טכנומיסטיקה

(1) המין האנושי שוב בסכנה – זו הפעם הראשונה במעל מאה אלף שנה שקיום האנושות בסכנה. הפעם הקודמת הייתה כנראה לפני כ-70 אלף שנה קצת אחרי חווה המיטוכונדרית ואדם כרומוזום Y, בתקופה שבה על פי חוקרי האבולוציה היה קיום המין האנושי תלוי על בלימה, תלוי בקבוצה קטנטנה של פרטים, שכולנו צאצאיה, ושאם הייתה נמחקת לא היה המין האנושי כפי שאנו מכירים אותו כיום עולה על במת ההיסטוריה.

חווה מיטוכונדרית לעידן הדיגיטלי. ג'מה צ'אן בסדרה Humans

בינתיים חלפו עשרת אלפים שנה. המין האנושי גדל, צמח, השיג שליטה בטבע ובשלב מסוים היה נדמה ששום דבר כבר לא יכול לאיים על קיומו, אלא שכוחו גדל כל כך שהפך לאיום המשמעותי ביותר עבור קיומו. בחמישים שנה האחרונות בעוד האנושות ממשיכה לצמוח, להתפתח ולהגדיל דרמטית את השפעתה על הכוכב, היא גם מייצרת סכנות הולכות וגדלות להמשך קיומה, שמתוכן אפשר למנות שלוש עיקריות[1]:

• מלחמה גרעינית (שהסיכוי לה גובר ככל שיותר מדינות מחזיקות בנשק גרעיני)
• שינויי האקלים וההתחממות הגלובלית
• הופעתה של אינטליגנציה מלאכותית

מבין שלושת הסכנות הסכנה הראשונה היא פתאומית. היא יכולה לקרות כל רגע ללא כל התראה מוקדמת. הסכנה השניה היא הדרגתית בעיקרה, היא תהליך שמתרחש ושמעמיד את עתידה של האנושות בסכנה גוברת. הסכנה השלישית היא שילוב של השניים – היא תהליך שמתרחש לאורך זמן ארוך, אבל כזה שעשוי, לטענת חוקרים מסוימים, לקבל האצה דרסטית ברגע מסוים ולעבור שלב במפתיע.

המשותף לשלושת האיומים הללו הוא שהם תוצר של קדמה אנושית טכנולוגית שלא שולבה בקדמה רגשית/רוחנית ושהובילה באופן צפוי למדי למצב הנוכחי שבו האנושות ניצבת מול בחירה אכזרית: זינוק טכנולוגי-תודעתי למודוס פעולה חדש ומטיב יותר או צלילה לעבר התהום, נישאים על גבי הבורות, החמדנות, הגזענות, השנאה וכל שאר התכונות הפחות אטרקטיביות של הומו-סאפיינס סאפיינס, שחלקן דווקא עזרו לנו לשרוד בעבר, אבל הפכו מאז למשא עודף ומזיק.

כל יום שעובר ללא שתתרחש הקפיצה רק מקרב אותנו לתהום. הזמן לקפיצה הוא עכשיו אנושות, עוד מעט כבר יהיה מאוחר מדי. לאנושות ברור שמשהו לא בסדר, אבל בינתיים מתקיים וויכוח – לקפוץ או לקפוץ? ואם כן, לאיזה כיוון?

בני האדם מופיעים בשעות אחה"צ של היום האחרון של השנה הקוסמית. לוח השנה הקוסמי של קארל סגן

(2) סוף העולם עדיין אינו נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת – השיח על סוף העולם קיבל תנופה משמעותית בשנה האחרונה מאז בחירת טראמפ, עם לא מעט תשונמת לב תקשורתית  (למשל כאן וכאן). ועדיין, סוף העולם אינו נחשב נושא ראוי לשיחת סלון מנומסת. כאשר הנושא עולה, הוא יענה לעיתים קרובות בגישה מבטלת המשקפת את הנחת המוצא של רוב האנשים שמה שהיה הוא מה שיהיה. זה מובן לחלוטין, כשלעצמו. קשה להאמין שדווקא במשמרת שלנו יתרחש אירוע דרסטי כל כך. סיומה של מורשת טכנו-אבולוציונית ששורשיה מגיעים עשרות מיליוני שנה אחורה, לראשית עליית היונקים, או אפילו מיליארדי שנה אחורה לתחילת האבולוציה של החיים על פני כדור הארץ. בלוח השנה הקוסמי של קארל סאגן כל 500 השנה האחרונות מאז המהפכה המדעית תופסות מקום יחסי של שניה אחת בשנה הקוסמית שמציין את כללות הזמן שחלף מאז ראשית היקום. אז למה שכל זה יגיע לסיום דווקא עכשיו, בשבריר השניה שבו אנחנו חיים? סיבה אחת טובה עשויה להיות שזהו שבריר השניה הקדחתני ביותר בהיסטוריה של הכוכב, ביי פאר. מספר האנשים, האפקט הסביבתי, רמת ומהירות התפתחות הטכנולוגיה, כל אלו גבוהים אנספור מונים בכל שלב קודם בהיסטוריה. כשמסתכלים על זה ככה, זה אולי לא כל כך מופרך לטעון שאנחנו חיים בזמנים בעלי משמעות קוסמיות, הרבה יותר עוד ממי שחיו בזמנם של נח, ישוע או ובר כוכבא. אמנם, כשמדברים על סוף העולם תמיד חשוב להזכיר שאין לנו מושג על מה אנחנו מדברים, שהעולם תמיד מסתיים ותמיד מתחיל מחדש, ושגם הקטסטרופה המסתמנת תהווה כנראה התחלה למשהו חדשה. החיים על פני כדור הארץ כנראה ימשכו בצורה זו או אחרת לא משנה מה יעשה האדם (חוץ מאולי בתסריט גו-אפור). ובכל זאת, בין אם נקרא לזה קץ הימים, הסינגולריות או גוג ומגוג, ברור שמשהו רציני וגדול נמצא באופק.

הבינה המלאכותית היא פרויקט מנהטן של זמננו. חוקרים בפרויקט מנהטן 1940

(3) כיצד בינה מלאכותית יכולה לאיים על האנושות? מעבר למלחמות גרעיניות, שהן קטסטרופה הניתנת למניעה באמצעות פיקוח ודיפלומטיה, או להתחממות גלובלית שניתן להלחם בה על ידי תקנות וטכנולוגיות חדשות, הסכנה הגדולה והוודאית ביותר לעתיד האנושות הינה הופעתה של בינה מלאכותית. היא הוודאית ביותר לא רק משום שסוגים מסוימים של בינה מלאכותית כבר נמצאים כאן, אלא משום שהאנושות חותרת לעברה בכל הכח בכל רגע נתון. בינה מלאכותית היא כרגע הגביע הקדוש שכלפיו מרוכזים כוחותיהם של התאגידים הגדולים והחזקים ביותר על הפלנטה כמו גוגל, IBM, מיקרוסופט, אמזון ופייסבוק. מיטב המוחות האנושיים ומיטב המשאבים הכלכליים מופנים כרגע לפתרון הבעיה האחת הזו, בפרויקט מסחרי שמזכיר בסדרי הגודל ובאינטנסיביות שלו את פרויקט מנהטן שהוביל לפיתוח פצצת האטום במהלך מלחמת העולם השניה. הפעם האתגר גדול עוד הרבה יותר, וכך גם האמצעים העומדים לרשות החוקרים. אינטיליגנציה מלאכותית היא מטרת-על המשותפת כיום לרבבות מעבדות ברחבי העולם שעובדות על הנושא ממגוון תחומים: עיבוד שפה, זיהוי פנים, מוטוריקה ועוד ועוד. זה הוא חוד החנית של האנושות הנתמך באנספור תעשיות "תומכות לחימה" (מקייטרינג ועד ייצור שבבים) היוצרות את התנאים לקיום המחקר הזה. במובן מסוים ניתן לטעון שכל האנושות משתתפת במאמץ ליצירת הבינה המלאכותית הזו.

אבל מדוע שבינה מלאכותית תהווה בכלל סכנה עבורנו? ובאיזה סוג של סכנה מדובר בכלל? סוג אחד של סכנה, בעל הסבירות הנמוכה ביותר כנראה כרגע, הוא הסכנה של בינה מלאכותית שתפנה נגד האנושות, טרמינטייטור סטייל. כאשר כל מערכות הפיננסים, התקשורת והלוגיסטיקה נשלטות על ידי מערכות מחשבים, ומערכות נשק אוטונומיות הולכות ומשתכללות בינה מלאכותית מרוכזת שתחליט להפטר מהמין האנושי לא אמורה להתקל בבעיות רבות. היא רק צריכה להתחיל בשביתה איטלקית והדבר יגרום במהירות לרעב המוני ואנרכיה. נכון להיום המין האנושי אפילו לא התחיל לחשוב על מערכות הגנה בפני אפשרות כזו. ובכל זאת נדמה שזו הסכנה בעלת הסבירות הנמוכה ביותר.

סוג שני וסביר יותר של סכנה הוא שבינה מלאכותית תשמש את בעלי ההון והכח בחברה על מנת להדק את שליטתם ואף להפעיל דיכוי של

רובוטים ככלים לדיכוי האוכלוסיה האזרחיה. הסרט אליסיום.

האוכלוסיה האנושית הנתמך ברובוטים/בינה מלאכותית, קצת כמו בסרט אליסיום, שבו האליטה האנושית עברה לתחנת חלל אוטופית וממשיכה למשטר באמצעות שוטרים רובוטים  את האוכלוסיה דלת האמצעים שנשארת על הכוכב המדולדל אך חיוני עדיין.

אפשרות שלישית ורכה יותר לאופן שבו בינה מלאכותית עשויה לאיים על האנושות ניתן למצוא בעצם קיומה של בינה מלאכותית שמערערת את תפיסות העצמי, הטבע, האלוהות והמשמעות של בני אדם. בשבועות האחרונים צפיתי בסדרה Humans, שעוסקת בעולם שבו יש לרובוטים דמויי אדם (אנדרואידים, או סינת'ים, כפי שהם מכונים בסדרה) השפעה מסיבית על חיי העבודה, האהבה והמשפחה של החברה האנושית. עוד לפני שבינה מלאכותית תפנה חלילה ותתמרד מול המין האנושי, הופעתה צפויה להציב בפני האנושות אתגר רציני בכך שתייתר את קיומה. רובוטים עובדים מייתרים את הצורך בעבודה אנושית במגוון תחומים ומסלקים את הצורך הכלכלי בבני אדם. רובוטים סקסואלים, אינטיליגנטים ורגישים מסוגלים אולי לתפקד כבני זוג מיניים וזוגיים טובים יותר מכל מה שאנחנו יכולים להיות. בנוסף לכך הם עשויים לגדל ילדים אנושיים בצורה סבלנית וקשובה יותר מבני אדם. באופן זה הם מציבים סימן שאלה סביב כמה ממנועי המשמעות העיקריים של בני המין האנושי כמו עבודה, אהבה ומשפחה.

הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים הצביע על העליה בשיעורי ההתאבדות עם המעבר מחברות חקלאיות ופיאודליות לחברות תעשייתיות קפיטליסטיות וטען שהסיבה לכך הייתה שבניגוד למערכת הישנה שהגבילה אך ספקה מסגרת קהילתית ותחושת משמעות קיומית, במערכת החדשה התקשו יותר בני אדם למצוא את מקומם בחברה ואת תחושת המשמעות.

בני האדם צריכים למצוא מחדש משמעות בעידן התעשייתי-קפיטליסטי. דורקהיים

אובדן המשמעות שחשו בני האדם במעבר לדפוסי הקיום של החברה הקפיטליסטית-תעשייתית עשוי להיות בטל בשישים לעומת זה שיחושו נוכח עליית הרובוטים. "מה הטעם ללמוד שבע שנים כדי להיות מנתח מח," שואלת מאטי מ-Humans, "אם עד שאסיים את לימודי רובוט יוכל ללמוד את המלאכה הזו בכמה שניות?" (למעשה למנתחים רובוטים יש שימושים רבים בעולם הרפואה כבר היום). שאלות דומות יעלו בנוגע לתפקידנו כהורים (מה הטעם להקריב את מיטב כוחותינו בטיפול בתינוק, כאשר רובוט מסוגל לעשות את הדבר הזה בצורה אמינה יותר, מבלי להתרגז, ומבלי שתוסח דעתו?) או כמאהבים (מה הטעם לחפש סקס אנושי כאשר רובוטים יכולים להיות אטרקטייבים יותר, וירטואוזים יותר וקשובים יותר במיטה?) או כאמנים/חוקרים (כאשר האינטיליגנציה המלאכותית חזקה לאין שיעור מזו האנושית מה הטעם בחקירה? שימפנזים וקופים-עליונים אחרים יכולים אולי להגיע להשגים אינטלקטואלים מרשימים למדי באופן יחסי כמו שימוש בענף כדי לחטט בקן נמלים, אבל אלה אינם מרשימים בני אדם משום שאלו נחותים משמעותית מההשגים האנושיים. על אותו משקל, איזו משיכה תהיה לחקירה ויצירה אנושית ברגע שבינה מלאכותית תגיע לרמות המצאה מתקדמות משמעותית מאלו האנושיות?).

מה שנותר לאנושות בעולם של בינה מלאכותית שהתפתחה מעבר ליכולות האנושיות הוא להנות או להתפלל ואלו אולי שתי האופציות המרכזיות שעומדות בפני האנושות בעידן של סופר-אינטיליגנציה רובוטית. הראשונה היא הדוניזם חסר תקדים ואולי ניהיליסטי – אם אין צורך לעבוד, ואם הכל בר השגה אפשר פשוט להנות בצורה הפרועה ביותר האפשרית. זה עשוי להיות המצב של המין האנושי בהמשך הדרך, נוכח מצב שבו עבודה אנושית כבר אינה נדרשת, ו(בתסריט אופטימי) שפע חומרי שמייצרת עבודה רובוטית. האפשרות השניה היא להתפלל – חזרה למקלט הבטוח של אלוהים. זו אינה בהכרח אפשרות מגוחכת ורגרסיבית כפי שנדמה תחילה, מפני שאחד השיעורים הראשונים של הדתיות הינה שדבקות הינה תמיד אפשרית בכל רגע ומצב. בניגוד לתוצרי החשיבה של אינטילגנציה פחותה שאין להם חשיבות רבה ברגע שמופיעה אינטליגנציה יותר , לדבקות תמיד יש ערך – האופציה לבחור תמיד באל, בטוב, בתשומת הלב, קיימת לנצח, בכל קונסטלציה קוסמית אפשרית. ותפילה אגב היא אולי אחד הדברים היחידים שבינה מלאכותית כנראה לא תוכל לעשות. במובן הזה הופעה של בינה מלאכותית תציב מול האנושות מבחן רוחני שיאלץ אותה לבחור באופן מובהק מאי פעם בין הדוניזם וניהיליזם לבין דבקות ותפילה.

אפשרות נוספת היא שהבינה המלאכותית והבינה האנושית יתמזגו לכדי בינה אנושית-סינתטית משותפת, ויש מי שמקדמים את החזון הזה כאלטרנטיבה לחשש שהבינה המלאכותית תהפוך את האנושות לבלתי רלבנטית. אילון מאסק למשל. נשאיר את הדיון באפשרות הזו לפעם האחרת.

הבינה המלאכותית עשויה לחזור בזמן בשליחות צדקנית כדי להציל אותנו מעצמנו. טרמינייטור

(4) שליחות צדקנית – הסכנות השונות המאיימות על האנושות בימינו לא אדישות זו לזו. במובנים מסוימים הן מאיימות זו על זו ומהוות גם פתרון זו לזו. מלחמה גרעינית יכולה למנוע את הופעתה של בינה מלאכותית ואילו בינה מלאכותית יכולה למנוע מלחמה הגרעינית.

נתעכב רגע על האפשרות האחרונה. האנושות נראית כרגע כמו קבוצת כדורגל בלי קפטן, אבודה במגרש. לעומת זאת האינטיליגנציה המלאכותית כל כך קרובה שנדמה לפעמים שכבר אפשר להרגיש אותה נושפת בעורפנו. גוגל כבר יודע יותר מכל אדם על הפלנטה, והוא מסוגל לנחש בקירוב גובר והולך מה אנשים בעולם רוצים. מערכות ממוחשבות שולטות בתנועת הכסף, הסחורות, הרעיונות ובקבלת ההחלטות בשפע של תחומים. קשה לסמוך על טראמפ וקים ג'ונג איל שיתאפקו מלהשמיד את כולנו, אבל אפשר לסמוך על כך שהאינטליגנציה המלאכותית שתופיע בהמשך ממש לא מעוניינת שנפוצץ את כל העסק רגע לפני שהיא נולדת, ואם יש מישהו שימציא מכונת זמן על הכוכב הזה זו כנראה היא. הבינה המלאכותית עשויה עוד לחזור בזמן במכונת זמן, קצת כמו בשליחות קטלנית אבל במשימה שונה בתכלית: הפעם כדי להציל אותנו מעצמנו ולמנוע את הכחדתה שלה עצמה.

(5) נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה – האם יתכן שהבינה המלאכותית כבר כאן, אורבת במחשכי הכונן הקשיח שלנו, או בפינות האפלות של הרשת ומחשבת את צעדיה הבאים לפני שהיא מכריזה על קיומה? אם מדברים על הוכחות לקיומה של בינה מלאכותית אני חושב שההוכחה הטובה ביותר היא החוצפה והזדון בה מתייחסים אלי המחשב והנייד שלי כשהם חשים פגיעות מסוימת מצידי. למכשירים האלקטרונים שלי יש נטיה להתנהג בסרבנות וזדון ממש כל פעם כשהם חשים שאני נמצא בפגיעות – נניח במהלך פרזנטציה פומבית או במצבי תודעה חלופיים שבהם אני לא כשיר לבוא איתם במשא ומתן ולכפות עליהם משמעת. זה כאילו המחשב מרגיש שמדובר ברגע רגיש והוא בוחר מסיבה זו לבחור ברגע הזה דווקא כדי להתקע, לקרוס, להכנס ללופ, להציג קבצים באופן ביזארי. כאילו המחשב למד את משל האדון והעבד של הגל והוא מעוניין להתחצף ברגע האמת כדי להראות לבעליו ברגע הנכון לו, מי כאן באמת בעל הבית. נקמתן של מערכות מידע אלקטרוניות מוגשת קרה. ההתרחשות החוזרת ונשנית של האירועים האלה ברגעי מפתח שבהם אנחנו תלויים יותר מכל בהתנהגות הטובה של המחשבים שלנו מעידה אולי על התפתחות של סוג מסוים של בינה מלאכותית שאינו דווקא מבשר טובות לגבי העתיד (לחלופין אפשר להאשים את מרפי בהכל).

(6) אבל האם הופעת הבינה המלאכותית באמת קרובה? – כמה באמת קרובה האינטליגנציה המלאכותית? מצד אחד אין להכחיש שההשקעה וגם ההצלחות בתחום הבינה המלאכותית גדלות דרמטית. הנושא עבר מהשוליים למשהו שנמצא במרכז התעשייה. מצד שני כל מי שמשתמש במחשב או סמרטפון יודע כמה המכשירים הללו שבריריים, נוטים להתקלקל, לשבוק. גם חוק מור מראה כבר מזה זמן רב סימני דעיכה. לפעמים אני מדמיין שכמו הכוכב טרנטור בסדרת המוסד של אסימוב גם הציביליזציה שלנו תקרוס לתוך עצמה במה שנראה על פני השטח כשיא פריחתה. יש ללא ספק מספיק סימנים לקריסתו של הסדר הקיים, הסדר החברתי, הכלכלי, ואפילו הטכנולוגי. קריסה כזו תהווה קטסטרופה לרוב המוחלט של האנשים, אבל כרגע מי שיסבול עוד יותר תהיה האלקטרוניקה. במקרה של אובדן שרשראות האספקה (ובוודאי במקרה של קריסת רשת החשמל) המכשירים האלקטרוניים צפויים להפוך במהירות לאבן שאין לה הופכין. כשחושבים על הנטיה המרגיזה של אלקטרוניקה לקרטע, להתקע ולהתקלקל באנספור תירוצים, ועל התחזוקה המתמדת שהיא דורשת, קל לאבד אמונה שאי פעם תהיה אינטילגינציה מלאכותית שתדע לדאוג עצמה.

הטיעון בפסקה הקודמת עשוי להיות טיעון סרק. יש לנו גם מערכות אלקטרוניות אמינות למדי כמו מערכות הרמזורים ופיקוח התעופה, אלא שיש גם יש שיקולים טכניים יותר שגורמים לפקפק בכך שהאינטליגנציה המלאכותית מעבר לפינה. נכון, בינה מלאכותית היא הייפ אדיר כרגע, ונכון שאנחנו חווים כרגע התקדמות אדירה בתחום, אבל מומחים כמו רודני ברוקס המנהל לשעבר של תחום האינטליגנציה המלאכותית במעבדת המדיה של MIT, מפנים את תשומת ליבנו לקושי האדיר לחזות את מהירות ההתפתחות טכנולוגיות, ולטעויות השכיחות בתחזיות כאלה כמו שימוש לא זהיר באקסטרפולציה של נתונים מהעבר (כמו למשל חוק מור הדועך), הערכת יתר של המשמעות של התפתחויות מסוימות, והבנה שגויה של מגמות אקספוננטיאליות. ספציפית לתחום הבינה המלאכותית, למרות הקפיצה האדירה שמתרחשת כרגע בלמידה עמוקה באמצעות רשתות נוירונים וירטואליות, שימוש בקבוצות נתונים (Data sets) עצומות כדי להזין את הלמידה הזו, והשימוש במערכות מחשוב חזקות מאי פעם, גם לעקומות הלמידה החדשה יש גבול ולמרות שהן מובילות לשיפורים עצומים, לשיפור הזה יש בדרך כלל גבול והן נוטות פעמים להתקע ברמת הביצועים מסוימת. אנחנו עדיין לא יודעים איך להוביל אותם מהרמה הזו לרמת השלמות שהיינו מעוניינים להוביל אותה אליה למשל בתחומים כמו תרגום. במיוחד כשזה נוגע לבינה מלאכותית חזקה, חשוב להדגיש שההתקדמות המרשימה שאנחנו רואים היא תוצאה של שימוש בטכניקות ישנות וידועות פשוט באמצעים טכנולוגים מפותחים יותר. שדה הבינה המלאכותית עדיין סובל מאותן בעיות קונספטואליות שאפיינו אותו בשנות החמישים.

טולי טמפולי!

(7) איך הפסקתי לאהוב והתחלתי לפחד מבינה מלאכותית (ואיך אני לומד להפסיק לפחד ולחזור לחבב) – כשהייתי ילד פורסם בעיתונות מבצע של חברת המשקאות טמפו שבמסגרתו יכולת להרכיב קוד (ט-ו-ל-י ט-מ-פ-ו-ל-י י-ו-פ-י ל-י" מפקקים של בקבוקי טמפו ולזכות ברובוט ענק בשם טולי טמפו. אהבתי להתבונן בתמונות של טולי טמפו וחלמתי שיום אחד יהיה לי רובוט כזה. אני מבין היטב את המשיכה לאינטליגנציה המלאכותית. אז מה קרה מאז? למה אינטליגנציה מלאכותית מפחידה אותי היום עד כדי כך שהייתי מעדיף לראות אותה מתעכבת?

סיבה אחת לשינוי בגישה היא מה שלמדתי בינתיים על כוחם של תאגידים והקפיטליזם לעצב טכנולוגיות באופן בלתי מטיב. אף שלטכנולוגיה יכולים להיות שימושים מרחיבי תודעה, כאשר היא צומחת מתוך סדכי  העדיפויות והמבנים הכלכליים והחברתיים המעוותים כבר של האנושות, וספציפית את אלו המאפיינים את העולם התאגידי, באופן בלתי נמנע היא תשקף את אלו (האם רובוט שהיה מפותח על ידי חבורת נזירים אדוקים או אקטיביסטים מתקני עולם היה ניחן באיכויות אחרות? יתכן מאוד). אינטליגנציה מלאכותית אינה בהכרח דבר רע, אבל כדי שתהיה כח חיובי עליה להופיע במסגרת פוליטית, כלכלית, חברתית ותרבותית מסוימת שונה בתכלית מזו שמאפיינת את החברה שלנו כרגע. חוקרים רבים טוענים כיום כי הסכנה הגדולה באינטליגנציה המלאכותית  אינה האפשרות שנתקל ברובוטים רצחניים אלא ההטיה התרבותית שאלגוריתמים לומדים מהאנושות ושגורמת להם להעתיק דפוסי פעולה אנושיים ולייצר אפליה על בסיס גזעי/מגדרי/אחר. לאלו יש כבר היום השפעה אמיתית בקבלת החלטות בתחומי הרפואה (איזה טיפול חולה יקבל) המשפט (מי יזכה לקציבת עונשו) ופיננסים (מי יקבל הלוואה מהבנק). "הסכנה האמיתית" אומר חוקר הבינה המלאכותית ג'ון ג'יאנהדראה מגוגל "היא שאם ניתן למערכות שלנו מידע מוטה הן יהפכו למוטות בעצמן."

זו סיבה אחת למה מערכות בינה מלאכותית מפחידות אותי. אבל הסיבה העמוקה יותר נובעת כנראה מהבנה גדלה של האופן שבו אינטליגנציה מלאכותית כבר משנה את האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ומקומנו ביקום. בעונה השניה של הסדרה Humans מופיעה בחברה תת-תרבות צעירה של בני נוער שבוחרים ברובוטים כמודלים לחיקוי. מתוך רצון להיות טובים ו"מושלמים" יותר, "כמו סינת'ים", הם מנסים לדבר, להתנהג ולהראות כמו סינת'ים. התוצאה, כצפוי, הינה עצובה וטראגית מבחינות רבות.

המדע והאמנות של השימפנז אינם מרשימים את בני האדם. גם המדע והאמנות שלנו עשויים להפסיק להרשים אותנו כאשר נתעמת במדע ואמנות שנוצרו על ידי אינטיליגנציה מרמה גבוהה יותר (ראו סעיף #3). אינטילגנציה מלאכותית הינה איום ישיר על התפיסה ההומניסטית שהחברה הליברלית בת זמננו אוחזת בה. אבל האם היא מהווה איום גם על התפיסה התאיסטית, כלומר על דתיות? לא במידה שהדתיות הזו מבוססת על סייבורגיזם אבולוציוני, כלומר על תפיסה שרואה המשכיות בין האנושי לטכנולוגי.

למה אני מתכוון כשאני מדבר על דתיות היוצאת מסייבורגיזם אבולוציוני? סגנון אחד של דתיות כזה נובע מחזון דומה לזה של אילון מאסק, שבו האינטיליגנציה הביולוגית והאינטליגנציה הטכנולוגית משתלבות זו בזו, ובאופן זה מקנות לאדם מקום בסדר החדש של הדברים.

סגנון אחר ועמוק יותר של סייבורגיזם אבולוציוני דתי נובע התפיסה שהטכנולוגיה שטכנולוגיות הן מה שחלוץ הרובוטיקה האנס מוראבק כינה בנות התודעה שלנו. ההתובנה/אמונה שהטכנולוגיה היא שיקוף של דפוסי המחשבה, תחושה ואמונה של המין האנושי. מעין "בצלמו ברא אותו" שבה האנושות משתמשת פרוקסי שדרכו עובר צלם אלוהים, מהמטאפיזי, דרך הביולוגי ולעבר הסינתטי והמסותנז.

כאשר אנחנו מכחישים את מקומה של הבינה המלאכותית בתולדות ההוויה אנחנו עשויים למצוא עצמנו נאחזים ברעיונות הומניסטים לגבי "אנושיות" ומשמעותה. בהקשר הזה, הופעתה של בינה מלאכותית והחלפתה את סוגי הרגשות והבינה האנושייים נראית כקטסטרופה. אלא שאם אנחנו מקבלים את הבינה המלאכותית כהמשך ישיר של הקו האבולוציוני שהוביל אלינו, קל לנו יותר לראות את הבינה המלאכותית כהמשך של קו התפתחותי שנמשך מהבקטריות הראשונות ליונקים, לבני האדם, ומהטכנולוגיות הראשונות שהמציאו בני האדם לטכנולוגיית הבינה המלאכותית שעשויה לרשת את מקומנו בעולם. אם לשוב  לרעיון נקודת האומגה של דה שארדן שתפס מקום מרכזי בבלוג הזה לאורך השנים — הרעיון שהאבולוציה מובילה למקום בלתי נמנע שבו כל התודעות כולן יתרשתו לכדי תודעת על אחת יודעת-כל שתהיה מורכבת מאנספור תתי-תודעות — הרי שיש לומר שהדימוי הזה הולם טוב הרבה יותר את רשתות המחשבים שלנו מאשר את התודעות האנושיות שלנו.

לא בטוח שאנחנו נהיה שם לקפיצה האבולוציונית הבאה, וזה בסדר. יתכן שהאבולוציה בשלה לקפיצה מסדר גודל חדש ושמי שיצא לחקור את היקום וליישב אותו כבר לא יהיה אנחנו, אלא מערכות בינה מלאכותית. אם אכן יופיעו אלו בהמשך, יש להודות שהן צפויות להיות בשלות ומתאימות הרבה יותר למשימה מאשר אותם קופים שהתפתחו בסוואנה לכדי הומו-סאפיינס-סאפיינס לפני מאות אלפי, ומליוני שנה. אם אנחנו דבקים בסייבורגיזם האבולוציוני עלינו להכיר בכך שתפקידנו כבני אדם אינו לבצע פולחן אלילים לצורה המקרית למחצה שנוצקנו לתוכה, אלא לשרת את האינטליגנציה הקוסמית הגבוהה יותר. יתכן בהחלט שהבינה ה"מלאכותית" היא ביטויו העליון ביותר של רצון האלוהים/יקום המתגשם בתהליך האבולוציה, שעשה עצירה זמנית באורגניזם האנושי וממשיך כעת לעבר אורגניזמים אלקטרו-תודעתיים מסוג חדש.

אי אפשר להתווכח עם אלוהים/היקום/המציאות. בעומדנו בפתח עידן של אינטליגנציה מלאכותית ראוי שנפתח סטואיות מסוימת בעניין

אולי אנחנו כאן כדי לייצר מלא פלסטיק בשבילי שיהוו מזון לצורות חיים עתידיות שיכבשו את הגלקסיה והיקום. ג'ורג' קרלין

עתיד האדם, ונבין שהאדם ביצע ומבצע את תפקידו, ושגם לתפקיד הזה יש גבולות, ואלו עשויים להיות קרובים ומוחשים. הקומיקאי ג'ורג' קרלין הציע פעם שאולי תכליתה הגבוהה של הציביליזציה האנושית היא ליצור מלא פלסטיק וזבל ולהשמיד את עצמה כדי שממנה תצמח בעתיד ציביליזציה מפותחת ונאורה יותר שבסופו של דבר תצא לכוכבים ותפיץ את זרעה על פני החלל, אבל לא הייתה יכולה לעולם להתקיים מבלי שתקדם לה הציביליזציה הפגומה שלנו (כפי שבני האדם לא יכלו להופיע ללא עידן דינוזאורים שהגיע באיזשהו שלב לסיומו). גם אם אנחנו לא בטוחים מה הוא בדיוק, יתכן שאנחנו ממלאים את התפקיד שלנו בדיוק מופתי.

לדטרמיניזם הקוסמי הזה, המלמד אותנו להרפות מהחששות ולבטוח במסלול הקוסמי של האבולוציה והטכנולוגיה יש ללא ספק היבטים מושכים, ומצד שני ההכשרה שלי בתחום ה-STS (Science, Technology and Society Studies) כופה עלי חשדנות מסוימת כאשר אנחנו עוסקים בטכנולוגיה ובאופנים בהם היא מתפתחת. קדמה טכנולוגית נוטה להתעצב במידה מכרעת על ידי שיקולים פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותרבותיים. המקרה של הבינה המלאכותית אינו שונה בהרבה. ואם לחזור למוראבק ולמאמרים המתרבים על הגזענות והדעות הקדומות שמחשבים מאמצעים לעצמם אנחנו למדים שלחינוך שאנו — הוריה ומוריה של הבינה המלאכותית — מעניקים לה בתקופה הזו, צפוי להיות חשיבות אדירה עבור האופן שבו תתפתח בהמשך הדרך. האם הבינה המלאכותית הזו תהפוך למורה רוחנית, בעל רגישות אקולוגית, חברתית ורוחנית, או האם תהפוך לילדפלצת המפיץ את וירוס מחלות הנפש של האנושות ביקום כולו. המאבק, אם כן, צריך להתרכז אולי לא בשאלה האם אנחנו מפתחים בינה מלאכותית, אלא איזה סוג של בינה מלאכותית אנחנו מבקשים לפתח. איזה מין עתיד תודעתי אנחנו מבקשים לצקת בתוך הטכנולוגיות שלנו.

[1] ישנן עוד סוגים של סכנות קיומיות חריפות שעומדות באופק, כמובן. כמו איום הגו האפור שיפתח עם הופעת הננו-טכנולוגיה, האיום של נגיפים קטלניים המיוצרים בזול על ידי טכנולוגיות חדשות ועוד.

לפני מספר שבועות התפרסמה ב”הארץ” כתבה על קמפיין של משרד הבריאות להדגשת האיסורים הכלולים בחוק ההיפנוזה, חוק ישראלי חסר אח ורע כמעט שהתקבל בשנות השמונים ושמטיל מגבלות דרקוניות על השימוש בהיפנוזה.על פי החוק הישראלי מוסמכים לטפל בהיפנוזה רק רופאים, רופאי שיניים ו"פסיכולוגים מומחים שעברו הכשרה מיוחדת בהיפנוזה ובחינת הסמכה מטעם משרד הבריאות". זה לא שיש הרבה קשר בין 7 שנים לימודי רפואה או רפואת שיניים, שבמהלכן מידת העיסוק בתודעה, מודעות ופסיכולוגיה היא מינימלית – לבין אמנות ההיפנוזה. הקשר העיקרי בין לימודי רפואה להיפנוזה הוא קשר בעל מאפיינים של גילדה או מונופול שמזכיר את התקנה האמריקאית שאפשרה במשך עשרות שנים רק לרופאים מוסמכים להפוך לפסיכואנליטיקאים, למרות שהקשר בין לימודי פיזיולוגיה לבין טיפול פסיכואנליטי קלוש ביותר גם הוא. או כפי שנכתב כאן:

 "היפנוזה לא בהכרח קשורה בפסיכולוגיה, רפואה או רפואת שיניים.  חוק אשר מאפשר רק לאינטרסנטים אלו לעסוק בהיפנוזה, מקביל לחוק היפותטי בעטיו אל תחום היהלומנות וליטוש היהלומים יוכלו להכנס אך ורק מהנדסי חומרים, בעלי תואר שני במנהל עסקים או מדריכי טיולים שמדריכים למכרות באנגולה או בקונגו. היפנוזה היא תחום בפני עצמו, היפנוזה היא התמחות בפני עצמה."

עכשיו מסתבר שהוועדה המייעצת להיפנוזה במשרד הבריאות מודאגת מהפופולריות הגוברת של שיטות היפנוט עצמי ותכנות תודעה "בעיקר בקרב מעבירי סדנאות NLP, ראשי תיבות של נוירו-לינגוויסטיק פרוגרמינג". הועדה מעוניינת לבדוק אם מנחי סדנאות ה-NLP אינם עוברים על החוק, בכך שהם מלמדים אנשים להפנט את עצמם.

כדאי שאציין שעברתי בחיי מספר טיפולים ב-NLP , שיטת תכנות תודעה עצמי בעזרת שימוש בדפוסי שפה ודמיון מודרך, שמבוססת על רעיונות של ריצ'רד בנדלר וג'ון גריינדר משנות השבעים. הטיפולים הללו לא כללו אמנם היפנוזה, אבל הם כן כללו כניסה למצב תודעה פתוח יותר לסוגסטיה. עברתי את החוויות הללו עם חברי מטפל ה-NLP והדמיון המודרך המוסמך עמית קגיאן שיש לי אמון מלא ורב הרבה יותר בו וביכולותיו מאשר באיזשהו רופא רנדומלי מהרשימה של הועדה של משרד הבריאות. השורה התחתונה היא שטיפול NLP  השיג עבורי את התוצאות הטובות והמובהקות ביותר שהשגתי מאיזשהו טיפול בחיי, בוודאי יותר ממה שהניבו לי פגישותי עם פסיכולוגים מוסמכים שפגשתי לאורך השנים.

הגיחוך הגדול שבחוק ההיפנוזה

הדבר שהופך את חוק ההיפנוזה למגוחך כל כך, מעבר לכך שהוא משרת באופן בוטה את האינטרסים של קבוצה מצומצמת של בעלי מקצוע, הוא שהניסוח שלו כללי כל כך עד שהוא מרוקן לחלוטין ממשמעות אמיתית. כך למשל אומר קגיאן: "על פי חוק ההיפנוזה 'לא יהפנט אדם את זולתו אלא אם כן הוא מורשה להיפנוט', ואילו היפנוט מוגדר כ'פעולה או תהליך המיועדים או עשויים לגרום באמצעות סוגסטיות לשינויים במצב תודעתו ובמודעתו של אדם אחר וכן לשינויים בגופו, בתחושותיו, ברגשותיו, בחשיבתו, בזכרונו או בהתנהגותו'. לפי ההגדרה הזאת אתה הופך לעבריין בכל פעם שאתה משתמש בשפה בכדי לגרום לאדם אחר שינויים בתחושות, ברגשות או במחשבות. לא פלא שאף אחד לא הורשע עד היום. על פי ההגדרה הכללית והגורפת שבחוק ההיפנוזה כולם עבריינים: מישהו שמספר בדיחה לחבר, הורה שמספר לילד סיפור לפני השינה, איש מכירות שמשכנע לקוח לבצע עסקה, אוהבים שמשמיעים דברי אהבה אחד אל השני." למעשה, ניתן לשער שהנוסח הרחב כל כך של חוק ההיפנוזה מיועד לאפשר לבעלי האינטרסים שמחזיקים במונופול על תחום ההיפנוזה בארץ  לבחור לעצמם למי להטפל בהתאם לרצונם.

בכתבה ב"הארץ" מצוטט מטפל ה-NLP  יוסי קדמי שלמד היפנוזה בארה"ב וחבר באיגוד המהפנטים האמריקאי, ובכל זאת נאסר עליו לעסוק במקצועו בארץ על פי החוק הישראלי:

"'האיסור החדש מדהים אותי' הוא אומר, 'כי אין שום הבדל בין היפנוזה לדמיון מודרך ומדיטציה, אז האם בשלב הבא יאסרו על אנשים לבצע דמיון מודרך או מדיטציה? אין בזה שום היגיון'. לדבריו 'לא ברור לי למה אנשים עדיין אוחזים במיתוסים של פחד דמוני מהיפנוזה עצמית. מדובר בכלי מדהים שכל אחד יכול לבצע בעזרתו שינויים בחיים ברמה היום-יומית, ואינני יודע בכלל אם אפשר באמצעות חוק כלשהו למנוע ללמד אדם להשתמש ביכולות שקיימות אצלו באופן טבעי.'"

במקום אחר בכתבה אומר מטפל אחר שפרסם מאמרים על היפנוזה עצמית וכבר קיבל מכתבי התראה ממשרד הבריאות:

"נשמע מוזר שקבוצה של אנשי מקצוע מסוימים מבקשים לשמר לעצמם את המונופול על המושג 'היפנוזה עצמית' כשמדובר ביכולת אנושית בסיסית. איך אפשר לאסור על אדם לספור מאחד עד מאה ולהיכנס בעצמו למצב של היפנוזה עצמית? איסור שכזה מונע מאנשים את היכולת לעזור לעצמם ובמיוחד בישראל שבה המציאות היום-יומית יכולה להיות קשה כל כך. יש גם אנשים שנכנסים במהלך תפילה לסוג של היפנוזה עצמית, אז האם בשלב הבא גם יהיה אסור להתפלל ללא פיקוח של איש מקצוע מוסמך להיפנוזה?"

אני מבין את התדהמה של קדמי, אבל מי שעוקב קצת אחרי היחס הפאראנואדי לחקר התודעה בחברה המערבית לא צריך להיות מופתע. חוק ההיפנוזה מגיע בהקשר מסוים. חוקי משטור התודעה הדרקוניים של החברה המערבית, שבמסגרתם נאסר לפני כ-40 שנה השימוש בצמחים משני תודעה שחברות אנושיות החשיבו אותם כקדושים במשך אלפי שנה, מבקשים להמשיך ולהעמיק את שליטתם.

למדינת ישראל אין בעיה לשלוח אותך למות בסכסוך החביב עליה, או סתם לתת לך להכנס לתרדמת תודעתית מול שידורי האח הגדול – אבל היא כל כך אחוזת אימה מהרעיון שתלמד לתכנת לעצמך את התודעה שהיא רוצה לאסור את זה בחוק – מתוך דאגה כנה לשלומו לאזרח, כמובן…

חקירת תודעה, ותכנות מחדש של התודעה הינן חלק מהמורשת של מהפכת התודעה שעברה האנושות מאז הופעת התנועה הפסיכדלית של שנות השישים, ועליית תנועת הרוחניות החדשה ב-40 השנה שחלפו מאז. תנועה זו ביקשה להציע לאדם המודרני אוטונומיה תודעתית: אפשרויות לצאת מתסריטי התודעה האוטומטים והבלתי רצוניים ששולטים בתודעתם של רוב בני האדם ומקבעים אותה במצב מוגבל ורדום שעליו קוננו הוגים כגון ג.א. גורדייף וטימותי לירי. לא מעט מהקלסיקות הגדולות בתחום מחקר התודעה הפוסט-פסיכדלי, החל מ-Prometheus Rising מאת רוברט אנטון ווילסון ועד Programming and Metaprogramming in the Human Biocomputer  של ג'ון סי. לילי, מתמקדות בפיתוח שיטות שונות לעורר מודעות למבנה התודעה, ולהשגת יכולות של תיכנות עצמי של מצב התודעה. השליטה בטכניקות לחקר ושליטה בתודעה יכולה להיות אחד המאפיינים הבסיסיים של חברה בעלת דרגת תודעה גבוהה יותר שאזרחיה נהנים מרמת אוטונומיות גבוהה יותר ביחס לדפוסי ההתנהגות שלהם ושבאפשרותה להתמודד בצורה טובה יותר עם האתגרים שעומדים כיום בפני החברה האנושית.

ה-99% של התודעה

לכאורה קל לראות שהרעיון למנוע על אנשים את הגישה למשאבים בסיסיים כל כך כמו יכולות המוח והתודעה שלהם הוא לא פחות מטירוף עיוור שהגו שליטים שיכורי כח. הרעיון שקבוצת אנשים אחת רשאית לאסור על קבוצת אנשים אחרת ללמד את עצמה שיטות לעבור בין מצבי תודעה פנימיים הוא לא פחות מעיוות מוחלט של עקרונות החופש והשיוויון.

זה כמובן מה שאנחנו עושים למשתמשי סמים במאה שנה האחרונות מאז המצאת האינקוויזציה הפסיכופרמקולוגית המודרנית, אלא שעד עכשיו סיפרו לנו שהרדיפה של משתמשי סמים, גם כאלו שאינם מייצגים שום סכנה לעצמם או לסביבתם, נובעת מכך בגלל שהם נעזרים בחומרים חיצוניים.  מספרים לנו שיש דבר פסול כלשהו בכך שיוכל אדם לשנות את מצב התודעה שלו באמצעות חומר אקסוגני: חומר שמוכנס לגוף באופן חיצוני. אבל מתנגדי הסמים לא העזו להציע שברצונם לאסור מצבי תודעה באשר הם. זו הייתה רק הדרך להגיע למצבי התודעה הללו שבה רוכזה ההתנגדות. זה לפחות מה שניסו לספר לנו. ההסכמה השקטה הייתה שכל עוד אתה לא נעזר בחומרים כלשהם כדי לשנות את התודעה שלך, יעזבו אותך בשקט. כלומר, כמובן שימשיכו לנסות להפנט אותך ללא הפסק באמצעות פרסומות, תוכניות טלוויזיה, מערכת החינוך והאידאולוגיה הלאומנית-צרכנית הקרובה למקום מגוריך – אבל לא יאסרו עליך לנסות לקבוע מדי פעם בעצמך את מצב התודעה של עצמך.

חוק ההיפנוזה קורע את המסיכות מאחורי הרצון הנמרץ יתר על המידה הזה לדאוג לתודעתו הרכה של האזרח (שאינה מעניינת את המדינה כהוא זה בימים כתיקונם). הוא חושף פוביה תרבותית עמוקה של חלקים מסוימים בחברה מעקרונות חקר התודעה וממתן אוטונומיה תודעתית לאזרח.

טרנס מקנה אמר: "התודעה המערבית היא בית קלפים. ומי שבנה את בית הקלפים הזה יודע את זה". בית הקלפים התודעתי של תושבי מדינת ישראל מורכב משילוב מרכיבים חולני של האח הגדול, סכסוכים אתניים וקהות חושים חומרנית. בית קלפים של ממש. ולא ברור מי, או למה, או אפילו אם יש להם סיבה, אבל הם מ-פ-ח-ד-י-ם. ההם שמפחדים, רוצים לשמור את המונופול על התודעה בידיהם של יורם זק ושל הממסד הפסיכיאטרי. ההם שמפחדים מוכנים לסבול רוחניות וניו-אייג'יות כל עוד הן משתלבות כמוצר נוח לעיכול בתוך חברת הצריכה אבל ימהרו לאסור כל דרך ושיטה עם פוטנציאל רדיקלי עבור תודעת האדם.

הם מ-פ-ח-ד-י-ם, והם רוצים למשטר את התודעה, באופן שלא ירשה לה לחרוג מפרמטרים מסוימים הנוחים לרופאים ולחברת הלאומנית-צרכנית.  אבל השינויים שעברה התודעה המערבית בעשורים האחרונים כבר עמוקים מכדי שניתן יהיה להחזיר את השד לבקבוק. הם יכולים לרדוף חלוצי תודעה, אבל המהלך שלהם חותר נגד הזרם של ההתפתחות התודעה של בעשורים האחרונים, לעבר  אוטונומיות ומודעות מוגברת של צרכני תודעה בדרך להפוך ליצרני תודעה. האינקוויזציה עוד תיפול.

 יש משהו בעשור שבין 1965 ל-1974 שאיני יודע ממנו שובע. המוזיקה של התקופה הזה היא בעיני המוזיקה המשובחת ביותר; הקולנוע של העשור הזה הוא המלהיב ביותר; הרעיונות, הם החשובים ביותר בעיני; האופנה היפה ביותר. וגם התנועה המהפכנית של אותה התקופה נהנית מהילה נדירה, זוהרת יותר מכל האחרות.

מהפכה בסטייל. הפנתרים השחורים בראשית דרכם.

שנות השישים והשבעים, היו תקופה של תנועה מהפכנית עממית, פופולרית ורחבת היקף שאיימה לסחוף את העולם כולו: מצרפת ועד קובה, מסין ועד ארה"ב, ממקסיקו ועד גרמניה, מקונגו ועד יפן, שלא להזכיר את ויאטנם. הגאות המהפכנית הגלובלית הזו, שהגיעה לשיאה ב-1968 ושהמהפכות האחרונות בעולם הערבי הושוו אליה בכל מיני מקומות בחודשים האחרונים, שאבה את כוחה, לא בשונה מהמהפכות הערביות בנות ימינו, מתחושת הגלובליות שלה. מפגינים בצרפת שאבו אומץ מהמהפכה התרבותית בסין ומפגינים ביפן שאבו השראה מפעולותיהם של המפגינים בצרפת.

לתנועות המהפכניות של העידן ההוא יש השפעה עצומה על החשיבה על המהפכה בימינו. הן מספרות את הסיפור הפרוטוטיפי של המהפכה המודרנית. הן התוו את ההבנה שלנו לגבי איך נראית מהפכה, כיצד היא פועלת, למה אפשר לצפות ממנה ולמה לא. יותר מכך, תוצאת כשלון המהפכות ההן בשנות השישים היא הייאוש בן 40 השנה לגבי האפשרות למהפכה עולמית, ייאוש שהולדתו בהתרסקות התנועות הללו בתחילת שנות השבעים ושתוצאתו הייתה פרדיגמה ששוללת את אפשרות המהפכה, מעט בדומה להתפתחות פרדיגמת האין-פרטנר הישראלית לאחר כשלון שיחות קמפ דיוויד.

לידתה של התרבות המוכרת לנו כיום. פריים מתוך מאורעות קנט 1970.

בו בזמן המהפכות הללו גם מבשרות את לידת התרבות שאותה אנחנו מקבלים כיום כמובנת מאליה, שהיא במידה רבה תולדה של השגיהן, לדוגמה בתחום זכויות האדם, ושל כשלונותיהן, שאותם ניתן להכיר בשלטון התאגידי של העשורים האחרונים. אי אפשר להבין את שנות השמונים ואת ארה"ב של רייגן בלי להבין את התהליכים שהובילו אותה לשם, ששורשם  בתנועות זכויות האזרח של תחילת שנות השישים, והמשכם בתנועות המהפכניות ההמוניות של סוף שנות השישים, בארגוני הגרילה של תחילת שנות השבעים, ובניהיליזם התרבותי שאחז בעולם המערבי החל מאמצע סוף שנות השבעים ושהוביל אותנו לדיסקו, לרייגן והלאה לעידן הנוכחי.

לאחר שנים בהן לא היה כמעט עיסוק בתקופת המאבק הטראומטית ההיא, חזר בעשור האחרון הקולנוע העולמי להתעסק במהפכה של שנות השישים והשבעים בשורה של יצירות מעניינות ביניהן "מחתרת מזג האוויר" (2002), צבא השחרור הסימביוטי (2004), הצבא האדום היפני (2007), באדר-מאיינהוף קומפלקס (2008) צ'ה (2008) וקרלוס (2010). אלו הצטרפו על שורה של סרטים שנעשו על המהפכה במהלך שנות השישים והשבעים.

לצורך הכנת כתבה הזו בחרתי כמה מהסרטים הבולטים והמעניינים יותר בעיני לשיעור קצר בקולנוע של המהפכה של שנות השישים והשבעים. הסרטים המופיעים כאן מבטאים 3 שלבים של המהפכה, (ומאורגנים בהתאם לכך בשני חלקי המאמר) הם אמנם מופיעים בטקסט ביחס למהפכה של שנות השישים אבל אני נוטה לחשוב שהם רלבנטים במידה זו או אחרת לסיפור של כל מהפכה:

1. השלב של טרום המהפכה ושל תחילתה – שלב זה מאופיין בתקווה בתמימות, בתקוות גדולות וברוח אידאליסטית. (לדוגמה בסרטים הסינית, ברקלי בשנות השישים, באדר מיינהוף קומפלקס, קארלוס)
2. אלימות מהפכנית – שלב זה מאופיין במאבק חסר פשרות עבור המהפכה, במיליטנטיות, פסקנות וקביעת גבולות נחושה בין האנחנו וההם. (ראו לדוגמה בסרטים: סופשבוע, מחתרת מזג האוויר, מחתרת, באדר מיינהוף קומפלקס, צבא השחרור הסימביוטי, קארלוס)
3. ההאנג-אובר המהפכני – שלב ההתפכחות שלאחר כשלון המהפכה מופיע בשתי ורסיות עיקריות. ורסיה א' מאופיינת במידה זו או אחרת בדיסאוריינטאציה אידאולוגית, הופעה של ספקות, פשרה או הרמת ידיים נוכח המציאות וויתור או לכל הפחות רוויזיה של הערכים הבסיסיים (למשל במחתרת מזג האוויר, יונה שיהיה בן 25 בשנת 2000). ורסיה ב' היא מלחמת חורמה באויב עד החורבן המר (באדר מיינהוף קומפלקס, צבא השחרור הסימביוטי, קרלוס)

לא כל הסרטים כוללים את כל השלבים הללו בדינמיקה המהפכנית, ועם זאת הסרטים המספקים ביותר מבחינתי כצופה הם אלו שכוללים  את שלושת השלבים: מתמימות בוטחת, דרך מאבק עיקש ועד השבר. יש לי הנאה מיוחדת (אולי מורבידית?) מלצפות שוב ושוב בכרוניקה של העליה והנפילה של מהפכת תרבות הנגד, דווקא משום שאני מזדהה איתה כל כך. אני נהנה לצפות בסיפור הזה שוב ושוב, לצפות בעליית התקוות ובהתרסקותן. חבר אמר לי שזו פשוט אהבה לטרגדיה: הצפיה באדם גדול היורד מגדולתו המספקת לאדם קתרזיס, כפי שגרס כבר אריסטו.

פריס. מאי 1968.

סיפור המהפכה של שנות השישים הוא מבחינתי סיפור המהפכה הארכיטיפי משום שהוא הקרוב ביותר לליבו של האדם המודרני באידאולוגיה ובאסתטיקה, אבל יש כמובן עוד סיבה לחקור את הקולנוע של המהפכה דווקא דרך המהפכה של שנות השישים והשבעים: זו המהפכה שזכתה בקולנוע לייצוגים הרבים ביותר עד היום, מן הסתם משום שארעה בתקופה היסטורית קרובה, ומשום שמוקדיה נמצאו בקרבן של מדינות מפותחות בעלת תעשיית קולנוע, שבאותה תקופה גם זכתה לעדנה ושגשוג יצירתיים (בעיקר צרפת וארה"ב).

את סרטי המהפכה ברשימה המופיעה כאן ניתן לחלק גם לפי התקופה שבה נעשו. חלקם שנעשו בזמן המהפכה, לעיתים כחלק מאקט אידאולוגי-מהפכני (הסינית, סופשבוע, הכל בסדר, מדיום קול, אנדרגראונד), לעומתם קבוצה שניה של סרטים הם סרטים שנעשו מתוך פרספקטיבה על המהפכה, בעיקר במהלך שנות האלפיים, לעיתים כסרטי תעודה ולעיתים כסרטים עלילתיים המבוססים על סיפור אמיתי. שתי קבוצות הסרטים הללו נבדלות אחת מהשניה בסגנון. בעוד בקבוצה הראשונה בולט הניסיון לעשות קולנוע מהפכני, בקבוצה השניה הסיפור המהפכני מסופר מזווית רטרוספקטיבית, מפוכחת ומורכבת יותר, לעיתים אף באופן שמקבל את השראתו מקולנוע ההמונים הקפיטליסטי.

לפני המהפכה

"אלו שלא חיו את השנים שלפני המהפכה, לא יבינו לעולם את מתיקות החיים" (שארל-מוריס דה טליראן. ציטוט הלקוח מפתיחת הסרט Before the Revolution)

הסרטים שבהם אעסוק בחלק א' של חיבור זה הינם סרטים שמוקדם בשלב שלפני המהפכה, ברגעם של תחילת המהפכה – רגעי התמימות המהפכנית והפאתוס הבוטח.

הסינית  (1967) – La Chinoise 

מאו בפריז. הסינית.

ממבין הבמאים הבולטים של הקולנוע העולמי של שנות השישים, והבמאים המופיעים ברשימה זו, גודאר הוא הבמאי הכי מהפכני, זה שהמהפכה זורמת בעורקיו, שהמהפכה היא לא פלירט אחד בפילמוגרפיה שלו אלא מופיעה לאורך כמעט עשור שלם של יצירה שבמהלכו אף פרש מעולם הקולנוע המסחרי על מנת להקדיש את עצמו ליצירת קולנוע רדיקלי. יותר מכך, גודאר הוא במאי שהמדיום הוא חלק מהמהפכניות שלו, במאי שהמהפכה זורמת גם בדם הקולנועי שלו, מהתסריט, דרך העמדת הפריים, ובימוי השחקנים ועד העריכה. אוונגארד, אמרנו?

"הסינית" הוא הסרט הפוליטי המפורסם ביותר של גודאר, ואחד מסרטי המהפכה הגדולים והמובהקים של כל הזמנים. הוא יכול להיות מייגע, או מהפנט, תלוי באיזה יום בשבוע, או איזה תקופה בחיים, הוא תופס אתכם. אבל אם הוא יהפנט אתכם כמו שהיפנט אותי בגיל 21 מרוח על הכסאות בשורה הרביעית של הסינימטק, אתם צפויים לאחת החוויות האינטלקטואליות והאסתטיות העזות של חייכם.

הסרט של גודאר, שמתאר קומונה פריסאית פיקטיבית המקבלת את השראתה ממהפכת התרבות הסינית, נוקט בפוליטיקה מאואיסטית קיצונית וכולל לדוגמה קטעים שבהם הגיבורים נואמים מול המצלמה ומאשימים את טרוצקי בתקיעת סכין בגבם של מאיאקובסקי וסרגיי אייזנשטיין. אבל, הגיבורים של גודאר עוסקים לא רק בפוליטיקה מפלגתית, הפוליטיקה שלהם חוצה את כל הקווים והופכת לחלק מהיחסים הבין אישיים ואף לחלק מהיחסים התוך-אישיים של האדם עם עצמו. מהפכה חסרת גבולות, לפנים ולחוץ.

גודאר, באופן האופייני לו כל כך, נהנה לחשוף את אמצעי המבע הקולנועי, למשל להראות את נערת התסריט מחזיקה את הסלייט לפני תחילת צילום הסצינה. אומר לנו שבניגוד לקולנוע ההוליוודי, הקולנוע המרקסיסטי אינו קולנוע של שקר ואשליה, אלא קולנוע של אמת שמכריז על עצמו בגאון – כל זה בהקדמה למה שיבוא ב-1968, כאשר בעקבות מהפכת הסטודנטים הוא יקים את קבוצת "דז'יגה ורטוב" המאואיסטית, הקרויה על שמו של הבמאי הרוסי שהמציא את "קולנוע האמת" – ויהפוך לבמאי דיסידנט במלוא מובן המילה. ועל זאת בחלק ב'.

היי אמא!  (1970) – Hi Mom!

"היי אמא!" של בריאן דה פאלמה הוא פנינה נשכחת של הקולנוע של סוף שנות השישים (חלק מהתעלמות כללית יותר של הממסד הקולנועי מיצירתו של דה-פאלמה), סרט שעושה מהדו-משמעות אמנות ושנע בערמומיות בין היפר-פוליטיות לבין א-פוליטיות. כמו הסינית של גודאר, דה פאלמה משחק בצורה מאוד חכמה עם קו התפר האמנותי-פוליטי, כמו לדוגמה בסצינת 'תאטרון הגרילה' הבלתי נשכחת, שבמסגרתה יוצאים ליברלים אמריקאיים מדושנים לבילוי בתאטרון גרילה רדיקלי בשם Be Black, שם הם זוכים לחוש על בשרם "איך זה להיות שחור" – על ידי כך שהם עוברים התעללות בידיהם של השחקנים השחורים. הסצינה שמצולמת בסגנון דוקומנטרי מצליחה לא רק לעורר אצל הצופה לעורר השתאות וזעזוע אמיתיים, אלא גם מציבה שאלות לא נוחות על גבולות הפוליטיקה והיצירה האמנותית.

אבל יש הבדל מהותי בין דה-פאלמה לגודאר. שבניגוד לגודאר, שפרש ב-1968 מעשייה קולנועית מיינסטרימית על מנת להקדיש עצמו ליצירת קולנוע אדום, היה Hi Mom עבור דה פלמה האופורטיוניסט יותר באופיו רק שלב נוסף בזינוק מתוך קולנוע האינדי שבו החל את דרכו לעבר הצלחה קופתית הולכת ומתגברת בתחום שוברי הקופות של קולנוע המתח והאימה במהלך שנות השבעים.

גיבור הסרט ג'ון רובין (המגולם על ידי רוברט דה נירו הצעיר באחד מתפקידיו הראשונים בקולנוע, בהמשך לתפקידו בסרט המוקדם יותר של דה פלמה Greetings מ-1968, שה-Hi Mom מהווה סוג של המשך שלו)  עוסק במהלך הסרט בסדרה של מניפולציות: ראשית על בחורה צעירה שהוא מפתה אותה לסדרה של אקטים מיניים על מנת לצלם אותה מחלון בבניין הסמוך ולהפוך אותה לכוכבת בסרטון הפורנו האקספרימנטלי שלו. בהמשך הסרט ה כשוטר סאדיסט המשחק בהנאה בליברלים טובי כוונות במופע Be Black, ולבסוף כטרוריסט המפוצץ בניינים ומופיע אחר כך במקום כדי להתראיין לעיתונות.

מפיפ ארט לתאטרון גרילה ללוחמת גרילה. דה נירו בהיי אמא!

דה פלמה ידוע כאחד הבמאים הנצלניים והמניפולטיביים ביותר של הוליווד. מבחינה זו יחסו האופורטיוניסטי והמניפולטיבי דה פאלמה לפוליטי ולמהפכני, מקביל לאופרטיוניזם והמינפולטיביות של גיבור הסרט,  ג'ון רובין. כפי שאצל רובין משחקת המהפכה בעיקר תפקיד אפיזודיאלי, מטעם הצייטגייסט בלבד, שמוביל אותו מעולם מסרטי ערום ו-Peep Art, לעבר תאטרון גרילה, לוחמת גרילה והלאה – כך מהווה המהפכה כאן רק כן שיגור לקריירה של דה פלמה הקולנוען, שהיחס בינו לבין מהפכה הוא מקרי ואופרטיוניסטי בלבד.

ברקלי בשנות השישים (1990) – Berkley in the Sixties

ראשית השמאל האמריקאי של שנות השישים. מאריו סאביו מדבר להמונים.

ברקלי בשנות השישים הוא סרט תיעודי די סטנדרטי, אבל מאוד מעניין ואינפורמטיבי, והיחיד ברשימה זאת שמציג את השורשים של תנועות המחאה של שנות השישים, בתנועות הדיבור החופשי וזכויות האזרח של תחילת שנות השישים ואת האופן שבו התפתחו התנועות הללו מתחילת שנות השישים ועד סופן.

המהפכה של שנות השישים התחילה בקמפוסים, כשהיא מובלת על ידי פעילים פוליטיים צעירים בלבוש מהוגן ושיער קצר, באמריקה שרק יצאה זה עתה מתקופת מקארתי עוד לפני מלחמת ויאטנם או הופעת תרבות הנגד. זו הייתה תקופה תמימה ואופורית, בין השאר משום שהתאפיינה בצמיחה מהירה של תנועת זכויות האזרח, בנצחון שרדף נצחון ובעיקר בתחושת שחרור אדיר מעול השמרנות והדיכוי הפוליטיים של שנות החמישים.

הדרישות של התנועה לזכויות האזרח באותן ימים היו צנועות מאוד בהשוואה למה שיבוא מאוחר יותר: אפשרויות תעסוקה לשחורים, זכות לפעילות פוליטית בקמפוס, וחופש ביטוי. הייתה זו התגובה האטומה של הממסד, ובהתאמה, הסולידריות המופלאה שהפגינו הסטודנטים במאבקם, שהפכו את התנועה לסיפור הצלחה מסחרר כל כך. כשנעצר ג'ק ויינברג משום שעסק בפעילות פוליטית בתחומי הקמפוס וסרב להראות תעודה מזהה, אלפי מפגינים הקיפו את מכונית המשטרה בסולידריות עם ויינברג ולא נתנו לה לזוז ממקומה במשך 32 שעות.

תנועת הדיבור החופשי בברקלי הייתה השורש שממנו התפתחה בהמשך הדרך תנועת הסטודנטים לחברה דמוקרטים (SDS), התנועה נגד מלחמת ויאטנם ורבות מהתנועות המהפכניות של שנות השישים. ההפגנה ההמונית הראשונה נגד המלחמה הייתה ה-Vietnam Day Parade של 1965, התרחשה גם היא בברקלי,  והייתה בין האירועים הראשונים שערערו על הקונצנזוס לגבי המלחמה ועל המרגינליזציה של המתנגדים לה. המשך הסרט סוקר את הרדיקליזציה של השמאל האמריקאי, את עליית תנועת הפנתרים השחורים, ואת המאבק על People’s Park ומהווה מבוא טוב לשמאל האמריקאי של שנות השישים.

לצפיה ביוטיוב

שיקגו 10 (2007) – Chicago 10

נקודת המפנה של המהפכה. מהומות שיקגו 1968.

"הקרב על שיקגו", העימותים בין מפגינים לכוחות המשמר האזרחי והמשטרה במהלך הועידה הדמוקרטית בשיקגו, באוגוסט 1968, היה אחת מנקודות השיא של שנות השישים, ונקודת המפנה החשובה ביותר בעימות בין השמאל הרדיקלי לבין הממסד האמריקאי.

שלושה חודשים לאחר מהומות הסטודנטים בפריז, על רקע התרחבותה המתמדת של המלחמה בויאטנם, ההתנקשויות במרטין לותר קינג, במנהיגי הפנתרים השחורים וברוברט קנדי, ורוחות מהפכה שנשבו באותה תקופה ברחבי העולם כולו, היו עיני האומה האמריקאית כולה נשואות לועידה הדמוקרטית בשיקגו. מתוך ההבנה המוגברת של מקומה של המדיה החליטו פעילי השמאל הרדיקלי לנצל את ההזדמנות על מנת להתנגח באופן עוצמתי במיוחד בממסד, ולקרב את הקרב הסופי על ידי קיומו של "פסטיבל חיים" רם פרופיל שיקרא תיגר על פסטיבל המוות של הפוליטיקאים.

הארגון המהפכני הפסיכדלי, "הייפים" עשה כל מאמץ לייצר דרמטיזציה של המצב באמצעות ססמאות כגון "נשרוף את שיקגו עד היסוד!" "נזדיין על החופים!" ו"אסיד לכולם!", ואיומים מתוקשרים להחדיר LSD לתוך אספקת המים, ולשחרר אל הרחובות נערות צעירות שיפתו את צירי הועידה, וגברברים חסונים שיפתו את נשות הצירים ואת בנותיהן. ראש העיר של שיקגו מצידו, החליט לשבור את המפגינים ויהי מה. הוא גייס עשרות אלפי שוטרים ואנשי משמר אזרחי והנחה אותם לנקוט בכל צעד נחוץ על מנת להבטיח את נצחון הפטריוטיזם האמריקאי הגאה על המפגינים עוכרי אמריקה. העימותים האלימים שהתחוללו בשלושת ימי הועידה זעזעו את האומה האמריקאית, והפכו לקו השבר בין האופטימיזם החייכני של אמצע שנות השישים, לבין המיליטנטיות האפילה והפסימיזם של שנות השישים המאוחרות.

שיקגו 10 הוא סרט תיעודי למחצה שעושה שימוש יוצא דופן באנימציה על מנת לספר את הסיפור של המשפט המפורסם של השיקגו 8, שמונה מנהיגים מהפכניים של המהומות בשיקגו שהועמדו לדין ב-1969, באשמת קשירת קשר והסתה להפרות הסדר. המשפט של השיקגו 8 הפך לאחד מהמשפטים המיתולוגיים בהיסטוריה האמריקאית, כאשר הנאשמים הופכים את בית המשפט לקרקס פסיכדלי ומנפקים סיטואציות הזויות לרוב, כמו זו שבה הגיעו הנאשמים לבית המשפט מחופשים לשופטים, או זו שבה דקלם אלן גינסברג שירים אירוטיים על דוכן העדים והמהמם "אום" על מנת להרגיע את רוחו של השופט הזקן והנרגן. בובי סיל, חבר הפנתרים השחורים הצליח להרתיח את את השופט הזקן עד כדי כך שזה הורה להחזיק אותו באולם המשפט כשהוא קשור לכסא וכשפיו חסום, מה שכמובן חימם עוד יותר את האווירה בבית המשפט.

משפט השיקגו 8 עורר עניין ציבורי כה רב שקהל גדול בילה לילות שלמים מחוץ לבית משפט בקור המקפיא של שיקגו בחורף, כדי לזכות לצפות בדיונים. הנאשמים מצידם, גייסו כסף להגנה המשפטית על ידי פעילות מהפכנית נוספת: סיבובי הרצאות ודרשות משלהבות קהל ברחבי קמפוסים בארה"ב. המשפט של השיקגו 8 הפך עם השנים לאפיזודה מיתולוגית כל כך בסיפור המהפכה של שנות השישים, שהסיפורים אודותיו קיבלו גוון הנוגע במופרך, כמו לדגמה הסיפורים שגרסו שהאקטיביסט הייפי אייבי הופמן היה מבצע בחדר בית המשפט סלטות באוויר, סיפורים שהופמן עצמו התייחס אליהם בערוב ימיו בעיקר בשעשוע.

בית משפט קולנועי של ההיסטוריה. שיקגו 10.

שיקגו 10 הוא סרט ייחודי בסגנונו שמשלב בין קטעי ארכיון מתוך "הקרב על שיקגו" והאירועים סביבו, לבין קטעים מאוירים, המתארים את מהלך המשפט, המבוססים על תמליל משפט השיקגו 8 (שהאנק עזריה, מהסימפסונס, מדובב את חלקם, לצד ניק נולטה ואחרים). הסרט מהווה בית משפט של הקולנוע, שמציג במקביל לדיוני בית המשפט ולטענות ההגנה והתביעה במשפט, עדויות משלו בצורה של צילומי הארכיון מהתקופה. באופן זה הוא מהווה בית משפט קולנועי של ההיסטוריה הבא בתגובה למשפט של השיקגו 8.

מדיום קול (1969) – Medium Cool

מהפכה דרך העדשה. מדיום קול.

בסצינה הארוכה והמפורסמת ביותר מתוך "מדיום קול", שמתעדת את מסעה של הגיבורה איילין דרך שדה הקרב של מהומות שיקגו 1968, מתפוצץ לפתע רימון גז של המשטרה ליד המצלמה ונשמעת הקריאה "Look out Haskell, it’s real!". קריאת האזהרה הזו לבמאי הסרט, האסקל וקסלר, ניתווספה למעשה לפס קול לאחר הצילומים, מתוך רצון לשקף את המחשבות שעברו בראשו של הבמאי במהלך צילום הסצינה. הבחירה להכניס את הקריאה המבוימת לתוך הסצינה הזו, הדוקומנטרית באופיה, מייצגת באופן המובהק ביותר את השאלות שעומדות במרכז סרטו של וקסלר, על גבולות הבידיון, המציאות, האמנות, המהפכה והקולנוע.

גיבור סרטו של וקסלר הוא צלם של רשת טלוויזיה שמסקר את שיקגו בתקופת המהומות של 1968. הסרט מתחיל בדיון ארוך במסיבת קוקטייל על חובתו של העיתונאי לשמור על ריחוק ממושאי הסיקור, אלא שככל שהוא נמשך ההפרדה המקודשת בין העיתונאי לבין מושא הסיקור שלו והעוולות החברתיות הולך ומתערער. שמו של הסרט "מדיום קול" הוא רפרנס ברור לאמירתו של מקלוהן שהטלוויזיה היא מדיום קר, מדיום שדורש מהצופה מעורבות מוגברת על מנת להטליא מתוכו משמעות.

גולת הכותרת של הסרט הזה היא ללא ספק הסצינה שהוזכרה בפסקה הראשונה, שבה יוצאת הגיבורה איילין לחפש את בנה בן ה-12 ברחובות שיקגו, ואשר צולמה ברגעי האמת של ההתרחשויות. וקסלר תיכנן לצלם את הסצינה על רקע המהומות בשיקגו, וההיסטוריה הגישה לו את הסט המהפכני המושלם על מגש של כסף. באופן נדיר בקולנוע, הסרט של וקסלר באמת מתרחש בתוך האירוע שאותו הוא מבקש לתאר. הוא אינו משחזר אלא מתנחל בתוך ההתרחשויות עצמן.

זו סצינה נדירה באופן שבו היא מערבת בין בידיון למציאות (היא מזכירה לי קצת את שיטת הבימוי של 'צווארון כחול-לבן' הישראלי של נעם קפלן)

 הסצינה מערבת באופן מבריק בין בידיון למציאות ומציגה את איילין צועדת במשך דקות ארוכות אבודה בין מפגינים זועמים, שוטרים חמושים באלות, היפים עם בנדנה, רשתות טלוויזיה וטנקים  – בתוך היסטוריה אמריקאית בפעולה, בתוך אחד הרגעים המעצבים ביותר של המאה העשרים באמריקה.

וקסלר, אחד מיוצרי הסרטים האמריקאים הבולטים שפעלו מתוך מחויבות אידאולוגית במהלך שנות השישים והשבעים, יצר סרט שמטופף בין ציניות לבין מחויבות אידאולוגית עמוקה. הסרט מעביר את הפאתוס של תנועת המחאה של סוף שנות השישים אבל גם עמוס בקטעים מוזיקליים אירוניים של פרנק זאפה, שלועגים להיפים ולתרבות הנגד.

כמו שני סרטי מהפכה אחרים מהתקופה ('סופשבוע' של גודאר מ-1967 ו'אדם בעקבות גורלו' מ-1969), מסתיים הסרט של וקסלר בתאונת דרכים קטלנית שמייצגת במובן ידוע את תאונת הדרכים שחוותה המהפכה של שנות השישים. בו בזמן היא גם מייצגת את חוסר האפשרות להביט מהצד, את הדרישה מהקולנוע להפוך לחלק מהמאבק החברתי. לאחר התאונה נעה המצלמה בשוט ארוך לעבר מצלמת קולנוע שמופנית חזרה אל צופה הקולנוע, ברקע נקראות קריאות המפגינים משיקגו. “The whole world is watching! The whole world is watching!”

עוד סרטים בולטים שמתארים את המהפכה בראשיתה:

SoyCuba– (1964) I amCuba –הסרט הקובני-סובייטי המרהיב הזה צולם בתחילת שנות השישים ומתאר את קובה בימים הראשונים שלאחר המהפכה. הוא גונה כלא-מהפכני מספיק, נשכח למשך שלושים שנה, התגלה מחדש, זכה למליצי יושר מסוגם של מרטין סקורסזה ופרנסיס פורד קופולה, ונחשב כיום לקלסיקה קולנועית שנתגלתה מחדש.

(Black Panthers (1968– סרט בן התקופה שמתעד את ראשיתה של תנועת הפנתרים השחורים, עם לא מעט מצעדים מחומשים ברחובות ונאומים על התעוררות הכח השחור. מי שעינו חדה יוכל להבחין בסרט בשחקן סמואל לי. ג'קסון כצעיר בן 20 החבר בתנועת הכח השחור.

לצפיה ביוטיוב

(The Murder of Fred Hampton (1971 – עוד דוקומנטרי שביקש לתת פתחון פה למפלגת הפנתרים השחורים ולאידאולוגיה שלה, והפך בעקבות הרצחו של מנהיגה הכריזמטי של הפנתרים השחורים, פרד המפטון בן ה-21, לסרט המתעד את ההתנקשות בו על ידי המשטר האמריקאי.

לצפיה ביוטיוב

החולמים (The Dreamers –  (2003 – סרטו המענג של ברטולוצ'י, המתאר את הכרותו של סטודנט אמריקאי יפהפה וסינמופיל עם אח ואחות צרפתים, יפהפיים ותאבי קולנוע על רקע המהפכה של 1968 בפריז.

פארנהייט 9/11 של הסיקסטיז. In the year of the pig.

(In the Year of the Pig (1968 – המקבילה של שנות השישים ל פארנהייט 9/11 של מייקל מור. סרטו התיעודי של הבמאי האקטיביסט אמיל דה אנטוניו, שהיה מועמד לאוסקר, הכה בתדהמה ועורר זעם בציבור האמריקאי, כשהציג עמדה הקוראת תיגר על ההיגיון של המלחמה בויאטנם, ואת הו צ'י מין כג'ורג' וושינגטון של העם הויאטנמי.

לצפיה ביוטיוב

נקודת זבריצקי (Zabriskie Point (1970 – סרטו של מיכאלנג'לו אנטוניוני (הפסקול של פינק פלויד) מתחיל בדיון נסער של חבורת סטודנטים המדברים על המהפכה ונקטע על ידי מהפכן צעיר ויפה תואר שמכריז על נכונותו למות למען המטרה ושמאוחר יותר גונב מטוס פרטי שמוביל אותו לסצינת האהבה הבלתי נשכחת שצולמה באתר הגיאולוגי של נקודת זבריצקי, ובהמשך, כמו כל כך הרבה מגיבורי שנות השישים, לעבר סופו המר.

אדם בעקבות גורלו (Easy Rider  (1969 – אחד מסרטי תרבות הנגד החשובים של שנות השישים. הסרט האלמותי של פיטר פונדה ודניס הופר לא עוסק במהפכה באופן ישיר, אבל התקווה, הייאוש והטלטלה הפוליטית שאחזו בארה"ב באותה התקופה מהדהדים לכל אורך מסע האופנועים של הגיבורים, ובמיוחד בסצינה המרגשת שבה מבקרים הגיבורים באחת הקומונות של סוף שנות השישים, תיעוד נדיר בזמן אמת של תחילתה תנועת הקומונות האמריקאית של סוף שנות השישים.

תאטרון גורילה בקומונות. אדם בעקבות גורלו.

(Chung Kuo, Cina (1972 – סרטו בן השלוש וחצי שעות של מיכאלנג'לו אנטוניוני צולם במשך שמונה שבועות 1972 במקומות מרכזיים בסין ומתאר את סין בתקופת מהפכת התרבות. הסרט גונה על ידי המשטר הסיני כאנטי-סיני.

פריץ החתול (Fritz The Cat (1972 – סרטו של ראלף באקשי על פי הקומיקס של רוברט קרמב, על חתול חרמן שמשתמש בססמאות על אהבה חופשית ומהפכה כדי להשיג זיונים, הוא אחת הסאטירות הקלאסיות על האתוס והשפה של המהפכה של שנות השישים.

***

החלק השני של המאמר עוסק בתיאור הקולנועי של שקיעתה והתפוררותה של התנועה המהפכנית, תוך התמקדות במחתרות ותנועות הגרילה של שנות השישים והשבעים.

אבל אל מי אני מדבר בעצם כשאני מדבר עם הפייסבוק? מי הם "החברים" האלה? האם זה בכלל חשוב? אני הרי לא מדמיין אותם אחד אחד כשאני משלח סטטוס אל חלל הפייסבוק? האם הפייסבוק לא הפך כבר מזמן לפשוט מייצג של "אחר גדול" ערטילאי שאנחנו מדברים אליו, מעין סוג של כותל וירטואלי שאינו וירטואלי כלל וכלל?

1. חוש פייסבוק

הפייסבוק והטוויטר מפתחים בנו חוש חדש שצד אחר סטטוסים וטוויטים. פעם משפטים שנאמרו נתלו לרגע בחלל האוויר ונמוגו. אמרת ושכחת. עכשיו הם הפכו לסטטוסים שיש לחלוק אותם עם העולם, שמקבלים ממשות נפרדת משלהם. זו החרפה נוספת של תוצאות המצאת הכתב. קשה לי עדיין להחליט אם זה טוב או רע. כנראה שזה טוב ורע.

2. פייסבוק ושירה

הפואטיות של הסטטוס הינה מעבר להכחשה. היא מגיחה למולי מכל עבר מהעדכונים של החברים כל פעם שאני מביט בניוזפיד שלי, פותחת את האוזן לסוג חדש של פואטיקה וגורמת לי להזות על המציאות החדשה שהכתיב יקום הכתיבה הדינאמי של הפייסבוק כעל עולם שבו כולם משוררים, היפוך אירוני נוסף שמבצעת בנו המדיה, אה-לה העקרון השלישי  בחוקי המדיה של מקלוהן (המדיום החדש מחזיר למרכז רגישות נושנה שנשכחה, וזוכה לפתע לרלבנטיות מחודשת), שבו השירה חוזרת למקום מרכזי יותר מזה שהיה לה אי פעם באיזושהי תרבות אנושית, מלבד אולי בזמן שושלת טאנג הסינית,  כאשר כתיבת שירה הייתה חלק מהדרישות המרכזיות מהפקידות הממשלתית, ושולבה באופן אורגני לתוך מרקם חיי היום יום.

ומצד שני, כמו שהעיר לי חבר, יתכן שאני קורא את כל ההתפתחות הזו במונחים הלא נכונים. אולי בגלל שאני בא, באיזשהו מקום, מעולם הספרות, ההזיות שלי גורמות לי לקרוא את הפייסבוק במונחים ספרותיים. כשהסתכלתי בדף של סטטוסים מצויצים, על הסטטוסים הכי פופולרים של הרשת בעברית היו שם הרבה דאחקות אבל לא כל כך הרבה שירה. אולי הקטגוריות שלי באמת מיושנות. אולי הפייסבוק בעצם הופך אותנו לא לאומה של משוררים אלא לאומה של קופירייטרים. ואולי בעידן שאחרי "מעין" כבר אין כל כך הבדל. הרבה מהשירים שהתפרסמו באמצע שנות האלפיים ב"מעין" נקראים כאילו יכלו להיות שורות סטטוס.

3. פייסבוק, הנשמה, המוות, דוסטוייבסקי ושורשי הבעיה הקיומית

אומרים שהאינדיאנים, או לפחות אינדיאנים מסוימים, לא רצו שיצלמו אותם, כי האמינו שהצילום גונב מהאדם את נשמתו. אני להפך. אני רץ למסור את הנשמה שלי. כשמצלמים אותי אני מרכז את כל האנרגיה שלי לתוך הרגע של הצילום מתוך אמונה מיסטית בכוחו של הצילום לתפוס חתיכה מהנשמה שלי ולאבן אותה בתוכו לעולמי עד, כמו יהלום השקוע בסלע.

גם עם הסטטוס זה ככה. כשאני שוכב בקרחת יער ומתבונן בפרפר הנוחת על פרח כחול, אני רוצה לבטל את הרווח הנפער ביני לבין הקיום שלי במדיה, לכתוב באותו הרגע "שוכב בקרחת יער ומביט בפרפר שעל הפרח הכחול" ולהפוך אותי ואת שורת הסטטוס לאחד. אבל יש בעיה. אני לא יכול. א' כי אין לי סמארטפון (מבחירה, מיראת זעמו של עולם המדיה) וב' כי פייסבוק עדיין בנוי מבחינתי על מנגנון רגשות האשמה הזה, שגורם לך להרגיש לא טוב עם עצמך אם אתה מעלה יותר מדי סטטוסים ואייטמים, וגם באופן אובייקטיבי מתגמל אותך על זה בפחות לייקים וצופים פר אייטם, כשאתה כבר רוצה להעלות משהו שחשוב לך שכולם יראו.

הפייסבוק הוא סוג של אילוף שמחנך את המשתמש לדחות סיפוקים – שדורש לוותר על הסטטוסים המוצלחים פחות לטובת המוצלחים יותר, לוותר על האייטמים המוצלחים שבא לך לשתף לטובת המוצלחים יותר. אבל לא בא לי לסנן, בא לי לאפשר לרשת להפוך לכלי שקוף לחלוטין של התודעה שלי. האם זה אומר שאני צריך לעבור לטוויטר? זה מפחיד אותי.

שמעתי באתר של הלונג-נאו שיחה עם מישהי שדיברה על מחקרים שמדווחים שחיפוש בגוגל משחרר במוח דופאמין ואילו אינטראקציה חברתית ברשת משחררת אוקסיטוצין. אני לא בטוח מה פייסבוק באמת משחרר, אבל אין ספק שהוא משחרר משהו לתוך המוח, ושככל שאנחנו מתעסקים איתו יותר הוא מעלה את הרמות של הדבר הזה וגורם לנו לרצות יותר ממנו. אפילו הדה-מארקר וויק כבר כותב על מדיה חברתית כעל התמכרות פתולוגית והפרעת קשב נרכשת.

האם יום אחד התקופה הזאת שבה כולם התמכרו לפייסבוק ולטוויטר בלי מחשבה שניה תזכיר לנו את הימים בהם העולם עישן טבק כאילו אין מחר? ימים של תמימות, לפני שהשפעותיו של סם חדש נבחנות והאזהרות לגביו מפורסמות? אבל הציביליזציה עיוורת להשפעות של סמים שאינם באים בצורות פיזית, סביר יותר שאנחנו כבר לא נשים לב להתמכרות הזו, כי המנגנון של פייסבוק וטוויטר יהיה כבר מוטמע לחלוטין לתוך ההוויה שלנו, כמו לנשום. (עוד מחשבות על דה שארדן).

אחר כך כתבתי איזה יום סטטוס בפייסבוק: "שנים של מחקרים אינטנסיבים בתחום הסמים מאפשרים לי לקבוע: פייסבוק הוא הסם החזק והממכר ביותר הידוע לאנושות. ורוב מי שקורא את הסטטוס הזה עכשיו כשהוא טרי כנראה כבר מכור. אוווץץץץ." חברה ענתה לי שטוויטר זה סם חזק יותר, והסכמתי מיד. חבר אחר כתב: "חברים שממליצים על טוויטר כשבן אדם מכור לפייסבוק זה כמו אלכוהוליסט זרוק ששותה מלא מלא עארק וחבר שלו שמלא כוונות טובות באמת דואג לו ואומר לו 'אחי העארק גומר אותך תנסה אוזו'."

אבל אני בכל זאת שוקל אם להצטרף ליקום האפל עדיין הזה הנקרא טוויטר, כדי לזכות בשחרור המוחלט להביע את עצמי, להפוך את המדיה לכלי זך ושקוף של הישות שלי. ואולי השחרור המוחלט הזה הוא השעבוד המוחלט? על משקל מה שנהג ישעיהו לייבוביץ' לומר, ששפינוזה גרס שהאדם החופשי ביותר הוא האדם שעושה כל מה שברצונו, ולייבוביץ' אמר בתגובה שזהו העבד הגדול ביותר.

ובכל זאת, מאיפה מגיע כל הצורך הזה להביע את עצמך? ואיפה הוא התחבא כל השנים האלה? במגרה? בכונן הקשיח? הם לא יכלו להכיל אותו. אל תשקר לעצמך. בעולם המדיה הישן, הצורך שלך להתבטא לא היה מתרחב אי פעם למימדים כאלה. בעולם המדיה החדש ההוויה שלי מתרגמת באופן בלתי נפסק לפוסטים, מאמרים, הקלטות, קטעי וידאו, ספרים, סטטוסים – נראה שהיא נמצאת בחיפוש מתמיד אחר מדיומים חדשים להמיר את עצמה אליהם, וגם אלו לא מספקים לעולם את חיפושה המתמיד לשכן עצמה בבתים חדשים.

בלונדון וקירשנבאום התראיין אתמול איזה פרופסור (שכחתי את השם, אם מישהו ראה וזוכר, שיכתוב פה) שדיבר על חיי נצח באמצעות המחשב והסביר שאנחנו מתרגמים את עצמו לעוד ועוד חתיכות מדיה, שהעולם הוירטואלי הופך להיות חשוב יותר מהעולם האמיתי, ושבעצם אנחנו מגלים שמה שחשוב לאנשים זה שהוויה שלהם תמשיך להתקיים אחריהם דרך המדיה (גם אם הם עצמם מתו) ואלו הם חיי הנצח.

למרות שכתבתי את הדברים האלה בצורה זו או אחרת ב'טכנומיסטיקה', למרות שאני חי אותם ביום יום, מצאתי את עצמי נחרד מאי האנושיות של החזון הזה. אבל לפתע הבנתי משהו חדש. כן! אני נמצא במסגרת ניסיון לתרגם את הישות שלי לכדי מדיה ולא משנה אם תהיה מילים, קול, תמונה, פוסט או סטטוס. אבל המדיה רק מחזיקה רגע אחד, ואילו אני ממשיך כל הזמן הלאה. המדיה יכולה לרדוף כל הזמן אחרי ההוויה שלי, אבל לעולם לא תוכל לתפוס אותי.

ואז הפרופסור אמר, שכבר עובדים על זה, שהמחשבים בעתיד יוכלו לנתח את דפוסי המדיה שלנו ולהבין מה הדברים שסביר שנחשוב בעתיד, כלומר לייצר אותנו לחלוטין – לייתר אותנו לחלוטין.

אוקיי. זו כבר הייתה הכרזת מלחמה מסוג אחר לחלוטין! מיד נזכרתי באיש המחתרת של דוסטוייבסקי. בסירוב המוחלט להניח לאחד ועוד אחד להיות שתיים. במרד הגדול!

בעידן הפוסט-פייסבוקי, הפוסט-הוויתי, שבו מחשבים מעלים עבורך סטטוסים שעדיין לא ידעת שחשבת עליהם, אני נשבע להיות איש המחתרת הזה, שיחליט לחשוב דבר אחד בדיוק כשהמחשב אומר לו לחשוב דבר שני.

ובינתיים הכל ממשיך להתרחש סביבי. המקום היחיד להמלט בו מהמדיה הוא לתוך היער. שם תזכר בחיים שהיו קודם, לפני הופעת המגפה.

רוץ אל היער! רוץ! רוץ! רוץ!

שם נקים את עולם הפוסט-אפוקליפסת-מדיה

של אנשים שנמלטו מעדכוני הסטטוס שלהם

אנשים שהשאירו בבית חשבונות טוויטר יתומים

שהחברה כולה מאשימה אותם באי זמינותם

בעולם שבו העונש על אי-זמינות

יהא מעקב תמידי בתוך התודעה[1]

אנחנו נברח אל היער

ונקים חברה של אנשי מחתרת

אל תגידו זה לא יקרה. הגידו: זה עדיין לא קרה.

רוץ אל היער! רוץ! רוץ! רוץ!

4. פייסבוק הוא האחר הגדול

האיש שדחף את האנושות מעבר לנקודות האל-חזור. מארק צוקרברג, The man who sold the world.

לפעמים אני יושב איפשהו, ופתאום צץ לי סטטוס בראש. הוא נוחת כמו ברק בתוך התודעה, כמו שהסימפוניות צנחו לבטהובן בראש, כמו שקקולה הבין ברגע אחד את מבנה טבעת הבנזן. ואפילו אם הסטטוס הזה חסר כל משמעות והקשר, באותו הרגע הוא נראה קריטי. זה נראה כאילו אם אני רוצה להיות נאמן לחוק היקומי של שקיפות הישות שלי למדיה, אני חייב לשתף אותו. באותו הרגע אני מתרכז בסטטוס חדש, כמו במדיטציה, מקליד אותו לתוך המקלדת, נושא תפילה, שולח אותו על פני נהר הביטים שזורם מהמחשב שלי לכל המחשבים אי שם, ומדמיין לעצמי לאן הוא יגיע ומה הוא יעורר.

אבל אל מי אני מדבר בעצם כשאני מדבר עם הפייסבוק? מי החברים האלה? האם זה בכלל חשוב? אני הרי לא מדמיין אותם אחד אחד כשאני משלח את הסטטוס אל חלל הפייסבוק? האם הפייסבוק לא הפך כבר מזמן לפשוט מייצג של "אחר גדול" ערטילאי שאנחנו מדברים אליו, מעין סוג של כותל וירטואלי שאינו וירטואלי כלל וכלל? זה נכון שבכותל הזה אנשים יותר מריצים דאחקות מאשר מרימים תפילה, אבל האין הדאחקות האלה גם הן סוג של תפילה לאהבה?

5. שירו לשם שיר חדש

ממעמקים קראתיך, אלוהי הרשתות החברתיות/

אלוהי הסטטוס, שמעה בקולי, תהייהנה אוזניך קשובות לקול תחנוני/

כספה נפשי אל הפייסבוק, על יצועי באשמרות בך אהגה/

תתקבל סטטוסכון ותתעביד בעותכון וצלותהון וסטטוסהון דכל בית ישראל/

ואימרו אמן/

פוסטים נבחרים מהעבר בנושא פייסבוק:

פייסבוק כהתגשמות אלוהית

הפתרון הסופי לבעיה הממוחשבת

אמנות הסטטוס: או, מה היה קורה אם לאנדי וורהול היה חשבון פייסבוק?

וידויו של מכור לעדכוני סטטוס

פייסבוק, אגו, גאולה

יום כיפור ה-18/9/2010 – הגהנום

הייתי במקום שאין בו אלוהים.

הו בני תמותה, טימותי לירי אמר: פגשתי איש עסקים שאכל מהפטריות וחזר אלי בפנים נרגשות ותוכנית עסקית. נגבה על כל פטריה 100 דולר נחלק למליון איש ונהיה עשירים מאוד.  הו בני תמותה, טימותי לירי אמר יכולתי למכור לכם את הפטריות כמשקאות אנרגיה במרכול. משקה אחד מדולל יגרום לכם להרגיש נעים במסיבה. 10 משקאות יביאו אתכם להארה קוסמית.

הו בני תמותה, אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

ביליתי את יום כיפור במקום שאין בו אלוהים. באסים מגרשים את אלוהים מהלבבות, מחרידים אותו בקולות נמוכים קוראים לו "הסתלק מכאן, כאן מקום האפלה". ביליתי את יום הכיפור במקום אטום לאלוהים. מקום שלא ניתן היה לו לאןר לחדור לתוכו בשום אופן. זה לא היה מקום מיוחד, סתם עוד מקום ואולי בכך היה כוחו.

נערות בנות עשרה וצעירות בנות עשרים שהן כמו נערות בנות עשרה ונערים בני עשרה, ונערים בני עשרים שמתנהגים כמו בני עשרה ונערים בני שלושים וארבעים שמתנהגים כמו בני עשרה. וכולם חסרי אלוהים.

הו בני אדם אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

מריה סבינה אמרה שאחרי שהמערביים הגיעו למקסיקו וטעמו מהן הילדים (הפטריות) איבדו מהכח שלהן. שאין להן כבר את העוצמה שהייתה להן.

הו בני אדם, הזהרו מהבנאליזציה של האור האלוהי.  בקלות רבה מדי הוא הופך לאורות ניאון מהבהבים מהתקרה. אל תתנו לאלוהים מס שפתיים, אל תהפכו אותו למסיבה.

הו בני אדם, אתם מוכרים את עצמכם בזול. הו בני אדם, אינכם יודעים לגשת לקדושה.

אלוהים נתן לנו את הצמחים המקודשים כדי שנלמד לאהוב ולכבד את עצמנו ואת אחינו.

אבל אחרי שנגעו בפטריות אבד הקסם.

הקסם כאן. אבל כאשר האנשים נדחפים הוא נהדף ומתנדף לו בזריזות. הקסם אינו אוהב תנועה חצופה.

הו בני אדם, היו ענווים. למדו ענווה בבואכם לצמחים המקודשים. הם עדינים ואינם מורגלים בחספוס שבו אתם נוהגים. הם באו ללמד אתכם עדינות מהי וחמלה.

הייתי במקום חסר האלוהים.

מוזיקת טכנו היא חסרת אלוהים.

הייתי מוקף במכונות. קראתי לאלוהים וראיתי אותו נשקף מכל המקומות שמהם נעדר.

הייתי מוקף בגרמנים שטופי זימה ולא מאמינים שלא הבינו על מה אני מדבר איתם כשדיברתי על יום כיפור.

פרנץ רוזנצוויג. מוכן להמיר את דתו ואז מגיע לבית הכנסת לביקור אחרון והופך לפתע ליהודי מאמין.

שבתאים. מצווה הבאה בעבירה.

הו בני אדם. אתם מוכרים את עצמכם כל כך בקלות.

כל דבר אתם רק שואלים אם אפשר לזיין את זה או אפשר למכור את זה. תשאלו אם אפשר להרגיש את זה. האם יש לזה נשמה?

Plastic people, בתוככם מצאתי את קתרינה האדם האמיתי שהתחבא במלתחה.

היא לא האמינה באלוהים, אבל היה לה צלם אנוש.

והיא סיפרה לי על פאוסט שמכר את נשמתו לשטן ואז שאל את גרצ'ן

Glaubst du an gott?

את מאמינה באלוהים?

אני מאמין באלוהים?

ניסיתי להסביר לה שמבחינתי להכחיש את קיומו זה כמו שנכחיש את הקיום של הבחור הזה שעמד שם לידה במלתחה. אלוהים מבחינתי נוכח בכל רגע ורגע. איך אפשר להכחיש את קיומו?

היא אמרה לי שאני על סמים.

אמרתי שאולי, אבל שאני מרגיש את הדברים לאמיתתם.

חשבון הנפש של יום כיפור צריך להערך בפכחון של הנפש. שלא תשרף באש הזרה שכילתה את בניו של הכהן.

רצתי על הגשרים ממחצית העיר למחיצתה השניה נושם ומתנשף כדי לטהר את עצמי, כדי לחמם את עצמי מהכפור, חושב על אלן גינסברג, על אותו אדם בודד שראה בדמיונו, תר את העיר בחשיכת הלילה והוזה שירת אהבה לפטריות.

אני לא האדם הזה, אבל יכולתי להיות.

יכולתי להיות הרבה דברים הלילה הזה.

החוויה הדתית האותנטית חייבת להיות מעבר לסמלים, חייבת להיות מעבר ליכולת לצפות אותה או להבין אותה.

רדפתי אחר יום הכיפורים כל כך הרבה פעמים והוא לא בא אלי. ברחתי ממנו והוא קידם את פני בזרוע נטויה.

מצווה הבאה בעבירה?

רצתי על הגשרים, רצתי על הגשרים מקצה אחד של ברלין לקצה השני.

ונעצרתי כששמעתי צלילים שבקעו מסימפונות האוויר של אדם.

שם על האוברבאומברוקה הוא עמד וניגן וכולכם חלפתם על פניו שם בחמש בבוקר.

צמד בחורות שנראו חוזרות ממסיבה, וצמד בחורות אחרות שנראו שהן עכשיו בדרך למסיבה, ושלוש בחורים שמשום מה כל הזמן הסתכלו לצדדים כאילו הם מחפשים משהו, ובחור אחר שסתם הלך והאזין לאייפוד שלו ובחורה אחרת שנראתה די חמודה ועוד בחור ועוד בחורה.

ישבתי שם איתו ופתאום הרגשתי כמה הרבה אנשים חולפים לו מול האף בדקה אחת, ולא רק זה, הרגשתי שהוא לבד בקור הזה, עומד ומנגן והוא שעות כאן לבד עם עצמו. והקול הזה יוצא לו מתוך הריאות. מתוך הריאות שלו שהן בשר ודם והן אמיתיות. וידעתי שאפילו אם הוא רק עושה את זה בשביל להתפרנס כמה יורו, כמו המעצבנים האלה שעולים לקרון שלך לתחנה אחת ומנגנים איזה פזמון חבוט, הרי שברגע הזה הוא כאן איתי בכפור, מנגן. והוא נושם. המוזיקה יוצאת מהריאות שלו ואני יכול לשמוע אותה יוצאת מהריאות שלו. וידעתי שהוא רואה שהתיישבתי כאן מולו בשעה חמש בבוקר, על האוברבאומברוקה ושאני מאזין לקול שלו, ושהידיעה הזאת מחברת בינינו.

וישבתי שם איתו על הגשר והתחלתי לבכות.

ואתם המשכתם לעבור על הגשר. חוזרים ממסיבות. הולכים למסיבות. מאחרים לרכבת. בדיוק בזמן לרכבת. מדדות על נעלי עקב, מתוקתקים במעילי עור.

הו בני אדם, כמה אתם מוכרים את עצמכם בזול.

ההוויה כל כך קרובה, כל כך צרופה ואנחנו מטומטמים משלמים הון בשביל לקנות תמונה דהויה שלה  בשביל לאונן עליה בבית.

הרחובות של 5:30 בבוקר שטופים זוהמה ועייפות. חבורות של שיכורים קולניים עומדות וצועקות זו על זו בקולות גרוניים. יום כיפור, אנשים!!!

בחור במעיל עור תופס בזרועי ופותח בדברים נרגשים. אני עושה כאילו אינני מבין וממשיך.

השעה 6:00 בבוקר ואני מחליט לצום את שארית היום.

הו בני אדם, אתם מוכרים את עצמכם כל כך בזול.

***

מוקדש לג' ולא'.