ארכיון קטגוריה: כללי

גרמניה – הודו – ישראל: סיכום מסע

א. ישראל במבט פוסט הודי

בנסיעה חזרה משדה התעופה, ברחובות תל אביב ובפרבריה – עולה אותה המחשבה שוב ושוב. כך נראה כסף: סדר, ניקיון, מסלולים כחולים שמתוחים על הכבישים בקו ישר, מכוניות מבריקות שמחליקות סביבך במהירות, עמודי תאורה מצוחצחים למשעי, חזיתות בתים צבועות ומשופצות. ישראל לא נראתה מעולם נקיה יותר.

 אם חזרה מאירופה מדגישה את הלבנטיניות הישראלית, החזרה מהודו מדגישה את המערביות שלה. ברגע זה נראה שהפן הזה, האירופאי, מועצם בהרבה מהצד הלבנטיני שבעבר נראה לי הבולט יותר מחמת ההטיות התרבותיות שלי.

 כל כך הרבה דברים השתנו בכל כך מעט חודשים: הדלתות המגנטיות החדשות והמבודדות בבית ההורים, המסלולים החדשים על הכביש מנתב"ג, הבית המשופץ של החבר שביקרתי ברחוב קורדורברו בפלורנטין, הבניינים הישנים שנעלמו מהנוף בפלורנטין והבניינים החדשים שנבנים במקומם.

 על רקע הריפוט ההודי, ישראל מכריזה בפני: כך נראה כסף. כך נראית הקדמה. כך נראה מקום שעובר בו כסף. הרבה כסף.

התנהגות הנהג הישראלי שנראתה בעבר תזזיתית, ופרועה, נראית לפתע מרוסנת וכמעט מאופקת. בהשוואה לשאון הרחוב ההודי ולכאוס המוחלט שמתרחש בכבישי הודו בהם צבאות הולכי רגל, אופנוענים, סייקל-ריקשאס, אוטו-ריקשאס, משאיות, אוטובוסים, פרות וכל השאר מתחרים על אותו מרחב מחיה הכביש הישראלי נראה לפתע מסודר מאוד. גם מספר הצפירות נמוך להפתיע.

 אני חושב על נהגי הריקשה שהובילו אותי דקות ארוכות בנסיעה עיקשת בנתיב הנגדי לתנועה, על אלו שנצמדו עם הריקשה שלהם למרחק נגיעה מגלגליו של רוכב אופניים על הכביש תוך שהם צופרים לו בפראות שיעוף להם מיד מהדרך. ההתרחשויות הללו נראות לפתע רחוקות להפליא.

 זה המערב. אין ספק. אתה במערב ואל תשלה את עצמך.

 טכנולוגיה יוצרת תודעה = כסף יוצר תודעה.

 ב. חירות ורגולציה בכפר הגלובלי

בישראל החדשה יש לא רק בניינים חדשים. יש כאן גם חוקים חדשים. הפעלתנות החקיקתית הנאו-שמרנית מתרגמת לשורה של תקנות שמטרתן להגביל ולנטר בצורה הדוקה יותר את פעילות הנתינים. בתל אביב החדשה אסור לעשן בפאבים (למרות שלעיתים רבות האיסור אינו נאכף), לא ניתן לקנות אלכוהול בחנויות אחרי 23:00 ויש איסור חדש על שתיה ברחובות. השמעה של מוזיקה בקול רם אסורה בצורה חמורה מאי פעם (אני יכול רק להזכר בחגיגות הנאווה דורגה שרעמו באוזני ברישיקש  עד שעות הבוקר המאוחרות לילה לאחר לילה) ורבים ממקומות הבילוי המרכזיים שהיו זכורים לי נסגרו בינתיים. מדובר במתקפה על כל צורות שינוי התודעה מאלכוהול ועד מוזיקה וריקוד.

מה גלעד ארדן היה אומר על זה?

אני חוקר את המקומיים האם הם לוקחים איתם צידניות כשהם בוחרים לשבת בשדרה בחצות וללגום שם בירה או יין כמו שהייתי עושה בעבר? האם יש חנויות נבחרות שעדיין ניתן לרכוש בהם אלכוהול בשעות הלילה הקטנות? התשובות בינתיים שליליות. התחושה הכללית שלי היא של עידן חדש של Prohibtion שמפציע בישראל.

 וזה מביא אותי לעניין המלחמה באלכוהול, מלחמה שמתנהלת במקביל למלחמה בסמים אחרים, והיחס אליה.

ניתן לסווג את היחס של התנועה הפסיכדלית לסמים אחרים (ובתוכם אלכוהול) לשני כיוונים עיקריים. מהצד האחד נמצאים אלו שתופסים את התנועה כתנועה שפועלת אך ורק עבור העניין הפסיכדלי ואינה נוקטת עמדה בעניין סמים אחרים או אף מתנגדת אליהם (טרנס מקנה, לדוגמה, מכנה את התנועה הפסיכדלית תנועת אנטי-סמים). לעומת אלו נמצאים אלו שדוגלים בחופש מוחלט בנושא מצבי תודעה (כגון ד"ר אנדרו וייל הטוען שהדחף לשנות את מצב התודעה הוא אחד מהדחפים האנושים הבסיסיים, או פרופסור אלכסנדר שולגין שהליברטיאניזם הרדיקלי שלו מתנגד באופן עקרוני לזכותה של המדינה להגביל בחוק את טווח מצבי התודעה הנגישים לבן האנוש

גם וייל וגם שולגין עומדים בתקיפות על זכות אנושית בסיסית להתנסות בכל הסמים כולם, מפסיכדלים דרך שוקולד, וריטלין ועד אלכוהול, להירואין וקראק, שניהם התנסו כמעט כל סם אפשרי כולל אלו שזכו בחברה המערבית למוניטין המפוקפק ביותר כמו הירואין והבחירה שלהם להתמקד בחוויה הפסיכדלית ולא לדוגמה בחוויה הנרקוטית נבעה מתוך בחירה אישית ולא מבוססת על שלילה קטגורית של קבוצות סמים אחרות. שניהם יעמדו על זכותם של אנשים אחרים להשתמש בהירואין או באלכוהול גם אם הם עצם בוחרים שלא לעשות זאת בעצמם. (עמדה שמתוך הקונצנזוס החברתי הקיום נראית בלתי אחראית בעליל, אבל שוייל מעלה נימוקים מעניינים עבורה).

באהבה ובסמים הכל מותר. אלכסנדר שולגין.

בעבר ייצגתי כאן בעבר את שתי העמדות, ומספר פעמים ביקשתי לדבר כנגד האיסור על החומרים הפסיכדליים על ידי התמקדות בנזקיו הרחבים בהרבה של האלכוהול המותר בחוק. כעת כאשר חזיתות האנטי-טבק והאנטי-אלכוהול מתחזקות אני שואל את עצמי אם המתקפה הפסיכדלית על חומרים משני תודעה אחרים לא הייתה גול עצמי. פתאום האיסור על האלכוהול נראה בלתי הוגן ומרגיז לא פחות מהאיסור על מריחואנה ואני מרגיש הזדהות עם חובבי השתיה המקומיים שצעדיהם הולכים והופכים צרים יותר.

בהגיעי לתל אביב אני שומע גם על משבר סמים קלים השורה בארץ. אחרי מחירי המריחואנה המגוחכים של דלהי (המחיר לחומר באיכות טובה למקומי בדלהי הוא שקל לגרם מריחואנה [100 רופי לכ-8 גרם]), אני שומע על מחירים של 120 שקל לגרם –פער המחירים הגדול ביותר שגיליתי עד כה בין הודו לישראל ביחס לאיזשהו מוצר או שירות. בעיתון הבוקר אני קורא שראש הממשלה נתניהו מדבר על בניית גדר חדשה בדרום שתעצור את "שטף הפליטים", "תשמור על צביונה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל" ועל הדרך גם כנראה תעמיק את מצור הסמים בארץ.

 יותר טכנולוגיה תחיקתית (יותר גלעד ארדנים, שיסע כבר לאו"ם…) = יותר סדר

 כסף = סדר = חופש מוגבל יותר (משוואה פשטנית להחריד, אבל יש בה משהו).

סאבקוץ' מילגה

בהודו לעומת זאת חוסר הסדר והרגולציה מתרגם לדרגות חופש שאינן מוכרות עוד במערב – חופש להתלבש באלף ואחת דרכים מוזרות מבלי לחוש את מודעות היתר שיוצרת החריגות בנוף הקונפורמי של המערב, חופש לאכול בצורות אחרות, להתנהג בצורה ביזארית, לעשות רעש, לנהוג כמו מטורף, להתנסות סמים ובאופן כללי לתת לעצמך ביטוי באנספור דרכים שאינן אפשריות עוד במערב.

אז מה עדיף? הודו או ישראל? לא סתם אריסטו חשב שהמידה הנכונה היא אחת מסודות החיים. יותר מדי בלאגן עושה כאב ראש, פחות מדי בלאגן מעורר שעמום. הכמות הנכונה מגרה את החושים והמחשבה. המידה הנכונה תלויה כמובן בעניין של העדפה אישית ולעיתים תרבותית. עבור רבים הודו הינה הגזמה פראית ומאיימת של איכויות שבמערב אולפו כבר מזמן, אם כלל התקיימו בו אי פעם.

אבל גם הודו, עם הכסף והטכנולוגיה, מתחילה (או יש לומר, התחילה זה כבר לפני מספר עשרות שנים…) לעבור את אותו סוג של תהליך רגולטורי שמטרתו למחוק את ההבדלים ולהפוך את הדברים לזהים יותר, נוחים יותר וצפויים יותר. השוטרים על הכבישים הראשיים בדלהי נראים מסודרים יותר ובלתי משוחדים. בנמל התעופה החדש אי אפשר כך סתם לפרוש על הרצפה שמיכה, להשכב עליה וללכת לישון כמו בתחנות הרכבת הרבות של הודו ובדהרמסלה צצים הסופמרקרטים הראשונים שמזכירים את הפיצוציות והמינימרקטים המוכרים מהעולם המערבי: המוצרים מסודרים על המדפים באופן ברור, החנות מוארת ונקיה והמחירים קבועים ללא אפשרות מיקוח.

בעגמומיות מה אני מבין שהדבר שמהשפעתו התרבותית אני סולד כל כך גם מושך אותי בו זמנית. עייף מהתמקחויות ומחיפושים אחרי המקומות הנכונים לקנות בהם מוצר זה או אחר אני נמשך לסופמרקטים הנוחים כל כך האלה כמו עש לאש. הם הופכים את דהרמסלה לנעימה יותר עבורי, בו בזמן שבו הם גם גוזלים בהתמדה מהייחוד והאותנטיות שלה. הבחירה שלי אם לקנות בהם או לא, האם להעביר את דהרמסלה את אותו תהליך תרבותי של האחדה שעובר על המערב, היא בחירה תרבותית ומוסרית מהשורה הראשונה.

ג. בקמפוס של דלהי

בקמפוס של אוניברסיטת דלהי הודים צעירים לבושים כמו היפסטרים מעודכנים עם מסגרות משקפיים גדולות ואופנתיות וקארדיגן שיקי (אבל הם גם עשויים לתפוס את הגיטרה ולפרוט עליה ברוב רגש את "זומבי" של הקרנבריז או אחד מלהיטי הרוק האחרים של שנות התשעים).

גם כאן ניתן לחוש את ההשפעה המסיבית של קומפלקס הכסף-השכלה-טכנולוגיה על הנפש המקומית. התנהגות האנשים שונה במופגן מזו של ההודים העניים יותר והמשכילים פחות שפגשתי במקומות אחרים. הקהילתיות והבלתי אמצעיות הפראית שחיברה את כל ההודים שפגשתי בדרכים במה שנראה כמעין מוח כוורת מתואם שהפליאה אותי כל כך (זה היה רובי, נדמה לי, שאמר לי בדהרמסלה, שההודים מחוברים באופן הדוק כל כך בתודעה הקיבוצית הזו, בגלל שלא אמצו את הרעיון המערבי המודרני של Self-Sufficiency: האשליה שכל אחד מאיתנו מתקיים עבור עצמו ויכול לדאוג לעצמו בעצמו. במציאות הקשה הזו הדרך היחידה לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה מתמיד.) מפנה דרכה לניכור ידידותי פחות או יותר. הסטודנטים מבלים את זמנם בקבוצות מבודדות זו מזו. אף אחד לא יציק לך כאן. זו לא ההסתחבקות המוכרת, לעיתים עד עייפה, מפינותיה האחרות של הודו.

גם המחלות המודרניות לא מאחרות להופיע. בדהרמסלה פגשתי את קאביטה, סופרת אנגליה ממוצא הודי-פונג'אבי ש"עשתה עליה" חזרה להודו כדי לעבוד על הרומן הראשון שלה תוך שהיא מנהלת בית הארחה בעיר שנמצאת מרחק של מספר עשרות קילומטים מדהרמסלה. הייתה לנו שיחה ארוכה על דרגות השעמום העולות של הנוער ההודי בן המעמד הבינוני והעליון, שאט אט מאמץ את הגישה המשועממת, המפונקת וחסרת הסקרנות שמאפיינת רבים בנוער של המערב.

במשך חודשים בהודו לא פגשתי אנשים שנראו מדוכאים. פגשתי אנשים שחיו בתנאים קשים, שנראו כאילו הם סובלים סבל עז, אבל הם תמיד בקעה מהם חיות, תחושה של שמחה בסיסית על עצם הקיום ונכונות להאבק עבורו. במטרופולין ההודי פגשתי לראשונה בהודו את המצב הזה המאפיין כל כך רבים מאנשי המערב, של תחושת חוסר המשמעות שהינה תוצאה של צורת החיים האורבנית המודרנית והמחולנת.

הקמפוס של אוניברסיטת דלהי מעלה עוד מחשבות מעניינות. הפעם על מושג היופי. הנשים ההודיות היו משך שנים אטרקטיביות פחות בעיני. חשבתי שמדובר במשהו אתני, אבל כאן בקמפוס הבנות חמודות להפליא. לבושן והתנהגותן המערביות כאילו משנות את האופן שבו אני מתבונן בהן  ואני מבין עד כמה מושג היופי שלי מובנה תרבותית (וטכנולוגית) – לא פחות ואולי יותר משהוא מובנה אתנית.

ד. פרספקטיבה חדשה על ישראל

מבנה המסע שלי ישראל-גרמניה-הודו-ישראל ממחיש לי באופן ברור יותר את מקומה של ישראל בסדר הדברים הגלובלי.

בעבר החזרה למציאות המקומית אחרי ביקורים בגרמניה או הולנד הייתה מדגישה את הצדדים המלוכלכים, הפראיים והגסים של ישראל.

הנסיעה היישר מגרמניה הסטרילית להודו הפכה את האינדיה-שוק למודגש בהרבה אבל היפכה את כיוונו של שוק התרבות המתרחש עם החזרה למולדת שלפע נראית מערבית באופן מפתיע.

 המחשבות שאלו יהיו התחושות שיעלו בי עם חזרתי לישראל צצו עוד בהודו ועצמה וגרמו לי כבר שם לשנות את נקודת המבט שלי על ישראל.

מנקודת המבט החדש שיצר משולש גרמניה-הודו-ישראל, ישראל לא נראתה עוד כקיצוניות על גרף שנע בין אירופה לישראל, אלא כנקודת אמצע בין גרמניה להודו. תופעות קצה הופכות לתופעות מרכז. בעוד אני מטייל עם אירופאים וישראלים ופוגש הודים על הדרך חוזרות ועולות אצלי מחשבות ודוגמאות לרעיון הזה של ישראל כנקודת האמצע בספקטרום שבין גרמניה להודו.

חשבתי שישראל מלוכלכלת אבל עכשיו אני מבין שהיא מלוכלכת לעומת גרמניה אבל נקיה לעומת הודו.

חשבתי שקשה לשרוד בישראל אבל עכשיו אני מבין שקשה יותר לשרוד בה מאשר בגרמניה, אבל קל בהרבה מאשר בהודו.

חשבתי שרמת החיים בישראל נמוכה, אבל עכשיו אני מבין שהיא נמוכה רק לעומת גרמניה. לעומת הודו היא גבוהה להפליא.

חשבתי שישראל חמה. אבל עכשיו אני מבין שהיא חמה רק בהשוואה לגרמניה בהשוואה להודו היא ממוזגת למדי. (נקודה שיש לה השלכות רבות ושקשורה לתיאורית חום-קור שחוזרת ועולה בדעתי בחודשים האחרונים ושאני מקוווה להרחיב עליה כאן יום אחד).

חשבתי שאנשים בישראל מתקשרים באופן מאוד פתוח ובלתי אמצעי אבל עכשיו אני מבין שזה רק בהשוואה לגרמנים המנומסים והקורקטים. בהשוואה להודים הישראלים מקפידים על שמירה על מרחב פרטי וריחוק מזרים.

לעומת גרמניה האתאיסטית ישראל נראית כמו מדינה דתית. אבל בהשוואה להודו הדומיננטיות של הדת בישראל נמוכה בהרבה.

חשבתי (במיוחד כשגרתי ברחוב הקישון בפלורנטין) שבישראל צופרים הרבה. זה רק לעומת גרמניה. בהשוואה לנהגים ההודים, הנהג הישראלי שקט להפליא.

 ישראל מתגלה כעוד מקום: לא כזה הראוי להאללה אולי, אבל גם לא כזה שיש צורך לבצע לו דמוניזציה. עוד נקודת אמצע על ספקטרום שנע בין העולם השלישי לעולם הראשון ובין מזרח למערב: תובנה טריוויאלית למדי, עלי להודות, אבל אחת שהשלכותיה עלי היו רבות משהעזתי לשער. המודעות למיקום של ישראל אי שם באמצע הפך את חלק מתכונותיה השונות לנוחות יותר ואת חלקן לפשוט נסבלות יותר. בעוד הביקור בגרמניה העצים את הכעס והאכזבה שלי מישראל, הרי שהמשכו בביקור בהודו הפך אותי לסלחני יותר למדינה הקטנה הזו שנולדתי וגדלתי בה, שמעוררת בי מנעד עצום של רגשות עזים, הפוכים ומבלבלים מאהבה ועד כעס, עד כדי שלעיתים אני רוצה להדוף את נוכחותה מהוויתי, כדי לטהר עצמי מניחוחה העז – אבל אני מבין יותר ויותר שכנראה שלעולם לא אוכל לעשות כך באמת.

אז ישראל נסלחת יותר. אבל האם על רקע הספקטרום העצום שהיא מופיעה בתוכו וכל האנשים המדהימים שפוגשים במקומות אחרים בעולם היא מיוחדת או מדהימה פחות? ההעמקה וההרחבה של האופקים והתפיסה לעבר מקומות ותרבויות אחרות מעמידה את המקומות השונים בהקשרם, אך גם מדגישה את הייחודיות של כל מקום ומקום, אותה ייחודיות שכל כך הייתי רוצה שישראל תשמר, אותה ייחודיות שאולי נאבדת כל הזמן בתוך זרם הרגולציה והגלובליזציה אבל אולי גם נוצרת שוב ושוב מחדש בתהליכי גלוקליזציה או אלוהים יודע איך. אולי… אני לא באמת יודע. וגם אם מהרבה בחינות ישראל נמצאת על אמצע הספקטרום בכמה דברים היא עדיין מבחינתי תחום של קיצון.

לאנשים בישראל יש עדיין את חוש ההומור שהכי מצחיק אותי בעולם.

ישראל היא עדיין המקום שאני מרגיש בו הכי נוח בעולם לעשות שטויות איך שבא לי.

וזה אומר שאני כנראה עדיין מרגיש פה בבית יותר מבכל מקום אחר בעולם.

 ה. התחלה חדשה

הבלוג הזה ראה בחודשיים שחלפו מאז הפוסט האחרון את ההפסקה הארוכה ביותר בתולדות ימיו הקצרים. היום בבוקר, בפעם הראשונה בחודשיים האחרונים התיישבתי מול המקלדת וקיימתי שוב לראשונה לאחר חודשיים את הריטואל הכה מוכר של כתיבה תוך מתן תשומת לב מלאה.

החודשיים הללו היו ההפסקה הארוכה ביותר שלקחתי מכתיבה מאז 1992 והטבעיות וההנאה שחשתי במהלך הכתיבה של הפוסט הזה, תוך כדי החזרה לכתיבה, הזכירה לי ביתר שאת את מה שידעתי כבר מזמן, ושעכשיו בעקבות המסע ברור עוד יותר: שלכתוב זה הדבר שאני הכי אוהב לעשות, הדבר שנולדתי לעשות.

 שבת שלום!

 פוסטים קשורים:

מחשבות גרמניות

תיקון ליל יום כיפור

יום כיפור ה-18/9/2010 – הגהנום

 

הייתי במקום שאין בו אלוהים.

 

הו בני תמותה, טימותי לירי אמר: פגשתי איש עסקים שאכל מהפטריות וחזר אלי בפנים נרגשות ותוכנית עסקית. נגבה על כל פטריה 100 דולר נחלק למליון איש ונהיה עשירים מאוד.  הו בני תמותה, טימותי לירי אמר יכולתי למכור לכם את הפטריות כמשקאות אנרגיה במרכול. משקה אחד מדולל יגרום לכם להרגיש נעים במסיבה. 10 משקאות יביאו אתכם להארה קוסמית.

 

הו בני תמותה, אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

 

ביליתי את יום כיפור במקום שאין בו אלוהים. באסים מגרשים את אלוהים מהלבבות, מחרידים אותו בקולות נמוכים קוראים לו "הסתלק מכאן, כאן מקום האפלה". ביליתי את יום הכיפור במקום אטום לאלוהים. מקום שלא ניתן היה לו לאןר לחדור לתוכו בשום אופן. זה לא היה מקום מיוחד, סתם עוד מקום ואולי בכך היה כוחו.

 

נערות בנות עשרה וצעירות בנות עשרים שהן כמו נערות בנות עשרה ונערים בני עשרה, ונערים בני עשרים שמתנהגים כמו בני עשרה ונערים בני שלושים וארבעים שמתנהגים כמו בני עשרה. וכולם חסרי אלוהים.

 

הו בני אדם אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

 

מריה סבינה אמרה שאחרי שהמערביים הגיעו למקסיקו וטעמו מהן הילדים (הפטריות) איבדו מהכח שלהן. שאין להן כבר את העוצמה שהייתה להן.

 

הו בני אדם, הזהרו מהבנאליזציה של האור האלוהי.  בקלות רבה מדי הוא הופך לאורות ניאון מהבהבים מהתקרה. אל תתנו לאלוהים מס שפתיים, אל תהפכו אותו למסיבה.

 

הו בני אדם, אתם מוכרים את עצמכם בזול. הו בני אדם, אינכם יודעים לגשת לקדושה.

 

אלוהים נתן לנו את הצמחים המקודשים כדי שנלמד לאהוב ולכבד את עצמנו ואת אחינו.

 

אבל אחרי שנגעו בפטריות אבד הקסם.

 

הקסם כאן. אבל כאשר האנשים נדחפים הוא נהדף ומתנדף לו בזריזות. הקסם אינו אוהב תנועה חצופה.

 

הו בני אדם, היו ענווים. למדו ענווה בבואכם לצמחים המקודשים. הם עדינים ואינם מורגלים בחספוס שבו אתם נוהגים. הם באו ללמד אתכם עדינות מהי וחמלה.

 

הייתי במקום חסר האלוהים.

מוזיקת טכנו היא חסרת אלוהים.

הייתי מוקף במכונות. קראתי לאלוהים וראיתי אותו נשקף מכל המקומות שמהם נעדר.

הייתי מוקף בגרמנים שטופי זימה ולא מאמינים שלא הבינו על מה אני מדבר איתם כשדיברתי על יום כיפור.

 

פרנץ רוזנצוויג. מוכן להמיר את דתו ואז מגיע לבית הכנסת לביקור אחרון והופך לפתע ליהודי מאמין.

שבתאים. מצווה הבאה בעבירה.

 

הו בני אדם. אתם מוכרים את עצמכם כל כך בקלות.

 

כל דבר אתם רק שואלים אם אפשר לזיין את זה או אפשר למכור את זה. תשאלו אם אפשר להרגיש את זה. האם יש לזה נשמה?

 

Plastic people, בתוככם מצאתי את קתרינה האדם האמיתי שהתחבא במלתחה.

היא לא האמינה באלוהים, אבל היה לה צלם אנוש.

והיא סיפרה לי על פאוסט שמכר את נשמתו לשטן ואז שאל את גרצ'ן

Glaubst du an gott?

את מאמינה באלוהים?

 

אני מאמין באלוהים?

ניסיתי להסביר לה שמבחינתי להכחיש את קיומו זה כמו שנכחיש את הקיום של הבחור הזה שעמד שם לידה במלתחה. אלוהים מבחינתי נוכח בכל רגע ורגע. איך אפשר להכחיש את קיומו?

 

היא אמרה לי שאני על סמים.

 

אמרתי שאולי, אבל שאני מרגיש את הדברים לאמיתתם.

 

חשבון הנפש של יום כיפור צריך להערך בפכחון של הנפש. שלא תשרף באש הזרה שכילתה את בניו של הכהן.

 

רצתי על הגשרים ממחצית העיר למחיצתה השניה נושם ומתנשף כדי לטהר את עצמי, כדי לחמם את עצמי מהכפור, חושב על אלן גינסברג, על אותו אדם בודד שראה בדמיונו, תר את העיר בחשיכת הלילה והוזה שירת אהבה לפטריות.

 

אני לא האדם הזה, אבל יכולתי להיות.

 

יכולתי להיות הרבה דברים הלילה הזה.

 

החוויה הדתית האותנטית חייבת להיות מעבר לסמלים, חייבת להיות מעבר ליכולת לצפות אותה או להבין אותה.

 

רדפתי אחר יום הכיפורים כל כך הרבה פעמים והוא לא בא אלי. ברחתי ממנו והוא קידם את פני בזרוע נטויה.

 

מצווה הבאה בעבירה?

 

רצתי על הגשרים, רצתי על הגשרים מקצה אחד של ברלין לקצה השני.

ונעצרתי כששמעתי צלילים שבקעו מסימפונות האוויר של אדם.

 

שם על האוברבאומברוקה הוא עמד וניגן וכולכם חלפתם על פניו שם בחמש בבוקר.

 

צמד בחורות שנראו חוזרות ממסיבה, וצמד בחורות אחרות שנראו שהן עכשיו בדרך למסיבה, ושלוש בחורים שמשום מה כל הזמן הסתכלו לצדדים כאילו הם מחפשים משהו, ובחור אחר שסתם הלך והאזין לאייפוד שלו ובחורה אחרת שנראתה די חמודה ועוד בחור ועוד בחורה.

 

ישבתי שם איתו ופתאום הרגשתי כמה הרבה אנשים חולפים לו מול האף בדקה אחת, ולא רק זה, הרגשתי שהוא לבד בקור הזה, עומד ומנגן והוא שעות כאן לבד עם עצמו. והקול הזה יוצא לו מתוך הריאות. מתוך הריאות שלו שהן בשר ודם והן אמיתיות. וידעתי שאפילו אם הוא רק עושה את זה בשביל להתפרנס כמה יורו, כמו המעצבנים האלה שעולים לקרון שלך לתחנה אחת ומנגנים איזה פזמון חבוט, הרי שברגע הזה הוא כאן איתי בכפור, מנגן. והוא נושם. המוזיקה יוצאת מהריאות שלו ואני יכול לשמוע אותה יוצאת מהריאות שלו. וידעתי שהוא רואה שהתיישבתי כאן מולו בשעה חמש בבוקר, על האוברבאומברוקה ושאני מאזין לקול שלו, ושהידיעה הזאת מחברת בינינו.

 

וישבתי שם איתו על הגשר והתחלתי לבכות.

 

ואתם המשכתם לעבור על הגשר. חוזרים ממסיבות. הולכים למסיבות. מאחרים לרכבת. בדיוק בזמן לרכבת. מדדות על נעלי עקב, מתוקתקים במעילי עור.

 

הו בני אדם, כמה אתם מוכרים את עצמכם בזול.

 

ההוויה כל כך קרובה, כל כך צרופה ואנחנו מטומטמים משלמים הון בשביל לקנות תמונה דהויה שלה  בשביל לאונן עליה בבית.

 

הרחובות של 5:30 בבוקר שטופים זוהמה ועייפות. חבורות של שיכורים קולניים עומדות וצועקות זו על זו בקולות גרוניים. יום כיפור, אנשים!!!

 

בחור במעיל עור תופס בזרועי ופותח בדברים נרגשים. אני עושה כאילו אינני מבין וממשיך.

 

השעה 6:00 בבוקר ואני מחליט לצום את שארית היום.

 

הו בני אדם, אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

 

 

 

***

מוקדש לג' ולא'.

12 וידיואים פסיכדליים שיפתחו לכם את הראש

הזכרתי פה בעבר את ה-Daily Psychedelic Video, בלוג שהתחלתי באפריל האחרון ושמוקדש למחקר האסתטיקה הפסיכדלית וליצירת בנק וידיואים פסיכדליים איכותיים שיהיו זמינים לפסיכונאוטי העולם כולו.

מאז הצטרפו ל-Daily Psychedelic Video חמישה עורכים נוספים עם ידע רחב באסתטיקה פסיכדלית: שני ישראלים ושלושה אירופאים. מאז הפיכתו של האתר לאתר קבוצתי המנוהל על ידי קבוצה של עורכים, עולות אליו כמויות אדירות של וידיואים פסיכדליים יפהפיים שמרחיבים שוב ושוב את התפיסה שלי לגבי אסתטיקה פסיכדלית ואף עולים על החזון המקורי לאתר. למעשה ה-DPV הפך למעין Psychedelic Movie Show חינמי ומודולרי הזמין בכל זמן ומצב, משהו שאני פינטזתי עליו כבר שנים. מאז הוא כבר הפך לאתר הבית שלי במצבי תודעה אחרים.

בהזדמנות זו רציתי להעלות כאן 12 מהוידיואים החביבים עלי שעלו באתר בחודשים האחרונים:

1. קליפ הטרייל האולטימטיבי

לפוסט המקורי

2. טאקאשי מורקאמי הפסיכדלי

לפוסט המקורי

3. Chemical Brothers – Let Forever Be

לפוסט המקורי

4. הבניינים הפסיכדליים ביותר אי פעם (תנו להם כמה דקות והם יכו אתכם בתדהמה)


ולפוסט המקורי (שווה מאוד לקרוא את ההסבר שם, ובאתר הפרויקט. ולו כדי להבין מה קורה בוידאו).

5. בירדי נאם נאם

לפוסט המקורי

6. פסיכדליית משחקי מחשב אקסטטית (אפשר לקפוץ שתי דקות קדימה ולנחות ישר בשיא העניינים)

לפוסט המקורי

7. מוזיקת טאץ' סקרין

לפוסט המקורי

8. פסיכדליה מוסלמית

לפוסט המקורי

9. מדיטציית וידאו פידבק

לפוסט המקורי

10. ניאו-פסיכדליה בשחקים

לפוסט המקורי

11. בועות סבון פסיכדליות

לפוסט המקורי

12. ריאן לארקין – סרט מדהים על האנימטור הפסיכדלי רייאן לארקין שחולל מהפכה באנימציה של שנות הששים

כדאי מאוד להכנס לפוסט המקורי שמכיל גם שניים מהסרטים המקוריים של לארקין

לאתר ה-Daily Psychedelic Video

המשיכה לאפלה: על הבנאליות של הרוע בתרבות העכשווית

לא מזמן, לאחר מופע מחול בסוזן דלל, התקיים במקום סשן קצר של שאלות ותשובות ואחד הצופים העלה קושיה מעניינת. "כל הופעות המחול שאני רואה לאחרונה נוגעות בצדדים אפלים כמו אלימות, ואובססיה. מה הסיבה לכך? האם בתקופה כמו שלנו אי אפשר ליצור יצירות שלא יעסקו ברוע מפני שהן יחטאו לאמת? האם רק דברים שמתעסקים בצד האפל הם רלבנטים היום ויכולים להיות עמוקים באמת?"

בשבועות שלאחר מכן קיבלתי תזכורות חוזרות ונשנות למידה שהרוע מעסיק יוצרים בני זמננו. טקסט שהתגלגל אלי שעסק ברוע ביצירתה של יסמין גודר. חוברת של תערוכה בשם "רע מנעוריו" שעוסקת ברוע הבסיסי שטבוע לכאורה במין האנושי. ביקורות שמהללות את "סרט לבן" של הנקה כחקירה לתוך מהות הרוע האנושי.

חלף העידן שבו יכולת לצפות בבטחה לבואו של ההפי-אנד בסרט הוליוודי. מ"רקוויאם לחלום", דרך "ארץ קשוחה", "זה יגמר בדם" ו"האביר האפל" – העיסוק ברוע ובאפל כבר חדל מזמן להיות נחלתם של אינטלקטואלים מדוכאים והפך להיות קו מאפיין של רבות מהיצירות הדומיננטיות של העידן שלנו. כמעט תג איכות. לפעמים נדמה שחלקים גדלים והולכים בחברה מאמינים שרק דברים אפלים יכולים להיות בעלי משמעות או עומק. כאילו לצאת בהצהרה חיובית או אופטימית זה סוג של אקט בזוי הראוי לדילטנטים בלבד.

***

סרטי קניבלים. אני כבר לא בקטע, אבל אחלה פסקול.

"איך אתה לא בא לראות את אנטי-כרייסט? אתה באמת מתכוון להחמיץ סרט חדש של לארס פון-טרייר?". א' מסרב להאמין לי כשאני אומר לו שכן, יש נסיבות שבהן אני מוכן לסרב גם לסרט חדש של לארס פון טרייר. ולא, לא בא לי לראות דגדגנים נכרתים על המסך. אני מנסה להסביר לו שאחד הלקחים החשובים ביותר של החוויה הפסיכדלית (ולא רק שלה, כמובן) זה תשומת לב מאוד מדוקדקת לרשמים שנכנסים לתוך התודעה שלך. אחר כך הוא חוזר מייבב מבית הקולנוע: "צדקת, זה ממש לא מה שאתה צריך עכשיו בחיים שלך."

אבל הוא ראה קולנוע עכשווי ואילו אני נותרתי בבורותי. אפילו את הסרט האחרון של הנקה לא ראיתי. אותו, בניגוד לאנטי כרייסט אני לא מחרים. אבל למרות המחויבות שלי להתעדכן בעולם הקולנוע, אני לא מצליח למצוא את הרגע שיתחשק לי להחדיר לקרבי מנה מרוכזת של "תהומות של רוע אנושי טהור".

אין ספק שיש הקרבה מסוימת ולא מעט פשרות בקונפליקט בין הרצון להשאר מעודכן תרבותית והידיעה שלעיסוק ברוע יש מקום חשוב (שאותו איני בא לשלול) לבין הרצון לשמור על טוהר תודעתי. כמה מחברי הטובים הם פריקים של סרטי קניבלים איטלקים מהסבנטיז ובתחילת גילאי העשרים שלי הם היו משכנעים אותי לא פעם ולא פעמיים לבלות את השעות הקטנות של הלילה בצפיה משותפת בנכסי צאן הברזל של הז'אנר הייחודי הזה שמשלב בדרך כלל תימות פוסט-קולוניאליסטיות עם מנה גדושה של לבבות מאפליה מבושלים היטב. לחלק מהם היו תיאוריות די משוכללות שגרסו שצפיה בסרטי קניבלית, בסלשרים ובסרטים אלימים בכלל היא חובה מוסרית ראשונה במעלה של כל אדם בעל מצפון, שכן האלימות האמיתית מודחקת כל העת באמצעי התקשורת (או עוברת בנאליזציה) ויש לנו צורך ביצירות שיעמתו אותנו עם הרוע והאלימות שעליהם מושתת עולמנו.

אני לא השתכנעתי. כלומר, צפיתי איתם באותה תקופה בלא מעט סרטי קניבלים, אבל היום, למרות שאני חושב שיש לסרטים הללו איכויות קאלט לא מבוטלות וגם כמה מהפסקולים המעולים ביותר אי פעם (אם מתחשקת לכם יצירת מופת מרטיטה חפשו את הפסקול של Cannibal Holocaust  מאת Riz Ortolani לדוגמה. ובכלל כל פסקול של אורטולאני הוא תמיד מופתי) אני מתרחק מז'אנר סרטי הקניבלים.

העניין הוא שאני באמת לא מאמין שהמשמעות העמוקה יותר טמונה דווקא ברוע. בעיני יש באופל הרבה פעמים משהו דל וחסר השראה ובסופו של דבר די שטחי (לא במקרה של סרטי קניבלים, הם רק מזעזעים אותי מדי). וזה לא שאני חובב סרטי דיסני דווקא. אני חושב שמה שמדבר אלי זה חליטות של אור צורב מסנוור ומשוגע. משהו כמו דובוני-אכפת לי על טריפ. זה היה בערך הסגנון שניסיתי לתת לקליפים של המחתרת האינטרגלאקטית. כי כשהם התגלו לי הרגשתי שהדבר הזה שאני רואה הוא אור צורב אבל מגלה.

***

כשהייתי בן 16 היו בתיכון שלי שתי חבורות. האחת הייתה חבורת הפריקים שהסתובבה במגרש הכדורסל ההרוס, עישנה נובלס והעבירה את ימיה בתעלולים מטופשים, שיחות דביליות וויכוחים לוהטים בשאלות כמו מי גיטריסט הרוק הטוב ביותר. אני השתייכתי אליה.

והיו את האפלים. האפלים הסתובבו בפינה השניה של הבית ספר. הם לבשו בגדים שחורים, שמעו אלבומי מוזיקה עם עטיפות שחורות ודיברו על נושאים קודרים. פעם אחת בל"ג בעומר, כשעוד היו בפ"ת פרדסים, הסתובבתי חצי שיכור עם בקבוק וודקה ביד. ג', אחד מחבורת האפלים וחבר שלו שרצו את הוודקה שלי התחילו לרדוף אחרי בשלוש בבוקר ברחבי הפרדסים עם בקבוק שבור ביד כשהם צועקים "אנחנו נהרוג אותך!". כמה ימים מאוחר יותר כשעברתי בפינה של האפלים בבית הספר פגשתי את ד' שאמר לי בטון מלוכלך במיוחד. "יש לך מזל שהם לא תפסו אותך באותו הערב. ג' אמר לי שאם הם היו תופסים אותך הם היו קושרים אותך לעץ".

העניין הוא שלמרות שהם הפחידו אותי גם הייתה לי משיכה לאפלים. ההיפים שהסתובבתי איתם היו אמנם משעשעים מאוד ואפילו יקרים,  אבל הם מעבר למסרים באלבום האחרון של סאונדגארדן, הם לא היו מאוד אינטלקטואליים ולשחורים היה שיק כזה. הם ידעו איך להתלבש, איך לזוז, איך לדבר – הם ידעו להיות קול.

ואז יום אחד כשחזרתי הביתה לבד בערב עברתי ליד גן ציבורי שהאפלים נהגו לשבת בו. הפעם ישב איתם י', לווין של החבורה שלהם שהיה גם הגיטריסט הכי טוב בשכבה שלנו ואולי בכל התיכונים של פתח תקווה, ושהכרתי אותו קצת מפני שגם אני אהבתי לפרוט עלי גיטרה. איכשהו נעצרתי לדבר איתו וזו הייתה אני חושב הפעם הראשונה שממש ישבתי ודיברתי עם אנשים מהחבורה של האפלים.

אני התעניינתי באותה תקופה בדוסטוייבסקי וניטשה ואני לא זוכר איך זה קרה, אבל איכשהו התחלתי לדבר על האדם העליון, והתחלתי לנאום שם נאום נלהב בעניין ההבדלים בין תפיסתו של ניטשה את האדם העליון לזו של דוסטוייבסקי. כנראה שהם לא ידעו קודם שאני חושב על דברים כאלה, בכל מקרה כנראה שזה הרשים אותם. פתאום הם לא חשבו שאני סתם פריק מפגר שצריך לדפוק לו מכות. פתאום התחלתי לעניין אותם.

ואז התחיל הקשר עם ד'. אני לא זוכר ממנו יותר מדי. אני זוכר שד', שבעבר התייחס אלי כמו נחש צפע לעכבר שנזרק לכלוב, הפך פתאום להיות חבר. ביקרתי אצלו בבית כמה פעמים. הקשבנו ביחד למוזיקה, ניגנו ביחד, דיברנו על ספרים. ואז, אני לא זוכר איך זה קרה. פשוט נגמר לי. אחרי כל השנים שפינטזתי על האפלים, איבדתי עניין. פתאום אחרי שהכרתי את הדבר האפל הזה מקרוב הוא לא נראה לי כל כך מסתורי ומסקרן. פתאום הוא נראה לי די בנאלי, אפילו משעמם.

***

אור צורב מסנוור ומשוגע

אני שואל את עצמי מה עומד בבסיס המשיכה העמוקה של התרבות שלנו לאפל, לפסימי ולרע. אולי בתרבות צינית כמו שלנו שבה להאמין במשהו אמונה נתפסת כסוג של מקור למבוכה, האפשרות להסתגר בתוך תפיסת עולם ניהיליסטית מאפשרת לנו לחוש שאנחנו מיוחדים יותר, חכמים יותר. אולי באופן פרדוקסלי כלשהו היא זו שמאפשרות לנו לחוש סוג של משמעות.

אחזור ואומר שוב, שאני לא חושב שצריך להתעלם מרוע, והרבה יצירות שעוסקות בו הן מצוינות בעיני. אבל אני חושב שההקסמות שלנו מהרוע נוטה פעמים רבות להיות די בנאלית וחורגת בתקופה הזאת מפרופורציה. אני חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כמה מהעיסוק ה"מתוחכם" שלנו ברוע בא לכסות על חוסר יכולת לומר משהו מקורי, בעל משמעות ועומק אמיתיים. ואני חושב שאחרי שחקרנו כל כך הרבה את הרע, הגיע הזמן לחקור את האור. לא דווקא באופן הבנאלי של דיסני, אלא בצורות חדשות שיאתגרו את התפיסה שלנו לגבי מה זה טוב. אני מאמין שלהפוך את הטוב ואת האור למשהו מגניב באמת, שחורג מהאסתטיקה הבנאלית של דיסני/ניו-אייג'/דת ומאפשר לאנשים מתוחכמים להתחבר אליו זה אחד האתגרים היצירתיים המעניינים והחשובים של זמננו.

%d בלוגרים אהבו את זה: