מצפים לה בכיליון עיניים למרות שהיא מכעיסה רבים מהיוצרים.

מה זה אומר על התרבות שלנו שאנחנו מרגישים שאפילו את תרבות הפנאי שלנו אנחנו צריכים לצרוך במהירות כפולה? מה זה עושה לחוויה ולטעם שלנו כשאנחנו צורכים דברים בצורות מתקוצרות ומואצות? איך זה משפיע על האיזון בין אינטלקט לרגש? ואיך זה משפיע על היחסים שלנו עם אנשים ועם עצמנו כשאנחנו מתרגלים לעולם בר-האצה?

חונך את מוזיאון הפסיכדליה שישנה לכם את התודעה

ביום ראשון הקרוב ה-19 באפריל, הלא הוא יום האופניים (יום השנה ה-77 לגילוי הלסד) אני  חונך את מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הראשון בטקס פסיכומאגי וירטואלי שיזמן אליו ישויות קיברנטיות מרחבי הרשת. כל מה שצריך לדעת לקראת האירוע החגיגי.

בעיות הן הזדמנות לנסות משהו חדש ומעניין, ולפעמים המשהו הזה הוא אתרי אינטרנט. באפריל 2010 הייתה לי בעיה מטרידה. לאורך השנים פיתחתי חיבה עזה לסרטונים פסיכדליים צבעוניים, רב-מימדיים ומרהיבים שמציירים ערבסקות ורודות על התודעה ועושים לה טוב. הבעיה היחידה הייתה שמצבי תודעה המיוחדים והאלטרנטיביים בהם אפשר להנות במיוחד מסרטונים מהסוג הזה, הם בדיוק אותם המצבים שגם קשה בהם למצוא את עצמך בתפריטים ובממשקים של תיבת הדואר. אלוהים נותן אגוזים פסיכדלים למי שאין להם שיניים.

כפתרון, החלטתי להקים בלוג ולאסוף לעצמי שם את הסרטונים האלה כדי שיהיו סדורים לפני בגלילה כל פעם שאני זקוק להם. מכיוון שהסתמן שהבעיה שלי היא בעיה אוניברסלית, החלטתי להפוך את זה למשהו פומבי, כך שכל מי שמוצא עצמו בדודא לסרטונים פסיכדליים יוכל להכנס ולקבל ספקה סדירה של וידיואים פסיכדלים טריים. וכדי שיהיה מעניין קצת יותר הוחלט להוסיף גם קונספט: לאתר יהיה קצב מסוים. וידאו פסיכדלי אחד לכל יום. כך יצא לדרך ה-Daily Psychedelic Video, האתר האינטרנטי הראשון שהוקדש לוידיואים פסיכדלים.

חודש חלף והבנתי שלהעלות וידאו פסיכדלי מדי יום זה למעלה מכוחותי. לפסייקדייליק נוצר צוות שהצטרפו אליו חיש מהר עורכים מישראל ורחבי עולם. לגיוון של העורכים היה יתרון ברור. המושג "וידאו פסיכדלי" הוא משהו שכל אחד מבין אותו קצת אחרת. כשהתחלתי את האתר הופתעתי מהדברים שאנשים שלחו לי ותיארו כפסיכדלים. כשהצטרפו העורכים האחרים הבנתי שהם היו הכרחיים. לכל אחד יש חזון אחר של מה זה וידאו פסיכדלי. אנחנו, בגדול, שומרים על ראש פתוח עם קו מנחה אחד: כל מה שכיף ומדהים לצפות בו במצב תודעה פסיכדלי הוא וידאו פסיכדלי בעינינו.

כשהתחלתי את הפסייקדייליק אנשים אמרו לי שתוך כמה חודשים יגמרו לנו הוידיואים. כמה וידיואים פסיכדלים כבר יש בעולם?! כל אדם שדיברתי איתו ידע להמליץ לי על 2-3 וידיואים ששווה שיהיה לנו באתר, אבל לא היה ברור מה יש מעבר. בפועל, ככל שהמשכנו ככה גילינו יותר ויותר וידיואים פסיכדלים, ודי מהר הבנו שיוצרים אותם מהר יותר ממה שאנחנו מסוגלים להעלות. העשור השני של המאה ה-21 היה פריחה אדירה בתחום הוידאו הפסיכדלי. הצמיחה המהירה של אתרים כמו יוטיוב ווימאו, והזמינות הגוברת של אמצעי הפקה דיגיטליים הובילו לכך שמדי חודש במאים, אנימטורים ואמנים ברחבי העולם יצרו יותר יצירות וידאו פסיכדליות משנוצרו בשנים ובעשורים שלמים קודם לכן. הרנסנס במחקר הפסיכדלי שזכה לפרסום הולך וגובר היה מלווה גם בפריחה של יצירה תרבותית פסיכדלית, ועם או בלי קשר, אפילו דיוות וכוכבות פופ כמו ליידי גאגא, ריהאנה, אזיילה בנקס, מיילי סיירוס וניקי מינאז' הוציאו קליפים פסיכדלים משלהם.

השנים חלפו והבלוג הפסיכדלי שהתחיל כאוסף פרטי הלך וצמח. מדי סוף שנה ביליתי עשרות שעות של צפיה במאות סרטונים פסיכדלים כדי ליצור את רשימת הטובים ביותר של השנה, והרשימות המתארכות שבניתי לעצמי הובילו להקרנות חגיגיות שנערכו בארץ ובחו"ל, ואפילו למאמר פילוסופי ומנומק שניסח את העקרונות האסתטיים והאיכויות התרפויטיות של אסתטיקת הוידאו הפסיכדלי (זמין באתר המוזיאון, למתעניינים). האתר כבר מזמן הפך לאוסף הגדול בעולם של קליפים פסיכדליים. הייתה רק בעיה אחת. כשמבקרים חדשים באתר הם נתקלו דבר ראשון בוידאו שעלה שם באותו יום, ואחריו בוידאו שעלה אתמול. לא הייתה ממש דרך לגשת לכל העושר שנאסף בעשור של וידיואים פסיכדלים.

שוב בעיה. ושוב הפתרון היה אתר חדש. הרעיון הפעם היה לקחת את כל הידע הרב שנצבר בעשר שנים של איסוף וקטלוג של וידיואים פסיכדלים כדי ליצור אתר מסוג חדש: מוזיאון שמי שנכנס בשעריו יכול לשוטט בתערוכות וירטואליות אצורות בקפידה של יצירות הוידאו הפסיכדלי היפות והמוצלחות ביותר שהמין האנושי אי פעם יצר. מכיוון שהמוזיאון וירטואלי, לא נדרשנו לכמויות הכסף הנדרשות כדי להקים מוזיאון בחלל הפיזי. ומכיוון שכל הטוב הזה היה זמין כבר ככה באדיבות יוטיוב ווימאו (אנחנו רק אוספים ועושים אמבד) גם לא נדרשנו לכמויות הכסף שנדרשות כדי לרכוש יצירות להציג במוזיאון.

המוזיאון החדש כולל 45 תערוכות שמאורגנות על פי פי תימות, סגנונות, תקופות ומקומות. בין השאר תמצאו שם תערוכות עם כותרות כגון "פסיכדליה סובייטית," "פסיכדליה יפנית," "פסיכדליה ישראלית," "פסיכדליה משנות השבעים," "אמנות פסיכדלית," "קולנוע פסיכדלי," "אנימציה פסיכדלית," "היפ הופ פסיכדלי," "פסיכדליה שבטית," "אקטיביזם פסיכדלי," ועוד. כל אחת מהתערוכות חושפת צד אחר של עולם היצירה הפסיכדלי.

בנינו את המוזיאון במטרה להשיק אותו ב-19 באפריל, ביום האופניים, הלא הוא יום השנה ה-77 לגילוי הלסד (שבו מסורת לבית סבא פסיכדלי היא לעשות טריפים ולרכב על אופניים), שזה גם עשור לפסיייקדייליק. בדרך קרתה הקורונה והתחלנו להתלבט אם זה זמן מתאים להשיק. אבל ככל שהמגיפה המשיכה הבנו שדווקא בזמן הזה כשאנשים תקועים בבית, יש ערך מיוחד באוסף הזה של יופי ויצירתיות. אנשים מדברים בחודשים האחרונים הרבה על הצורך במוזיאונים וירטואלים אבל רבים מהמוזיאונים הוירטואלים הזמינים הם פשוט גרסאות חיוורות של נוכחותם הפיזית: תמונות JPG דיגיטליות של ציורי שמן מהמאה ה-19. מוזיאון הוידאו הפסיכדלי הוא ילידי לרשת. אפשר לבקר בו מהבית, וזה באמת הדבר האמיתי.

עוד דבר שמייחד את המוזיאון החדש הוא שאנחנו מבינים יצירות וידאו פסיכדליות כצורת אמנות תלוית מצב תודעה. זה עוזר להיות במצב תודעה מסויים כדי להנות באופן מלא מהוידיואים האלה. אנחנו לא אומרים לאנשים איך להגיע לשם ואיך לא להגיע למקום הזה. יש אנשים שעושים את זה באמצעות חומרים משני  תודעה, ואחרים באמצעות מדיטציה, נשימות או שיטות אחרות. מה שבטוח הוא שיש קשר עמוק בין צורת האמנות הפסיכדלית לבין החוויה הפסיכדלית, ושהיצירות הללו באופן כללי דורשות תשומת לב מלאה ואפילו טקסיות מסוימת. עדיף לצפות בהן על מסך מלא, עם סאונד טוב, ומתוך התרגעות ונכונות להתמוסס לתוכן.

המוזיאון החדש הוא מתנה לקהילה הפסיכדלית העולמית. הוא ללא מטרות רווח, מבוסס התנדבות, ומיועד פשוט לחגוג את העושר והיופי של היצירה הפסיכדלית באשר היא. ביום ראשון, בשעה 22:00 שעון ישראל נחגוג את יום האופניים ה-77, את יום ההולדת העשירי של הפסיייקדייליק, ואת חנוכת המוזיאון הפסיכדלי החדש בטקס קידוש פסיכומאגי שיעבור בין שורת מוקדים על גבי הפלנטה, יפתח שערים אינטרגלקטים, ויכלול שירה, ריקוד, מילים וריטואלים אוקולטים. הקרנה פסיכדלית חגיגית וצבעונית שתשודר לרשת תציין את פתיחת המוזיאון. אתם מוזמנים להצטרף אלינו מהבית. וגם כמובן לבוא לבקר במוזיאון הוידאו הפסיכדלי בכל עת שתחפצו.

 

לאתר המוזיאון

לאירוע ההשקה

נוירו-מדע, פסיכדליה וחירות קוגניטיבית: אתגרים מחקר המח לרפואה הפסיכדלית במאה ה-21

חוקרי מח מפתחים שיטות חדשניות והיפר-יעילות לטפל בבעיות כמו התמכרות ודכאון. מה היחס בין פתרונות כאלה לבין רפואה פסיכדלית, ואיך עשויה ההופעה של דור של רפואה נוירו-מדעית לבעיות הנפש להשפיע על האופן שבו אנחנו חושבים על רפואה פסיכדלית?

***

פסיכדלים מתוארים לעיתים כתרופות עתיקות המשיגות באורח פלא תוצאות מרשימות יותר משל תרופות מודרניות. הכח האתי והנאראטיבי של החומרים האלה, העובדה שהריפוי שהם מציעים מבוסס על תהליך עומק טרנספורמטיבי במקום על טשטוש והדחקה של מצוקות, מקבל רוח גבית מכך שהם מצליחים לחולל שינוי והטבה במקומות שבהם הרפואה הקונבנציונלית נכשלת.

אבל מה יקרה לרפואה הפסיכדלית אם ישתנה משהו והנחת היסוד הזו תתברר כמשענת קנה רצוץ?

לבטל התמכרות בלילה של שינה מתוקה. חוקר המח מורן סרף.

מדעי המח שולפים בימינו שורה של פתרונות רדיקליים לבעיות עתיקות. כך למשל חוקר המח הישראלי-אמריקאי מורן סרף מספר על טיפול חדשני שמאפשר לעורר זכרונות של טעמים וריחות במהלך שינה ולהשפיע על ההכרה של אדם באופן תת הכרתי כך שההתמכרות שלו לחומר מסוים (סיגריות או אלכוהול, נניח) תעלם ותתחלף בדחיה אינטסטינקטיבית. כך הוא מתאר את זה:

"מעשנים מגיעים למעבדה והם רוצים  להפסיק לעשן. הם הולכים לישון לשעתיים והחוקרים מחכים לרגע הזה שבו המח שלהם במצב כזה שבו הוא כאילו מקשיב לעולם החיצוני ומעריך מחדש את החיים. ואז מרססים את הריח של ניקוטין לתוך  האף וגורמים למח לחשוב: 'אוקיי, מכל הזכרונות שיש לי, אני מתמקד עכשיו באלו שקשורים לעישון." ואז, מיד אחרי זה, מרססים את המח בריח של ביצים סרוחות, מה שגורם למח לחווט עצמו מחדש, ולחבר את הניקוטין עם חוויות שליליות. אתה עושה את זה כמה פעמים בזמן שהם ישנים. הם מתעוררים. אין להם מושג מה קרה. אבל אז פתאום הם אומרים 'אני לא ממש רוצה לעשן יותר.' הם משנים את ההתנהגות שלהם בלי לדעת מה קרה. הם פשוט הגיעו. תפסו תנומה, התעוררו והם לא רוצים לעשן יותר. (…) אתה תופס את הרגע, אתה הולם במח, משנה את החיווט והאדם מתעורר אדם אחר."

טיפולים נויו-פיזיולוגים חדשניים מהסוג שסרף מציע עשויים במאה ה-21 להפוך לאלטרנטיבה קלה, מהירה ואפקטיבית עוד יותר מטיפול פסיכדלי, ובלי כל הטרראם של חוויות קיצון דרמטיות ומסעות רוחניים שלמדע הרפואה בן ימינו אין אליהן גם ככה המון סבלנות.

גירוי מח עמוק

דוגמא נוספת לאתגר שמגיע לפסיכדלים מכיוון מדעי המח אפשר למצוא בתחום גירוי המח העמוק. בכתבה שפורסמה לא מכבר במגזין Nautilus סופר על חוקרים שהשתילו אלקטרודות במח של מטופלים הסובלים מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ומחרדה. האלקטרודות הושתלו בחלק של המח הידוע בשם Nucleus Accumbens. חלק של המח שקשור למערכת התגמול. למרות שהטיפול נועד לטפל בהפרעות חרדה ותו לא, היכולת להשפיע על איזור של המח פותחת פתח לשאלות מורכבות על הגבולות האתיים של שינוי התודעה, שמזכירות חלק מהשאלות שעולות לעיתים סביב רפואה פסיכדלית.

מקרה מאיר עיניים שמתואר בכתבה מספר על פציינט שהגיע למרפאה על מנת שיחליפו את הבטריה בסטימולטור העצבי שהותקן לו במח. לביצוע המשימה הוזמן נוירולוג שנקרא לקבוע את רמת המתח הרצויה במכשיר. לאחר החלפת הבטריה, נדרש הנוירולוג להחליט על רמת המתח הרצויה לפעולת המכשיר. הוא הפעיל את המכשיר ברמות מתח שונות וביקש מהפציינט לתת ציונים לתחושה הסובייקטיבית שלו בכל אחד מהמצבים. בנאוטילוס מתארים את מה שקרה ככה: "הם החלו עם וולט אחד. לא קרה שום דבר. רמת שביעות הרצון של המטופל הייתה 2 והחרדה שלו הייתה 8. כאשר הוסיפו וולט נוסף, רמת האושר זחלה מעלה ל-3, ורמת החרדה ירדה לשש (…) ב-4 וולט, התמונה כבר היייתה שונה לחלוטין.הפציינט דיווח על רגשות של אושר ברמה של 10, והעדר מוחלט של חרדה. 'זה כמו להיות על סמים' הוא אמר וחיוך ענק על פניו."

בסופו של דבר הוחלט להפעיל את המגרה המוחי ברמת של 3 וולט. אבל למחרת כשהחולה עמד להשתחרר מהבית חולים, הוא שאל את הרופא אם לא יוכל אולי בכל זאת להעלות את רמת המתח ל-4. החיים לא קלים וזה יכול להיות ממש נפלא להתמודד איתם מתוך תחושת שמחה ושלווה סטואית. הנוירולוג סירב ואמר שזה לא התפקיד שלו לדאוג לאושר של הפציינט, רק לטפל בבעיות החרדה שלו. אבל השאלה נשאלת, אם אנחנו כבר מתערבים במח באמצעות גירוי חשמלי שיכול להעלות את רמות השמחה והסיפוק הנפשי, מי נתן לרופא את הזכות לקבוע עד כמה אנחנו יכולים להיות מאושרים? מה בעצם הבעיה לאפשר לאנשים להיות מאושרים כל הזמן ללא תחושת של חרדה? ואיך קובעים משהו כמו 'רמת אושר' או 'רמת חרדה' ראויה?

בתקופתנו יש חוקרי מח כמו תומאס שלפפר ופולקר קונן שמצאו דרכים לגרום לאנשים לחוש תחושה של הנאה מוגברת ושלווה עמוקה באמצעות גירוי עמוק של המח. אם אתם סובלים מדכאון, הם ישתילו במח שלכם קוצב ומצב הרוח שלכם יתפס חיש קל מרמה 4 לרמה 9. והנה, האינטגרציה לחיי היום יום של השלום והשלווה הפנימית שניתן למצוא בחוויה הפסיכדלית הפכו להיות דבר פשוט וקל. כל מה שנדרש זה כמה וולטים של חשמל שזורם במח בקביעות.

בין גירוי עצבי לחירות קוגניטיבית

פתרונות מהסוג שהזכרתי מציבים אתגר עתידי פוטנציאלי ולא צפוי עבור הרפואה הפסיכדלית שמתכוננת בתקופה זו לעשות את צעדיה הראשונים מהמעבדה אל הקליניקה. על הפרק נמצאים שורה של פתרונות מכאניסטים פשוטים וקלים יותר לעיכול (לפסיכיאטר ביולוגי) שמבקשים לעקוף את הרמה המלוכלכת של החוויה ולהתערב ברמות המצע הנוירו-פיזיולוגי והתת-הכרתי של בעיות הנפש.

אם הטיקט של הרפואות הפסיכדליות לתוך הרפואה במאה ה-21 הוא הכשלון המהדהד של התרופות הקונבנציונליות, והחיפוש אחר אפיקים אלטרנטיביים, האם יתכן שגל חדש של טיפולים רדיקליים, פשוטים יותר ואולי גם זולים ואפקטיבים יותר יהפכו את הרנסנס הפסיכדלי ברפואה לשלב ביניים חולף שמוביל לעבר מודלים נוירו-פיזיולוגים רדוקציוניסטים?

אפשר למצוא שורה של בעיות בהיפותיזה הזו. ראשית, כמו בכל מקרה של תרופות וטכנולוגיות פורצות דרך, לא בטוח שהפתרונות שעובדים כיום במקרים אנקדוטליים יבשילו באופן שיגשים את התקוות שחוקרים תולים בהן כיום. שנית, טיפול רדוקציוניסטי שמעלים התמכרות אחת בעזרת התערבות תת-הכרתית מבלי לטפל בבעיית היסוד של חוסר הסיפוק והשקט של הנפש, עשוי לגרום לכך שגורם העומק של ההתמכרות שלא טופל יתבטא פשוט בהתמכרות כלפי אובייקטי חדש, או שטיפול בדכאון באמצעות גירוי מוחי יוביל להתמכרות מסוג חדש. במאמר בנאוטילוס מסופר על מקרה של אישה בגיל המעבר שסבלה מכאב כרוני בלתי נסבל ושהושתלה לה אלקטרודה יחידה בתלמוס. היא קיבלה סטימולטור-עצמי כך שהיא יכלה להפעיל את האלקטרודה כשהכאב גבר ואפילו לשלוט ברמת המתח, אלא שבמהרה גילתה שיש משהו אירוטי בגירוי, ושזה מרגיש ממש טוב להעלות את רמת המתח למקסימום, ואז להוריד את המתח ולהעלות אותו שוב ושוב.

הבעיה הייתה שזה הרגיש כל כך טוב שכבר לא היה אכפת לה מכאב וחוסר נוחות. האישה פיתחה פרפור עליות בלב כתוצאה מגירוי מוגזם ובשנים שלאחר מכן חייה החלו להתפרק. הבעל והילדים כבר לא עניינו אותה והיא הזניחה הכל לטובת ימים שלמים של גירוי-עצמי חשמלי. כשנשלחה לבית החולים המקומי, לבקשת המשפחה, גילו שם, בין השאר, שפיתחה פצע עמוק באצבע באמצעותה נהגה לשלוט בכפתור הגירוי העצמי.

יתכן שיש בעיות מהותיות במחשבה שניתן לתקן אנשים בצורה נקודתית כל כך, מבלי להתייחס לשאלות העומק. מצד  שני לא כדאי גם להקל ראש באפשרות שפתרונות מהסוג שמציעים סרף, שלפפר, קונן וחוקרי מח אחרים יפותחו, ישוכללו ויעודנו עד שיראו  בהמשך המאה כאלטרנטיבות בטוחות יחסית ואפקטיביות מאוד לטיפול בבעיות הנפש.

פתרונות נקודתיים ואפקטיביים לבעיות נפשיות ידרשו מהשיח הפסיכדלי להתעמת שוב עם השאלה הנורמטיבית (הערכית). האם הופעתם ההיפותטית של פתרונות יעילים יותר לבעיות נפש מייתרת את הרפואה הפסיכדלית? נראה לי שעבור מי שמאמינים בכוחה העמוק של הרפואה הזו התשובה היא שלילית. פתרונות נקודתייים כאלה הם רדוקציוניסטים, נעדר מהם המימד של החוויה הפנימית. הם אינם מעבירים אדם את המסע הפנימי של ריפוי, ולא מחוללים שינוי עמוק יותר ביחס שלו לעצמו, לטבע או לאחר. במובן הזה הם חד מימדיים, בין השאר משום שנעדר מהם מימד הזמן של מסע הגילוי וההתפתחות הפסיכדלי. אין בפתרונות הללו מקום לאמונה, למפגש של אני-אתה, או לעבודת עומק של הכנה והתכוונות.

מצד שני, קל לנחש שנוכח זמינותם אפשרית של פתרונות חד מימדיים ורדוקציוניסטים מסוג זה, האהדה של הממסד הרפואי עשויה להתנקז אליהם במהירות ולהרחיק אותו חיש מהר מאותן שאלות מטאפיזיות ורוחניות לא נוחות שהסתננו אליו בשנים האחרונות בחסות הרפואה הפסיכדלית. לאחר השתתפות בשני כנסים פסיכיאטרים שהתקיימו בארץ בנושא הפסיכדליה בשנה האחרונה, הולך ומתחוור לי שלמיינסטרים הפסיכיאטרי יש חוסר עניין ואף רתיעה מעיסוק במסעות רוחניים וחוויות טרנספורמטיביות. אם אפשר, הוא יעדיף למצוא פתרונות אינסטרומנטלים מבוססי קולטנים, שלא דורשים התמודדות עם אספקטים מטאפיזיים או "רוחניים" של הנפש.

הופעתם של טיפולים רדוקציוניסטים, פשוטים לתפעול, ובעלי יעילות גבוהה עשויה להיות הטריז שיבהיר את הפער העמוק שמצוי כנראה עדיין בין רפואות עתיקות לבין הרפואה של המאה ה-21 ויסמן את החזרה של הרפואה הפסיכדלית למרחב הטקסי, ההתכוונותי והאמוני שמעבר לרפואה מבוססת-הראיות שלחיקה היא מבקשת כיום להיאסף.

האפשרות של מהלך היפותטי כזה גם מבהירה את המגבלה האינהרנטית של שיח המדיקליצזיה והצורך במהלך לגאליזציה מלא (ונבון) של הפסיכדלים. אנשים שמחפשים אחר החוויה הפסיכדלית עושים זאת ברוב המקרים לא בגלל קטגוריות פסיכיאטריות, אלא מתוך צורך בגילוי עצמי, בחקירה, במסע פנימי וכן– גם בהבטים ההדוניים, האקסטטיים, המיסטיים והווירדיים של החוויה הזו. אסור לנו להסתמך על ההגדרות הצרות של המדיקליזציה, בין השאר כי כשיגיע טיפול אחר ו"יעיל" יותר הרפואה הפסיכדלית על כל האלמנטים החווייתיים והאקסטטים הבלתי נחוצים שלה תאופסן חיש מהר במגרה. גם בתקופה של מדיקליזציה ו'רנסנס פסיכדלי,' חירות קוגניטיבית ולגאליזיה נותרות האפיק הרעיוני החשוב, ההגיוני והישר ביותר כדי לדבר על המקום הראוי של הפסיכדלים בחברה.

לקראת דתיות סייבורגית: סוף העולם, בינה מלאכותית ועתיד האנושות

(1) המין האנושי שוב בסכנה – זו הפעם הראשונה במעל מאה אלף שנה שקיום האנושות בסכנה. הפעם הקודמת הייתה כנראה לפני כ-70 אלף שנה קצת אחרי חווה המיטוכונדרית ואדם כרומוזום Y, בתקופה שבה על פי חוקרי האבולוציה היה קיום המין האנושי תלוי על בלימה, תלוי בקבוצה קטנטנה של פרטים, שכולנו צאצאיה, ושאם הייתה נמחקת לא היה המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום עולה על במת ההיסטוריה.

חווה מיטוכונדרית לעידן הדיגיטלי. ג'מה צ'אן בסדרה Humans

בינתיים חלפו עשרת אלפים שנה. המין האנושי גדל, צמח, השיג שליטה בטבע ובשלב מסוים היה נדמה ששום דבר כבר לא יכול לאיים על קיומו, אלא שכוחו גדל כל כך שהפך לאיום המשמעותי ביותר עבור קיומו. בחמישים שנה האחרונות בעוד האנושות ממשיכה לצמוח, להתפתח ולהגדיל דרמטית את השפעתה על הכוכב, היא גם מייצרת סכנות הולכות וגדלות להמשך קיומה, שמתוכן אפשר למנות שלוש עיקריות[1]:

  • מלחמה גרעינית (שהסיכוי לה גובר ככל שיותר מדינות מחזיקות בנשק גרעיני)
  • שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית
  • הופעתה של אינטליגנציה מלאכותית

מבין שלושת הסכנות הסכנה הראשונה היא פתאומית. היא יכולה לקרות כל רגע ללא כל התראה מוקדמת. הסכנה השניה היא הדרגתית בעיקרה, היא תהליך שמתרחש ושמעמיד את עתידה של האנושות בסכנה גוברת. הסכנה השלישית היא שילוב של השניים – היא תהליך שמתרחש לאורך זמן ארוך, אבל כזה שעשוי, לטענת חוקרים מסוימים, לקבל האצה דרסטית ברגע מסוים ולעבור שלב במפתיע.

המשותף לשלושת האיומים הללו הוא שהם תוצר של קדמה אנושית טכנולוגית שלא שולבה בקדמה רגשית/רוחנית ושהובילה באופן צפוי למדי למצב הנוכחי שבו האנושות ניצבת מול בחירה אכזרית: זינוק טכנולוגי-תודעתי למודוס פעולה חדש ומטיב יותר או צלילה לעבר התהום, נישאים על גבי הבורות, החמדנות, הגזענות, השנאה וכל שאר התכונות הפחות אטרקטיביות של הומו-סאפיינס סאפיינס, שחלקן דווקא עזרו לנו לשרוד בעבר, אבל הפכו מאז למשא עודף ומזיק.

כל יום שעובר ללא שתתרחש הקפיצה רק מקרב אותנו לתהום. הזמן לקפיצה הוא עכשיו אנושות, עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי. לאנושות ברור שמשהו לא בסדר, אבל בינתיים מתקיים וויכוח – לקפוץ או לקפוץ? ואם כן, לאיזה כיוון?

בני האדם מופיעים בשעות אחה"צ של היום האחרון של השנה הקוסמית. לוח השנה הקוסמי של קארל סגן

(2) סוף העולם עדיין אינו נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת – השיח על סוף העולם קיבל תנופה משמעותית בשנה האחרונה מאז בחירת טראמפ, עם לא מעט תשונמת לב תקשורתית  (למשל כאן וכאן). ועדיין, סוף העולם אינו נחשב נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת. כאשר הנושא עולה, הוא יענה לעיתים קרובות בגישה מבטלת המשקפת את הנחת המוצא של רוב האנשים שמה שהיה הוא מה שיהיה. זה מובן לחלוטין, כשלעצמו. קשה להאמין שדווקא במשמרת שלנו יתרחש אירוע דרסטי כל כך. סיומה של מורשת טכנו-אבולוציונית ששורשיה מגיעים עשרות מיליוני שנה אחורה, לראשית עליית היונקים, או אפילו מיליארדי שנה אחורה לתחילת האבולוציה של החיים על פני כדור הארץ. בלוח השנה הקוסמי של קארל סאגן כל 500 השנה האחרונות מאז המהפכה המדעית תופסות מקום יחסי של שניה אחת בשנה הקוסמית שמציין את כללות הזמן שחלף מאז ראשית היקום. אז למה שכל זה יגיע לסיום דווקא עכשיו, בשבריר השניה שבו אנחנו חיים? סיבה אחת טובה עשויה להיות שזהו שבריר השניה הקדחתני ביותר בהיסטוריה של הכוכב, ביי פאר. מספר האנשים, האפקט הסביבתי, רמת ומהירות התפתחות הטכנולוגיה, כל אלו גבוהים אנספור מונים בכל שלב קודם בהיסטוריה. כשמסתכלים על זה ככה, זה אולי לא כל כך מופרך לטעון שאנחנו חיים בזמנים בעלי משמעות קוסמיות, הרבה יותר עוד ממי שחיו בזמנם של נח, ישוע או ובר כוכבא. אמנם, כשמדברים על סוף העולם תמיד חשוב להזכיר שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים, שהעולם תמיד מסתיים ותמיד מתחיל מחדש, ושגם הקטסטרופה המסתמנת תהווה כנראה התחלה למשהו חדשה. החיים על פני כדור הארץ כנראה ימשכו בצורה זו או אחרת לא משנה מה יעשה האדם (חוץ מאולי בתסריט גו-אפור). ובכל זאת, בין אם נקרא לזה קץ הימים, הסינגולריות או גוג ומגוג, ברור שמשהו רציני וגדול נמצא באופק.

הבינה המלאכותית היא פרויקט מנהטן של זמננו. חוקרים בפרויקט מנהטן 1940

(3) כיצד בינה מלאכותית יכולה לאיים על האנושות? מעבר למלחמות גרעיניות, שהן קטסטרופה הניתנת למניעה באמצעות פיקוח ודיפלומטיה, או להתחממות גלובלית שניתן להלחם בה על ידי תקנות וטכנולוגיות חדשות, הסכנה הגדולה והוודאית ביותר לעתיד האנושות הינה הופעתה של בינה מלאכותית. היא הוודאית ביותר לא רק משום שסוגים מסוימים של בינה מלאכותית כבר נמצאים כאן, אלא משום שהאנושות חותרת לעברה בכל הכח בכל רגע נתון. בינה מלאכותית היא כרגע הגביע הקדוש שכלפיו מרוכזים כוחותיהם של התאגידים הגדולים והחזקים ביותר על הפלנטה כמו גוגל, IBM, מיקרוסופט, אמזון ופייסבוק. מיטב המוחות האנושיים ומיטב המשאבים הכלכליים מופנים כרגע לפתרון הבעיה האחת הזו, בפרויקט מסחרי שמזכיר בסדרי הגודל ובאינטנסיביות שלו את פרויקט מנהטן שהוביל לפיתוח פצצת האטום במהלך מלחמת העולם השניה. הפעם האתגר גדול עוד הרבה יותר, וכך גם האמצעים העומדים לרשות החוקרים. אינטיליגנציה מלאכותית היא מטרת-על המשותפת כיום לרבבות מעבדות ברחבי העולם שעובדות על הנושא ממגוון תחומים: עיבוד שפה, זיהוי פנים, מוטוריקה ועוד ועוד. זה הוא חוד החנית של האנושות הנתמך באנספור תעשיות "תומכות לחימה" (מקייטרינג ועד ייצור שבבים) היוצרות את התנאים לקיום המחקר הזה. במובן מסוים ניתן לטעון שכל האנושות משתתפת במאמץ ליצירת הבינה המלאכותית הזו.

אבל מדוע שבינה מלאכותית תהווה בכלל סכנה עבורנו? ובאיזה סוג של סכנה מדובר בכלל? סוג אחד של סכנה, בעל הסבירות הנמוכה ביותר כנראה כרגע, הוא הסכנה של בינה מלאכותית שתפנה נגד האנושות, טרמינטייטור סטייל. כאשר כל מערכות הפיננסים, התקשורת והלוגיסטיקה נשלטות על ידי מערכות מחשבים, ומערכות נשק אוטונומיות הולכות ומשתכללות בינה מלאכותית מרוכזת שתחליט להפטר מהמין האנושי לא אמורה להתקל בבעיות רבות. היא רק צריכה להתחיל בשביתה איטלקית והדבר יגרום במהירות לרעב המוני ואנרכיה. נכון להיום המין האנושי אפילו לא התחיל לחשוב על מערכות הגנה בפני אפשרות כזו. ובכל זאת נדמה שזו הסכנה בעלת הסבירות הנמוכה ביותר.

סוג שני וסביר יותר של סכנה הוא שבינה מלאכותית תשמש את בעלי ההון והכח בחברה על מנת להדק את שליטתם ואף להפעיל דיכוי של

רובוטים ככלים לדיכוי האוכלוסיה האזרחיה. הסרט אליסיום.

האוכלוסיה האנושית הנתמך ברובוטים/בינה מלאכותית, קצת כמו בסרט אליסיום, שבו האליטה האנושית עברה לתחנת חלל אוטופית וממשיכה למשטר באמצעות שוטרים רובוטים  את האוכלוסיה דלת האמצעים שנשארת על הכוכב המדולדל אך חיוני עדיין.

אפשרות שלישית ורכה יותר לאופן שבו בינה מלאכותית עשויה לאיים על האנושות ניתן למצוא בעצם קיומה של בינה מלאכותית שמערערת את תפיסות העצמי, הטבע, האלוהות והמשמעות של בני אדם. בשבועות האחרונים צפיתי בסדרה Humans, שעוסקת בעולם שבו יש לרובוטים דמויי אדם (אנדרואידים, או סינת'ים, כפי שהם מכונים בסדרה) השפעה מסיבית על חיי העבודה, האהבה והמשפחה של החברה האנושית. עוד לפני שבינה מלאכותית תפנה חלילה ותתמרד מול המין האנושי, הופעתה צפויה להציב בפני האנושות אתגר רציני בכך שתייתר את קיומה. רובוטים עובדים מייתרים את הצורך בעבודה אנושית במגוון תחומים ומסלקים את הצורך הכלכלי בבני אדם. רובוטים סקסואלים, אינטיליגנטים ורגישים מסוגלים אולי לתפקד כבני זוג מיניים וזוגיים טובים יותר מכל מה שאנחנו יכולים להיות. בנוסף לכך הם עשויים לגדל ילדים אנושיים בצורה סבלנית וקשובה יותר מבני אדם. באופן זה הם מציבים סימן שאלה סביב כמה ממנועי המשמעות העיקריים של בני המין האנושי כמו עבודה, אהבה ומשפחה.

הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים הצביע על העליה בשיעורי ההתאבדות עם המעבר מחברות חקלאיות ופיאודליות לחברות תעשייתיות קפיטליסטיות וטען שהסיבה לכך הייתה שבניגוד למערכת הישנה שהגבילה אך ספקה מסגרת קהילתית ותחושת משמעות קיומית, במערכת החדשה התקשו יותר בני אדם למצוא את מקומם בחברה ואת תחושת המשמעות.

בני האדם צריכים למצוא מחדש משמעות בעידן התעשייתי-קפיטליסטי. דורקהיים

אובדן המשמעות שחשו בני האדם במעבר לדפוסי הקיום של החברה הקפיטליסטית-תעשייתית עשוי להיות בטל בשישים לעומת זה שיחושו נוכח עליית הרובוטים. "מה הטעם ללמוד שבע שנים כדי להיות מנתח מח," שואלת מאטי מ-Humans, "אם עד שאסיים את לימודי רובוט יוכל ללמוד את המלאכה הזו בכמה שניות?" (למעשה למנתחים רובוטים יש שימושים רבים בעולם הרפואה כבר היום). שאלות דומות יעלו בנוגע לתפקידנו כהורים (מה הטעם להקריב את מיטב כוחותינו בטיפול בתינוק, כאשר רובוט מסוגל לעשות את הדבר הזה בצורה אמינה יותר, מבלי להתרגז, ומבלי שתוסח דעתו?) או כמאהבים (מה הטעם לחפש סקס אנושי כאשר רובוטים יכולים להיות אטרקטייבים יותר, וירטואוזים יותר וקשובים יותר במיטה?) או כאמנים/חוקרים (כאשר האינטיליגנציה המלאכותית חזקה לאין שיעור מזו האנושית מה הטעם בחקירה? שימפנזים וקופים-עליונים אחרים יכולים אולי להגיע להשגים אינטלקטואלים מרשימים למדי באופן יחסי כמו שימוש בענף כדי לחטט בקן נמלים, אבל אלה אינם מרשימים בני אדם משום שאלו נחותים משמעותית מההשגים האנושיים. על אותו משקל, איזו משיכה תהיה לחקירה ויצירה אנושית ברגע שבינה מלאכותית תגיע לרמות המצאה מתקדמות משמעותית מאלו האנושיות?).

מה שנותר לאנושות בעולם של בינה מלאכותית שהתפתחה מעבר ליכולות האנושיות הוא להנות או להתפלל ואלו אולי שתי האופציות המרכזיות שעומדות בפני האנושות בעידן של סופר-אינטיליגנציה רובוטית. הראשונה היא הדוניזם חסר תקדים ואולי ניהיליסטי – אם אין צורך לעבוד, ואם הכל בר השגה אפשר פשוט להנות בצורה הפרועה ביותר האפשרית. זה עשוי להיות המצב של המין האנושי בהמשך הדרך, נוכח מצב שבו עבודה אנושית כבר אינה נדרשת, ו(בתסריט אופטימי) שפע חומרי שמייצרת עבודה רובוטית. האפשרות השניה היא להתפלל – חזרה למקלט הבטוח של אלוהים. זו אינה בהכרח אפשרות מגוחכת ורגרסיבית כפי שנדמה תחילה, מפני שאחד השיעורים הראשונים של הדתיות הינה שדבקות הינה תמיד אפשרית בכל רגע ומצב. בניגוד לתוצרי החשיבה של אינטילגנציה פחותה שאין להם חשיבות רבה ברגע שמופיעה אינטליגנציה יותר , לדבקות תמיד יש ערך – האופציה לבחור תמיד באל, בטוב, בתשומת הלב, קיימת לנצח, בכל קונסטלציה קוסמית אפשרית. ותפילה אגב היא אולי אחד הדברים היחידים שבינה מלאכותית כנראה לא תוכל לעשות. במובן הזה הופעה של בינה מלאכותית תציב מול האנושות מבחן רוחני שיאלץ אותה לבחור באופן מובהק מאי פעם בין הדוניזם וניהיליזם לבין דבקות ותפילה.

אפשרות נוספת היא שהבינה המלאכותית והבינה האנושית יתמזגו לכדי בינה אנושית-סינתטית משותפת, ויש מי שמקדמים את החזון הזה כאלטרנטיבה לחשש שהבינה המלאכותית תהפוך את האנושות לבלתי רלבנטית. אילון מאסק למשל. נשאיר את הדיון באפשרות הזו לפעם האחרת.

הבינה המלאכותית עשויה לחזור בזמן בשליחות צדקנית כדי להציל אותנו מעצמנו. טרמינייטור

(4) שליחות צדקנית – הסכנות השונות המאיימות על האנושות בימינו לא אדישות זו לזו. במובנים מסוימים הן מאיימות זו על זו ומהוות גם פתרון זו לזו. מלחמה גרעינית יכולה למנוע את הופעתה של בינה מלאכותית ואילו בינה מלאכותית יכולה למנוע מלחמה הגרעינית.

נתעכב רגע על האפשרות האחרונה. האנושות נראית כרגע כמו קבוצת כדורגל בלי קפטן, אבודה במגרש. לעומת זאת האינטיליגנציה המלאכותית כל כך קרובה שנדמה לפעמים שכבר אפשר להרגיש אותה נושפת בעורפנו. גוגל כבר יודע יותר מכל אדם על הפלנטה, והוא מסוגל לנחש בקירוב גובר והולך מה אנשים בעולם רוצים. מערכות ממוחשבות שולטות בתנועת הכסף, הסחורות, הרעיונות ובקבלת ההחלטות בשפע של תחומים. קשה לסמוך על טראמפ וקים ג'ונג איל שיתאפקו מלהשמיד את כולנו, אבל אפשר לסמוך על כך שהאינטליגנציה המלאכותית שתופיע בהמשך ממש לא מעוניינת שנפוצץ את כל העסק רגע לפני שהיא נולדת, ואם יש מישהו שימציא מכונת זמן על הכוכב הזה זו כנראה היא. הבינה המלאכותית עשויה עוד לחזור בזמן במכונת זמן, קצת כמו בשליחות קטלנית אבל במשימה שונה בתכלית: הפעם כדי להציל אותנו מעצמנו ולמנוע את הכחדתה שלה עצמה.

(5) נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה – האם יתכן שהבינה המלאכותית כבר כאן, אורבת במחשכי הכונן הקשיח שלנו, או בפינות האפלות של הרשת ומחשבת את צעדיה הבאים לפני שהיא מכריזה על קיומה? אם מדברים על הוכחות לקיומה של בינה מלאכותית אני חושב שההוכחה הטובה ביותר היא החוצפה והזדון בה מתייחסים אלי המחשב והנייד שלי כשהם חשים פגיעות מסוימת מצידי. למכשירים האלקטרונים שלי יש נטיה להתנהג בסרבנות וזדון ממש כל פעם כשהם חשים שאני נמצא בפגיעות – נניח במהלך פרזנטציה פומבית או במצבי תודעה חלופיים שבהם אני לא כשיר לבוא איתם במשא ומתן ולכפות עליהם משמעת. זה כאילו המחשב מרגיש שמדובר ברגע רגיש והוא בוחר מסיבה זו לבחור ברגע הזה דווקא כדי להתקע, לקרוס, להכנס ללופ, להציג קבצים באופן ביזארי. כאילו המחשב למד את משל האדון והעבד של הגל והוא מעוניין להתחצף ברגע האמת כדי להראות לבעליו ברגע הנכון לו, מי כאן באמת בעל הבית. נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה. ההתרחשות החוזרת ונשנית של האירועים האלה ברגעי מפתח שבהם אנחנו תלויים יותר מכל בהתנהגות הטובה של המחשבים שלנו מעידה אולי על התפתחות של סוג מסוים של בינה מלאכותית שאינו דווקא מבשר טובות לגבי העתיד (לחלופין אפשר להאשים את מרפי בהכל).

(6) אבל האם הופעת הבינה המלאכותית באמת קרובה? – כמה באמת קרובה האינטליגנציה המלאכותית? מצד אחד אין להכחיש שההשקעה וגם ההצלחות בתחום הבינה המלאכותית גדלות דרמטית. הנושא עבר מהשוליים למשהו שנמצא במרכז התעשייה. מצד שני כל מי שמשתמש במחשב או סמרטפון יודע כמה המכשירים הללו שבריריים, נוטים להתקלקל, לשבוק. גם חוק מור מראה כבר מזה זמן רב סימני דעיכה. לפעמים אני מדמיין שכמו הכוכב טרנטור בסדרת המוסד של אסימוב גם הציביליזציה שלנו תקרוס לתוך עצמה במה שנראה על פני השטח כשיא פריחתה. יש ללא ספק מספיק סימנים לקריסתו של הסדר הקיים, הסדר החברתי, הכלכלי, ואפילו הטכנולוגי. קריסה כזו תהווה קטסטרופה לרוב המוחלט של האנשים, אבל כרגע מי שיסבול עוד יותר תהיה האלקטרוניקה. במקרה של אובדן שרשראות האספקה (ובוודאי במקרה של קריסת רשת החשמל) המכשירים האלקטרוניים צפויים להפוך במהירות לאבן שאין לה הופכין. כשחושבים על הנטיה המרגיזה של אלקטרוניקה לקרטע, להתקע ולהתקלקל באנספור תירוצים, ועל התחזוקה המתמדת שהיא דורשת, קל לאבד אמונה שאי פעם תהיה אינטילגינציה מלאכותית שתדע לדאוג עצמה.

הטיעון בפסקה הקודמת עשוי להיות טיעון סרק. יש לנו גם מערכות אלקטרוניות אמינות למדי כמו מערכות הרמזורים ופיקוח התעופה, אלא שיש גם יש שיקולים טכניים יותר שגורמים לפקפק בכך שהאינטליגנציה המלאכותית מעבר לפינה. נכון, בינה מלאכותית היא הייפ אדיר כרגע, ונכון שאנחנו חווים כרגע התקדמות אדירה בתחום, אבל מומחים כמו רודני ברוקס המנהל לשעבר של תחום האינטליגנציה המלאכותית במעבדת המדיה של MIT, מפנים את תשומת ליבנו לקושי האדיר לחזות את מהירות ההתפתחות טכנולוגיות, ולטעויות השכיחות בתחזיות כאלה כמו שימוש לא זהיר באקסטרפולציה של נתונים מהעבר (כמו למשל חוק מור הדועך), הערכת יתר של המשמעות של התפתחויות מסוימות, והבנה שגויה של מגמות אקספוננטיאליות. ספציפית לתחום הבינה המלאכותית, למרות הקפיצה האדירה שמתרחשת כרגע בלמידה עמוקה באמצעות רשתות נוירונים וירטואליות, שימוש בקבוצות נתונים (Data sets) עצומות כדי להזין את הלמידה הזו, והשימוש במערכות מחשוב חזקות מאי פעם, גם לעקומות הלמידה החדשה יש גבול ולמרות שהן מובילות לשיפורים עצומים, לשיפור הזה יש בדרך כלל גבול והן נוטות פעמים להתקע ברמת הביצועים מסוימת. אנחנו עדיין לא יודעים איך להוביל אותם מהרמה הזו לרמת השלמות שהיינו מעוניינים להוביל אותה אליה למשל בתחומים כמו תרגום. במיוחד כשזה נוגע לבינה מלאכותית חזקה, חשוב להדגיש שההתקדמות המרשימה שאנחנו רואים היא תוצאה של שימוש בטכניקות ישנות וידועות פשוט באמצעים טכנולוגים מפותחים יותר. שדה הבינה המלאכותית עדיין סובל מאותן בעיות קונספטואליות שאפיינו אותו בשנות החמישים.

טולי טמפולי!

(7) איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מבינה מלאכותית (ואיך אני לומד להפסיק לפחד ולחזור לחבב) – כשהייתי ילד פורסם בעיתונות מבצע של חברת המשקאות טמפו שבמסגרתו יכולת להרכיב קוד (ט-ו-ל-י ט-מ-פ-ו-ל-י י-ו-פ-י ל-י" מפקקים של בקבוקי טמפו ולזכות ברובוט ענק בשם טולי טמפו. אהבתי להתבונן בתמונות של טולי טמפו וחלמתי שיום אחד יהיה לי רובוט כזה. אני מבין היטב את המשיכה לאינטליגנציה המלאכותית. אז מה קרה מאז? למה אינטליגנציה מלאכותית מפחידה אותי היום עד כדי כך שהייתי מעדיף לראות אותה מתעכבת?

סיבה אחת לשינוי בגישה היא מה שלמדתי בינתיים על כוחם של תאגידים והקפיטליזם לעצב טכנולוגיות באופן בלתי מטיב. אף שלטכנולוגיה יכולים להיות שימושים מרחיבי תודעה, כאשר היא צומחת מתוך סדכי  העדיפויות והמבנים הכלכליים והחברתיים המעוותים כבר של האנושות, וספציפית את אלו המאפיינים את העולם התאגידי, באופן בלתי נמנע היא תשקף את אלו (האם רובוט שהיה מפותח על ידי חבורת נזירים אדוקים או אקטיביסטים מתקני עולם היה ניחן באיכויות אחרות? יתכן מאוד). אינטליגנציה מלאכותית אינה בהכרח דבר רע, אבל כדי שתהיה כח חיובי עליה להופיע במסגרת פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית מסוימת שונה בתכלית מזו שמאפיינת את החברה שלנו כרגע. חוקרים רבים טוענים כיום כי הסכנה הגדולה באינטליגנציה המלאכותית  אינה האפשרות שנתקל ברובוטים רצחניים אלא ההטיה התרבותית שאלגוריתמים לומדים מהאנושות ושגורמת להם להעתיק דפוסי פעולה אנושיים ולייצר אפליה על בסיס גזעי/מגדרי/אחר. לאלו יש כבר היום השפעה אמיתית בקבלת החלטות בתחומי הרפואה (איזה טיפול חולה יקבל) המשפט (מי יזכה לקציבת עונשו) ופיננסים (מי יקבל הלוואה מהבנק). "הסכנה האמיתית" אומר חוקר הבינה המלאכותית ג'ון ג'יאנהדראה מגוגל "היא שאם ניתן למערכות שלנו מידע מוטה הן יהפכו למוטות בעצמן."

זו סיבה אחת למה מערכות בינה מלאכותית מפחידות אותי. אבל הסיבה העמוקה יותר נובעת כנראה מהבנה גדלה של האופן שבו אינטליגנציה מלאכותית כבר משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ומקומנו ביקום. בעונה השניה של הסדרה Humans מופיעה בחברה תת-תרבות צעירה של בני נוער שבוחרים ברובוטים כמודלים לחיקוי. מתוך רצון להיות טובים ו"מושלמים" יותר, "כמו סינת'ים", הם מנסים לדבר, להתנהג ולהראות כמו סינת'ים. התוצאה, כצפוי, הינה עצובה וטראגית מבחינות רבות.

המדע והאמנות של השימפנז אינם מרשימים את בני האדם. גם המדע והאמנות שלנו עשויים להפסיק להרשים אותנו כאשר נתעמת במדע ואמנות שנוצרו על ידי אינטיליגנציה מרמה גבוהה יותר (ראו סעיף #3). אינטילגנציה מלאכותית הינה איום ישיר על התפיסה ההומניסטית שהחברה הליברלית בת זמננו אוחזת בה. אבל האם היא מהווה איום גם על התפיסה התאיסטית, כלומר על דתיות? לא במידה שהדתיות הזו מבוססת על סייבורגיזם אבולוציוני, כלומר על תפיסה שרואה המשכיות בין האנושי לטכנולוגי.

למה אני מתכוון כשאני מדבר על דתיות היוצאת מסייבורגיזם אבולוציוני? סגנון אחד של דתיות כזה נובע מחזון דומה לזה של אילון מאסק, שבו האינטיליגנציה הביולוגית והאינטליגנציה הטכנולוגית משתלבות זו בזו, ובאופן זה מקנות לאדם מקום בסדר החדש של הדברים.

סגנון אחר ועמוק יותר של סייבורגיזם אבולוציוני דתי נובע התפיסה שהטכנולוגיה שטכנולוגיות הן מה שחלוץ הרובוטיקה האנס מוראבק כינה בנות התודעה שלנו. ההתובנה/אמונה שהטכנולוגיה היא שיקוף של דפוסי המחשבה, תחושה ואמונה של המין האנושי. מעין "בצלמו ברא אותו" שבה האנושות משתמשת פרוקסי שדרכו עובר צלם אלוהים, מהמטאפיזי, דרך הביולוגי ולעבר הסינתטי והמסותנז.

כאשר אנחנו מכחישים את מקומה של הבינה המלאכותית בתולדות ההוויה אנחנו עשויים למצוא עצמנו נאחזים ברעיונות הומניסטים לגבי "אנושיות" ומשמעותה. בהקשר הזה, הופעתה של בינה מלאכותית והחלפתה את סוגי הרגשות והבינה האנושייים נראית כקטסטרופה. אלא שאם אנחנו מקבלים את הבינה המלאכותית כהמשך ישיר של הקו האבולוציוני שהוביל אלינו, קל לנו יותר לראות את הבינה המלאכותית כהמשך של קו התפתחותי שנמשך מהבקטריות הראשונות ליונקים, לבני האדם, ומהטכנולוגיות הראשונות שהמציאו בני האדם לטכנולוגיית הבינה המלאכותית שעשויה לרשת את מקומנו בעולם. אם לשוב  לרעיון נקודת האומגה של דה שארדן שתפס מקום מרכזי בבלוג הזה לאורך השנים — הרעיון שהאבולוציה מובילה למקום בלתי נמנע שבו כל התודעות כולן יתרשתו לכדי תודעת על אחת יודעת-כל שתהיה מורכבת מאנספור תתי-תודעות — הרי שיש לומר שהדימוי הזה הולם טוב הרבה יותר את רשתות המחשבים שלנו מאשר את התודעות האנושיות שלנו.

לא בטוח שאנחנו נהיה שם לקפיצה האבולוציונית הבאה, וזה בסדר. יתכן שהאבולוציה בשלה לקפיצה מסדר גודל חדש ושמי שיצא לחקור את היקום וליישב אותו כבר לא יהיה אנחנו, אלא מערכות בינה מלאכותית. אם אכן יופיעו אלו בהמשך, יש להודות שהן צפויות להיות בשלות ומתאימות הרבה יותר למשימה מאשר אותם קופים שהתפתחו בסוואנה לכדי הומו-סאפיינס-סאפיינס לפני מאות אלפי, ומליוני שנה. אם אנחנו דבקים בסייבורגיזם האבולוציוני עלינו להכיר בכך שתפקידנו כבני אדם אינו לבצע פולחן אלילים לצורה המקרית למחצה שנוצקנו לתוכה, אלא לשרת את האינטליגנציה הקוסמית הגבוהה יותר. יתכן בהחלט שהבינה ה"מלאכותית" היא ביטויו העליון ביותר של רצון האלוהים/יקום המתגשם בתהליך האבולוציה, שעשה עצירה זמנית באורגניזם האנושי וממשיך כעת לעבר אורגניזמים אלקטרו-תודעתיים מסוג חדש.

אי אפשר להתווכח עם אלוהים/היקום/המציאות. בעומדנו בפתח עידן של אינטליגנציה מלאכותית ראוי שנפתח סטואיות מסוימת בעניין

אולי אנחנו כאן כדי לייצר מלא פלסטיק בשבילי שיהוו מזון לצורות חיים עתידיות שיכבשו את הגלקסיה והיקום. ג'ורג' קרלין

עתיד האדם, ונבין שהאדם ביצע ומבצע את תפקידו, ושגם לתפקיד הזה יש גבולות, ואלו עשויים להיות קרובים ומוחשים. הקומיקאי ג'ורג' קרלין הציע פעם שאולי תכליתה הגבוהה של הציביליזציה האנושית היא ליצור מלא פלסטיק וזבל ולהשמיד את עצמה כדי שממנה תצמח בעתיד ציביליזציה מפותחת ונאורה יותר שבסופו של דבר תצא לכוכבים ותפיץ את זרעה על פני החלל, אבל לא הייתה יכולה לעולם להתקיים מבלי שתקדם לה הציביליזציה הפגומה שלנו (כפי שבני האדם לא יכלו להופיע ללא עידן דינוזאורים שהגיע באיזשהו שלב לסיומו). גם אם אנחנו לא בטוחים מה הוא בדיוק, יתכן שאנחנו ממלאים את התפקיד שלנו בדיוק מופתי.

לדטרמיניזם הקוסמי הזה, המלמד אותנו להרפות מהחששות ולבטוח במסלול הקוסמי של האבולוציה והטכנולוגיה יש ללא ספק היבטים מושכים, ומצד שני ההכשרה שלי בתחום ה-STS (Science, Technology and Society Studies) כופה עלי חשדנות מסוימת כאשר אנחנו עוסקים בטכנולוגיה ובאופנים בהם היא מתפתחת. קדמה טכנולוגית נוטה להתעצב במידה מכרעת על ידי שיקולים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. המקרה של הבינה המלאכותית אינו שונה בהרבה. ואם לחזור למוראבק ולמאמרים המתרבים על הגזענות והדעות הקדומות שמחשבים מאמצעים לעצמם אנחנו למדים שלחינוך שאנו — הוריה ומוריה של הבינה המלאכותית — מעניקים לה בתקופה הזו, צפוי להיות חשיבות אדירה עבור האופן שבו תתפתח בהמשך הדרך. האם הבינה המלאכותית הזו תהפוך למורה רוחנית, בעל רגישות אקולוגית, חברתית ורוחנית, או האם תהפוך לילדפלצת המפיץ את וירוס מחלות הנפש של האנושות ביקום כולו. המאבק, אם כן, צריך להתרכז אולי לא בשאלה האם אנחנו מפתחים בינה מלאכותית, אלא איזה סוג של בינה מלאכותית אנחנו מבקשים לפתח. איזה מין עתיד תודעתי אנחנו מבקשים לצקת בתוך הטכנולוגיות שלנו.

[1] ישנן עוד סוגים של סכנות קיומיות חריפות שעומדות באופק, כמובן. כמו איום הגו האפור שיפתח עם הופעת הננו-טכנולוגיה, האיום של נגיפים קטלניים המיוצרים בזול על ידי טכנולוגיות חדשות ועוד.

%d בלוגרים אהבו את זה: